תמוז אב · דרוש לתשעה באב- דקדוק בענין בין אדם לחברו
ביום זה כולנו אבלים על כך שחרב מקום שכינתנו, בו היתה השגחה גלויה וניסים גלויים וראו בחוש את נוכחות האלוהים. למה הגענו למצב זה של חורבן המקדש?
עונה הגמרא במסכת יומא (ט:) בגלל שנאת חינם, אם היינו יותר אוהבים אחד את השני וחושבים יותר על כל יהודי היתה כל התמונה נראית אחרת. נסביר את הדברים:
הרי פעמים רבות אדם עושה חסד עם השני ואם נשאל אותו מדוע עשית כך הוא יאמר כי זה חבר טוב שלי, אך פה טמונה בעיה.
יהודי צריך לעשות חסד עם כל יהודי, יהיה אשר יהיה, לא כי זה חבר שלו, כי אם משום כך מטיב לחברו כבר לא שייך לומר שעושה זאת לשם מצות חסד, אלא עושה משום אינטרס אישי, ולא לשם ציווי ה'.
דומה לכך מסופר על אחד האדמורי"ם שבא אליו עני וביקש בדמעות שליש כסף לצרכיו, מיד הוציא הרב מכיסו סכום גדול ונתן לו.
אחרי שהלך העני ביקש הרב לקרוא לו שוב, משבא העני נתן לו עוד פעם כסף ואמר: "אני נותן את זה לשם מצות צדקה. מקודם נתתי את זה כי ריחמתי עליך עכשיו אני נותן לשם צדקה".
וכך נראה לבאר את הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח) ויש לשאול במה מיוחדת מצוה זו שמודגש בה "אני ה'"?
וחשבתי לבאר שהרי ברור לכל שאבינו מלכינו לא עושה אפליה בינינו כולנו שוים אצלו אותו דבר, ממילא אומר לנו השם "ואהבת לרעך כמוך"- תאהב את אחיך היהודי את חברך, לא משנה כמה הוא חבר שלך, כל יהודי תאהב אותו תמיד ולמה? משום ש"אני ה'" כמו שאני אוהב את כולם במידה שוה כך אתה תאהב את כולם אותו הדבר.
ומדה זאת אפשר לקנות ע"י שנעשה את המצוות לשם שמים, לשם קיום רצון ה'. ולומדים זאת מפרה אדומה:
כתוב בתחילת הפרשה של פרה אדומה: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט, ב), שואלים המפרשים למה כתוב "זאת חוקת התורה" היה מתאים יותר לכתוב "זאת חוקת הפרה", שהרי מדובר על עניין פרה אדומה?
אלא אומרים המפרשים כמו שאדם מקיים את המצוה הזאת שהיא חוקה ולא מבין את הטעם שלה, כך את כל התורה צריך לקיים לא בגלל שהוא מבין, אלא כי זה רצון ה'.
וכך גם בין אדם לחברו צריך לקיים כי זה רצון ה' בלי חשבונות אשיים, ואם יעשה כך לא יבוא להבדיל בין אחד למשנהו.
ולפי הבנה זאת מובן גם מדוע התורה אסרה לנו לאכול את החסידה והרי היא נקראת כך משום שהיא עושה חסד עם חברותיה (חולין סג ע"א), ואם נאכל אותה גם אנו נעשה חסד עם חברנו, אם כן למה אסור לאוכלה?
אבל התשובה היא ענה האדמו"ר בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור, שההיפך הוא הנכון שהחיסרון של החסידה הוא שהיא עושה חסד רק עם חברותיה, אבל עם הזרים היא לא עושה, וזו לא הדרך הישרה, אלא צריך לעשות חסד עם כולם, לכן היא עוף טמא.
ואם מתחזקים במצוות שבין אדם לחברו, אז גם כן הבין אדם למקום משתפר, שהרי יש קשר ישיר ביניהם וזה חלק בלתי נפרד מזה.
הסבא מנוברדוק אמר שאם הקב"ה היה רוצה רק בין אדם למקום היה משאיר אותנו קרוב אליו ליד כסא הכבוד...
ובין אדם לחברו זה חלק בלתי נפרד מבן אדם למקום וכמו שאמרו חז"ל "כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה" (מדרש תנחומא שמות ה'). וכן רש"י כתב (שבת בדף ל"א) שהלל אומר "דעלך סאני לחברך לא תעביד", מבאר רש"י שיש פסוק במשלי (כז, י) "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב" וכמו שאתה אינך רוצה שחברך יעבור על דבריך כך גם אתה אל תעבור על דבר ה'. רואים שה' נקרא רענו ואם נכבד את חברינו כדבעי זה יסייע לנו לכבד את ה'.
לכן כל פעם שעושים חסד יש לעשות אותו לשם מצות חסד שציוה ה', וכל שכן שלא תהא שנאה בינינו ויחשוב לעצמו כמו שההורים מצטערים כאשר בניהם רבים מול עיניהם, כן הוא גם לגבי הקב"ה מתי שרואה את בניו האהובים רבים מצטער מאד על זה. ורמזו זאת בדרך מליצה בדברי הגמרא שאומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם", מתי שעם ישראל מפורד ולא מאוחד קשה מאד לה' יתברך.
וחשבתי לפרש בעזרת ה' שרעיון זה של אהבת ישראל כה חשוב ומרומז בתפילה וזאת ע"פ הקדמה קצרה:
שהרי כשעם ישראל קיבל את התורה היו מאוחדים כמו שכתוב בפסוק אומר "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) ופירש רש"י (בשם המכילתא) "ויחן- "כאיש אחד בלב אחד".
רואים שאחדות זה התנאי לקבלת התורה ואחר האחדות נבחרנו לעם, וזה מה שאומרים בברכת אהבה רבה לפני קריאת שמע "הבוחר בעמו ישראל באהבה", שבגלל זה הקב"ה בחר בנו "באהבה" כשכולנו מאוחדים ואוהבים זה את זה. ואז גם התורה יותר באיכות, ויש נחת רוח לה'.