אור ברסלב
מטה משה עמוד התורה

מטה משה· רבי משה מאט

עמוד התורה

הקדמה

שער א

- במעלת התורה

יתברך צורינו מלכנו, הוא ה' אלהינו אשר הוציאנו מארץ מצרים, וקרבנו לפני הר סיני, ונתן לנו תורת אמת באש לבנה חרותה באש שחורה, כדאיתא בירושלמי דשקלים (פ"ו ה"א) רבי פינחס בשם ר' שמעון בן לקיש אומר, תורה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה נתנה לו באש לבנה חרותה באש שחורה. והכי איתא נמי בפסיקתא (דר"כ, פיסקא א'). רצו בזה על דרך שאמר שלמה המלך עליו השלום (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, בני אמי נחרו בי שמוני נטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. אל תראוני שאני שחרחורת, האי שחור אדום הוא, רצה לומר אל תראוני שאני שחרחורת בשחרות הגופני התאוניי, שאותה השחרות איננו טבעי, ששזפתני השמש. השמש הזה רצה בו הגוף הדומה לשמש בכל צד, כי כמו השמש ההתקרבות אצלה לא טוב הוא, לרוב חמימות וקדרות השמש, והתרחק ממנה גם כן לא טוב לרוב הקרירות, ולזה באקלים הצפוני אין שם ישוב. ואין לך אויר ממוזג ויפה כי אם לאותם היושבים תחת הקו המשוה. ולזה אמרו רז"ל (ב"ב קנח ב) אוירא דארץ ישראל מחכים, לפי שהוא מונחת במבחר המקומות באמצע האקלים מן אקלימים שהעולם נחלק בהם, והיא מזוגה יותר מקור וחום ומוכנת לקבל המושכלות. כמו כן הוא גוף האדם, כי כל המקרב עצמו אל הגוף וימשוך עצמו אחר תאות הגופני רע לא טוב הוא, נמשל כבהמות נדמה. כי כן אדם הראשון עד שלא חטא והתאוה תאוה היה מלאך ה' צבאות, כולו שכל גמור יפה ומום אין בו, והיה ראוי שיחיה לעולמים כאחד מן המשרתים העליונים, והונח בגן עדן הארץ שהיא מבחר המקומות. וכיון שחטא ונמשך אל התאוות, נתפשט מן השכל ונתלבש בחומר, ואז גורש מן הגן ונתן לו העשב למאכלו כבהמה. הוא שכתב בו (בראשית ג, יח) ואכלת את עשב השדה, תחת אכלו תחלה פירות הגן שהיה מטע ה' להתפאר. ועליו ובדומה לו נאמר (דברים כט, יח) כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה, וסיפא דקרא לא יאבה ה' סלוח לו.

גם מי שמרחיק עצמו יותר מדאי, ומואס בגוף, ופורש עצמו מכל דרכי העולם, ויסגף עצמו ברעב ובצמא ובחוסר כל, כאילו השם יתברך שונא את הגוף, זהו גם כן דרך הכסילים, ועל זה נאמר (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב. והנה אמרו ז"ל בנזיר (יט א) מאמר נכבד, וכפר מאשר חטא על הנפש (במדבר ו, יא), על איזה נפש חטא, אלא על שהזיר עצמו מן היין, ומה מי שפירש עצמו מן היין נקרא חוטא, הפורש עצמו מכל וכל על אחת כמה וכמה. ואמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז, טז) אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. כי מי שרוצה להיות צדיק הרבה אובד גופו, ומי שרוצה להתחכם יותר אובד גופו. והמבחר שבפעולות הוא הדרך הממוצע, יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה, לא שישכון במדבריות ובהרים ולא שיענה גופו. ואמרו ז"ל בפ"ק דסוטה (ה ב) כל השם ארחותיו ומשגיח בהם, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהילים נ, כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים, אל תקרי ושׂם אלא ושם השי"ן בימין, והשומא הוא השיעור שמשער פעולותיו שיהיו דרך המיצוע. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ד, כו) פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו. כיון בזה להזהיר את האדם שידריך את עצמו במצוע שתי הקצוות, שלשון הפלס שהיא ממוצע בין שתי הכפות שוה בשוה ואינו יוצא לחוץ, ואז יכונו כל מדותיו, כי הוא דרך הישר ללכת בו. וזהו שהוסיף ביאור ואמר אל תט ימין ושמאל, כלומר שילך באמצע ולא יטה לאחת מהקצוות.

ועוד שהשמש עושה שתי פעולות זו היפך זו, מלבין הבגד ומשחיר פני הכובס, והכל לפי המקבל. כן גוף האדם, בענינו יש בו שתי פעולות רע לזה וטוב לזה, והכל לפי דעתו של אדם. שהרי מצינו במעשה בראשית שהיו כל הנמצאים כולן ביום ששי קודם שנברא אדם על שני חלקים שכליים, הם הנבראים עליונים שהם שכל גמור נבדל מן חומר. ארציים הם האילנות והצמחים ושאר בעלי חיים שהם חומר גמור אין בהם שכל. ושני חלקים אלו יעשו פעולותיהם שנתמנו עליהם אלו בשכל ואלו בטבע, וכל אחד מהם מוכרח בפעולותיו, זה בשכלו וזה בטבעו, ואין מונע לאחד מהם. לפיכך חייבה החכמה לברוא ביום ששי נברא שלישי מורכב מהם, משותף משניהם, והוא הכולל אותם בשכל ובטבע, בשכל כמין השכליים הנפרדים ובטבע כמין הארציים.

וזהו האדם הצדיק הזה המושל ברוחו, ויצא ונלחם מלחמות ה', ומתגבר על יצרו לבלתי שמוע לו ללכת אחר תאוות העולם. הוא במדרגה עליונה יותר ממלאך, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צג א) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. והרשע הזה הנמשך אחר תאות הגופנים הוא במדרגות בהמה, כמות זה כן מות זה (קהלת ג, יט). ואף אחר מותו עוד יד ה' נטויה לייסרו ביסורי שאול ואבדון. ואחר שהודעתיך שדמיון הגוף כדמיון השמש בכל צד, אז תבין ביאור הכתוב (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת, רצה לומר שלכלכתי את נפשי בשחרות התאוה, כי איננו טבע הנפש לכך ששזפתני השמש, רק בא מכה הגוף הדבוק בה. בני אמי נחרו בי זה אברי הגוף, המה הסיתוני, כי כל אברי הגוף טבעם לימשך אחר תאוות העולם, רק הנפש היא יחידה בגוף כגר בארץ. כמו שגם הוא עליו השלום (קהלת ד, יג) כינה ליצר טוב ילד מסכן, שאין האברים שומעין לו. וליצר הרע מלך זקן, שהוא שליט על כל האברים, וכל האברים שומעים לו, כי כולם טבעם אחר התאוה. שמוני נוטרה את הכרמים (שה"ש שם) כלומר הסיתוני לנטור כרמי שאר האומות, אשר הכרמים שלהם הוא תענוגי עולם הזה, כרמי שלי כרם ה' צבאות בית ישראל, והוא העולם הבא המוכן לי לבד ואין לזרים איתי לא נטרתי, ולזה נקראו גם כן מעשה הצדיקים שאינם נמשכים אחר התאוה. ומעשיהם של רשעים הנמשכים אחר התאוה חושך, כמו שנאמר (בראשית א, ד) וירא אלוהים את האור שראוי להשתמש בו הצדיק הנקרא טוב, שנאמר (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב, וכתיב (תהילים צז, יא) אור זרוע לצדיק. זהו וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך (בראשית א, ד), רצה לומר הבדילו לעתיד לבוא ופירש בין האור ובין החושך, שעל ידי הגניזה הזאת שגנזו לצדיקים ומנעו מן הרשעים, כדכתיב (איוב לח, טו) וימנע מרשעים אורם, נהיה הבדל בין בעלי האור שהם הצדיקים ובין בעלי החושך שהם הרשעים. וכן הוא בבראשית רבה (פי"א, ב).

ואחר שהודעתיך שהאדם מורכב משני אשות, מאש השחור הגופני התאוני, כמו שאמר הנביא (ישעיה לג, יא) על אותם הנמשכים אחר תאות גופני, לנפתים ליצרם, רוחכם אש תאכלם. ואומר (ע"פ תהילים קו, יח) אש תלהט רשעים. ואש הלבן העליון השכלי המקבלת שפע השם יתברך הנקרא אש, שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש. ועל ידו יודלק נר אלהים נשמת אדם (משלי כ, כז).

וזהו שאמרו במדרש חזית (שהש"ר פ"ב, ה) סמכוני באשישות בב' אשות, רצו בה האש התחתון הגופני והאש העליון השכלי. והנה היה זאת כוונת התורה האלהית להשלים אלו הב' חלקים, לזה אמרו (שקלים פ"ו ה"א) התורה נתנה באש לבנה חרותה באש שחורה, להורות כי התורה היא תועלת האש השחור התחתון הגופניי ותועלת אש הלבן העליון הנפשיי, כי היא תועלת גוף ונפש. ולכן לוחות הברית היו שנים, כי הם תועלת גוף ונפש. וכן העיד אדון הנביאים (דברים ו, כד) ואמר לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה, וכתיב (שם כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו' לפני ה' אלהינו. ביאר כי קיום המצות הוא כולל שתי תועלות, תועלת כלל הגוף בעולם הזה, ותועלת הנפש בעולם הבא, זהו שהזכיר בכלל לטוב לנו כל הימים. ואחר הוסיף פירוש הכלל ופרט לחיותנו כהיום הזה, זו תועלת הגוף בעולם הזה, וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו זו תועלת הנפש לעולם הבא. וכן ביאר שהעולם הזה הענין הזה בעצמו, הוא שאמר (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, ודרשינן מינה במסכת אבות (פ"ו מ"ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.

וגרסינן במסכת עירובין פרק כיצד מעברין (נד א) אמר ר' יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א, ט) כי לוית חן. חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרותיך. חש בבני מעיים יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשריך. חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא, ע"כ.

וקשה לי על כללא דהאי מאמר, היאך אמר חש בראשו יעסוק בתורה, וכן כולן, הלא אסור לרפאות בדברי תורה אם לא קודם שבא החשש, דלהגן שאני, כדאיתא במסכת שבועות (טו ב) אבל אח"כ לא. ועוד למה לא חשב גם כן חש בעינים יעסוק בתורה, שנאמר (תהילים יט, ט) מצות ה' ברה מאירת עינים. וגם חש בלבבו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי יג, יב) תוחלת ממושכה מחלת לב ועץ חיים תאוה באה, כמו שדרשו רז"ל במסכת ברכות (לב ב). ועוד לא לימא רק חש בכל גופו יעסוק בתורה ותו לא, דהוי כולהו אחרינא בכללא.

ונראה לי כוונת המאמר, כי ידוע כמו שיש חולי הגוף כן יש חולי הנפש, וכל החששות אלו חששות נפשיות הן. ואותן חששות רפואה שלהן עסיקת התורה הוא, כמו שכתב המיימוני בהלכות עבודה זרה וחוקות הגוים (פי"א הט"ז). ואמר המהלך בדרך ואין עמו לויה, רצו בזה המבקש לילך בדרכי השם יתברך כדכתיב (דברים ח, ו), ללכת בדרכיו, ושלא לסור מן הדרך ימין ושמאל, ואין עמו לויה, רצה לומר שאין לו חבור שיסייענו להתגבר על יצרו, יעסוק בתורה, על דרך (סוכה נב ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. ועל דרך שאמר הכתוב (תהילים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, ופירש הרד"ק שהנפש יושבת בתוך הגוף כגר בארץ, כי כל אברי האדם מושכים אותו לתאות עולם, זולת הנפש יחידה מושכת לעבודת האל, ואי אפשר לה להתגבר, ותורת ה' תמימה משיבת נפש שתוכל להתגבר.

ואחר כך מתחיל בפרטי הענינים, ומונה והולך חמשה עניני עבירות אשר הם העקרים אשר כל התורה כולה והאמונה תלויה בהם, ולכל אחד היא רפואה אחת מחמשה חומשי תורה. ואמר חש בראשו, רצה לומר שיש לו חשש באמונת מציאות השם יתברך אם יש אלוה נמצא, וזהו חש בראשו, כלומר שיש בו חשש אם יש אלוה, נמצא שהוא המתנשא לכל לראש, וכמו שדרשו (מכילתא דר"י בשלח) נתנה ראש ונשובה מצרימה. יעסוק בתורה, רצה לומר יעסוק בספר בראשית, ובזה ידע ויאמין כי יש אלוה נמצא, כי מתוך שיעיין בחידוש העולם יבא לאמונת מציאות השם יתברך, כאשר כתב הרב המורה (מורה נבוכים) פרק ע"א חלק ראשון וז"ל, אם העולם מחודש יש לו מחדש בלי ספק, וזה מושכל ראשון, כי המחודש לא יחדש עצמו, אבל חדשו זולתו הוא השם יתברך כו'. הרי ביאר הרב כי באמונת החידוש אנו עומדים על מציאות השם יתברך במושכל ראשון. וכן כתב בעל העקדה (שער א') וז"ל, אמנם אנו מכירים מעשיו ועוצם פעולותיו ונפלאותיו, והם יגידו ויעידו על אמיתת מציאותו כמו שאמרנו. והוא מה שהפליג להראות אמיתתו בפתח דבריו בתורה אלהית, בראשית ברא ואחר כך אלהים, להראות כי אין לנו שום מבוא להכיר את ה' אלהים כי אם מצד שברא מעשה בראשית. אמנם מעשה בראשית הוא הסולם לעלות ולחזות בנועם ה'. הרי העידו שני עדים נאמנים הרמב"ם ובעל העקדה שמהחדוש באנו למציאת השם יתברך. ונראה שלפי זה תקנו חז"ל קודם קריאת שמע שחרית וערבית ברכת יוצר המאורות ומעריב ערבים, שהם מורים על חידוש העולם, ואח"כ קורין קריאת שמע ומקבלים עול מלכות שמים, כי הא בהא תליא, ועל ידי החידוש עומדים על מלכותו.

חש בגרונו, אמר כנגד העיקר השני שהוא תורה מן השמים. ולזה אמר חש בגרונו רצה לומר שיש בו חששא אם התורה הלומד בגרונו אם היא מן השמים, יעסוק בתורה, רצה לומר יעסוק בספר שמות, שמבואר שבאותו ספר נאמר ענין מתן תורה שהיה נראה לכל העם כי מן השמים דבר עמהם השם יתברך, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו' (שמות כ, יד).

חש בבני מעיים, רצה לומר יש לו חששא בענינים התלוים באברים שבבני מעיים, כי פעולות רבות תלויות בהם, כאשר הערונו על זה רז"ל באמרם במדרש (ויק"ר פ"ד, ד) על פסוק וכל קרבי את שם קדשו (תהילים קג, א) הכבד לכעוס, המרה לקנאה, הקיבה לשינה, הטחול לשחוק, הכליות לעצה, הלב גומר. ויחשוב האדם בעבור שהאברים הללו הם לאדם ולבהמה, ויתחייבו מזה פעולות ומזה פעולות. ויחשוב שהפעולות הם בעצמם שוים, ובעבור זה יחשב שגם הנפשיות הם שוים, ויבא מזה דעות רחוקות ונפסדות, כאשר כתב הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות, ועל אלו וכדומה להם נאמר (תהילים מט, יג) נמשל כבהמות נדמו. ומי שיש בו דעת זה בודאי כפר בעיקר שכר ועונש, וחשב כמות הבהמה כן מות האדם, ומותר אדם מן הבהמה אין (קהלת ג, יט). ומי שיש בו חשש זה יעסוק בתורה, רצה לומר יעסוק בספר ויקרא, כי תורת כהנים מורה על עיקר שכר ועונש, שהרי כל תורת כהנים מלא מזה, להביא כופר נפשם על חטאתם אשר יעשו בשגגה, כל שכן אם יעשו בזדון שיענשו. וידוע שהרבה מצות ועונשים בעריות ובדומיהם שנאמרו באותו ספר. וידוע כי מדה טובה מרובה ממדת פורענות (סוטה יא א). ואם גלוי שהשם יתברך יעניש על עוברי עבירה כל שכן שישכיר לעושה מצוה.

ולזה היא האל"ף זעירא בויקרא, לרמוז שכמו שמפורשים העונשים בספר הזה כמו כן יהיה שכר לעולם הבא, והקטן יהיה לאלף באותו זמן. ולזה פתח ההוא ספר במלת ויקרא, בלשון שמצינו בשכר ועונש, דכתיב (תהילים נ, ד) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, דרשו רז"ל (סנהדרין צא ב) יקרא אל השמים מעל זו נשמה, וכן "השמים" בגימטריא "נשמה". ואל הארץ לדין עמו, זו הגוף, והכוונה הוא לתת דין וחשבון לעתיד לבוא. ועוד לפי שיש בני אדם שחושבים מיד בחטאם חטא אחת אז אין להם תקנה, ואומרים כאשר אבדתי אבדתי, כאשר הזהירו רז"ל על זה (אבות פ"ב מי"ג) אל תהא רשע בפני עצמך, כלומר אל תחשוב בלבבך לומר רשע אני ואין לי תקנה לכן בשרירות לבי אלך. ואותן בני אדם הלא כופרים בשכר ועונש, על צד זה שחושבים שאין הסליחה אצל השם יתברך.

ואם יש לו חשש באופן זה, יעסוק בתורת כהנים ויתבטל הדעה הזו, כי שם הוא עניני הקרבנות. וטעם הקרבנות כתב הרלב"ג (תועליות פרשת ויקרא א') וז"ל, התועלת להיישר האנשים כאשר חטאו שישובו אל השי"ת והוא יכפר להם עונותיהם. ובזה תועלת נפלא להגיע האנשים לשלמות האנושי, וזה כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ). ואם יאמינו האנשים שחטאו חטא אם שיהיה נכתם עונם תמיד לפני השם יתברך יוסיפו לחטוא עוד, לחשבם שכבר אבדו בסבת מה שחטאו, ולא יועילו השמרם מחטא במה שעתיד. ואמנם כאשר ידעו שבשובם מדרכם הרעה וישובו לדרכי השם יתברך יכפרו להם עונם, אז יהיו נזהרים מחטא עוד וישובו אל השם יתברך כדי שירחמם ויכפר אליהם מה שחטאו בו. והנה רצה השי"ת שיהיה עם התשובות הקרבת הקרבן, כדי שיתיישב יותר בלב החוטא שכבר נתכפר לו אותו החטא, כי לא יצוייר אצל המון האנשים שיהיה אדם רשע ואחר כך יתנקה מרשעו בתשובתו בלבבו זולת מעשה כלל. ולזה צוה השם יתברך שיעשה אלו הקרבנות בבית הנכבד אשר בו שכינתו, ועל ידי הנכבד והנבדל לעבודת השם יתברך. להשלים הכפרה לחוטא עם התשובה יצוה מפני זה שיסמוך שתי ידיו על ראש קרבנו ויתוודה עליו עונותיו, לישב בלבבו שאותם החטאים כאילו נעתקו ממנו ובאו על ראש הבעל חי.

ורבינו בחיי כתב פרשת שמיני (ויקרא ט, ט), ועל כן היה מקטיר ג' דברים הללו החלב והכבד ויותרת הכבד, לפי ששלשתן מסכימים בחטא ומטין האדם מדרך טובה לדרך רעה. החלב הוא השומן המביא האדם לידי גסות הרוח, והוא שנאמר (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט וגו', שמנת עבית כשית, וכתיב (איוב טו, כז) כי כסה פניו בחלבו. הכליות הן מקור העצה הוא, שאמרו (ברכות סא א) הכליות יועצות, ולכן נאמר (תהילים טז, ז) אף לילות יסרוני כליותי. הכבד משם הנפש המתאוה המתפשטת באדם, והיא המולידה החימה והכעס והמבקשת השררה ותענוגי הגוף, וכל זה היה מקטיר לצפון כי משם תפתח הרעה (ירמיה א, יד). והכל היה בא לכפר על חטא האדם היוצא משומן הלב וממחשבת הלב. הרי עיניך תחזנה שספר תורת כהנים מורה חטאים בדרך תשובה, והיא רפואה לנפש החוטאת בעבירות התלויות בקרבי האדם. ולפי זה הדרך היא האל"ף זעירא. על דרך דאיתא באותיות דרבי עקיבא אל"ף א'מת ל'מד פ'יך. והבעל תשובה בכל מקום שיבא צריך להגיד האמת, אף אם לא שואלים אותו, כדאיתא בשביעית (פ"י מ"ח) וזה דבר הרוצח (דברים יט, ד) רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם רוצח אני. ובספר הזה מורה דרך התשובה, ורמז בתחלתה שצריך להגיד האמת כדי להקטין עצמו, ולכן האלף זעירא כלומר א'מת ל'מד פ'יך, כדי להקטין את עצמך שלא לכבדך.

הנה שלשה חומשים הראשונים הם רפואה לשלשה עקרים, דהיינו מציאות השם יתברך, ותורה מן השמים, ושכר ועונש. ואחר זה מונה עבירה אחת כמעט, היא דומה לאחד מהעקרים, כי ממנה באה רבות רעות האדם, והיא מדת הקנאה. שידוע כי כאשר יקנא באדם במי שהשיג עושר ונכסים, יוסיף דאגה על דאגה עד שישיג כמותו. ואם השיג יגיע מזה אל אהבת הכבוד ובקשת מיני ממשלה בקנייני העולם הזה. ומאהבת הכבוד יעלה אל השררה, ומהשררה יגיע מזה לעבוד עבודה זרה, ואם לא השיג, יהיו כל ימיו מכאובים וחיי צער יחיה, וסוף שימית את עצמו או את חבירו. את עצמו, שכן אמר שלמה (משלי יד, ל) ורקב עצמות קנאה, וכן אמר אליפז (איוב ה, ב) ופותה תמית קנאה, מי שמתפתה אחר מדת הקנאה תמיתנו. וכן דרשו רז"ל (אבות פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. את חבירו שהרי מתוך הקנאה יבא לידי שנאה, ומן השנאה יבא לידי רציחה, שכן כתיב (דברים יט, יא) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת. ומזה אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ד, ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח. הזכיר כל עמל, והם קנייני הגוף, כגון עושר ונכסים וכבוד, ושאר כל מעלות השררה. כל כשרון המעשה תורה ותשובה ומעשים טובים, כי הוא קנאת איש מרעהו בין בעושר בין בחכמה, או איזה מעלה שתהיה, הלא הקנאה מצויה בין איש לחבירו. גם זה הבל, גם בחטא זה נכשל הבל שנתקנא בקין אחיו כשהביא מנחה לה', ועמד הוא ונתדמה בקרבנו לאביו שהביא בעל חי, ומתוך הקנאה בא לידי שנאה והיתה מריבה ביניהם על ירושת הארץ עד שנהרג.

והנה המדה הזו חורבן העולם, גם ממנה יבאו כל המחלוקת והגניבה והגזלה והדומה להן. לכן אמר חש בעצמותיו, כלומר יש מי שמאמין בג' עקרים אך חש במדת הקנאה, וכנה לקנאה בעצמות על דרך ורקב עצמות קנאה (משלי יד, ל), שהעצמות מדת הקנאה בהם, שמקנאים לעצם המוח הבא באחרונה, ונטל חלק בראש גם לשנים הבאים אחריהם, ויש להם מעלה שאינם מקבלים טומאה. לכן כינה הקנאה בעצמות יעסוק בתורה, רצה לומר בספר במדבר, ויראה מחלוקת של קרח שנתקנא במשה ובנשיאותו של אליצפן, ומה היה סופו, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותו וכל עדתו. ויראה כי אמר הכתוב (במדבר יז, ה) ולא יהיה כקרח וכעדתו. אזהרה שלא להחזיק מחלוקת (סנהדרין קי א). ואם יתבונן בזה שהמתלבש במדת הקנאה הוא בכלל החטאים בנפשותם, מיד ישוב מדרך הרע הזה ושב ורפא לו.

חש בכל גופו, אמר זה על דרך דאיתא במסכת מכות (כג ב) דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני, שס"ה כמנין ימות החמה, רמ"ח כמנין אבריו של אדם, שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה, "תורה" בגימטריא הכי הוי, תורה שית מאה וחד סרי הוין. כמנין "תורה" צוה לנו משה. אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו (מכות כד א). בא דוד והעמידן על י"א, דכתיב (תהילים טו, א) מזמור לדוד ה' מי יגור באהליך ומי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו וגו'. ונראה שדוד העמידן על י"א כנגד י"א אברים שבגוף המרגילים את האדם ומוליכים אותו הן לטוב הן לרע, והן המוח, הלב, הכבד, והעינים, האזנים, הפה, הלשון, הכליות, הידים, הרגלים וראש הגויה. ואמר כאן חש בכל גופו, רצה לומר שחושב מאחר שבא דוד והעמידן על י"א נמצא שיש שינוי לתורתנו הקדושה. יעסוק בתורה, רצה לומר במשנה תורה. ויראה שגם משה רבינו עליו השלום חשב להו עיקר, שכתב י"א ארורים בפרשת כי תבוא, והם מכוונים זו לעומת זו, כנגד י"א דברים שאמר דוד עליו השלום, הולך תמים (תהילים שם ב) כענין שנאמר (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, זו היפך ארור אשר יעשה פסל וגו' (שם כז, טו). ופועל צדק שלא יגזול שלא יקח כלום משל חבירו, כמו שאמרו רז"ל (ב"ב פח ב) צדק משלך ותן לו, זה היפך משיג גבול. דובר אמת בלבבו, שיהא פיו ולבו שוין, היפך משגה עור. לא רגל על לשונו, היפך מכה רעהו בסתר שהוא הולך רכיל. לא עשה לרעהו, היפך מטה משפט. וחרפה לא נשא על קרובו, כלומר שלא יעשה עמו דבר שישיג עליו חטא, היפך גלוי עריות. נבזה בעיניו נמאס, היפך מקלה, כי סבת המקלה היותו חכם ונכבד בעיניו, והנקלה והנבזה בעיניו יכבד יראי ה'. כספו לא נתן בנשך, שאינו חומד ממון אחרים, ושחד על נקי לא לקח היפך ארור לוקח שוחד להרוג דם נקי. עושה אלה לא ימוט, כלומר עושה אלה העושה אותן אשר כתוב עליהם (דברים כז, יב) אלה יעמדו על הר גריזים לברך, והם היפך אלו שכתוב בהם (שם יג) ואלה יעמדו על הר עיבל. לא ימוט לעולם, כלומר לא בא לידי ארור לעולם. לכן אם יעסוק תמיד במשנה תורה לא ימוט לעולם.

וכן הזהיר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ח, ט) כל עת יהיו בגדיך לבנים. רצה לומר בכל עת תתבונן ותשמור גופך מעבירות, ויהיו בגדיך והוא הגוף לבן, ולא יהא מלוכלך בעבירות. רמז בר"ת "עיבל" ע'ת י'היו ב'גדיך ל'בנים, להורות שאם תתבונן תמיד בארורים האמורים בהר עיבל לא תמוט לעולם, ויהיו בגדיך לעולם לבנים. זהו חש בכל גופו, שאין בגדי הנפש שהוא הגוף לבנים, יעסוק בתורה, דהיינו בי"א ארורים האמורים במשנה תורה.

זהו הנראה לי כוונת המאמר הזה. הנה מבואר שמאמר הזה לפי הנגלה הוא מורה שהתורה היא תועלת גוף אשר תועלתו נגלה.

והרמז הנסתר מורה, שהיא תועלת הנפש הנסתר, ומתוכה תזכה הנפש לרב טוב הצפון והנסתר. וכדגרסינן במסכת סוטה פרק היה נוטל (כא א) דרש רבי מנחם בר יוסי, מאי דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, תלה התורה באור ואת המצוה בנר, לומר לך מה הנר אינה מאירה אלא לפי שעה, אף המצוה כו'. ואת התורה באור, לומר לך מה האור מגין לעולם אף התורה מגינה לעולם. ואומר (שם כב) בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך זה יום המיתה, והקיצות היא תשיחך לעולם הבא. משל לאחד שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים, ומן החיה רעה ומן הלסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור, ניצול מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומלסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצול מחיה רעה ומן הלסטים, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שהגיע לפרשת דרכים ניצול מכולם.

נוסף על הפשט המבואר בפירוש רש"י, יש למאמר זה דרך נכון, כי משמעות המאמר משמע דהמשל הזה קאי אתורה לחוד לא אמצוה שפירש רש"י. גם מה שפירש רש"י נזדמנה לו אבוקה של אור זכה לקיים המצות כו', קשה, הרי תלה הכתוב המצוה בנר ולא באור, ואת התורה תלה באור. ואי האי אבוקה של אור הוא תורה, אם כן מהו כשעלה עמוד השחר. ומפני קושיא זו פירש רש"י אבוקה של אור הוא המצוות, ועמוד השחר היינו תורה. ופרשת דרכים מפרש בגמרא. ונראה כוונת המאמר, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים, ירצה בו, כי ידוע שמי שהולך בשרירות תאות לבו ונמשך אחר התאוה בכל עניינו, הוא רק רע, ונקרא רשע. ועליו וכדומה לו אמרו רז"ל (כתובות קד א) כי ג' כתות מלאכי חבלה יוצאים לקראת הרשעים, אחת אומרת אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מח, כב), אחת אומרת למעצבה תשכבון (שם נ, יא), ואחת אומרת רדה והשכבה עם ערלים (יחזקאל לב, יט). ירצה בו, כי נפילות כוחותיו ואבדן עשתונותיו וסור ממשלתו מהשתמש מעושר, ומקנה קנינו אשר קרה לו בנפלו עלי משכב, היא הכת הראשונה שהפרה את בריתו ואספה את שלומו. אמנם המות משלים לשלול אותו לגמרי עד בלתי השאיר לו כי אם שארית בשרו, וצרדא בר זוזא שבו משכיבים אותו אל תוך קברו, ועל זה אמרה הכת השנייה למעצבה תשכבון. והם אותה כתה הממונה על המות ואבדון. הכת שלישית אומרת, רדה והשכבה את הערלים, רצה לומר כת מלאכי חבלה אומר לו רדה והשכב את הערלים יורדי בור ושאול מתחת מקום שנשמתן וגופן כלה.

והנה אומר במשל הזה נתיירא מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים. הנמשל הוא, הג' כתות הללו. מן הקוצים הם הכתה הראשונה, וקוצים הוא מלשון קוצה חלה מן העיסה (נדה עא ב), ומלשון קץ ידא (שם יג ב), קץ אילנא (ב"ק צא ב). רצה לומר אותה כתה הקוצים וכורתים שלומו ממנו, ומסירים ממשלתו באופן שיפול למשכב ויתייסר ביסורים רעים וקשים כמות. ומן הברקנים, היא הכת השנייה המשלמת המות. ולשון ברקנים מלשון ברק חרבו של מלאך המות, ולזה אמרו ברקנים לשון רבים, כי חרבו של מלאך המות יש לו י"ו פנים, כמו שכתב הרוקח בהלכות (פסח) [ראש השנה] (סי' רט"ז), ונכרתו לנו בתורה שכתב בה עץ חיים היא (משלי ג, יח), ט"ז בריתות כנגדם, ועמהם אנו נצולים מחרבו של מלאך המות. ומן הפחתים, היא הכת הג', האומרת רדה והשכבה את הערלים יורדי בור ושאול מתחת, ואומר נזדמנה לו אבוקה של אור, רצה לומר התורה, ולכך אומר אבוקה של אור. ירצה שמתאבק בעפר רגלי חכמים ולמד התורה הנקראת אור. והמעלה הראשונה מן התורה שאדם מתחיל בה ללמוד היא המקרא, לזה אמר נזדמנה לו אבוקה של אור, ולמד מקרא. ניצול מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים, רצה לומר שאינם בכלל רשעים, אשר כל אלו ג' כיתות באים לקראתם, והוא ניצול ממקצת פורענות שלא יתייסר ביסורים בעולם הזה, כנגד שאמר לעיל בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה. אך עדיין מתיירא מחיות ולסטים, רצה לומר אף שהיא מצלת מהיסורים בעולם הזה שהוא הכת הראשונה, עדיין הוא מתיירא מחיות ולסטים שהוא הכת השניה, הגוזרים המות והשוללים ממנו חיותו ושלמותו עד לא השאיר לו כי אם שארית בשרו. ואינו יודע איזה דרך מהלך, רצה לומר שאינו יודע לאיזה דרך מוליכין אותו לאחר מיתה, אם לגיהנם אם לגן עדן, כמו שאמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו (ברכות כח ב) ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחד לגיהנם ואחד לגן עדן, ואיני יודע באיזה דרך מוליכים אותי ולא אבכה. וזהו כנגד כת השלישית האומרת רדה והשכבה את הערלים. כשעלה עמוד השחר ניצול מחיה רעה ומלסטים. הנמשל לזה כיון שלמד משנה שהיא דומה לשחר, כי כמו שהשחר מאיר מעט מעט, כמו שפירש רש"י לשיר השירים בפסוק מי זאת הנשקפה כמו שחר (ו, י), כן הלומד משנה מבין מעט מעט והוא מעלה גדולה מהמקרא, כדאיתא בפרק אלו מציאות (ב"מ לג ב).

ניצול מחיה רעה ומלסטים הוא הכת השנייה, והיא כנגד מה שאמר לעיל בשכבך תשמור עליך זה יום המיתה. ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, כדאיתא בסוטה פרק היה נוטל (כב א) דהמורה הלכה מתוך משנה הוא מבלי עולם, ופירש רש"י שמבלין העולם בהוראות טעות, דכיון דאין יודעין טעם המשנה פעמים שמדמים לה דבר לדבר שאינו דומה. ועוד יש משניות הרבה דאמרינן הא מני פלוני היא ויחידאה היא ולית הלכתא כוותיה. ועוד שאינן יודעים במחלוקת התנאים הלכה כדברי מי, הלכך מורים הוראות טעות. נמצא מי שלומד רק משנה אינו יודע איזה דרך ישכון אור שבו ילך דרך עץ חיים לגן עדן, או איזה דרך הוא רע אשר בו ילך לצלמות וגיהנם. כיון שהגיע לפרשת דרכים הוא התלמוד המפרש המשנה, והיא היא הפרשת דרכים לידע באיזה דרך נלך באור החיים, ניצול מכולם. על דרך דאיתא באלו מציאות (שם) העוסקים במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה ונוטל עליה שכר, בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו. וכנגדה אמר לעיל והקיצות היא תשיחך לעולם הבא. נמצא העוסק במקרא במשנה בתלמוד הוא תועלת לגוף בעולם הזה, ולנפש בעולם הבא.

ואמרו נמי רז"ל במסכת סנהדרין פרק חלק (צט ב) וז"ל, אמר רבי אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בין פמליא של מעלה לפמליא של מטה, שנאמר (ישעיה כז, ה) או יחזיק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. רב אמר כאילו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה, שנאמר (שם נא, טז) ואשים דברי בפיך. ר' יוחנן אמר אף מגין על כל העולם כולו, שנאמר (שם) ובצל ידי כסיתיך. ר' יוחנן אמר כאילו מקרב את הגאולה. וכוונתם ז"ל על השלום הרמוז אצלינו בלי ספק, והוא שלום הגוף והנפש שנקראים פמליא שלמעלה ושלמטה. כי הנשמה החשובה חצובה מתחת כסא הכבוד, חלק אלוה ממעל, נקרא פמליא שלמעלה, והגוף הנגוף הלז עפר מן האדמה נקרא פמליא שלמטה. והביא ראיה מפסוק או יחזיק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. רצה לומר המחזיק במעוז השם, והיא התורה, יעשה שלום בעבורו. כי מלת לי תשמש כמו בעבורי כמשפטה בהרבה מקומות, והוא כאילו אמר שבאה שנתן לנו את תורתו היה שלום בינינו. אם כן הסבה הראשונה מהשלום הזה הוא השם יתברך. ואמר ב' פעמים שלום לרמוז אל השני החלקים, שלום הנפש ושלום הגוף, אשר הוא אחד לפי האמת. או שיהיה יעשה שלום לי הראשון בעבורי כאמור, ושלום יעשה לי השני כמשמעו. והכונה בפסוק שהשם יתברך צווח ואומר אם יחזיק במעוזי ירצה אם יחזיון האיש השלום במעוזי, ותהיה מלת או כמו או נודע כי שור נגח הוא וכו' (שמות כא, לו). כמו שפירש רש"י בפירוש הכתוב, הנה בזה יעשה שלום בעבורי, כי אני אני הוא הסבה שנתתי להם תורתי. ואף על פי שאני הוא הסבה, ונראה כי אין לתת שכר עליו, אפילו הכי המחזיק בה שלום יעשה לי, כלומר ממנו ימשוך השלום לי, וימצא למפרע מהמאוחר אל הקודם, שישוב הוא להיות סבת השלום בינו ובין אלדיו, אף כי מאתו היתה זאת להם, וה' בראשם לחשוך נפשם מני שחת לאור באור החיים.

והנה רב בא להוסיף על דברי רבי אלכנסדרי ולומר, שבאמצעות ההתעסקות בתורה יעשה תועלת יותר גדול מהשלום. כי תורת שלום לא תרמוז רק על העדר הקטטה, כי כן ילקח בהעדר הקטטה אשר בין אדם לחבירו ויבואו לידי שלום. והוא סותר המלחמה, כמאמר אני שלום וכי אדבר המה למלחמה (תהילים קכ, ז), אבל לא תורה מלת שלום על ההתחברות וההתדבקות וההשתתפות, שהוא עיקר יקר תפארת השלימות. על כן בא רב ואמר מאמר נאה ומתקבל, מורה חיבור וההתדבקות האמיתי, וזה אמר כאילו בנו פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה. רצה לומר כאילו בנה אותם הנפש והגוף, שהם פלטרין שלמעלה ופלטרין שלמטה. וכמו שהבנין הוא חיבור החלקים, שלא יתקיים הבית כי אם בקיום החיבור ההוא, כמו כן קיום האדם הוא עם החיבור הזה לעמוד יחדיו, להשתמש זה עם זה, הנפש עם הגוף, לפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ולעבדו שכם אחד, כי האברים כולם נבראו לעבוד את הנפש, ושניהם יחד לעבוד ליוצרם. וזה אמרו כאילו בנה אותם להשתמש שניהם כאחד, שנאמר (ישעיה נא, טז) ואשים דברי בפיך. כלומר ששם יוצר הטבעים נותן נשמה לעם ברוך אלהים, הדיבור השכלי הנמשך מצד הנפש, באמצעות הדברים הגשמיים והכוחות החומריות, הלא המה השפתים והלשון והשינים, והם בכללות נקראים פה. וזה אמר ואשים דברי בפיך, רצה לומר שמתי דברי, והוא הדיבור השכלי, והתורה אלהות בפיך, רצה לומר בהשתתפות פיך, שהוא כנוי אל האברים החומרים שישתמשו כאחד, והוא כאילו בנה אותם יחד להשתמש כאחד כאמור.

וזה היה החילוק שבין רב ורבי אלכסנדרי, כי כל אחד מוסיף על חבירו. והנה ר' יוחנן מוסיף על דברי רב, ואמר אף מגין על כל העולם. כלומר כי בהוסדם יחד הגוף והנפש, ישתלמו המושכלות ובתורת ה' תמימה, אשר בזה העולם מתקיים, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צט ב) על פסוק אם לא בריתי יומם ולילה וגו' (ירמיה לג, כה). וזה אמר אף מגין על כל העולם כולו, שנאמר (ישעיה נא, טז) ובצל ידי כסיתיך. ומעשה שמים הם ידו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם מח, יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וגו'. או ירמוז באומרו מגין על כל העולם כולו, על הגוף והוא עולם קטן, כי לא די שמשים שלום בו ובונה אותם מחבר אורם חיבור עצמי, כמאמר רבי אלכסנדרי ורב, אלא שמגין על כל הגופות מכל אופני מיני חלאי הגוף והנפש, ומכל הדברים המנגדים את האדם. כי באמצעות התורה לא תאונה אליו רעה, כמבואר במדרש רבותינו ז"ל (שמו"ר פכ"ז, ט), וזה לשונם, הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם (שם נה, ג), בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שהוא מפתה להם ואומר, כשאדם נופל מן הגג כל גופו לוקה, ונכנס הרופא אצלו ונותן רטייה בראשו, וכן בידיו, וכן ברגליו, נמצא כולו מלא רטיות, אבל אני איני כן, אלא רמ"ח אברים יש באדם, והאוזן אחד מהם, וכשהאוזן שומעת כל הגוף מקבל חיים, הדא הוא דכתיב שמעו ותחי נפשכם, ע"כ.

והכוונה להם ז"ל להגיד ולהורות מעלת תהלות תורתינו הקדושה, והפליגו בשבחה על דרך משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, אמרו כי כשהאדם נופל מן הגג כל גופו לוקה וצריך תרופה מיוחדת בכל אבר ואבר בפני עצמו, כי לא יוכל להרפא בתרופה כוללת, יבריא כל המכות. והוא משל אל לימוד החכמה החיצונית אשר חברו הפילוסופים, שרבו מספרם, להיות שקצתם מייחדת לעמוד על אמיתות הטובות בהנהגת האדם את עצמו וביתו ומדינתו, ורבו חלקיהן לתיקון כל אבר אשר באדם ביחוד. וכן קצת מהחכמות יהיו במעלת השכל העיוני, והוא בידיעה מופשטת מן המדות. ונמצא החכם בחכמות הללו והמיישר את העם בהם, שצריך לתקן כל פרטיות ופרטיות בפני עצמן, ובידיעות פרטיות נבדלות מאחרת. אבל הוא יתברך אינו כן, כי הפליא חסדו עמנו לתת לנו תורתו הקדושה, אשר באמצעותה ישתלם כל הגוף. והיא תרופה יפה לרפאות כל אופנים מיני חלקיהן. וזה הרמז באומר וכשהאוזן שומעת כל הגוף מקבל חיים, והוא רמז לשמיעת התורה אשר היא התרופה הכוללת וסם החיים, כי הוא חיינו ואורך ימינו.

הנה רמזו רבותינו ז"ל ברמזים, שהתורה היא תועלת גוף ונפש בעולם הזה ובעולם הבא. ובמקומות רבים אמרו כן בהדיא, כדתנינן בריש מסכת פאה (פ"א מ"א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם. ותניא בסוף מסכת קידושין (פב ב) ובמסכת סופרים (פט"ז ה"א) תניא ר' נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומניות שבעולם אין עומדת לו לאדם אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנתו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנתו. בעת ילדותו מהו אומר, וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים (ישעיה מ, לא), בזקנתו מהו אומר, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו (תהילים צב, טו).

וכל העוסק בתורה הקדוש ברוך הוא משלים חפצו, כדגרסינן בפ"ק דע"ז (יט א) אמר ר' אבדימי כל העוסק בתורה הקדוש ברוך הוא עושה לו חפצו, שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו וגו' (תהילים א, ב). ואמרינן נמי התם, וכל אשר יעשה יצליח, אמר ר' יהושע בן לוי, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחים. בתורה, דכתיב (דברים כט, ב) ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו וגו'. שנוי בנביאים, דכתיב (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', כי אז תצליח וגו'. ומשולש בכתובים, דכתיב (תהילים א, ג) וכל אשר יעשה יצליח.

ואיתא במדרש (תנחומא תרומה א') כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד, ב), משל לב' סוחרים, אחד בידו מטכסין ואחד בידו פלפלים. החליפו, נטל זה פלפלים וזה מטכסין, כל אחד חסר מה שהיה בידו. אבל התורה אינו כן, זה שונה סדר זרעים למי שבידו סדר מועד, וזה שונה סדר מועד למי שבידו סדר זרעים, וכל אחד ואחד מרויח, ונשאר לו מה שהיה בידו כבר. זהו כי לקח טוב נתתי לכם. מעשה באדם אחד שהיה בספינה עם סוחרים הרבה, והיו אומרים לו היכן פרקמטיא שלך, אמר להם פרקמטיא שלי גדולה משלכם, בדקו כל הספינה ולא מצאו כלום, התחילו שוחקים עליו, נפלו ליסטים עליהם בים ושללו ונטלו כל מה שהיה בספינה, יצאו ליבשה ונכנסו למדינה ולא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש. מה עשה אותו חכם, נכנס לבית הכנסת נהגו בו כבוד, וגדולי העיר מלוין אותו, כשראו הסוחרים כך באו אצלו ופייסו אותו, בבקשה עשה עמנו חסד ולמד עלינו זכות לפני בני העיר כדי שנתפרנס ונחיה ולא נמות, שכבר ראית מה שאבדנו בספינה. אמר להם והלא אמרתי לכם שלי גדולה משלכם, שלכם אבד ושלי קיים. ועוד כי העוסק בפרקמטיא לא כל שעה הוא משתכר, פעמים שהוא עומד בידו, ופעמים שאינו עומד בידו, אבל התורה עומדת לעד בעולם הזה ובעולם הבא, הוי אומר כי לקח טוב נתתי לכם. ועוד אדם שהוא לוה מבני אדם ולוקח סחורה ויוצא לדרך, פעמים שהיא מפסדת. אבל תורה אינה כן, אלא למד אדם מכאן פרק אחד ומכאן פרק אחד הוא מתפרנס בה.

כשהוא עמל בתורה, התורה מזמנת פרנסתו, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צט ב) ר' עקיבא אומר, זמר בכל יום זמר בכל יום, כלומר היה מסדר תלמודך. אמר ר' יצחק בר אבדימי, מאי קרא, דכתיב (משלי טז, כו) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, כשהוא עמל בתורה תורה עמלה לו במקום אחר. ועוד מי שעוסק בפרקמטיא ספק משתכר ספק אינו משתכר, אבל העוסק בתורה מובטח הוא שהוא בן עולם הבא, כדאיתא בסוף מסכת נדה (עג א) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות.

וגם בזכות התורה אנו נגאלין לעתיד מן הגלות הזה, כדאיתא במדרש (ויק"ר ו, ו) רבנן אמרין, אומות העולם שלא קבלו תורה שנתנה מתוך החושך, עליהם הכתוב אומר, כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' (ישעיה ס, ב), אבל ישראל שקבלו את התורה דכתיב בה (דברים ה, יט) ויהי בשמעכם את הקול מתוך החושך, עליהם הכתוב אומר (ישעיה שם) ועליך יזרח ה' וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא בזכות התורה שעשיתם לפני אני גואל את ישראל על ידי משיח, שהוא נמשל לנר, דכתיב (תהילים קלב, יז) שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי.

שער ב

- באיכות הלימוד

במדרש משלי אמרו, ראמות לאויל חכמות (כד, ז). רבי פלוני אומר למה הדבר דומה, לתלולית של עפר, הטפש אמר מי יוכל להסירו מכאן, והפקח אומר לא אדם אחד נתנו כאן, אני אסיר משפלה אחד היום ואחרת למחר כו'. ואחרים אומרים, לככר תלוי בשמי קורה, הטפש אמר מי יעלה השמים, הפקח אמר לא אדם אחד תלאה, אקשור קנה על קנה ואורידנה. ואחרים אומרים, לקרסטל נקוב שמכניס בזה ומוציא בזה, הטפש אמר מה הנאה יש לי בזה, והפקח אומר לא שכר יגיע אני נוטל. רמזו בזה המדרש על דרך דאיתא בריש קדושין (ב ב) האשה נקנית בג' דרכים בכסף בשטר בביאה, ותניא עלה ר' שמעון אומר מפני מה אמרה תורה (דברים כב, יג) כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש, מפני שדרכו של איש לחזור על אשה ואין דרכה של אשה לחזור על איש. משל לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי, בעל אבידה מחזיר על אבידתו. נוסף על הפשט האמת והיושר והצדק, נרמז בזה על התורה הנקראת אשה, על דרך חכמת נשים בנתה ביתה (משלי יד, יא) ואשת חיל מי ימצא (שם לא, א), ראה חיים עם האשה (קהלת ט, ט), תורה צוה לנו משה מורשה (דברים לג, ד), אל תקרי מורשה אלא מאורסה (פסחים מט ב).

נקנית, על דרך והתורה נקנית במ"ח דברים (אבות ו, ה). והוא על דרך וקנה חכמה (משלי ד, ה), ועל דרך אמת קנה (שם כג, כג). בג' דרכים, על דרך את הדרך אשר ילכו בה (שמות יח, כ).

בכסף, רמז בכוסף, על דרך אין אדם זוכה ללמוד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, כדאיתא בעבודה זרה בפ"ק (יט א). ואמרינן במסכת אבות (פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. רצו בזה הקנאה שתלמידי חכמים מתקנאים זה בזה, מביאה אותם לידי תאוה, שמתאוה ללמוד תורה, על דרך קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כא א). ומן התאוה יעלה אל הכבוד, היא התורה הנקראת כבוד (תנד"א פ"ב), כי מתוך שיתאוה ללמוד יתקיים בידו. ואלו השלשה מוציאים את האדם מן העולם, רצה לומר האדם הנמשך אחר תאות הגופני והבלי עולם, מוציאין אותו ממנה שלא ימשך עוד אחריה. כי כל מי שנפשו חשקה בתורה לא עלתה בידו כי אם בהתרחקו מכל מיני תענוגי עולם, כמו שאבאר לקמן בשער ד'. לכן אמרו מוציאין את האדם ולא אמרו מוציאין את אדם, על דרך שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג, יט) ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. אמר ומותר האדם ולא אמר ומותר אדם, כי בוודאי אדם הוא שאמרו (יבמות סא א) אתם קרויים אדם יש לו מותרות על הבהמה, ועליו נאמר (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמינו כדמותינו. ועליו נאמר (יחזקאל א, כו) דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, רמז לישראל שהם למעלה מהמרכבה דבקים בהשם יתברך. ולכן אדם מספרו מ"ה כמו שעולה שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א.

ולכן לפי סוד זה אי אפשר שעכו"ם יקראו אדם, וזה שאמר אתם קרוים אדם אבל הם נקראים האדם. כמו דאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נט א) ר' אלעזר אומר מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, שנאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת אפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. וכן כתבו התוספות בהדיא פרק ארבע מיתות דף נ"ט (שם ד"ה אלא), ובפרק קמא דעבודה זרה דף (ה') [ג'] (ע"א ד"ה כהנים), ובפרק הבא על יבמתו (יבמות) דף ס"א (ע"א ד"ה ואין) דאין הם בכלל האדם. ורמז לזה האדם עולה מספרו טמ"א, וזהו שאמר שלמה עליו השלום ומותר האדם שהוא העכו"ם או הרשע המטמא נפשו בעבירות, אותו מותרו מן הבהמה אין כי הכל הבל. וכן תרגם המתרגם ושארית גברא חייבא. וזהו ג"כ כוונתם ז"ל שאמרו מוציאין את האדם ולא אדם. נמצא מזה שמהתאוה שאדם מתאוה לתורה עולה אל הכבוד שהיא התורה. ולכך אמר יוסי בן יועזר (אבות פ"א מ"ד) הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם, כאדם המתאוה לשתות לרוות צמאו ולא כאדם השותה דרך עראי, רק כשותה למלאות תאות צמאו, כך אתה לומד בתאות לבך כאילו אתה מתאווה לשתות. וזה שכתב התנא נקנית בכסף.

בשטר, רצה לומר בסידור הלימוד, שלא יעשה התורה חבילות חבילות, כדאיתא בעירובין (נד ב). ובפ"ק דע"ז (יט א) אמר רבא אמר רב סחורה אמר ר' הונא, מאי דכתיב הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה (משלי יג, א), אם יעשה אדם תורתו חבילות חבילות מתמעט, ואם קובץ על יד ירבה. ועוד אמרו, נוצר תאנה יאכל פריה (שם כז, יח) למה נמשל התורה לתאנה, מה תאנה אינה נלקטת כולה בבת אחת כך התורה כו'. ולכך אמר התנא בשטר, כלומר כמו שהשטר אי אפשר לכתוב כולו בבת אחת, רק מתחלה שטה אחת ואחר כך האחרת, כן יהיה למוד התורה ג"כ. או בענין זה כפי הנמסר בשטר היא התורה בכתב, והוא מה דאיתא בברכות (ה א) אמר רבי לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש, מאי דכתיב ואתנה לך את לחות האבן והתורה וגו' (שמות כד, יב), לחות אלו עשרת הדברים, והתורה זו מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זו תלמוד, הרי נמסר לנו כסדר מקרא משנה ותלמוד. וכדאיתא גם כן בספרי פרשת האזינו (פ' שיז) ירכיבהו על במתי ארץ (דברים לב, יג) זו תורה, שנאמר (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו. ויאכל תנובת שדי זו מקרא, ויניקהו דבש מסלע זו משנה, ושמן מחלמיש צור זו תלמוד, חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים אלו גזירה שוה וקל וחומר ודינים ותשובות, עם חלב כליות חטה אלו הלכות שהם גופי המקרא, ודם ענב תשתה חמר אלו אגדות שמושכים לבו של אדם כיין. הרי נרמז שני פעמים בתורה שבכתב סידור התורה הנמסר לנו, וכפי שנמסר לנו בכתב כן יהא למודה. זהו שאמר בשטר.

ואיתא במסכת סוכה פרק החליל (נג א) תניא אמרו עליו על רבי שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור בידו, והיה זורקן כלפי מעלה, וזורק אחת ומקבל אחרת, ואין אחת מהן נוגעת בחברתה. כשהיה משתחוה, היה נועץ ב' גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, מה שאין שום בריה יכולה לעשות. לוי היה מטייל קמיה דרבי בח' סכיני, ושמואל קמיה דשבור מלכא בתמניא מזגא חמרא. אביי קמיה דרבא בתמניא ביעי, ואמרי לה בארבעה ביעי ע"כ.

וירצו כי אלו החכמים אשר היו שמחים בשמחת בית השואבה, והוא בשמיני עצרת אשר בו היה סיום התורה. ואמרו במדרש רות (פ"ב, ט) ושתית מאשר ישאבון הנערים, זו שמחת בית השואבה, ולמה נקראת בית השואבה, שהיו שואבין רוח הקודש, שנאמר (ישעיה יב, ג) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. אפשר שירמזו שהיו שואבין מי התורה והיו לומדים חכמת התורה, ומתוך כך רוח הקודש היה שורה עליהם, ובשביל כך היו שמחים בשמחה גדולה. ואמרו שהיה החסיד ההוא לוקח ח' אבוקות של אור כו', אין הכוונה אצלי כפי הפשט לבדו, ושיהיו הקדושים במדרגות המשחקים באחיזת עינים, אבל האור הוא אור התורה. ואמר ח' אבוקות של אור, כי חכמות התורה הם שמנה, כמבואר בחגיגה (יד א) משען, אלו בעלי מקרא. משענה, אלו בעלי משנה. כל משען לחם, אלו בעלי תלמוד, שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. כל משען מים, אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים באגדה. גיבור זה בעל שמועות, פירוש ששמע הלכות פסוקות מרבותיו וסדורות ושגורות בפיו. איש מלחמה, שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה הרי שמונה.

ואמר שהיה נוטל בידו, על דרך אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים נ א), רצה לומר שהיה עוסק באלו ח' חלקי התורה. והיה זורקן כלפי מעלה, רצה לומר שהיה מעיין בשכלו, והיה עולה למעלה במעלות השכליות. זורק אחד ומקבל אחרת, רצה לומר שלא היו מתערבות אצלו, אבל היו כולן נבדלים זו מזו, שהיה לומד אותן כסדר הלימוד, ולא היה עושה אותן חבילות חבילות. וגם כשהיה משתחוה ולוקח מהחלק הגשמי כדי פרנסתו, ולשמח גופו היה נועץ שני גודליו, והיה שוחק ומלעיג על החלק חומרי הזה. ונושק את הרצפה נוגע ואינו נוגע, אלא כדמות נשיקה והיה זוקף תיכף, שלא יתלכלך שכלו בחומריות, ולא יתבלבלו השגותיו, ואין שום אדם יכול לעשות זה. ולוי היה עושה זה בח' סכינים, כלומר כי הסכינים הם חדים ומחודדים הרבה, והוא היה עושה קושיות חדות ודקות בשמונה חלקי התורה הנזכר גם כן מבלי שיכנוס אצלו שום נושא בנושא אחר. ושמואל היה עושה זה בתמניא מזגי חמרא, כלומר בח' כוסות יין, שהיה משליך ומקבל לפני שבור מלכא. והוא שהיה מבדיל תכלית ההבדלה לפני המלך הנזכר בח' כוסות שהיו מביאין לפניו, והיה עושה וממשיל כל אחד מחלקי התורה בכוס אחת מהכוסות ההם, שהתורה נמשלת ליין, והיה נותן הבדל בחלקי התורה. ואביי שהיה עושה זה בח' ביצים, ממשיל חלקי התורה לביצים, כי כמו שבין הביצים ההם ההתחלפות הוא מצד מקרה לא מצד צורה עצמית, כן ההבדל בין חלקי התורה הנזכר הוא מצד המקרי, שכל אחד הוא ענין אחר, אבל מצד עצמית היא תורה אחת ואין ביניהם הפרש, אב אחד לכולן. ואמרי לה בד', כי כל אלו החלקים נכללים בד', מקרא, משנה, תלמוד, סתרי תורה. נמצא שאלו החכמים לא היו מבלבלים למודם בעירוב רק בסדר זה אחר זה.

בביאה, הוא תמידות הלימוד, כי כמו שהביאה היא מתשת כחו של אדם, כן התורה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו ב). גם כי הביאה היא בלילה, כן תמידות הלימוד עיקר זמנה בלילה, כמבואר בשער שאחר זה. זהו הנראה כוונת המשנה. ותניא עלה (קידושין ב ב) מפני מה אמרה תורה (דברים כב, יג) כי יקח איש כו', דרכו של איש לחזר על אשה. רצה לומר דרכו של איש לחזר על התורה הנקראת אשה, כדגרסינן בפרק ד' מאבות (מי"ד) רבי נהוראי אומר, הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. ותניא בפרק כיצד מעברין (עירובין נד ב) תנא דבי רב ענן, מאי דכתיב רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין וגו' (שופטים ה, י), רוכבי אתונות צחורות אלו תלמידי חכמים, שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ועוסקים בתורה. וגרסינן בפרק קמא דבתרא (ח א) אף חובב עמים וגו' והם תכו לרגליך (דברים לג, ג), תאנא רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדיבורו של מקום. הרי שדרכם ז"ל לחזר על התורה. ואמר משל לאדם שאבדה לו אבדה כו'. ירצה שהתורה היא אבדה שאבדה ממנו כשהיה בבטן אמו, מלמדים אותו כל התורה כלו, וכשיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו ממנו, כמבואר בפרק המפלת (נדה ל ב), וצריך לחזור על אבידתו.

ואחר שהודעתיך זה, יהיה גם כן פירוש המדרש משלי על דרך זה, והוא שהראשון אמר למה הדבר דומה לתלולית של עפר. רמזו בזה, כי דברי תורה עמקו מאד, ולכאורה נראה שאין בה צורה וריח וטעם, אלא תלולית של עפר חומר בלי צורה. הטפש אמר מי יוכל להסירה מכאן לפי שלא יבין כלום, והפקח אמר מעט מעט אגרשנו מן הארץ, אגרוס אף אם לא אבין, על דרך דאיתא בפ"ק דע"ז (יט א) ליגרס אינש אף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר (תהילים קיט, כ) גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת, ובתוך כך יבין מעט מעט עד אשר יצלח למודו וישכיל ויבין. זהו כנגד הדרך הראשון, והוא תאות הלמוד. והשני אמר לככר שתלה בשמי קורה, רצה לומר שיבין טעמי התורה שיש בהם ריח וטעם, על דרך לכו לחמו בלחמי (משלי ט, ה). וזה שאמר לככר שתלה בשמי קורה, רק שאמר מי יכול להשיג הדברים העליונים, והוא כטפש הרוצה ללמוד כל התורה ברגל אחת, ולעשות התורה חבילות חבילות. אבל הפקח אמר וכי לא אדם אחד תלאה, ואחר שאדם אחד תלאה גם לי לבב כמוהו, בעניין שאשתדל להשיג הדבר. ואלמוד כסדר תחילה מקרא, ואחר כך משנה, וכן כל ח' חלקי התורה. וזה שאמר אני אקשור קנה על קנה ואשיגנו, כי כן ענייני תורה, צו לצו קו לקו (ישעיה כח, י), אבל בבת אחת בודאי אי אפשר להשיגם. ובא אחר ואמר מה תועלת יש לי בכל זה, כי אף על פי שאלמוד ואשתדל הרבה אני כקרסטל נקוב שמכניס בזו ומוציא בזה, וכן אני השכחה מצויה בי, וכל מה שאני לומד בשנה אחת אני שוכח בשעה אחת. והפקח אמר מאחר שאני אשתדל בכל כחי ואתמיד יום ולילה בתורת ה', לא שכר יגיעי אני נוטל, כי בודאי ברית כרותה המתמיד בלימודו יום ולילה שיצליח למודו, ומן השמים מסייעין אותו שיזכור ולא ישכח.

עוד זהו כנגד הדרך הג', שהוא תמידות הלימוד. הכלל העולה לנו מזה, שמתחילה לא ילמוד אדם אלא במה שלבו חפץ, כי היא תצלח יותר, וילמוד למודו כסדר, תחלה מקרא, ואחר כך משנה, ואחר כך תלמוד, ואחר כך שמעתות, ואחר כך לישא וליתן במלחמתה של תורה, והוא הפלפול המורגל בפי חכמים.

וראיתי מי שכתב (ארחות צדיקים שער התורה) וז"ל, אמרו בויקרא רבה (פכ"ה, א) נכשל אדם בעבירה אחת ונתחייב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה, אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא שני דפין, או לשנות פעם אחת ישנה פעמיים, או ללמוד פרק אחד ילמוד ב' פרקים. אלמא רוב גירסא עיקר, כי אם היה הפלפול עיקר לצעוק ולהרים קול חצי היום בדיבור אחד, אז הוי ליה למימר אם מתחלה היה רגיל להקשות קושיא אחת יקשה ב' קושיות. וכתב עוד והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת לא א) אמר רבא בשעת שמכניסין אדם לדין שואלים אותו, נשאת ונתת באמונה, פלפלת בחכמה, משמע שצריך אדם לפלפל. זה לימוד הגמ' שמקשים משניות על הברייתות ומפרקינן לה. וכבודו במקומו מונח, שהרי איתא בחגיגה (יד א) כל משען לחם, אלו בעלי תלמוד. ותלמוד הוא שמיישבים המשניות והברייתות, שלא יהיו סותרים זו את זה, ושיהיו שניהם קימים, כמו שפירש רש"י בפ"ק דברכות (ה. ד"ה גמרא) ובפרק אלו מציאות (ב"מ לג: ד"ה הוי). ואחר כך אמרו איש מלחמה, זה היודע לישא וליתן במלחמה של תורה, ש"מ שלימוד התלמוד לחוד והפלפול לחוד.

וכן איתא בבבא בתרא בפרק מי שמת (קמה ב) עתיר נכסים עתיר פומבי, זה בעל אגדות. עתיר סלעים עתיר תקוע, זהו בעל הפלפול. עתיר משח עתיר כמוס, זה בעל שמועות. הכל צריכים למריה חטיא, ומאי ניהו גמרא. ופירש רש"י סוגיות התלמוד ותירוצי משניות וברייתות והוא עיקר התלמוד. וממילא פלפול עניין אחר הוא, והוא החידוד שתלמידי חכמים מחדדים זה את זה, כדאיתא בפ"ק דתענית (ז א) מאי דכתיב ברזל בברזל יחד (משלי כז, יז), לומר לך, מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף ב' תלמידים מחדדים זה את זה. ואיתא נמי התם למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר (שם ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים. ואמר רבי חנינא הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן. וכבר אפליגו בזה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן (הוריות יד א), חד אמר סיני עדיף, וחד אמר עוקר הרים עדיף. ופרש"י עוקר הרים הוא חריף ומפולפל.

גם בן עזאי היה משתבח עצמו בחריפות ובפלפול, כדאיתא בפרק בתרא דבכורות (נח א) תניא בן עזאי אומר, כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה. כוונת בן עזאי היא מבואר, במה שידענו ממדתו שהיה שקדן גדול, כמו שנאמר במשנה במסכת סוטה (מט א) משמת בן עזאי בטלו השקדנים. גם בכמה מקומות בתלמוד (עי' יבמות סג ב) נאמר עליו שנפשו חשקה בתורה. מגודל חושקו זה יש ספק בסוטה בפרק א' (ד א) אם נשא בת רבי עקיבא או לא, אפילו למאן דאמר שנשאה גרשה.

ועל פי מדתו זאת כונתו בדבריו אלה מבוארת, ובוודאי שלא היתה כמו שכתב האברבנאל בפירוש במסכת אבות (נחלת אבות) פרק ד', שהיתה כונתו להלהיב לבות האנשים שיקנאו בכבודו, כי אין ראוי לחסיד כמותו ליחס לעצמו שום כבוד, וכל שכן במקום שיש בזיון לאחרים מצד כבוד, וזה אפילו שיהיו הדיוטים וכל שכן כשהם חכמי ישראל ע"ה. אלא ודאי רוח אחרת עמו, וכל כונתו לא היה לרמוז לכבודו כלל, אלא להלהיב לבות האנשים שיהיו דבקים בחשק התורה ושוקדים על דלתותיה תמיד כל מה שאפשר. כי הנה הוא להיותו שוקד יומם ולילה זכה להיות גדול בתורה, והיה בוטח בעצמו שישיג האמת בכל הדינים וטעמם מצד שקידתו יותר מכל חכמי ישראל, זולתי רבי עקיבא. והמימרא גופא ודוכתא בגמרא בפרק בתרא דבכורות מוכחי נמי הכי, רצוני לומר דמשום שקידתו אמר, וזה שכפי הנראה מהמימרא בדוכתא שלא היה הוא משבח עצמו בחכמה ובבקיאות יותר מכל חכמי ישראל, כי אם בפלפול והסברה שהגיע, ושוקד בתורה ומוצא אותם, כדאמרינן במגילה פרק קמא (ו א) אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן כו'. ולא אמרן אלא לחדודי, אבל לאקומי גירסא סייעתא דשמיא, שנראה כן מהמימרא יתבאר במשל ששם, כי למה דמה חכמי ישראל לקליפות השום ולא כקליפות פרי אחר, כגון קליפות אגוזים וכדומה. ואין לומר משום דקליפות השום הוא יותר גרועה מכל שאר קליפות הפירות, כי אין השכל נותן, דכולי האי כאין דומין כל חכמי ישראל קמיה, ושיכוין הוא להגדיל כבודו ולמעט בכבודם כל כך. אלא נראה דהטעם הוא מפני חריפות השום שהיה בו יותר מכולם, והם היו כמו הקליפה, דעם היות שאין בקליפה אותו החריפות כמו בפרי הרי הוא מעמדת הפרי ומקיימת אותו. ככה הם היו בקיאים וחכמים בתורה ומעמידים חריפתו. ולכך כתוב כל חכמי ישראל דומים עלי, שהיה שם אותם עליו, לומר שלפי האמת הם עליו בחכמה, אלא שהוא היה יותר חריף מהם, שהוא השום והם הקליפה שעליו המקיימת ומעמדת השום.

גם במקום שהובא המאמר בגמרא על זאת הכונה הביאוהו, להורות שהיה חריף ובעל הסברא רחבה הוא, דעלה דההיא מתניתין דתני בן עזאי אומר האלולים מתעשרים בפני עצמם, קאמר בגמרא תניא אמר בן עזאי הואיל והללו אומרים והללו אומרים כך, האלולים מתעשרים לעצמן. ומקשה עלה ולחזי טעמא דמאן מסתבר, וכי תימה כולי עלמא לא מצי קאי אטעמייהו, והתניא בן עזאי אומר כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפות השום חוץ מן הקרח הזה. אמר רבי יוחנן מפי השמועה אמרוה, מפי חגי זכריה מלאכי. פירש רש"י הואיל והללו אומרים כך דר"מ אומר בא' באלול, ור"א ור"ש אומרים בא' בתשרי, אני איני יודע הלכה כמי, הלכך האלולים כו' חוץ מן הקרח הזה היינו ר"ע כו'. אלמא דבן עזאי היה חכם גדול, והיה יודע להבחין זה טעם יפה, והכי נמי הוה מצי למיקם אטעמייהו הי מסתברא שפיר. מפי השמועה אמריה דבין ר"מ ור"א ור"ש אמרי מלתייהו מפי השמועה, מפי חגי זכריה מלאכי, ולכן לא היה רוצה בן עזאי לסמוך על מעשיו ולקבוע הלכה בהכרעתו עכ"ל.

הא קמן דשבח בן עזאי כפי מקומו הוא, שהיה חכם גדול והיה יודע להבחין כי זה טעם יפה, והמאמר עצמו מורה על כך. א"כ אין לנו להוסיף על המדה בכל השבח שהיה משבח עצמו יותר מכל חכמי ישראל, לא היה כי אם בסברא ודעת רחבה, שזה יושג בודאי מצד השקידה. זה נראה אמתי ויפה להציל לבן עזאי מדברי גאוה. אלא שצריך עם זה ההיא מימרא דקאמר בערכין פרק בתרא (ל ב) אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, ופירש רש"י הריני משבח במקומי שאני דרשן ובקי כבן עזאי שהיה משתבח בשוקי טבריא, כדתניא בבכורות פרק בתרא, בן עזאי אומר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום עכ"ל. הרי נראה מגמרא ומלשון רש"י כנגד מה שכתבתי מהגמרא, שהרי אביי היה משבח עצמו כבן עזאי, ואינו יכול לומר שהיה מצד שקידותו כמו בן עזאי, שלא מצינו שהיה הוא שקדן יותר משאר חכמי ישראל. ומהרש"י שהרי כתב בפירוש שאני דרשן ובקי כבן עזאי, משמע שבן עזאי היה משבח עצמו גם בבקיאות על כל חכמי ישראל, והוא היפך ממה שכתבתי.

ואני אומר, דלכאורה הכי משמע, אבל כי מעיינים ביה שפיר הוא בהיפך, ורש"י מקיים שכתבתי מכח קושיא שיש במימרא, והוא יתור הלשון, שאם כוונת אביי לשבח עצמו לומר שהוא חכם כבן עזאי למה האריך לומר בשוקי טבריא, והרי מי שהוא חכם מכל חכמי ישראל בכל העולם הוא חכם, זה קשה לרש"י. ותקן שח"ו שאביי ישבח עצמו לומר שהוא גדול כבן עזאי, ומה שהזכיר בן עזאי לומר שהיה לו מקום לשבח עצמו במקומו, אף על פי שאינו מדרך המוסר, כמו שמצינו בבן עזאי שהיה משבח עצמו בטבריא שהיה מקומו, ולא להשוות שבחו לשבח בן עזאי, שבן עזאי היה אומר שהוא גדול מכל החכמים, וח"ו שיאמר אביי ככה. ומפני שעתה עם זה חסר במאמר במה היה משבח עצמו, הוסיף רש"י ואמר שאני דרשן ובקי, כי זה הוא השבח הצריך למנהיג הציבור שיקבלו דבריו במקומו. וגם בן עזאי ודאי שהיה דרשן ובקי, אבל לא יותר מכל חכמי ישראל, כי בבקיאות הם היו גדולים ממנו אפילו לדעתו. ומה שהיה משבח עצמו על כולם הוא בפלפול, והסברא שזכה אליה מתוך שקידתו יותר מהם. הרי שהמאמר הזה ודברי רש"י אינם סותרים דברי. וכן משמע בפירוש רש"י בערובין וז"ל, אמר רבא הריני כבן עזאי בשוקי טבריה, ופירש רש"י הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, יומא בדיחא הוה ליה לרבא, ואמר להו לתלמידיו השתא צלאי דעתאי והריני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאל אותי, כבן עזאי שהיה דורש בשוקי טבריא, ולא היה בימיו עוקר הרים כמותו, עכ"ל. הרי דייק כל מה שכתבתי במה שכתוב להשיב בחריפות, וגם במה שתאר לבן עזאי בעוקר הרים ותו לא מידי. ומה ששינה רש"י הלשון והפירוש בשני מקומות אינו קשה, כי כן דרכו שפעם מאריך בפירוש הסוגיא אחד ופעם מקצר בה בעצמה או משנה בפירושה. מכל מקום כוונתו בב' המקומות אחת כמבואר.

גם במימרא גופא דאביי דלעיל, דאיתא נמי בקדושין פרק קמא (כ א) האריך רש"י ופרשה על דרך שכתבתי בביאור. וז"ל שם, אמר אביי הריני כבן עזאי, כי הוה בדיחא דעתיה היה רגיל למימר הכי, הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלים דבר תורה כבן עזאי שהיה דר בטבריא, שהיה חריף ודרשן, ואמר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, עכ"ל. הרי דייק בלשונו בב' דברים, האחד, שלא השוה אביי לבן עזאי. שנית, שמעלת בן עזאי היה שהיה חריף ודרשן. ואיתא נמי בבבא מציעא פרק הפועלים (פה ב) דאמר ריש לקיש על רבי חייא לא פלפלתי תורה כמותו.

הרי מוכח דטבא פלפלא חריפתא, ובודאי אותם המבלים ימיהם בפלפול בדברי רוח, תועי רוח המה, אבל המחדש בהלכה ומחדד לתלמידיו ואמר ראה זה חדש, הוא בודאי טבא הוא, לא דבר ריק הוא, כמו שכתב ר"מ בן גבאי בספר עבודת הקודש (ח"ג פכ"ב) וז"ל, וגם הדברים שהיו עתידים החכמים והתלמידים לדקדק ולחדש ולהורות עד סוף כל הדורות, כולם נגלו למשה וקבלם בסיני, להודיע נאמנה כי כל מה שחדשו חכמים והוציאו מפלפולם, הכל היה חקוק וחצוב בחכמה עליונה, ושערוהו כמו שהיה משוער בחקיקה ההיא, ואין שום דבר יוצא ממנה לחוץ, כי הכל כלול בה. ובמסכת מגילה פרק הקורא (יט ב) מאי דכתיב (דברים ט, י) ועליהם ככל הדברים, מלמד שגלה הקדוש ברוך הוא למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שסופרים יחדשו, ומאי ניהו מקרא מגילה. (ובבראשית) [ובויקרא] רבה פרשת אחרי פכ"ב (א), כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה בסיני. מכל זה הוא סמך גדול לבעלי פלפול.

ומה דאיתא בויקרא רבה (פכ"ה, א) נכשל אדם בעבירה אחת ונתחייב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה, אם היה רגיל לקרא דף אחד יקרא שני דפים, או לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים וכו', הוא מפני שהגירסא הוא יותר מהפלפול. כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין מב א) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה (משלי כד, ו) אמר ר' אחא ברבי חנינא אמר ר' יוחנן, במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. ואיתא בסוף הוריות (יד א) שלחו לתמן, סיני ועוקר הרים הי מינייהו עדיף, שלחו להו סיני עדיף, הכל צריכים למרי חטיא. פירוש דכולי עלמא צריכי ליה, אפילו עתירי סלעין ודינרין, דמאי מהני ליה למרי זוזי, אי לא משכח חיטי למזבן בגווייהו, אבל מרי חטיא לא צריך לכולי עלמא כולי האי, דאי נימא לית ליה זוזי למזבן בהו שאר מילי דצריכי ליה, מאחר דאית ליה חיטי יכול למחייא בגווייהו. ועוקר הרים דמי לעתר סלעין, דלית ליה חיטי, דאי משכח מאן דמזבן לה חיטים בזוזי תהני ליה זוזי, ואי לא לא מהני ליה ולא מידי. ואף הכי נמי הוה עוקר הרים, דהוה מפולפל ומחודד, דאי משכח מאן דתאני ליה מתניתא ושמעתתא מהני ליה חדודיה ופלפוליה, דיכול למידק מינייהו אגב פלפוליה כמה מילי דלא יכלי שאר אנשי למידק. ואי לא משכח מאן דתנא ליה מתניתא ומהדר קמיה שמעתתא מה מהני ליה פלפולא.

ובפרק מי שמת (ב"ב קמה א) קרי ליה לבעל פלפול עתיר סלעים. וקרי ליה לבעל שמועות עתיר משח, ומסיק בה התם הכל צריך למריה חטיא. נמצא אף שהתלמוד עדיף אבל אחר התלמוד והשמעתות יש לאדם לחדודי עצמו בפלפול, והוא עדיף מלימוד אגדות, מדקתני בפרק מי שמת ברישא עתיר נכסי עתיר פומבי, זה בעל אגדות, והדר קתני עתיר סלעים עתיר תקוע זה בעל פלפול, והדר עתיר משח עתיר כמוס, זה בעל שמועות. משמע דבעל פלפול עדיף מבעל אגדות לפי הסדר ההוא. וכן כתב מהר"י קולון בתשובותיו סימן קס"ט.

וכן מצינו בגדולי עולם בעלי פלפול שלא היו בקיאים באגדות, כמו שמצינו כמה פעמים בתלמוד. ואיתא בפרק הפרה (ב"ק נה א) שאמר ר' חייא בר אבא לרבי חנינא בר עגיל, כלך אצל רבי תנחום שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה. שמעינן מהא תרתי, דרבי חייא בר אבא לא היה בקי וריב"ל היה בקי. ובמסכת סופרים (פט"ז ה"ח) איתא, אמר ריב"ל אנא מן ימי לא אסתכלית גו ספרא דאגדתא, אלא חד זמן אסתכלית וכו', וסתרי אהדדי. אלא יש לומר הא דמסכת סופרים אמר בזמן שהיה עוסק בתלמוד ובפלפול לא היה עוסק באגדה, ואחר שמילא כריסו מהם היה לומד באגדה, והיה גם כן בקי באגדה. והא דפרק הפרה על סוף ימיו נאמר, ולא כאותן שאין להם סדר למשנתן ומבלים ימיהם באגדות, וחושבים כשהוא יכול באגדה לדרוש אין כמוהו, מורה ומתנשא עצמו לכל לראש, אף שבשדה התלמוד אינו יכול לזרוע ולחרוש.

ואחר לימוד האגדה יכניס לפני ולפנים במעשה בראשית ומעשה מרכבה, כמו שכתב בעל עבודת הקדש (ח"ג פכ"ד) מתוך מדרשו של רשב"י ע"ה. וז"ל, למדנו שצריך האדם להתעורר מעצמו להיות מאוהבי התורה וחושקיה, ולשקוד על דלתותיה יום יום. ובזה הכין עצמו לקראתה, והיא בראותו טוב לבבו תאהבנו ותמשכנו אליה, ותעוררנו מעט מעט, למטה בתחלת התעוררותו תאכילנו הקל קל תחלה, דברים פשוטים דרך דרש, שאין בהם זולת פשוטם בהרבה דרשות שבאו בתלמוד. וכשתראה שעדיין נכספה וגם כלתה נפשו אליה ושוגה תמיד באהבתה, וחפץ להיות מבני ביתה ומשרתיה, תטעימנו דברים יותר עמוקים ברמז, ותמשיל לו משלים וחידות יהיו לו אותות ורמזים אל דברים נסתרים ונעלמים אשר בלבה, והיא הנקראת אגדה, בהרבה דברים הבאים בתלמוד ובמדרש רז"ל, וחוברו בה ספרים מזכירים אותם במדרשו של רשב"י ע"ה יאמרו ובספרא דאגדתא, מהם יעמוד החכם על סתרי תורה וחכמות אלהית. ואמרו בספרי (דברים פמ"ט) אתה רוצה להכיר את מי שאמר והיה העולם יעסוק באגדה. הרי שמתוך האגדה יעמוד החכם על סתרי תורה, שהוא מעשה בראשית ומעשה מרכבה, כמו שפירש רש"י בפרק אין דורשין (חגיגה יג. ד"ה סתרי).

ובפירוש דמעשה בראשית ומעשה מרכבה יש דעות חלוקות. דעות הרב המורה (מורה נבוכים, פתיחה ד"ה המאמר) כי מעשה בראשית הוא חכמת הטבע, ומעשה מרכבה מה שאחר הטבע, ורבים נמשכים אחריו. והריטב"א זה לשונו בפרק הישן (סוכה כח א) על מאמר דבר גדול זה מעשה מרכבה, כתב וז"ל, דבר גדול מעשה מרכבה, פירוש מרכבה העליונה הקדושה, שלא נסתכלו בה הנביאים מעולם, וסודה ידוע לבעלי האמת. וכתב עוד, הויות אביי ורבא הם קושיות ותירוצים וספיקות שלהם שלא נתבררו להם מפני שלא ירדו לעומקו של תלמוד כחכמים הראשונים, לפי שהיה זה מחסרון ידיעה קרי ליה דבר קטן בערך חכמת המשנה, אבל גדול הוא מכל חכמת הגוים. וזה הפירוש אמת הוא לכל המאמין, ולא כמו שפירשו הם, האלהים יכפר בעדם עכ"ל. והרשב"א ז"ל בפירוש האגדות (שם) האריך במאמר זה, וכתב בזה הלשון, ועל זה קראו דקדוקי אביי ורבא בסגולת המצוות דבר קטן, ומזה יצא להם באמת ביטול העשייה בכלל המצות בתפלה ותפלין ובהיתר ואיסור, ואינן נותנין דעתם רק ללמוד ספרי חכמי האומות פילוסופיה וטבעי הכוכבים, וזהו לדעתם מעשה מרכבה שלא הניח ר' יוחנן בן זכאי. וזה באמת אבדון ומות, וכל האומר כן נבדל מקהל גולה ואין לו עסק במצוות ע"כ.

ור"מ גבאי כתב בספר עבודת הקדש חלק ד' פ"א וז"ל, בקשו להם חשבונות רבים וחכמות זרות נכריות, ועשו אותן צרות צרורות לתורת ה', והמציאו לעצמם מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסתרי תורה וטעמי המצות אשר לא דבר ולא צוה עושה בראשית ולא עלתה על לבו, אמרו כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע ליוני, ומעשה מרכבה מה שאחר הטבע. ומזה יצא להם לומר כי אמרם ע"ה בסוכה פרק הישן (שם) ובבתרא פרק יש נוחלין (קלד א) אמרו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה תלמוד דבר קטן דבר גדול, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות אביי ורבא. כי העוסקים בעניני הטבעים גדולים מהעוסקים בתלמוד שהוא ביאור מצות התורה ומשפטיה הצדיקים עכ"ד. הנה דעת אלו ההכמים שחכמת הטבע ומה שאחר הטבע היא חכמת יוונית ונכריה, וזרה היא ואסורה לבא בקהל ה' ובקהל עדת ישראל, כמבואר בכמה מקומות בתלמוד בסוטה פרק עגלה ערופה (מט ב) ובבא קמא פרק מרובה (פג א) אמרו שם באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יונית. ובמנחות פרק שתי הלחם (צט ב) שאל בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי את כל התורה כולה, מהו שאלמד חכמת יונית, קרא עליו המקרא הזה (יהושע א, ג) לא ימוש ספר התורה הזה. וביש ספרים והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק איזה שעה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית. ושנינו במסכת פאה (ירושלמי פ"א ה"א) א"ר יהושע ששאלו מהו ללמוד חכמות יונית ואסר להם.

אך שוב ראיתי לר' אברהם ביבאגי בספרו דרך אמונה שער א' דף ט' ומאמר ב' שער ג' דף מ"ד יצא לישע הפילוסופים והליץ בעדם והתירה לבא בקהל כי אמר שאין זה חכמת יונית. הלא אלו חכמים שהבאתי לאו קטלא באגמא נינהו ולהם ראיות חזקות. סוף דבר הכל נשמע את אלהים ירא ואת מצותיו שמור (קהלת יב, יג), רצה לומר הויות אביי ורבא, שהוא ביאור מצות התורה ומשפטיה שמור. כי זה, רצה לומר הלמוד הזה, כל אשר בשם ישראל יכונה, אשר עליהם אמרו (יבמות סא א) אתם קרוים אדם מחויבים ללמוד אותו, וזהו כי זה כל האדם. אבל החכמות הנזכרות אין מוטל על כל אדם ללמוד אותם, דאילו לאותן החכמים שאמרו שהוא חכמת יוונית איסורא נמי איכא, דאסור לבא בקהל ה'. ואפילו לאותן שאמרו שהיא חכמה מפוארה, אין זה לימוד כל העולם, שהרי הרמב"ם בעצמו כתב בפרק ד' מספר המדע (יסודי התורה הי"ג) שאל יכנס בפרדס החכמה ההוא אם לא מי שמילא כריסו מבשר ולחם ויין. גם כתב במגילת סתרים ששלח לתלמידו החשוב, וז"ל, ובחיי האהבה הנמרצה אשר נהיתה בינך וביני ובין אבותיך הקדושים, כי רוב זמני היית נכון בחקירות הנמצאות ולדעת תוכן אמיתתן כפי הכולל מצד החקירה הפילוסופיות כו', עד והנני משביעך שלא תגלה הסודות הדקות וההערות הנפלאות, אלא למי שהוא דק בשכלו ובטבעו, ונקי במעשיו, ונזדככו רעיוניו, והלך בדרכי הלמוד והידיעה ע"כ. גם כתב באיגרת ששלח למהר"ר יונתן ז"ל שלא לקח אלו החכמות כי אם לרקחות ולטבחות וכו'. וכן כתב עליו הרב הגדול הרשב"א ז"ל (שו"ת ח"א סי' תיד) בכתב שכתב להרב ר' אבא מרי ז"ל, ומי מהם ימלט את נפשו, זולתי מי שמילא כריסו ממעדני התורה וקדשי רבינא ורב אשי, כהרב ז"ל שלא לקחן אלא לרקחות ולאופות ולטבחות, ומעידים ספריו על דבריו. ואשר לא ירקח כמוהו לא יוכל עשוהו. והרב ר' אברהם ביבאגי עצמו שאזר כגבר חלציו ויצא בכל תוקף ועוז ללחום מלחמות הפילוסופיא, כתב בסוף דבריו, ולזה הטיבו אשר עשו סיג ואמרו שלא ילמד אדם החכמות העיוניות עד שידע דרכי האמונה. וזהו שאמרו אל יכנס בפרדס החכמות עד שיתמלא כריסו בלחם ובשר, שהוא למוד האלהית קודם כל לימוד.

והתולדה הב', כי ראוי לכל אדם מעיין ומשתדל בהשגות החכמות העיוניות, שיבקש מלמד יודע ומשיג אמתיות, ויודע גם כן סתרי התורה האמתיות, אל שיוכל לומר לתלמידיו כשיבא אליהם איזה דרוש מדרושי החכמה שהוא בלתי מסכים עם עקרי תורה ושרשיה, זה הדרוש אופן טענתו ובזה הצד, כי אם לא יהיה המלמד בקי באלו הענינים אסור לשמוע מפיו דרושי העיון והחקירה. ומשלו אצלו לחולה מה אשר יבקשו לו רופא נאמן וחכם שידע לרפאות החולה ההוא, ולא נאמר שיבקשו לרופא חולה טוב שיקבל רפואתו. אבל בהיפוך כן לא נאמר שיבקשו למלמד אשר הוא רופא הנפשות תלמידים טובים שהם החולים הדורשים בריא ושלם, אבל נאמר יבקשו לחולים והם התלמידים רופא טוב ומלמד נאמן. ועתה בזמנינו לא מצינו אחד מני אלף שמילא כריסו מבשר ולחם, גם אם יחפש מחיפוש לא ימצא מלמד טוב שיודע ומשיג אמתיות, ושיודע סתרי תורה שיוכל ללמדו. לכן אל יהי לו עסק עמהן אם לא בתלמוד ובקיום מצותיה, והיא התורה האמתית המשלמת אותו. כמו שכתב הר"ן בדרשותיו וז"ל, אחי ורעי הביטו וראו הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, כי אריסטו השתדל בספר האותות לדעת מהות המטר ואופן הויתו וסיבתו הפועלת, וחקר עליו חקירות רבות, והתיר ספיקות גדולות, והפליג לדבר עליו. הראיתם או שמעתם כי בהיות העולם בצער ובשנת בצורת, היועילוהו חקירותיו להתיך מטר ארצה, כמו שהיו עושים עשרה מישראל כאשר יהיה שם ש"ץ עטוף בטליתו, וקורא אל ה' בי"ג מדות ובזכרון ברכות אשר תקנו רז"ל, כמו שהתבאר במסכת תעניות, וכראות העמים את חוני המעגל אומר ה' ישב רוחו יזלו מים, והגשם על הארץ, או בראות את ארסט"ו אומר הויות המים ואין מים לשתות, לאיזה מהם יחזיקו ליותר חכם. וכראות את גאלינוס דורש במהות הצרעת וסבותיו ודרך רפויו והצרעת זרחה במצחו. או כראות את אלישע אמר (מלכים ב' ה, י) ורחצת ז' פעמים בירדן וטהר, איזה מהם יחזיקו לרופא גדול.

הנה אלה הענינים מפורסמים ומקובלים בזאת האומה, ועיניכם הרואות גם היום אשר חרה אף ה' בעמו, אם קוראים אליו בנפשם והוא יענם. השמעתם בטלמיוס על גודל ידיעתו במלאכת הכוכבים וידיעת מהלך צבא השמים, אם עמד יעמוד השמש לו ולמולדתו כמו שעמד לנקדימון בן גוריון לפי מה שבא בקבלה (גיטין נו א). השמעתם לאריסטו עם רוב פלפולו בחכמת אלהיות, ורוב השתדלותו בידיעת מספר השכלים הנבדלים ומציאתם, ואיכות השתלשלותם מהתחלה ראשונה, ואופן הנעתם לגרמיים השמימיים, כמו שזכר כל זה במאמר הנרשם באות הלמד במה שאחר הטבע, שיאמר כי מלאך בא אליו, או אליהו משתעי בהדיה ופה אל פה ידבר בו, או אפילו במראה ובחידות, כמו שקרה לחסידי אומותינו לאלפים ולרבבות עכ"ד.

הנה השלם הזה, עם כל בקיאתו והסתבכותו בחכמת העיונים, לא כסה על האמת פסכתר, והודה ולא בוש כי אין חכמה ואין תבונה כי אם בעסק התורה ובקיום מצותיה, ובעליה קורא אל ה' והוא יענם, והיא חכמתם ובינתם לעיני העמים, לא העיון הפילסופיות.

וכענין זה השיב רבינו הגאון הגדול, וז"ל, תקון הגוף והנפש ומישיר הנהגת האדם, הוא עסק המשנה והתלמוד, ואשר טוב לישראל. כי לימוד התורה יועיל לעצמו ולחכמים כמותו, ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדרכי המצות והתורה. ואשר לבו יסבור מזה ויתעסק בדברים ההם אשר דברת, יסיר מעליו יראת שמים, ויפסיד באותן הענינים, כי יסלק מעליו כל דבר תורה לגמרי. ומזאת ההסרה יארע לבני אדם שישתבש דעתם עד אשר שלא יחושו לעזיבת התפלה ולשאר המצות. אבל אשר ימציאו עצמם לתורה וליראת שמים יצא להם מזה, כי ינהיגו כל ההמון ליראת שמים (ואחרי התשובה) [ולאחרית טובה] בלא פקפוק, ולא ישימו שום ספק בהקב"ה. ואם תראה אותם בני אדם שמתעסקים באותם דברים יאמרו לך כי היא דרך סלולה, ובזה ישיגו לידיעת הבורא, לא תשמע ולא תאבה להם, ודע באמת כי יכזבו לך, ולא תמצא יראת חטא וזריזות וענוה וטהרה וקדושה אלא באותן המתעסקים במשנה ובתלמוד. אלו דברי הגאון רבינו האי ז"ל אביהם של ישראל.

ודבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה (דברים ל, יב) לא בשמים היא, ואיתא במדרש (מסכת כלה פ"ה ה"ה) לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח. ולא מעבר לים היא, לא תמצא בסחרנין, ולא בתגרנין. שמואל אמר אין התורה מצויה, לא באיסטרולוגין ולא באיטצגנינין, שנאמר לא בשמים היא. אין התורה מצויה במי שמתעסק במלאכת שמים. אמרו לו לשמואל והלא איצטרלוגוס אתה, אמר להם מימי לא הסתכלתי בחכמה זו אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים ע"כ.

ושנוי בנביאים, שכן על חכמות אלו היה מזהיר ישעיה (נה, ב) לישראל, ואמר להן למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה. יאמר, למה אתם שוקלין כסף ומפזרים ממון לקנית חכמות שאינן לחם ואין הנפש נזונת בהן, או למה אתם יגעים ומאבדים כוחכם, ומבלים ימיכם בדברים שלא תשבע נפשכם מהם. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, היא התורה הנקראת לקח טוב, כי זהו הלחם האמיתי, ושיהיה לכם לשבעה, וכן תתענג בדשן נפשכם בזיו העליון, כמו שהגוף מתענג. וכן אמר דוד (תהילים סג, ו) על תענוג הנפש, כמו חלב ודשן תשבע נפשי.

תוכן העניינים

מטה משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה