חודש אייר סיון
ימי ספירת העומר
בימים אלו אנו נוהגים מנהגי אבלות על פטירת עשרים וארבעה אלף תלמידי ר' עקיבא. וכשנתבונן בסיבת הדבר לפטירתם, "שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות סב ע"ב), תהא על פנינו תמיהה גדולה - איך יתכן דבר כזה? וכי לא ידע אותו ת"ח שלצידו גם כן יושב אחד מתלמידי ר' עקיבא? וכי חשב שמדובר בסתם אדם מהשוק? אם כן מה פירוש "שלא נהגו כבוד זה לזה"?
יתכן להסביר כך - אדרבא, ההפך הוא הנכון, הם ידעו ביניהם שכל אחד הוא תלמיד חכם, הם הכירו את ערכם שהנם גדולים בתורה וכו', אך היות והיו בקרבה גדולה מאד, אפשר שדשו בענין ואותה רגישות נחלשה אצלם, שהרי אדם שנמצא זמן רב באותו מצב, הוא מתרגל אליו ומתייחס אליו כמובן מאליו.
ואותם תלמידי ר' עקיבא דיברו עם החבר כמו שמדברים אל אדם רגיל וממילא אירע זלזול קל. (כגון שקראו אחד לשני בשמו הפרטי ולא רבי פלוני וכו'). ולפיכך החומרא כפולה:
א. הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (יבמות קכא ע"ב).
ב. והרי שנינו (אבות פ"ב מ"י)- "הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תיכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש".
וכמו שמאש אדם נפצע אף ללא כוונה אם התקרב אליה יותר מדי, כן הוא בענייני בין אדם לחברו, העונש גם אם ציערו ולא כיבדו כראוי אף שלא בכוונה.
אגב, אמר הרה"ג ר' ניסים יגן זצ"ל דוגמא נוספת שמראה לנו עד כמה חומרת הדבר שאדם מתרגל לדבר שבקדושה ומאבד את הרגישות הרוחנית, וכך נאמר בנביא יחזקאל:
כאשר בית המקדש היה קיים, אדם שהגיע משער צפון היה צריך לצאת משער אחר. אסור היה לו לחזור דרך אותו השער שנכנס בו בשובו לביתו, אלא יצא דרך שער דרום או שער אחר. כה חמור הדבר עד שהנביא אומר שחייבים על כך מיתה בידי שמים. כלשון הפסוק: "וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' בַּמּוֹעֲדִים, הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ יֵצֵא" (יחזקאל מו, ט).
ולכאורה מה נורא במעשה זה? סך הכל כניסה ויציאה באותה דרך?
אלא היסוד הוא כנ"ל - שאדם רואה דבר מיוחד באופן חד פעמי הוא מתפעל, מתרגש, מעריך אותו. אך אם יוסיף ויראנו פעם נוספת, הרגשתו תפחת ותחול התקררות.
אם כן אחד שנכנס לכותלי בית המקדש, חווה את הרוחניות באותו שער פלוני, אם יחזור דרכו שוב, הוא יתקרר במשהו מהדרגה הנשגבה של מקודם, ועל כך חייב מיתה...
אותו עיקרון רק במצב הפוך אמרו חז"ל "כיוָן שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר" (יומא פז.), בתחילה אדם מפחד מאיסור, הוא יודע ומכיר אות חומרתו. אך היצר מפתה אותו לאט לאט, בדבר קטן עד שעושה את אותה העבירה עצמה פעם ראשונה. ולאחר מכן אומר לו "רואה זה לא נורא כמו שחשבת...". וכך מושכו פעם שניה ושלישית, ולכן נעשית לו כמותרת, אחר שהרגשתו ואימתו מהעבירה נתקררה (כמו שהזהיר הרה"ג ר' חיים רבי שליט"א בפורים, שהחכם נזהר כבר מהסיגריה הראשונה...). .
וכך ראינו גם אצל נחש וחוה, שאחר שאמר לה "אף על פי שה' ציוה לא לגעת לא יקרה לך כלום אם תגעי..." (ואין זה נכון שהרי הקב"ה ציוה רק לא לאכול), ואז דחפה על העץ, וחוה שנשארה כמות שהיא ולא ניזוקה, ראתה שאכן צדקו דבריו והאמינה לו שגם אם תאכל לא יקרה לה כלום, ואכלה בעצמה ואח"כ האכילה גם את אדם... אבות דרבי נתן פ"א. . וכל זה התחיל בגלל התקררות קלה, שאמרה "לא קרה כלום אף שנגעתי, אז סימן שאפשר גם לאכול...".
וכן הוא בגמרא (סוכה נב.) - שהיצר הרע דומה בתחילה לחוט העכביש, ובסוף נהיה כעבותות העגלה- כי היצר מתחיל בקטן ומתפתח כל פעם שמקשיבים לו, מתעצם וגדל עד שכבר אין לתאר. כמו שבמחלה רחמנא לצלן חיידק קטן הולך וגדל עד שח"ו שולט בכל הגוף.
ועל פי דברים אלו הסביר הרה"ג ר' נסים יגן זצ"ל את המשנה באבות (פ"א מ"ד) "והוי שותה בצמא את דבריהם", שאדם לומד תורה לא ירגיש כבר שיודע הכל אלא ירגיש השתוקקות כמו אדם צמא, ששותה ושותה ולא מרגיש שהוא רווה, שלולא כן כאשר אדם לא מרגיש שחסר לו זו גם סוג של קרירות. והלא פסוק מפורש הוא "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו, ו) "היום"- בכל יום יהיו בעיניך כחדשים (ספרי ואתחנן פסקא ו, הובא בבית יוסף אורח חיים ריש סימן סא).
(וכן אומר האדמו"ר מקוצ'ק שלכן תלמיד חכם נקרא מי שמילא את כריסו בש"ס ופוסקים, הדגש על כריסו ולא ראשו, היות שאדם צריך להרגיש "רעב" לתורה כמו הכרס שמתחדש רעבונה בכל יום [כוכב השחר עמוד 159]).
המוסר שלמדנו מתלמידי ר' עקיבא:
א. שהאבלות אשר אנו נוהגים על פטירתם, נמשכת לכל הדורות כדי שניזהר לבל לא נתרגל למציאות שלילית של חוסר כבוד לחבירו.
ב. ונקודה נוספת שאדם צריך ליזהר שמחמת השיגרה לא לתת פתח לאויבו שלא יכנס כלל ועיקר, שלא תהיה לו אחיזה בשום פנים ואופן.
שזו דרך ההיצר הרע, כמו שכתוב לגבי עמלק "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" (דברים כה, יח). אלא שנשתמש בסוד זה בכיוון השני, כמו שאנו אומרים בתפילה - "פתח לבי בתורתך". ולי אפשר לפרש ע"פ מאמר חז"ל "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח שיהיו עגלות וקרונות נכנסין בו" (ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפח ד"ה "באתי לגני"), והכוונה שכל התקדמות אפילו הכי קטנה, היא משמעותית וטיפה לטיפה מצטרפת עד שבנהיה כלי מלא.
שנזכה לשפע ברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות, ועל ידי זה נכין עצמנו להיות כלי ראוי לקבלת התורה.
ניצול הימים הנעלים בין פסח לעצרת
בימים אלו אנו סופרים את הזמן עד ליום המיוחל מתן תורה. ישנה שאלה שעולה פעמים רבות בעניין זה:
מדוע את ספירת העומר אנו סופרים שלא כדרך הרגילה, למשל כמו אדם שמחכה יום נישואיו, הוא סופר נשארו עוד שלושים יום, עוד עשרים יום וכו', אם כן למה בימי העומר אנו סופרים, היום עשרים יום לעומר, שלושים יום לעומר?
שאלה שניה- סה"כ ישנם ארבעים ותשע יום, ובישיבת קלם בכל יום עבדו על
אחד מקנייני התורה, אך שנספור אותם נראה שיש רק ארבעים ושמונה קניינים, אם כן מה נהגו בישיבה הנ"ל ביום האחרון?
וחשבתי לתרץ בעזר השם ע"פ רעיון יסודי מאד לבני עלייה השוקדים בתורה וחפצים להתעלות בה:
בזמננו יש לוחות זמנים, יומנים ערוכים כך שהכל יהיה מסודר וברור לאדם, הן בעבודה הן בלימודים וכדומה.
ישנם שני סוגים של יומנים- יומן א' שכל יום שעובר, בסופו הוא תולש את הדף ואז נראה היום של מחר.
יומן ב' - שלא תולשים את הדף אלא מסמנים איך היום עבר, אם הכל הולך טוב והיו הספקים מסמנים טוב מאד במשבצת שלו.
כך גם בחיי היום יום שלנו, יש כאלו שלומדים אבל כל הזמן מחכים ליום שלמחרת, כל הזמן בבחינת "בערב מי יתן בוקר, ובבוקר מי יתן ערב" (ע"פ דברים כח, סז), בדרך זו לא מצליחים בתורה. אלא צריך לשמור על כל יום שלומדים, וצריכים לזכור שכל מה שמספיקים עליו נאמר "וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות פ"ב מ"א). וכמו שכתוב שהנשמה נותנת כל לילה דין וחשבון כמה תורה למדה וכמה מצוות קיימה. אם כן מי שרוצה להצליח צריך לנצל את זמנו, ולהתקדם לעבר המטרה שהיא להיות כלי ראוי לקבלת התורה. וכמו שכתוב "זכה נעשית לו סם חיים" (יומא עב ע"ב), היינו שצריך לזכות - לזכך עצמו בשביל שישיג תורה. וישתדל מאד שלא יאבד את זמנו, שהרי "אין אבידה כאבידת הזמן" (מדרש שמואל, אבות פ"ה מכ"ג).
ממילא אפשר לתרץ את שתי השאלות:
שאלה ראשונה היתה למה סופרים בצורה כזו שכל יום אנו מוסיפים על יום האתמול (היום יום אחד לעומר, היום שני ימים לעומר) לומר לנו שבשביל להיות כלי ראוי לקבל את התורה, צריכים להיות "מוסיף והולך", ולא ח"ו פוחתים מאתמול, היינו שהיום של אתמול לא הלך לאיבוד אלא עליו נבנית הקומה הבאה. כמו שעל אברהם אבינו נאמר "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א), ופרש בספר "עטרת אליהו" כל יום בא עם תוכן רב ולא בזבז סתם זמנו.
ואולי אפשר לומר שזה היסוד של יום הארבעים ותשע שהרי עיקר העליה בימי ספירת העומר היא הגדילה בתורה וניצול הזמן, כמו שכתב החזו"א "יהא חביב עליך רגע אחד כשעות רבות" (אגרות ח"ג, ס). וכמו שמספרים על גדולי ישראל שידעו להאריך אפילו דקה אחת.
ולכן 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל' דרשה הגמרא אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. והסביר הרה"ג ר' ראובן קרלנשטיין זצ"ל (להגיד חומש המגידים פ' חקת) שאם אדם ירגיש תמיד שסופו קרוב, שהולך ממש עוד מעט לעולם שכולו טוב, אז התורה תתקיים בידו. "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג ע"ב, שבת פג ע"ב)- כאשר מרגיש את יום המיתה אז לומד התורה יותר טוב. וזה הקנין שאדם צריך מאד לעבוד עליו. מ"ח הימים מלאים בקניינים ויום המ"ט בלא קנין כי עצם זה שבאים לחג השבועות עם ארבעים ושמונה ימים מלאים של הכנה של התכוננות וחיזוק זה הקניין המשלים שבו זוכים לתורה ולקדושה.
שנזכה לבוא עם כלי קיבול ראוי לחג מתן תורה, עם כל המ"ח קניני תורה, שהרי כל זמן שלא לומד הוא שוכח (הרמב"ם בפ"א מהלכות תלמוד תורה הלכה י). ויסוד זה עבדו ביום המ"ט להשריש בקרבם שקבלת התורה נעשית רק אם כל יום עולים ומתקדמים, ויהי רצון שנזכה להתמיד וללמוד לשמור ולעשות.
בענין פטירת תלמידי ר' עקיבא
שתים עשרה אלף זוגות תלמידי ר"ע מתו בזמן אחד "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות סב:). חז"ל הדגישו שהעבירה היתה שלא נהגו כבוד, ולא אמרו שביזו בה תלמידי חכמים או זלזלו ח"ו, אלא לא נהגו כבוד. וכי על כך מגיע מות?
ועוד, הרי חז"ל תמיד מדקדקים בלשונם, אם כן קשה, לא מגיע על מעשה זה מיתה אלא שיחת מוסר וכדומה. ובמיוחד שמתו במיתה קשה מכולם- אסכרה תיאור המכה- אדם מרגיש שנגמר לו האוויר ואז נחנק- מיתה קשה של יסורים וקושי, (משום שלא מתרחשת לרגע, אלא מתמשכת זמן ארוך). . ומקשה המהרש"א (שם) שהרי יש כלל, שהקב"ה משלם שכר ונותן עונש מידה כנגד מידה. למשל- מרים עשתה מצוה שחיכתה למשה על היאור, כך חיכו לה כל ישראל.
וכאשר שמים לב רואים שהשכר בקנה מידה אדיר - מרים סה"כ שחיכתה לבדה עשרים דקות לדעת מה יארע עם אחיה וזכתה שעמ"י כולו חיכו לה שבעה ימים כמו שנאמר "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב, טו).
כך גם להבדיל כאשר מעניש הקב"ה, עושה זאת בצורה של מדה כנגד מדה כדי שישים לב מה צריך לתקן. אדם שקיבל עונש יכול לשים לב מה צריך לתקן לפי אותו מקום שלקה בו, כדברי הגמרא (ברכות ה.) "אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה" ע"כ. ופרש רש"י "פשפש ולא מצא" - "לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא".
הגמרא (שם) מביאה מעשה לדוגמא- לרב הונא היתה כמות גדולה של חביות של יין שהחמיצו, והתברר שקרה לו כן משום שלא שילם לאריס את חלקו. אף שלמעשה באותו סיפור האריס גם כן לא היה ישר, אך אף על פי כן היה צריך לשלם לו.
הנה דוגמא להנהגת ה' במידה כנגד מידה, רב הונא לא שילם לאריס את חלקו- זמורות של גפן, ולקה בכמויות רבות של יין שבאים מהגפן. כך הקב"ה מנהיג בעולמו, כדי שתהיה לאדם יותר אפשרות לדעת מה עליו לתקן.
שאל המהרש"א (יבמות סב: ח"א ד"ה "מפני"), תלמידי רבי עקיבא מתו כולם אותה מיתה והיא אסכרה, פירוש- מיתת חנק בגרון, דבר שלא קורה כל הזמן, ואם כולם מתו כך אז כיצד זה קשור למה שלא נהגו כבוד זה בזה (שהרי העונש צריך להיות מידה כנגד מידה)?
אפשר לפרש שאותם תלמידי חכמים דיברו זה על זה לשון הרע, וכמו שדיבור הלשון הרע יוצא מהגרון כך הם לקו בגרון, בחנק.
אך לא כתוב כן בגמרא, אלא נאמר שלא נהגו כבוד זה בזה, אז השאלה חוזרת, מה בין שלא נהגו כבוד למיתת חנק?
עוד שאלה- עשרים וארבע אלף תלמידים מתו בשלושים ושלוש יום מפסח עד פרוס עצרת. בחשבון קצר כמעט שבע מאות תלמידים שמתו כל יום. אם כן כאשר הנשארים שומעים כאלו בשורות על שפלוני נפטר ואלמוני שנפטר, וכך עוד המון תלמידים רח"ל, למה הם לא חוזרים מיד בתשובה?
התשובה היא כזו, החטא היה כל כך דק עד כדי כך שהתלמידים לא ידעו על מה לעשות תשובה.
במסכת יומא (פו.) הגמרא אומרת שיש ארבע דרגות של עבירות ודרכים שונות לתקנם.
א. עבר על עשה- כלומר התורה ציוותה לעשות מצוה והוא ישב והתבטל מהמצוה. אם שב בתשובה נמחל לו מיד.
ב. אם עבר על לאו- היינו שעשה בפועל הפך רצון התורה כגון שאכל חיה לא כשרה, יותר חמור וצריך גם לעשות תשובה וגם את כפרת יום הכיפורים ובאמת, אחד מהטעמים של סעודה בערב יום הכיפורים כתב רבנו יונה (שערי תשובה שער ד אות ח), משום שעד עכשיו היה האדם מלוכלך מהעבירה, והנה עכשיו הוא ממש קרוב ליום שיזכך אותו מהטומאה הזו ולכן עושה סעודה. .
ג. עבר אדם על מיתת בית דין- לא מספיק תשובה ויוה"כ, אלא גם צריך יסורים. עד כאן שלוש דרגות ששייכות לשש מאות ושתים עשרה מצוות מתוך שש מאות ושלוש עשרה.
ד. אך יש עבירה נוספת שלא עוזר בה תשובהיום הכפורים וייסורים- שזו חילול השם. "עד תמותון", המיתה היא הגומרת את הכפרה אחר שלושת השלבים שלעיל. הגמרא מביאה דוגמאות לחילול השם של גדולי עולם- ר' יוחנן אמר "אם אני אלך ד' אמות בלא תפילין הרי זה בשבילי חילול השם". דוגמא לקידוש השם אצל בן תורה- הגמרא ממשיכה:
אם קרא ושנה, שימש חכמים, משאו ומתנו באמונה, דיבורו בנחת עם הבריות - אז מה הבריות אומרות עליו? אשרי רבו שלימדו תורה, אשרי אביו שלמדו תורה, ראו כמה מעשיו מתוקנים וכו'. במלים אחרות הוא שגריר של התורה.
אולם אם אדם קרא ושנה ושימש חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה עם הבריות ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לרבו שלמדו תורה, אוי לאביו שלמדו תורה, "אני לא אשלח את הבן שלי לתלמוד תורה" - זהו חילול השם.
אפשר לדייק, לא כתוב שכדי שייחשב שעבר על חילול השם הוא היה אמור לשקר, לא כן, מספיק רק שאין משאו ומתנו באמונה, כלומר לא מדייק במשא ומתן זה כבר חילול השם; ועוד, לא כתוב שרק אם קילל וגידף אז עבר על חילול השם, מספיק שאין דיבורו בנחת עם הבריות כבר חילל שם שמים.
"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב), זה לא מעבר מצד אחד קיצוני לצד השני, אלא מספיק שלא תהיה בצד של חילול השם אתה כבר מקדש שם שמים.
הקב"ה נתן תורה בשביל שהאדם יתנהג אחרת, אי אפשר להתגבר על יצרים ומידות רעות בלי תורה. התורה צריכה לעשות את האדם לאדם אחר. מטרת התורה שהאדם יהיה יותר עדין ואם נשאר אותו דבר, הבריות יגידו התורה זה סתם... ח"ו.
בשביל להוציא מלבם, הבן תורה צריך לומר לעצמו, אני אוכיח להם את אמיתות התורה, ואיך אוכיח זאת? ע"י ההתנהגות שלי.
הגר"א בסוף אגרתו מביא את דברי המדרש אוצר המדרשים אייזנשטיין גן עדן; גיהנם עמוד 93. , שאחת מהשאלות ששואלים את האדם בבואו לעולם הבא היא:
"האם המלכת את חברך בנחת רוח" כלומר, דיברת אִתו בצורה מכובדת, נתת לו הרגשה של אדם נעלה?
תלמידי רבי עקיבא נענשו על שלא נהגו כבוד זה בזה. מה ההסבר של דבר זה?
עונה התשב"ץ (שאלות ותשובות ח"א סי' קע"ח), שאינו יודע בדיוק להגיד אך היתה בעיה של חילול השם.
תלמידי ר' עקיבא שימשו את גדול הדור, ואם נהגו אף בדבר כזה שנראה קל שלא כשורה, הם נענשים בחומרא כי אצלם זה חילול השם. שכפרת עבירה זו היא במיתה.
ממילא גם מובנת השאלה, למה הם לא עשו תשובה. והתירוץ שהם אכן עשו תשובה אך תשובה לבדה אינה מועילה כי חסרה מיתה.
אנחנו כולנו בני תורה חייבים להתנהג אחרת. יכולים להיות מצבים ש"אני עשתי והוא עשה, אני חייב והוא פטור".
אמנם, אין לטעות ולומר שאם יש דקדוק כה רב עם רמי מעלה, אז עדיף להיות בינוני ולא צדיק. נספר סיפור בענין זה:
הגה"צ רבינו לופיאן זצוק"ל סיפר שפעם כשהיה ילד שיחק בביתו על השלחן, ותוך כדי כך נשבר העציץ שהיה שם.
אמו כאשר ראתה זאת צעקה עליו ואף נתנה לו כמה סטירות.
אחר מספר ימים נכנס תרנגול דרך החלון לבית, והנה גם הוא עלה על השלחן ושבר תוך כדי הילוכו עציץ חדש שהיה שם. ר' אליהו ציפה שאמו תעניש את התרנגול, אך כמובן האמא לא עשתה דבר, אלא גירשה את התרנגול. באותה שעה ר' אל'ה הצעיר אמר לעצמו "חבל שאני לא תרנגול...".
לימים תהה ר' אליהו על מחשבה זו ואמר - "עדיף להיות אדם ולקבל סטירות מאשר להיות תרנגול ולא לקבל סטירות...".
כך גם בעבודת ה' נכון שלהיות צדיק גדול זו גם אחריות אך עדיף להיות אדם יותר מרומם עם הדקדוק מלמעלה, מאשר להיות אדם פחות ממה שיכול להגיע.
והדרך להיות אדם יותר גדול היא רק ע"י לימוד תורה.
בימים אלו של ספירת העומר, אנו מתעלים ברוחניות וצריך להעריך מעלת התורה שהיא הדרך ל"אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב). (הרה"ג ר' יונתן דומב שליט"א - משגיח בישיבת "בית מאיר".)
על שום מה האבילות בימי הספירה?
הגמרא (יבמות סב:) אומרת שתים עשרה אלף זוגות תלמידים היו לר' עקיבא, וכולם מתו בין פסח לעצרת. לזכרם אנו נוהגים עד היום, קרוב לאלפיים שנה מקצת דיני אבלות.
ונשאלת השאלה וכי לא היו יותר אסונות בעם ישראל? ואף על פי כן לא נקבעו לדורות. למה רק בפטירת תלמידי ר' עקיבא נהגנו להתאבל?
עוד שאלה, על שום מה השמחה בל"ג לעומר.
אמנם כתוב ש"פסקו מלמות" אך לכאורה קשה סיבה זו שהרי כבר לא היה מי שימות. אם כן לשמחה זו מה היא עושה?
שאלה זאת שואל הפרי חדש (סי' תצ"ג סק"ב).
ובאמת שאלה זו כמעט מפורשת בגמרא.
המשנה בסוף מסכת תענית (כו ע"ב) אומרת "לא היו ימים טובים לישראל כמו ט"ו באב ויום הכיפורים".
אחת מהסיבות לשמחת ט"ו באב היא שבו פסקו בני ישראל בדור המדבר מלמות. כלשון הגמרא (שם ל ע"ב): (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדבור מתייחד עם משה שנאמר "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר" (דברים ב, טז- יז) "אלי"- היה הדבור", עד כאן.
אומר הפסוק "וידבר ה' אלי". כל עוד לא מת אחרון שבהם, היו בנ"י מנודים לשכינה, ועכשיו "וידבר ה' אלי". ומוסיף רש"י "לפיכך יום טוב הוא". שלכאורה היה קשה, אם לא נשאר יותר מי שימות על מה השמחה? אלא עד שלא פסקו מלמות היו בנידוי ומשמת האחרון בהם, חזרה חבתם לה'. ואפשר לומר שזאת גם היתה סיבת השמחה בל"ג בעומר, שגמר העונש הוא סיבה לשמחה. ובהמשך יתבאר עוד.
והנה למה מתו תלמידי ר' עקיבא? משום שלא נהגו כבוד זה בזה. ומרחיב המדרש יותר "שהיתה כל אחד עינו צרה בשל חברו" (קהלת רבא יא).
ושאלנו וכי חייבים על כך מיתה?
אלא ר' עקיבא היה שורש התורה שבעל פה, משה רבנו שורש התורה שבכתב. ויש להתבונן, אם כל התורה שלנו היום באה מחמשה תלמידים שלימד ר' עקיבא לבסוף, כמה היתה התורה אדירה אם היו עשרים וארבע אלף זוגות תלמידים?
אלא היות ויש סדק במידות, תורה שנמסרת בצורה זו, הקב"ה לא חפץ בה. וכל זמן שהיו נמצאים מתלמידי ר' עקיבא, היתה קיימת מידת הדין, וא"א עדיין להקים דור של תורה שבע"פ, אבל משמתו, אפשר כבר לייסד את התורה שבע"פ. השמחה היתה שפסקה מידת הדין.
רעיון זה מסתדר גם לפי מה שכתוב במקום אחר שבל"ג בעומר העמיד ר' עקיבא את חמשת התלמידים.
ומדוע נאמר שמתו "בין פסח לעצרת" ולא "מפסח עד ל"ג בעומר"?
מה הפירוש עד עצרת?
אלא מפסח ועד עצרת זה הוא שם של מועד, של זמן. בעת כה נשגב התלמידים מתו, בזמן שבו מתכוננים לקבלת התורה, לחג השבועות. ולמה אז נפטרו? כי הם היו מעותדים להיות מוסרי התורה, ואי אפשר לקבל ולמסור תורה, בלי מידות, כמובן לרום מעלתם. כשיש סדק קטן במידות הקב"ה לא רוצה בתורה כזו, ובפרט כאשר הוא קורה בזמן כל כך נעלה. (הרה"ג ר' אליהו דיסקין שליט"א)