אור ברסלב
מיד מלכים - שער המועדים חודש אייר סיון › ניצול הימים הנעלים בין פסח לעצרת

מיד מלכים - שער המועדים

חודש אייר סיון · ניצול הימים הנעלים בין פסח לעצרת

ימי ספירת העומר

בימים אלו אנו סופרים את הזמן עד ליום המיוחל מתן תורה. ישנה שאלה שעולה פעמים רבות בעניין זה:

מדוע את ספירת העומר אנו סופרים שלא כדרך הרגילה, למשל כמו אדם שמחכה יום נישואיו, הוא סופר נשארו עוד שלושים יום, עוד עשרים יום וכו', אם כן למה בימי העומר אנו סופרים, היום עשרים יום לעומר, שלושים יום לעומר?

שאלה שניה- סה"כ ישנם ארבעים ותשע יום, ובישיבת קלם בכל יום עבדו על

אחד מקנייני התורה, אך שנספור אותם נראה שיש רק ארבעים ושמונה קניינים, אם כן מה נהגו בישיבה הנ"ל ביום האחרון?

וחשבתי לתרץ בעזר השם ע"פ רעיון יסודי מאד לבני עלייה השוקדים בתורה וחפצים להתעלות בה:

בזמננו יש לוחות זמנים, יומנים ערוכים כך שהכל יהיה מסודר וברור לאדם, הן בעבודה הן בלימודים וכדומה.

ישנם שני סוגים של יומנים- יומן א' שכל יום שעובר, בסופו הוא תולש את הדף ואז נראה היום של מחר.

יומן ב' - שלא תולשים את הדף אלא מסמנים איך היום עבר, אם הכל הולך טוב והיו הספקים מסמנים טוב מאד במשבצת שלו.

כך גם בחיי היום יום שלנו, יש כאלו שלומדים אבל כל הזמן מחכים ליום שלמחרת, כל הזמן בבחינת "בערב מי יתן בוקר, ובבוקר מי יתן ערב" (ע"פ דברים כח, סז), בדרך זו לא מצליחים בתורה. אלא צריך לשמור על כל יום שלומדים, וצריכים לזכור שכל מה שמספיקים עליו נאמר "וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות פ"ב מ"א). וכמו שכתוב שהנשמה נותנת כל לילה דין וחשבון כמה תורה למדה וכמה מצוות קיימה. אם כן מי שרוצה להצליח צריך לנצל את זמנו, ולהתקדם לעבר המטרה שהיא להיות כלי ראוי לקבלת התורה. וכמו שכתוב "זכה נעשית לו סם חיים" (יומא עב ע"ב), היינו שצריך לזכות - לזכך עצמו בשביל שישיג תורה. וישתדל מאד שלא יאבד את זמנו, שהרי "אין אבידה כאבידת הזמן" (מדרש שמואל, אבות פ"ה מכ"ג).

ממילא אפשר לתרץ את שתי השאלות:

שאלה ראשונה היתה למה סופרים בצורה כזו שכל יום אנו מוסיפים על יום האתמול (היום יום אחד לעומר, היום שני ימים לעומר) לומר לנו שבשביל להיות כלי ראוי לקבל את התורה, צריכים להיות "מוסיף והולך", ולא ח"ו פוחתים מאתמול, היינו שהיום של אתמול לא הלך לאיבוד אלא עליו נבנית הקומה הבאה. כמו שעל אברהם אבינו נאמר "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א), ופרש בספר "עטרת אליהו" כל יום בא עם תוכן רב ולא בזבז סתם זמנו.

ואולי אפשר לומר שזה היסוד של יום הארבעים ותשע שהרי עיקר העליה בימי ספירת העומר היא הגדילה בתורה וניצול הזמן, כמו שכתב החזו"א "יהא חביב עליך רגע אחד כשעות רבות" (אגרות ח"ג, ס). וכמו שמספרים על גדולי ישראל שידעו להאריך אפילו דקה אחת.

ולכן 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל' דרשה הגמרא אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. והסביר הרה"ג ר' ראובן קרלנשטיין זצ"ל (להגיד חומש המגידים פ' חקת) שאם אדם ירגיש תמיד שסופו קרוב, שהולך ממש עוד מעט לעולם שכולו טוב, אז התורה תתקיים בידו. "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג ע"ב, שבת פג ע"ב)- כאשר מרגיש את יום המיתה אז לומד התורה יותר טוב. וזה הקנין שאדם צריך מאד לעבוד עליו. מ"ח הימים מלאים בקניינים ויום המ"ט בלא קנין כי עצם זה שבאים לחג השבועות עם ארבעים ושמונה ימים מלאים של הכנה של התכוננות וחיזוק זה הקניין המשלים שבו זוכים לתורה ולקדושה.

שנזכה לבוא עם כלי קיבול ראוי לחג מתן תורה, עם כל המ"ח קניני תורה, שהרי כל זמן שלא לומד הוא שוכח (הרמב"ם בפ"א מהלכות תלמוד תורה הלכה י). ויסוד זה עבדו ביום המ"ט להשריש בקרבם שקבלת התורה נעשית רק אם כל יום עולים ומתקדמים, ויהי רצון שנזכה להתמיד וללמוד לשמור ולעשות.

תוכן העניינים

מיד מלכים - שער המועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה