מלא הרועים חלק ב· רבי יעקב צבי יולס
אות ד
דנין אפשר משאי אפשר
א
רבי יוסי ב"ר יהודה דמכשיר כ"ש של עץ בעי למימר דס"ל דנין אפשר משאי אפשר וילפינן מאביב של משה סוכה ד"נ ע"ב וע"ש דדחי' ליה דלמא טעמא דרנב"י דדריש ריבוי ומיעוטי:
ב
רבי דפוסל כ"ש של עץ ס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר שם ועיי"ש דדחי די"ל טעמא דדריש כללי ופרטי:
ג
ר"א דן אפשר משאי אפשר יבמות מ"ו א' מנחות פ"ב עיין אות יו"ד:
ד
ר"א לא דן אפשר משאי אפשר יבמות ומנחות שם (ואית דגרסי רבי יהושע ועיין ברש"י יבמות מ"ו דדחי זהו הגי' דר"י דן אפשר משא"א כמ"ש באות שאח"ז) אף בהיקש לא דן עיין תוס' יבמות שם ד"ה אמר ליה ועיין באות יו"ד:
ה
רבי יהושע דן אפשר משא"א דיליף שגר שטבל ולא מל דהוי כר מאימהות שטבלו ולא מלו ואע"ג דאימהות א"א במילה יבמות מ"ו א' ייע"ש:
ו
ר' יהודה דן אפשר משא"א דס"ל דגר בטבילה סגי כמבואר יבמות מ"ו ב' וע"כ דיליף מאימהות ויליף אפשר משא"א:
ז
רבי יוסי ס"ל אין דנין אפשר משא"א דפוסל שם גר בטבילה לחוד יבמות שם וע"כ דאין דנין מאימהות משום דלא אפשר. ר"י דס"ל אינו גר עד שימול ויטבול ע"כ ס"ל אין דנין אפשר משא"א כנ"ל עיין יבמות שם וצ"ע מנדרים ל"ה ב' ל"ו א' דס"ל דמחוסרי כפרה א"צ דעת בעלים ויליף שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו קטנים הרי דדן אפשר משא"א וכ"כ שם הר"ן והרא"ש בד' ל"ו א' דטעמי' משום דדן אפשר משא"א וצ"ע:
גם קשה מחגיגה ז' א' דאמר ר"י יראה יראה מה אני בחנם אף אתם בחנם אף דלגבי דקב"ה הוא א"א הרי דדן אפשר משא"א וי"ל דהכא הוי היקש וס"ל אין היקש למחצה ועוד דהכא ליכא לאוקמי היקשא רק אהך ובכה"ג לכ"ע דנין כמ"ש באות ט"ו ואע"ג דאיכא לאוקמי ג"כ אכומא בא' מעיניו כדאי' בחגיגה ד"ב א' מיהו גם זה הוא דבר שא"א וע"כ צ"ל ההיקש לדין אפשר משא"א וא"כ אמרי' אין היקש למחצה ודנין ג"כ עוד אפשר משא"א:
ט
ר"ח ברבי ור' אושעיא ברבי ור' אושעיא בר' חייא ס"ל אין דנין דמדייק ביבמות שם דס"ל אין גר עד שימול ויטבול אך לפמ"ש התוס' שם בד"ה אינו גר דטבילה בלא מילה אפשר דמהני לדידהו י"ל דס"ל דנין אפשר כו' ייע"ש ודוק:
י
אביי ס"ל דנין אפשר משא"א דיליף במכות ה' דאין משלשין במכות גז"ש דרשע רשע מחייבי מיתות ב"ד ואע"ג דבמיתה לא אפשר ואפשר דוקא בגז"ש דנין אבל בב"א אין דנין ועיין תוס' יבמות מ"ו א' ד"ה אמר ליה והנה לפי סברת התוס' לחלק בין ב"א להיקש וגז"ש לומר דבהיקש כיון דאין היקש למחצה וכן בגז"ש דנין אבל בעלמא בבנין אב אין דנין קשה מאי קאמר הש"ס ביבמות מ"ו וכ"א אין דנין אפשר משא"א והתניא מנין לפסח דורות כו' ייע"ש דילמא דוקא התם בפסח דהוא היקש כמ"ש התוס' ביבמות וכמבואר במנחות דפ"ב לכך ס"ל לר"א דנין אבל בב"א כמו במילה דאינו רק בנין אב דמנינו לאבותינו י"ל אין דנין לר"א וצ"ע:
שוב מצאתי בתוס' מנחות שם דגם הך דמילה הוא היקש כדאיתא בפ"ב דכריתות דף ד' ככם כגר. והנה אם נאמר לחלק בין בנין אב להיקש יש ליישב מאי דקשיא ליה על הר"מ ז"ל שלא הרגישו בו נושאי כליו דהנה בפי"ג מה' א"ב דין ו' פסק דאינו גר עד שימול ויטבול וע"כ דס"ל אין דנין אפשר מא"א דאל"כ ניליף מאמהות. והנה בפ' י"ו מה' מעשה הקרבנות דין ט"ו מבואר למעיין במנחות פ"ב דס"ל כר' אליעזר דפסח אינו בא אלא מן החולין וע"כ מטעם דדנין מפסח מצרים ואע"ג דהתם לא אפשר וע"כ דס"ל דנין אפשר מא"א ונמצא דבריו סותרים זה א"ז אך לפמ"ש ניחא דהתם בפסח איכא היקש מועבדת כמבואר במנחות פ"ב ולכך ס"ל דנין אבל במילה דליכא אלא ב"א אין דנין ודו"ק:
איברא דמסוגי' הש"ס דיבמות הנ"ל מבואר דאין לחלק בין גז"ש לבנין אב ומאן דס"ל דנין בכולהו דנין ודברי הרמב"ם י"ל דס"ל דדבר שבחובה אינו באה מן החולין לאו מפסח יליף לה כדיליף לה במנחות (רק כדיליף ר"ע במנחות פ"ב מחטאת או כדילפי' לה בחגיגה פ"ק ממסת ועיי"ש) ויש ראיות לזה מר"י דבפרק קמא דחגיגה והבן ואין להאריך ועיין באות ט"ו וט"ז:
יא
רבא ס"ל אין דנין אפשר משא"א כך נ"ל דלכך פליג רבא שם אאביי ולא יליף דאין משלשין מגז"ש דרשע רשע דניתנה לידרש לכמה מילתא משום דס"ל אין דנין אפשר משא"א ולכך ליכא למילף ממיתה ולכך יליף שם במכות ד"ה מטעם אחרינא משום דבעינן כאשר זמם. שוב מצאתי בחידושי ריטב"א למכות שכ' כן ע"ש ונוראות נפלאתי על התוס' יבמות מ"ו א' ד"ה אמר ליה שתמהו על ר"ע דס"ל אין דנין מנ"ל דאין משלשין במכות ואסקו בתימא ולא שתו על לבם דמצי ס"ל כרבא דאין משלשין מטעם דבעינן כאשר זמם והוא תמיה רבה על התוס' ז"ל ולא מצאתי לשום א' מהמפרשים שעמדו עליהם וצע"ג (ועיין באות כ' שכתבנו דרבא ס"ל דנין ייע"ש):
שוב מצאתי למהרש"ק במנחות דפ"ב ב' בתוס' שם שכ' דבאמת על ר"ע ל"ק די"ל דס"ל כרבא רק דהקושיא על אביי דלית ליה הך סברא דרבא א"כ לר"ע היכא יליף גז"ש והא ר"ע לא דן אפשר משא"א וג"ז אינו נכון דהיכן מצינו דר"ע ס"ל דאין משלשין במכות דילמא ר"ע ס"ל משלשין או דר"ע ס"ל דגם בממון אין משלשין מצד הסברא דבעי' כאשר זמם ואביי לא ס"ל החילוק בין ממון למלקות דממון חזי לאיצטרופי דזה אינו סברא, דמ"מ זה לא שילם רק שליש ממון ולא נתקיים בו כאשר זמם אלא מדקאמר משלשין בממון ע"כ דס"ל דלא בעי' כאשר זמם א"כ גם במלקות היה ראוי לשלש אי לאו משום גז"ש אבל ר"ע י"ל דס"ל בממון ומלקות בשניהם משלשין או בשניהם אין משלשין:
יב
ב"ש ס"ל אין דנין אפשר משא"א יבמות ס"א וס"ב וצ"ע דר"א שמותי מתלמידי ב"ש ועיין מש"ל באות ג' דר"א דן וי"ל דשאני התם דאיכא היקישא דועבדת אבל הכא כיון דאיכא למיליף ממשה דדמיא ליה מדדמי' ליה ילפינן ולא מבריאת עולם דלא אפשר:
יג
ב"ה לכאורה מבואר שם דדנו אפשר משאי אפשר.
יד
ר"פ ס"ל דאפילו למ"ד אין דנין אפשר משא"א ה"מ גז"ש אבל היקש ע"כ הקישן הכתוב בסוגיא דנדה ל"ז ב' כפי' רש"י והתוס' הקשו שם וס"ל דאפי' בהיקישא ס"ל אין דנין היכא דהיקש זה אצטרך לדבר אחר אבל היכא דאין ההיקש מורה רק על דבר זה אמרי' דנין אפשר מא"א דע"כ הקישן הכתוב ייע"ש בתו' ד"ה על כרחך ועיין מ"ש באות יו"ד:
טו
ר"א בר' שמעון ס"ל אין דנין דס"ל גר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף רק דמתיר בלילה ביבמות דע"ב א' ואפשר דראב"ש לא קא מהדר רק אקטן ולא אגר אך מתוס' יבמות ד' מ"ב ד"ה דרב אסי מבואר דראב"ש ס"ל בגר שנתגייר מהול צריך הטפה וש"מ דס"ל אין דנין אפשר משא"א מיהו י"ל דלאו משום הגירות נקט לה דבאמת לענין הגירות בטבילה סגי רק לענין המצוה של מילה כהך מילה של גיותו אינו כלום וכערל דמי ודוק:
טז
רב אחדבוי בר אמי ס"ל דאפי' בהיקישא אין דנין ולדעת התוס' אפי' היכא שאין ההיקש מלמד לשא"ד רק לדבר זה לא אמרי' היקש זה ואפשר דרב אחדבוי למ"ד אין דנין קאמר ולי' לא ס"ל ודוק נדה ל"ז ב':
יז
רב ששת לחד לישנא דנדה ל"ז ס"ל בהיקישא דנין לרש"י כמ"ש באות ט"ו וכן לתוס' כמ"ש שם ולאידך לישנא ס"ל לרב ששת דאפי' בהיקש דלא אצטרך לדבר א' אין דנין נדה שם ואפשר דלמ"ד אין דנין קאמר ליה ולי' לא ס"ל:
יח
דבי ר"י ס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר ומנא אמינא לה מב"ק ע"א קדושין מ"ג דבי ר"י תני או לרבות השליח הלא הך היקש דטבחו או מכרו לכ"ע הוא לכמה מילי שם בפ' מרובה ולמה לי קרא תיפוק לי' מהיקישא מה מכירה ע"י אחר וצ"ל דס"ל דנין אפשר משא"א דמכירה א"א רק ע"י אחר ומזה נלמד דס"ל לר"י דאף בהיקש היכא דההיקש אצטריך למילי אוחרנייתא אזי אין דנין כשיטת התוס' לעיל אות ט"ו מיהו י"ל דלעולם ס"ל דנין והא דלא יליף מטבחו או מכרו דהו"א ע"י אחר ובשוגג דהשליח שוגג כמ"ש התוס' ב"ק ד' ע"ט א' ד"ה נתנו לבכורות וע' ביש"ש ובש"ך חו"מ סי' שמ"ח וע' בכלל שלד"ע שהארכנו בזה לכך יליף מאו דלשוגג לא אצטרך דמהיקש יכול למילף לה אלא ע"כ אף במזיד לאשמעי' דיש שלד"ע וע' באות כ':
יט
דבי חזקיה דיליף שם מתחת לרבות השליח י"ל כמש"ל באות הקדום או דס"ל אין דנין או דס"ל דנין וס"ל דבשוגג יש שלד"ע ואי מהיקשא דמכירה הוי מוקמי' בשוגג קמ"ל תחת לרבות המזיד מקרא יתירא דלשוגג לא אצטרך רק למזיד לאשמעי' דבטביחה יש שלד"ע ועיי' באות כ':
כ
רבא דקאמר בב"ק ע"א וטבחו או מכרו מוכח דס"ל דנין אפשר משא"א ומזה קשה על מ"ש באות י"א דרבא ס"ל אין דנין ונ"ל לחלק דהיכא דלא מצינו הך מלתא בשום מקום רק במקום א' ובמקום זה הוא לא אפשר לא ילפי' מיניה כגון כל הנך דלעיל לא מצינו בשום מקום רק במקום א' דבמקום זה הוא לא אפשר אבל הכא דבאמת מצינו שלד"ע במעילה ושליחות יד רק דלא נוכל ללמוד מינייהו דב' כתובין הן אם כן כיון דמצינו ללמוד מהיקישא ילפינן וא"ל אין דנין אפשר משא"א דהרי גם באפשר מצינו דבר זה אך קשה דהיאך קאמר במעילה וטביחה ב"כ דאיזה מהן לא נכתב אי לא כתיב טביחה הא הקישא דטבחו או מכרו אצטרך לכמה דברים דילפי' מיניה בפרק מרובה מה טביחה שאינה חוזרת מה טביחה דאהני מעשיו כל דליתי' במכירה ליתיה בטביחה ואלא דלא נכתוב מעילה וליתי מטביחה הא אי לא הוי כתיב בשום דוכתא דיש שלד"ע לא הוי ידעי' גם בטביחה דהא אמרי' אין דנין אפשר משא"א דהא אמרנו דדוקא היכא דמצינו זה במקום אחר אמרי' דנין וי"ל דבל"ז לא נוכל למימר דלא לכתוב מעילה דהא גם גז"ש דתחטא דמעילה מתרומה אצטרך לכמה דברים וע"כ צ"ל דהא דאמר שם ב"כ מעילה וטביחה היינו לתנא דבי ר"י דיליף טביחה מאו או לר"ח דיליף מתחת ואז שפיר יש לומר דלא לכתוב או ותחת וניליף ממעילה:
כא
הך דאין דנין הוא בין לקולא בין לחומרא אין דנין כמו דלא דנין דסגי בטבילה לחוד לקולא וכן לחומרא אין דנין מפסח מצרים דלא יהא אלא מן החולין:
כב
רציתי לחלק ולומר דל"א אין דנין רק היכא דהך מילתא דא"א הוא שלילה כגון מילה דאנו רוצין לשוללו הואיל ולא הי' באמהות וכן אנו רוצין לשלול פסח ממעות מעשר וכן אנו רוצין לשלול ימי ספירה מלידה וכן לשלול שליש במכות הואיל ומצינו בדברים הדומין להם שאין בהם זה הדבר ע"ז אנו אומרים באמת שזה הדבר חייב היכא דאפשר ושאני התם דא"א לחייבו אבל היכא דאנו רוצין לחייב דבר כגון בטביחה שאנו רוצין לחייב חיוב דו"ה בטביחה ע"י שליח הואיל ואשכחן חיוב זה במכירה א"ל אין דנין אפשר משא"א דהתם א"א להיות מכירה כ"א ע"י אחר דהיכא שייך לומר דבאמת מעשה שע"י שליח לאו מעשה הוא דהרי מצינו במכירה דהוא מעשה ואי משום דלא אפשר אס"ד דזה אינו מעשה וכי משום דלא אפשר לחשוב מעשה אמנם הדמיון שכתבתי אינו עולה יפה דבמכירה אינו ע"י שליח שהוא בעצמו הוא המוכר רק כתבתי עד"מ על ענין אחר היכא דבעי' למילף דדבר זה חשוב מעשה אף שלפי הדעת אינו מעשה הואיל ומצינו במקום אחר שחשוב מעשה ואף ששם א"א להיות חיוב זה כ"א ע"י מעשה זו וכאן יכול להיות בלא מעשה זה מ"מ מה בכך כיון דמצינו דהתם מתחייב על מעשה זו אלמא דזה חשוב מעשה ורציתי להביא ראיה לזה מפ"ק דשבת דס"ל לבן עזאי מהלך כעומד דמי ומקשה הירושלמי א"כ מעביר ד"א ברה"ר היכא משכחת לה ומאי קושיא דילמא ס"ל אין דנין אפשר משא"א ומיהו ז"א דהתם באמת אפשר כדמשני בקופץ ואדרבה יש להביא ראיה להיפוך לפמש"כ התוס' שם ד"ה ב' ד"ה בשלמא דתלמודא לא חייש להא פירכא דד"א ברה"ר הלכתא גמירי ור"ל לכך התם חייב דרך הילוך דכך הלכה וקשה נילף מהתם מה התם מהלך לאו כעומד דמי אף הכא נמי וע"כ צ"ל דאין דנין אפשר משא"א וא"ל דאפשר בקיפץ דהלכה הוא מהלך ומעביר ד"א ולא קופץ ואס"ד דבחיוב לכ"ע דנין אפשר משא"א ניליף מיניה ונראה דגם משם אין ראיה להיפוך די"ל דלעולם בכה"ג דנין רק דהתם א"א לומר דנדון דמהלך לאו כעומד דמי ממה דחזינן בד"א ברה"ר דמהלך לאו כעומד מנ"ל דילמא התם מהלך כעומד רק דאפילו עומד גופא חייב בד"א ברה"ר ואפשר לומר דזהו מספקא ליה לריב"א שם לבן עזאי במעביר ד"א ברה"ר ועמד לפוש אי חייב עיי"ש ועיקר כוונת הספק הוא לפי דברינו דמספקא ליה בהך ספיקא דידן אם נאמר בחיוב דנין אפשר משא"א וא"כ לבן עזאי למה מהלך כעומד ניליף מהתם וצ"ל דהתם כך הלכה דהוא חייב במהלך ואפי' שהוא כעומד וממילא מוכח דעומד ג"כ התם חייב או דנאמר דבאמת עומד גם התם פטור ומהלך חייב דלאו כעומד דמי וכ"ת ליליף מהתם דמהלך לאו כעומד דמי שאני התם דלא אפשר וס"ל דאפילו בחיוב אין דנין אפשר משא"א ואפשר ליישב בזה גם מה שהקשיתי באות א' על דר"י ס"ל מחוסרי כפרה א"צ דעת הא אין דנין משא"א וי"ג דהתם חיוב הוא שמחייב ומכשיר מעשה הקרבה בלי דעת שהרי מצינו בקרבן בניו ובזה אין אומרים אין דנים דאס"ד דמעשה בלי דעת לאו מעשה הוא היאך הכשירה התורה בקרבן בניו לא ליעביד כלל אך ז"א דא"כ גם במילה נימא הרי אס"ד מעשה הגירות בלי מילה לאו מעשה היאך הכשירה תורה באשה אלא צריך אתה לומר דהכא א"א ושללה התורה המילה ועקרה הדבר בשוא"ת ה"ה כאן שללה התורה הדעת במקום דא"א שוב ראיתי הדבר מפורש דאפילו בחיוב אין דנין דהרי כלי שרת של עץ פסול ולא יליף מאבובא דמשה דאין דנין אפשר משא"א וצ"ל טעם הדבר דבאמת אנו אומרים דשל עץ פסול הוא אף דיעבד בשאר דברים דיכולין לעשותו ממתכות והא דהכשירו הכתו' באבובא דמשה משום דא"א הקילה התורה מתחילה שיהיה נכשר בשל עץ אבל בזה דמתחלה הוא אפשר וגזרה התורה שיהיה של מתכות אף דעכשיו הוא א"א אין דנין אותה וחידשתי בזה כלל מחודש. והוא.
כג
דאף דזה הוא ג"כ א"א עכשיו כיון דמתחלה הי' אפשר וחל עליו החיוב להיות של מתכות בזה הדרן לכללא דמאי בכך דא"א לא יעשה כלל רק בדבר דא"א לעולם צופה אחרית מראשית ראה והתירה ראה שא"א להתקיים דבר זה רק בשל עץ התירה מתחילה ותו לא ק' מה בכך דא"א לא יעשה דמה מועיל העשייה כיון שהוא פסול ז"א דמי שאמר דבכה"ג אינו מועיל הוא אמר דכאן מועיל וכשר הוא אבל בדבר דמתחלתו אפשר הוא רק דלדידן א"א כיון שמתחילה לא התירתו תורה דאפשר הוא א"כ פסול הוא בשל עץ ולכך אף במקום דא"א אין מתירין אותו כמ"ש בפ' לולב הגזול:
אין לו אתרוג לא יביא פריש ולא רמון אף דא"א אין מתירין אותו דבר דלאו מצוותו ה"נ עץ לאו מצוותו ובזה ניחא בע"ז מ"ג ובר"ה כ"ה דאמר ריב"י אף של עץ לא יעשו כדרך שעשו בית חשמונאי א"ל משם ראיה שפודין של ברזל היו ואמאי ולהדא ליה אין דנין אפשר משא"א אלא ש"מ דזהו ל"ח א"א כיון דמתחילה היה אפשר אך ז"א ראיה דבאמת השיבו לו דברזל היה ואין להקשות לריב"י דס"ל דשל עץ עשו בית חשמונאי מה הוצרך לומר בסוכה דף נ' ע"ב דריב"י יליף מאבובא דמשה וצ"ל דדן אפשר משא"א נימא דיליף מבית חשמונאי ואז לא נצריך לומר דדן אפשר משא"א דכבר כתבנו דהך דבית חשמונאי אפשר חשוב ליה כיון שהיה אפשר מתחלתו אלא תרצה להוכיח מזה דגם זה א"א חשוב לכך עדיפא למילף מאבובא דמשה אך הא בורכא דהיאך מצי למילף מחשמונאי חשמונאי גופייהו מנ"ל וצריך למצוא הטעם או מפורש בתורה או מדבר הנמסר הלמ"מ ולכך יליף מאבובא דמשה ויש ראיה לזה לפמ"ש בסוכה כ' ע"ב דכ"ע אין דנין אפשר משא"א דריב"ל ס"ל אין דנים א"כ מאי ראיה מייתי מבית חשמונאי דהתם א"א להו שהיו עניים והוא ס"ל אין דנין אלא ע"כ דהתם ל"ח א"א כיון שהיה לפעמים אפשר וג"ז יש לדחות דס"ל לריב"י דבאמת היה אפשר להו עכ"פ לעשותו של ברזל אבל מ"מ זאת הוא ברור לדעתי דאף דבר דעכשיו הוא א"א אין דנין אותו מדבר שהיה בתחילה א"א ומטעם שכתבתי:
כד
עוד נ"ל כלל מחודש דהא דכתבתי דאין דנין דבר שא"א עכשיו מדבר שא"א לעולם זהו דוקא לחייב כגון להכשיר בשל עץ שכתבתי באות הקדום אף דא"א בשל מתכות כהך דחשמונאי ע"ז אנו אומרים כיון דרוב פעמים אפשר הוא ואסרה התורה לעשות כ"ש של עץ ואין לו דין כ"ש כלל דאין דנין אותו מא"א אף דעכשיו א"א הוא מ"מ כיון דכבר נחית לפסולא מה בכך דא"א הא לא הוי כ"ש כלל דאטו משום דא"א נכשיר הפסול וכמ"ש אין לו אתרוג לא יביא פריש אבל לשלול כגון מחוסר כפרה שא"א לו עכשיו לבא בעצמו להקריב קרבנותיו ואחר שיודע זה יכול להקריב עליו בלא דעתו שכן אדם מקריב על בניו ובנותיו הקטנים בלא דעתן ואף דזה הוא א"א לעולם מ"מ גם בזה עכשיו הוא א"א והיה נראה שיש ליישב בזה מה שהקשיתי באות ח' על ר"י דאמר מחוסר כפרה א"צ דעת בעלים והא ר"י ס"ל אין דנין כמ"ש שם ובזה י"ל דמיירי במקום דא"א דבמקום דאפשר למה לא ישאל דעתו אטו בשופטני עסקינן שזה יקריב קרבן על חבירו וחבירו בעיר ולא ישאלנו אלא מיירי במקו' דח"א ובכה"ג ס"ל דנין כך רציתי לדחוק וליישב אמנם במה שאמרתי שזהו שלילה לאו מילתא הוא דגם זה הוא חיוב דהתורה פסלה קרבן בלי דעת בעלים ואמרה שפסול הוא והוא רוצה להקריב הפסול אך בענין אחר משכחת לו שלילה כגון בגר דאינו גר עד שימול ויטבול דאין דנין אפשר משא"א והיכא דא"א לו להמול כגון שכבר מל בגיותו בכה"ג סגי לי' בטבילה לחוד דדנין ליה מאשה דגם היא לא אפשר ולא דמי להא דכ"ש של עץ דלא מכשיר אף במקום דא"א דהתם אנו מכשירין הפסול ואנו עוקרין ד"ת בקום ועשה שהתורה פוסלין ואנו מכשירין ואף דלא אפשר ליה לא יעשה כלל אבל בשלילה שאין חותכין מזה הערלה אף דכל גר צריך מילה אנו פוטרי' לזה הואיל וא"א ליה חשוב שב ואל תעשה שוב ראיתי שגם זה אינו דגם זה חיוב הוא ודמי לכ"ש דהא ביבמות דף מ"ו ע"ב אמרי' דלרבי יוסי הרי שאמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו ופירש"י שמא ערבי מהול הוא ואם כן איך מכשירין לגרע זה לעשות אותו גר בטבילה לבד ועוד דהכא חשוב אפשר דאפשר להטיף ממנו דם ברית וכדכתיבנא:
דבר שהיה בכלל
א
דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מדה זו מפורשת בב' פנים הפן הא' מפורשת בש"ס דנפקא לן חלוק מלאכות מלא תבערו ואמרי' בכלל הבערה בכלל לא תעשה כל מלאכה היתה ולמה יצאת ללמוד מה הבערה שהוא אב מלאכה וחייבין עליו בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה אם עשאן בהעלם ח' חייב על כל א' בפ"ע דדבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא נמצא פי' המדה שהורה לנו ב' חידושים כמו שפי' הראב"ד דדבר שיצא מ"ה ע"כ לא לחנם יצא מ"ה רק ללמד על איזה ענין הרי לך חידוש א' שמשמיענו התנא ועוד חדוש ב' שהלמוד הזה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא זהו פן א' מן המדה עוד נדרשת בפן ב' כמו שמפורש בת"כ כל דבר שהי' בכלל כו' כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמי' בכלל כל הקדשי' היו ולמה יצאו לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא לומר לך מה שלמים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית ע"כ והנה כאן לא יצא ללמד איזה ענין חדש בפ"ע ואח"כ נלמוד הדרוש הזה על הכלל כולו רק אדרבה יצא לגרע כח הכלל דבכלל נאמר כל איש אשר יקרב אל הקדשים דמשמע כל קדשים אפילו קדשי ב"ה אזי יצא דבר מ"ה ללמד על הכלל דוקא קדשי מזבח ולא קדשי ב"ה והרי המדה זו דומה למדת כלל ופרט וכלל שהפרט הוא מפרש הכלל וכבר הקשה רש"י בשבועות ד"ז א' מה בין זה למדת כלל ופרט וכלל ועיי"ש ברש"י מ"ש בזה ועיין בב"ן לב מה שפירש בדברי רש"י ועיין במדות אהרן פ' י' מה שהשיב עליו ופירש פי' אחר.
ב
רש"י ז"ל בשבועות ד"ז א' כתב דהך מדה הוא היכא שדבר היוצא מן הכלל הוא רחוק מן הכלל ואז אנו אומרים ללמד על הכלל כולו ע"ד שכתבנו בפן הב' דלא נוכל לדון אותו בכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט (ע' בתוס' שהקשו שם על רש"י דפרט וכלל הוא וע' במ"א פ"י שמיישב דברי רש"י) כגון אם הי' מקרא של והנפש אשר תאכל מזבח השלמים נכתב אצל הכלל היינו דורשי' שלמים אין שאר קדשים לא אבל השתא שמרוחק אנו דנין ללמד על הכלל כולו לרבות כל קדשי מזבח וע' במדות אהרן פ"י כ' דרש"י לא כ"כ אלא על הפן הב' שכתבתי באות הקדום וע' לקמן אות ח' שביארתי טעם הדבר והארכתי לבאר ענין זה בשלימו' עיין שם:
ג
הרב במ"א פ"י חלק חלוק אחר על מדה זו למה אין דנין אותו בכלל ופרט ואמר כאשר יבא כלל בדין מה אם הוא חומרא שהחמיר עליו כגון כל איש אשר יקרב אל הקדשים שכולל קדשים כולן ומחמיר לחייב כרת על האוכלו בטומאת הגוף ואח"כ הוציא פרט א' והחמיר בו ג"כ החומרא וזה הפרט הוא הדבר קל כגון מה שהוציא הנפש אשר תאכל מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה הנה זה הפרט הוא הקל מן הכלל שכולל כל הקדשים שכולל קדשים קלים וק"ק וזהו הפרט הוא קדשים קלים והחמיר בו ג"כ זו החומרא לחייב כרת לאוכלו בטה"ג הנה בזה א"א לדונו בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא דאחר שהשלמים שהן הקלים החמיר בהן כ"ש ק"ק החמורים וע"כ לומר שיצא ללמד על הכלל לפרש מה הן הדברים אשר הכלל כולל אותו והן קדשי מזבח וזה הפירוש לא ללמד על עצמו יצא לומר שלמים אין מידי אחרינא לא אלא ללמד על הכלל יצא כל קדשי מזבח והבן והנה ממשמעות דברי הרב שלפי חילוקו לא הוצרך למ"ש רש"י לחלק בין כלל ופרט המרוחקים ולפי דבריו אף כשהיה הדבר שיצא מ"ה סמוך לכלל כיון שיהיה בו תנאי אשר התנה הרב נדוננו בדבר שיצא מ"ה סמוך ואם לא יהיה בו תנאי שלו אף שמרוחק לא נדוננו בדבר שיצא מ"ה אך באמת ז"א דבסנהדרין דס"ז אר"י אוב וידעוני בכלל כל המכשפים ולמה יצאו להקיש כו' דזהו מדה בתורה שדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא והנה לא שייך תנאי שלו הואיל והיוצא הוא הדבר הקל שבכלל דמנלן דאוב וידעוני הוא הקל שבכלל המכשפים ובמה הוא קלותו משאר המכשפים ולפי סברת הרב תיקשי נדוננו בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אוב וידעוני אין שאר מכשפים לא ואין חייבים מיתה כלל אלא ע"כ צ"ל כדעת רש"י דהוי כלל ופרט המרוחק לכך אין דנין אותו בכלל ופרט ואף שהרב כתב בסוף הפרק דזהו דוקא לפן הב' שכתבנו באות א' אבל לפן הא' היכא שהפרט יצא ללמד ענין מחודש אין דמיון לזה עם כלל ופרט והנה הפרט יצא ללמד ענין מחודש דבסקילה אך לקמן אות ז' י"ב נאריך בזה ושם תמצא אריכות הדברים לסתור הכלל הזה אך מ"מ בזה לא נדחה דעת הרב דאפשר אף בשאינו מרוחק היכא שיצא מן הכלל דבר הקל שבכלל ללמד איזו חומרא אזי אין לדונו בכלל ופרט לומר האי אין מידי אחרינא לא דהשתא בקל נוהגת זו החומרא כ"ש בחמור שבכלל ובכה"ג נדוננו בדבר שיצא מן הכלל אף שהוא קרוב לכלל ובזה נראים דבריו נכוחים וסברתו נכונה ודו"ק ועיי' לקמן אות י"ב שנאריך בזה:
ד
עוד כתב שם במ"א לחלק בין מדה זו למדת כלל ופרט ואמר שמדת כלל ופרט הוא כאשר יצא מן הכלל ולא לבאר הדין כי הדין בעצמו נשאר כלול עם הכלל אלא לביאור הכלל לבד ע"ד משל מן הבהמה כלל לכל ב"ח מן הבקר פרט הנה לא ביאר שום דין בפרט וע"כ לא בא הפרט אלא לפרש הכלל ולשלול הכללות ממנו בקר אין מידי אחרינא לא אמנם כאשר הפרט יצא ללמד הדין אחר שלמדו בכלל אזי לא יצא לפרש הכלל שא"כ למה חזר ללמד אלא בודאי שיצא ללמד הדין שבכלל כמה חלקים יוכלל וז"ש כל דבר שיצא מ"ה ללמד לא ללמד כו' כיון במלת ללמד להבדיל בין מדה זו למדת כלל ופרט שלא יצא ללמד אלא לבאר הכלל עכ"ד וגם ע"ז יש לפקפק דאף אם נדוננו בדבר שהיה בכלל קשה למה הוצרך ללמד הלא הדין זה כבר נלמד מן הכלל וכמו שקשה אם נדוננו במדת כלל ופרט דלמה הוצרך לשנות הדין כן קשה אם נדוננו במדת דבר שיצא מ"ה וא"ל דבמה שחזר וכתב הדין ללא צורך אתי לאורויי שלא נדוננו במדת כלל ופרט דלכך חזר וכתב הדין להבדילו ממדת כלל ופרט דאכתי קשה מנ"ל דילמא להיפוך דהיכא שהפרט כתוב סתם בא ללמד על הכלל כעין הפרט כגון אם הפרט שלמים בא ללמד כעין שלמים קדשי מזבח והיכא שכתב הפרט וכתב הדין עמו בא לאורויי שנדוננו בכלל ופרט לומר דוקא בשלמים מידי אחרינא לא דלכך חזרו וכ' הדין לאורויי דוקא כאן נוהג הדין ולא במ"א ואין לומר דא"א לדונו בכלל ופרט דא"כ הכלל למה לי כיון שבפרט מפורש הדין כמו בכלל ואין הדבר נוהג אלא בפרט א"כ הכלל עם הדין הנאמר בו מיותר לגמרי אך ז"א דהא גם בכלל ופרט שלנו קשה כללא למה לי כגון הך דמן הבהמה כולל כל הבהמה והדר קאמר מן הבקר אין מידי אחרינא לא קשה ג"כ מן הבהמה למה לי כיון שאינו נוהג אלא בבקר וע"כ צ"ל דיש איזה טעם בכל כלל ופרט למה נשנה הכלל כמ"ש התוס' נזיר ל"ה ב' ד"ה איכא וע"ש טעם לזה וא"כ גם כשנכתב הדין עם הכלל י"ל דזהו כלל ופר תו קשה מהך דמנחות נ"ה ב' בהך דלא תאפה חמץ דדיינין ליה בדבר שהיה בכלל ומקשה אימא לא תיעשה כלל לא תאפה פרט מבואר דאף הפרט מפורש הדין דיינין ליה בכלל ופרט ועיין שם ותבין תו קשה מהך דמ"ק דף ג' דדריש התם כלל ופרט בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ כלל שדך לא תזרע פרט והרי הכא מפרש הדין בפרט ואעפ"כ ר"ל דהוי כו"פ ועיין שם בתוס':
ה
הדבר הנלמד במדת דבר שהי' בכלל עונשין עליו כך מסתבר וכן נראה מהך דסנהדרין כ"ד דגמיר ר"י דמכשפה בסקילה מההיא דאוב וידעוני בכלל כל המכשפי' היו ולמה יצאו ללמד על הכלל כולו דמכשפה בסקילה ויש לדחות דהתם כיון דכתיב העונש בגופי' דכתיב מכשפה לא תחיה רק שאין אנו יודעין כוונת המקרא באיזה מיתה נמיתנה והוי הך דבר שיצא מ"ה גילוי מילתא לאורויי דעל מיתה זו כוונה התורה במ"ש לא תחיה א"כ אין העונש מן המדה רק מן הכתוב של לא תחיה.
ו
ועוד י"ל דזהו אי עונשין על דש"ב וימ"ה תלוי בזה אי אדם דן מעצמו כל הי"ג מדות חוץ מגז"ש וכבר ביארנו זה בכללו ובשיורי כנה"ג ח' או"ח בסוף הספר כ' בשם מהר"ם דיבוטין בתשובה סי' קכ"ה דעל מה מצינו עונשין לרש"י כיון דלא ניתן לדרוש מעצמו דטעם אין עונשין מ"ה דשמא יש איזה פירכא כיון שהק"ו ניתן לידרש מעצמו וא"כ במ"מ דנתקבל מסיני לא שייך זה וא"כ לפ"ז גם אי עונשין על דש"ב וימ"ה תלוי בזה אי אמרינן ניתן לדרוש מעצמו והנה אנן קי"ל דכל המדות ניתנו לדרוש מעצמן חוץ מגז"ש ולפ"ז אין עונשין על דש"ב ולפ"ז אין ראיה מהך דאוב וידעוני דסנהדרין ס"ז דעונשין סקילה למכשף מהך דאוב וידעוני דהנה מבואר ברש"י סוכה דל"א א' בהא דר' יהודה לא גמיר לולב מאתרוג דלא ניתן לידרש מעצמו כל י"ג מדות חוץ מק"ו וכבר פי' הר"ש אלגזי בספרו ד הליכות אלי דלר"י הוא דלא ניתן לידרש מעצמו זולת הק"ו ורש"י כ' כן רק אליבא דר' יהודה וא"כ ודאי ניחא בהך דאוב וידעוני דעונשין דהתם ר"י קאמר ליה ור"י לשיטתיה דס"ל כל המדות לא ניתנו לידרש מעצמן ודו"ק. ובזה יתיישב מה שהקשה רש"י בשבת ד' ע' על הא דקאמר שם ר' נתן דיש ללמוד חלוק מלאכות מבחריש וקציר תשבות ועדיין אני אומר על החרישה והקצירה חייב שנים על כולן אינו חייב אלא א' והקשה רש"י דהוי דבר שהיה בכלל וימ"ה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ולפמ"ש א"ש דבאמת הוי דבר שהיה בכלל ואעפ"כ אין עונשין ממנה משום דאין עונשין מן הדין כיון דלדידן המדות ניתנו לדרוש מעצמן אך ז"א דאם נאמר דלכך לא למד מבחריש וקציר משום דאין עונשין א"כ איך למד אח"כ מלא תבערו הבערה בכלל היתה ולמה יצאה דהוי ג"כ מדת דשה"ב והלא אין עונשין אלא ע"כ דס"ל עונשין מדשה"ב והדרא קושיות רש"י לדוכתא והנה אין להוכיח מכאן דעונשין מדשה"ב די"ל דרבי נתן כר"י ס"ל דכל המדות אין אדם דן מעצמו או די"ל דרבי נתן ס"ל ג"כ דאין עונשין מדשה"ב והא דנפקא לי' חלוק מלאכות מדשה"ב הוא להתחייב חטאת על כל א' וא' בפ"ע ולענין קרבן עונשין מה"ד כמ"ש הריטב"א ברפ"ב דמכות עיין בע' עונשין מ"ה אות י"ב ולפי מה שהארכתי לקמן אות ח' דהך מדת דש"ב עיקר הלמוד מן הכלל כיון שבכלל כלל כל הפרטי' הוקשו כל הפרטים זל"ז ודבר הנוהג בזה נוהג בזה והוי כמו היקש ובהיקשא עונשין ה"ה כאן
ז
דעת רש"י דהיכא דהכלל בל"ת והפרט בעשה אין דנין אותו בדבר שהיה בכלל שיצא ללמד על הכלל והתוס' חולקים וס"ל דאף בכה"ג דנין מדה זו ומקור הדברים בשבת ד' ע' הבאתי באות הקדום דרצה למילף לחלוק מלאכות מבחריש ובקציר תשבות וקאמר ועדיין אני אומר על החרישה וקצירה שחייב שתים על שאר מלאכות אינו חייב אלא א' ופירש"י דאין זה בדבר שהיה בכלל וימ"ה ללמד על הכלל כולו יצא משום דהכלל בל"ת והפרט בעשה בחריש ובקציר תשבות והתוספות הקשו ע"ז וז"ל וקשה דכללא נמי כתיב בעשה ביום השביעי תשבות דלכך כתיב בפסוק ששת ימים תעשה מלאכה וביום הז' תשבות בחריש ובקציר תשבות א"כ הכלל והפרט בעשה ועוד דדוקא בכלל ופרט דוקא הוא דאמרינן דלא דיינינן כשאין הכלל בלשון הפרט אבל לגבי דבר שיצא מן הכלל לא אשכחן בשום מקום עכ"ד והנה במה שמקשין על רש"י דכללא נמי בעשה נראה דרש"י בזה אזיל לשיטתי' דהנה רש"י לשיטתי' דס"ל דדוקא בכלל ופרט המרוחקין הוא דדיינינן הך מדה ללמוד על הכלל כולו אבל היכא דמקורבין דנין בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כמש"ל אות ב' ואם נאמר דהכלל הוא ביום השביעי תשבות הרי הוא סמוך לבחריש ובקציר תשבות וי"ל חרישה וקצירה אין מידי אחרינא לא וא"כ שפיר כ' רש"י בממ"נ דאם תתפוס הכלל הך דלא תעשה כל מלאכה א"כ הוי הכלל בעשה ופרט בל"ת ואין דנין וא"כ שפיר י"ל על חרישה וקצירה חייב שתים על שאר מלאכות כו' ואם תאמר הכלל ביום השביעי תשבות הוי כלל ופרט המקורבין ואין בכלל אלא מה שבפרט ושפיר י"ל על חרישה וקצירה חייב ב' על שאר מלאכות כו' ודברי רש"י נכונים והנה הרב במדות אהרן פרק י' כ' דרש"י לא כ"כ לחלק בין כו"פ המרוחקין אלא על פן הב' שכתבתי באות א' ונראה מדבריו דלפי הדרש של פן הא' דיצא ללמוד ענין מחודש אף היכא שהפרט מקורב אל הכלל אמרינן דלא ללמד על עצמו יצא דאין לדורשו בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שאין פרט זה בא ללמד מה שבכלל אלא ללמד דבר אחר שנלמדהו לכל הכלל ואין דמיון לזה עם כלל ופרט עכ"ד והנה לפי דבריו קושיית התוס' נכונה די"ל דהכלל הוא ביום השביעי תשבות וא"ל דהוי כלל ופרט מקורב דכיון דבא ללמד ענין מחודש אף בכה"ג נדרש בדבר שהיה בכלל ולדעתי אף בכה"ג אין דנין במקורב מדת דבר שהיה בכלל דאף שיצא ללמד ענין מחודש מ"מ אכתי ק' הוא גופא מנ"ל דיצא ללמד ענין מחודש דלמא לפרט הכלל בא כגון בהך דבחריש ובקציר תשבות דלמ' לפרט בא דבחרישה ובקצירה אין מידי, אחרינא לא ומנ"ל דבא לחדש חלוק מלאכות ודוחק לומר דכל היכא דאנו יכולין למצוא בפרט איזה ענין מחודש לא מוקמי' לי' במדת כלל ופרט רק במדת דבר שיצא מן הכלל דאם כן בכל מדת כלל ופרט נצטרך לפשפש אם ימצא בהם איזה דרש על ענין מחודש שאז לא נדיננו במדת כלל ופרט ובאמת אם נעיין בכל הדברים הנדרשים במדת כלל ופרט נוכל למצוא בהם איזה דרש על ענין מחודש ואעפ"כ אין נדרשי' במדת ללמד על הכלל רק במדת כו"פ וע"כ לחלק בין כו"פ המרוחק בין כו"פ המקורב ואז אין דנין במדת דשה"ב וא"כ דברי רש"י דלא נוכל לומר דביום השביעי תשבות הוא כלל דא"כ הוי כלל ופרט ואין דנין במדת דבר שס"ב רק במדת כלל ופרט וזה ברור ואפשר דבזה נחלקו רש"י ותוס' דהתוספ' ס"ל כבעל מדות אהרן דהיכא דבא ללמד ענין מחודש לא נדרשנו במדת כלל ופרט דלמה לן לומר דהפרט מוציא מן הכלל אדרבה נימא שמוסיף ורש"י ס"ל דאף בכה"ג דורשין במדת כלל ופרט היכא דמקורבין והכי מסתבר וכן מבואר הדבר בש"ס דמנחות דנ"ה ב' לא תאפה חמץ אפיה בכלל היתה ולמה יצאו ללמד מה אפייה חייבין עליו בפ"ע אף אני מביא לישה ועריכה ומקשה ואימא ל"ת כלל לא תאפה חמץ פרט ומשני דהוי כו"פ המרוחקים יעיי"ש והרי התם יש ללמד ענין מחודש חלוק לאוין על אפייה ועריכה כו' והוא דומה ממש ללא תבערו אעפ"כ מקשה דנדוננו בכו"פ וצריך לחלק כמ"ש רש"י משום דהוי כו"פ המרוחקים ועוד דהתם מבואר ענין מחודש בגופא דקרא דכתיב חלקם לח תאפה חמץ והרי מפורש בקרא ענין מחודש ואף עפ"כ הקשה בש"ס דנדוננו בכו"פ ש"מ דאין לחלק בכך ותמה אני על דברי הרב בעל מ"א איך נעלם ממנו ש"ס ערוך ובפרט שרש"י בשבועות שם מביא ראייה מהך דמנחות ומצאתי סעד לזה מדברי הגאון ר"ש מקינון בס' כריתות שלו בית ט' שכתב שם הך דבר שהוא בכלל שהוא לרבות על הכלל כגון הבערה בכלל היתה ומרבה על הכלל ואין דנין בכלל ופרט משום דמרוחקים זה מזה הרי מבואר דאף בכה"ג שבא ללמד ענין מחודש הטעם שאין דנין בכו"פ משום דמרוחק הא במקורב אף בכה"ג דנין ועי"ש עוד מה שפי' דברי רש"י בשבועות ד"ז הנ"ל ומשם תבין דדברי רש"י אמורים היכא שבא ללמד ענין מחודש דלא כדברי בעל מדות אהרן שהשיב דברי רש"י לכוונה אחרת וכ"ז נעלם מבעל מ"א והנכון כדברי הגאון הנ"ל וכמ"ש ולבד מכל זה לא הבנתי קושיית התוס' בשבת שם על רש"י דהכא ג"כ הכלל בעשה דהא אנו באי' לחייב על כל א' וא' ולומר דבא ללמד על הכלל כולו דכי היכי דע"ז חייב בפ"ע כך על כל הכלל ואיך נאמר שבא ללמד על הכלל דביום השביעי תשבות דבכלל זה אין בו איסור לאו ולא חיוב קרבן ומה בא ללמד על כלל זה אלא ע"כ דקאי על הכלל דל"ת ואנו אומרים דחרישה וקצירה היה בכלל דל"ת ויצאו בפ"ע בעשה להורות כשם דבעשה הם נחלקים כך בכלל דל"ת הם מחולקים לענין חטאות שוב מצאתי שהגאון במג"ש הרגיש בזה וכ' כמ"ש ודבריו נכונים ועיי"ש:
ח
עתה נבא אל הקושי' השני' שהקשו התוס' על רש"י דבמדת דבר שהי' בכלל אין חילוק בין אם הכלל בעשה והפרט בל"ת או להיפוך ואע"ג דל"ד פרט לכללי בדבר שהיה בכלל דיינין לה והרב בהג"ש שם יישב דעת רש"י דס"ל דדבר שהיה בכלל חד עניינא הוא עם כלל ופרט וכי היכא דבכלל ופרט בעינן דלידמי כללא לפרטא כן בדבר שהיה בכלל והביא ראיה דגם התוס' ס"ל דדבר שהיה בכלל חד עניינא עם כלל ופרט ועיי"ש דבריו ולהבין טעם התשו' מנ"ל לחלק בין כו"פ לדש"ב דלומר דמדת דש"ב נדרש אף דל"ד כללא לפרטא נראה לפרש דל"ד לכו"פ דהתם אמרינן דהפרט הוא פירושו של הכלל ולכך אין בכלל אלא מה, שבפרט אמנם כשהפרט ענין בפ"ע דל"ד לכללי אזי אמרינן דאז אין הפרט פירושו של הכלל ואינו יכול לגרע כח הכלל כיון שאין הפרט כתוב כלשון הכלל אין לנו ראייה מוכחת שנאמר שהפרט הזה לגרע ולמעט כח הכלל אתי אמנם בדש"ב ויצא מ"ה דאין הפרט בא לגרע כח הכלל אלא לחדש ולהוסיף בו ענין והוא מצד הסברא כיון שענין זה נכלל בכלל כגון חרישה וקצירה שהיה בכלל ל"ת כל מלאכה וחזינן שהפרישה התורה הפרט בפ"ע להתחייב עליו בפ"ע ה"ה בכל הפרטים הנכללים בהכלל של לא תעשה כל מלאכה חייבין עליו בפ"ע א"כ מה לנו אי לא דמי הפרט אל הכלל כיון שאין אנו דורשין לחבר הפרט אל הכלל ולומר שהוא מפרש את הכלל רק שבאמת הוא ענין בפני עצמו רק כיון דס"ס חזינן דענין זה נוהג בפרט הלזה אנו מרבים אותו אל הכלל אחר שהכלל כלל כל הפרטים כאחת מסתמא שוים הם בדיניהם נמצא דעיקר הריבוי אינו בא מן הפרט רק מן הכלל אחר שהכלל כלל כולם הוי כאילו הוקשו כולן זה לזה להיות דבר הנוהג בזה נוהג בזה וכעין היקישא דר' יהודה בשבועות אלה תעשו לד' במועדיכם הוקשו כל המועדים זל"ז והנה מלת במועדיכם הוא כלל ולא היקש אך מחמת שהתורה כלל כולן כאחת הנה בזה הוקשו זל"ז והנה זה הענין של דבר שהיה בכלל ויצא מ"ה ללמד לא ללמד על עצמו יצא ובזה תבין ההבדל אשר בין זה לכלל ופרט והוא ההבדל אשר אמרו רז"ל שכו"פ הוא היכא שהפרה הוא מקורב אל הכלל ודש"ב הוא היכא שהפרט מרוחק והנה צריך להבין טעם הדבר למה כשהוא מקורב נידוננו במדת כו"פ וכשהוא מרוחק במדת דש"ב אך עפמ"ש יתבאר לך שענין כלל ופרט הוא שהפרט הוא פירוש הכלל ולא בא ללמד ענין בפ"ע רק לפרש מה שבכלל ע"כ לא יתכן לידרש במדה זו רק כשהיא מקורב אל הכלל דאז נאמר שהוא מפרש הכלל אבל כשהוא מרוחק לא יתכן שיהיה הפירוש רחוק כ"כ מן הדבר המתפרש וע"כ נדוננו במדה אחרת והוא במדת דש"ב וימ"ה לא ללמד על עצמו יצא כו' וא"ת נהי שנדרשנו שיצא ללמד על הכלל קשה דהיה לו להיות מקורב אל הכלל כיון שהוא בא ללמד ענינים ולהורות מהות הכלל ואיכותו אך באמת עפמ"ש יתבאר דאין הדבר הלז מלמד על הכלל מצד עצמו רק מצד הכלל דבאמת דבר זה הוא ענין בפ"ע יצא ללמד כעין הך דבחריש וקציר שהוא ענין בפ"ע יצא לחלק שנתחייב עליהם ולכך הוא מרוחק מן הכלל אך המדה הזאת נדרשת מצד הכלל שכללות הכלל כל הפרטים מורה על ההיקש ושיווי אשר ביניהם וע"כ יתחייב שיהיה הדבר הזה נוהג בכולם וזה אשר דקדק התנא דש"ב וימה"ל לא ללמד ע"ע יצא אעה"כ יצא דהו"ל לקצר דש"ב וימה"ל על הכלל כולו יצא אך כיון במ"ש ללמד להבדיל בין זה לכו"פ שכו"פ יצא לפרט הכלל וזה יצא ללמד איזה ענין ולא לפרש וזה נדע מצד התרחקותו מן הכלל וזהו מהות דש"ב ואח"כ מפרש הדרש שלו שלא ללמד ע"ע יצא אעה"כ יצא וזהו לא מצד עצמו רק מצד הכלל רק שלא נטעה מדהוציאו מן הכלל ש"מ שבא להורות דדוקא בזה נוהג לימוד זה וע"כ אמר לא ללמד ע"ע יצא שאין כוונת היציאה ללמד ע"ע ולמעט השאר רק ללמד ע"ה כולו יצא כי כולן משתווין בשיווי א' בהתכללותן בכלל והנה נתבאר לך שמדת דש"ב הפרט נפרד מן הכלל ואין הפרט מפרשו רק שאנו למדין דבר זה מצד השיווי אשר בכלל ובזה מה מאוד נראה דעת התוספות נכונה דדוקא בכלל ופרט שהפרט הוא פירוש הכלל אז בעינן שיהיו דומין פרט וכלל זה כזה אבל בדש"ב שאין הפרט פירוש הכלל רק הוא ענין מתחייב בפ"ע אף אם הפרט משונה מן הכלל לא יוגרע חוקו כיון דסוף סוף נדרש דבר זה ללמד על עצמו כגון בחריש ובקציר אף שהוא בעשה כיון דסוף סוף נלמד ממנו דחרישה וקצירה חייבין עליהן בפ"ע מדהוציאן מן הכלל ואדרבא מה שהוא בשינוי מן הכלל זהו מייפה דבר הנדרש בהן שהן ענין בפ"ע ואנו נרבה דבר זה בכלל מצד השיווי אשר בכלל לא מצד הפרט הזה כלל ודו"ק אך כ"ז הוא רק על הדרש הנדרש בפן הא' במדה זו שהמדה בא להוסיף על הכלל כגון חלוק מלאכות אבל לפי הדרש הנדרש אשר בפן הב' שהמדה בא לגרע להוציא קדשי ב"ה מן הכלל הנה בזה אינו מחמת השיווי אשר בכלל רק מצד הפרטי שלא הוצרך לכתוב בעבור עצמו שכבר היה כלול בכלל ואינו משמיענו ענין חדש מה שלא ידענו מן הכלל וע"כ ללמד ע"ה יצא ודו"ק:
ט
ובהיות כן י"ל בזה דרש"י ותוספות לשיטתייהו אזלי במה דפליגי בהך מילתא דכו"פ שאין דומים שהכלל בעשה ופרט בל"ת עי' במ"ק ד' ג' ועיין בערך כלל בעשה ופרט בל"ת ותוכן הדברים דרש"י ס"ל בכו"פ וכ' שהכלל בעשה ופרט בל"ת אנו מגרעין כח הכלל דבכל דוכתא כופו"כ אתה דן כעין הפרט ומרבה מידי דדמי לפרט וכאן מגרעין כח הכלל האחרון ואומרים דהוי כלל ופרט בכלל אלא מה שבפרט ותוספות ס"ל להיפוך דהיכא דלא דמי כל לפרט אנו מגרעין כח הפרט והכלל עיקר ואנו מרבין כל דבר זה קיצור מחלקותם ואורך הדברים וטעמם עיין בערכו ולפ"ז י"ל עפ"י הנחה שהנחנו דבמדת דבר שהיה בכלל עיקר הלימוד מן הכלל כי הפרט מלמד דבר זה רק הכלל מרבה דבר זה מחמת השיווי אשר השוו כל הפרטים בכלל א'. והנה לפ"ז רש"י לשיטתי' דס"ל דהיכא דהפרט בעשה והכלל בל"ת או להיפוך זהו מורה לגרע כח הכלל שלא נדרוש בו המדה השייכת לו כמ"ש רש"י במ"ק להדיא הואיל דנשתנה משאר פרט וכלל כו' ועיי"ש א"כ ה"ה בדבר שהיה בכל שינוי הפרט מורה לגרע כח הכלל שלא נדרש בו מדה השייכת לו והוא מדת השיווי לכל הפרטים להיות דבר הנוהג בזה נוהג בזה אלא אמרי' דשינוי הפרט מורה לגרע כח הכלל שלא ישתוו הפרטים ולא ינהג הדבר אלא בפרט המפורש אבל לדעת התוס' דשינוי הפרט מגרע כח עצמו ולא כח הכלל א"כ כאן במדת דש"ב לא יזיק לנו גירעון כח הפרט שעיקר המדה נדרשת מן הכלל ודו"ק היטב ולפמש"ל דהא דאמרי' במדת דש"ב דמריבוי היא מן הכלל הוא לפן הא' שהמדה בא להוסיף אבל לפן הב' שהמדה בא לגרע אז הדרש היא מן הפרט ולפ"ז בכה"ג היכא דהפרט בעשה והכלל בל"ת י"ל דמודו התוספות דבכה"ג לא דרשינן כיון דבכה"ג עיקר הדרש מן הפרט ולדעת התוספות שינוי הפרט מגרע כח עצמו ולדעת רש"י י"ל דבכה"ג דרשינן דשינוי הפרט מגרע כח הכלל אבל הכא עיקר הדרש מן הפרט אך ז"א דמדה זו הנדרשת לגרע מן הכלל לא אזלינן לגמרי בתר הפרט דא"כ הוי אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט אלא הוי כמו כלל ופרט וכלל כמ"ש בס' כריתות דמדה הב' שהוא לגרע דמי לכופו"כ וא"כ המדה זו נדרשת מן הכלל ומן הפרט לרבות כעין הפרט כמו דמרבינן בהך דוהנפש אשר תאכל מזבח השלמים מרבינין כל קדשי מזבח א"כ המדה הלזו נסתייע מן הפרט להוציא קדשי ב"ה ונסתייע מן הכלל לרבות כל קדשי מזבח והוי כופו"כ והיכא דהכלל בעשה ופרט בל"ת כמו דבכופו"כ לדעת רש"י בכה"ג דאיכא שינוי בפרט מגרעינין כח הכלל ודרשינין ביה אין בכלל אלא מה שבפרט ה"ה במדה זו היכא דכלל בעשה כו' מגרעין כח הכלל ודרשינין אין בכלל אלא מה שבפרט אך זה ברור לענ"ד דבכה"ג שהמדה בא לגרע גם התוספות מודים דבכה"ג אין דורשין המדה היכא דהכלל בעשה ופרט בל"ת כיון דבכה"ג עיקר הלימוד מן הפרט שמגרע מן הכלל כמו בהך דשלמים שהפרט מגרע מן הכלל קדשי ב"ה וא"כ היכא דאיכא שינוי בפרט אינו יכול לגרע מן הכלל לדעת התוספות. ובזה נ"ל ליישב מה דקשה לי לדעת התוספות דס"ל במדדש"ב דנין אפי' כשהכלל בעשה ופרט בל"ת וקשה מההוא דמ"ק ד' ג' דפליגי אמוראי בחורש בשביעית אי לוקה וקאמר דפליגי בדר' אבין דמ"ד אינו לוקה ס"ל דרבי אבין דלא הוי כופו"כ דכלל בעשה ופרט בל"ת וקשה דנדרשנו במדת דש"ב כעין והנפש אשר תאכל מזבח השלמים דאמרינן דמרבה על הכלל קדשי מזבח והוציא קדשי ב"ה ה"נ נימא בהך דשדך לא תזרע זריעה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש מה זריעה שהוא עבודה במחובר אף כל עבודה שבמחובר יצאו מלאכות שבתלוש וא"כ חרישה דהוא עבודה שבמחובר יהא לוקה וא"ל דהוי כו"פ המקורבים דשדך לא תזרע סמוך לשבת שבתון יהיה לארץ דהוא הכלל ז"א דהא התוספות ס"ל דאף בכה"ג דרשינין בדש"ב מדמקשין בשבת דף ע' שם דכללא נמי בעשה אע"ג דהוא סמוך נכלל כמש"ל אות ז' יעיי"ש ולפמ"ש א"ש דבכה"ג דמדת דש"ב בא לגרע ולא ללמד דבר חדש מודו התוספות דלא דרשינין לה היכא דכלל בעשה ופרט בל"ת ולכך לא מצי ללמד במדה זו מיהו אין ראיה מכאן די"ל התוספות לשיטתייהו אזלי דמהפכי שם הגירסא דמ"ק יעיי"ש ולפי גירסתם בלא"ה לק"מ יעיי"ש ותבין ובלא"ה י"ל דלא מצינו למידרש שם במדת דש"ב לומר זריעה בכלל היתה כו' דגם קצירה בכלל היתה ויצאה והוי ב' כתובין ודו"ק והנה במה שביארנו הענין במדת דש"ב דיש לה ב' פנים הפן הא' דבא להוסיף על הכלל כהך דלא תבערו והפן הב' דבא לגרע כהך דשלמים דמגרע קדשי ב"ה ולכאורה תקשה איך יהיה במדה אחת ב' פנים הפכיים אך לפמ"ש א"ש דיש במדה זו ב' דברים הא' הכלל והב' הפרט וכאשר נבין שבא הפרט לחדש ענין א' אזי נרבה הדבר מחמת הכלל המשוה כל הפרטים והפרט אינו ממעט כלל שלא בא למעט רק למד ענין חדש והבן אמנם כאשר נראה שלא בא הפרט ללמד ענין חדש ע"כ צריך שנלך בתר הפרט למעט קצת ובתר הכלל לרבות דדמי לפרט וה"ז דומה לכופ"כ כמ"ש הר"ש מקינין ודו"ק:
י
ובמה שכתבנו וביארנו ענין זה יתיישב ג"כ מה שהערנו בע' כלל בעשה על דברי רש"י בשמעתין שכ' דהוי כלל בל"ת ופרט בעשה דמשמע דלרש"י בכה"ג בכלל ופרט אין דנין אותו בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט אלא אזלינן בתר הכלל וז"א דהא אף דאיכא תרי כללי כופו"כ ס"ל לרש"י דלא דיינין כעין הפרט אלא אזלינן בתר הפרט לחודא וכ"ש היכא דאיכא כלל ופרט לחודא דבודאי אנו דנין המדה הלזו כדינה דאין בכלל אלא מה שבפרט ואיך כ' רש"י דהוי כלל בעשה ופרט בל"ת דמשמע דבכה"ג אין דנין אותה כדינה ומינה יליף רש"י ג"כ למדת דש"ב כמ"ש במג"ש דרש"י ס"ל דחד דינא אית להו אך לפמ"ש א"ש דבאמת יליף רש"י מפרט וכלל היכא דהפרט בל"ת וכלל בעשה דאז אין דנין במדה הנדרשת נעשה הכלל מוסיף על הפרט רק אנו מגרעין הכלל ודורשין הפרט ובאמת פרט וכלל דמדה זו שוה לכלל ופרט דמדת דש"ב כמו דבמדת פרט וכלל אנו דורשין הכלל כן בכלל ופרט דבמדת דש"ב אנו דורשין הכלל וכמו דבמדת פרט וכלל היכא דנשתנה הפרט מגרעין כח הכלל כן במדת דש"ב מגרע כח הכלל ודברי רש"י נכונים עיין היטב ודוק ותבין וכעין זה יתיישבו דברי רש"י שבועות ז' א' ע"ש וא"ת כלל ופרט הוא והתוספות הקשו עליהם דפרט וכלל הוא ועפמ"ש יתבאר לך הענין אלא דשם הענין בהיפוך ועיין במדות אהרן פרק י' שיישב דברי רש"י דשבועות קרוב לענין שרמזתי לך:
והנה עיקר המחלוקת בין רש"י ותוספות הוא רק למ"ד דלא דרשינין כו"פ היכא דהכלל בעשה ופרט בל"ת אבל למ"ד דדרשינין כו"פ אף בכה"ג עיין בערך כלל בעשה ובמ"ק ג' א' אף רש"י מודה דדרשינין דש"ב בכה"ג וכמ"ש במג"ש שם דלכך כ' רש"י א"נ משום דהוי ב"כ דזהו למ"ד דס"ל דדרשינין כו"פ אף בכה"ג דאז ודאי דס"ל דדרשינין דש"ב בכה"ג לכך כ' רש"י טעם אחר משום דהוי ב' כתובים יעיי"ש:
יא
יצא לנו מזה דלמאן דלא דריש כו"פ היכא דפרט ל"ד לכלל לא דריש גם כן דש"ב לרש"י ולדעת התוספות אפילו למאן דלא דריש כו"פ דש"ב דריש ולמאן דדריש כו"פ אף בכה"ג פשיטא דדריש דש"ב אפילו היכא שפרט בעשה וכלל בל"ת או להיפוך ועיין בע' כלל בעשה מי הם הדורשים כו"פ בכה"ג ותלמוד משם לכאן:
יב
והנה אחר שהמשכנו הענין בדברי רש"י ותוס' בענין חרישה וקצירה למה אין דנין אותו בדש"ב היה נראה לכאורה ליישב קושייתם בפשיטות אם נחזיק בטעם של המדות אהרן שכתבנו לעיל אות ג' דהיכא דיצא מן הכלל דבר קל שבפרטים ויוצא לבאר איזה חומרא מזה נדע שהחומר הזה נוהג בדברים החמורים שבכלל משא"כ כשהיוצא הוא דבר חמור עיין לעיל אות ג' ובזה היה נ"ל לבאר דברי התוספות שבת ד' ע' אשר הרא"מ בפ' ויקהל כ' עליהם שלא הבין פירושם וז"ל התוספות שם בד"ה הבערה ללאו יצאה וא"ת וה אצטרך למכתב לא תבערו משום סיפא דקרא דכתיב בכל מושבותיכם דדרשינין מיניה דאין רציחה דוחה שבת (ר"ל מיתת ב"ד) וי"ל דהוי מצי למיכתב בלישנא אחרינא ולא לכתוב לא תבערו עכ"ד והרא"מ בפ' ויקהל כתב וז"ל ולא זכיתי להבין פירושן דאם כיוונו לומר שהו"ל לכתוב במקום הבערה מלאכה אחרת משאר מלאכות אכתי הוי דרשי לה ר"נ ור"י מר לחלק ומר ללאו דמה לי הבערה ומה לי שאר מלאכות ושמא י"ל שכוונתם שהיה לו לכתוב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם עכ"ד והנה מ"ש ושמא י"ל נעלם ממנו דברי התוספות מנחות נ"ה ב' ד"ה א"כ שכ' כן להדיא יעיי"ש אך ממה ששינו התוספות לשונם כאן וכתבו דהוי מצי למיכתב לישנא אחרינא יש להעמיד בכוונת דבריהם כמו שרצה הרא"מ לפרש דבריהם בתחלה שכוונתם שהו"ל לכתוב במקום הבערה מלאכה אחריתי ומה שהקשה הרא"מ דאכתי הוי דרשי ליה לחלק י"ל ע"פ מה שנודע דהבערה מלאכה גרועה הוא דהוי מקלקל ועוד למ"ד מלאכה שאצל"ג פטור הבערה הוא מלאכה שאצל"ג כמ"ש בפ"י שם ולפ"ז דווקא היכא דכתיב הבערה דהוא הקלה שבפרטים שפיר דרשינין ללמד על הכלל כולו כסברות הרב במ"א משום דכיון דדבר הזה נוהג בקל כ"ש בחמור אכל אי הי כתיב מלאכה אחריתי שהיא חמורה לא הוי דרשינין לה ללמד על הכלל כולו דהיינו אומרים דוקא בחמור הזה נוהג ענין חומרא הלזו ושפיר כתבו דהוי מצי למיכתב בלישנא אחריתא ולא לא תבערו דהוא מלאכה גרועה ע"כ לכך יצאה מלאכה גרועה בכדי ללמד חלוק מלאכות וממנה נלמוד על הכלל כולו ולא קשה קושיית הרא"מ ובזה מיושב ג"כ קושיית רש"י דהוי בחריש וקציר דש"ב ולמה לי לא תבערו די"ל דוקא לא תבערו דהוא מלאכה גרועה והיא הקל שבפרטים אזי אמרי' על הכלל כולו יצא אבל חרישה וקצירה שהן מלאכות גדולות וחמורות שבהן לא יצאו ללמוד על הפרטים הקלות מהם שבכלל כטעם בעל מדות אהרן ודו"ק אך באמת אין דברי הרב בעל מדות אהרן נכונים בזה כאשר הארכנו שם באות ג' מההוא דסנהדרין ט"ז וגם הרב בעל מדות אהרן לא אמרה אלא על הדרש הנדר במדה זו בפן הב' שכתבנו באית א' דאז המדה בא לגרע מן הכלל אבל כשהמדה בא ללמד ענין מחודש להוסיף על הכלל ס"ל להרב בעל מדות אהרן דאין דמיון לזה עם כלל ופרט הגם שהארכנו לעיל אות ז' לסתור דבריו והבאתי ראיה מכמה מקומות בש"ס דאף בכה"ג דיינין ליה בכו"פ מ"מ אין לנו לתפוס החילוק שלו בין אם היוצא הוא דבר הקל בין אם הוא דבר חמור בכה"ג כיון שהוא בעצמו לא אמרה אלא היכא שהמדה בא לגרע ולא כשהמדה בא להוסיף וללמד ענין מחודש א"כ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וגם עיקר סברתו לא נהירא לי כלל דלפי דבריו דלא דרשינין המדה רק כשהיוצא הוא דבר קל ובא ללמד ענין חמור דאז ללמד ע"ה כולו יצא דאם החומר הזה נוהג בקל כ"ש בחמור דא"כ אין זה מדת דש"ב רק מדת ק"ו דבשלמא אם נאמר שהמדה הלזו בא ללמד ענין מחודש דהיכא דיצא דבר א' מן הכלל בין אם הוא קל בין אם הוא חמור יצא ללמד על הכלל כולו הנה המדה הלזו מדה מיוחדת בתורה שלא נלמדנה ממדת ק"ו אבל אם נאמר כבעל מדות אהרן דמדה זו אינו נוהג אלא היכא שהיוצא הוא דבר קל דאז מחייבין החומר שבו על הכלל כולו א"כ זהו מדת ק"ו ואין זה מדה חדשה ודוחק לומר דבאמת זה מדה בפ"ע רק אנו לא נדע ממדה כ"א ממדת ק"ו ר"ל כאשר נראה שהיוצא הוא קל הנה מחמת מדת ק"ו נדע שמדה הלו יצאת ללמד על הכלל כולו יצא תקשה למה לי זאת המדה דהא בל"ז נוכל לדון בק"ו י"ל דבמדת ק"ו לא היו עונשין מן הדין לכך יצאה מדה של דש"ב לידע דהיוצא הוא דבר הקל לא נצטרך ללמוד הדבר על הכלל כולו מחמת ק"ו רק שהיוצא זה בעצמו מלמד על הכלל כולו והוי כאילו מפורש בתורה ועונשין עליו אך זהו דחוק ובפרט לפמש"ל אות ח' שענין הרבוי בדש"ב נצמח מן הכלל שהכלל משוה כל הפרטים זל"ז להיות דבר הנוהג בזה נוהג בזה פשיטא שאין לחלק בין אם היוצא דבר קל בין אם הוא דבר חמור (אך כבר ביארנו שם דזהו דו דווקא בפן הא' שהמדה בא להוסיף על הכלל אבל בפן הב' שהמדה בא לגרע אז עיקר הלימוד מן הפרט יעיי"ש):
יג
והנה לפ"ז נסתר הפי' אשר פרשנו בדברי התוספות במ"ש דהו"ל למכתב בלישנא אחרינא ולא לכתוב לא תבערו כיון שהיסוד רעוע נפל הבנין וע"ק על מה שפרשנו דהא התוספות לא כתבו דבריהם על מ"ד הבערה לחלק רק על מ"ד הבערה ללאו יצאת וגם באמת זה קשה על רבותינו בעלי התוס' למה לא כתבו דבריהם מקודם על מ"ד הבערה לחלק יצאת וגם קשה למה שנוי יש בדבריהם דכאן ממ"ש ביבמות ד' ז' ובמנחות נ"ה ב' ונראה ליישב הכל בחדא מחתא דבאמת קשה על רבי יוסי דס"ל הבערה ללאו יצאת וכי לית ליה הך כללא דבש"ב ויצא מ"ה ללמד לא ללמד ע"ע יצא אלא ללמד ע"ה כולו יצא וכבר הקשו זה מגדולי הראשונים עיין בס' כריתות וברא"מ ובהליכות עולם אך נראה דהנה קשה לר"י דאם נאמר דיצא להחמיר על הכלל למה יצא הבערה דוקא שהיא מלאכה גרועה דנוכל לטעות שיצא להקל על עצמו שאינו אלא בלאו היה לו להוציא דבר החמור מן הכלל דבמדת דש"ב אין חילוק בין אם היוצא ד"ח או דבר הקל דלא כבעל מדות אהרן וכמו שהוכחנו מכמה הוכחות וע"כ לומר שיצא ללאו בעבור שהוא מלאכה גרועה היא נפרדת מן הכלל לגמרי לומר שאין חייבין עליו מיתה אלא לאו בעלמא נמצא לפ"ז עיקר טעמיה דר"י מדחזינן דיצאה הבערה שהוא מלאכה גרועה וזהו ג"כ כוונת התוס' במ"ש דה"ל למכתב בלישנא אחרינא ולא לכתוב לא תבערו דהוא מלאכה גרועה והיה לו לכתוב מלאכה אחרת א"ו דללאו יצאה לכך כ' דוקא הבערה דהוא מלאכה גרועה ולכך אין בה כרת אלא לאו גרידא ובזה ניחא דכתבו התוס' דבריהם אלו על מ"ד הבערה ללאו יצאה דתי' זה לא שייך אלא למ"ד הבערה ללאו יצאת אבל התוס' ביבמות כתבו כן בין למאן דאמר ללאו יצאת ובין למאן דאמר לחלק יצאת ובמנחות נ"ה לא כתבו אלא למ"ד לחלק יצאת ע"כ לא מצי לתרוצי דהו"ל למנקט מלאכה אחריתי ולמה נקיט לא תבערו דגם אי נקיט מלאכה אחריתי הוי אמרינן לחלק יצאת דאין חילוק בין אם היוצא הוא דבר חמור או דבר קל ודו"ק:
יד
עוד יש לעיין בהך עניינא למ"ש התוספות וכן רש"י ז"ל דלא מצינין למילף חלוק מלאכות מבחריש ובקציר תשבות דהוי ב"כ וא"כ לפ"ז גם מהבערה לא מצינין למילף דאיכא ב"כ הא' לא תבערו והב' אל יצא איש ממקומו בין למ"ד תחומין דאורייתא ומפיק לה מאל יצא ובין למ"ד תחומין דרבנן ומפיק להך אל יצא לאיסור והוי ג"כ דבר שהיה בכלל ל"ת כל מלאכה וא"כ הוי ב"כ הבערה והוצאה שוב ראיתי דלמ"ד תחומין דאורייתא ומפיק להך קרא דאל יצא על תחומין לא קשה דתחומין לא הוי בכלל ל"ת כל מלאכה דל"ת כל מלאכה קאי על מלאכות שבמשכן דנסמכה למלאכת המשכן ותחומין לא הוי במשכן וא"כ ליכא ב"כ אלא למ"ד תחומין דרבנן והכי קי"ל ומפיק הך קרא דאל יצא על איסור הוצאה דאל יצא איש בכלי שבידו ללקוט המן קשה דהוי ב"כ דהוצאה הוי במלאכת המשכן כמ"ש בפ' במה טומנין ד' מ"ט ב' ולכאורה רציתי ליישב בזה מה שהקשו הראשונים על ר"י דאמר ללאו יצאת וכי לא ס"ל הך מדה דבש"ב ועפמ"ש י"ל דקשה היאך מצינו למילף דהא הוי ב"כ וע"כ לומר דרבי נתן ס"ל כמ"ד תחומין דאורייתא ומפיק להך אל יצא על איסור תחומין כמבואר בספ"ק דעירובין ובדף נ"א שם וא"כ לא הוי ב"כ דתחומין לא הוי בכלל ל"ת כל מלאכה כמ"ש אבל רבי יוסי לשיטתיה דס"ל בעירובין ל"ו תחומין דרבנן יעיי"ש ועיין בערך תחומין מש"כ בזה ולפ"ז לדידיה פסוק אל יצא מיירי בהוצאה דהוי במשכן והוי דש"ב לכך א"א לומר דלא תבערו בא ללמד על חלוק מלאכות דא"כ הוי ב' כתובים לכך קאמר דלא תבערו ללאו יצאת לחלוק מלאכות נפקא ליה מאחת שהוא הנה והנה אחר העיון ראיתי דבאמת לא קשה מידי מתרי טעמי חדא דהוצאה אצטריך לגופא לחייב על הוצאה ואף דהיה במלאכת המשכן מ"מ לא הוי מרבינין לה מכלל דל"ת כל מלאכה משום דהוצאה מלאכה גרועה כמ"ש התוספות שבת ד' ב' א' ד"ה פרט יעיי"ש ואע"ג דכתבנו דהבערה ג"כ מלאכה גרועה מ"מ לא הוי כ"כ גרועה כהוצאה ועוד דלוקטי המן דכתיב גבייהו אל יצא איש ממקומו זה היה קודם מ"ת ולא היה עדיין הכלל דל"ת כל מלאכה (ואף דשבת נצטוו במרה מ"מ אפשר דלאו בכלל זה דל"ת כל מלאכה נצטוו רק דצוה להם על השביתה) נמצא הוצאה לא הוי דבר שיצא מן הכלל שהרי הוא קודם מ"ת ולא יצא ממנו וזהו פשוט ואכתי איכא לעיונא דנימא דהך קרא דלא יצא ללאו יצא שלא חייב עליה כרת וסקילה כשאר אבות מלאכות שהיו במשכן וכמו דס"ל לר"י בהבערה ואין לומר דאצטריך לגופא דהא איכא עוד קרא דויכלא העם מהביא דמיניה נפקא לן בהזורק איסור הוצאה וא"כ אל יצא למה לי ש"מ ללאו יצאת דנהי דלחלק ליכא למימר דהוא קודם אל הכלל וגם מקרא דויכלא העם כו' לית לך למימר לחלק דלא כתיב בלשון לאו והוי כלל בל"ת כו' מ"מ נימא דקרא דאל יצא ללאו יצא ויש לומר דתרווייהו לגופא אצטריך חד להוצאת דעני וחד להוצאת דעשיר כמ"ש התוס' שבת ד' ב' ד"ה פשט ועי"ל דידעי' כרת בהוצא' מדאצטריך למעוטי זה עוקר וזה מניח כמ"ש בפנ"י שם בתוס' אך דבריו לא נהירין לי ויש לעיין בזה אין כאן מקומו:
דורשין תחלות
א
רבי יונתן ס"ל אין דורשין תחלות ר"ל היכא דכתיב כמה פעמים תיבה א' אצל ענין א' לא דורשין הראשון דאצטריך לגופיה כגון בדיינים דיליף דבעינן שלשה דכתיב ג' אלהים ורבי יונתן פליג ואמר דראשון תחלה נאמר ואין דורשין תחלות ר"ל אלהים הראשון אצטריך לגופא לסיפור הענין ואינו מרבה כלל ומפירש"י שם משמע דאף אלהים הראשון מרבה מומחין לרבי יונתן ובזה השיגו שם התוס' בד"ה אין דורשין והעלו דלמ"ד אין דורשין תחלות לא יליף מיני' שום דרשא עיי"ש בזה בסנהדרין ג' ב':
ב
רבי יאשיה בעי למימר מעיקרא דס"ל דורשין תחלות ואח"כ דחי דליכא למידק די"ל דס"ל דורשין ועדיין הדבר בספק לדידיה שם:
ג
לר"ש לאיקומתא בתרייתא בסוכה ז' ב' ס"ל דורשין תחלות ולכך בעי ג' כהלכתן ד' אפי' טפח יעיי"ש ולרב מתנא שם י"ל דס"ל אין דורשין וכן לאוקימתא קמייתא דמוקי טעמא דר"ש דס"ל יש אם למקרא וכן לאוקימתא דס"ל הילכתא להוסיף יעיי"ש לכולהו לישנא י"ל דס"ל אין דורשין יעיי"ש:
ד
רבי ס"ל אין דורשין תחלות למסקנא דגמרא סנהדרין ג' ב' בסוף העמוד דההיא דמקודם לא קחשיב דקסבר אין דורשין תחלות אך לפמ"ש שם ד"ד ב' רב אחא בר יעקב דכ"ע ס"ל יש אם למקרא ורבי סבר ירשיעון אלהים אחרינא לבד מאלהים האמור למעלה י"ל דדריש תחלות וס"ל דונקרב חדא עד האלהים תרי ירשיעון תני הא ד' ואין ב"ד שקול אך לפ"ז גם למעלה בדף ג' ב' למה הוצרך הש"ס לומר דרבי סבר נאמר אלהים למעלה ואלהים למכה מה למטה תרי בפשיטות הו"ל לומר אשר ירשיעון תרי ונקרב חד עד האלהים יבא חד הרי כאן ד' ואין ב"ד שקול ומדהוצרך הש"ס לומר אניבת דרבי דס"ל נאמר אלהים למטה ונאמר אלהים למעלה ש"מ דרבי לא דריש תחלות אך עדיין י"ל נהי דלא דריש תחנות מ"מ יכול למילף מונקרב כמו דאמרי' שם לרבי יאשי' שלא דריש תחלות ואעפ"כ יליף מונקרב מדלא כתיב אל השופט וצ"ל דהא פשיטא להש"ס דרשי למילף למעלה דומיא דלמטה ואי הוי דריש תחלות הרי כאן שש ודו"ק וראיה לזה ממה דקאמר ראב"י בדף ד' ב' דכ"ע ס"ל אם למקרא וטעמא דרבנן דבעי ג' דדרשי ירשיעון היאך והאי ומאי דחקי לאוקמי הכא בדוחק זה דירשיעון היאך והאי לוקמי בפשיטות דעד אלהים יבא חד וירשיעון תרי הרי ג' אלא ע"כ דאי ירשיעון תרי גם עד אלהים תרי למעלה דומיא דלמטה דהא פשיטא לש"ס דלמעלה דומיא דלמטה כדכתיבנא אך י"ל דבל"ז ליכא למימר הכא דעד אלהים חד וירשיעון תרי הרי ג' דא"כ רבנן לית להו ב"ד נוטה דאל"כ ג' למה לי למיכתב וכדאקשינן לרבי יאשי' שם ג' ב' ועיי"ש ולפ"ז מתיישב בפשיטות דלכך לא קאמר לרבי ונקרב חד עד אלהים חד ירשיעון תרי דהאיך נאמרו לרבנן ונקרב חד עד אלהים חד ירשיעון חד דירשיעון כתיב כדאמרינן התם א"כ קשה לרבנן לית להו ב"ד נוטה דאל"כ ג' למה לי לרבויי וע"כ צ"ל דרבנן ס"ל דלא דרשינין תחלות ולא מרבינין מונקרב א"כ מה"ת לו לרבות פלוגתא בין רבי לרבנן לכך קאמר הש"ס דגם לא דריש ונקרב רק דס"ל ירשיעון תרי ולמעלה דומיא דלמטה ודו"ק היטב והוא נכון:
דברה תורה כלשון בני אדם
א
ר"ש ס"ל דיברה תורה כלשון בני אדם ב"מ ל"א ב' דס"ל ביש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו א"צ ליתן לו והא דכתיב העבט תעביטנו דיברה כלשון ב"א והתוספות פירשו דוקא הכא דמוכחי קראי דכתיב די מחסורו אשר יחסר לו משא"כ ביש לו ומביא ראיה מר"ה ד' -ח' ומוכח משם דר"ש אית ליה התם דל"א דיברה תורה כלשון ב"א היכא דלא מוכחי קראי ועיין תוספות סוטה ד' כ"ד א' שהאריכו בזה ולי נראה ראיה מערוכין ד' ל' ע"ב דר"ש דריש גאול יגאל שלוה וגואל וגואל לחצאין אלמא דל"א דברה תורה כלב"א והר"ש מקינון כ' דר"ש ס"ל היכא דהכפילות שוות כגון איש איש ס"ל לר"ש דל"א ד"ת כלב"א כמבואר בזבחים ק"מ וכשאין הכפילות שוות הוי לשון ב"א ע"ש:
ב
ראב"ע ס"ל דברה תורה כלשון ב"א קדושין פ"ק ובב"מ ל"א ב' דס"ל בלא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו והעניק תעניק דברה תורה כלשון ב"א והתוספות שם כתבו דוקא היכא דמוכחי קראי דכתיב אשר ברכך אבל בעלמא ס"ל לראב"ע דל"א דברה תורה כלשון בני אדם היכא דלא מוכחי קראי כך דעת התוס' שם:
ג
בירושלמי פ"ק דנדרים הלכה א' איש כי ידור מה ת"ל נדר מכאן שכינויי נדרים כנדרים עד כדין כרבי עקיבא דאמר לשונות רבויין הן כרבי ישמעאל דאמר לשונות כפולות הן והתורה דברה כדרכה הלך הלכת נכסף נכספת. היוצא לנו.
ד
דר"ע ס"ל דלא דברה תורה כלב"א וקשה מפ' אין עומדין דל"א למ"ד שאם היתה יולדת בצער כו' מאי אם ראה תראה דברה תורה כלב"א ור"ע ס"ל התם יולדת דצער כו' ור"י ס"ל אם היתה עקרה נפקדת א"כ איפכא שמעינין להו דלר"ע צ"ל דברה תורה כו' ולר"י לא אמרינן וע"ש היטב אך לרבי ישמעאל אין ראיה דהוא לא דריש ראה תראה רק ד"ת אף דאיכא למדרש אך על ר"ע קשה דלדידיה צ"ל דברה תורה דליכא מידי למדרש שוב מצאתי שהרב במשנה למלך בהלכות דיעות פ"ו ד"ז עמד בזה והאריך בזה שם סוף דבר מש"ס דילן משמע דרע"ק ס"ל דברה תורה כלשון ב"א וצריך לחלק בין ההוא דירושלמי להך דברכות:
ה
ר"מ דריש בר"ה ד' ח' עשר תעשר משמע דס"ל דל"א דברה תורה כלב"א והקשו התוס' הביאו ג"כ הר"ש מקינון מהא דכריתות דף י"א אמרו אחרים דברה תורה כלשון ב"א ואחרים היינו ר"מ ותי' הרא"ש מקינון דבסוף ימיו כשקראהו אחרים חזר בו מעשר תעשר והנה התוס' בכמה דוכתי הקשו מר"מ על אחרים ותי' דכמה פעמים אחרים לאו היינו ר"מ ולדברי ר"ש מקינון י"ל דבסוף ימיו חזר בו ודו"ק:
ו
עיין בערך ידים שאין מוכיחות בחלק ראשון שהארכתי לבאר דהך דידים שאין מוכיחות אי הויין ידים תלוי בזה אי אמרינן דברה תורה כלשון ב"א ועיי"ש באות ו':
ז
רבי יהודה ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם ובעי מילה לשמה דלא דריש המול ימול מ"מ ע"ז ד' כ"ז ועיי"ש בתוספות שכ' דאפשר דדרשת הוכח תוכיח העניק תעניק דריש וכ' דצ"ע מאיזה טעם אומר התלמוד פעמים כך ופעמים כך יעיי"ש ועיין באות י"א ועיין נדה ל"ב ב' דלא ס"ל לר"י דברה תורה כלב"א ועיין תוספות סוטה ד' כ"ד א' ד"ה ור' יונתן שתמהו ע"ז ועיין מש"ש ודברי התוס' בע"ז הנ"ל תמוהים שמביאים ראיה מר"ש והא מר' יהודה גופא איכא ראיה.
ח
רבי יוסי ס"ל שם דל"א דברה תורה כלב"א דמכשיר מילה שלא לשמה מהמול ימול ע"ז שם והקשו מזבחים ק"ח גבי איש איש דס"ל דברה תורה כלב"א ותי' הר"ש מקינון משום דהכפילות שוות איש איש בכה"ג ס"ל דברה תורה כלב"א אבל המול ימול דאין הכפילות שוות לא ס"ל ד"ת כלשון בני אדם ועיין תוס' סוטה כ"ד א':
ט
רבי יונתן דס"ל לחלק לא צריך קרא ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם סנהדרין פ"ה ב' ועיין סוטה כ"ד ב' בתוס' שם:
י
עיין בערך לחלק אי צריך קרא ותמצא דמאן דס"ל לחלק צריך קרא דס"ל דל"א דברה תורה כלשון בני אדם ומאן דס"ל לחלק לא צריך קרא דאייתר להו איש איש ס"ל דברה תורה כלב"א ואף היכא דלא מוכח קרא יעיי"ש היטב ובסנהדרין פ"ה ותבין ועיין סוטה כ"ד א' ובתוס' שם:
יא
מאן דס"ל חוששין לזרע אב וע"כ ס"ל לחלק לא צריך קרא כמ"ש בערך אב בחלק א' ולקמן בערך לחלק אי צריך קרא וא"כ ע"כ ס"ל דברה תורה כלב"א וקשה לפ"ז לפי מאי דמסקינן בר"פ או"ב ד' ע"ט דר"י ספוקי מספקא ליה אי חוששין ולעיל כתבנו באות ז' דר"י ס"ל דברה תורה כלב"א ולפמ"ש התוספות דלפעמים דריש ולפעמים לא דריש א"ש אך בל"ז י"ל דר"י מספקא ליה אי חוששין לזרע אב ומספקא ליה בהא גופא אי לחלק צרי קרא וממילא מספקא ליה ג"כ אי אמרינן ד"ת כלב"א דאי לחלק לא צריך קרא א"כ אייתר איש איש כמבואר בסנהדרין פ"ה וע"כ צ"ל ד"ת כלב"א וא"כ שפיר ס"ל דמילה שלא לשמה פסולה ואין למילף היתרא מדכתיב המיל ימול די"ל דברה תורה כלב"א כיון דמספקא ליה ודו"ק וכעין זה כ' התוס' חולין ע"ט ד"ה עייל לר"א דמספקא ליה אי חוששין וע"ש ודו"ק:
יב
ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בר ברוקה, ס"ל דברה תורה כלב"א נדה ל"ב ב' ערובין ג':
יג
ב"ש ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם ואפילו היכא דאיכא למדרש לא דרשינן נדה ל"ד ב' דרשי לזכר כ"ש זכר ולא נפקא להו מאיש כדלעיל נדה ל"ב ב' ש"מ דס"ל ד"ת כלשון בני אדם.
יד
ב"ה משמע שם דס"ל ג"כ דברה תורה כלב"א ואפילו היכא דאיכא למדרש שם בתוס' ד"ה וב"ה אך י"ל דבעי לאוקמי ב"ה ככולי עלמא אבל לפי האמת ס"ל דל"א ד"ת כלב"א היכא דאיכא למדרש:
טו
ראב"י ס"ל דל"א ד"ת כלב"א ב"ב קי"ח ע"ב בסופו ועיי"ש ברשב"ם:
טז
ר"א ס"ל דל"א דברה תורה כלב"א בר"ה דף ח' דריש עשר תעשר בב' מעשרות ועיין תוספות ב"מ ל"א דדייקי מהכא דר"ש לא ס"ל ד"ת כלב"א ועיין לעיל אות א' ור"א זה הוא ר"א בן שמוע מדהזכירו יחד עם ר"ש דר"א בן שמוע ור"ש חבירים היו תלמידי רע"ק משא"כ ר' אליעזר סתם שבמשנה הוא ר"א בן הורקנוס רבו דרבו דר"ש והיאך הוזכרו יחד ר"א ור"ש אומרים ע"כ ראב"ש הוא:
יז
ר' יוחנן דריש האכל יאכל חולין פ"א ב' ע"כ דס"ל דל"א ד"ת כלב"א דהאכל יאכל דומיא דהמול ימול עיין אות ז' ח':
יח
רבא דס"ל שם בחולין אכילת מזבח לא שמה אכילה י"ל דלא דריש האכל יאכל דס"ל ד"ת כלב"א אך לפמ"ש התוס' שם חולין פ"א א' ד"ה עולה דלענין טומאה מודה רבא דאכילת מזבח שמה אכילה רק לענין שחיטה ועיי"ש א"כ צ"ל דגם רבא דריש האכל יאכל וי"ל דאליבא דר"ש קאמר דס"ל ל"א ד"ת כלב"א כמש"ל אות א' ועיי"ש בתוס' ודו"ק:
יט
ר' יצחק נפחא ס"ל ד"ת כלב"א בסנהדרין ג' א' אך י"ל דאליבא דרבנן קא"ל התם ואיהו ס"ל כר"מ שם דדריש איש איש לרבות העכו"ם וצ"ע:
כ
ר' מיאשא לדעת רש"י בסנהדרין שם ד' נ"ו א' דהך איש איש מאי עביד קשיא בין לר' מיאשא בין לר' יצחק נפחא אזי ראיה דגם ר' מיאשא ס"ל דברה תורה כלב"א דעלה משני ד"ת כלשון ב"א ועיין תוס' שם ד"ה ואליבא דר"מ שכ' דהך קושיא דש"ס איש איש מאי עביד ליה לא קאי רק על ר' יצחק נפחא ולא על ר' מיאשא וא"כ אין ראיה ובל"ז י"ל דאליבא דרבנן קאמר ד"ת כלב"א ואיהו לא ס"ל:
כא
אביי במכות דף י"ב א' אמר אביי מסתברא כמ"ד ד"ת כלב"א שלא יהא סופו חמור מתחלתו והנה דברים אלו תמוהים וכבר עמדתי עליהם בגליון ש"ס שם דממ"נ אי ס"ל לאביי בכל דוכתא כמ"ד ד"ת כלב"א א"כ א"צ סברא לזה ואי ס"ל דל"א ד"ת כלב"א א"כ מאי מועיל סברא כיון דגזה"כ אף ביצא בשוגג אין לו דמים וגם על גוף הסברא יש לדון כמ"ש בגליון שם וצ"ל דאביי קאמר מסתברא על גוף הדין דבשוגג אינו נהרג אבל באמת עיקר הדבר תלוי בזה אי אמרינן ד"ת כלב"א אי לא עוד נ"ל עפמ"ש התוספות לר"ש דהיכא דמוכחי קראי אמרי' ד"ת כלב"א וכן נ"ל לאביי דהיכא דאיכא סברא דלא לדרוש כאן הדרש אמרינן ד"ת כלב"א וז"ש מסתברא כמ"ד ר"ל דהכא איכא סברא לומר דברה תורה כלב"א ולא לדרש הדרש ולפ"ז יצא לנו מזה דאביי ס"ל דלא ד"ת כלב"א כי אם היכא דאיכא סברא לומר כן:
כב
רב ס"ל במכות דף י"ב א' רוצח שיצא חוץ לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו א"כ ע"כ לית ליה דרשא דאם יצא יצא שם במכות לרבות א' שוגג וא' מזיד וע"כ דס"ל דברה תורה כלב"א אך י"ל דהא פשטי' דקרא דאם יצא יצא ורצח גואל הדם ע"כ צ"ל דלרב הכי פירושו דלאחר שעמד לפני העדה למשפט והתרו בו שלא יצא ואח"כ יצא פעם שנית אזי רשות ביד גואל הדם להורגו וא"כ י"ל דלכך כתיב אם יצא יצא דהיינו ב' פעמים וא"ל דא"כ עד עמדו למה לי תיפוק ליה מאם יצא יצא י"ל דהוי מרבי' אף שוגג נהרג וכמ"ד דסובר כן לכך אצטרך עד עמדו ומיהו א"ל דלרב ג"כ מרבה יצא יצא דבפעם ב' אף אם יצא בשוגג נהרג דז"א דכיון דלרב מתרין בו הב"ד שלא יצא במזיד אין סברא לחייבו כשיצא אח"כ בשוגג כיון דלא עבר התראה דשוגג הוא:
כב
רבא לא ס"ל ד"ת כלב"א דבסוף חולין דף קמ"א א' דריש שלח תשלח לדרשא ול"א ד"ת כלב"א אך י"ל דהיכא דאיכא למדרש דרשינן אך קשה מאי מקשה שם לר' יהודה דס"ל שלח מעיקרא כו' ע"ש ומאי קושי' ר"י ס"ל ד"ת כלב"א וכמש"ל אות י':
כד
מאן דס"ל מצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש ע"כ ס"ל ד"ת כלב"א דהנה בחולין שם דריש תשלח יתירא דשילוח הקן אפילו לדבר מצוה ופריך למה לי קרא מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ומשני סד"א הואיל וגדול השלום ומצורע אסור בתשמיש ופי' רש"י כמ"ד מצורע בימי חלוטו אסור בתשמיש וקשה למ"ד מצורע בימי חלוטו מותר במ"ק דף ז' ב' א"כ תשלח למה לי וצ"ל דס"ל ד"ת כלב"א. וא"כ לפ"ז:
כה
רבי דס"ל שם ימי חלוטו מותר בתשמיש ע"כ צ"ל דס"ל ד"ת כלב"א. וכן:
כו
ר' חייא דס"ל שם חלוט מותר בתשמיש ע"כ ס"ל דברה תורה כלב"א כמש"ל.:
דון מיניה ומיניה
א
ר"מ ס"ל דון מיניה ומיניה שבועות ד' ל"א ב':
ב
וחכמים פליגי עליה וס"ל דון מיניה ואוקי באתריה שם.
ג
רבי ס"ל דון מינה ואוקי באתרא זבחים צ"א ב' ואף דהתם דחי לה דרבי ג"כ ס"ל דון מינה ומינה רק דרבי מחזרת יליף אך במנחות ק"ז א' מסיק דתניא בהדיא דרבי מקרבן יליף וס"ל דון מינה ואוקי באתרא.
ד
וחכמים ס"ל דון מינה ומינה שם בזבחים וי"ל דחכמים דרבי דוקא בהיקישא ס"ל דון מיניה ומיניה אבל בגז"ש מודי וכאשר נאריך בזה לקמן בס"ד ועיין בשושנת העמקים כלל י' וע' במהרש"ל ומהרש"א ב"ק כ"ה ועיין בשושנת העמקים שם מה שתמה עליהם ולקמן נאריך בזה בס"ד:
ה
רבי יהושע ס"ל דון מיניה ואוקי באתרא בגז"ש עיין חולין ק"כ ע"ב:
ו
ר"א ב"ר שמשון ס"ל דון מינה ומינה כך נ"ל ומנא אמינא לה מהא דאמר ר' חנילאי אמר ר"א בר' שמעון דנוגע בש"ז בעי כעדשה נדה מ"ג ב' והתם מבואר דר"פ ס"ל דזה תליא בפלוגתא אי דון מינה ומינה דנוגע בש"ז ילפינן משרץ ואי אמרי' דון מינה ומינה ילפינן מה שרץ בכעדשה אף נוגע בש"ז בכעדשה אבל למאן דס"ל דון מינה ואוקי באתרא אזי נוגע בש"ז במשהו טמא ש"מ דר"א בר' שמעון ס"ל דון מינה ומינה וא"ל דס"ל כר"ה ברי' דר"נ שם בנדה אך ז"א דלר"ה בריה דר"נ אפילו למאן דס"ל דון מינה ומינה טמא במשהו א"כ ר"א בר"ש דלא כמאן ובאמת צ"ע בש"ס למה לא מקשה לר"ה בריה דר"נ ר"א בר"ש דלא כמאן ויש ליישב אך עכ"פ היוצא לענינינו דר"א בר שמעון ס"ל דון מינה ומינה:
ז
ר' אליעזר ס"ל דון מינה ומינה חולין ק"כ ע"ב והתם היקישא הוא דיליף תרומה מבכורים דהקישן הכתוב דכתיב ותרומת ידך אלו הבכורים וי"ל דבגז"ש מודה וכמש"ל אות ד' ועיין ברש"י שם שכ' להדיא דאף בגז"ש אמרינן כן: