אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף ב:

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף ב:

דף ב.

ור"י ואם לא דריש. וצ"ע מדמצינו בב"ק דף פ"ה ע"ב דדרשינן הלשון כפול לחד דרשה. ומדשני בלישני' דרשינן עוד דרשה כדאיתא שם מדה"ל למיכתב או רפא רפא או ירפא ירפא וכן בפ' מרובה מדלא כתיב המצא המצא או תמצא תמצא וכן בתוס' בכתובות דף ל"ט ע"ב בד"ה אין גבי מאן ימאן והובא במשל"מ פ"ו מהל' דעות סוף ה' ז' ע"ש. וא"כ ה"נ ה"מ לדרוש תרתי לאשה וליורש חד מהכפילות וחד מדשני בלישני' ולא כתיב המר המר או ימיר ימיר. ואף דאין לעשות מזה קושיא על ר"י דלא דריש כן דבכמ"ד מצינו מחלוקת בדרשות עכ"פ לר"מ היה מקום לומר גם בלא דרשה דהוי"ו דואם לרבות תרווייהו מהכפילות והשינוי אלא דבלא"ה מוקי שפיר אליבי' משום היתור דהוי"ו. ובזה יתורץ קושיית המלא הרועים ת"ש ערך וי"ו אי דרשינן אות ט' לר' יוחנן דס"ל בזבחים דף ו' כר"מ דיורש סומך. וביבמות דע"ב משמע דלא דריש וי"ו דוהנותר לרבות נותר שלא בזמנו ע"ש. ולמ"ש י"ל דמצי לסבור כר"מ דיורש סומך ולא מדרשה דוי"ו אלא מהכפילות והשינוי. ויש להעיר הא דצריך וי"ו לרבות האשה משום דאינו שוה בכל וע"כ הוא בצירוף הא דמדבר בלשון זכר לא יחליפנו ולא לא תחליפנו כדפרש"י. ובלא זה לא היה צריך ריבוי אף שאינו שב"כ. וא"כ היא גופא תקשי לכתוב לא תחליפנו דלא משמע דוקא לשון זכר ולא יצטרך וי"ו לרבות האשה. ולמ"ש לעיל ד"ה לאתויי מהברה"ז במשמעות הכ"מ דאשה אף דעבדה תמורה לא לקיא וגריס אשה נמי לא עבדה תמורה קמ"ל. לפי"ז ניחא די"ל דהא דמדבר בלשון זכר צריך להא שהאשה לא תלקה. וריבוי דוי"ו דואם אתי להא דעבדה תמורה. אך אי לקיא תקשי דליכתוב לא תחליפנו כדכתיב לא תלבש שעטנז לא תחסום שור בדישו והרבה כלשון זה. וכעין זה פריך הש"ס בפסחים דף ה' ע"א ולא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא ה"א ע"ש. אמנם ביומא דף ס' ע"א בתוד"ה תרי. כתבו בהא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. דתקשי לישתוק מינייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי ותי' דשמא הוי ממעטינן מכח שום דרשה או ק"ו או בנין אב להכי אצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות ע"ש. וה"נ י"ל דגם אי היה כתיב בלשון לא תחליפנו אולי היה אפשר למעט נשים מאיזו דרשה ולימוד אי לאו דיש יתור לרבות נשים:

אבל הכא כיון דעונש שאשב"כ כו'. וגי' רש"י ה"מ לאו שיש בו מעשה כו' דכתיב אשר יעשו כו'. ולכאורה תקשי כיון דהש"ס פריך גם לר"י למה לי ריבוי לנשים. ולר"י א"א לומר טעם זה. למאי דאיתא במכות דף י"ג ע"ב דלר' ישמעאל גם חייבי מב"ד ישנן בכלל מלקות מדכתיב אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה וכתיב והפלא ה' את מכתך כו' הפלאה זו מלקות כו' א"ה לאו שא"ב מעשה נמי ומשני לעשות כתיב כו'. וא"כ ר"י דס"ל לאו שא"ב מעשה לוקין עליו כדאיתא במכות דף ד' ע"ב דיליף מעדים זוממין ומוציא ש"ר וצד חמור לא פריך וכתב שם הפ"י דר"י לית ליה הך דרשה דלעשות ע"ש. וכיון דשייך למינקט לעשות אף על דבר דאינו מעשה ה"נ לא נדייק מדכתיב אשר יעשו דלא הוקשו נשים לאנשים רק בעונשין דמעשה. אך י"ל דודאי גם לר"י יש לדייק מאשר יעשו דלא הוקשו נשים לאנשים רק בעונשין דמעשה והא דלא דייק לעשות גם לענין מלקות הוא משום דילפינן מע"ז ומש"ר דגם בלא מעשה לקי כיון דצד חמור לא חשיב לי' פירכא אבל היכא דליכא ילפותא אחרת נגד זה שפיר הוי דייקי' מאשר ועשו דלא הוקשו אלא בעונשין דמעשה ושפיר צריך גם לר"י לימוד בתמורה לנשים. והנה בהשמטות בש"מ כתב דכולהו צריכי מלשון זכר לא סגי מהא דרב יהודא. מלאו שא"ב מעשה הרי מגדף לכך אתא מטעם דלאו שאשב"כ ע"ש. והנה בשאג"א סי' פ"ב הק' דניליף מלא יקחו דדרשינן ביבמות דף פ"ה ע"ב דהזונה מוזהרת על הכהן אף שאשב"כ [ועמש"ש בספרי נש"ר בד"ה לא יקחו ובספרי מעשה חושב ריש פרכין ע"ב בד"ה ת"ל]. ולענד"נ כיון דבאמת בתמורה יש ב' הקולות שא"ב מעשה וגם אשב"כ. לא הי' אפשר למילף תמורה מלא יקחו דאף שהוא אשב"כ עכ"פ מעשה יש בו. ושפיר צריך ריבוי שנשים חייבות על תמורה. ובקושיית השאג"א להיפך למה לי לא יקחו אף דגבי טומאה שאשב"כ גלי קרא בני אהרן ולא בנות אהרן נגמור שהזונה מוזהרת להנשא לכהן אף שאשב"כ מתמורה משום דלקולא ולחומרא לחומרא מקשי' ע"ש נ"ל למ"ש במלא הרועים ת"ש ערך היקש אות ט"ו דהיכא דמסתבר למילף יותר ההיקש לקולא ילפינן לקולא ולמד כן מחולין דף קל"ו ע"ב דאמרינן הכי בגז"ש ע"ש. וא"כ ה"נ הי' אפ"ל דמסתבר יותר למילף ענייני כהונה דנשואין הזונה לכהן מענייני כהונה דטומאה דאינו בנשים ושפיר צריך לא יקחו והנה בריש ערכין תנן עבדים בהדי נשים והכא לא תנן רק נשים. ובגמרא לא נתפרש מזה או עבדים ממירין וכן ברמב"ם פ"א מתמורה לא נתבאר מזה. ובכריתות דף ז' ע"ב דתנן וכן שפחה אמרי' מאי וכן שפחה סד"א כי אמרינן כל מצות שהאשה חייבת עבד חייב ה"מ בדבר ששוה בין איש בין אשה אבל יולדת דבנשים איתא באנשים ליתא אימא אל תחייב שפחה אהכי תני שפחה. ובתוס' שם הקשו דאימא אה"נ וצריך קרא לגיורית דאמרי' בספרי גבי ברכת כהנים כ"מ שמדבר בישראל צריך להביא הגרים עכ"ד.

והנה הסברא דלא ניליף לה לה מאשה במה שאינו באנשים כבנשים. דמיא קצת להסברא דקילותא שאינו שוה בכל. ולהך סברא אף דמרבי' אשה בחיוב תמורה הי' אפ"ל דעבדים לא יתרבו דלא ניליף בזה לה לה מאשה מחמת שאשב"כ דהיינו בצבור ושותפין. וכיון דממעטינן עכו"ם מתמורה מדכתיב בריש הפרשה בני ישראל או מדילפינן ממעשר דכתיב ב"י כדאיתא בסמוך דף ג' ע"א. הי' אפ"ל דגם עבדים שאינם משוחררים יתמעטו ולא ניליף בזה עבדים מנשים. אמנם כבר האריך בנר תמיד בכריתות שם דאהכי תני שפחה דאמר הש"ס הכוונה דקמ"ל דגם בכה"ג ילפינן לה לה מאשה ע"ש. וא"כ גם הכא אחר דנתרבה אשה לתמורה עבדים נמי ישנם בתמורה דלכ"ד ילפינן לה לה מאשה אף במה שאשב"כ כנ"ל. ולפי זה לכאורה הא דאמרינן הכל ממירין לאתויי יורש דלא כר"י. לדברינו הי' אפשר לאוקמי מתני' גם כר"י והכל לאתויי עבדים דלא תנן בהדיא ואינו כ"כ מילתא דפשיטא וכדחזינן בכריתות דטרח התנא למיתני וכן שפחה לאשמעינן רבותא זו וצע"ק:

א"ד כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מיתפיס. פרש"י דכתיב כו' כלומר מאן דאיתא בכלל לא יחליפנו כגון בר עונשין איתא נמי בכלל והי' הוא ותמורתו יהיה קודש דמתפיס בתמורה לאפוקי קטן דלאו בר עונשין הוא. וצ"ע דבפסחים דמ"ג ריש ע"ב אמרי' סד"א מדכתיב ל"ת עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בב"ת חמץ ונשי הואיל וליתניהו באכול מצה דה"ל מ"ע שהז"ג אימא בב"ת חמץ נמי ליתניהו קמ"ל. והק' התוס' אדרבה איפכא יש לדרוש לחומרא ותי' דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא כו' ע"ש. והכא תהא רישא מפרש לסיפא דהא דתמורה קדושה דכתיב בסיפא דקרא אינו אלא בבר עונשין דמוזהר בלא יחליפנו דכתיב ברישא. וגם כשנימא דגם כה"ג אפשר לדרוש. מ"מ תקשי למ"ש הרמב"ם ריש הלכות תמורה דצבור ושותפין שהמירו לוקין ואין תמורתן קדוש. ואמאי לא נימא להיפך נמי מאן דאיתא בכלל והיה הוא ותמורתו יהיה קודש איתא בלא יחליפנו ובצבור ושותפין דליתא בכלל והי' הוא ותמורתו יהיה קודש ליתא בכלל לא יחליפנו ותהא סיפא מפרש לרישא. והרי הרמב"ם פ"א מתמורה ה' ח' כתב בבעיא זו דהוא ספק אם קטן עושה תמורה, וא"כ להצד דאינו עושה אם הוא מהטעם דנתלה תפיסת התמורה בהמלקות דקטן דלא לקי לא תפיס בתמורה. ה"נ לא לילקי בצבור ושותפין מטעם דלא תפיס בהו תמורה. אמנם י"ל דהרמב"ם לא יפרש כרש"י דהוא משום תליית רישא וסיפא דקרא אהדדי. דהנה ביפה עינים לעניינו כתב דמ"ש בגמ' עונש שאשב"כ. פי' היינו התפסת התמורה קרי לי' עונש כמ"ש בקרא ואם המר ימיר ע"ש. וה"נ יפרש הרמב"ם הא דאמר בקטן דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מיתפיס. דהיינו דאם יהא נתפס בתמורה הרי ענשינן הקטן והוא אינו בר עונש. ומ"מ אינו פשוט דאפי' דלא דמי עונש זה לשאר עונשין וכדאמר משום דאתי לכלל עונשין והיינו עונשין גמורים שייך בי' עונש זה גם השתא. אך תקשי באמת אמאי לא נימא הכי לתלות רישא וסיפא דקרא אהדדי וכהא דפסחים הנזכר דצריך לימוד לחייב נשים בל"ת דחמץ. אך לתי' ב' דתוס' שם דס"ד לדרוש יותר היתר לנשים משום גז"ש דט"ו מחג הסוכות כו' ע"ש. דלפי זה י"ל דשקול הוא לומר דרישא מפרש לסיפא כמו לומר דסיפא מפרש לרישא. וכיון דשקול הוא י"ל דכל חד תיקו אדוכתי' ולא יתלי חד באידך בזה אף דבכמ"ד מצינו דתלינן חד באידך. ובמ"ש בש"מ דלמ"ד מופלא דרבנן נמי שייך הבעיא אי מחמרינן בתמורה דקטן מדרבנן ע"ש. עמ"ש לעיל ע"א סד"ה דתנן יורש סומך ואכמ"ל:

מה ת"ל איש איש לרבות את העכו"ם שנודרים נו"נ כישראל. והנה בפרשת ערכין דכתיב דבר אל ב"י כו' איש כי יפליא מרבינן מחד איש לר"מ דעכו"ם נערכין ולר"י דעכו"ם מעריכין כדאיתא בערכין דף ה' ע"ב וכדפרש"י דאיש משמע כל דהו וכן הוא פשטות הדבר ודברי התוס' שם ד"ה יכול צ"ע ועמש"ש בספרי מעשה חושב] ומ"ש הכא דצריך תרי איש לרבות עכו"ם ואולי י"ל דש"ה כיון דעכ"פ יש למעט מן ב"י למר דעכו"ם אין מעריכין ולמר דאין נערכין סגי חד איש לרבות מאי דמרבינן אבל הכא אי לא הוי כתיב אלא חד איש לא הוי מרבינן שנודרים נו"נ כישראל דאם כן ב"י למאי אתא ולכך צריך תרי איש. ובלא"ה כבר כתבו התוס' בבכורות דף ג' ע"א בד"ה ור"י דאין לדמות הדרשות אלא במקום שהש"ס מדמה ע"ש: אין עושין תמורה. הרמב"ם פ"א מתמורה ד' ו' כתב דמדברי סופרים שהעכו"ם שהמיר ה"ז תמורה וכ' הכ"מ דה"מ ממ"ש לא ממירים גבי לא נהנין ולא מועלין דהיינו לא נהנין מדרבנן ולא מועלין מדאורייתא וע"ש בלח"מ. ולענ"ד צ"ע דהא דין התמורה להקריבה עי' רמב"ם רפ"ג מתמורה.

ואי מדאורייתא לא קדשי ה"ל איסור חולין בעזרה. ובנזיר דכ"ט גבי האיש מדיר את בנו בנזיר פרכינן למ"ד כדי לחנכו במצות. הא קמייתי חולין בעזרה ומשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא. וא"כ ה"נ יתכן זה למה שרצה הלח"מ רפ"ב משחיטה לצדד בשיטת הרמב"ם דלשחוט חולין בעזרה אין איסורו רק מדרבנן. אבל אי יסבור הרמב"ם דאיסורו מן התורה ע"ש ובמשל"מ שם תקשי איך יתקנו רבנן לעקור איסור תורה בקום ועשה. והנה ענין תמורה הוא בין בנתכוין להוציא זו ותכנס זו בין בנתכוין דתרווייהו יקדשו ע"י ההתפסה, עי' לקמן דף ט' ע"א ובש"מ בהשמטות ועמ"ש לעיל ע"א בד"ה וסופג. ולכאורה הי' מקום לומר דהא דאמרינן דאין עכו"ם עושין תמורה דילפינן מדכתיב בריש עניינא דבר אל ב"י או משום דאתקיש למעשר דגן כדאיתא בסוגין דף ג' ע"א. זה אינו רק על מאי דגלי קרא חדוש בתמורה דהנה מצד הסברא בתצא זו ותכנוס זו ה"ל למימר כיון דלא אהני דיבורו שתצא זו לא יהני נמי על שתכנס זו דאדעתא דהכי לא אקדשה אלא דחידשה תורה דתקדוש גם השני'. וכן היכא דרצונו דתרווייהו ליקדשו אלא דהוא שוגג דרצה לומר שחור ואמר לבן דאתרבי בתמורה שוגג כמזיד מיהי' קודש כדאיתא לקמן דף י"ז ע"א. בכה"ג כיון דמצד הסברא לא הי' מהני אלא משום דגלי קרא. י"ל כיון דלא גלי קרא חידוש זה בעכו"ם קיימינן בי' על הסברא דלא תיקדש השני' אבל היכא דרצונו להקדיש גם השני' עם הראשונה ע"י התפסה ואינו בשוגג דמסברא ראוי שתיקדש גם השני' דלא גרע מאילו הקדיש השני' שלא ע"י התפסה בכה"ג הי' אפ"ל דלא מיעטה התורה עכו"ם. ובשלמא בצבור ושותפין דמוזהרין על התמורה כמבואר ברמב"ם ריש הלכות תמורה. ובהו לא גלי קרא דוהי' הוא ותמורתו יהיה קודש. ראוי למיקם על הסברא דלא יקדש השני' לרבא דסובר כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ עי' לקמן דף ה' ע"ב. אבל עכו"ם דאינו מוזהר שלא ימיר ראוי שתיקדש גם השני' שהתפיסה דלא גרע מאילו הקדיש השני' שלא ע"י התפסה כיון דבי' ל"ש א"ר לא תעביד דאינו מוזהר ע"ז. אך לא מצאתי מי שידבר לחלק בזה וצ"ע בכ"ז:

קתני מיהת אין עושין תמורה. עי' בלשון התוס' ואם העכו"ם עצמו אין עושה תמורה האיך אפשר לעשות שליח. ובהגהות קרני ראם הק' כיון דכל הרוצה להמיר אינו שליחות רק נתינת רשות דהא שליח אינו ממיר כמבואר בירוש' פ"ב דקדושין וא"כ אף דאין העכו"ם מימר י"ל דישראל ממיר כשאומר העכו"ם כל הרוצה להמיר כו' ע"ש. וכבר טרם נדפסו ההגהות דברתי מזה בספרי נפש חי' בב"מ סוף ד' י' ע"ש. וכעת נ"ל דודאי במה שיש לו יכולת אף שהוא דבר עבירה כמו להמיר תולין דידי' על הקדש דידי' ול"מ על ידי שליח משום דאין שלד"ע. מ"מ נתינת רשות לחברו שימיר של חברו על הקדש דידי' של הנותן רשות מהני שפיר כיון דאינו עבירה להנותן רשות ויכולת יש לו להנותן רשות אבל עכו"ם דאינו ממיר דאינו מפני העבירה אלא דגזה"כ דאין לו לעכו"ם כח ויכולת להמיר על הקדש דידי'. מסתבר דלא מצי גם ליתן לישראל כח להמיר על הקדש דידי' דעכו"ם דאיך יתן כח כזה מה שהוא בעצמו אין לו והרשאתו דעכו"ם אינו כלום וה"ל הישראל מתפיס בדבר שאינו שלו אף שהרשוהו העכו"ם להמיר כנ"ל: בהקדיש עכו"ם להתכפר עכו"ם כו'. לכאורה ק' מזה עמ"ש בהג"א פ"ק דב"ב הובא בט"ז וש"ך ביור"ד סי' רנ"ד דהא דאין מקבלין צדקה מהעכו"ם משום שהצדקה מכפרת ושאני נו"נ דמקבלין משום דאין באין לכפר ע"ש. והרי הכא משמע דעולת נדבה דעכו"ם מכפר עליו. ואף דעולה אינה מכפרת אלא על עשה ול"ת הנתל"ע עי' רש"י בזבחים דף ה' סוף ע"ב ובר"ה דף ו' ע"א ובב"ב דמ"ח ע"א בתוד"ה יקריב. ובעכו"ם לא שייך זה. צ"ל דמ"מ גם בהו שייך כפרה על ענינים קלים כעין עשה דבישראל [ועמש"ש ביד שאול מחי' הר"ן דסנהדרין דף נ"ו ע"ב דמצווה על הצדקה ולא חשיב לי' בז' מצות משום דקום ועשה לא חשיב יעו"ש]. ואולי י"ל כעין שכתב הט"ז שם סק"ב דלא קפדינן בצדקה דידהו משום ביבוש קצירה אלא שלא יהא לו זכות גדול כגון שמכוין ליקר שם ישראל אבל כשאין גדול כ"כ הזכות שאין כונתו בהצדקה שלו דוקא על ישראל לית לן בה ע"ש. וה"נ י"ל בנו"נ אף שמכפרת על ענינים קלים לית לן בה. וכונת הג"א דאין באין לכפר היינו כעין כפרה דצדקה שלו דוקא ולישראל. ועפי"ז יש להשיב במ"ש בבאר יצחק סי' א' סוף ענף א' בהגה"ה במה שהק' הפנים מאירות אהא דאיש איש לרבות נו"נ שקרבין בעכו"ם. והא אין שליחות לעכו"ם וכתב הבא"י אף דמבואר בקידושין דצריך שליחות בעלים בשחיטת קדשים זהו דוקא בבעלים ישראל שגם בעולה יש לבעלים זכות כפרה אבל בעכו"ם דל"ש בהו כפרה כמ"ש בהג"א פ"ק דב"ב לית להו שום זכות בהקרבן דנימא דצריך שליחותן על השחיטה והוי כמאן דליתא בעלים על הקרבן כלל ע"ש. והרי למ"ש גם בהו שייך כפרה כדמשמע הכא. ולענד"נ די"ל בקו' הפ"מ כפין שכתבו התוס' במנחות דס"א ע"ב בד"ה מצינו. בהא דאמרינן קרבנו ולא קרבן עכו"ם דאין הישראל סומך בשבילו ולא הוי שמעינן מן קרבנו ולא קרבן חבירו משום דהוי אמינא כיון דא"י לסמוך יסמוך אחר בשבילו ול"ד לקרבן חבירו דבר סמיכה הוא ע"ש. וה"נ י"ל הא דל"מ שחיטה בקרבן חבירו בלא שליחותו דבעלים אינו אלא היכא דהבעלים בני שחיטה נינהו אבל בעכו"ם דהבעלים אינו בר שחיטה ל"צ בקרבן דידהו שחיטה בבעלים. ובמ"ש בבא"י בהא דסמיכה. נראה דאשתמיטתי' להתוס' דמנחות הנזכר:

המקדיש מוסיף חומש. בש"מ הק' לל"ב דרש"י דבהקדיש בית או שדה לא פרקי בעלים בלא חומש דכתיב ואם המקדיש כו' ואם גאלו אחר אינו חייב בחומש. דזה ל"צ לאשמעינן דמתני' היא בערכין. ול"נ דיותר תקשי דמתניתן דרפ"ח דערכין עיקרו לא באה לאשמעינן דמקדיש מוסיף חומש דזהו מפורש בקרא ולא נקט לי' רק אגב דמסיק דכל אדם אין נותנין חומש דלא נטעי לומר דהא דכתיב בקרא המקדיש הוא לאו דווקא. וא"כ ר' אבהו דלא נקיט רק הא דהמקדיש מוסיף חומש אי מיירי כדפרש"י במקדיש בית או שדה. תקשי מאי קמ"ל דהא זהו מפורש בקרא. ולפרש דנקטי' עיקר לדיוקא דרק המקדיש ולא אחר אינו כן דרך האמוראים דדרכם לפרש יותר מהתנא. ופי' לקמן דף י' ע"א מקדיש מוסיף חומש או מכפר כו' ת"ש כו' מקדיש מוסיף חומש כו'. ועי' הכא בהגהות הגר"א:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה