אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף ב.

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף ב.

תמורה

לרבי משה בצלאל בן שרגא פייבוש לוריא ז"ל:

הקדמה:

הנה זה בשנה ומחצה שזיכני ה' ית' שנדפס ספרי שבעת הנרות על התשב"ץ קטן. בהקדמת ספרי הנזכר. כתבתי שמובן אצלי לדפוס ספרי מלאכת חושב על מסכת תמורה. ואל הספרי הנוכחי התפללתי להשי"ת שיזכני להדפיסו ולהפיצו בתוך אהלי תורה. ותלי"ת שנתמלא שאלתי ובקשתי ובעזרתו ית' החונן גם למי שאינו הגון (עי' ברכות ד' ו' ע"א). הבאתיו לבית הדפוס. וכבר הביא בשערי תשובה בא"ח סי' רכ"ג בענין ברכת שהחיינו על הדפסה ספר בחדושי תורה יעו"ש. לכן תבענה שפתי תהלה. לנורא עלילה. בישועתך הנותן ליעף כח אגילה. רחשי תודה מלאו לבבי. אף כי בלשוני אין די מלה. על אחת מאלפי החסדים שעשית עמדי מעודי. ועל כולם על ששם חלקי באהלי תורה. ולטייל בד' אמות של הלכה כפי השגת כחי וידי יד כהה. והחייני והגיעני לראות בהדפסת ספרי זה השמיני על מסכת תמורה. ולא הי' לפני זולת ההגהות הנדפס בש"ס דפים ווילנא. והספרים ברכת הזבח וצאן קדשים. ונודע שבסדר קדשים קשה יותר לחדש ולפלפל מבשארי סדרים שבש"ס. ובשבת דל"א מבואר סדר קדשים נקרא בשם חכמה. וכבר כתב בספר עולת חודש דרוש י"ד שאין זה סותר מה שאמרו חז"ל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, דהכוונה הרוצה להחכים היינו לפלפל בסדר קדשים הנקרא בש"ס בשם חכמה. יעסוק מתחילה בדיני ממונות שהוא ענין קל נגד סדר קדשים ואח"כ יפלפל בסדר קדשים. והמשיל זה למי שעלה במחשבתו צורה נפלאה יתפיס אותה תחילה בחומר גם כמו עץ ואבן פשוט וכאשר יתרגל בזה יתפיסה על האבן טובה ע"ש. וכן הוא דיני ממונות אף שגם המה הן הן גופי תורה. עכ"ז למעלה מהם. הם דיני הקרבנות שבסדר קדשים העומדים ברומו של עולם שהם בסברות דקות והררים התלוים בשערה. וכדאמרינן בב"מ (דק"ט ע"ב) כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי. ופרש"י למסכת זבחים שהיא עמוקה כו' ע"ש. ואפשר לומר כן על כל סדר קדשים. ובפרט על מסכת תמורה שהוא מסכת חמורה. ואחרי שזיכני הי"ת לחבר על שני מסכתות מסדר ישועות. כובע ישועה על מס' ב"ק. ונפש חי' על מס' ב"מ. ותלי"ת הוטבו בעיני מביני מדע. אמרתי לנסות כחי בפלפול בסדר קדשים והדפסתי ספרי מעשה חושב על מסכת ערכין. וכעת הדפסתי על מסכת תמורה.

אולי אזכה לחדש דבר נכון גם בסדר קדשים. ואקוה לה' שימצא המעיין בספרי זה איזו דברים נכונים בעז"הי. ואמליץ ע"ז מאמר חז"ל בסוכה דמ"ו ע"ב אם שמוע בישן תשמע בחדש דפרש"י תתחכם בו להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים ע"ש. וזהו כמו שכתבתי בהקדמת ספרי תורת הקנאות על מסכת סוטה. דכל פעולתינו בפלפול רק להבין דברים ישנים מהקדמונים שדבריהם הוא מועט המחזיק הרבה. עוד זאת שמתי אל לבי מאמר חז"ל בסוף מנחות דת"ח העוסקים בהלכות עבודה בכ"מ מעלה עליהן הכתוב כאלו מקריבין אותן בבית המקדש. ועי' בפרש"י בב"מ דקי"ד ע"ב בד"ה בארבעה לא מצינא. ואחרי שאין קץ לאשי חובותינו כאמור בתפילת נעילה חובה שק עכ"פ לעסוק בסדר קדשים ויחשב כאלו הקרבנו בביהמ"ק. ובוא וראה כמה שכליות עמוקות חדשו רבותינו ההקמה בכללי מגו וחזקה ורובא וכדומה בכל מקצעות התורה הנהוגים מחמת רוב העסק בהם ע"פ דרכי התורה ופלפולה על והוא מפני שהמעשה בפועל מביא לספיקות בפרטי העניינים כמו שידוע בדיני ממונות ושארי מקצעות שבתורה איש מבחינת המעשה יולד ספיקות. ואפשר דמה"ט אמרינן בב"ב (דק"ל ע"ב) אין למידין הלכה כו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה יעו"ש. והיינו דבהגיע למעשה יעמיק יותר בהענין. ובודאי יש בהלכות בסדר קדשים ספיקות הרבה בפרטי ההלכות אלא שמחמת מיעוט העסק בהם מונחים כפנינים יקרים בעמקי הים התלמוד שלא נתגלו לעיני איש. ויען כי קרובים אנו לימות המשיח שיבנה ביהמ"ק במהרה וכאשר יבוא לידי מעשה בודאי יתחדש ספיקות בפרטי כל מצוה ומצוה. ואם כי אז יבוא תשבי שיפשוט כל הספיקית עכ"ז חובה עלינו להשתדל בהם בשכלינו ע"פ דרכי התורה ופלפולה כבשארי דברים הנהוגים. וגם ידוע שכל גלי ים התלמוד הגדול והנורא אחוזים ודבוקים זו בזו. וכמקשה אחת זהב טהור הנהו. והסברות שבסדר קדשים יוצלח גם לשאר מקצעות התורה הנהוגים אצלינו. וכעין דאיתא בירושלמי רפ"ו דברכות אין תימר אין למידין אזוב מברכה ואנו חזינן רבנן דקיימין בסוכה וילפי מטיט הנרוק ובהקדמת ספר עמק יהושע הביא עוד כיוצא בזה ע"ש ובודאי ימצאו בפלפולים שבסדר קדשים סברות רבות התועלת לעניינים הנהוגים בזמנינו. וגם מפני שלא ראיתי מי שיחבר על מסכת זו ביחוד. כאשר על שארי מסכתות מסדר קדשים.

וכבר כתב בספר חסידים סי' תקפ"ו מצוה שאין לה דורש אותה תדרש בה לפי שהיא במ"מ יעו"ש. וכן אמרתי אחרי שלא ראיתי מי שיחבר ספר על מסכת זו אזכה בה אני. ולכן אחשוב כי ספרי זה יהי' לתועלת קצת למעיינים דמחבבים פלפולא דאורייתא ואם אפשר דדלינא רק חספא. ימצא המעיין תותי' מרגניתא. כי כן הוא דרכה של תורה זה בונה וזה סותר וממילא רווחא שמעתא. ומובן מאליו שדברינו אינו אלא לאותן המחבבים חד"ת אשר לא אלמן ישראל מהם גם בזמנינו ולא נחוש לאותן אשר כל המותרות בהכרחיות יחשב בעיניהם זולת ספרים חדשים בחד"ת למותר מוחלט נחשב אצלם. ויהי להם אשר להם כי כל הרך איש ישר בעיניי, ולדעתינו יש בזה משום יגדיל תורה. ומלאכת שמים הוא ונלך בעקבות רבותינו הקדושים אשר בכל דור שעמלו בעמלה של תודה וכתבו והדפיסו חד"ת. ואם כי כחגבים לגבי ענקים נחשבנו לעומתם ואין ערך לנו נגדם. עב"ז גם הד"ת שלנו אינו פועל ריק חלילה. וכמאמר חז"ל בירושלמי סוף ברכות כל נורי בישין ופיטמייא דאורייתא טבין. ומצלינא קדם מרן דבשמיא שיזכני להוציא לאור הדפוס ספרי על מסכת סוכה המוכן אצלי לדפוס. אשר בשם עמק סוכות קראתיו הכולל חדושים ובאורים על כל מסכת זו וכדרכי בספרי הקודמים על המסכתות. וזה חלקי מכל עמלי שעמלתי תחת השמש. והנני שמח ושבע רצון בחלקי אשר חנני הי"ת בתוה"ק אף שכפי קוצר השגתי מעט הוא חלקי עכ"ז טוב לי מאלפי זהב ואדרכמונים עשרת מונים כי כל חמודי העוה"ז אפס ותהו המה נגד דבר אחד מדברי תורה. ולא ימלט שבכל החדושים אשר טפחתי ורביתי בודאי ימצאו איזו דברים נכונים בהם:

בחתימת דברי אבוא ברב תודה להאנשים שקיבלו וקנו הספרים הקודמים שהדפסתי ואם שיש בהם אנשים שאין להם תועלת כ"כ מפלפולי דאורייתא. עכ"ז אם לא יקנו זולת המעיינים אי אפשר להדפיס שום ספר. וא"כ כל מי שקונה הוא עכ"פ ממחזיקי התורה וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה: וכן אבקש שיקנו ספרי הנוכחי ובשכר זה יתברכו בכל מילי דמיטב כאות נפשם. וי"ר מלפני אבינו שבשמים לרחם עמו נדחי צאן קדשים ויקבץ נדחנו להר מרום הרים להרביצנו. ויעשה עמנו לטוב אות להחיש קץ הפלאות: דברי הכותב וחותם משה בצלאל באאמ"ו מבו' שרגא פייבוש זללה"ה החו"ב: הכל ממירין פרק ראשון

מלאכת חושב על תמורה דף ב/א:

הכל ממירין. בדף ט' ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים [וכדמסיק באמר מרי' דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר] ולא ימיר אותו בשל עצמו. והנ"ל הא דלא תנן הכא הכל מחליפין וממירין. הוא משום דרצה לאשמעינן במאי דתני הכל. לאתויי יורש ודלא כר"י דסובר יורש אינו ממיר. והרי הכל לאתויי יורש לא שייך בהחלפה בשל אחרים. וגם כשנימא דכמו בשל עצמו יורש אינו ממיר לר"י. כן לא יהני הרשאת האחר כשהאחר אינו בעצמו המקדיש אלא שירשו מאביו. עכ"פ אי הוי נקיט הכל מחליפין. יהא משמע דאתי לאתויי איזה רבותא בעצם המחליף ולא אענין האחר המרשהו להמיר דהוא לא נקרא המחליף. וגם לכאורה נראה דלא ממעט ר"י יורש רק בממיר בשל עצמו. והמרשה לאחר להמיר יהני ביורש גם לר"י. דאי גם בשל אחרים ניליף מסמיכה. לא יהני גם בהקדש דעצמו אמירתו כל הרוצה להמיר ימיר. דודאי אין סמיכה בקרבן חבירו אף באמרו הבעלים הרוצה לסמוך יסמוך דלא עדיף משלוחו דאינו סומך כדאיתא במנחות דצ"ג. ולשון הרמב"ם פ"ג ממעה"ק ה' ח' שאין סמיכה אלא בבעלים וכמו דלא ילפינן לזה תמורה מסמיכה. כן לא נילף תמורה מסמיכה בהחלפה בשל אחרים שלא יהני הרשאת היורש. ורק בשל עצמו הוא דיליף ר"י מסמיכה דאין יורש ממיר. וניחא הא דלא תנן הכל מחליפין. אף דעל ברייתא דלא יחליפנו בשל אחרים מסתביר דליכא מאן דפליג כנ"ל לכאורה:

לא שאדם רשאי להמיר כו'. בקול הרמ"ז דקדק מאי קמ"ל דאין רשאי להמיר הא פסוק מלא הוא יעו"ש והנה למ"ש התוס' ס"פ החולץ ביבמות ד' נ' דדרך התנא לאשמעינן, המפורש בפסוק. אינו דקדוק. וגם לרש"י שם דכה"ג חשיב משנה שא"צ. יש לומר דזהו כשאין בדברי התנא קודם זה מקום לטעות.

אבל הכא דפשטות לשון הכל ממירין משמע דמותר להמיר. צריך להוציא מלב הטועה אף שהוא מפורש בקרא. עי"ל למ"ש הרמב"ם בספר המצות שורש ח' בפסוק דכל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה. דאינו לאו אלא שלילה והביא כמה עניינים כאילו ע"ש. ואם כן יש לומר דהיה אפשר לטעות גם הכא דלא יחליפנו ולא ימיר אינו דרך לאו רק דרך שלילה דאשמעינן קרא דלא אהני מחשבתו שרצה להוציא הקודש לחול דכן היה דעתו כשהמיר. ועי' בדף ה' ע"ב ולאביי אי לאו דא"ר והיה הוא ותמורתו ה"א תצא זו ותכנס זו וע"ש בפרש"י. ואשמעינן מתני' דהוא לאו גמור ול"ש ע"ז לומר זיל קרי ביה רב ואף דנדע זה מדתני וסופג את המ'. עכ"פ לא נקיט המפורש בפסוק. ובזה יש לומר בהא דפריך שם לרבא דסובר כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ. מתמורה דא"ר לא יחליפנו כו' ותנא לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את המ' אלמא מהני ומשני לרבא ש"ה דא"ק והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. ותמה בש"מ על המקשה וכי לא ידע הפסוק ע"ש. ולמ"ש יש לומר דכוונת המקשה אס"ד דהסברא כרבא דא"ע ל"מ בא"ר ל"ת. היא גופא תקשי מנלי' לתנא לפרש לא יחליפנו שהוא בדרך לאו ומ"מ גלי קרא הכא שבזה יהני אף שהוא נגד הסברא שראוי שלא יהני. יפרש דלא יחליפנו אינו בדרך לאו רק בדרך שלילה שאין בו כח להחליף קודש רק ישאר בקדושתו ולא יהי' נגד הסברא הא דהוא ותמורתו קודש. והתרצן דוחה דאף דהסברא דל"מ מ"מ מסתביר לתנא שהוא דרך לאו אעיקר ענין התמורה גם על עשיית חול קודש בדרך תמורה ומ"מ גלי קרא הכא שיהני עשייתו חול קודש וככל הפירכות דפריך לרבא ומשני ש"ה דגלי קרא שיהני. ועי' במלא הרועים ערך לאו שא"ב מעשה אות ט' ודוק היטיב:

וסופג את המ'. בתוס' הק' דליתני פ' מלא יחליפנו ולא ימיר [בספרי תורת הקנאות בסוטה דמ"ו ע"ב בד"ה להבא הבאתי מהפ"מ בירושלמי שם פ"ט סוף ה"ה דלהרמב"ם ב' לאוין בפסוק אחד חשיב לאו שבכללות ודחיתי דבריו ע"ש. והרי גם מהתוס' דהכא משמע דכה"ג אינו לשב"כ]. ובראש יוסף ריש חולין הק' על קושייתם דהא במתני' הכל ממירין קאמר דאמר דליהוי שתיהן קודש כדאמרינן בדף ט' ובממיר ליכא רק חד לאו דלא ימיר ורק במחליף דהוא תצא זו ותכנס זו שייך ב' לאוין דאם בשתיהן קודש לקי כ"ש תצא זו ותכנס זו ואינו עונשין מן הדין ואימא באמת במחליף לקי פ' כו' [ושם כ' דהא דאמרינן בדף ה' דלאביי צריך והיה הוא ותמורתו יהיה קודש דאל"כ ה"א תצא זו ותכנס זו היינו דוקא על מחליף קאי] ע"ש. ולענד"נ דמה דאמרינן בדף ט' אבל ממיר דתרווייהו מקדיש להו אימא לא לקי קמ"ל. כוונת הש"ס באומר בהדיא הכי דע"ז ג"כ שייך לשון תמורה דהיינו התפסת קדושה. אבל בסתם משמעות תמורה הוא על תצא זו ותכנס זו כלשון החלפה אלא דלשון החלפה אין לו משמעות על שיקדשו שתיהן ואם מפרש שיקדשו שתיהן לא יאמר בלשון החלפה משא"כ לשון תמורה. וראיה לזה מב"מ דמ"ז ע"א תמורה זו חליפין וכה"א לא יחליפנו ולא ימיר אותו. ומשמע דסתם לשון תמורה נופל על חילוף זה תחת זה כהתם בחלופין חפץ בחפץ [וע"ש בש"מ]. וניחא קושייתם על הכל ממירין שילקה פ'. דאם במפרש ששתיהן יקדשו לקי כ"ש בסתם לשון המרה שהוא תצא זו ותכנס זו [וניחא הא דדף ה' ה"א תצא זו ותכנס זו דקאי על הכל ממירין דמתני']. אלא דיש לומר בזה כיון דעכ"פ מ"ל אופן דלא לקי בלשון המרה רק חדא דהיינו במפרש שיקדשו שתיהן דהוא ג"כ בלשון ממירין דנקיט לכך לא פסיקא ליה למינקט שילקה פ' על הכל ממירין. ובראש יוסף הק' לרבא הא מתוקמי ואם המר ימיר הוא ותמורתו קודש לממיר דתרווייהו מקדיש ומנלן אליביה לאמר תצא זו ותכנס זו ע"ש. ולדברינו ניחא דהמר ימיר לכ"ע משמע גם תצא זו ותכנס זו. ועי' בש"מ הכא בהשמטות דהוא קצת נגד דברי ואכמ"ל: אדקשי' לך ממתני' תקשי לך קרא דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר. והנ"ל בטעם הס"ד. דקרא נוקי בהמרה דתצא זו ותכנס זו דזה אסור בתרי לאוי עי' לקמן ד' ד' ע"ב [ומה שהוא נגד הסוגיא דדף ט' דאמר ליכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר. ומצריך לא ימיר להיכא דתרווייהו מקדיש להו. כבר העיר בזה בברכת הזבח] ומתני' דנקיט הכל ממירין דמשמע לכתחילה, מיירי באופן דתרוויהו מקדיש להו, ולכך פריך ממתני' דלא שאדם רשאי להמיר משמע דקאי אאותו אופן דהכל ממירין דרישא דמתני' וזה ודאי תקשי. ומ"מ מסיק דמקרא עדיף טפי להקשות. דמה שכתבנו נראה להש"ס במסקנא לדוחק:

הכל מתפיסין בתמורה א' אנשים כו'. בתוס' ריש חולין נקטו הכל מתפיסין בתמורה אחד שוגג ואחד מזיד. והקשה המהר"מ דא"כ מאי מקשו אפירושא דר"ת דתנן הכל ממירין לישנא אילימא לאשמעינן דגם במזיד התמורה נתפסת דאדרבה מזיד פשוט יותר. תקשי להו ארב יהודא גופא דמשני הכל מתפיסין בתמורה אחד שוגג ואחד מזיד. ובעטרת שאול כתב דבלא ר"ת ה"א דתלמודין משני הכל בדיעבד וצריך תרתי דיעבד אחד לשוגג ואחד למזיד והרבותא בשוגג כו' ע"ש. ול"נ דשפיר הק' המהר"מ דאי כן הגירסא בגמרא כיון דרבותא הוא השוגג ה"ל למינקט איפכא אחד מזיד ואחד שוגג דדרך למינקט ברישא הפשוט יותר ועי' בזה בזבחים דצ"ב ע"ב בתוד"ה א"ה באורך. וע"כ דמזיד הוא הרבותא ותקשי כנזכר. ובמ"ש התוספות דס"ד דבמזיד לא תפס קדושה וכן לענין הקרבה משום דמ' בכתפי' וכשר בתמי'. שהשיב בש"מ דאינו דמיון להא דפ' התודה דשם הפי' דא"א להתיר לכתחילה להמיר ואינו ענין להכא. שכבר המיר אף שמ' בכתפי' וע"ש. ול"נ דמ' בכתפי' לישנא בעלמא נקטו ועיקר סברתם דאשמעינן דלא נימא משום דעבר אמימרא דרחמנא במזיד לא יהני וגם לאביי דס"ל אע"מ. כגון דא צריך לאשמעינן בלישנא אלימא דנקט. וכבר צידד בשושנת העמקים כלל י"ט לחלק בין שוגג למזיד למזיד במילתא דא"ר ל"ת ע"ש. ואע"ג שבאמת אין חילוק. התנא ברמז אשמעינן זה. וכן לענין הקרבה. היה אפשר לטעות דבמזיד לא קרבה משום דנעבד בה עבירה ובמזיד ואף שאינו כן עי' סוטה דמ"ו ע"א ובספרי תורת הקנאות שם מ"ש מהת"כ ויקרא בפסוק דואם מן הצאן דכתיב בעולה ע"ש. עכ"פ כל כהאי דיש מקום לטעות. רצה התנא להוציא מלב הטועה בצחות הלשון דתנא:

לאתויי יורש כו'. בספרי מעשה חושב ריש ערכין הוכחתי דלא ברירא לסתמא דגמ' דמופלא ממיר מדלא אמר לאתויי מופלא ע"ש. וכעת נ"ל דיש לדחות די"ל דמשמע להגמ' דסיפא וסופג את המ'. אכולה מתני' קאי גם על מאי דמתרבי מהכל. ואם לאתויי מופלא לא שייך גבי' מלקות אף או עביד תמורה וכמו בהקדישו ונדרו דלא לקי עד שיגדיל עי' רמב"ם פרק י"א מנדרים ה' ד'. ובברה"ז בסמוך ע"ב הביא משמעות מהכ"מ דאשה אף דעבדה תמורה לא לקיא וגריס אשה נמי לא עבדה תמורה קמ"ל ע"ש. ולמ"ש דסופג את המ' אכולה מתני' קאי. מוכח דאשה לקיא כיון דגם נשים הוזכר במשנה: דתנן יורש סומך כו'. בש"מ גריס דתניא דבמשנה לא נזכר דברי ר"י. וכבר הביא ביד מלאכי סימן צ"ז מכמ"ד דנקיט על ברייתא דתנן. וביותר א"ש למ"ש בעין זוכר להגאון חיד"א מערכת הת' מר"ב כת"י דאם שנינו מקצתה במקום אחר במשנה אז קאמר דתנן ע"ש. וה"נ הא דיורש סומך וממיר תנן במנחות דצ"ב. ויש לעיין באשה שמתה אם בנה היורשה סומך על עולתה כיון דבחייה אין סמיכה על קרבנה כדאיתא במנחות דצ"ג וע"ש דס"א ע"ב בתוד"ה מצינו דגם אחר אינו סומך על קרבנה. לא עדיף היורש מהמוריש. א"ד כיון דהבן סומך על קרבן עצמו סומך נמי בקרבן אמו המתה. ולכאורה תליא בהא דזבחים ד' ז' ע"ב דסובר רבא דעולה הבאה לאחר מיתה אין פוסל בשינוי בעלים דאין בעלים לאחר מיתה ורב פנחס בריה דר"א סובר יש בעלים לאחר מיתה וכדפרש"י שהיורש הוא בעליה. ואם כן לר"פ דהיורש בעליה איתא בסמיכה כיון דזכר הוא. ולרבא דלא חשיב היורש בעלים אין בקרבנה סמיכה אף לאחר מיתה. והרמב"ם פרק ט"ו מפסוהמ"ק ה' ט"ו פסק כרבא וכתב הכ"מ משום. דבתרא הוא וע"ז השיב בקרן אורה שם בזבחים דרב פנחס הוא בתרא מדאמר ליה רב אשי דוקא קאמר מר ע"ש. ול"נ בטעם הרמב"ם מדאמר סתמא דגמרא בזבחים דף ד' סוף ע"א מה לשינוי קודש שכן פסולו בגופו כו' וישנו לאחר מיתה וכדפרש"י אבל לא שינוי בעלים שהרי מתו בעליו ע"ש ומשמע דלא ס"ל כר"פ דהיורש הוא בעליה. ואם כן אין יורש סומך על קרבן אמו המתה כנ"ל. והיה אפשר לכאורה לאוקמי פלוגתייהו דר"מ ור"י דפליגו בפלוגתא דרבא ורב פנחס אי יורש חשיב בעלים וכדפליגו בזה לענין שינוי בעלים אי חשיב בעלים. לולא דלהגמרא לא מסתביר הכי. ודע דכל יורש סומך ולאו דוקא בן בקרבן אביו ועי' בלשון הרמב"ם פרק ג' ממעה"ק ה' ט'. והנה לשיטת הרמב"ם פרק א' מנחלות ה' ח' דירושת הבעל מד"ס. לא שייך להסתפק אם יש לו הזכות גם בעולת אשתו שמתה לענין שיתכפר בה הבעל מקופיא עי' זבחים ד' ה' וד' ו'. דקמי' שמיא גליא. אך צע"ק אם יסמוך הבעל על עולתה שהוא כעבודה בקדשים] כמו יורש דאורייתא. ושייך בהחקירה אם ענין דרבנן מהני לענין דאורייתא עי' משל"מ רפ"ז מתרומות. וכן להא דיורש ממיר צ"ע אי מהני תמורתו בירושת עולת אשתו. ובזה היה אפ"ל עוד לכאורה דבמקום איסור דלא ימיר לא תקינו רבנן. כעין הא דתשובת הר"ן שהוזכר בחו"מ סימן רל"ה דלא מהני מכירת פעוטות שהוא דרבנן. בנכסים מועטים שהמכירה איסור הוא ע"ש. אך למש"ש הנתיבות דז"א רק בקטן שהקנין דרבנן רק משום כדי חייו כו' אבל בגדול מהני קנין דרבנן אף במקום איסור ע"ש. ואם כן גם בנד"ד אי מהני דרבנן לענין דאורייתא מהני נמי גם במקום איסור בתמורה וצ"ע: לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה. בתוספות הקשה מ"ש דשאר קרבנו למעט והאי לרבות ותי' דלמעוטי ל"צ דממילא נימא דאין השותפין סומכין כמו דאין ממירין. והק' בצ"ק נימא למעט יורש דלא נילוף סוף הקדש דסומך מתחילת הקדש דאתרבי מואם המר ימיר דמימר. וביקר הערך ריש ערכין כ' דלק"מ דלמעוטי יורש א"א שהרי כתיב המר ימיר לרבות היורש וילפינן סוף מאתילה דיורש סומך כו' ע"ש. ולכאורה אינו מובן דאדרבה דכדי דלא ניליף כן נימא דאתי קרבנו למעט יורש וכדלא ילפינן לענין שותפין סמיכה מתמורה. אך למ"ש התוספות במנחות דף צ"ג ע"א בד"ה לפי. בהא דלא ילפינן דעכו"ם אינו ממיר מדאינו סומך. דרק גבי יורש גמרי מהדדי דאי חשיב קרבנו לגבי האי חשיב נמי לגבי האי אבל בעלמא לא ילפינן מהדדי כלל [וכוונתם כשהוא נגד הסברא כהתם דיש סברא שעכו"ם ימיר כמו דמקדיש.

וכשאינו נגד הסברא ודאי גמרינן. כמ"ש הכא דל"צ למעט שותפין מסמיכה דניליף מדאין ממירין]. ואם כן בזה יש לומר אף דאמרינן דקרבנו אתי דלא ניליף סמיכה מתמורה לענין שותפין. לענין יורש אין סברא לומר כן. דאי חשיב קרבן דיורש לענין תמורה חשיב נמי קרבן דיורש לענין סמיכה. ואם לזה נתכוין ביקר הערך כל כהאי ה"ל לפרש. ועי' מ"ש בספרי מעשה חושב שפ בריש ערכין:

מחד קרא נפקא. לשון רש"י דמשמע קרבנו ולא שליח בין של ישראל כו'. צע"ק דשליח נתמעט במנחות דצ"ג מוסמך ידו ולא יד שלוחו ועי' בתוס' ריש ערכין בד"ה קרבנו ולא קרבן חבירו [ובערכין לא הוזכר ברש"י שליחות]. וצ"ל דה"ל כאילו נקט ולא אחר כו'. דהא בלא"ה אין ישראל נעשה שליח לעכו"ם כמבואר בב"מ דע"א ע"ב. כנ"ל:

אם המר ימיר לרבות היורש. בנוב"ק חאה"ע ס"ס פ"א הובא הירושלמי דר"פ האיש מקדש דיליף מואם המר ימיר דלא שלוחו והוכיח מזה דבשוגג יש שליח לד"ע דאל"כ ל"ל קרא וכתב דנהי דש"ס דילן לא הזכיר דרש זה כו' ובריש תמורה דריש המר ימיר לדרשה אחריתא עכ"פ בדין הנלמד מהירושלמי לא פליג ע"ש. ומשמע מדבריו דמואם המר ימיר דהכא דריש בירושלמי דרשתו.

ונוסח שלנו שם הוא מהמר ימירנו. והיינו הפסוק דכתיב בסוף בחקתי גבי מעשר בהמה. וא"כ אינו נגד דרש דהכא דנדרש מהמר ימיר הכתוב תחילה בשאר קרבנות. רק בת"כ דריש גם המר ימירנו דכתיב במעשר להא דיורש ממיר. וי"ל בטעם הת"כ דלמאי דאמרינן בסוף פרקין דצריך לאשמעי' דין תמורה במעשר בהמה משום דהוי דבר הבא לידון בדבר החדש ואין בו אלא חידושו בלבד. ולכן צריך לאשמעינן גם דין דיורש ממיר במעשר דלא הוי ילפינן בי' משאר קרבנות מאי דלא נכתב בי' בהדיא.

ולהירוש' י"ל כיון דעיקר דין דתמורה נוהג במעשר כתיב נדע בי' משאר קרבנות דיורש ממיר גם בלא לימוד מיוחד בי' ולכך דריש בירוש' מזה דלא ע"י שלוחו [וכ"נ ממ"ש בש"מ דף ט' בסוף המסכתא דצריך גם לא יחליפנו דאי מלא ימיר לחוד ה"א מש"ה לקי דהקדש ברשותי' אבל חליפין דלאו ברשותי' אימא לא ע"ש. והרי במעשר לא כתיב לא יחליפנו ואטו נימא דשאני דין מעשר בזה משאר קרבן. גם היה אפ"ל דבירוש' שם איתא דבהפרה היה שלוחו כמותו ורק מן הפר יפרנו ילפי' דאין שלוחו כמותו ע"ש. והנה הפר יפרנו לא כתיב בפ' מטות רק הפר יפר. וכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו שהובא בנדרים דע"ב ע"ב למעט שליח ושם פי' הר"ן מדכתיב תרי זימני אישה ע"ש. וכשנימא דהירוש' דריש מדכתיב יפרנו ולא כתיב יפר [וכעין דדרשי' בכתובות דף כ"ט ע"ב נער נערה הנערה] ומזה ממעט שלוחו. הי' אפ"ל כן גם בהא דואם המר ימירנו דבמעשר דתרתי ש"מ. מהכפילות מרבינן יורש. ומדלא כתיב ואם המר ימיר אלא ימירנו ממעטי' שליח. ושם בירוש' הובא דממעט שלוחו ברציעה. מאדוניו. ובספרי מעשה חושב ריש ערכין הקשיתי מידו דגבי סמיכה דרק משום דחבירו מקרבנו נתמעט ממעטינן שליח ומ"ש מאדוניו דממעטי' שליח אף דליכא מיעוט אחר לחבירו פ"ש. וכעת נ"ל עפמ"ש התוס' בב"מ דף צ"ו סוף ע"א. דבהפרה ולענין בבעלים ממעטינן שליח משום דלשון בעליו ואישות משמע לי' דוקא הוא ולא שליח. והנ"ל להסביר זה דשליחות לא שייך אלא על פעולה ולא שיהא גוף השליח כגוף המשלח ועמ"ש בקצה"ח ריש סי' רפ"ב מתוס' רי"ד] וא"כ כיון דכתיב אישה ובעליו התואר בהפעולה והתואר אינו בהשליח לכך ל"מ. וכזה י"ל בהא דאדוניו דרציעה דקפדינן שיהא בהפועל התואר והמעלה דאדנות וזה אינו בהשליח הפועל כנ"ל לכאורה:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה