אור ברסלב

מיד מלכים - שער המועדים

חודש ניסן

חודש אדר – פורים

דרשה לשבת הגדול

שבת שלפני פסח, נקראת שבת הגדול, מטעמים רבים ושונים. אחד הטעמים היותר ידועים הוא מפני שהקב"ה ציוה את ישראל שיקחו את הטלה - שהיה האלהים של המצריים לקרבן פסח.

עמ"י הכין את השה וקשר אותו למיטה והשפילו בכך, וכאשר המצריים ראו זאת, שאלו את היהודים למה אתם קושרים את השה. ענו להם היהודים כדי לשוחטו עוד כמה ימים. ואז קהו שיני המצריים ולא יכלו לעשות כלום, וזהו נס גדול וזכר לנס זה, שהיה בשבת שלפני פסח נקראת כל שנה אותה שבת, שבת הגדול טעם נוסף לשם זה:

היות והרב של בית הכנסת מלמד את הלכות פסח המרובות- הלכות הגעלה, בדיקת חמץ, ליל הסדר ועוד, הנו צריך להאריך בדרשתו יותר מהרגיל. ועל שם כך נקראת שבת הגדול, על הדרשה הגדולה שבשבת זו מה שאין כן בשאר שבתות השנה. וע"ע בילקוט יוסף פסח תשע"ד (עמ' ריח) שהביא הרב עשרים ושתים טעמים לסיבת קריאת שבת זו "שבת הגדול". .

אך יש לשאול, כיצד עמ"י עשה מעשה כזה של התגרות במצריים? הרי אין לך סכנת נפשות גדולה מזו? ואמנם ה' ציוה אותם לקחת שה, אבל מדוע היו צריכים לקושרו למטה ולהכניס עצמם לסכנה?

אלא, לפי שהיתה בם מידת אמונה חזקה בה', בטחון חזק עד שיכלו לעשות מעשה של מסירות נפש, ורצו להראות בטחונם בה' ולכן עשו כך.

לפנינו סיפור הממחיש כמה גדולים בעלי בטחון בקב"ה:

מסופר על חוטב עצים, אשר היה הולך כל יום ליער להתפרנס לעבודתו. והנה יום אחד שם לב שבא רועה צאן לשדה הסמוכה עם מקנהו, ולפתע אחד הכבשים רץ לכיוון מסוים.

החוטב התעלם מהנעשה והמשיך בעבודתו. אחר כמה רגעים שוב ראה כבש נוסף שהולך ובורח לו מן העדר לאותו כיוון.

או אז גמר בלבו: "אם יקרה מקרה כזה עוד פעם אחת הנני בודק לאן כל הכבשים הולכים".

ואכן כן קרה. התחיל החוטב לרוץ אחר הכבש השלישי, והנה ראה שאותו כבש רץ הישר לתוך פיו של דב קטוע רגלים. ובנוסף, מונחים לצידו עצמותיהם של הכבשים הקודמים.

אמר לעצמו, זהו מה שנאמר בפסוק: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

-הקב"ה דואג לכל יצוריו, אם כן בטח שגם לי ידאג ויזמן את פרנסתי כמו לדב. כאשר שב לביתו, פנה לאשתו והצהיר: "איני הולך יותר לעבודה!". אמרה לו אשתו: "למה? מה אירע היום?".

אותו חוטב עצים סיפר לה מה קרה לכבשי הרועה, והוסיף: "אם כך ה' נתן לדב מזון עד לפיו, אני לא גרוע מהדב, והפרנסה תבוא עד אלי".

אשתו חשבה שבעלה לא חש בטוב והניחה לו, בתקוה שעד למחרת הכל יעבור.

והנה למחרת היום דפקו בביתו של החוטב שני אנשים וביקשו לשכור ממנו את חמורו, שעליו סוחב את העצים לביתו.

כמובן שהסכים להם בשמחה, והראה להם את מקום החמור. אחר שהלכו אמר לאשתו: "את רואה כמו שאמרתי לך, הפרנסה באה עד אלי".

עברו כמה ימים והחמור לא חזר לבעליו. ולמה?

משום ששני אנשים אלו היו שודדים ורוצחים. יום לפני שדפקו בדלת ביתו של חוטב העצים, הרגו אדם וחפרו בור לקוברו. ומה רבה שמחתם כאשר נתגלו בפניהם אוצרות מרהיבי עין. ולכן שכרו חמור כדי שיוכלו לקחת את האבנים טובות והמרגליות עד מקום לשמור ולהתחלק בו שוה בשוה. תוך כדי טעינת השלל, מרגישים השודדים רעב כבד ובינהם עלה רעיון שאחד ילך לקנות שני כריכים, והשני ישמור על הרכוש.

הלך השותף הראשון ובדרכו חשב "וכי אני טיפש שאתחלק עם חברי את כל הזהב והיהלומים חצי- חצי?". מה עשה? קנה סם המות ונתנו באחד הכריכים, כדי שחברו יאכל וימות.

בינתים חברו השומר, חשב לעצמו גם כן אותה מחשבה, אי לכך קם ועשה מעשה: כרה בור ליד החמור כדי שיוכל לדחוף את חברו מתי שיהיה קרוב אליו, והוא ילך עם החמור הטעון.

כאשר נפגשו השנים, השודד ששמר על הבור, דחף את חברו לבור והספיק לקחת ממנו את הסנדוויץ'. אך לרעתו לקח את הכריך הרעיל ומת במקום...

אחר כמה שעות החמור, גם כן נעשה רעב. התאמץ לקרוע את החבל עד שלבסוף הצליח וחזר לביתו של בעל הבית.

בעל הבית התעורר לקול הנעירות של החמור, ומה רבה הפתעתו שראה אבנים טובות ומרגליות, כסף וזהב על גבו.

וזהו שנתקיים בו "וְהַבּוֹטֵחַ בה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים לב, י).

כן היה לעמ"י בטחון חזק שה' יעזור וה' יושיע אף לנגד המצריים הרשעים, ובזכות הבטחון והמסירות נפש לא אירע להם כל רע.

ויש לציין, שמסירות נפש זו לא פסקה בקשירת הטלה למטות, אלא המשיכה בשחיטת הקרבן בי"ד בניסן בצלייתו שלם באש ובאכילתו. ואח"כ גם בקריעת ים סוף שנחשון בן עמינדב קפץ ראשון לים, והמים הגיעו עד חוטמו ואז נבקע הים". גם בלכתם במדבר ארבעים שנה בבטחון שה' יפרנס ויכלכל אותם ואת טפם. ואף בזמן יהושע נכנסו לירדן במסירות נפש. ויהי רצון שנלמד ונתחזק במצוות עם עוד מאמץ "ולפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). (מפי זקני הרה"צ ר' מסעוד ועקנין זצ"ל)

רמז בהכשרת כלים לפסח

לקראת פסח כולנו מכשירים את הכלים, ומשתמשים בכלל "כבולעו כך פולטו" (ש"ע או"ח סי' תנב ס'ה).

באותו רעיון פועל גם ענין התשובה, אדם עובר עבירה ברותח, עם "גישמאק" (חשק), אז צריך גם כן לעשות הגעלה ברותחין, כדי להוציא ולפלוט את האיסור, את העבירה. כגון שאת ההגעלה- את הרתיחה יעשה בלימוד, "ריתחא דאורייתא", ילמד בחשק ובהתלהבות.

ועוד, שאם עשה עבירה "בקרין", אז די בשטיפה קלה, אדם שנפל בטעות בלא רצון עז, אזי התשובה יותר קלה.

ואם עשאה כדי להכעיס ולמרוד, אזי צריך "ליבון"- הרבה יותר רותח, צריך תשובה עם סיגופים ויסורים וכדומה.

ואם יש לו כמה סוגי עבירות אז הולכים אחר רוב תשמישו...

וכן לגבי זיכרון הלימוד, אומר רבנו האור לציון (חכמה ומוסר עמ' נח) שאם לומד במהירות אחרי יום או יומים ישכח מה שלמד לגמרי, אבל אם לא מיהר בלימודו יזכור את הדברים זמן ממושך יותר. ועם כל זאת, יזכור רק את הענין בצורה כללית, ולא את הפרטים, וככל שיטרח ויעמול יותר להביו את הדברים כראוי, יזכור גם את הפרטים יותר. משום שדברי תורה נזכרים לאדם לפי האופן שלמד אותם כמו הכלל "כבולעו כך פולטו".

וכן עובד הדבר הפוך- שאם אדם לומד יסודי ומשקיע, אז אף שלומד לאט, לא ישכח לימודו במהרה. (כמאמר חז"ל [עירובין נד:] על הפסוק "קֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה" [משלי יג, יא], וכן "תפסת מועט תפסת" [יומא פ.]).

ולפי זה מובן למה אחת הדרכים לזכור את הלימוד היא לימוד בעיון ובעמל, משום שאם אדם משקיע ועומל בתורה בכל כוחו אז כמו שלמד יסודי אף אם זה מעט, הלימוד ישאר אצלו בראש ולא במהרה ישכח. (הרב ליאור תשובה שליט"א)

רמז בבדיקת החמץ

איתא בגמרא (פסחים ח.) וגם נפסק להלכה (שו"ע ס' תל"ג ס"ז), שצריך לבדוק בליל י"ד בניסן אף בחורים ובסדקים.

ואף במקרה של שותפים שגרים אחד ליד השני ויש ביניהם קיר עם חור, כל אחד צריך לבדוק חמצו עד היכן שידו מגעת ואת שאר החמץ יבטל.

אומרים בעלי המוסר, שהחמץ נמשל ליצר הרע ואדם תמיד רואה רק מה שחברו לא בסדר, ולא רואה את חסרונות עצמו. כמו שאמרו חז"ל "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (מסכת נגעים פ"ב, מ"ה).

אי לכך, מה העצה? "לבדוק עד היכן שידו מגעת", קודם כל שיתקן את עצמו עד כמה שיכול, ומה שקשור לחברו, "יבטל" היינו לא יתייחס אלא יעשה כמו שאומרים בתפלה של מוצאי שבת - "שנראה מעלת חברנוולא חסרונם" שמעתי מהבה"ח רונן לוי הי"ו. וכן נתנו בעלי החסידות רמז על זו הדרך בפרשת שופטים, "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" - קודם כל אדם יוכיח את עצמו- "שופטים ושוטרים תתן לך". ואח"כ "בכל שעריך"- תוכיח לאחרים. .

דרוש בענין ביטול חמץ

אחר בדיקת חמץ אנו אומרים נוסח של ביטול חמץ כך: ''כָּל חֲמִירָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי וכו' לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא". בקשר לכך יש רמז בעבודת השם במועד זה:

חכמי הסוד אומרים שהיצר הרע הוא הנחש הקדמוני, שהחטיא את האדם הראשון, וה' קיללו "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד) (זוהר בראשית דף לה ע"ב).

בפסח לא כמו כל השנה אנו אוכלים מצה, ובשאר השנה אנו אוכלים לחם. מה ההבדל ביניהם?

החמץ- עשוי מקמח ומים ששהו ביחד שמונה עשרה דקות, והמצה הנה קמח ומים לפני שעברו שמונה עשר דקות.

עיסה זו נהפכת להיות לחמץ מתי שמשאירים אותה בלי שום מגע במשך שמונה עשרה דקות, אז היא מתנפחת ונהפכת לחמץ.

על דרך הרמז אמרו בזה שהחמץ מסמל את הגאוה, והמצה מסמלת ענוה. שורש המידות הטובות היא הענוה, ממנה כל המידות הטובות מתפתחות. לעומתה הגאוה שהיא שורש המידות הרעות, מי שמתגאה, כל דבר קטן מפריע לו, רודף כבוד, מתמלא שנאה כלפי מי שלא עשה רצונו, ומקנא בשני: "למה לו יש ולי אין, הרי אני יותר חשוב ממנו" וכו'.

מה שורש הגאוה והענוה?

אמת ושקר.

אם יש באדם אמת, היא תצמיח ענוה ומידות טובות. הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" אומר שאדם יאמר תמיד תודה לה' על המעלות שיש בו,

ולא יתנשא מעל אחרים. הגאותן חי בשקר, מרגיש שהוא מעל כולם. אך למעשה אמור היה להיות, שכמו שהשור לא יתגאה על עוף בזה שיש לו שיש לו שרירים ועוף לא יתגאה על השור שיש לו כנפים, כי כל אחד קיבל חלקו. כך אדם בעל מעלות לא ירגיש יותר מורם מעל חברו, כי כך ה' זיכהו (מסילת ישרים פכ"ב). המצה מראה את האמת לכן מסמלת ענווה, כשם שנתנו בה קצת מים וקמח- מעט דברים ולכך נראית דקה, בלי אוויר ובלי בועות. מה שנתנו בה זה מה שהיא מראה.

לעומתה, החמץ "מתגאה ומתנשא" וזה שקר, שהרי למה הוא נראה כה מלא? משום שיש בו אויר לכן הוא מנופח.

במלים חמץ ומצה ישנם אותם אותיות מ' וצ', רק במצה יש אות ה' ובחמץ יש אות ח'.

הבדל נוסף הוא שבמלה מצה האות ה' היא בסוף המילה, ובחמץ אות ח' בתחילתה. הרמז הוא שכאשר אדם מתנהג בענווה, הנו מכיל בתוכו את האות ה"א שזאת אות משם ה', "מצה".

אך בחמץ, שאדם מתגאה הרגל של ה' הקטנה גדילה עד לתקרה ונהיה ח' (מלשון חטא) כלומר, החטיא את מטרתו. וממילא, אינה מסוגלת להיות בסוף המלה אז היא הולכת להתחלה, והמילה שיוצאת- חמץ.

היצר רוצה שלאדם יהיה שקר, אז ממלאו גאוה, ואם מתגאה אין בו מידות טובות ויכול גם לשכוח את ה' כמו שכתוב "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו). וזו עיקר העבודה של חודש ניסן, לעבוד על הענוה.

על הנחש נאמר "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד), מתי שהוא בולע דבר הוא לא נהנה ממנו, אלא מרגיש טעם של חול.

אבל יש כאן רמז נוסף: עפר זו מידת ענווה, "ונפשי כעפר לכל תהיה", "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (שם יח, כז), ולכן נענש הנחש שמרגיש בכל דבר טעם של חול כיון שגאותו היא שגרמה לו לחטוא ולכן מעתה ישפיל עצמו כעפר, ובכל דבר ירגיש טעם עפר.

לכן אומרים אנו בנוסח ביטול החמץ- "כל חמירא... ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", היינו שנחזור לשורש של המידות הטובות, לענוה.

"אין בן דוד בא עד שיכלו כל גסי הרוח מישראל" (סנהרין צח ע"א) - כל מי שעניו מזרז את הגאולה.

ה' יזכנו שנזכה לענוה, וממילא לכל המידות הטובות, וממילא נזכה לתורה הקדושה, כמו שאומרת הגמרא (תענית ז.) "מה מים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה". (הרה"ג ר' זמיר כהן שליט"א)

חג הפסח – חג המצות

התורה קוראת לחג הפסח "חג המצות", ובלשון בני אדם נקרא חג פסח. מדוע? התשובה על פי דוגמא ממצות תפילין. במצות תפילין אנו מתפארים בקב"ה שרשום בתפילין שלנו "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". כך גם הקב"ה מתפאר בנו. רשום על התפילין שלו (כמבואר בגמרא בברכות ו.) "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א, יז, כא).

כן הוא גם בענין פסח. בפסח ה' יתברך מתגאה בנו שאפינו את המצות במהירות ולא התמהמהנו כציוויו, ולכן החג נקרא חג המצות. ואנו מתגאים בו שפסח על בתי המצריים והצילנו לכן אנו קוראים "חג הפסח" על שם הפסיחה (הדילוג).

חידוש האמונה בפסח

בעשרת הדברות הדיבור הראשון הוא "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב) ולכאורה צריך ביאור, למה לא נכתב "אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ, את הים וכל אשר בם"?

"אלא, תארו לכם", אומר המגיד מישרים הרב יהודה יוספי שליט"א, "אני עומד לפני סטודנטים ואומר להם, רבותי! אלהים ברא את העולם בששה ימים". וקם אחד ומתקיף אותי: "כבוד הרב! מישהו ראה את זה? לא היו עדים כלל שהרי ביום השישי נברא האדם, מאוחר יותר". לכן אי אפשר לפתוח את עשרת הדברות במלים "אנכי ה' אלוהיך אשר בראתי שמים וארץ".

אבל במצרים כל העולם ראה. מיליונים של אנשים ראו שהקב"ה שליט בעולמו. ושליט בבריאה. עושה מה שהוא רוצה. כמו שיש ילדים קטנים משחקים בפלסטלינה עושים מכוניות, חיילים וכו', אחר רבע שעה מחריבים את הכל ומתחילים מחדש. הקב"ה הראה שכל העולם אצלו פלסטלינה. הוא בעל הבית.

נראה כמה דוגמאות להרחבת הענין:

מכת דם - המכה ראשונה, אהרן מכה במטהו ביאור וכל המים בארץ מצרים

נהפכים לדם: ביאור, באגמים, בכוסות, באמבטיה ובכל מקום. ולעומת

המצרי ששותה דם, היהודי שותה כוס מים צלולים. בא המצרי הצמא ליהודים ומשלם על כל כוס מים מאה דולר. וממכה זו אומרים חז"ל שעמ"י התעשרו (שמות רבה פרשה ט אות י).

וכעבור שבוע כל הנהרות והאגמים חזרו להיות מים כרגיל.

מי יכול לעשות דבר כזה? מי יכול להפוך מים לדם ודם למים? אם לא השליט בבריאה?

דוגמא נוספת המכה רביעית, מכת ערוב. "כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי, כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם" וגו' (שמות ח, טז- יז).

הטבע בעולם שחיות טורפות אינם נמצאות בערי מגורים. אף לא אחד פגש בחדר מדרגות שבביתו אריה, אם באמת היה פוגש היה מתעלף מיד... בא משה רבנו ואומר לפרעה "האלהים שלח אותי להתרות בך: דע לך מחר כל החיות הטורפות דובים, אריות, נחשים, נמרים ועוד ימלאו לכם את הבתים...". מי יכול להביא חיות? מי יכול לדבר אל חיות?

ולא רק זה, לפני שהחיות יוצאות לדרך הקב"ה מזהירן "אתם עכשיו מתפרצים לבתי המצריים אבל שום חיה לא תכנס לארץ גושן! כי שם נמצאים היהודים. דבר שני: אחר שבוע לחזור ליער, 'נגמר המבצע...'". עד כדי כך יש שליטה שחיות יודעות לאן לבוא ולאן לא לבוא, מתי ללכת ומתי לחזור. אם כן וכי אפשר לומר שיש מקרה?

לפני כמה שנים בימי בין הזמנים, שכרו כמה בחורי ישיבה רכב לטיול. ישבו שנים מקדימה ושלושה מאחורה. הגיע הנהג קרוב לשפת הים בים המלח, והבחור האמצעי אמר שהוא צריך להקיא וביקש מהבחור לימינו שיחליף

אִתו את מקומו. הנהג עצר, הבחורים התחלפו בזריזות ואח"כ המשיכו לנסוע. אחרי כמה דקות האוטו התהפך והיחידי שנהרג היה הבחור הימיני. פרוש הסיפור הוא, שבראש השנה נגזר על הבחור האמצעי למות במקום מסוים. ועל הימיני להינצל. אבל הימני היה באמצע והאמצעי בצד ימין, וסידר הקב"ה שיתחלפו, ואז האוטו התהפך. אין מקרה. אין שום מקרה!

מכה שמינית- ארבה. מתאר הפסוק איך המצב היה נראה "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" (שם י, ט"ו), נהיה חושך מרוב הארבה, מיליארדים של ארבה.

איך הגיע הארבה? משה רבנו נטה את מטהו ואז באה רוח קדים והביאה את

המזיקים. מי יכול להביא רוח? הרי גם הסתלקה המכה עם רוח. כמו שכתוב "ויַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה" (שם, יט) אגב, יש להתבונן בפרשה הראשונה שבחומש שמות נאמר "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (ה, א). ששומע זאת פרעה אומר "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שם, ב).

אולם בפרשת בֹא במכת ארבה זועק פרעה "וְהַעְתִּירוּ לה' אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה" (שם י, טז). פרעה הכיר את ה' לאחר שקיבל מכות. החכם מכיר את ה' לפני שחס ושלום הוא מקבל מכה... .

בסיום המכה לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. והכל בזכות תפלתו של משה והיה גם כאן נס. הם התחילו למלאות בחביות את הארבה לשמור לעצמם לשלוח לחוץ לעשות ייצוא. ובסוף לא נשאר ארבה אחד, היתה פה תחיית המתים.

מכה תשיעית- חֹשך. "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים". (שם, שם כב- כג). באותה תנוחה שהיה כך נשאר שלושה ימים. אולם- "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שם). אפילו בבתים של המצריים ליהודים היה אור.

מכה עשירית מכת בכורות: בחצות הלילה מת כל בכור בארץ מצרים. לא היה בית שלא היה שם מת. ומבכורי ישראל לא מת אחד.

הבאנו דוגמאות של חמש מכות, ועתה לגבי השאלה ששאלנו בהתחלה, למה לא כתוב בתחילת עשרת הדברות "אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ". משום שאז יאמרו, סליחה, מישהו ראה?

אבל במצרים הכופרים ראו שיש בורא. כי מי שיכול לתת מכה אחת ליאור וכל המים נהפכים לדם, והיהודי שותה מים והמצרי דם, ומי ששליט על החיות ולמחרת ההתראה כל החיות באות. ומי שיכול להביא רוחות ומיליארדים של ארבה, רואים מי שליט על הרוחות ועל הארבה. ומי שיכול להחשיך את הבריאה שהוא שליט על המאורות, והוא גם שליט על בני האדם ובחצות הלילה מת כל בכור, אז הוא שולט על החיים ועל המות ועל כל הבריאה כולה.

ולפי זה מובן "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ושם ראית שאני עושה מה שאני רוצה, עכשיו תבין שאני בראתי שמים וארץ.

"ועשית פסח לה'"

"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". (דברים טז, א)

פירש הגאון הרב שלום משאש זצוק"ל, את הפסוק בדרך דרוש:

במשך כל ימות השנה, אם אדם רוצה להתעלות, צריך לעשות מעט מאמץ, כדברי המדרש (שיר השירים רבה ה):

פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם.

אמנם בחג הפסח, יש מעלה מיוחדת שהאדם מתעלה למדרגה גבוהה גם בלי השתדלותו, "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח" (שמות יב, כב) "ופסח"- לשון דילוג, כלומר שלא צריך את הפתח הקטן כדי לעלות גבוה, אלא גם בלי זה הקב"ה יתקרב אל האדם. וזהו "וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹהֶיךָ", יהיה דילוג גדול בעבודת ה'. (מפי זקני הרה"צ ר' מסעוד ועקנין זצ"ל)

אמירת הלל בליל פסח

(וביאור ענין חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים)

"הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה' הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה': יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'" (תהלים קיג, א- ג).

חידוש גדול מצאנו בליל הסדר מה שאין באף אחד מלילות השנה. בחג זה אומרים אנו הלל בלילה (ועוד עם ברכה), מה שלא מצינו בשום ליל חג. והנה קצת קשה, שהרי אומר הפסוק "הללויה הללו עבדי ה'... ממזרח שמש עד מבואו", כלומר שיש לאומרו רק ביום, ולא בלילה, משום שהפסוק אומר שזמנו הוא "ממזרח שמש", היינו מהבוקר "עד מבואו", עד שקיעתה היינו עד ערב ולא עד בכלל. אז למה אנו אומרים בלילה זה את ההלל?

מצאתי תשובה על פי דברי רבנו נסים:

אומר הר"ן, חז"ל אמרו "חייב אדם לראות את עצמו בפסח כאילו הוא עצמו יצא ממצרים" (פסחים קטז ע"ב). לכאורה למה שהדין יהא כך, הרי הוא לא יצא, אבותיו הם שיצאו! מה הקשר אליו?

אלא ההסבר הוא, שאלמלא הקב"ה ברחמיו הרבים לא היה גואל אותנו במצרים, עד היום היינו עבדים, לא רק מבחינה גשמית, אלא גרוע יותר מבחינה רוחנית, שהרי אם ישראל היו נשארים עוד מעט זמן במצרים, היו מגיעים לשער החמישים של שערי הטומאה, ואז ממנו כבר אין מנוס, אין תקומה.

ממשיך הר"ן לבאר, הקב"ה בעצמו גאל את ישראל והוציאם משערי טומאה לשערי קדושה, ולא שלח להם מלאך עבור זה, משום שכל מה שהקב"ה פועל בעצמו נשאר לעד ולנצח, לעומת מה שנפעל ע"י מלאך באיזהו שלב זה יגמר. נמצא שעמ"י לא יחזור יותר לדרגת שיעבוד שהיתה להם במצרים.

אם כן מה שהקב"ה הוציא את ישראל, ואנו היום בני חורין, לא בא לידי ביטוי רק מבחינה גשמית, אלא גם מבחינה רוחנית. ועל כך אנו מודים. והודאה זו היא אישית לכל אחד על שהוא לא בשערי טומאה, אלא בשערי קדושה, עובד את ה', ועל ההודאה הרוחנית הזו אנו מודים בליל הסדר. ועל הודאה אישית אפשר לומר הלל גם בלילה.

ומה שהפסוק אומר שיש לומר הלל רק "ממזרח שמש עד מבואו", מדובר לגבי הודאה כללית, היינו הודאה על היציאה של כל עם ישראל, וזה ההלל שאומרים ביום.

ולפי זה מובן גם למה צריך כל אחד להרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, שהרי לולא כן כל קיומו הרוחני לא היה חל, אלמלא יציאת אבותינו ממצרים מהמ"ט שערים לשערי קדושה, לא היה לנו קיום רוחני ולכן צריך להרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. (הרב יואל קמרי שליט"א)

"נעליכם ברגליכם"

האדמו"ר מבעלז אומר על הפסוק:

"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (שמות יב, יא).

לכאורה התורה צריכה לכתוב הפוך, "רגליכם בנעליכם", ולא להפך? ענה האדמו"ר ע"פ דרך הדרוש:

לעם ישראל במצרים היו הרבה הרגלים רעים מחמת השיעבוד הארוך; לכן צריך לנעול את ההרגלים, היינו לצאת מהם, ובצורה זו הם יצאו ממצרים. וזהו גם כן ציווי ה' לדורות.

ואפשר להבין זאת ע"פ הפסוק במשלי "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ" (משלי כו, יד).

שאל הגה"צ הרב שמשון פינקוס זצ"ל לכאורה מה הדלת עשתה ומה חסרונה, שכך משוים אותה לעצלן שכל היום הוא בטל, הרי על כל פנים היא

מקיימת את תפקידה? אם כן מה החיסרון המשותף לשניהם?

ענה הרב זצ"ל- ניקח לדוגמא דלת בישיבת פונבי'ז שבה יש אלף תלמידים וכל אחד שנכנס לבית המדרש פותח אותה בממוצע עשר פעמים וכל פעם שנפתחת היא נפרסת לשני מטרים. אם כן ביום אחד היא צריכה להתקדם עשרים אלף מטר כלומר עשרים ק"מ, ובשבוע מאה וארבעים ק"מ. אם כן כיצד היא עדיין נשארת במקום? הרי היתה אמורה להיות כבר בירושלים?!

אלא לדלת יש ציר הקובע אותה במקומה, אם כן היא מגבילה את עצמה מראש- "אני לא יכולה יותר", "עד כאן ותו לא".

ממילא זה גם כן העצלן הוא מתייאש מראש, קובע שלא יכול, ואי אפשר לו להתקדם, לעלות ברוחניות.

לכן עם ישראל במצרים התרגלו לכעין עצלות שלילית שבמצרים, ומצרים גם כן לשון "מְצַרים", (שסוגרים אותם, ולא נותנים לצאת מהטומאה).

לכן אומרת התורה "ונעליכם ברגליכם"- תנעלו את ההרגלים השליליים ותתחילו להתקדם, ולכן גם המשך הפסוק מענין זה "ומקלכם בידכם"- תפסיקו עם הקוּלות שלכם, כי אתם חושבים שאינכם ברמה- שהרי מי מקל כל הזמן זה נובע מחמת שחושב שלא יכול להחמיר.

ואחר שהעם נוהג כן יכולים לקבל את התורה, אחר שניקו עצמם מההרגלים והמידות השליליות, וכמו שהרוג'וצבר אמר, כשם שהכלי המחזיק את הברכה הוא השלום, כן הכלים המחזיקים באדם את התורה הם המידות הטובות. (בשם הרה"ג ר' שלמה לוונשטיין שליט"א)

יחץ

בליל הסדר אנו חוצים את המצה האמצעית מבין שלושת המצות שבקערת הסדר.

למה דוקא את המצה האמצעית ולא העליונה או התחתונה?

הסבירו המפרשים- היות וג' המצות הם כנגד האבות, אברהם יצחק ויעקב חוצים את המצה השניה כנגד יצחק, כפי שראוי לו על פי הגמרא במסכת שבת (פט:): "א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מאי דכתיב (ישעיה סג, טז) "כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ" (ישעיהו סג, טז). בא הקב"ה לאברהם ואמר לו "בניך חטאו", השיב אברהם "ימחו על קדושת שמך". הלך הקב"ה ליעקב ואמר שוב: "בניך חטאו", השיב כסבו "ימחו על קדושת שמך". כעת הלך ה' יתברך ליצחק, אך הפעם לא כמו אברהם ויעקב השיב יצחק לבורא עולם כך:

"כמה בסך הכל עמ"י חטא? אדם חי בממוצע שבעים שנה. מגיל עשרים אתה מעניש, אם כן נשארו חמשים שנה. חצי מזמן זה הוא לילה נשארו עשרים וחמש שנה. חצי מזה אדם עסוק באכילה ושתיה, תפלה וכו'- נמצא שחוטא רק שתים עשרה וחצי שנה. אם הנך רוצה לשאת אותם על עצמך, מה טוב; ואם לא, אתה חצי ואני חצי, ואם גם זה לא, הכל עלי".

אם כן עמ"י זכו למה שאמר יצחק "חצי מעוונות עלי" והעיקר שעמ"י לא יפגע. ולכן חוצים את המצה השניה- בין העליונה והתחתונה שהיא כנגד יצחק. והחלק השני ממנה הוא לאפיקומן שזה כנגד החצי שבורא עולם היה מוכן לקחת על עצמו את עוונות ישראל.

ענין זה גם נרמז בשמו של יצחק הכולל את אותיות יחץ ואת אות ק'. יחץ משום שאת המצה האמצעית כנגד יצחק אנו חוצים לשנים, וק' רמז לקודשא בריך הוא, שבזכות שאמר שיקח על עצמו את עוונות עם ישראל, זה יביא את הגאולה לעתיד לבוא.

ובזה ביארו למה נקרא יצחק לשון עתיד, שהרי "למה צחקה שרה" זה לשון עבר. אלא היות וכל ענין הצחוק הוא דוקא אצל אנשים ולא אצל בעלי חיים. על הקב"ה נאמר "יושב בשמים ישחק" (תהלים ב, ד) עיין עוד בהרחבה לעיל מאמר "משנכנס אדר מרבים בשמחה" (א). . מתי הקב"ה צוחק? כשרואה שאנשים מתכננים תוכניות, אך לבסוף קורה בכלל דבר אחר. למשל, פרעה מצוֵה את כל מצרים "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב), באותו יום שגזר את הגזירה, גם המצריים זרקו את בניהם, כי לפי מה שגילו החוזים בכוכבים אמור היום להיוַלד מושיעם של ישראל, והוא ילקה במים, לכן העצה לכך היא לזרוק את כל תינוקות הזכרים למים. הקב"ה מסתכל על פרעה ואומר- "הילד שרצית להרוג יגדל אצלך בבית..". שהרי בתיה בת פרעה גידלה אותו.

שוב פעם פרעה חשב על מסלול מסוים, ולפתע קרתה תפנית שלא חשב עליה. כך גם עם המן, היה לו ארמון מאד גבוה, ואף על פי כן שבר אותו בשביל שיתלו על העמוד שלו (יסוד הארמון) את מרדכי, אך בסוף נתברר שלא הכין כל זאת אלא לעצמו.

גם בני אדם, צוחקים שחושבים על מהלך מסוים, ולבסוף הוא הולך לכיוון אחר. לעתיד לבוא "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ" (תהלים קכו, ב), שיראו את עם ישראל שהיה נרדף ע"י כל האומות, במשך כל הדורות, הופך להיות מנהיג לכל העולם, מקבל את מלך המשיח, אז גם יצחק שבזכותו נגאלים יצחק יחד עם כולם, ולכן נקרא בלשון עתיד ולא לשון צחק. (הרה"ג ר' זמיר כהן שליט"א)

ביאורים וחידושים בהגדה

למה שמו של משה רבנו ע"ה לא מוזכר בהגדה?

תשובה ראשונה- היות וה' לא רצה שהדורות הבאים ייחסו כח למשה שהוא עשה את המכות ולו היכולת והשליטה בטבע. לכן לא הוזכר שמו שלא תהיה אפשרות להיכשל באמונה בכח אחר.

תשובה שניה- אומר החפץ חיים, משום שכתוב "רצון יראין יעשה", ולכן לא מוזכר שמו של משה שהרי עניו היה מכל האדם, אף על פי שכל הנס נעשה על ידו ובשליחותו של הקב"ה. (חפץ חיים על השבת והמועדים עמ' צה).

"עֲבָדִים הָיִינוּ..."

בתחילת ההגדה אנו אומרים "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם וכו' וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. ע"כ.

ולכאורה יש לשאול על מה אנו שמחים בימינו שיצאנו ממצרים, הרי אז היינו עבדים וגם היום אנחנו עבדים?

נסביר ע"פ משל: היה אדם עני, שבנוסף לא ידע ללמוד. לימים התעשר ושכר מישהו שילמדו, כל פעם שהיה מגיע התאריך שבו התעשר, היה עושה סעודה. לימים חזר להיות עני, וכשהגיע תאריך זה שבו התעשר עשה גם אז סעודה. שאלו אותו: "והרי עני היית ועני נשארת?".

ענה להם: "הכסף לא נשאר לי, אבל החכמה כן!".

והנמשל: באמת חזרנו להיות עבדים, אבל התורה שקבלנו בהר סיני היא זאת שנשארה לנו.

כיצד היסב ר' עקיבא בפני רבו?

"מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק".

לכאורה יש להקשות:

א. איך ר' עקיבא הסב בפני רבו ר' אליעזר? ב. למה מספרים לנו שישבו בבני ברק?

התשובה, שר' עקיבא היה המרא דאתרא של בני ברק, ורב שנמצא בעיר שתלמידו הרב, לתלמיד מותר להסב בפני רבו.

מנין המכות שלקו המצריים

בהגדה מובאת מחלוקת כמה מכות המצריים לקו. שואל הגאון מוילנא, למה צריך להוסיף במספר המכות שלקו המצריים?

והשיב ע"פ הכתוב "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה'

רֹפְאֶךָ". לכן התנאים ניסו להגיד כמה שיותר דברים רעים שקרו למצריים, כדי שלא יהיו בעם ישראל.

"שהקב"ה חישב את הקץ"

אנו אומרים בהגדה בליל הסדר- "בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשֵּׁב אֶת הַקֵּץ וכו'".

ודאי אין הפשט שהשבח הוא על שה' קיים את ההבטחה. שהרי אף אדם בשר ודם צריך לקיים את מוצא פיו. אלא השבח הוא שחישב את הקץ.

מה הפירוש "חישב את הקץ"?

כאשר הקב"ה דיבר עם אברהם אבינו הבטיח לו את כל ארץ ישראל, ולא רק את חלקה הגשמי אלא גם חלקה הרוחני, משום שכל מה שיש בארץ למטה יש לו חלק שמקביל למעלה- כגון ירושלים של מטה מקבילה לירושלים של מעלה (עי' בפרש"י בריש תענית יא ע"ב). ולכן גם מאוחר יותר רצה משה להכנס לארץ כדי לקיים את המצוות שתלויות בה (וממילא לזכות בחלק גדול יותר בארץ ישראל של מעלה). אם כן עיקר הבטחת ה' לאברהם אבינו לתת לו את ארץ ישראל היתה בעיקר ענין רוחני.

שאל אברהם- "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח) - איך כולם יזכו לארץ ישראל הרוחנית וכי כולם יהיו צדיקים?

ענה הקב"ה- "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וגו' וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג-יד), היינו אומר לו ה'- "אתה צודק שעמ"י ידרדרו ויתבוללו בגויים, אך אף על פי כן אני אציל אותם, ע"י "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שם, יג) וע"י יסורים חוזרים בתשובה וזוכים שוב לכל הרוחניות.

והנה, ה' אמר שיהיה לעמ"י עינוי של ארבע מאות שנה וגם שיצאו ברכוש גדול, אבל נהיתה סתירה בין ההבטחות שהרי אחרי מאתים ועשר שנה הגיעו

למ"ט שערי טומאה, והרי אם ישארו עוד קצת יתחייבו כלייה, אם כן כיצד יצאו ברכוש גדול?

תוכן העניינים

מיד מלכים - שער המועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה