דרך ההתכוננות לימים הנוראים · אלול - לנצל את ההזדמנות
היה אב אחד ולו בן יקר ושניהם היו כל המשפחה. הבן הוצרך לצאת לחו"ל
כדי להתפרנס, אך לאב היתה קשה מאוד הפרידה. הבן התעקש והפציר ואמר שיחזור עוד שנתיים לאביו ולבסוף האב אכן נעתר לבקשתו.
הבן התחיל בעסקים והתקדם, ואט אט הלך ונתעשר. וכך מחנות לחנות, ממפעל למפעל, מרשת לרשת, מקבל הרבה טלפונים, קובע הרבה פגישות - עסוק עד למאוד.
כעבור שנתים האב לא חש בטוב ונתקשה לתפקד ככל האדם. התקשר לעסק של בנו אשר מעבר לים, והמזכיר ענה לו. האב ביקש לשוחח עם בנו, אך הוא נענה שינסה מחר. ולמחרת שוב צלצל הטלפון ושוב אותה תשובה.
האב הגיע לשלב שביקש מהמזכיר לומר לבן שהדיבור עם בנו הוא ענין דחוף, הבן לקח את השפופרת ואומר "כן אבא מה רצית?".
האב: "שמע בני יקירי, הרופאים לא נתנו לי הרבה זמן לחיות, בוא אלי ואראה אותך בפעם האחרונה".
הבן השיב- "אבא הנך יודע שאני עסוק מאד וקשה לי לבוא אליך, אבל אתה יכול לבוא אלי וכמובן שהכרטיס על חשבוני...".
האב השיב בחיוב בלית ברירה.
האבא הגיע לאותה ארץ בה גר בנו, והלך בשעת לילה מאוחרת למעונו. אך לצערו כשדפק בדלת הכניסה, פתח אחד המשרתים והתנצל על כך שאינו יכול לדבר עם הבוס מפני שכעת הוא נח את שנתו.
"אמור לו שזה אביו", ביקש האבא, ואכן אחר כמה רגעים המשרת חוזר
ואומר שהבן מבקש שאם יוכל האב לבוא מחר, היות ועבר עליו יום קשה ועמוס בעבודה. "מחר בשעה שתים עשרה בצהרים, ישמח הבן לפגוש אותך בשמחה במלון שממול", סיים העבד את דבריו.
האב הלך משם בבושת פנים, עלה מיד למטוס, וחזר לארץ וכאן נפטר בלא לראות את פני בנו יקירו.
הבן פספס הזדמנות שלא חוזרת, ולמעשה זהו המשל המתואר בשיר השירים: עמ"י משול לבת שכאשר כבר לבושה בבגדי השינה, בא אליה האיש ומבקש "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" וגו' (שיר השירים ה, ב), והיא עונה לו "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם". כלומר "אין לי כח להתארגן להתלבש, שיבוא מחר". אך אחר כמה דקות חשבה יותר על התנהגותה "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי", הולכת ופותחת את הדלת שיכנס אותו איש, אבל - "דוֹדִי חָמַק עָבָר".
כך באלול המלך עכשיו קרוב אנו צריכים לפתוח אפילו פתח קטן וה' עוזר עד מאד, "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו כחודו של אולם", לכן החכם ינצל את ההזדמנות ולא ישהה כי הוא זה, שמא יפספס הזדמנות כבירה זו, ואין מזרזים אלא למזורזים... (הרה"ג ר' שי פרי שליט"א)