מלא הרועים חלק ב· רבי יעקב צבי יולס
אות ד · דבר שהיה בכלל
א
דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מדה זו מפורשת בב' פנים הפן הא' מפורשת בש"ס דנפקא לן חלוק מלאכות מלא תבערו ואמרי' בכלל הבערה בכלל לא תעשה כל מלאכה היתה ולמה יצאת ללמוד מה הבערה שהוא אב מלאכה וחייבין עליו בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה אם עשאן בהעלם ח' חייב על כל א' בפ"ע דדבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא נמצא פי' המדה שהורה לנו ב' חידושים כמו שפי' הראב"ד דדבר שיצא מ"ה ע"כ לא לחנם יצא מ"ה רק ללמד על איזה ענין הרי לך חידוש א' שמשמיענו התנא ועוד חדוש ב' שהלמוד הזה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא זהו פן א' מן המדה עוד נדרשת בפן ב' כמו שמפורש בת"כ כל דבר שהי' בכלל כו' כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמי' בכלל כל הקדשי' היו ולמה יצאו לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא לומר לך מה שלמים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית ע"כ והנה כאן לא יצא ללמד איזה ענין חדש בפ"ע ואח"כ נלמוד הדרוש הזה על הכלל כולו רק אדרבה יצא לגרע כח הכלל דבכלל נאמר כל איש אשר יקרב אל הקדשים דמשמע כל קדשים אפילו קדשי ב"ה אזי יצא דבר מ"ה ללמד על הכלל דוקא קדשי מזבח ולא קדשי ב"ה והרי המדה זו דומה למדת כלל ופרט וכלל שהפרט הוא מפרש הכלל וכבר הקשה רש"י בשבועות ד"ז א' מה בין זה למדת כלל ופרט וכלל ועיי"ש ברש"י מ"ש בזה ועיין בב"ן לב מה שפירש בדברי רש"י ועיין במדות אהרן פ' י' מה שהשיב עליו ופירש פי' אחר.
ב
רש"י ז"ל בשבועות ד"ז א' כתב דהך מדה הוא היכא שדבר היוצא מן הכלל הוא רחוק מן הכלל ואז אנו אומרים ללמד על הכלל כולו ע"ד שכתבנו בפן הב' דלא נוכל לדון אותו בכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט (ע' בתוס' שהקשו שם על רש"י דפרט וכלל הוא וע' במ"א פ"י שמיישב דברי רש"י) כגון אם הי' מקרא של והנפש אשר תאכל מזבח השלמים נכתב אצל הכלל היינו דורשי' שלמים אין שאר קדשים לא אבל השתא שמרוחק אנו דנין ללמד על הכלל כולו לרבות כל קדשי מזבח וע' במדות אהרן פ"י כ' דרש"י לא כ"כ אלא על הפן הב' שכתבתי באות הקדום וע' לקמן אות ח' שביארתי טעם הדבר והארכתי לבאר ענין זה בשלימו' עיין שם:
ג
הרב במ"א פ"י חלק חלוק אחר על מדה זו למה אין דנין אותו בכלל ופרט ואמר כאשר יבא כלל בדין מה אם הוא חומרא שהחמיר עליו כגון כל איש אשר יקרב אל הקדשים שכולל קדשים כולן ומחמיר לחייב כרת על האוכלו בטומאת הגוף ואח"כ הוציא פרט א' והחמיר בו ג"כ החומרא וזה הפרט הוא הדבר קל כגון מה שהוציא הנפש אשר תאכל מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה הנה זה הפרט הוא הקל מן הכלל שכולל כל הקדשים שכולל קדשים קלים וק"ק וזהו הפרט הוא קדשים קלים והחמיר בו ג"כ זו החומרא לחייב כרת לאוכלו בטה"ג הנה בזה א"א לדונו בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא דאחר שהשלמים שהן הקלים החמיר בהן כ"ש ק"ק החמורים וע"כ לומר שיצא ללמד על הכלל לפרש מה הן הדברים אשר הכלל כולל אותו והן קדשי מזבח וזה הפירוש לא ללמד על עצמו יצא לומר שלמים אין מידי אחרינא לא אלא ללמד על הכלל יצא כל קדשי מזבח והבן והנה ממשמעות דברי הרב שלפי חילוקו לא הוצרך למ"ש רש"י לחלק בין כלל ופרט המרוחקים ולפי דבריו אף כשהיה הדבר שיצא מ"ה סמוך לכלל כיון שיהיה בו תנאי אשר התנה הרב נדוננו בדבר שיצא מ"ה סמוך ואם לא יהיה בו תנאי שלו אף שמרוחק לא נדוננו בדבר שיצא מ"ה אך באמת ז"א דבסנהדרין דס"ז אר"י אוב וידעוני בכלל כל המכשפים ולמה יצאו להקיש כו' דזהו מדה בתורה שדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא והנה לא שייך תנאי שלו הואיל והיוצא הוא הדבר הקל שבכלל דמנלן דאוב וידעוני הוא הקל שבכלל המכשפים ובמה הוא קלותו משאר המכשפים ולפי סברת הרב תיקשי נדוננו בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אוב וידעוני אין שאר מכשפים לא ואין חייבים מיתה כלל אלא ע"כ צ"ל כדעת רש"י דהוי כלל ופרט המרוחק לכך אין דנין אותו בכלל ופרט ואף שהרב כתב בסוף הפרק דזהו דוקא לפן הב' שכתבנו באות א' אבל לפן הא' היכא שהפרט יצא ללמד ענין מחודש אין דמיון לזה עם כלל ופרט והנה הפרט יצא ללמד ענין מחודש דבסקילה אך לקמן אות ז' י"ב נאריך בזה ושם תמצא אריכות הדברים לסתור הכלל הזה אך מ"מ בזה לא נדחה דעת הרב דאפשר אף בשאינו מרוחק היכא שיצא מן הכלל דבר הקל שבכלל ללמד איזו חומרא אזי אין לדונו בכלל ופרט לומר האי אין מידי אחרינא לא דהשתא בקל נוהגת זו החומרא כ"ש בחמור שבכלל ובכה"ג נדוננו בדבר שיצא מן הכלל אף שהוא קרוב לכלל ובזה נראים דבריו נכוחים וסברתו נכונה ודו"ק ועיי' לקמן אות י"ב שנאריך בזה:
ד
עוד כתב שם במ"א לחלק בין מדה זו למדת כלל ופרט ואמר שמדת כלל ופרט הוא כאשר יצא מן הכלל ולא לבאר הדין כי הדין בעצמו נשאר כלול עם הכלל אלא לביאור הכלל לבד ע"ד משל מן הבהמה כלל לכל ב"ח מן הבקר פרט הנה לא ביאר שום דין בפרט וע"כ לא בא הפרט אלא לפרש הכלל ולשלול הכללות ממנו בקר אין מידי אחרינא לא אמנם כאשר הפרט יצא ללמד הדין אחר שלמדו בכלל אזי לא יצא לפרש הכלל שא"כ למה חזר ללמד אלא בודאי שיצא ללמד הדין שבכלל כמה חלקים יוכלל וז"ש כל דבר שיצא מ"ה ללמד לא ללמד כו' כיון במלת ללמד להבדיל בין מדה זו למדת כלל ופרט שלא יצא ללמד אלא לבאר הכלל עכ"ד וגם ע"ז יש לפקפק דאף אם נדוננו בדבר שהיה בכלל קשה למה הוצרך ללמד הלא הדין זה כבר נלמד מן הכלל וכמו שקשה אם נדוננו במדת כלל ופרט דלמה הוצרך לשנות הדין כן קשה אם נדוננו במדת דבר שיצא מ"ה וא"ל דבמה שחזר וכתב הדין ללא צורך אתי לאורויי שלא נדוננו במדת כלל ופרט דלכך חזר וכתב הדין להבדילו ממדת כלל ופרט דאכתי קשה מנ"ל דילמא להיפוך דהיכא שהפרט כתוב סתם בא ללמד על הכלל כעין הפרט כגון אם הפרט שלמים בא ללמד כעין שלמים קדשי מזבח והיכא שכתב הפרט וכתב הדין עמו בא לאורויי שנדוננו בכלל ופרט לומר דוקא בשלמים מידי אחרינא לא דלכך חזרו וכ' הדין לאורויי דוקא כאן נוהג הדין ולא במ"א ואין לומר דא"א לדונו בכלל ופרט דא"כ הכלל למה לי כיון שבפרט מפורש הדין כמו בכלל ואין הדבר נוהג אלא בפרט א"כ הכלל עם הדין הנאמר בו מיותר לגמרי אך ז"א דהא גם בכלל ופרט שלנו קשה כללא למה לי כגון הך דמן הבהמה כולל כל הבהמה והדר קאמר מן הבקר אין מידי אחרינא לא קשה ג"כ מן הבהמה למה לי כיון שאינו נוהג אלא בבקר וע"כ צ"ל דיש איזה טעם בכל כלל ופרט למה נשנה הכלל כמ"ש התוס' נזיר ל"ה ב' ד"ה איכא וע"ש טעם לזה וא"כ גם כשנכתב הדין עם הכלל י"ל דזהו כלל ופר תו קשה מהך דמנחות נ"ה ב' בהך דלא תאפה חמץ דדיינין ליה בדבר שהיה בכלל ומקשה אימא לא תיעשה כלל לא תאפה פרט מבואר דאף הפרט מפורש הדין דיינין ליה בכלל ופרט ועיין שם ותבין תו קשה מהך דמ"ק דף ג' דדריש התם כלל ופרט בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ כלל שדך לא תזרע פרט והרי הכא מפרש הדין בפרט ואעפ"כ ר"ל דהוי כו"פ ועיין שם בתוס':
ה
הדבר הנלמד במדת דבר שהי' בכלל עונשין עליו כך מסתבר וכן נראה מהך דסנהדרין כ"ד דגמיר ר"י דמכשפה בסקילה מההיא דאוב וידעוני בכלל כל המכשפי' היו ולמה יצאו ללמד על הכלל כולו דמכשפה בסקילה ויש לדחות דהתם כיון דכתיב העונש בגופי' דכתיב מכשפה לא תחיה רק שאין אנו יודעין כוונת המקרא באיזה מיתה נמיתנה והוי הך דבר שיצא מ"ה גילוי מילתא לאורויי דעל מיתה זו כוונה התורה במ"ש לא תחיה א"כ אין העונש מן המדה רק מן הכתוב של לא תחיה.
ו
ועוד י"ל דזהו אי עונשין על דש"ב וימ"ה תלוי בזה אי אדם דן מעצמו כל הי"ג מדות חוץ מגז"ש וכבר ביארנו זה בכללו ובשיורי כנה"ג ח' או"ח בסוף הספר כ' בשם מהר"ם דיבוטין בתשובה סי' קכ"ה דעל מה מצינו עונשין לרש"י כיון דלא ניתן לדרוש מעצמו דטעם אין עונשין מ"ה דשמא יש איזה פירכא כיון שהק"ו ניתן לידרש מעצמו וא"כ במ"מ דנתקבל מסיני לא שייך זה וא"כ לפ"ז גם אי עונשין על דש"ב וימ"ה תלוי בזה אי אמרינן ניתן לדרוש מעצמו והנה אנן קי"ל דכל המדות ניתנו לדרוש מעצמן חוץ מגז"ש ולפ"ז אין עונשין על דש"ב ולפ"ז אין ראיה מהך דאוב וידעוני דסנהדרין ס"ז דעונשין סקילה למכשף מהך דאוב וידעוני דהנה מבואר ברש"י סוכה דל"א א' בהא דר' יהודה לא גמיר לולב מאתרוג דלא ניתן לידרש מעצמו כל י"ג מדות חוץ מק"ו וכבר פי' הר"ש אלגזי בספרו ד הליכות אלי דלר"י הוא דלא ניתן לידרש מעצמו זולת הק"ו ורש"י כ' כן רק אליבא דר' יהודה וא"כ ודאי ניחא בהך דאוב וידעוני דעונשין דהתם ר"י קאמר ליה ור"י לשיטתיה דס"ל כל המדות לא ניתנו לידרש מעצמן ודו"ק. ובזה יתיישב מה שהקשה רש"י בשבת ד' ע' על הא דקאמר שם ר' נתן דיש ללמוד חלוק מלאכות מבחריש וקציר תשבות ועדיין אני אומר על החרישה והקצירה חייב שנים על כולן אינו חייב אלא א' והקשה רש"י דהוי דבר שהיה בכלל וימ"ה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ולפמ"ש א"ש דבאמת הוי דבר שהיה בכלל ואעפ"כ אין עונשין ממנה משום דאין עונשין מן הדין כיון דלדידן המדות ניתנו לדרוש מעצמן אך ז"א דאם נאמר דלכך לא למד מבחריש וקציר משום דאין עונשין א"כ איך למד אח"כ מלא תבערו הבערה בכלל היתה ולמה יצאה דהוי ג"כ מדת דשה"ב והלא אין עונשין אלא ע"כ דס"ל עונשין מדשה"ב והדרא קושיות רש"י לדוכתא והנה אין להוכיח מכאן דעונשין מדשה"ב די"ל דרבי נתן כר"י ס"ל דכל המדות אין אדם דן מעצמו או די"ל דרבי נתן ס"ל ג"כ דאין עונשין מדשה"ב והא דנפקא לי' חלוק מלאכות מדשה"ב הוא להתחייב חטאת על כל א' וא' בפ"ע ולענין קרבן עונשין מה"ד כמ"ש הריטב"א ברפ"ב דמכות עיין בע' עונשין מ"ה אות י"ב ולפי מה שהארכתי לקמן אות ח' דהך מדת דש"ב עיקר הלמוד מן הכלל כיון שבכלל כלל כל הפרטי' הוקשו כל הפרטים זל"ז ודבר הנוהג בזה נוהג בזה והוי כמו היקש ובהיקשא עונשין ה"ה כאן
ז
דעת רש"י דהיכא דהכלל בל"ת והפרט בעשה אין דנין אותו בדבר שהיה בכלל שיצא ללמד על הכלל והתוס' חולקים וס"ל דאף בכה"ג דנין מדה זו ומקור הדברים בשבת ד' ע' הבאתי באות הקדום דרצה למילף לחלוק מלאכות מבחריש ובקציר תשבות וקאמר ועדיין אני אומר על החרישה וקצירה שחייב שתים על שאר מלאכות אינו חייב אלא א' ופירש"י דאין זה בדבר שהיה בכלל וימ"ה ללמד על הכלל כולו יצא משום דהכלל בל"ת והפרט בעשה בחריש ובקציר תשבות והתוספות הקשו ע"ז וז"ל וקשה דכללא נמי כתיב בעשה ביום השביעי תשבות דלכך כתיב בפסוק ששת ימים תעשה מלאכה וביום הז' תשבות בחריש ובקציר תשבות א"כ הכלל והפרט בעשה ועוד דדוקא בכלל ופרט דוקא הוא דאמרינן דלא דיינינן כשאין הכלל בלשון הפרט אבל לגבי דבר שיצא מן הכלל לא אשכחן בשום מקום עכ"ד והנה במה שמקשין על רש"י דכללא נמי בעשה נראה דרש"י בזה אזיל לשיטתי' דהנה רש"י לשיטתי' דס"ל דדוקא בכלל ופרט המרוחקין הוא דדיינינן הך מדה ללמוד על הכלל כולו אבל היכא דמקורבין דנין בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כמש"ל אות ב' ואם נאמר דהכלל הוא ביום השביעי תשבות הרי הוא סמוך לבחריש ובקציר תשבות וי"ל חרישה וקצירה אין מידי אחרינא לא וא"כ שפיר כ' רש"י בממ"נ דאם תתפוס הכלל הך דלא תעשה כל מלאכה א"כ הוי הכלל בעשה ופרט בל"ת ואין דנין וא"כ שפיר י"ל על חרישה וקצירה חייב שתים על שאר מלאכות כו' ואם תאמר הכלל ביום השביעי תשבות הוי כלל ופרט המקורבין ואין בכלל אלא מה שבפרט ושפיר י"ל על חרישה וקצירה חייב ב' על שאר מלאכות כו' ודברי רש"י נכונים והנה הרב במדות אהרן פרק י' כ' דרש"י לא כ"כ לחלק בין כו"פ המרוחקין אלא על פן הב' שכתבתי באות א' ונראה מדבריו דלפי הדרש של פן הא' דיצא ללמוד ענין מחודש אף היכא שהפרט מקורב אל הכלל אמרינן דלא ללמד על עצמו יצא דאין לדורשו בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שאין פרט זה בא ללמד מה שבכלל אלא ללמד דבר אחר שנלמדהו לכל הכלל ואין דמיון לזה עם כלל ופרט עכ"ד והנה לפי דבריו קושיית התוס' נכונה די"ל דהכלל הוא ביום השביעי תשבות וא"ל דהוי כלל ופרט מקורב דכיון דבא ללמד ענין מחודש אף בכה"ג נדרש בדבר שהיה בכלל ולדעתי אף בכה"ג אין דנין במקורב מדת דבר שהיה בכלל דאף שיצא ללמד ענין מחודש מ"מ אכתי ק' הוא גופא מנ"ל דיצא ללמד ענין מחודש דלמא לפרט הכלל בא כגון בהך דבחריש ובקציר תשבות דלמ' לפרט בא דבחרישה ובקצירה אין מידי, אחרינא לא ומנ"ל דבא לחדש חלוק מלאכות ודוחק לומר דכל היכא דאנו יכולין למצוא בפרט איזה ענין מחודש לא מוקמי' לי' במדת כלל ופרט רק במדת דבר שיצא מן הכלל דאם כן בכל מדת כלל ופרט נצטרך לפשפש אם ימצא בהם איזה דרש על ענין מחודש שאז לא נדיננו במדת כלל ופרט ובאמת אם נעיין בכל הדברים הנדרשים במדת כלל ופרט נוכל למצוא בהם איזה דרש על ענין מחודש ואעפ"כ אין נדרשי' במדת ללמד על הכלל רק במדת כו"פ וע"כ לחלק בין כו"פ המרוחק בין כו"פ המקורב ואז אין דנין במדת דשה"ב וא"כ דברי רש"י דלא נוכל לומר דביום השביעי תשבות הוא כלל דא"כ הוי כלל ופרט ואין דנין במדת דבר שס"ב רק במדת כלל ופרט וזה ברור ואפשר דבזה נחלקו רש"י ותוס' דהתוספ' ס"ל כבעל מדות אהרן דהיכא דבא ללמד ענין מחודש לא נדרשנו במדת כלל ופרט דלמה לן לומר דהפרט מוציא מן הכלל אדרבה נימא שמוסיף ורש"י ס"ל דאף בכה"ג דורשין במדת כלל ופרט היכא דמקורבין והכי מסתבר וכן מבואר הדבר בש"ס דמנחות דנ"ה ב' לא תאפה חמץ אפיה בכלל היתה ולמה יצאו ללמד מה אפייה חייבין עליו בפ"ע אף אני מביא לישה ועריכה ומקשה ואימא ל"ת כלל לא תאפה חמץ פרט ומשני דהוי כו"פ המרוחקים יעיי"ש והרי התם יש ללמד ענין מחודש חלוק לאוין על אפייה ועריכה כו' והוא דומה ממש ללא תבערו אעפ"כ מקשה דנדוננו בכו"פ וצריך לחלק כמ"ש רש"י משום דהוי כו"פ המרוחקים ועוד דהתם מבואר ענין מחודש בגופא דקרא דכתיב חלקם לח תאפה חמץ והרי מפורש בקרא ענין מחודש ואף עפ"כ הקשה בש"ס דנדוננו בכו"פ ש"מ דאין לחלק בכך ותמה אני על דברי הרב בעל מ"א איך נעלם ממנו ש"ס ערוך ובפרט שרש"י בשבועות שם מביא ראייה מהך דמנחות ומצאתי סעד לזה מדברי הגאון ר"ש מקינון בס' כריתות שלו בית ט' שכתב שם הך דבר שהוא בכלל שהוא לרבות על הכלל כגון הבערה בכלל היתה ומרבה על הכלל ואין דנין בכלל ופרט משום דמרוחקים זה מזה הרי מבואר דאף בכה"ג שבא ללמד ענין מחודש הטעם שאין דנין בכו"פ משום דמרוחק הא במקורב אף בכה"ג דנין ועי"ש עוד מה שפי' דברי רש"י בשבועות ד"ז הנ"ל ומשם תבין דדברי רש"י אמורים היכא שבא ללמד ענין מחודש דלא כדברי בעל מדות אהרן שהשיב דברי רש"י לכוונה אחרת וכ"ז נעלם מבעל מ"א והנכון כדברי הגאון הנ"ל וכמ"ש ולבד מכל זה לא הבנתי קושיית התוס' בשבת שם על רש"י דהכא ג"כ הכלל בעשה דהא אנו באי' לחייב על כל א' וא' ולומר דבא ללמד על הכלל כולו דכי היכי דע"ז חייב בפ"ע כך על כל הכלל ואיך נאמר שבא ללמד על הכלל דביום השביעי תשבות דבכלל זה אין בו איסור לאו ולא חיוב קרבן ומה בא ללמד על כלל זה אלא ע"כ דקאי על הכלל דל"ת ואנו אומרים דחרישה וקצירה היה בכלל דל"ת ויצאו בפ"ע בעשה להורות כשם דבעשה הם נחלקים כך בכלל דל"ת הם מחולקים לענין חטאות שוב מצאתי שהגאון במג"ש הרגיש בזה וכ' כמ"ש ודבריו נכונים ועיי"ש:
ח
עתה נבא אל הקושי' השני' שהקשו התוס' על רש"י דבמדת דבר שהי' בכלל אין חילוק בין אם הכלל בעשה והפרט בל"ת או להיפוך ואע"ג דל"ד פרט לכללי בדבר שהיה בכלל דיינין לה והרב בהג"ש שם יישב דעת רש"י דס"ל דדבר שהיה בכלל חד עניינא הוא עם כלל ופרט וכי היכא דבכלל ופרט בעינן דלידמי כללא לפרטא כן בדבר שהיה בכלל והביא ראיה דגם התוס' ס"ל דדבר שהיה בכלל חד עניינא עם כלל ופרט ועיי"ש דבריו ולהבין טעם התשו' מנ"ל לחלק בין כו"פ לדש"ב דלומר דמדת דש"ב נדרש אף דל"ד כללא לפרטא נראה לפרש דל"ד לכו"פ דהתם אמרינן דהפרט הוא פירושו של הכלל ולכך אין בכלל אלא מה, שבפרט אמנם כשהפרט ענין בפ"ע דל"ד לכללי אזי אמרינן דאז אין הפרט פירושו של הכלל ואינו יכול לגרע כח הכלל כיון שאין הפרט כתוב כלשון הכלל אין לנו ראייה מוכחת שנאמר שהפרט הזה לגרע ולמעט כח הכלל אתי אמנם בדש"ב ויצא מ"ה דאין הפרט בא לגרע כח הכלל אלא לחדש ולהוסיף בו ענין והוא מצד הסברא כיון שענין זה נכלל בכלל כגון חרישה וקצירה שהיה בכלל ל"ת כל מלאכה וחזינן שהפרישה התורה הפרט בפ"ע להתחייב עליו בפ"ע ה"ה בכל הפרטים הנכללים בהכלל של לא תעשה כל מלאכה חייבין עליו בפ"ע א"כ מה לנו אי לא דמי הפרט אל הכלל כיון שאין אנו דורשין לחבר הפרט אל הכלל ולומר שהוא מפרש את הכלל רק שבאמת הוא ענין בפני עצמו רק כיון דס"ס חזינן דענין זה נוהג בפרט הלזה אנו מרבים אותו אל הכלל אחר שהכלל כלל כל הפרטים כאחת מסתמא שוים הם בדיניהם נמצא דעיקר הריבוי אינו בא מן הפרט רק מן הכלל אחר שהכלל כלל כולם הוי כאילו הוקשו כולן זה לזה להיות דבר הנוהג בזה נוהג בזה וכעין היקישא דר' יהודה בשבועות אלה תעשו לד' במועדיכם הוקשו כל המועדים זל"ז והנה מלת במועדיכם הוא כלל ולא היקש אך מחמת שהתורה כלל כולן כאחת הנה בזה הוקשו זל"ז והנה זה הענין של דבר שהיה בכלל ויצא מ"ה ללמד לא ללמד על עצמו יצא ובזה תבין ההבדל אשר בין זה לכלל ופרט והוא ההבדל אשר אמרו רז"ל שכו"פ הוא היכא שהפרה הוא מקורב אל הכלל ודש"ב הוא היכא שהפרט מרוחק והנה צריך להבין טעם הדבר למה כשהוא מקורב נידוננו במדת כו"פ וכשהוא מרוחק במדת דש"ב אך עפמ"ש יתבאר לך שענין כלל ופרט הוא שהפרט הוא פירוש הכלל ולא בא ללמד ענין בפ"ע רק לפרש מה שבכלל ע"כ לא יתכן לידרש במדה זו רק כשהיא מקורב אל הכלל דאז נאמר שהוא מפרש הכלל אבל כשהוא מרוחק לא יתכן שיהיה הפירוש רחוק כ"כ מן הדבר המתפרש וע"כ נדוננו במדה אחרת והוא במדת דש"ב וימ"ה לא ללמד על עצמו יצא כו' וא"ת נהי שנדרשנו שיצא ללמד על הכלל קשה דהיה לו להיות מקורב אל הכלל כיון שהוא בא ללמד ענינים ולהורות מהות הכלל ואיכותו אך באמת עפמ"ש יתבאר דאין הדבר הלז מלמד על הכלל מצד עצמו רק מצד הכלל דבאמת דבר זה הוא ענין בפ"ע יצא ללמד כעין הך דבחריש וקציר שהוא ענין בפ"ע יצא לחלק שנתחייב עליהם ולכך הוא מרוחק מן הכלל אך המדה הזאת נדרשת מצד הכלל שכללות הכלל כל הפרטים מורה על ההיקש ושיווי אשר ביניהם וע"כ יתחייב שיהיה הדבר הזה נוהג בכולם וזה אשר דקדק התנא דש"ב וימה"ל לא ללמד ע"ע יצא אעה"כ יצא דהו"ל לקצר דש"ב וימה"ל על הכלל כולו יצא אך כיון במ"ש ללמד להבדיל בין זה לכו"פ שכו"פ יצא לפרט הכלל וזה יצא ללמד איזה ענין ולא לפרש וזה נדע מצד התרחקותו מן הכלל וזהו מהות דש"ב ואח"כ מפרש הדרש שלו שלא ללמד ע"ע יצא אעה"כ יצא וזהו לא מצד עצמו רק מצד הכלל רק שלא נטעה מדהוציאו מן הכלל ש"מ שבא להורות דדוקא בזה נוהג לימוד זה וע"כ אמר לא ללמד ע"ע יצא שאין כוונת היציאה ללמד ע"ע ולמעט השאר רק ללמד ע"ה כולו יצא כי כולן משתווין בשיווי א' בהתכללותן בכלל והנה נתבאר לך שמדת דש"ב הפרט נפרד מן הכלל ואין הפרט מפרשו רק שאנו למדין דבר זה מצד השיווי אשר בכלל ובזה מה מאוד נראה דעת התוספות נכונה דדוקא בכלל ופרט שהפרט הוא פירוש הכלל אז בעינן שיהיו דומין פרט וכלל זה כזה אבל בדש"ב שאין הפרט פירוש הכלל רק הוא ענין מתחייב בפ"ע אף אם הפרט משונה מן הכלל לא יוגרע חוקו כיון דסוף סוף נדרש דבר זה ללמד על עצמו כגון בחריש ובקציר אף שהוא בעשה כיון דסוף סוף נלמד ממנו דחרישה וקצירה חייבין עליהן בפ"ע מדהוציאן מן הכלל ואדרבא מה שהוא בשינוי מן הכלל זהו מייפה דבר הנדרש בהן שהן ענין בפ"ע ואנו נרבה דבר זה בכלל מצד השיווי אשר בכלל לא מצד הפרט הזה כלל ודו"ק אך כ"ז הוא רק על הדרש הנדרש בפן הא' במדה זו שהמדה בא להוסיף על הכלל כגון חלוק מלאכות אבל לפי הדרש הנדרש אשר בפן הב' שהמדה בא לגרע להוציא קדשי ב"ה מן הכלל הנה בזה אינו מחמת השיווי אשר בכלל רק מצד הפרטי שלא הוצרך לכתוב בעבור עצמו שכבר היה כלול בכלל ואינו משמיענו ענין חדש מה שלא ידענו מן הכלל וע"כ ללמד ע"ה יצא ודו"ק:
ט
ובהיות כן י"ל בזה דרש"י ותוספות לשיטתייהו אזלי במה דפליגי בהך מילתא דכו"פ שאין דומים שהכלל בעשה ופרט בל"ת עי' במ"ק ד' ג' ועיין בערך כלל בעשה ופרט בל"ת ותוכן הדברים דרש"י ס"ל בכו"פ וכ' שהכלל בעשה ופרט בל"ת אנו מגרעין כח הכלל דבכל דוכתא כופו"כ אתה דן כעין הפרט ומרבה מידי דדמי לפרט וכאן מגרעין כח הכלל האחרון ואומרים דהוי כלל ופרט בכלל אלא מה שבפרט ותוספות ס"ל להיפוך דהיכא דלא דמי כל לפרט אנו מגרעין כח הפרט והכלל עיקר ואנו מרבין כל דבר זה קיצור מחלקותם ואורך הדברים וטעמם עיין בערכו ולפ"ז י"ל עפ"י הנחה שהנחנו דבמדת דבר שהיה בכלל עיקר הלימוד מן הכלל כי הפרט מלמד דבר זה רק הכלל מרבה דבר זה מחמת השיווי אשר השוו כל הפרטים בכלל א'. והנה לפ"ז רש"י לשיטתי' דס"ל דהיכא דהפרט בעשה והכלל בל"ת או להיפוך זהו מורה לגרע כח הכלל שלא נדרוש בו המדה השייכת לו כמ"ש רש"י במ"ק להדיא הואיל דנשתנה משאר פרט וכלל כו' ועיי"ש א"כ ה"ה בדבר שהיה בכל שינוי הפרט מורה לגרע כח הכלל שלא נדרש בו מדה השייכת לו והוא מדת השיווי לכל הפרטים להיות דבר הנוהג בזה נוהג בזה אלא אמרי' דשינוי הפרט מורה לגרע כח הכלל שלא ישתוו הפרטים ולא ינהג הדבר אלא בפרט המפורש אבל לדעת התוס' דשינוי הפרט מגרע כח עצמו ולא כח הכלל א"כ כאן במדת דש"ב לא יזיק לנו גירעון כח הפרט שעיקר המדה נדרשת מן הכלל ודו"ק היטב ולפמש"ל דהא דאמרי' במדת דש"ב דמריבוי היא מן הכלל הוא לפן הא' שהמדה בא להוסיף אבל לפן הב' שהמדה בא לגרע אז הדרש היא מן הפרט ולפ"ז בכה"ג היכא דהפרט בעשה והכלל בל"ת י"ל דמודו התוספות דבכה"ג לא דרשינן כיון דבכה"ג עיקר הדרש מן הפרט ולדעת התוספות שינוי הפרט מגרע כח עצמו ולדעת רש"י י"ל דבכה"ג דרשינן דשינוי הפרט מגרע כח הכלל אבל הכא עיקר הדרש מן הפרט אך ז"א דמדה זו הנדרשת לגרע מן הכלל לא אזלינן לגמרי בתר הפרט דא"כ הוי אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט אלא הוי כמו כלל ופרט וכלל כמ"ש בס' כריתות דמדה הב' שהוא לגרע דמי לכופו"כ וא"כ המדה זו נדרשת מן הכלל ומן הפרט לרבות כעין הפרט כמו דמרבינן בהך דוהנפש אשר תאכל מזבח השלמים מרבינין כל קדשי מזבח א"כ המדה הלזו נסתייע מן הפרט להוציא קדשי ב"ה ונסתייע מן הכלל לרבות כל קדשי מזבח והוי כופו"כ והיכא דהכלל בעשה ופרט בל"ת כמו דבכופו"כ לדעת רש"י בכה"ג דאיכא שינוי בפרט מגרעינין כח הכלל ודרשינין ביה אין בכלל אלא מה שבפרט ה"ה במדה זו היכא דכלל בעשה כו' מגרעין כח הכלל ודרשינין אין בכלל אלא מה שבפרט אך זה ברור לענ"ד דבכה"ג שהמדה בא לגרע גם התוספות מודים דבכה"ג אין דורשין המדה היכא דהכלל בעשה ופרט בל"ת כיון דבכה"ג עיקר הלימוד מן הפרט שמגרע מן הכלל כמו בהך דשלמים שהפרט מגרע מן הכלל קדשי ב"ה וא"כ היכא דאיכא שינוי בפרט אינו יכול לגרע מן הכלל לדעת התוספות. ובזה נ"ל ליישב מה דקשה לי לדעת התוספות דס"ל במדדש"ב דנין אפי' כשהכלל בעשה ופרט בל"ת וקשה מההוא דמ"ק ד' ג' דפליגי אמוראי בחורש בשביעית אי לוקה וקאמר דפליגי בדר' אבין דמ"ד אינו לוקה ס"ל דרבי אבין דלא הוי כופו"כ דכלל בעשה ופרט בל"ת וקשה דנדרשנו במדת דש"ב כעין והנפש אשר תאכל מזבח השלמים דאמרינן דמרבה על הכלל קדשי מזבח והוציא קדשי ב"ה ה"נ נימא בהך דשדך לא תזרע זריעה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש מה זריעה שהוא עבודה במחובר אף כל עבודה שבמחובר יצאו מלאכות שבתלוש וא"כ חרישה דהוא עבודה שבמחובר יהא לוקה וא"ל דהוי כו"פ המקורבים דשדך לא תזרע סמוך לשבת שבתון יהיה לארץ דהוא הכלל ז"א דהא התוספות ס"ל דאף בכה"ג דרשינין בדש"ב מדמקשין בשבת דף ע' שם דכללא נמי בעשה אע"ג דהוא סמוך נכלל כמש"ל אות ז' יעיי"ש ולפמ"ש א"ש דבכה"ג דמדת דש"ב בא לגרע ולא ללמד דבר חדש מודו התוספות דלא דרשינין לה היכא דכלל בעשה ופרט בל"ת ולכך לא מצי ללמד במדה זו מיהו אין ראיה מכאן די"ל התוספות לשיטתייהו אזלי דמהפכי שם הגירסא דמ"ק יעיי"ש ולפי גירסתם בלא"ה לק"מ יעיי"ש ותבין ובלא"ה י"ל דלא מצינו למידרש שם במדת דש"ב לומר זריעה בכלל היתה כו' דגם קצירה בכלל היתה ויצאה והוי ב' כתובין ודו"ק והנה במה שביארנו הענין במדת דש"ב דיש לה ב' פנים הפן הא' דבא להוסיף על הכלל כהך דלא תבערו והפן הב' דבא לגרע כהך דשלמים דמגרע קדשי ב"ה ולכאורה תקשה איך יהיה במדה אחת ב' פנים הפכיים אך לפמ"ש א"ש דיש במדה זו ב' דברים הא' הכלל והב' הפרט וכאשר נבין שבא הפרט לחדש ענין א' אזי נרבה הדבר מחמת הכלל המשוה כל הפרטים והפרט אינו ממעט כלל שלא בא למעט רק למד ענין חדש והבן אמנם כאשר נראה שלא בא הפרט ללמד ענין חדש ע"כ צריך שנלך בתר הפרט למעט קצת ובתר הכלל לרבות דדמי לפרט וה"ז דומה לכופ"כ כמ"ש הר"ש מקינין ודו"ק:
י
ובמה שכתבנו וביארנו ענין זה יתיישב ג"כ מה שהערנו בע' כלל בעשה על דברי רש"י בשמעתין שכ' דהוי כלל בל"ת ופרט בעשה דמשמע דלרש"י בכה"ג בכלל ופרט אין דנין אותו בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט אלא אזלינן בתר הכלל וז"א דהא אף דאיכא תרי כללי כופו"כ ס"ל לרש"י דלא דיינין כעין הפרט אלא אזלינן בתר הפרט לחודא וכ"ש היכא דאיכא כלל ופרט לחודא דבודאי אנו דנין המדה הלזו כדינה דאין בכלל אלא מה שבפרט ואיך כ' רש"י דהוי כלל בעשה ופרט בל"ת דמשמע דבכה"ג אין דנין אותה כדינה ומינה יליף רש"י ג"כ למדת דש"ב כמ"ש במג"ש דרש"י ס"ל דחד דינא אית להו אך לפמ"ש א"ש דבאמת יליף רש"י מפרט וכלל היכא דהפרט בל"ת וכלל בעשה דאז אין דנין במדה הנדרשת נעשה הכלל מוסיף על הפרט רק אנו מגרעין הכלל ודורשין הפרט ובאמת פרט וכלל דמדה זו שוה לכלל ופרט דמדת דש"ב כמו דבמדת פרט וכלל אנו דורשין הכלל כן בכלל ופרט דבמדת דש"ב אנו דורשין הכלל וכמו דבמדת פרט וכלל היכא דנשתנה הפרט מגרעין כח הכלל כן במדת דש"ב מגרע כח הכלל ודברי רש"י נכונים עיין היטב ודוק ותבין וכעין זה יתיישבו דברי רש"י שבועות ז' א' ע"ש וא"ת כלל ופרט הוא והתוספות הקשו עליהם דפרט וכלל הוא ועפמ"ש יתבאר לך הענין אלא דשם הענין בהיפוך ועיין במדות אהרן פרק י' שיישב דברי רש"י דשבועות קרוב לענין שרמזתי לך:
והנה עיקר המחלוקת בין רש"י ותוספות הוא רק למ"ד דלא דרשינין כו"פ היכא דהכלל בעשה ופרט בל"ת אבל למ"ד דדרשינין כו"פ אף בכה"ג עיין בערך כלל בעשה ובמ"ק ג' א' אף רש"י מודה דדרשינין דש"ב בכה"ג וכמ"ש במג"ש שם דלכך כ' רש"י א"נ משום דהוי ב"כ דזהו למ"ד דס"ל דדרשינין כו"פ אף בכה"ג דאז ודאי דס"ל דדרשינין דש"ב בכה"ג לכך כ' רש"י טעם אחר משום דהוי ב' כתובים יעיי"ש:
יא
יצא לנו מזה דלמאן דלא דריש כו"פ היכא דפרט ל"ד לכלל לא דריש גם כן דש"ב לרש"י ולדעת התוספות אפילו למאן דלא דריש כו"פ דש"ב דריש ולמאן דדריש כו"פ אף בכה"ג פשיטא דדריש דש"ב אפילו היכא שפרט בעשה וכלל בל"ת או להיפוך ועיין בע' כלל בעשה מי הם הדורשים כו"פ בכה"ג ותלמוד משם לכאן:
יב
והנה אחר שהמשכנו הענין בדברי רש"י ותוס' בענין חרישה וקצירה למה אין דנין אותו בדש"ב היה נראה לכאורה ליישב קושייתם בפשיטות אם נחזיק בטעם של המדות אהרן שכתבנו לעיל אות ג' דהיכא דיצא מן הכלל דבר קל שבפרטים ויוצא לבאר איזה חומרא מזה נדע שהחומר הזה נוהג בדברים החמורים שבכלל משא"כ כשהיוצא הוא דבר חמור עיין לעיל אות ג' ובזה היה נ"ל לבאר דברי התוספות שבת ד' ע' אשר הרא"מ בפ' ויקהל כ' עליהם שלא הבין פירושם וז"ל התוספות שם בד"ה הבערה ללאו יצאה וא"ת וה אצטרך למכתב לא תבערו משום סיפא דקרא דכתיב בכל מושבותיכם דדרשינין מיניה דאין רציחה דוחה שבת (ר"ל מיתת ב"ד) וי"ל דהוי מצי למיכתב בלישנא אחרינא ולא לכתוב לא תבערו עכ"ד והרא"מ בפ' ויקהל כתב וז"ל ולא זכיתי להבין פירושן דאם כיוונו לומר שהו"ל לכתוב במקום הבערה מלאכה אחרת משאר מלאכות אכתי הוי דרשי לה ר"נ ור"י מר לחלק ומר ללאו דמה לי הבערה ומה לי שאר מלאכות ושמא י"ל שכוונתם שהיה לו לכתוב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם עכ"ד והנה מ"ש ושמא י"ל נעלם ממנו דברי התוספות מנחות נ"ה ב' ד"ה א"כ שכ' כן להדיא יעיי"ש אך ממה ששינו התוספות לשונם כאן וכתבו דהוי מצי למיכתב לישנא אחרינא יש להעמיד בכוונת דבריהם כמו שרצה הרא"מ לפרש דבריהם בתחלה שכוונתם שהו"ל לכתוב במקום הבערה מלאכה אחריתי ומה שהקשה הרא"מ דאכתי הוי דרשי ליה לחלק י"ל ע"פ מה שנודע דהבערה מלאכה גרועה הוא דהוי מקלקל ועוד למ"ד מלאכה שאצל"ג פטור הבערה הוא מלאכה שאצל"ג כמ"ש בפ"י שם ולפ"ז דווקא היכא דכתיב הבערה דהוא הקלה שבפרטים שפיר דרשינין ללמד על הכלל כולו כסברות הרב במ"א משום דכיון דדבר הזה נוהג בקל כ"ש בחמור אכל אי הי כתיב מלאכה אחריתי שהיא חמורה לא הוי דרשינין לה ללמד על הכלל כולו דהיינו אומרים דוקא בחמור הזה נוהג ענין חומרא הלזו ושפיר כתבו דהוי מצי למיכתב בלישנא אחריתא ולא לא תבערו דהוא מלאכה גרועה ע"כ לכך יצאה מלאכה גרועה בכדי ללמד חלוק מלאכות וממנה נלמוד על הכלל כולו ולא קשה קושיית הרא"מ ובזה מיושב ג"כ קושיית רש"י דהוי בחריש וקציר דש"ב ולמה לי לא תבערו די"ל דוקא לא תבערו דהוא מלאכה גרועה והיא הקל שבפרטים אזי אמרי' על הכלל כולו יצא אבל חרישה וקצירה שהן מלאכות גדולות וחמורות שבהן לא יצאו ללמוד על הפרטים הקלות מהם שבכלל כטעם בעל מדות אהרן ודו"ק אך באמת אין דברי הרב בעל מדות אהרן נכונים בזה כאשר הארכנו שם באות ג' מההוא דסנהדרין ט"ז וגם הרב בעל מדות אהרן לא אמרה אלא על הדרש הנדר במדה זו בפן הב' שכתבנו באית א' דאז המדה בא לגרע מן הכלל אבל כשהמדה בא ללמד ענין מחודש להוסיף על הכלל ס"ל להרב בעל מדות אהרן דאין דמיון לזה עם כלל ופרט הגם שהארכנו לעיל אות ז' לסתור דבריו והבאתי ראיה מכמה מקומות בש"ס דאף בכה"ג דיינין ליה בכו"פ מ"מ אין לנו לתפוס החילוק שלו בין אם היוצא הוא דבר הקל בין אם הוא דבר חמור בכה"ג כיון שהוא בעצמו לא אמרה אלא היכא שהמדה בא לגרע ולא כשהמדה בא להוסיף וללמד ענין מחודש א"כ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וגם עיקר סברתו לא נהירא לי כלל דלפי דבריו דלא דרשינין המדה רק כשהיוצא הוא דבר קל ובא ללמד ענין חמור דאז ללמד ע"ה כולו יצא דאם החומר הזה נוהג בקל כ"ש בחמור דא"כ אין זה מדת דש"ב רק מדת ק"ו דבשלמא אם נאמר שהמדה הלזו בא ללמד ענין מחודש דהיכא דיצא דבר א' מן הכלל בין אם הוא קל בין אם הוא חמור יצא ללמד על הכלל כולו הנה המדה הלזו מדה מיוחדת בתורה שלא נלמדנה ממדת ק"ו אבל אם נאמר כבעל מדות אהרן דמדה זו אינו נוהג אלא היכא שהיוצא הוא דבר קל דאז מחייבין החומר שבו על הכלל כולו א"כ זהו מדת ק"ו ואין זה מדה חדשה ודוחק לומר דבאמת זה מדה בפ"ע רק אנו לא נדע ממדה כ"א ממדת ק"ו ר"ל כאשר נראה שהיוצא הוא קל הנה מחמת מדת ק"ו נדע שמדה הלו יצאת ללמד על הכלל כולו יצא תקשה למה לי זאת המדה דהא בל"ז נוכל לדון בק"ו י"ל דבמדת ק"ו לא היו עונשין מן הדין לכך יצאה מדה של דש"ב לידע דהיוצא הוא דבר הקל לא נצטרך ללמוד הדבר על הכלל כולו מחמת ק"ו רק שהיוצא זה בעצמו מלמד על הכלל כולו והוי כאילו מפורש בתורה ועונשין עליו אך זהו דחוק ובפרט לפמש"ל אות ח' שענין הרבוי בדש"ב נצמח מן הכלל שהכלל משוה כל הפרטים זל"ז להיות דבר הנוהג בזה נוהג בזה פשיטא שאין לחלק בין אם היוצא דבר קל בין אם הוא דבר חמור (אך כבר ביארנו שם דזהו דו דווקא בפן הא' שהמדה בא להוסיף על הכלל אבל בפן הב' שהמדה בא לגרע אז עיקר הלימוד מן הפרט יעיי"ש):
יג
והנה לפ"ז נסתר הפי' אשר פרשנו בדברי התוספות במ"ש דהו"ל למכתב בלישנא אחרינא ולא לכתוב לא תבערו כיון שהיסוד רעוע נפל הבנין וע"ק על מה שפרשנו דהא התוספות לא כתבו דבריהם על מ"ד הבערה לחלק רק על מ"ד הבערה ללאו יצאת וגם באמת זה קשה על רבותינו בעלי התוס' למה לא כתבו דבריהם מקודם על מ"ד הבערה לחלק יצאת וגם קשה למה שנוי יש בדבריהם דכאן ממ"ש ביבמות ד' ז' ובמנחות נ"ה ב' ונראה ליישב הכל בחדא מחתא דבאמת קשה על רבי יוסי דס"ל הבערה ללאו יצאת וכי לית ליה הך כללא דבש"ב ויצא מ"ה ללמד לא ללמד ע"ע יצא אלא ללמד ע"ה כולו יצא וכבר הקשו זה מגדולי הראשונים עיין בס' כריתות וברא"מ ובהליכות עולם אך נראה דהנה קשה לר"י דאם נאמר דיצא להחמיר על הכלל למה יצא הבערה דוקא שהיא מלאכה גרועה דנוכל לטעות שיצא להקל על עצמו שאינו אלא בלאו היה לו להוציא דבר החמור מן הכלל דבמדת דש"ב אין חילוק בין אם היוצא ד"ח או דבר הקל דלא כבעל מדות אהרן וכמו שהוכחנו מכמה הוכחות וע"כ לומר שיצא ללאו בעבור שהוא מלאכה גרועה היא נפרדת מן הכלל לגמרי לומר שאין חייבין עליו מיתה אלא לאו בעלמא נמצא לפ"ז עיקר טעמיה דר"י מדחזינן דיצאה הבערה שהוא מלאכה גרועה וזהו ג"כ כוונת התוס' במ"ש דה"ל למכתב בלישנא אחרינא ולא לכתוב לא תבערו דהוא מלאכה גרועה והיה לו לכתוב מלאכה אחרת א"ו דללאו יצאה לכך כ' דוקא הבערה דהוא מלאכה גרועה ולכך אין בה כרת אלא לאו גרידא ובזה ניחא דכתבו התוס' דבריהם אלו על מ"ד הבערה ללאו יצאה דתי' זה לא שייך אלא למ"ד הבערה ללאו יצאת אבל התוס' ביבמות כתבו כן בין למאן דאמר ללאו יצאת ובין למאן דאמר לחלק יצאת ובמנחות נ"ה לא כתבו אלא למ"ד לחלק יצאת ע"כ לא מצי לתרוצי דהו"ל למנקט מלאכה אחריתי ולמה נקיט לא תבערו דגם אי נקיט מלאכה אחריתי הוי אמרינן לחלק יצאת דאין חילוק בין אם היוצא הוא דבר חמור או דבר קל ודו"ק:
יד
עוד יש לעיין בהך עניינא למ"ש התוספות וכן רש"י ז"ל דלא מצינין למילף חלוק מלאכות מבחריש ובקציר תשבות דהוי ב"כ וא"כ לפ"ז גם מהבערה לא מצינין למילף דאיכא ב"כ הא' לא תבערו והב' אל יצא איש ממקומו בין למ"ד תחומין דאורייתא ומפיק לה מאל יצא ובין למ"ד תחומין דרבנן ומפיק להך אל יצא לאיסור והוי ג"כ דבר שהיה בכלל ל"ת כל מלאכה וא"כ הוי ב"כ הבערה והוצאה שוב ראיתי דלמ"ד תחומין דאורייתא ומפיק להך קרא דאל יצא על תחומין לא קשה דתחומין לא הוי בכלל ל"ת כל מלאכה דל"ת כל מלאכה קאי על מלאכות שבמשכן דנסמכה למלאכת המשכן ותחומין לא הוי במשכן וא"כ ליכא ב"כ אלא למ"ד תחומין דרבנן והכי קי"ל ומפיק הך קרא דאל יצא על איסור הוצאה דאל יצא איש בכלי שבידו ללקוט המן קשה דהוי ב"כ דהוצאה הוי במלאכת המשכן כמ"ש בפ' במה טומנין ד' מ"ט ב' ולכאורה רציתי ליישב בזה מה שהקשו הראשונים על ר"י דאמר ללאו יצאת וכי לא ס"ל הך מדה דבש"ב ועפמ"ש י"ל דקשה היאך מצינו למילף דהא הוי ב"כ וע"כ לומר דרבי נתן ס"ל כמ"ד תחומין דאורייתא ומפיק להך אל יצא על איסור תחומין כמבואר בספ"ק דעירובין ובדף נ"א שם וא"כ לא הוי ב"כ דתחומין לא הוי בכלל ל"ת כל מלאכה כמ"ש אבל רבי יוסי לשיטתיה דס"ל בעירובין ל"ו תחומין דרבנן יעיי"ש ועיין בערך תחומין מש"כ בזה ולפ"ז לדידיה פסוק אל יצא מיירי בהוצאה דהוי במשכן והוי דש"ב לכך א"א לומר דלא תבערו בא ללמד על חלוק מלאכות דא"כ הוי ב' כתובים לכך קאמר דלא תבערו ללאו יצאת לחלוק מלאכות נפקא ליה מאחת שהוא הנה והנה אחר העיון ראיתי דבאמת לא קשה מידי מתרי טעמי חדא דהוצאה אצטריך לגופא לחייב על הוצאה ואף דהיה במלאכת המשכן מ"מ לא הוי מרבינין לה מכלל דל"ת כל מלאכה משום דהוצאה מלאכה גרועה כמ"ש התוספות שבת ד' ב' א' ד"ה פרט יעיי"ש ואע"ג דכתבנו דהבערה ג"כ מלאכה גרועה מ"מ לא הוי כ"כ גרועה כהוצאה ועוד דלוקטי המן דכתיב גבייהו אל יצא איש ממקומו זה היה קודם מ"ת ולא היה עדיין הכלל דל"ת כל מלאכה (ואף דשבת נצטוו במרה מ"מ אפשר דלאו בכלל זה דל"ת כל מלאכה נצטוו רק דצוה להם על השביתה) נמצא הוצאה לא הוי דבר שיצא מן הכלל שהרי הוא קודם מ"ת ולא יצא ממנו וזהו פשוט ואכתי איכא לעיונא דנימא דהך קרא דלא יצא ללאו יצא שלא חייב עליה כרת וסקילה כשאר אבות מלאכות שהיו במשכן וכמו דס"ל לר"י בהבערה ואין לומר דאצטריך לגופא דהא איכא עוד קרא דויכלא העם מהביא דמיניה נפקא לן בהזורק איסור הוצאה וא"כ אל יצא למה לי ש"מ ללאו יצאת דנהי דלחלק ליכא למימר דהוא קודם אל הכלל וגם מקרא דויכלא העם כו' לית לך למימר לחלק דלא כתיב בלשון לאו והוי כלל בל"ת כו' מ"מ נימא דקרא דאל יצא ללאו יצא ויש לומר דתרווייהו לגופא אצטריך חד להוצאת דעני וחד להוצאת דעשיר כמ"ש התוס' שבת ד' ב' ד"ה פשט ועי"ל דידעי' כרת בהוצא' מדאצטריך למעוטי זה עוקר וזה מניח כמ"ש בפנ"י שם בתוס' אך דבריו לא נהירין לי ויש לעיין בזה אין כאן מקומו: