תמוז אב
דרוש לימי בין המצרים
חז"ל מנו כמה סיבות לחורבן הבית. הראשון אחת מהם "על שלא ברכו בתורה תחילה" (נדרים דף פ"א.) ויש לתמוה וכי בגלל עוון כזה מגיע לישראל עונש כל כך חמור?
אומר הר"ן בשם רבנו יונה (שם בנדרים ד"ה דבר זה נשאל לחכמים) שמפרש "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה".
ואמר המשגיח הגה"צ רבי דב יפה שליט"א עלינו ללמוד מכאן שלא מספיק מה שלומדים תורה צריך גם להחשיב את הלימוד תורה.
כלפי מה הדברים אמורים, פעמים שאדם מרגיש קושי בדבר מסוים ורוצה לפרוש ממנו, אך כשיודע מה הערך של מה שהוא עושה אז הוא מתגבר מיד. שמעתי דוגמא לכך ממור אבי שיחיה:
אם מצוַים לאדם: "תרים את השק הזה עשר קומות", וזה כל כך כבד, הוא מיד מתייאש ויאמר שהוא לא יכול. בעה"ב רואה זאת ואומר "אתה רוצה לראות שאתה יכול? השק הזה מלא במטבעות זהב, מה שתשים למעלה בקומה העשירית תקח לעצמך...". אותו אדם יקפוץ משמחה ויבקש "תתן לי עוד שק כזה בבקשה...", הוא קיבל כח רק מעצם כך שהוא יודע את ערך משאו. ברגע שהוא יודע במה הוא מתעסק הוא מקבל הסתכלות שונה. כל מטבע זהב חשוב לו והוא נזהר לא לאבדו, ויותר מזה מעכשיו הוא מזדרז כדי להרוויח כמה שיותר אוצרות. ודוגמאות הללו הם של זהב שעובר וכלה, והרי דוד המלך אומר בתהלים "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (קיט, עב) ואמר רבי יוסי בן קסמא "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה" (אבות פ"ו, מ"ט). וכן "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (משלי ג, טו).
אם אנו מסתכלים על התורה בהערכה גדולה אנו גם לומדים בהתמדה, לא מפספסים רגע לשוא. מזדרזים להגיע בזמן לבית המדרש, לא מפטפטים עם חבר באמצע סוגיא. וכמובן משתדלים שאיכות הלימוד תעלה. ידוע שהשכר הכי גדול הוא על מצוות תלמוד תורה, "ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א,א) ואמרו חז"ל שכך גם להפך, שעונש המבטל תורה, גדול מכל העבירות (ספרי עקב, הובא בשערי תשובה שער ג אות יד).
ואפשר להסביר שזה היה התהליך עד לגזר הדין של החורבן, בתחילה זלזלו בתוך לבם, שהתורה לא היתה מספיק חשובה בעיניהם, ואז זה בא לידי ביטוי בברכה שמדלגים עליה, ואז שכבר אין ערך, הלימוד פוחת, לא רק בכמות אלא גם באיכות, ובאיכות זה לא ניכר מאד, משום שכאשר באים לבית המדרש רואים את כולם לומדים וכולם מפלפלים אבל היה חסר באיכות. ואז מובן למה הגמרא אומרת שאלו לנביאים וכו' שאלו לחכמה וכו', ואף לא אחד ידע על מה אבדה הארץ. כי הביטול תורה באיכות שנבע מזלזול לא היה ניכר.
לכן אדם חכם יגרום לעצמו שלא להיות בבחינת "מצות אנשים מלומדה", ובמיוחד לא בלימוד התורה אלא יזכור מעלותיה ויעריך וילמד מה כוחה של התורה כמו שמפורש בספרים הקדושים, ויזכור שברגע שיושב ולומד אין לך דבר גדול מזה. וכמו שאומרים אנו בתפילה "כי הם חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה ושנזכה" ונתפלל לה' שנזכה להגות בתורה בכל כוחנו ולזכות בכל הברכות האמורות בתורה.
דרוש שני לימי בין המצרים
בימי בין המצרים אנו מקיימים דיני אבלות זכר לחורבן הבית. הגמרא (יומא ט:) אומרת שבית המקדש השני נחרב על שנאת חינם.
אמר המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א: אם בית המקדש השלישי עוד לא נבנה, סימן הוא שעוד לא תיקנו את העוון הזה. כאשר לא תהיה בינינו שנאת חינם ממילא בית הקדש השלישי יבנה.
וחשבתי לרמוז את זה בתפילה בברכה הראשונה- "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" "ומביא גואל"- מתי הגואל יבוא? דוקא "באהבה" שתהיה אהבה בינינו.
לפנינו מעט ממקורות חז"ל על החשיבות העצומה של בין אדם לחברו: א. הגמרא בשבת (לא.) מספרת על גר שבא לפני הלל ושמאי, וביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת.
שמאי דחה אותו באמת הבנין. והלל אמר לו: "דעלך סאני לחברך לא תעביד". הסביר הגאון הרב רפאל זר שליט"א שלא היתה כוונתו ללמוד את כל התורה בזמן קצר כל כך. אלא יש ב' חלקים במצוות התורה:
א.בין אדם לחברו.
ב. בין אדם למקום.
בא הגר להלל וביקש רק את ה"רגל" החלק של בין אדם לחברו. שמאי דחה אותו באמת הבנין, רצה לרמוז לו, שאין זה שייך, וכמו שבניין לא יכול לעמוד על רגל אחת, כך תורתנו צריכה את כל הדינים והפרטים ואין קיצורי דרך.
וגם הלל סובר שבלימוד התורה והמצוות צריכים את כל פרטיהם, ואין קיצורי דרך, אבל הלל אמר לו "קח יסוד אחד והוא בין אדם לחברו, מה ששנאוי עליך לחברך לא תעשה, זו כל התורה כולה.
למה זה נקרא כל התורה?
מפרש רש"י (שם) ב' הסברים:
[א] רוב מצוות התורה הם בין אדם לחברו כגון: לא תִקום, לא תגנוב, לא תחמוד וכו'. (ורוב המצוות נחשב ככל המצוות, משום שיש כלל רובו ככולו".)
[ב] אם אדם יכיר טובה לחברו אז גם יכיר טובה לקב"ה, משום שיתרגל שלא לעשות הפך רצון חברו, אז יקיים גם את המצוות של בין אדם למקום שהוא גם יזהר שלא לעשות הפך רצון ה'.
למדנו מכאן שע"י הקפדה בבין אדם לחברו יתחזק בשמירת המצוות אף של בין אדם למקום.
האר"י הקדוש אומר (שער הכוונות, דרושי ברכת השחר, הקדמה אחת קטנה) שלפני שאדם מתפלל לפני בורא עולם, צריך לכוון שהוא מקבל על עצמו את מצות "ואהבת לרעך כמו".
שאם לא יעשה כך, ה' לא ישמע את תפילותיו מפני שחושב רק על עצמו. וכן אמרו חז"ל: "כל המבקש על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה" (ב"ק צב.). וגם לכן בתפילה אנו מבקשים בלשון רבים, כמו חננו, רפאנו, ברכנו וכו' כדי להראות שאיכפת לנו מהשני ולתועלת הענין נביא כאן את לשון תלמיד האריז"ל רבינו ר' חיים ויטל בשער הכוונות (שם): "קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקידה ואילך צריך שיקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך, ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו כי עי"ז תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי. ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן האברים שלו. ובפרט אם יש להאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברו וכו' ואם יש איזה חבר מהם בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו או מחמת חולי או מחמת בנים ח"ו, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו ומאד הזהירני מורי ז"ל בענין אהבת החברים שלנו של חברתינו". .
דרוש לתשעה באב- דקדוק בענין בין אדם לחברו
ביום זה כולנו אבלים על כך שחרב מקום שכינתנו, בו היתה השגחה גלויה וניסים גלויים וראו בחוש את נוכחות האלוהים. למה הגענו למצב זה של חורבן המקדש?
עונה הגמרא במסכת יומא (ט:) בגלל שנאת חינם, אם היינו יותר אוהבים אחד את השני וחושבים יותר על כל יהודי היתה כל התמונה נראית אחרת. נסביר את הדברים:
הרי פעמים רבות אדם עושה חסד עם השני ואם נשאל אותו מדוע עשית כך הוא יאמר כי זה חבר טוב שלי, אך פה טמונה בעיה.
יהודי צריך לעשות חסד עם כל יהודי, יהיה אשר יהיה, לא כי זה חבר שלו, כי אם משום כך מטיב לחברו כבר לא שייך לומר שעושה זאת לשם מצות חסד, אלא עושה משום אינטרס אישי, ולא לשם ציווי ה'.
דומה לכך מסופר על אחד האדמורי"ם שבא אליו עני וביקש בדמעות שליש כסף לצרכיו, מיד הוציא הרב מכיסו סכום גדול ונתן לו.
אחרי שהלך העני ביקש הרב לקרוא לו שוב, משבא העני נתן לו עוד פעם כסף ואמר: "אני נותן את זה לשם מצות צדקה. מקודם נתתי את זה כי ריחמתי עליך עכשיו אני נותן לשם צדקה".
וכך נראה לבאר את הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח) ויש לשאול במה מיוחדת מצוה זו שמודגש בה "אני ה'"?
וחשבתי לבאר שהרי ברור לכל שאבינו מלכינו לא עושה אפליה בינינו כולנו שוים אצלו אותו דבר, ממילא אומר לנו השם "ואהבת לרעך כמוך"- תאהב את אחיך היהודי את חברך, לא משנה כמה הוא חבר שלך, כל יהודי תאהב אותו תמיד ולמה? משום ש"אני ה'" כמו שאני אוהב את כולם במידה שוה כך אתה תאהב את כולם אותו הדבר.
ומדה זאת אפשר לקנות ע"י שנעשה את המצוות לשם שמים, לשם קיום רצון ה'. ולומדים זאת מפרה אדומה:
כתוב בתחילת הפרשה של פרה אדומה: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט, ב), שואלים המפרשים למה כתוב "זאת חוקת התורה" היה מתאים יותר לכתוב "זאת חוקת הפרה", שהרי מדובר על עניין פרה אדומה?
אלא אומרים המפרשים כמו שאדם מקיים את המצוה הזאת שהיא חוקה ולא מבין את הטעם שלה, כך את כל התורה צריך לקיים לא בגלל שהוא מבין, אלא כי זה רצון ה'.
וכך גם בין אדם לחברו צריך לקיים כי זה רצון ה' בלי חשבונות אשיים, ואם יעשה כך לא יבוא להבדיל בין אחד למשנהו.
ולפי הבנה זאת מובן גם מדוע התורה אסרה לנו לאכול את החסידה והרי היא נקראת כך משום שהיא עושה חסד עם חברותיה (חולין סג ע"א), ואם נאכל אותה גם אנו נעשה חסד עם חברנו, אם כן למה אסור לאוכלה?
אבל התשובה היא ענה האדמו"ר בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור, שההיפך הוא הנכון שהחיסרון של החסידה הוא שהיא עושה חסד רק עם חברותיה, אבל עם הזרים היא לא עושה, וזו לא הדרך הישרה, אלא צריך לעשות חסד עם כולם, לכן היא עוף טמא.
ואם מתחזקים במצוות שבין אדם לחברו, אז גם כן הבין אדם למקום משתפר, שהרי יש קשר ישיר ביניהם וזה חלק בלתי נפרד מזה.
הסבא מנוברדוק אמר שאם הקב"ה היה רוצה רק בין אדם למקום היה משאיר אותנו קרוב אליו ליד כסא הכבוד...
ובין אדם לחברו זה חלק בלתי נפרד מבן אדם למקום וכמו שאמרו חז"ל "כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה" (מדרש תנחומא שמות ה'). וכן רש"י כתב (שבת בדף ל"א) שהלל אומר "דעלך סאני לחברך לא תעביד", מבאר רש"י שיש פסוק במשלי (כז, י) "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב" וכמו שאתה אינך רוצה שחברך יעבור על דבריך כך גם אתה אל תעבור על דבר ה'. רואים שה' נקרא רענו ואם נכבד את חברינו כדבעי זה יסייע לנו לכבד את ה'.
לכן כל פעם שעושים חסד יש לעשות אותו לשם מצות חסד שציוה ה', וכל שכן שלא תהא שנאה בינינו ויחשוב לעצמו כמו שההורים מצטערים כאשר בניהם רבים מול עיניהם, כן הוא גם לגבי הקב"ה מתי שרואה את בניו האהובים רבים מצטער מאד על זה. ורמזו זאת בדרך מליצה בדברי הגמרא שאומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם", מתי שעם ישראל מפורד ולא מאוחד קשה מאד לה' יתברך.
וחשבתי לפרש בעזרת ה' שרעיון זה של אהבת ישראל כה חשוב ומרומז בתפילה וזאת ע"פ הקדמה קצרה:
שהרי כשעם ישראל קיבל את התורה היו מאוחדים כמו שכתוב בפסוק אומר "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) ופירש רש"י (בשם המכילתא) "ויחן- "כאיש אחד בלב אחד".
רואים שאחדות זה התנאי לקבלת התורה ואחר האחדות נבחרנו לעם, וזה מה שאומרים בברכת אהבה רבה לפני קריאת שמע "הבוחר בעמו ישראל באהבה", שבגלל זה הקב"ה בחר בנו "באהבה" כשכולנו מאוחדים ואוהבים זה את זה. ואז גם התורה יותר באיכות, ויש נחת רוח לה'.
סיבת חורבן בתי המקדש
יש לנו להתבונן למה בית המקדש לא נבנה בימינו. אם אותם עבירות שעשינו אז לא היו, בית המקדש היה נבנה. אם עוד לא נבנה, כנראה שאותם העבירות שעשינו אז, ממשיכים גם היום.
אומרת הגמרא ביומא (ט:) שבית ראשון נחרב על שעמ"י עברו על ע"ז, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ובית שני שלא היה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, על מה נחרב? בעל שנאת חינם.
ומצאנו גמרא נוספת במסכת נדרים (פא.) "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם ויָבֵן אֶת זֹאת וגו' עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ", דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ו(יש גירסא "אף למלאכי השרת") ולא פרשוה" לא ידעו מה להגיד. עד שפרשה הקב"ה שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי", "אמר רב יהודה אמר רב, מלמד שלא ברכו בתורה תחילה".
פה נאמר טעם חדש על שלא ברכו בתורה תחילה, מהי הברכה הראשונה של ספר תורה? "אשר בחר בנו". וצריך ביאור שבגמרא ביומא כתוב טעם אחר: עבודה זרה גילוי עריות, שפיכות דמים, או שנאת חינם. ועוד קשה שכתוב שחכמים לא ידעו על מה נחרב הבית, וכי לא ידעו גמרא במסכת יומא?
אמנם התירוץ הוא פשוט. הגמרא במסכת נדרים מדברת איך הגיעו עמ"י למצב הזה, לע"ז, לגילוי עריות, לשנאת חינם, מה שורש הדבר. השורש היה שלא ברכו בתורה תחילה שלא החשיבו את התורה תחילה. אנו זכינו ברוך ה' להיות עם ישראל, יש לנו תורה קדושה, אנו משתעשעים בתורה הקדושה. אנו מובדלים מכל אומות העולם, "ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו והבדלינו מן התועים וחיי עולם נטע בתוכנו"... את הברכה של אשר בחר בנו מכל העמים, לא היה להם, וכשאין אותה ברכה אפשר להגיע לעבודה זרה, גילוי עריות שפיכות דמים, ובבית שני לשנאת חינם.
וזה הפירוש "שלא בירכו בתורה תחילה", לא הבינו את המעלה של עם ישראל שבחר בם מכל העמים.
אדם צריך לדעת מה ההבדל בינו לשאר העמים ובכך ימנע עצמו מעבירות וייקר את התורה הקדושה. (הראשון לציון הגאון הגדול הרב יצחק יוסף שליט"א)
משמעות בית המקדש
בשיר השירים (ד, ד) כתוב " כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת"- בית המקדש נקרא צוארו של עם ישראל. ומצאנו כעין זה על הפסוק "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (בראשית מה, יד). ופירש רש"י שיוסף בכה "על שני מקדשות שעתידים להיות בחלקו של בנימין וסופן להיחרב". ויוסף בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב.
וכן הגמרא בברכות (ל.) אומרת על הפסוק "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת" (שיר השירים ד, ד) - שכוונת הפסוק לבית המקדש שהוא "תל שכל פיות פונים אליו", כלומר שכולם מתפללים לכיוון בית המקדש.
וצריך להבין למה בית המקדש נקרא צוואר?
ואפשר לומר משום שכמו שהצוואר מחבר בין הגוף לראש, כך המקדש מחבר בינינו לבין הקב"ה.
וכשם שמהראש עוברת כל החיות לגוף וכאשר הצוואר ח"ו נחתך כל הגוף חרב, כך שהיה לנו את בית המקדש כל השפע עבר דרכו, אבל עכשיו שאין לנו את בית המקדש כל השפע בין הרוחני ובין הגשמי נאבד מאיתנו.
בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"ד ה"ה) כתוב "אמר רבי אבון "בנוי לתלפיות"- תל שכל הפיות מתפללין עליו". ופירוש זה צריך ביאור. מילא הפירוש של התלמוד הבבלי תל שכל פיות פונים אליו, הכוונה למה שכתוב בהלכה שיש לאדם לכוון את גופו כאשר מתפלל לכיוון ירושלים ולכיוון בית המקדש. אך מה פירוש "תל שכל פיות מתפללין עלי"ו?
אלא טמון כאן יסוד חשוב והוא: שאם אנו רוצים שתהיה לנו שייכות עם בית המקדש, יתכן לקבלה רק עם תפלה עליו. מי שלא מתפלל על בנין בית המקדש לא מרגיש שום שייכות. וזהו "שכל פיות פונים עליו" א.ה. וכעין זה שמעתי מהמקובל הרה"ג הרב בניהו שמואלי שליט"א שלכן כתוב (תענית ל:) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ולא נאמר "יזכה" בלשון עתיד, משום שכבר עכשיו יש לו הרגשה של קרבה, ושל משכן בלבו ע"י שמתאבל על המקדש. .
יש לזה ראיה מנוסח תפילת המוסף, בין של שבת, או ראש חודש ויום טוב, שבכולם אנו מאריכים בתפילה ומבקשים "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה והופע והנשא עלינו לעיני כל חי וכו'", "והביאנו ה' אלוהינו לציון עירך ברינה ולירושלים עיר מקדשך בשמחת עולם וכו'", "ושם נעשה לפניך את קרבנות חטאינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם וכו'".
ולא מסתפקים בבקשה פשוטה שיבנה המקדש כמו שאומרים "אלוהינו ואלוהי אבותינו רצה נא במנוחתנו". אלא מגדילים לומר "את מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב לפניך" כאילו הקרבנו ממש, יש מעין של עשיית הקרבן. ובזכות שאנו מתפללים על כך יש לנו יותר שייכות לבנין בית המקדש וה' יעזור שנזכה לראות תשועת עולמים בבנין בית מקדשנו במהרה בימינו אמן. (הגאון ר' נפתלי קופשיץ שליט"א)
הציפיה לבית המקדש השלישי
בשנים עברו הכמרים היו בקיאים בתנ"ך-משום שרצו להקשות קושיות על היהודים. יום אחד פגש כומר את הגאון ר' ישעיה הורוויץ בעל השל"ה הקדוש וכה היו דבריו:
"כיצד אתם מאחלים ומתפללים לבית מקדש שלישי, הרי כבר נאמר בפסוק "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת" (חגי ב, ט), כלומר שבית המקדש השני יהיה מכובד ומפואר מן בית המקדש הראשון, ונאמר על הבית השני "אחרון" משמע שלא יהיה יותר?".
ענה לו הרב ב' תשובות בדבר:
א.כאשר התורה מתארת כיצד סידר יעקב אבינו את השבטים שיתגוננו מפני עשיו אחיו כותבת כך:
"וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים" (בראשית לג, ב).
ואם נפרש שאחרון, אחרון ממש, קשה כיצד אחר בני לאה שנחשבו אחרונים, סידר יעקב את רחל ויוסף וגם הם נחשבים אחרונים?
אלא מוכרח שכוונת התורה במילה אחרונים היא שניים.
ב. כאשר משה רבנו דיבר עם ה' בסנה שאל, אילו אותות יעשה לעמ"י שיאמינו לו.
נתן לו הקב"ה ג' סימנים:
[1] שישליך מטהו לארץ ויהפוך לנחש שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ" (שמות ד, ב-ג).
[2] שיכניס ידו לחיקו ותהיה מצורעת, כמו שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ: וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן" (שם ו-ח).
[3] שיהפוך את המים לדם; שנאמר "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" (שם, ט).
נמצא שגם בפסוק זה התורה קוראת לאות השני, האות האחרון. מכאן מוכח שמה שנאמר אחרון הכוונה לשני, וכן במקדש, גדול הבית האחרון פירושו הבית השני, יותר מן הראשון.
בין הקהל היה ילד צורבא מרבנן, שגדל לימים והיה ה"חתם סופר". קם ואמר אני רוצה לענות את חלקי בתשובה. כמובן, נתנו לו רשות לדבר, ואמר כך:
מה שאמרנו כעת מרומז בפסוק "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים" (שם יב, יג), הדם שהקב"ה אמר למשה לעשותו ע"י שישפוך את המים לארץ, והתורה כותבת אותו אחר האות של השחין שנקרא אחרון, הוא יהיה לכם ל"אות", היינו לראיה לעניין הבתים- בתי המקדש, שגם על מה שנאמר בו אחרון אין הכוונה אחרון ממש אלא לשני.
וזהו "והיה הדם לכם לאת על הבתים". (מפי סבי הרה"צ ר' מסעוד ועקנין זצ"ל)
כמה רמזים בפסוק "ואהבת לרעך כמוך"
[א] שמעתי פעם פירוש על הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" שיש אפשרות לפסק כך, "ואהבת לרעך" – "כמוך אני ה'", כמו שתתנהג עם חברך, תכבד אותו תתחשב בו וכו', כך הקב"ה גם יתנהג עמך הרה"ג הרב ציון כהן שליט"א, רב העיר "אור יהודה". ר' לוי יצחק מברדיצ'וב תיקן תפלה ובה המילים "שנראה מעלת חברנו", מילים אלו הם ר"ת של המילה "שמח". ובדרך רמז אמר הרב משה אינשטיין שליט"א שאפשר לומר ע"י שנראה מעלת חברנו זה יביא אותנו להיות אדם שמח, לא מקנא בשני, לא מתחרי עם השני, אלא חי בשלום, בשלווה ובשמחה . .
ואם כן למדנו מעלה נוספת במעלת הבין אדם לחברו, שעל פי התנהגות האדם עם רעיו יקבע איזה יחס הוא עצמו יקבל. דומה למאמר התנא באבות (פ"ג מ"י): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו".
[ב] "ואהבת לרעך זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד).
שמעתי מהרה"ג הרב ציון כהן שליט"א, רב העיר "אור יהודה", שיש אפשרות לפסק כך, "ואהבת לרעך זה כלל" של "גדול בתורה", אצל מי שהוא גדול באמת אפשר ללמוד מהי רגישות כלפי השני, ומה פירוש "נושא בעול עם חברו". כמו שיש הרבה סיפורים שגדולי ישראל נזהרו שלא לבייש את השני, או לא לצערו ולא להטריחו.
ונספר מעשה שהיה אשר מראה את כוחו העצום של הויתור:
משפחה אחת רצתה לחגוג בר מצוה לבנה בבית המדרש השכונתי, ולכן קבעה מראש עם גבאי בית הכנסת מראש שבפרשה פלונית, הנער יקרא בה את הפרשה.
ואמנם הם מראש קבעו מאד מוקדם, ובנוסף הגבאי שכח לרשום לעצמו ששבת זו "תפוסה", והוא קבע בטעות עם משפחה אחרת שגם חוגגת בר מצוה באותה פרשה שבנם יקרא את הפרשה.
והבעיה היתה גדולה היות ומדובר במשפחות שמנהגם להתכונן שנה מראש לשבת בר מצוה, ולקרוא את כל הפרשה.
הגיע אותה שבת וכאשר הועלתה הבעיה ניגשו אל רב בית הכנסת, ושאלו אותו איזה נער יקרא את הפרשה.
השיב הרב, שכל אחד מהנערים יקרא חצי ובזה יבוא הכל על מקומו בשלום. שמע אחד הנערים את הפיתרון, והחליט בעׂז ותעצומות לוותר לשני שיקרא את כל הפרשה, משום שכל משפחתו של השני הגיע: סבא, סבתא ועוד. והוא עלה רק למפטיר.
מאז אותו מקרה חלפו להן ארבע שנים, אמו של הבחור שויתר חלתה והופנתה לבית החולים.
באותו זמן מרן הגאון הרב יוסף שלום אליישיב זצוק"ל גם התאשפז באותו בית חולים.
והנה הגיע שבת וחיפשו "בעל קורא" שהתכונן לפרשה, אך לא מצאו כי אם את הנער שאמר שהנו מוכן, היות וזו היתה אותה פרשה שהיה אמור לקרוא בשבת הבר מצוה שלו.
הגרי"ש אליישיב זצ"ל האזין לקריאה ונהנה מאד. ולאחר התפילה קרא לנער ושאלו "מדוע באת לבית החולים בשבת זו?"
השיב הבחור: "היות ואמי חלתה באתי עמה לשבות כאן".
שאלו הרב: "מהי מחלתה?".
ענה הבחור: "הרופאים עדיין לא הצליחו לאבחן את המחלה".
אמר הרב לבחור: "במוצאי שבת, בקש מהרופא שבא מלונדון בשביל לטפל בי, שילך לאמך ויעשה כמיטב יכולתו לעזור לה".
ואכן כך היה, והוא אבחן את המחלה, וזכתה אמו לרפואה שלמה.
לכן יש לזכור שמי שמוותר לא יפסיד, כמו שרואים בסיפור, שהבחור זכה שתהיה לאמו רפואה שלמה, ובנוסף גם לקרוא את הפרשה לפני פוסק הדור, מרן הגרי"ש אליישיב זצ"ל.
ומרן הגאון הרב מיכל יהודה לפקוביץ זצוק"ל הוסיף, שבאמת נגזר על אמו למות ח"ו. אך בזכות שוויתר לנער הבר מצוה השני לקרוא את הפרשה, נתבטלה הגזרה וזכתה לאריכות ימים ושנים.