מטה משה· רבי משה מאט
עמוד התורה · שער ד
- בהנהגת לומדיה
הנהגת לומדי תורה נחלקת לג' חלקים. הא', הנהגת למודו. הב', הנהגת מדותיו. הג', הנהגת מלבושיו. וזהו דאיתא בשמות רבה (פל"ד, ב) אמר רשב"י ג' כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות. ובמסכת אבות (פ"ד מ"ג) מוסיף ואמר וכתר שם טוב עולה על גביהן. רצו בזה אלו ג' הנהגות, כתר תורה הוא הנהגת למודו. כתר כהונה הוא הנהגת מדותיו, שיהיה לו מדות טובות, כדכתיב (מלאכי ב, ז) שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, אימתי אם דומה למלאך ה' צבאות כדדרשו בחגיגה (טו ב), והוא שדומה למלאך ה' צבאות בהנהגת מדות טובות. כתר מלכות, הוא הנהגת מלבושיו, שיהא מסולסל בבגדים נאים בלבוש מלכות, כדאיתא בנדרים (כ ב) אמר אמימר מאן מלכי רבנן דמצויינים במלבושים נאים.
ואם יש לו אלו ג' הנהגות, אז כתר שם טוב עולה על גביהן. רצה לומר שאין כתר שם טוב אם לא על גבי שלשתן, אבל אם יחסר אחד מהכתרים, אזי גם כתר שם טוב לא יעלה עליו. ולזה אמרו (ברכות נז ב) שלשה דברים מרחיבים דעתו של אדם, אשה נאה, ודירה נאה, וכלים נאים. רצה לומר דברים מרחיבים נפשו של אדם שיהיה לו נפש רחבה ודעת רחבה להכיל למודו, ושיתקיימו בידו. אשה נאה, הוא הנהגת למודו, שישתעשע באילת אהבים שהיא האשה נאה ויפה, ונחמדת מזהב ומפז רב. דירה נאה, הוא הנהגת מדותיו, שיהיה לו דירה נאה עם הבריות, שידור באהבה ובאחוה מתוך גודל מעלות מדותיו. כלים נאים, הם מלבושים נאים. והנה אבאר החלקים מתוך דברי רז"ל.
הא', הנהגת למודו. הוא שירחיק עצמו מתאות גבעת עולם, ולא ילך בשרירות לבו, שאין דברי תורה מתקיימת בלימודה בעידון אלא מתוך עינוי הגוף, כמו ששנינו בפרק (ה') [ו'] (מ"ד) מאבות כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. ובפ"ו (מ"ה) חשיב מ"ח דברים שהתורה נקנית, ומהם מיעוט שינה, מיעוט שיחה, ומיעוט תענוג. וכן כתוב בתנחומא (נח ג') כל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה, ויש מכלה ומנבל עצמו עליה. לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ט, א) העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. אותו אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה כו'. וגרסינן בברכות פרק הרואה (סג ב) הסכת ושמע ישראל (דברים כז, ט), אמר להם משה לישראל כתתו עצמיכם על דברי תורה, כדר' שמעון בן לקיש, דאמר רשב"ל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם כי ימות באוהל. אמר רבא מאי דכתיב (משלי ל, לב) אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה. אם מנבל אתה עצמך על דברי תורה מתנשא, ואם לאו יד לפה. אמר רבי ינאי מאי דכתיב (שם לג) כי מיץ חלב יוציא חמאה וגו', במי אתה מוצא חמאה של תורה, במי שמקיא עליו חלב שינק משדי אמו. ומיץ אף יוציא דם, כל תלמיד שיוציא עליו דם, כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושנייה ושותק זוכה ומבחין בין דם טמא לדם טהור. ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושנייה ושותק זוכה ומבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן (ב"ב כה ב) הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם, שהם כמעין הנובע.
וגרסינן בחגיגה פרק אין דורשין (יד א) אשר קומטו בלא עת נהר יוצק יסודם (איוב כב, טז) אלו תלמידי חכמים שמקמטים שינה מעיניהם בעולם הזה, והקדוש ברוך הוא מגלה להם סוד הנהר לעולם הבא, שנאמר נהר יוצק יסודם. ולא עוד אלא שנשותיהן זוכות בדבר, כדגרסינן בפרק יום הכפורים (יומא עז א) מאי דכתיב כי יתן לידידו שינה (תהילים קכז, ב), אלו הן נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדים שינה מעיניהם בעולם הזה זוכות לעולם הבא.
וגרסינן בפרק חלק (סנהדרין ק א) דרש רבי יודא בר סימן, כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא מבהיק זיו פניו לעולם הבא, שנאמר (שה"ש ה, טו) מראהו כלבנון. אמר ליה תנחומא בר חנילאי, כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא משביעו לעולם הבא, שנאמר (תהילים לו, ט) ירויון מדשן ביתך וגו'. וגרסינן נמי במסכת עירובין פרק כיצד מעברין (נד א) אמר רב הונא מאי דכתיב חיתך ישבו בה וגו' (שם סח, יא), אם עושה אדם עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין מתקיים בידו, ואם עשה כן, אמר ר' הונא הקדוש ברוך הוא עושה לו סעודה בעצמו, שנאמר (שם) תכין בטובתך לעני אלהים.
ואל ימנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, כדאיתא במסכת ביצה פרק אין צדין (כד ב) אמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת כו'. ואפילו בשעת מיתה, כדאיתא במסכת שבת פרק רבי עקיבא (פג ב) לעולם אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר (במדבר יט, יד) אדם כי ימות באוהל. וטוב להיות תמיד בבית הכנסת, ואף על פי שאינו מבקש מזון לבניו, כדאיתא במסכת עירובין פרק עושין פסין (כא ב) שחורות כעורב, במי אתה מוצא דברי תורה במי שמשכים ומעריב עליה בבית המדרש. ושחורות דורש לשון שחרית. רבה אמר, במי שמשחיר פניו עליהם כעורב. רבא אמר, במי שמשים עצמו עליהם אכזרי על בניו ובני ביתו כעורב, כי הא דרב אדא בר מתנא כי הוי אזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו, ינוקי מאי אעבד להו, אמר לה איכא קרומו פירוש ירקות באגמא.
וישתעבד גופו ואבריו לזה כשור לעול וחמור למשוי, ואשריו, כדגרסינן בפרק קמא דעבודה זרה (ה ב) אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה, מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור (ישעיה לב, כ), אשריהם ישראל בזמן שעוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם, ולא הם מסורים בידו, שנאמר אשריכם זורעי על כל מים, ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה. ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים. משלחי רגל השור והחמור וגו', תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו לדברי תורה כשור לעול וכחמור למשוי. דכיון שאדם לעמל נברא טוב לו שיהיה עמלו בתורה, כדגרסינן בפרק חלק (סנהדרין צט ב) רבי אלעזר אמר אדם לעמל נברא (איוב ה, ז), ואיני יודע אם לעמל פה אם לעמל אחר, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א, ד) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא. אמר רבא כל גופי דרופתקי אינון טבא לגופא דזכי הוי דרופתקי דאורייתא. פירוש כל הגופות טרחנים, אבל טוב לגוף דזכי ויהיה טורחו בתורה, שנאמר (משלי כב, יח) כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו', אימתי תשמרם בבטנך כשישכנו יחדיו על שפתיך.
והעיקר הלימוד המקוים ביד כל אדם הוא כשכותב דבריו, שמתוך כך זוכרם. ורמז לדבר כ'י ת'שמרם ב'בטנך, ראשי תיבות "כתב", רמז אם כותב דבריו שלמד אזי ישמרם בבטנו. גם אמרו רז"ל בירושלמי פרק אין עומדין (ברכות פ"ה ה"ה) ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח. ואם הוא עמל בתורה התורה מזמנת פרנסתו, כדכתבתי לעיל שער א'. וגרסינן נמי בפ"ג מאבות (מ"ה) ר' נחוניא בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. על כן טוב לו לאדם עולה של תורה שהיא כבוד לאדם בעולם הזה ובעולם הבא, אף על פי שיהא בעמל ועוני מכל העולם כולו.
ואל יאמר בלבבו איך אלמוד ואין לי בינה ודעת ולא לב להבין ולהורות, כי ה' לא נתן לי לשון לימודים, כי מי שנתן לו בינה ודעת לעשות מלאכתו ולעסוק בפרקמטיא, הוא יתן לו בינה ודעת ללמוד תורה. כדאיתא בתנא דבי אליהו (פי"ד) אמר אליהו ז"ל, פעם אחת הייתי מהלך, ומצאני אדם אחד, היה מתלוצץ ומלעיג בדברי, אמרתי לו מה תשיב ליוצרך ליום הדין, אמר לי בינה ודעה לא נתנה לי שאקרא ואשנה, אמרתי לו בני מה מלאכתך, אמר לי צייד אני, אמרתי לו מי למדך שתיטול פשתן, ותארגנו מצודות, ותשליכהו אל הים ותעלה הדגים מן הים, אמר לי בינה נתנה לי מן השמים. אמרתי לו ליטול פשתן, ותארגנו מצודות, ותשליכהו בים ותעלה בו דגים מן הים נתנו לך דעה מן השמים, לדברי תורה שכתוב בהם (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר לא נתנו לך מן השמים. מיד הרים קולו ובכה, עד שאמרתי לו אל ירע לך, שכל באי עולם משיבין תשובה זו יהו מעידין בה, וכי יבושו עובדי פשתן ואורגי חורי.
גם אל יאמר איך אלמוד כי מרוב דוחק העוני לא אוכל ללמוד. כלום אתה עני יותר מהלל. אמרו עליו על הלל הזקן, שכל יום ויום היה משתכר בטרפעיק שהוא חצי דינר, חציו נתן לשומר בית המדרש, וחציו פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. פעם אחד לא השתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש ליכנוס, עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היה, ירד עליו שלג מן השמים וכסהו, וכיון שעלה עמוד השחר אמר ליה שמעיה לאבטליון, אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום מעונן הוא. הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום ג' אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והשיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת (יומא לה ב).
גם אם ה' נתן לו עושר ונכסים, לא יאמר איך אלמוד ואני טרוד בממון. דכלום היית עשיר מרבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום היה נוטל משאוי ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד. פעם אחד מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא, אמר להם הניחוני שאלך ואלמוד תורה, אמרו לו חיי ר' אלעזר בן חרסום שאין אנו מניחים לך, נתן להם הרבה כדי שיניחו אותו, ומימיו לא ראה אותם אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. וזהו דאיתא ביומא (שם) לכן יעסוק אדם בתורה בין בעוני בין בעושר, הלל מחייב עניים, ר' אלעזר בן חרסום מחייב עשירים.
והעוסק בתורה בעוני ובדוחק, ה' יתברך יזמין לו פרנסתו כדי שיוכל ללמוד בריוח. כדאיתא בפרק רביעי מאבות (מ"ט) ר' יונתן אומר, כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. וזהו שאמרו אם אין תורה אין קמח. ירצה אם אין תורה שלא למד תורה ומבטלה מעושר, לסוף יבא שלא יהיה לו קמח. זהו אין קמח, ואז מבטלה מעוני, דאם אין קמח אין תורה. וגרסינן בסוף מסכת סוטה (מט א) אמר ר' יהודה בר חייא, כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת, שנאמר (ישעיה ל, יט) כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה חנן יחנך לקול זעקיך וגו', וכתיב בתריה ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ. רבי אחא בר חנינא אמר, אף אין הפרגוד ננעל לפניו, שנאמר (שם כ) ולא יכנף עוד מוריך, רבי אבהו אומר, אף זוכה ומקבל פני השכינה שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך.
הב', הנהגת מדותיו נחלקת לז' חלקים, וסימנך: חכמת, בנתה, ביתה, חצבה, עמודיה, שבעה (משלי יד, א).
הא', שיהא עניו ושפל ברך. הב', שיהא דיבורו תמיד בתורה ולא בשיחה בטילה. הג', שישא ויתן באמונה. הד', שיהא דיבורו בנחת ולא יהא קפדן. הה', שיהא נזהר מהדברים המשכחים הלימוד. הו', שידקדק בדיבורו ולשונו ולא ישנה דבורו. הז', שלא יזלזל עצמו בין הבריות.
הא', שיהא עניו ושפל ברך. דכל הרוצה שיתקיים תלמודו בידו יהא נעים ומרוצה לבריות. ואל יתגאה בתורתו, כדגרסינן בעירובין פרק כיצד מעברין (נד א) אמר ר' אלעזר, מאי דכתיב (משלי א, ט) וענקים לגרגרותיך, אם משים אדם עצמו כענק זה לצוואר, ורואה ואינו נראה, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. ואמר ר' אלעזר, מאי דכתיב (שה"ש ה, יג) לחייו כערוגת הבושם, אם משים אדם עצמו כערוגה שהכל דשין אותה, וכבושם הזה שהכל מתבשמין בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. ואמרינן התם, אמר רב מתנא, מאי דכתיב (במדבר כא, יח) וממדבר מתנה, אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין אותה, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים מתקיים בידו. וגרסינן נמי במסכת שבת פרק רבי עקיבא (פח ב) תנו רבנן הנעלבין ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
וגרסינן נמי במסכת תענית (ז א) אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים, לומר לך, מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה. ואמר ר' אושעיא, למה נמשלו דברי תורה בג' משקים הללו, במים, וביין, ובחלב. דכתיב הוי כל צמא לכו למים, וכתיב (שם) לכו שברו ואכלו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. לומר לך, מה ג' מיני משקים הללו אין מתקיימים אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה עליו. והיינו דאמרה ליה ברתיה דקיסר לרבי יהושע בר חנניה, אין חכמה מפוארה בכלי מכוער. אמר לה בתי מלכא אביך במאי ראמי חמרא, אמרה ליה במנא דפחרא, אמר לה כולי עלמא במנא דפחרא ואביך במנא דפחרא, אמרה ליה אלא במאי נרמי, אמר לה כגון אתון דחשיביתו ראמי במאני כספא ודהבא. אזלה אמרה ליה לאבוה, רמי לחמרא במאני דכספא ודהבא ותקף, אמר לה לברתיה מאן אמר לך הכי, אמרה ליה רבי יהושע בן חנניה, קריוהו לרבי יהושע בן חנניה, אמר ליה אמאי אמרת לה הכי, אמר ליה כי היכי דאמרה לי איהי, הכי אמרי לה. והאיכא שפירי דגמירי, אי הוו סני טפי הוו גמירי. ואמרינן במסכת שבת (לג א) סימן לגסות רוח, עניות. ובפרק האיש מקדש (קידושין מט ב) מפרש מאי עניות, עניות דתורה.
והענוה היא אחד מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. וכן אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כט, כג) ושפל רוח יתמוך כבוד. רצה לומר יתמוך בתורה הנקראת כבוד, שנאמר (שם ג, לה) כבוד חכמים ינחלו, וכתיב (שם טו, לג) ולפני כבוד ענוה. רצה לומר, מי שיש בו תורה הנקראת כבוד, הענוה קדמה לו כבר, דאם לא היה עניו לא היה זוכה לכבוד התורה. ולא עוד אלא אפילו אם קרא ושנה ולמד, אם מתנשא עצמו על דברי תורה סופו להתנבל בהם, שלא ידע להשיב על שאלה, כדאיתא בירושלמי יבמות פרק י"ב (ה"ו) בני סימוניא אתו לגבי רבי, אמרו ליה בעין תתן לון חד בר נש, דריש, דאין, וחזן וסופר, ומתניין ועבד לן כל צרכינן, ויהיב להון לוי בן סיסי. עשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה, אתון ושאלון לון הגידמת במאי היא חולצת, ולא אגיבון, ריקקה דם מהו, ולא אניבון. אמרי דילמא לית הוא מארי אולפן, נשאל ליה אגדתא, שאלין באגדתא, אתו ואמרינן ליה מהו הדין דכתיב (דניאל י, כא) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום, ואם רשום למה אמת, ולא אגיבון. אתון לגבי רבי אמרינן ליה הדין פיוסי דפייסינך. אמר לון חייכון בר נש דכוותי יהבית לכון. שלח איתותב ושאיל ליה, אמר ליה הגידמת במה היא חולצת, אמר ליה בשיניה. ריקקה דם מהו, אמר ליה אם יש בה צחצוחי של רוק כשר. מהו הדין דכתיב אבל אגיד וגו', אמר ליה עד שלא נחתם גזר דין רשום, משנחתם גזר דין אמת. אמר ליה ולמה לא איתבינון, אמר ליה עשו לי בימה גדולה והושיבוני עליה וטפח רוחי עלי, וקרא עליה (שם ל, לב) אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה, מי גרם לך להתנבל בדברי תורה על שנשאת בה עצמך, ע"כ בירושלמי.
וגרסינן במסכת פסחים פ"ו (סו ב) אמר רב יודא אמר רב, כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אבל מי שהוא עניו וישפיל את עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו. וכל המגביה את עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו, כדאיתא הכי בפ"ק דעירובין (יג ב). ואיתא נמי התם מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחים הן ועלובין הן.
הרי שיזכה לגדולה בעולם הזה ויקבל שכר טוב לעולם הבא, כדאיתא במסכת בב"מ פ"ז (פה ב) אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא, מאי דכתיב (איוב ג, יט) קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, אטו לא ידעינן דקטן וגדול שם הוא, אלא כל המקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה נעשה גדול לעולם הבא, וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה נעשה חפשי לעולם הבא.
הרי הוכחתי מן המקראות, ומתלמוד בבלי ומירושלמי, דכל תלמיד חכם הרוצה שיתקיים תלמודו בידו צריך שיהא עניו ושפל רוח. ולא שיהא עניו עם חבריו בלבד, אלא אף עם בני ביתו, ואפילו עם גוי בשוק, כדאיתא בתנא דבי אליהו (פט"ו) אמר אליהו ז"ל, מעיד אני עלי שמים וארץ שכל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה לשם שמים, ואוכל ושותה משלו, ונהנה מיגיעו ומעמלו, ואינו נהנה משל אחרים, עליו הכתוב אומר (תהילים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. לעולם יהא אדם עניו בתורה וביראת שמים עם אביו ועם אמו, ועם אשתו ועם בניו, ועם בני ביתו ועם שכניו, ועם קרוביו ועם רחוקיו, ואפילו עם הגוי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ומתקבל על הבריות, וממלא את ימיו ואת שנותיו בשם טוב. ובזה אשתו ובני ביתו ושכניו יראים ממנו, שנאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ע"כ.
ועם כל זה לא ישפיל אדם עצמו יותר מדאי, לעשות עצמו כבהמה שאינה מרגשת, אבל ישמור כבוד תורתו לשם שמים, כדאמרינן בסוטה (ה א) אמר ר' חייא בר אשי אמר רב, תלמיד חכם צריך שיהא בו גאות אחד משמונה שבשמינית. רצה לומר שהוא חלק ס"ד, ואם יגיס רוחו חלק מעט יותר נכנס בחלק ג"ס ונקרא גס רוח. אבל מעט גאוה נאה לו, כדאיתא נמי התם אמר רב הונא בריה דרב יהושע ומעטרא לה כסאסא לשבלתא, ופרש"י גסות רוח מעט נאה והוגנת לו לתלמיד חכם מעטרתי כסאסא המעטרת לשיבולת. ואיתא נמי התם, אמר רבא בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה. פירוש, מאן דלית ביה פורתא. ואף על גב דאמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה, אפשר לענין זה אם הגאות היא כדי שיראים ממנו ויהיה לו כח להוכיחו, כמו שפרש"י בדברי האמוראים הנזכרים, בהא פליג רב נחמן, אבל אם הגאות הוא עושה לכבוד תורתו, כולי עלמא מודו דיפה לו, כדאמרינן בנדרים (סב א) אמר רבא שרי ליה לאינש לאודעי נפשיה באתרא דלא ידעין ליה, דכתיב (מלכים א יח, יב) ועבדך ירא וגו'. ואמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא, שרו לי תגראי ברישא.
ובכמה מקומות החמירו בדבר זה שלא ליהנות מכבוד התורה, כדאמרינן (אבות פ"ד מ"ה) אל תעשם עטרה להתגדר בהם ולא קרדום לאכול כו'. ואמרו (ב"ב ח א) ביונתן בן עמרם שלא רצה להתפרנס בכבוד התורה, ור' טרפון (נדרים שם) שנצטער כל ימיו על שהציל עצמו בכבוד תורתו. וכבר נשאל הרב הגדול רשב"א על זה (ח"א סי' פ"ד) והשיב וז"ל, יש דברים שתלמידי חכמים נוהגים לכבוד תורה והם מחוקי כבוד לומדיה. וכל תלמיד חכם שמוותר עליהם כמוותר כבוד תורה, שלא על כבוד עצמו וחוקיו הוא מוותר אלא על כבוד תורה. ועל כן אמרו (שבת סג א) שצריך תלמיד חכם להיות נוקם ונוטר כנחש, כלומר אם בזו אותו או הקלו בכבודו, שהמקל בכבודו מקל בכבוד תורה, ואסור לו למחול על כבוד תורתו אלא אם כן בקשו ממנו מחילה לכבוד תורתו. ומן הצד הזה הן כל אותן שתמצא כי מחוקי התורה להיות לומדיה ככהנים ליטול חלק בראש. ותלמיד חכם האומר שרו לי תגראי ברישא, חוקי כבוד תורתו הוא שואל, והרי הוא כשואל חלק ירושתו ונחלתו. ובמקום שאין מכירים אותו שרי ליה לאודועי נפשיה. ואני תמה איך לא אמרו חייב לאודועי נפשיה, שאילו במקום שאין מכירים אותו לא יכבדוהו כדינו ונמצאו מקילים בכבוד תורתו שלא מדעת, ועוברים כשוגגים או תאמר כאנוסים, וחייב תלמיד חכם עצמו להודיעם כדי שלא ישגו, או להסיר אונסם מהם, ויכבדו תורתו. והיינו דאמרי ליה לרב פפא מה שמך, אמר ליה רב פפא ושאלו והכתיב (משלי כז, ב) יהללך זר ולא פיך, ואמר והא אין זר פיך. והיינו כל הני דריש פרק קמא דב"ב, שכלן חקי כבוד התורה הן דאין ראוי לוותר עליהם, אבל להתגדר בהם שלא במקום הראוי לכבוד התורה אסור, וכן תמצאם כולם, עכ"ל הרב ז"ל.
והרמב"ם כתב בפ"ז דתלמוד תורה (הי"ג) וז"ל, אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפהו אדם בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש, מפני שזה בזיון התורה, אלא נוקם ונוטר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה עכ"ל. נמצא במקום בזיון התורה אם ישפיל עצמו מחויב להיות קצת בגאות לכבוד התורה. אבל זולת הכוונה הזאת שומר נפשו ירחק מהם, ולא יהא זוטרא בעיניו מאי דכתיב ביה (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב. ואפילו אם מכבדים אותו על דעת שלמד, יותר ממה שלמד עליו להודיע, כדאיתא בירושלמי דשביעית (פ"י ה"ג) בר נש דתנא חדא מכילתא והוא אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתין, צריך למימר בחדא מכילתא אנא חכים. ולא כאותן הבאים ושוטטים בארץ ובכל מקום שיבואו יעמדו לפני קהל ועדה ודורש ברבים, וכל זה להתייהר כדי להחזיקו חכם ודרשן ובקי אף אם אינו חכים אפילו בחדא מכילתא, וכל מחשבתו הוא להגדלות ולהתרוממות ולהתנשאות, כדי שיכבדו אותו ושיתנו לו מתנות, ועל אלו נאמר (עי' עירובין יג ב) הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורחת ממנו. אבל מי שדבריו ביושר ובצדק יזכה לעושר וכבוד וחיים, כדכתיב (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד.
הב', שיהא גורס תמיד בתורה ולא בשיחה, כדאיתא בפרק הנחנקים (סנהדרין פח ב) איזהו בן עולם הבא, ענוותן ושפל ברך, שייף ועייל שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא. וגרסינן בפ"ג מאבות (מ"ב) רבי חנניא בן תרדיון אומר, שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זו מושב לצים כו', רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ואין ביניהם דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים כו'. וגרסינן נמי בסוטה (מט א) ובתענית פרק קמא (י ב) אמר רבי עלאי בר ברכיה, שני תלמידי חכמים ההולכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר (ישעיה לג, טו) ויהי המה הולכים בדרך הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש וגו', טעמא דאיכא דבור הא ליכא דבור ראויין לישרף.
ולא בשיחה בטלה, כי כל הקובע עצמו בשיחה בטלה ולהרבות דברים בלי תועלת כדרך יושבי קרנות, מדמה עצמו לבהמה שאין לה דבור, מאחר שמוציא דבורו בשאין צורך. וברבות הדברים יבא לדבור של חטא, כמו שאמר שלמה המלך (משלי י, יט) ברוב דברים לא יחדל פשע. כי כשירבה אדם דברים יפשע על כל פנים, שאי אפשר שלא יהיה בדבריו דבור אחד שאין ראוי לאומרו. ועל זה אמרו בפרק קמא דאבות (מי"ז) שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ולא המדרש עיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא. רצה לומר כי ברבוי הדברים יבא לידי דבור של חטא, שמצינו שאמרו חכמי המוסר ממופתי החכמים מיעוט הדברים, וממופתי הכסילים רוב הדברים, שנאמר (קהלת ה, ב) וקול כסיל ברוב דברים. ועוד כי בהתעסק בדברים בטלים אף על פי שאין בו דבור אסור מאבד העתים אשר יכול לעסוק בהם בדברי תורה לקנות חיי עולם הבא, ונראה מדעתו שהוא מבזה דברי השם יתברך ושכר עולם הבא, כדגרסינן בפרק חלק (סנהדרין צט א) תניא רבי מאיר אומר כל הלומד תורה ואינה מלמדה זהו כי דבר ה' בזה (במדבר טו, לא). רבי נתן אומר כל שאינו משגיח על דברי משנה. רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. והוא מאותן שהקב"ה בוכה עליהם בכל יום, כדגרסינן בפ"ק דחגיגה (ה ב) תנו רבנן שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום, על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק כו'. ולא עוד אלא אפילו מי שיוכל לעסוק בדברי תורה ואינו רוצה, אף על פי שלא ידבר בדברי ליצנות נקרא מושבו מושב לצים כמו ששנינו בפרק שלישי מאבות (מ"ב) רבי חנניא בן תרדיון אומר, שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זו מושב לצים, שנאמר (תהילים א, א) ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו וגו'.
וגרסינן בפרק קמא דע"ז (יח ב) דרש רבי שמעון בן עזאי, מאי דכתיב אשרי האיש וגו', אשרי מי שלא הלך לטירטאות ולקרקסאות. ובדרך חטאים לא עמד, זה שלא עמד בקנגיון, פירוש צידת חיות ועופות ע"י כלבים. ובמושב לצים לא ישב, זה שלא ישב בתחבולות. שמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתי לקרקיסאות ולטרטסאות אלך ואגרה בשינה, ת"ל בי אם בתורת ה' חפצו. נמצא שכל מי שיכול להתעסק בתורת ה' ועוסק בדברים בטלים קרוי מושב לצים. וגרסינן במסכת חגיגה פרק אין דורשין (יב ב) ובפ"ק דע"ז (ג ב) אמר ריש לקיש, כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל, ד) הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם. וגרסינן בבבא בתרא פרק המוכר את הספינה (עט א) אמר רבי יודא אמר רב, כל הפורש עצמו מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, אש אוכלתו שנאמר (יחזקאל טו, ז) ונתתי פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם. וגרסינן בפ"ק דיומא (יט ב) אמר רבא, השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז) ודברת בם ולא בדברים אחרים. גם מתוך שיתעסק בדברים בטלים ישכח למודו. וגרסינן במסכת יומא בפרק אמר להם הממונה (לח ב) אמר ר"א כל השוכח דבר אחד מלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר (הושע ד, ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. אמר רבי אבא אף מורידים אותו מגדולתו, שנאמר (שם) כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי.
ושנינו בפרק שלישי מאבות (מ"ח) כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. ולכן אמרו בגמרא דבני מערבא (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) כל פטטין, פירוש דבור בישין, בר מפטטא דאורייתא דהוא טב. וכל חרשים, פירוש שתיקה מלשון אויל מחריש (משלי יז, כח) טבין, בר מחרשיא דאורייתא בישין. ואמרו במסכת אבות (פ"ו מ"ה) דהתורה נקנית במיעוט שיחה.
לפיכך יש לו לאדם להתרחק משיחה בטילה, ויהיה חפצו בתלמוד תורה. כמו שמצינו בחסידים הראשונים, כדאיתא במסכת סוכה פרק הישן (כח א) שהיה רבי אליעזר מספר מדותיו, ומהם שלא שח שיחת חולין. ואיתא נמי התם, אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי, מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה כו'. גם רבי חייא היה מתפאר ואמר על עצמו שלא שח שיחה בטילה מימיו.
גם כן מצינו כתוב בספרי המדות, שאחד מן המתחכמים נראה שותק הרבה עד שלא היה מדבר אלא מעט מזעיר. ונאמר לו מה שתיקתו, אמר בחנתי הדברים ומצאתים נחלקים לארבע חלקים, החלק הא', הוא כולו נזק בלי תועלת, כקללת בני אדם ודבר נבלה וכיוצא בהם, שהדבור בזה שטות גמור. והחלק הב', יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר, בשבח אדם אחד לקבל בו תועלת כשהיה בשבח ההוא מה שיכעוס שונאו ויזיק למי ששבחו, וצריך להניח הדברים בגלל הסבה הזאת שלא ידברו בזה החלק גם כן. החלק הג', דברים שאין בהם תועלת ולא נזק, כרוב דברי ההמון, איך נבנה חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני, ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדלות המדינות וכיוצא באלו מדברי מותר. אמרו חכמים הדברים בזה גם כן אף על פי שהוא מותר אין תועלת בהן. והחלק הד', דברים שכלם תועלת, כדברים בחכמות המועילות ומעלות דבר האדם במה שצריך, ומיוחד בזמן הדברים שחייו תלויים בהם ובהן ימשך, ובזה צריך לדבר אמת. בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם, ואם אמצאם מן החלק הרביעי אדבר בם, ואם משאר החלקים אשתוק מהם. ואמר על זה בעלי המדות בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר ג' רביעי הדיבורים. וזאת החכמה שצריך ללמדה, לכן הרוצה לקחת מוסר השכל ישתוק מן הדבור שאין צריך, וימעט בדבור אפילו בדבור הצריך, ויעשה עצמו בזה כשוטה ותינוק כאילו לא יוכל לדבר דבר בעסקי עניני עולם, וכאילו לא יבין מאומה מג' חלקי הדבורים כמו שוטה ותינוק. ובזה התורה שילמוד תתקיים בידו, כמו שאמרו שהתורה נקנית במיעוט שיחה. ועל דא כוונו רז"ל באמרם בב"ב (יב א) מיום שחרב בית המקדש נטלה הנבואה מן הנביאים ונתנה לשוטים ולתנוקות. והנבואה ירצה בזה תורתנו הקדושה, שמי שלמד אותה הוא במדרגת הנביא, כדאמרי נמי התם חכם עדיף מנביא. ואותה נבואה נתנה למי שעושה עצמו כתינוק ושוטה וק"ל. וגם התורה שילמד אל יאחז בה דרך ארוכה אלא יחזיק שהיא יותר טובה דרך קצרה כדי שלא יניחנה לגודל האריכות, ועל כן אמרו ז"ל (פסחים ג ב) לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה.
הג', שישא ויתן באמונה. רצה לומר אחד שלמד תורה ישא ויתן באמונה, כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת לא א) אמר רבא, בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו, קבעת עתים לתורה, נשאת ונתת באמונה, אף שביש ספרים הוא בהפוך, הגירסא נכונה היא, כמו שכתבתי דבפ"ק דסנהדרין (ז א) ובפ"ק דקדושין (מ ב) איתא אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה. וכן סדרם הטור אורח חיים סימן קנ"ה, ולכן סדרתים גם אני בזה הסדר. ואף לגירסת הספרים דמהפכים נמי ניחא, דודאי אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה כדאיתא בסנהדרין ובקדושין. והא דפרק במה מדליקין לא נחית אלא למימר על כמה דברים שואלים ולא דק בסידרא. או יש לומר כמו שתרצו התוספות בפ"ק דקדושין, דהא דבבא מציעא היינו דוקא לעניין שאלה ששואלים לו על משא ומתן תחלה, אבל מכל מקום נפרעים ממנו תחלה על שלא קבע עתים לתורה. ואף על גב דכל אדם מצווה בזה, מכל מקום מאחר שהחכמים הם עיני כל ישראל, וכל שאר בני אדם משגיחים בהם, אם יראו להם מדה גרוע כדי שיעלילו להם תואנה וידברו עליהם דופי, על כן הם צריכים להיות פרושים עד קצה האחרון, ורחוקים מכל חטא, לפי שיהא נקדש שם שמים על ידם בפי כל אדם, ויכספו הכל ללמוד תורה וללמדה, ויאמרו על לומדיה אשריהם ואשרי ילדתם, ויהא שם שמים מתאהב על ידם.
לכן אם משאו ומתנו באמונה אז הוא שם שמים מתאהב על ידו. אבל אם אינו באמונה אז שם שמים מתחלל על ידו, כדאיתא ביומא (פו א) הכי דמי חילול השם כו', עד אביי אמר כדתניא ואהבת את ה' אלהיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, שיהא אדם קורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים ודבורו בנחת עם הבריות, ומשאו ומתנה בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו, אשרי פלוני שלמד תורה, אשרי אביו שלימדו תורה, ראיתם פלוני שלמד תורה כמה יפין דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מא, ט) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ובזמן שאדם קרא ושנה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, ואין משאו ומתנו בשוק נאה, ואינו נושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרים עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, אשרי בני אדם שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו, כמה מקולקלים דרכיו, עליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. פירש רש"י את זו קרא הבתוב חלול השם, כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות בא עליהם, והבל אמרו מה הועיל לו. ראו החסידים והחכמים רעה באה עליהם, שנאמר (שם) ויחללו את שם קדשי. ובמה חללוהו, באמור עליהם האומות שגלו ביניהם, ראו עם ה' אלה ולא יכול להצילם שלא יגלו, נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט, אבל הנושא והנותן באמונה שכרו אתו מאל אמונה.
הד', שיהא דבורו בנחת ולא יהא קפדן. שיהא דבריו בנחת, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ט. יז) דברי חכמים בנחת נשמעים. וכמו שהבאתי לעיל ממסכת יומא שיהא אדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודבורו בנחת עם הבריות. וכמו שכתב הרמב"ם פ"ה (ה"ז) מהלכות דעות, תלמיד חכם לא יהא צווח וצועק בעת דיבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא יהא דיבורו בנחת עם כל הבריות. ולא יהא קפדן, כמו שהיה מתפאר רב אדא בר אהבה, כדאיתא בתענית (כ ב) שאלו תלמידיו את רב אדא בר אהבה, במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי כו'. וגרסינן בפרק חלק (סנהדרין צט א) תנא ר"מ אומר, כל הלומד תורה ואינו מלמדה, זהו כי דבר ה' בזה. והקפדן בודאי אינו מלמדה, כאמרם ז"ל (אבות פ"ב מ"ה) לא הקפדן מלמד. וגרסינן נמי במסכת שבת פרק במה מדליקין (ל א) תנו רבנן לעולם יהא אדם ענותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי, ואיתא נמי התם נזדווגו שלשתן למקום אחד, פירוש שלשה גרים שגייר הלל, אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה. ולא עוד אלא אפילו חכמה מסתלקת ממנו, כדגרסינן בפסחים פרק אלו דברים (סו ב) אמר ריש לקיש כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, דכתיב (במדבר לא, יד) ויקצוף משה על פקודי החיל, וכתיב ויאמר אלעזר הכהן, מכלל דמשה אעלם מיניה. וכן בשמעו נא המורים (שם כ, י) כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, כדפירש רש"י בפרשת מטות.
ואמרו רז"ל (ב"ב כה ב) הרוצה שיחכים ידרים. רמזו בזה, כלומר ילך בדרכי אברהם לגמול חסד עם הבריות, ולא יקפיד על הבריות, בזה יחכים. וכינו דרכו של אברהם בלשון ידרים, כי כל מסעיו היו הנגבה. אבל אם לא ילך בדרכו של אברהם אבינו ע"ה, אז חכמתו מסתלקת כנזכר. ואיתא בנדרים פרק שלישי (כב ב) אמר רבא בר רב הונא, כל אדם הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר (תהילים י, ד) רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו. רבי ירמיה מדפתי אומר, אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר (קהלת ז, ט) כי כעס בחיק כסילים ינוח, וכתיב (משלי יג, טז) וכסיל יפרוש אולת. רב נחמן אמר, בידוע שעונותיו מרובים מזכיותיו, שנאמר (שם כט, כב) איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע. ואפילו אם פוסקים לו גדולה מן השמים מורידים אותו, כדגרסינן בפסחים (סו ב) אמר רבי מני בר פטיש, כל אדם שכועס אפילו פוסקים עליו גדולה מן השמים מורידים אותו, מנלן מאליאב, דכתיב (שמואל א יז, כח) ויחר אף אליאב בדוד ויאמר וגו'. וכי אזיל שמואל לממשחינהו בכולהו כתיב בו לא בזה בחר ה'. ובאליאב כתיב, ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו, מכלל דמעיקרא הוי חזי.
גם משה רבינו ע"ה נענש על שכעס בשמעו נא המורים לדעת הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות. ולא עוד אלא כל מיני פורענות של גיהנם שולטים בו, דגרסינן בפרק שלישי דנדרים (כב א) א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל אדם הכועס כל מיני פורענות של גיהנם שולטים בו, שנאמר (קהלת י, יא) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשריך וגו'. ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. ולא עוד אלא שתחתוניות שולטים בו, שנאמר (דברים כח, סה) ונתן לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, איזהו דבר שמכלה עינים ומדאיב הנפש, הוי אומר אלו תחתוניות. ולכך אמר אליהו לרב יהודא אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח לא תחטא כדאיתא בברכות פ"ד (ברכות כט ב). ואף על גב דאיתא בפ"ק דתענית (ד א) אמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקמרתחת ליה, שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', היינו דרך פלפולו. ואף גם זאת מסיק התם, אמר רבינא אפילו הכי מבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר (קהלת יא, י) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך.
הה', שיהא נזהר מדברים המשכחים הלימוד. כדאיתא בהוריות בפרק כהן משיח (הוריות יג ב) תנו רבנן חמשה דברים משכחים את הלימוד, האוכל מה שאכל עכבר, וממה שאכל חתול, והאוכל לב בהמה. ומהר"ם ז"ל היה מונע עצמו אפילו מלב העוף בתשב"ץ בסימן תקס"א. והרגיל בזתים, והשותה שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גב זו, ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו.
חמשה דברים משיבים את התלמוד, האוכל פת חטים, וכל שכן חטים עצמן. והאוכל ביצה מגולגלת בלי מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים משיורי עיסה, וי"א אף הטובל אצבעו במי מלח ואוכל. הרגיל בשמן זית, מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן כשם שהזית משכח את התלמוד של ע' שנה כך שמן זית מחזיר התלמוד של ע' שנה. הרגיל ביין ובשמים, מסייע ליה לרב דאמר חמרא וריחני פקחין. הטובל אצבעו במלח, אמר ריש לקיש ובאחת כתנאי, ר' יודא אומר אחד ולא שתים, רבי יוסי ב' ולא שלש.
עשרה דברים קשים לתלמוד, העובר תחת אפסר גמל, וכל שכן תחת גמל עצמו. והעובר בין ב' גמלים, והעובר בין ב' נשים, ואשה שעוברת בין שני אנשים. והעובר תחת גשר שלא עברו תחתיו מים מ' יום. והאוכל פת שלא בישל כל צרכו. והאוכל בשר מזוהמת ליסטרון, פירוש אותו כף שכותשים את הקדרה, קרי ליה זוהמא לסטרון על כן שמעברת הזוהמא לשני צדדים, על שני צדיו (שמות ל, ד) תרגום על תרין סטרוהי. והשותה מאמת המים שעוברת בין הקברות, המסתכל בפני המת, ויש אומרים אף הקורא כתב על גבי הקבר. וכשיהיו נזהרים בדברים אלו תלמידי חכמים יגדיל תורתן ויאדיר.
הו', שידקדק בדבורו ולשונו, ולא ישנה בדבורו. שידקדק בדבורו ולשונו, כדאיתא בפ"ק דפסחים (ג א) תנא דבי ר' ישמעאל אומר, לעולם יספר אדם בלשון נקייה, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ואומר (איוב טו, ה) ותבחר לשון ערומים, ואומר (שם לג, ג) ודעת שפתי ברור מללו. מאי ואומר, וכי תימא הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן לא, פירש רש"י בדאורייתא הקפידה על לשונה שיצתה מפי הגבורה, אבל חכמים במשנה ובברייתא אין להם להקפיד על לשונם, ת"ש ותבחר לשון ערומים. וכי תימא הני מילי בדרבנן אבל במילי דעלמא לא, ת"ש ודעת שפתי ברור מללו. וגרסינן במסכת עירובין (נג א) אמר רב יודא אמר רב בני יהודא שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתן בידן, בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתן בידן.
ולא ישנה בדיבורו, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות דעות (הי"ג), ועיקר יסודו הוא במסכת יבמות פרק הבא על יבמתו (סג א) רב הוה קמצערא ליה דביתהו, אמר לה עביד לי טלפחי עבדי ליה חמצי, עביד לי חמצי עבדי ליה טלפחי. כי גדל חייא בריה אפיך לה. אמר ליה איעליא אמך. אמר ליה אנא הוא דקא אפיכנא לה, היינו דקאמרי אינשי דנפק מינך טעמא מלפך, ברם את לא תעביד הכי, שנאמר (ירמיה ט, ד) למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו. וגרסינן במסכת סנהדרין פרק חלק (צז א) אמר רבי מריש הוא אמינא דליכא קושטא בעלמא, א"ל ההוא מרבנן ורב טביומי שמיה דאי הוה יהבי לי כל חללי דעלמא לא הוו משני בדיבורי כו'.
ולא זו בלבד אמרו אלא כל מי שירא שמים יש לו לקיים בפיו מה שמחשב בלבו, כמו שמצינו ברב ספרא שאמרו עליו בסוף מכות (כד א) ובבבא בתרא פרק המוכר את הספינה (פח א) שקיים ודובר אמת בלבבו (תהילים טו, ב). וכתוב בפירוש רש"י שאמרו עליו על רב ספרא שפעם אחת היה לו חפץ למכור, והוליכו אצל אדם אחד שהיה חפץ לקנותו, היה מבקש רב ספרא עשרה והיה נותן הקונה שמונה. באותו היום לא גמר הקונה בדעתו ליתן עשרה, ולא רב ספרא ליטול שמונה. לאחר זמן גמר רב ספרא בדעתו ליטול שמונה שהיה צריך להם, וגם הקונה גמר בדעתו ליתן עשרה מפני שהיה צריך החפץ. הלך הקונה לרב ספרא ומצאו שהיה קורא קריאת שמע, המתין עד שסיים, אמר ליה רב ספרא כלום את צריך, אמר ליה תן לי אדוני החפץ והנה לך עשרה כדבריך. אמר ליה רבן ספרא לא אטול אלא ח', שכבר גמרתי בדעתי ליטול ממנה שמונה ולא יותר. שוב מעשה ברב קפרא שיצא יום אחד חוץ לעיר לטייל עם תלמידיו, פגע בחסיד אחד שהיה בא מן הדרך, אמר ליה לרב ספרא ולמה טרח מר כל כך, כסבור שיצא לקראתו להקביל פניו. אמר ליה רב ספרא לא הייתה כוונתי להקביל פניך ולא יצאתי אלא לטייל, אמרו ליה תלמידיו לרב ספרא למה אמרת לו כל כך, אמר להם ולמה הייתי משקר, אמרו לו היה לך לשתוק, אמר להם אלו שתקתי לא הייתי מקיים ודובר אמת בלבבו.
ועם כל זה אם יש בדבר דרכי שלום מותר לשנות, כדגרסינן בסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות סה ב) אמר רבי אלעאי משום ר"י בר שמעון, מותר לשנות מפני השלום, שנאמר (בראשית נ, טז) כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. רבי נתן אומר מצוה לשנות, שנאמר (שמואל א טז, ב) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח לה' באתי. תנא דבי רבי ישמעאל, גדול השלום שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב (בראשית יח, יב) ואדוני זקן, ולבסוף כתיב ואני זקנתי. ואמרו מותר לשבח לכלה ולאמר עליה שהיא נאה וחסודה בפני החתן אף על פי שאינו כן, ליתן לה חן בעיני בעלה. ועוד שהרי החנופה שהיא מדה הרעה שבכל המדות, והקב"ה שונאו כדאיתא בערבי פסחים, ואינו רואה פני השכינה כדאיתא בסוטה (מב א). ובעון החנופה הקדוש ברוך הוא שופך חמתו על הארץ, כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (נב א). וכל מי שיש בו חנופה נופל בגיהנם, ועוברים שבמעי אמן מקללים אותו, כדאיתא בסוטה פרק אלו נאמרים (מא ב). אפילו הכי מותר להחניף מפני דרכי שלום, כדאיתא בפרקי ר"א פרק ל"א (סי' ל"ז) ולקח יעקב את כל מעשר קניינו ושלח לעשו ביד עבדיו, אמר להם אמרו כה אמר עבדך יעקב. אמר לו הקדוש ברוך הוא עשיתם הקדש חול, אמר לפניו רבונו של עולם אני מחניף לרשע בשביל שלא יהרגני. מכאן אמרו מחניפין לרשעים בעולם הזה מפני דרכי שלום. וסימנך מאהבה ראשי תיבות מ'חניפים א'ת ה'רשעים ב'עולם ה'זה. רצה לומר הסימן מאהבה כדי שיהיה חי לקיים מצותו של בוראו.
ואם בחנופה החמורה אמרו מותר להחניף מפני דרכי שלום, קל וחומר בדיבור הקל שיוכל לשנות מפני דרכי שלום. ועוד יש שלשה ענינים שדרכם של תלמידי חכמים לשנות דיבורם, כדאיתא בפרק אלו מציאות (ב"מ כג ב) בהני תלת מילי עבדי רבנן דמשני בדבורייהו, במסכת, בפוריא, באושפיזא. וסימנך אל"ף, ראשי תיבות א'מת ל'מד פ'יך, לבד מאל"ף ראשי תיבות א'ושפיזא ל'ימוד פ'וריא, כדכתבתי בשער א'.
הז', שלא יזלזל עצמו בין הבריות. כיצד, תלמיד חכם לא יהא גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו. ולא יאכל ממנו אכילה גסה, ולא יהא רודף למלאות בטנו כאילו שמתמלאים ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם, ועליהם מפורש בקבלה (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. אמרו חכמים (שבת קנא א) אלו בני אדם שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים, והם אומרים אכול ושתה כי מחר נמות. וזה מאכל הרשעים, ושולחנות אלו שגנה הכתוב (ישעיה כח, ח) ואמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שנים, ואוכל ממנו כדי חייו ודיו. הוא שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו.
כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שלחנו, ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הבריות, כדאיתא בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ב) ר' אלעזר ב"ר שמעון הוי אכל בשוקא, חזיא ר"מ אמר ליה אין שבח לתלמיד חכם לאכול בשוק. ודייקי התוס' בפ"ק דקדושין (מ: ד"ה ויש) דגנאי הוא לתלמיד חכם לאכול בשוק, אבל לאחר אין קפידא. והא דאיתא בפ"ק דקדושין (שם) האוכל בשוק דומה לכלב, פר"ח שחוטף ואוכל. לכן איתא נמי התם די"א פסול לעדות, אבל בשלו אין קפידא אלא בתלמיד חכם. וגרסינן נמי בפרק איזהו נשך (ב"מ סז ב) תלמיד חכם לא ליכול בנכייתה [פירש רש"י שינכה לו מן החוב דבר קצוב לשנה, דנראה כמוכרו לו ויורד בספק, דאפילו תלקה ולא יהו בה פירות ינכה לו אותו קצבה, הלכך כי שקיל מיניה טפי לאו רבית הוא], והוא מפני שהוא דרך בזיון. וכן אמרו בפ"ו דבכורות (ל א) דדרך תלמיד חכם להיות צנוע באכילה. ולהטיל מים אין להמתין משום צניעות.
ולא יאכל אצל עמי הארץ, כדאיתא בפרק כיצד מברכין (ברכות מג ב) ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם, וחד מינייהו שלא יסב במסיבה של עמי הארץ. ולא יהא רגיל בבית המשתאות אפילו בין החכמים, כדאיתא במסכת נדה (טז ב) כתוב בספר בן סירא, ג' שנאתי וד' לא אהבתי, שר הנרגל בבית המשתאות כו' [ופירש רש"י שר הנרגל ת"ח הרגיל]. וגרסינן בפסחים פרק אלו עוברים (מט א) אוכלים כרים מצאן ועגלי מרבק (עמוס ו, ד), אמר רבי יצחק כל הנהנה מסעודת רשות לסוף גולה, שנאמר אוכלים כרים מצאן, וכתיב לכן עתה יגלו בראש גולים.
שנו רז"ל (שם) כל המרבה סעודתו בכל מקום, לסוף מחריב את ביתו, ומאלמן את אשתו, ומייתם את בניו, ותלמודו משתכח, ומחלוקת רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים, ומחלל שם שמים, ושם אביו, ושם רבו, וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות. אמר אביי וקרא ליה בר מיחם תנורא כו'. ועל זה אמר דוד ע"ה במזמור (תהילים קכח ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, עד סוף המזמור אמר יגיע כפיך כי תאכל. רצה לומר כאשר תאכל יגיע כפיך ולא תהנה מסעודת הרשות רק מיגיע כפיך לבד ולא מאחרים, וגם כי תאכל יגיע כפיך אתה לבדך ולא תתחבר עם אחרים לאכול ולשתות, כי לא טוב להתלוות איש באחיו ואיש ברעהו להנות מסעודת הרשות, וכמו שהקדמנו הרעות המאורעות בנהנה מסעודת הרשות. ולפי שאמרו על הנהנה מסעודת הרשות גורם שם רע לו ולכל משפחתו עד סוף כל הדורות כנזכר, לפיכך על זה הפורש עצמו מסעודת הרשות יאמר שיהיה מאושר בפי הכל, והוא אומרו אשריך וטוב לך. ולפי שאמרו על הנהנה מסעודת הרשות שתלמודו משתכח, לכך יאמר על זה וטוב לך, אין טוב אלא תורה שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב וגו'. ולפי שאמרו עוד על הנהנה מסעודת הרשות מחריב את הבית ומאלמן את אשתו, לכן יאמר על זה (תהילים שם) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך. ולפי שאמרו עוד ומייתם את בניו כו', ואם יהיו יתומים הם סמוכים על שלחן אחרים, לכן יאמר על זה בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך. ויאמר עוד אשר מרוב הטובה שיהיה לו עד שכל יראי ה' יברכהו בו, בענין (בראשית מח, כ) בך יברך ישראל וגו', וזה אמרו הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. ולפי שאמרו עוד כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנאמר עתה יגלה בראש גולים וכו' בנזכר לעיל, לכן זה השלם יבורך בהפך ממנו והוא שיזכה לראות הגאולה וטוב ירושלים. והוא אומרו יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלם. ולפי שאמרו עוד על הנהנה מסעודת הרשות מחלוקת רבות באות עליו, לכן יאמר על זה כי לא לבד יבא שלום ינוח על ראשו אלא בזכותו יהיה ושלום על כל ישראל. והוא שסיים דבריו ואמר שלום על ישראל.
וכמו שאין לישב בסעודת הרשות כך יש ליסב בסעודת מצות, כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג ב) ושמונה כמנודים לשמים כו', עד ויש אומרים מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה. וכתבו התוס' ודווקא כשיש שם בני אדם מהוגנים, כדאמרינן בזה בורר (סנהדרין כג א) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובים בסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם. ואף אם הולך לסעודה אפילו במקום שתלמידי חכמים מסובים, יקריתא היא דלא לילך בפעם ראשונה, כדאיתא באיכה רבתי (פ"ד) בני ציון היקרים, מה היתה יקרותן, לא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה. אבל עם עמי הארץ לא זו שלא ישב עמהם בסעודה, אלא בכל עניניו ודיבורו ירחיק עצמו ממנו, כדגרסינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נב ב) אמר ר"א למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ וכו', נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר אין לו תקנה. לכן יזהר התלמיד חכם שלא ליהנות מהם, ואפילו מכל אדם. והא דאמרו בכתובות פרק בתרא (קה ב) כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מביא ביכורים, היינו בדורונות קטנים, שכן דרך בני אדם להביא דורון קטן לאדם חשוב אפילו הוא עם הארץ (רמ"א יו"ד סי' רמ"ו סכ"א).
ועתה בזמן הזה שגנאי הוא לתלמיד חכם להיות עושה מלאכה, יש מקילים דמותר לחכם לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה, שעל ידי זה יכולים לעסוק בתורה בריוח (רמ"א שם). והרב רבי ישראל כתב בפרקי אבות נגד הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ג ה"י) דברים נכונים מורים היתר למקבלי פרס, להורות לשופטי העיירות דרך ילכו במשפטים, ולהורות את בני ישראל באיסור והיתר. ועל פי האמת לא אסרה תורה אלא אם יאמר הרב לתלמיד תן לי מאה זהובים וכיוצא בזה ואלמדך, אבל מה שמכלכלים תלמידי חכמים, או נותנים להם אצילי ארץ לחם לאכול ובגד ללבוש, אין בזה איסור. אבל יש בזה טובה רבה לנותנים, כמו שאמרו חז"ל ומספרים בשבח ומהללים ברוב התשבחות במחזיקי לומדי תורה, ומפליגים בשכרם בכמה דוכתי, כמבואר בפרק של אחר זה. וכי יעלה על הדעת שמצוה עלינו ליתן ויהא אסור להם לקבל הנאה, והלא אמרו שחובה על כל מי שאינו לומד שיעשה מלאכתו של הלומד, ואמרו (מסכת דרך ארץ היוצא הי"ד) ר"מ אומר כל מי שיש לו בעירו תלמיד חכם ואינו משמשו חייב מיתה, שנאמר (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה. וראינו בתלמוד (כתובות קו א) כי שופטי ישראל היו לוקחים שכרן מתרומת הלשכה. גם מי שהוא שופט ודיין העיר שקבלו לדיין עליהם מותר לקבל, אפילו יותר מכדי צרכו, כדי שיהיו דבריו נשמעים, כי עצת מסכן בזויה (ע"פ קהלת ט, טז), ודבריו אינם נשמעים, כדאיתא במסכת סוטה (מ א) אימנו רבנן עליה דרבי אבהו למנוייה בריש מתיבתא חזייא לרבי אבא דמן עכו דנפשי ליה בעלי חובות, אמר להו אית לכו רבה, פירש רש"י אמר רבי אבהו אית לכי רבה חכם גדול וראוי לישב בראש יותר ממני, כדי שיושיבוהו בראש ונותנים לו מתנות ומעשירים אותו, כדי שיהא חשוב ונשמע דבריו. וכדתניא במסכת הוריות (ט א) והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י), מניין שאם אין לו שאתה חייב לגדלו משאר אחיו, ת"ל הגדול מאחיו. גדלוהו מאחיו. וכך מצינו בדורות אחרונים בסדר הנשיאים, בשעת מינוים היו נותנים להם דורונות ומתנות, הביאו השבט יודא סימן מ"ב תראנו משם.
והבוחן לבות הוא יודע תעלומות לב המקבל, אם כוונתו לשם שמים כדי שיהיו דבריו נשמעים. ולפי האמת מי שיוכל לעסוק בתורה תדיר, ואינו מקבל הנאה אלא משלו, כי חננו השם יתברך במה שיוכל להתפרנס, אשריו ואשרי חלקו, ומעטים הם הזוכים לשתי שולחנות. השם למען רחמיו יזכנו לתורתו. עד כה דברתי בהנהגת מדותיו.
הנהגת מלבושיו. הוא שיהא מסולסל בבגדים נאים, כמו שכתבתי לעיל בתחלת השער מה דאיתא בנדרים ובקדושין. וכתב הרמב"ם פ"ה מהלכות דעות (ה"ט) מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן. ולא ילבש כלבוש מלכים, כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלים בהם. ולא מלבוש עניים, שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים. ולא יהא בשרו נראה מתחת בגדיו, כמו בגדי פשתן הקלים ביותר שעושים במצרים. ולא יהיו בגדיו סחובים על הארץ, כמו בגדי גסי רוח, אלא עד עקבו, ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו. ולא ישלשל טליתו, מפני שנראה כגסות רוח, אלא בשבת אם אין לו להחליף. ולא ילבש מנעלים המטולאים טלאי על גבי טלאי בימות החמה, אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני. ודברים הללו מבוארים בתלמוד בברכות פרק כיצד מברכין (מה א) ובשבת פרק אלו קשרים (קיד א) ובבא בתרא פרק חזקת הבתים (צז א). והטעם בזה שלא יתגנה בעיני הבריות מפני כבוד התורה. גם שיתעורר עצמו אם לבוש הגוף צריך להיות זך ונקי בלי לכלוך, קל וחומר לבוש הנפש שהוא הגוף שצריך להיות זך ונקי בלי לכלוך החטא, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. ודרשו בפרק שואל (שבת קנג א) על גוף האדם שיהיה תמיד זך ונקי בלי לכלוך חטא ועון. זהו שרצינו לדבר בזה השער.