אור ברסלב
מיד מלכים - שער המועדים דרך ההתכוננות לימים הנוראים

מיד מלכים - שער המועדים

דרך ההתכוננות לימים הנוראים

הקדמה לעניני מועדים

סגולת חודש אלול

אומרת התורה בפרשת עקב לגבי רוצח בשוגג, שאף על פי שחטא יש לו מחסה - עיר מקלט. כאשר הוא נמצא שם אין יד גואל הדם יכולה להזיקו. הפסוק בפרשה זו הוא "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (שמות כא, יג) "אם קרה מקרה של "אִנָּה לְיָדוֹ" כלומר שיהודי בטעות הרג את חברו, "וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם" - יש לו מקום להציל נפשו. חז"ל אומרים כמה ראשי תיבות למילה "אלול", אחד מהם הוא פסוק זה, "אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ" וההסבר הוא שברגע שאדם עובר עבירה, הוא יוצר מלאך שרוצה את מזונו, שזה נשמתו של אותו חוטא. אם כן כל זמן שאותו אדם חי זה בזכות חסד של הקב"ה שמשלם למלאך את שכרו - מזונו משלו דברי התומר דבורה בביאורו למידת "נושא עוון" של הקב"ה בי"ג מידות. ולתועלת הדברים נביא את לשונו: "...שֶׁהֲרֵי לֹא יַעֲשֶׂה הָאָדָם עָוֹן שֶׁלֹּא יִבָּרֵא מַשְׁחִית, כְּדִתְנַן "הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קֹנֶה לוֹ קָטֵגוֹר אֶחָד", וַהֲרֵי אוֹתוֹ קַטֵּגוֹר עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר פְּלוֹנִי עֲשָׂאַנִי, וְאֵין בְּרִיָּה מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּשִׁפְעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַהֲרֵי הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עוֹמֵד לְפָנָיו וּבַמֶּה מִתְקַיֵּם? הַדִּין נוֹתֵן שֶּׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי זָן מַשְׁחִיתִים יֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ וְיִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ, וְהָיָה הַמַּשְׁחִית יוֹרֵד מִיַּד וְנוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ אוֹ כוֹרְתוֹ אוֹ נֶעֱנַשׁ עָלָיו כְּפִי עָנְשׁוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַמַּשְׁחִית הַהוּא. וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה כֵן אֶלָּא נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל הָעַיִן וּכְמוֹ שֶׁהוּא זָן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ זָן וּמְפַרְנֵס הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים: אוֹ שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא בִּתְשׁוּבָה וִיכַלֵּהוּ וִיבַטְּלֵהוּ בְּסִגֻּפָיו, אוֹ יְבַטְּלֵהוּ שׁוֹפֵט צֶדֶק בְּיִסּוּרִים וּמִיתָה, אוֹ יֵלֵךְ בַּגֵּיהִנֹּם וְשָׁם יִפְרַע חוֹבוֹ וכו', אִם כֵּן הֲרֵי זֶה מִדַּת סַבְלָנוּת גְּדוֹלָה שֶׁיָּזוּן וּמְפַרְנֵס בְּרִיָּה רָעָה שֶׁבָּרָא הַחוֹטֵא עַד שֶׁיָּשׁוּב.

יִלְמֹד הָאָדָם כַּמָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה סַבְלָן לִסְבֹּל עֹל חֲבֵרוֹ וְרָעוֹתָיו שֶׁהֵרִיעַ עַד שִׁעוּר כָּזֶה שֶׁעֲדַיִן רָעָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁחָטָא נֶגְדּוֹ וְהוּא יִסְבֹּל עַד יְתַקֵּן חֲבֵרוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵאֵלָיו וְכַיּוֹצֵא". .

אמנם מה יעשה אדם כדי למחוק לגמרי את החטא?

יחזור בתשובה, ברגע שחוזר בתשובה זו העיר מקלט שלו, מרגע זה ואילך יוכל להיות בטוח שלא ינזק מאותה עבירה.

לכן בזמן הזה כדאי לנצל את ההזדמנות לשוב אל המלך שקרוב אלינו יותר משאר השנה, ויש גם יותר סיעתא דשמיא להתחזק.

ואשרי מי שבא לראש השנה ותשובה בידו. (הרה"ג ר' יצחק דוד גרוסמן שליט"א)

במה להתחזק באלול?

בימים אלו כל אחד שואל את עצמו במה להתחזק בחודש אלול.

אולי נוכל לענות תשובה לשאלה זו על פי המעשה במלך אחד שהתגורר במדינה מסוימת, וחי בדכדוך עמוק ועצבות נוראה. והנה, למרות כל מה שחיפש עצות להשיב אליו את נפשו, לא עלתה אף עצה בידו. בצר לו, קרא למשרתיו ולשריו, וקיוה לקבל מהם עצה ותושיה שהרי כתוב "וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" (משלי יא, יד).

והנה עלה רעיון, להביא למלך חלילן שישמח את המלך בניגונו הערב. ואכן כך עשו, הביאו חלילן שהיה מגיע יום יום לבית המלך, מנגן לו בחלילו ומשמחו עד מאוד, עד כדי כך שהמלך היה מרוצה ונתן לו תפקיד חשוב בממלכה. אולם מצב זה היה "אליה וקוץ בה", היות וסיפרו למלך שאותו חלילן נכנס לגינת המלך וקטף משם פרחים וענפים ועוד. והדין הוא שהנוהג כן- אחת דתו להמית.

אלא שהמלך ויתר לחלילן, שהרי מי ישמחו וישיב את רוחו אם לא הוא? לאחר מכן שוב נגשו השרים, וסיפרו למלך על מעשיו של החלילן, אך הפעם הוסיפו לספר:

"אמש בא החלילן עם מספרים מיוחדות לקטיפת צמחים לגינה של הוד רממותו, וגזם עשבים ופרחים רבים...".

אך גם כאן המלך ויתר, שהרי מה שוה גינה מפוארת, עם מצב רוח מדוכדך?

אך לבסוף בא החלילן לגינה המלכותית עם טרקטור, ולפתע נתקע בדבר גדול שלא הבחין בו, מיד התהפך, נחבל קשות ונהפך לגידם רחמנא לצלן. או אז, פסק המלך שיש להרוג את החלילן, שהרי כעת כבר לא יכול לנגן לו, ומה תועלת יש בו? לכן אמור הוא לקבל את עונשו גם על מעשיו הקדומים ללא שום רחמים.

אומר המגיד מדובנא, זהו המשל של ימי אלול, כולנו מחפשים עצות לזכות בדין, אך יש לזכור שהעצה היעוצה, היא להרבות בלימוד התורה, וברגע שאדם לומד שוה להקב"ה להחזיקו אף אם יש לו עוונות, וכמו שלמלך היה שוה להחזיק את בעל החליל, כך להקב"ה לימוד התורה שוה מעל הכל, ואם אדם לא לומד תורה ועושה עוונות אז לא שוה לקב"ה להחזיקו.

וכדברי חז"ל "ויתר הקב"ה על שלוש עבירות החמורות ולא ויתר על ביטול תורה" (ירושלמי חגיגה, פ"א ה"ז, וכן במדרש רבה איכה, ט, יא).

אמנם, יש להדגיש שאף על פי שצריך לחזור בתשובה על שאר העוונות, ואין הקב"ה מוותר על שום עוון, וה"אומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (יומא פה:), אך הדבר הנכון ביותר להתחזק בו בימים אלו - הוא לימוד התורה.

שנזכה להתחזק בלימוד וממילא שנזכה לגמר חתימה טובה! (שמעתי מהבה"ח דן בראל ני"ו) (ועיין עוד בדרוש להושענא רבא לקמן בעמ' 253 מפי הרה"ג ר' ליאור גלזר שליט"א).

עצות לזכות בדין ולכתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים גמורים

(מספר מכתב מאליהו, אור יחזקאל וגידולי מוסר)

בחודש אלול אנו מתכוננים לקראת הימים הנוראים. הרבה נוהגים לקבל על עצמם חיזוק בענין מסוים, להזהר מאיזו עבירה שרגיל בה וכדו'. לפנינו מעט עצות נוספות שאף אם נקיים אחת מהן, יגדל סיכוינו לזכות לחיים טובים ולשלום.

א. להשתדל להיות איש שהרבים צריכים לו, ואז זוכה בזכות הכלל. ולהשתדל לעורר אחרים להכנות ליום הדין ועל ידי זה יזכה בדין.

ב. שיצרף בבקשותיו את הכלל, ויזכה ע"י הכלל, כי הכלל מובטח שיזכה בדין ("כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ" [שמואל א, יב כב]), אך היחיד הוא בסכנה עצומה (לשון הגה"צ ר"י לוינשטיין). וישתדל להיות חלק מהכלל ע"י ענוה, כי הגאה הלא הוא נפרד ונבדל מהכלל ואז נידון לבדו וסכנתו עצומה רח"ל; ויטרח, וישתדל, ויתפלל, על תקנת הכלל.

ג. לדון את חברו לכף זכות ואז ידונו אותו לכף זכות (שבת קכז:).

ד. ללמד זכות על הכלל.

ה. כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו (ר"ה יז.).

ו. אמרו חז"ל (דברים רבה ה, ה): "כל מקום שיש דין למטה אין דין למעלה", פירוש כל שהאדם דן את עצמו למטה היינו שלומד מוסר באמת, ומוצא את חסרונותיו ופגמיו, אז אין לו דין למעלה משום שבטלים כל מקטרגיו, והיינו שאין לו דין למעלה.

ז. לצמצם מחשבתו עד כמה שיכול, ולבקש חיים, בריאות, פרנסה וכו', לא למען עצמו וטובתו האישית, אלא למען שמו, שיוכל לעבוד את הבורא

יתברך בכל כוחו, בלי כל הפרעה ובמנוחת הנפש.

ח. להזהר מאד בימי ר"ה שלא לכעוס כלל, וינהגו עמו מידה כנגד מידה בהבלגה ובמידת הרחמים, בבחינת נושא עוון וארך אפיים.

ט. קבלת הרצון וההרגש שמתעוררת בו שאיפה עזה לבוא אל המלך ולבקש ממנו: רצוננו לשוב בתשובה לפניך, ובלי זה אין תקוה כלל.

י. כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה (ר"ה טז ע"ב); כאשר בא לר"ה מתוך שברון לב ובהכרה שאין לו מאומה ואין לו סיכוי לזכות בדין, אזי "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא, יט), וזאת תקותנו לזכות בדין: אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו.

יא. האדם בטבעו סבור שחייו וכל צרכיו מונחים לו באמתחתו, אבל אינו כן, אלא צריך לעמול ולהגיע להכרה שאף על חייו הוא נידון. ויתחנן על חייו, לא להנאתו אלא למען שמו יתברך,שיתגלה שמו יתברך ע"י מעשיו ופעולותיו.

יב. יבקש על חייו וכל צרכיו לא בזכות מעשיו, אלא מאוצר מתנת חינם "עשה עמנו חסד והושיענו".

יג. עיקר סכנת האדם בעומדו בדין שלא תעלה בדעתו מחשבת "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי",שעונשו מפורש בתורה "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ" (דברים כט, יט), וכדי להתגבר על מחשבה זאת יתבונן מה גודל ותוקף עונשי שמים,וכמה אינשי דמעלי טובה מיניה בכל עיניני עבודת ה', לקו מיד ה' במידת הדין, ויכניס פחד ודאגה גדולה בלבו.

יד. עבודת ר"ה צריכה להיות שמקבל על עצמו עבדות ה' ללא סייג ותנאי וזוהי מלכות; ולפחות ירגיש כן בר"ה.

טו. העובד למען ה' מקבל את חייו במתנה, מה שאין כן העושה על מנת לקבל פרס שיתכן ומקבל שכרו בעוה"ז.

טז. אומרת הגמרא (ר"ה ח:): "דאמר רב חסדא מלך וציבור, מלך נכנס לדין תחילה וכו', ואי בעית אימא מקמי דליפוש חרון אף", ופירש"י בשביל עוונות הציבור. ומבואר בגמרא שמי שנידון בר"ה מוקדם יותר דינו קל יותר, מכיון שעדיין לא התעורר חרון אף ה' בגלל חטאי בני אדם. וביאר הגאון הצדיק ר' יצחק בלאזער זצ"ל שמי שמתכונן לדין של ר"ה נידון מהראשונים ודינו קל יותר, ומי שאינו מתכונן נידון מאוחר יותר ודינו קשה בגלל חרון אף; והחכם עיניו בראשו להתכונן הכנה ראויה לדין.

יז. כתב הגה"צ ר' שמחה זיסל מקלם "ענין התפילה שיכבוש טבעו ורעיונותיו, להשתפך נפשו להשי"ת, לפשוט מכל הרהורי העוה"ז; ובמידה שאדם מודד מודדים לו,כשם שכבש רוחו לחשוב בענין התפילה, וכן יכבשו רחמי הקב"ה את כעסו מבלי לבוא במשפט עבדו "כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי" (תהלים קמג, ב) רק במידת הרחמים, ומזה נבין כמה צריך האדם לייגע את עצמו לפשוט רעיונותיו בתפילה, וכל שכן בראש השנה.

יח. כתב בספר מטה משה בשם רב האי גאון ורב שישא גאון, דמי שאומר בכוונת הלב פיוט "אדון עולם" קודם התפילה בר"ה ויוה"כ תקובל תפילתו ברצון.

אלול - לנצל את ההזדמנות

היה אב אחד ולו בן יקר ושניהם היו כל המשפחה. הבן הוצרך לצאת לחו"ל

כדי להתפרנס, אך לאב היתה קשה מאוד הפרידה. הבן התעקש והפציר ואמר שיחזור עוד שנתיים לאביו ולבסוף האב אכן נעתר לבקשתו.

הבן התחיל בעסקים והתקדם, ואט אט הלך ונתעשר. וכך מחנות לחנות, ממפעל למפעל, מרשת לרשת, מקבל הרבה טלפונים, קובע הרבה פגישות - עסוק עד למאוד.

כעבור שנתים האב לא חש בטוב ונתקשה לתפקד ככל האדם. התקשר לעסק של בנו אשר מעבר לים, והמזכיר ענה לו. האב ביקש לשוחח עם בנו, אך הוא נענה שינסה מחר. ולמחרת שוב צלצל הטלפון ושוב אותה תשובה.

האב הגיע לשלב שביקש מהמזכיר לומר לבן שהדיבור עם בנו הוא ענין דחוף, הבן לקח את השפופרת ואומר "כן אבא מה רצית?".

האב: "שמע בני יקירי, הרופאים לא נתנו לי הרבה זמן לחיות, בוא אלי ואראה אותך בפעם האחרונה".

הבן השיב- "אבא הנך יודע שאני עסוק מאד וקשה לי לבוא אליך, אבל אתה יכול לבוא אלי וכמובן שהכרטיס על חשבוני...".

האב השיב בחיוב בלית ברירה.

האבא הגיע לאותה ארץ בה גר בנו, והלך בשעת לילה מאוחרת למעונו. אך לצערו כשדפק בדלת הכניסה, פתח אחד המשרתים והתנצל על כך שאינו יכול לדבר עם הבוס מפני שכעת הוא נח את שנתו.

"אמור לו שזה אביו", ביקש האבא, ואכן אחר כמה רגעים המשרת חוזר

ואומר שהבן מבקש שאם יוכל האב לבוא מחר, היות ועבר עליו יום קשה ועמוס בעבודה. "מחר בשעה שתים עשרה בצהרים, ישמח הבן לפגוש אותך בשמחה במלון שממול", סיים העבד את דבריו.

האב הלך משם בבושת פנים, עלה מיד למטוס, וחזר לארץ וכאן נפטר בלא לראות את פני בנו יקירו.

הבן פספס הזדמנות שלא חוזרת, ולמעשה זהו המשל המתואר בשיר השירים: עמ"י משול לבת שכאשר כבר לבושה בבגדי השינה, בא אליה האיש ומבקש "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" וגו' (שיר השירים ה, ב), והיא עונה לו "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם". כלומר "אין לי כח להתארגן להתלבש, שיבוא מחר". אך אחר כמה דקות חשבה יותר על התנהגותה "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי", הולכת ופותחת את הדלת שיכנס אותו איש, אבל - "דוֹדִי חָמַק עָבָר".

כך באלול המלך עכשיו קרוב אנו צריכים לפתוח אפילו פתח קטן וה' עוזר עד מאד, "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו כחודו של אולם", לכן החכם ינצל את ההזדמנות ולא ישהה כי הוא זה, שמא יפספס הזדמנות כבירה זו, ואין מזרזים אלא למזורזים... (הרה"ג ר' שי פרי שליט"א)

אלול - דרך העבודה בזמן הזה

בדרך כלל מצוי שאדם רואה דבר מפליא, שומע איזו הנהגה או סיפור ומתלהב ומיד חפץ גם כן להתעלות;

אבל טמונה פה נקודה עקרונית שאם מיד יפעל בלא שיקול דעת, לפי רגשותיו ולא לפי שכלו, יצא שכרו בהפסדו. משום שכשם שההתעלות שלו באה בין רגע, כך היא תתמוגג מהר כלא היתה.

אם כן מה העצה? יש להתקדם בהדרגה, לא לקפוץ בבת אחת גבוה מדי, לא לעשות שינוי חד כזה שיגרום למצב גרוע מבתחילה.

ואפשר לומר שזה רמוז במאמר חז"ל, שהקב"ה אומר לנו "פתחו לי פתח כחודו של מחט" - הקב"ה לא דורש מאיתנו שנהיה תלמידי חכמים גדולים וצדיקים בבת אחת, אלא שנעשה צעד קטן ועוד צעד קטן אבל בצורה עקבית, ושינוי כזה אף שהוא קטן הנו משמעותי בתנאי שעומדים בו ועמו מתעלים עד שהקב"ה פותח "פתח כפתחו של אולם".

שהרי הבא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח:).

אך יתרה מזו, עיקרון זה אפשר ללמוד מהיצר הרע בעצמו, וכמו שביקש דוד המלך ע"ה "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי" (תהלים קיט, צח), והרי אין לאדם אויב גדול יותר מהיצר הרע. ואחת מתחבלותיו הגדולות היא דרך זו, להחליש את האדם בצעדים קטנים שבלתי נראים וכמעט לא מורגשים.

לדוגמא - יצר הרע לא יאמר לשומרי תורה ומצוות להדליק אש בשבת, שהרי אף לא אחד ישמע לו. אלא מתחיל בדבר קטן כגון להקל בפזיזות ובלא מחשבה באיסור מוקצה, או דבר שאדם מסתפק אם הוא מוקצה. ולאט לאט כאשר אדם דש בעבירה נעשית לו כהיתר (גמרא יומא פז.) ועובר על איסורים חמורים יותר, ועד שרואים אותו לאחר זמן ולא מאמינים שהוא אותו אחד מלפני כמה שנים.

ולמעשה זו גמרא מפורשת (שבת קה:): "כך אומנתו של יצה''ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד ע''ז, והולך ועובד...".

לפיכך, החכם לא יתן ליצר הרע שום פתח להכנס בו, וכמו שאומר הפסוק "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" אגב, שמעתי רמז בענין זה, שיש ב' דברים שאדם צריך שתדיר יהיו לנגד עיניו: יראת הקב"ה, ויראת חטא שעל שניהם נאמר תמיד: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), "אשרי אדם מפחד תמיד". (משלי כח, יד), שאדם תמיד יפחד מעבירות שיצרו מכין לו, ושיזכור שאין מושג עבירה קטנה משום:

א. שאמנם חשוב לדעת במה חוטאים (כדי לתקן ולעשות תשובה) אך לא פחות חשוב לזכור לפני מי חוטאים, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אם כן ודאי שאין הפרש מבחינה זו בין עבירה אחת לחברתה.

ב. המשנה אומרת (אבות, פ"ד מ"ב): "בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה", אם כן ברגע שהוא חוטא בעבירה קטנה יגרם לו נזק נוסף וכן על זו הדרך.

נמצא שאין לנו לחפש באלול, קבלות גדולות (שמחזיקות מעמד עד להבדלה של מוצאי יום כיפור), אלא יש להתחזק בדבר קטן, אך להתמיד בו ומזה תהיה לו התעלות עוד ועוד ואל יאמר האדם, הרי מה קושי יש בקבלה קטנה, וכי זו זכות שתספיק בפני יום הדין הגדול והנורא? אלא ידע, שעצם כך שקיבל על עצמו מחויבות, זהו כבר קושי ונסיון. כעין הנאמר גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה (קידושין לא.) ופירשו התוספות משום שמי שחייב בדבר, תמיד דואג ומצטער פן יעבור על הדבר. לכן אפילו קבלה קטנה יכולה להיות סנגור גדול. .

ועוד כתב הגה"צ הרב וולבה זצוק"ל ב"עלי שור" שהיות ויש לאדם בכוחות נפשו את יצר המרידה, כדאי שלא יקח על עצמו דבר גדול כי אז יקשה עליו מאד לקיימו, אלא יקבל עליו דבר קטן שפחות יתנגד יצרו לביצועו, ועל ידי שיתמיד בו יגיע רחוק.

ובענין כח הקבלה, סיפר חתנא דבי נשיאה הגאון ר' יצחק קולדצקי שליט"א, על בחור אחד אשר לא שמר תורה ומצוות, שכאשר נפטר אביו, הציעו לו להתחזק בדבר אחד לעילוי נשמתו, אך הוא לא רצה.

חשב הרב והציע לו משהו קטן: "כל פעם שתיכנס בשבת לבית הכסא, המנע מלהדליק את האור, ובכך תפחית את מספר חילולי שבת". ענה לו אותו בחור: "כבוד הרב, זו בעיה משום שעולה המון כסף להשאיר את האור דולק כל השבת". השיב הרב: "מה תעשה אם אתה הולך בדרך ונהיה צמא מאד, האם לא תעצור ותקנה פחית קולה בכמה שקלים?".

ענה הלה: "ודאי שאקנה".

המשיך הרב: "אבא שלך עכשיו נשרף בשמים למעלה, לא שוה שתשקיע לו כמה שקלים בחיזוק במצוות שבת כדי שיתרענן?!".

מיד הסכים עמו הבחור, והיום מכח מעשה זה הנו כבר שומר שבת כהלכתו.

כך דרכו של יצר הטוב - היום אומר עשה טוב, ומחר עשה עוד מעשה טוב, עד שתקפיד ותקיים את כל התורה כולה.

"אריה שאג מי לא יירא"

על ימים אלו שלפני יום הדין כולל יום הדין עצמו, ישנו רמז בפסוק "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי אלהים דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא" (עמוס ג, ח). "אריה" - ר"ת אלול, ר"ה, יום הכיפורים, הושענא רבא.

ונשאלת שאלה, בשלמא שאר הזמנים מובן הקשרם לפסוק, משום שהם ימי דין והמקטרגים שואגים עליו, לכן על האדם לפחד, אך אלול, אין בו דין אם כן מדוע הוא נכלל בפסוק זה?

והתשובה על פי המעשה הבא:

שוטר תנועה עומד לו באחת הצמתים לירושלים, ותופס אנשים פעמים רבות על עבירות תנועה שעונשם הנו קנס כספי גבוה מאד. השוטר אמר לעצמו "אני רוצה עבודה אחרת, קשה לי כל הזמן לשמוע את בכיות הנהגים, ובמיוחד אינני מסוגל להתמודד עם נקיפות המצפון האלו...".

בנימה זו בא למפקד שלו והציע לו שברצונו לעבוד כעת במחלקת מחשבים. אך המפקד ענה ללא היסוס: "בשום אופן! או שתמשיך בעבודתך, או שתלך הביתה!".

מיודענו רצה בכל זאת מנוחה, לפיכך פנה לאחד מידידיו הזקנים ובפיו בקשה כזו: "אני מוכן לשלם לך 25 ש"ח לכל שעה במשך ארבע שעות, שלושה ימים בשבוע, ותפקידך יהיה רק לנסוע בכניסה לירושלים ולאותת לנהגים הבאים אחריך. כאשר תעשה כן, הנוסעים יבינו שיש באזור זה משטרה וינהגו לאט, וכך לא אצטרך לתופסם בעבירות תנועה".

וכמובן הקשיש הסכים לעבודה זו בחפץ לב.

וכך, במשך זמן רב, הקשיש התמיד בעבודתו והשוטר נח. עד שפעם אחת עבר אדם על המהירות המותרת.

מיד בא אליו השוטר ושאל בזעם: "למה עברת על המהירות?! וכי לא ראית שיש איתותים?".

השיב הנאשם לשוטר: "אכן, ראיתי את האיתותים אבל לא שמתי לב". שאל השוטר: "למה לא שמת לב?".

"לא שמתי לב שיש כאן שוטר..." ענה הנהג.

צעק השוטר:"על מעשה זה תשלם אלף שקל קנס! העוזר שלי אותת להזהיר אותך ואתה לא היית כלל בכיוון של נסיעה בזהירות".

אלול - זה השוטר, מגיע אלול, מזהירים את האדם שינצל את זמנו, ולא ישב בחיבוק ידים. ומה הוא עושה? נוהג כרגיל, וכלל לא ניכר על פניו שקרבים ימי המשפט. כשאדם מתנהג בצורה כזו, בא חודש אלול ושואג, מקטרג - "תראו את פלוני זה, שבמשך כחודש שלם שהיתה לו אפשרות לשפר מעשיו, לא השתנה ולו במקצת, ונשאר בדרכיו המקולקלים!".

לכן, "אריה שאג מי לא יירא", אות א' מ"אריה" מרמזת על אלול שעל האדם לפחד מכך שנשאר במקום, ולא שינה את עצמו מפני השוטר - חודש אלול. (הרה"ג ר' ירחמיאל קראם שליט"א)

"דגים שבים באלול"

ישנה אמרה ידועה בשם ר' ישראל סלנטר שבחודש אלול אף הדגים שבים רועדים. נשאלת השאלה למה דוקא הדגש על הדגים?

ענה אחד מגדולי התלמידים, שהרי בדור המבול היתה גזירת שמד על כל סוגי החיות לבד מן הדגים. והטעם מפני שלא חטאו בחטא של התערבות מין שלא במינו.

אם כן, זהו הרמז שבדגש שדגים שבים רועדים, לומר שלא כל אחד זוכה לרעוד מיום הדין, אלא רק מי שהוא זך ונקי מחטא, אך מי שמלוכלך בעבירות שבידו ישאר אדיש ולא תראה אצלו ההרגשה שהנו נמצא בימי הדין.

לכן, נחזור בתשובה ועל ידי כך נבוא עם ההרגשה הראויה לימי הדין ונזכה לכתיבה וחתימה טובה. (הרה"ג ר' יצחק דוד גרוסמן שליט"א)

עוד בענין הנ"ל

שואל הרב אהרן נישרי שליט"א מה פשרם של דברי הגר"י סלנטר זצ"ל שדגים שבים רועדים? לכאורה זו גוזמא גדולה, מה להם ולאלול ור"ה?

הסביר הרב ע"פ דוגמא מהמציאות, אדם שהנו נגר במקצועו ונכנס לבית הכנסת, הדברים הראשונים שמתבונן בהם, הם הסטנדרים, השלחנות, ארון הקודש. בודק ובוחן מה צורתם, האם מסוג עץ כזה או אחר וכו'.

וכן מתקן מזגנים בודק בתחילה, כמה כוחות סוס יש למזגן שממולו, איזה דגם הוא וכדו'.

והמענין הוא שכל אחד חושב שגם אחרים מסתכלים על מה שהוא שם לב אליו. ממילא, באותם ימי אלול בתקופתו של ר' ישראל סלנט, היתה כזו אימה, כולם הרגישו את ר"ה קרב ובא, וכאשר הדייגים שבנמל ראו את הדגים שתפסו ברשתם, רועדים ומפרפרים, מיד הסיקו שאין זאת אלא משום שהדגים גם כן מרגישים את פחד הדין. ומכאן חשבו כולם שבאלול, אף דגים שבים רועדים...

תוכן העניינים

מיד מלכים - שער המועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה