מטה משה· רבי משה מאט
עמוד התורה · שער ב
- באיכות הלימוד
במדרש משלי אמרו, ראמות לאויל חכמות (כד, ז). רבי פלוני אומר למה הדבר דומה, לתלולית של עפר, הטפש אמר מי יוכל להסירו מכאן, והפקח אומר לא אדם אחד נתנו כאן, אני אסיר משפלה אחד היום ואחרת למחר כו'. ואחרים אומרים, לככר תלוי בשמי קורה, הטפש אמר מי יעלה השמים, הפקח אמר לא אדם אחד תלאה, אקשור קנה על קנה ואורידנה. ואחרים אומרים, לקרסטל נקוב שמכניס בזה ומוציא בזה, הטפש אמר מה הנאה יש לי בזה, והפקח אומר לא שכר יגיע אני נוטל. רמזו בזה המדרש על דרך דאיתא בריש קדושין (ב ב) האשה נקנית בג' דרכים בכסף בשטר בביאה, ותניא עלה ר' שמעון אומר מפני מה אמרה תורה (דברים כב, יג) כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש, מפני שדרכו של איש לחזור על אשה ואין דרכה של אשה לחזור על איש. משל לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי, בעל אבידה מחזיר על אבידתו. נוסף על הפשט האמת והיושר והצדק, נרמז בזה על התורה הנקראת אשה, על דרך חכמת נשים בנתה ביתה (משלי יד, יא) ואשת חיל מי ימצא (שם לא, א), ראה חיים עם האשה (קהלת ט, ט), תורה צוה לנו משה מורשה (דברים לג, ד), אל תקרי מורשה אלא מאורסה (פסחים מט ב).
נקנית, על דרך והתורה נקנית במ"ח דברים (אבות ו, ה). והוא על דרך וקנה חכמה (משלי ד, ה), ועל דרך אמת קנה (שם כג, כג). בג' דרכים, על דרך את הדרך אשר ילכו בה (שמות יח, כ).
בכסף, רמז בכוסף, על דרך אין אדם זוכה ללמוד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, כדאיתא בעבודה זרה בפ"ק (יט א). ואמרינן במסכת אבות (פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. רצו בזה הקנאה שתלמידי חכמים מתקנאים זה בזה, מביאה אותם לידי תאוה, שמתאוה ללמוד תורה, על דרך קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כא א). ומן התאוה יעלה אל הכבוד, היא התורה הנקראת כבוד (תנד"א פ"ב), כי מתוך שיתאוה ללמוד יתקיים בידו. ואלו השלשה מוציאים את האדם מן העולם, רצה לומר האדם הנמשך אחר תאות הגופני והבלי עולם, מוציאין אותו ממנה שלא ימשך עוד אחריה. כי כל מי שנפשו חשקה בתורה לא עלתה בידו כי אם בהתרחקו מכל מיני תענוגי עולם, כמו שאבאר לקמן בשער ד'. לכן אמרו מוציאין את האדם ולא אמרו מוציאין את אדם, על דרך שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג, יט) ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. אמר ומותר האדם ולא אמר ומותר אדם, כי בוודאי אדם הוא שאמרו (יבמות סא א) אתם קרויים אדם יש לו מותרות על הבהמה, ועליו נאמר (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמינו כדמותינו. ועליו נאמר (יחזקאל א, כו) דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, רמז לישראל שהם למעלה מהמרכבה דבקים בהשם יתברך. ולכן אדם מספרו מ"ה כמו שעולה שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א.
ולכן לפי סוד זה אי אפשר שעכו"ם יקראו אדם, וזה שאמר אתם קרוים אדם אבל הם נקראים האדם. כמו דאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נט א) ר' אלעזר אומר מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, שנאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת אפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. וכן כתבו התוספות בהדיא פרק ארבע מיתות דף נ"ט (שם ד"ה אלא), ובפרק קמא דעבודה זרה דף (ה') [ג'] (ע"א ד"ה כהנים), ובפרק הבא על יבמתו (יבמות) דף ס"א (ע"א ד"ה ואין) דאין הם בכלל האדם. ורמז לזה האדם עולה מספרו טמ"א, וזהו שאמר שלמה עליו השלום ומותר האדם שהוא העכו"ם או הרשע המטמא נפשו בעבירות, אותו מותרו מן הבהמה אין כי הכל הבל. וכן תרגם המתרגם ושארית גברא חייבא. וזהו ג"כ כוונתם ז"ל שאמרו מוציאין את האדם ולא אדם. נמצא מזה שמהתאוה שאדם מתאוה לתורה עולה אל הכבוד שהיא התורה. ולכך אמר יוסי בן יועזר (אבות פ"א מ"ד) הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם, כאדם המתאוה לשתות לרוות צמאו ולא כאדם השותה דרך עראי, רק כשותה למלאות תאות צמאו, כך אתה לומד בתאות לבך כאילו אתה מתאווה לשתות. וזה שכתב התנא נקנית בכסף.
בשטר, רצה לומר בסידור הלימוד, שלא יעשה התורה חבילות חבילות, כדאיתא בעירובין (נד ב). ובפ"ק דע"ז (יט א) אמר רבא אמר רב סחורה אמר ר' הונא, מאי דכתיב הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה (משלי יג, א), אם יעשה אדם תורתו חבילות חבילות מתמעט, ואם קובץ על יד ירבה. ועוד אמרו, נוצר תאנה יאכל פריה (שם כז, יח) למה נמשל התורה לתאנה, מה תאנה אינה נלקטת כולה בבת אחת כך התורה כו'. ולכך אמר התנא בשטר, כלומר כמו שהשטר אי אפשר לכתוב כולו בבת אחת, רק מתחלה שטה אחת ואחר כך האחרת, כן יהיה למוד התורה ג"כ. או בענין זה כפי הנמסר בשטר היא התורה בכתב, והוא מה דאיתא בברכות (ה א) אמר רבי לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש, מאי דכתיב ואתנה לך את לחות האבן והתורה וגו' (שמות כד, יב), לחות אלו עשרת הדברים, והתורה זו מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זו תלמוד, הרי נמסר לנו כסדר מקרא משנה ותלמוד. וכדאיתא גם כן בספרי פרשת האזינו (פ' שיז) ירכיבהו על במתי ארץ (דברים לב, יג) זו תורה, שנאמר (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו. ויאכל תנובת שדי זו מקרא, ויניקהו דבש מסלע זו משנה, ושמן מחלמיש צור זו תלמוד, חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים אלו גזירה שוה וקל וחומר ודינים ותשובות, עם חלב כליות חטה אלו הלכות שהם גופי המקרא, ודם ענב תשתה חמר אלו אגדות שמושכים לבו של אדם כיין. הרי נרמז שני פעמים בתורה שבכתב סידור התורה הנמסר לנו, וכפי שנמסר לנו בכתב כן יהא למודה. זהו שאמר בשטר.
ואיתא במסכת סוכה פרק החליל (נג א) תניא אמרו עליו על רבי שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור בידו, והיה זורקן כלפי מעלה, וזורק אחת ומקבל אחרת, ואין אחת מהן נוגעת בחברתה. כשהיה משתחוה, היה נועץ ב' גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, מה שאין שום בריה יכולה לעשות. לוי היה מטייל קמיה דרבי בח' סכיני, ושמואל קמיה דשבור מלכא בתמניא מזגא חמרא. אביי קמיה דרבא בתמניא ביעי, ואמרי לה בארבעה ביעי ע"כ.
וירצו כי אלו החכמים אשר היו שמחים בשמחת בית השואבה, והוא בשמיני עצרת אשר בו היה סיום התורה. ואמרו במדרש רות (פ"ב, ט) ושתית מאשר ישאבון הנערים, זו שמחת בית השואבה, ולמה נקראת בית השואבה, שהיו שואבין רוח הקודש, שנאמר (ישעיה יב, ג) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. אפשר שירמזו שהיו שואבין מי התורה והיו לומדים חכמת התורה, ומתוך כך רוח הקודש היה שורה עליהם, ובשביל כך היו שמחים בשמחה גדולה. ואמרו שהיה החסיד ההוא לוקח ח' אבוקות של אור כו', אין הכוונה אצלי כפי הפשט לבדו, ושיהיו הקדושים במדרגות המשחקים באחיזת עינים, אבל האור הוא אור התורה. ואמר ח' אבוקות של אור, כי חכמות התורה הם שמנה, כמבואר בחגיגה (יד א) משען, אלו בעלי מקרא. משענה, אלו בעלי משנה. כל משען לחם, אלו בעלי תלמוד, שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. כל משען מים, אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים באגדה. גיבור זה בעל שמועות, פירוש ששמע הלכות פסוקות מרבותיו וסדורות ושגורות בפיו. איש מלחמה, שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה הרי שמונה.
ואמר שהיה נוטל בידו, על דרך אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים נ א), רצה לומר שהיה עוסק באלו ח' חלקי התורה. והיה זורקן כלפי מעלה, רצה לומר שהיה מעיין בשכלו, והיה עולה למעלה במעלות השכליות. זורק אחד ומקבל אחרת, רצה לומר שלא היו מתערבות אצלו, אבל היו כולן נבדלים זו מזו, שהיה לומד אותן כסדר הלימוד, ולא היה עושה אותן חבילות חבילות. וגם כשהיה משתחוה ולוקח מהחלק הגשמי כדי פרנסתו, ולשמח גופו היה נועץ שני גודליו, והיה שוחק ומלעיג על החלק חומרי הזה. ונושק את הרצפה נוגע ואינו נוגע, אלא כדמות נשיקה והיה זוקף תיכף, שלא יתלכלך שכלו בחומריות, ולא יתבלבלו השגותיו, ואין שום אדם יכול לעשות זה. ולוי היה עושה זה בח' סכינים, כלומר כי הסכינים הם חדים ומחודדים הרבה, והוא היה עושה קושיות חדות ודקות בשמונה חלקי התורה הנזכר גם כן מבלי שיכנוס אצלו שום נושא בנושא אחר. ושמואל היה עושה זה בתמניא מזגי חמרא, כלומר בח' כוסות יין, שהיה משליך ומקבל לפני שבור מלכא. והוא שהיה מבדיל תכלית ההבדלה לפני המלך הנזכר בח' כוסות שהיו מביאין לפניו, והיה עושה וממשיל כל אחד מחלקי התורה בכוס אחת מהכוסות ההם, שהתורה נמשלת ליין, והיה נותן הבדל בחלקי התורה. ואביי שהיה עושה זה בח' ביצים, ממשיל חלקי התורה לביצים, כי כמו שבין הביצים ההם ההתחלפות הוא מצד מקרה לא מצד צורה עצמית, כן ההבדל בין חלקי התורה הנזכר הוא מצד המקרי, שכל אחד הוא ענין אחר, אבל מצד עצמית היא תורה אחת ואין ביניהם הפרש, אב אחד לכולן. ואמרי לה בד', כי כל אלו החלקים נכללים בד', מקרא, משנה, תלמוד, סתרי תורה. נמצא שאלו החכמים לא היו מבלבלים למודם בעירוב רק בסדר זה אחר זה.
בביאה, הוא תמידות הלימוד, כי כמו שהביאה היא מתשת כחו של אדם, כן התורה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו ב). גם כי הביאה היא בלילה, כן תמידות הלימוד עיקר זמנה בלילה, כמבואר בשער שאחר זה. זהו הנראה כוונת המשנה. ותניא עלה (קידושין ב ב) מפני מה אמרה תורה (דברים כב, יג) כי יקח איש כו', דרכו של איש לחזר על אשה. רצה לומר דרכו של איש לחזר על התורה הנקראת אשה, כדגרסינן בפרק ד' מאבות (מי"ד) רבי נהוראי אומר, הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. ותניא בפרק כיצד מעברין (עירובין נד ב) תנא דבי רב ענן, מאי דכתיב רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין וגו' (שופטים ה, י), רוכבי אתונות צחורות אלו תלמידי חכמים, שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ועוסקים בתורה. וגרסינן בפרק קמא דבתרא (ח א) אף חובב עמים וגו' והם תכו לרגליך (דברים לג, ג), תאנא רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדיבורו של מקום. הרי שדרכם ז"ל לחזר על התורה. ואמר משל לאדם שאבדה לו אבדה כו'. ירצה שהתורה היא אבדה שאבדה ממנו כשהיה בבטן אמו, מלמדים אותו כל התורה כלו, וכשיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו ממנו, כמבואר בפרק המפלת (נדה ל ב), וצריך לחזור על אבידתו.
ואחר שהודעתיך זה, יהיה גם כן פירוש המדרש משלי על דרך זה, והוא שהראשון אמר למה הדבר דומה לתלולית של עפר. רמזו בזה, כי דברי תורה עמקו מאד, ולכאורה נראה שאין בה צורה וריח וטעם, אלא תלולית של עפר חומר בלי צורה. הטפש אמר מי יוכל להסירה מכאן לפי שלא יבין כלום, והפקח אמר מעט מעט אגרשנו מן הארץ, אגרוס אף אם לא אבין, על דרך דאיתא בפ"ק דע"ז (יט א) ליגרס אינש אף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר (תהילים קיט, כ) גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת, ובתוך כך יבין מעט מעט עד אשר יצלח למודו וישכיל ויבין. זהו כנגד הדרך הראשון, והוא תאות הלמוד. והשני אמר לככר שתלה בשמי קורה, רצה לומר שיבין טעמי התורה שיש בהם ריח וטעם, על דרך לכו לחמו בלחמי (משלי ט, ה). וזה שאמר לככר שתלה בשמי קורה, רק שאמר מי יכול להשיג הדברים העליונים, והוא כטפש הרוצה ללמוד כל התורה ברגל אחת, ולעשות התורה חבילות חבילות. אבל הפקח אמר וכי לא אדם אחד תלאה, ואחר שאדם אחד תלאה גם לי לבב כמוהו, בעניין שאשתדל להשיג הדבר. ואלמוד כסדר תחילה מקרא, ואחר כך משנה, וכן כל ח' חלקי התורה. וזה שאמר אני אקשור קנה על קנה ואשיגנו, כי כן ענייני תורה, צו לצו קו לקו (ישעיה כח, י), אבל בבת אחת בודאי אי אפשר להשיגם. ובא אחר ואמר מה תועלת יש לי בכל זה, כי אף על פי שאלמוד ואשתדל הרבה אני כקרסטל נקוב שמכניס בזו ומוציא בזה, וכן אני השכחה מצויה בי, וכל מה שאני לומד בשנה אחת אני שוכח בשעה אחת. והפקח אמר מאחר שאני אשתדל בכל כחי ואתמיד יום ולילה בתורת ה', לא שכר יגיעי אני נוטל, כי בודאי ברית כרותה המתמיד בלימודו יום ולילה שיצליח למודו, ומן השמים מסייעין אותו שיזכור ולא ישכח.
עוד זהו כנגד הדרך הג', שהוא תמידות הלימוד. הכלל העולה לנו מזה, שמתחילה לא ילמוד אדם אלא במה שלבו חפץ, כי היא תצלח יותר, וילמוד למודו כסדר, תחלה מקרא, ואחר כך משנה, ואחר כך תלמוד, ואחר כך שמעתות, ואחר כך לישא וליתן במלחמתה של תורה, והוא הפלפול המורגל בפי חכמים.
וראיתי מי שכתב (ארחות צדיקים שער התורה) וז"ל, אמרו בויקרא רבה (פכ"ה, א) נכשל אדם בעבירה אחת ונתחייב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה, אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא שני דפין, או לשנות פעם אחת ישנה פעמיים, או ללמוד פרק אחד ילמוד ב' פרקים. אלמא רוב גירסא עיקר, כי אם היה הפלפול עיקר לצעוק ולהרים קול חצי היום בדיבור אחד, אז הוי ליה למימר אם מתחלה היה רגיל להקשות קושיא אחת יקשה ב' קושיות. וכתב עוד והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת לא א) אמר רבא בשעת שמכניסין אדם לדין שואלים אותו, נשאת ונתת באמונה, פלפלת בחכמה, משמע שצריך אדם לפלפל. זה לימוד הגמ' שמקשים משניות על הברייתות ומפרקינן לה. וכבודו במקומו מונח, שהרי איתא בחגיגה (יד א) כל משען לחם, אלו בעלי תלמוד. ותלמוד הוא שמיישבים המשניות והברייתות, שלא יהיו סותרים זו את זה, ושיהיו שניהם קימים, כמו שפירש רש"י בפ"ק דברכות (ה. ד"ה גמרא) ובפרק אלו מציאות (ב"מ לג: ד"ה הוי). ואחר כך אמרו איש מלחמה, זה היודע לישא וליתן במלחמה של תורה, ש"מ שלימוד התלמוד לחוד והפלפול לחוד.
וכן איתא בבבא בתרא בפרק מי שמת (קמה ב) עתיר נכסים עתיר פומבי, זה בעל אגדות. עתיר סלעים עתיר תקוע, זהו בעל הפלפול. עתיר משח עתיר כמוס, זה בעל שמועות. הכל צריכים למריה חטיא, ומאי ניהו גמרא. ופירש רש"י סוגיות התלמוד ותירוצי משניות וברייתות והוא עיקר התלמוד. וממילא פלפול עניין אחר הוא, והוא החידוד שתלמידי חכמים מחדדים זה את זה, כדאיתא בפ"ק דתענית (ז א) מאי דכתיב ברזל בברזל יחד (משלי כז, יז), לומר לך, מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף ב' תלמידים מחדדים זה את זה. ואיתא נמי התם למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר (שם ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים. ואמר רבי חנינא הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן. וכבר אפליגו בזה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן (הוריות יד א), חד אמר סיני עדיף, וחד אמר עוקר הרים עדיף. ופרש"י עוקר הרים הוא חריף ומפולפל.
גם בן עזאי היה משתבח עצמו בחריפות ובפלפול, כדאיתא בפרק בתרא דבכורות (נח א) תניא בן עזאי אומר, כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה. כוונת בן עזאי היא מבואר, במה שידענו ממדתו שהיה שקדן גדול, כמו שנאמר במשנה במסכת סוטה (מט א) משמת בן עזאי בטלו השקדנים. גם בכמה מקומות בתלמוד (עי' יבמות סג ב) נאמר עליו שנפשו חשקה בתורה. מגודל חושקו זה יש ספק בסוטה בפרק א' (ד א) אם נשא בת רבי עקיבא או לא, אפילו למאן דאמר שנשאה גרשה.
ועל פי מדתו זאת כונתו בדבריו אלה מבוארת, ובוודאי שלא היתה כמו שכתב האברבנאל בפירוש במסכת אבות (נחלת אבות) פרק ד', שהיתה כונתו להלהיב לבות האנשים שיקנאו בכבודו, כי אין ראוי לחסיד כמותו ליחס לעצמו שום כבוד, וכל שכן במקום שיש בזיון לאחרים מצד כבוד, וזה אפילו שיהיו הדיוטים וכל שכן כשהם חכמי ישראל ע"ה. אלא ודאי רוח אחרת עמו, וכל כונתו לא היה לרמוז לכבודו כלל, אלא להלהיב לבות האנשים שיהיו דבקים בחשק התורה ושוקדים על דלתותיה תמיד כל מה שאפשר. כי הנה הוא להיותו שוקד יומם ולילה זכה להיות גדול בתורה, והיה בוטח בעצמו שישיג האמת בכל הדינים וטעמם מצד שקידתו יותר מכל חכמי ישראל, זולתי רבי עקיבא. והמימרא גופא ודוכתא בגמרא בפרק בתרא דבכורות מוכחי נמי הכי, רצוני לומר דמשום שקידתו אמר, וזה שכפי הנראה מהמימרא בדוכתא שלא היה הוא משבח עצמו בחכמה ובבקיאות יותר מכל חכמי ישראל, כי אם בפלפול והסברה שהגיע, ושוקד בתורה ומוצא אותם, כדאמרינן במגילה פרק קמא (ו א) אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן כו'. ולא אמרן אלא לחדודי, אבל לאקומי גירסא סייעתא דשמיא, שנראה כן מהמימרא יתבאר במשל ששם, כי למה דמה חכמי ישראל לקליפות השום ולא כקליפות פרי אחר, כגון קליפות אגוזים וכדומה. ואין לומר משום דקליפות השום הוא יותר גרועה מכל שאר קליפות הפירות, כי אין השכל נותן, דכולי האי כאין דומין כל חכמי ישראל קמיה, ושיכוין הוא להגדיל כבודו ולמעט בכבודם כל כך. אלא נראה דהטעם הוא מפני חריפות השום שהיה בו יותר מכולם, והם היו כמו הקליפה, דעם היות שאין בקליפה אותו החריפות כמו בפרי הרי הוא מעמדת הפרי ומקיימת אותו. ככה הם היו בקיאים וחכמים בתורה ומעמידים חריפתו. ולכך כתוב כל חכמי ישראל דומים עלי, שהיה שם אותם עליו, לומר שלפי האמת הם עליו בחכמה, אלא שהוא היה יותר חריף מהם, שהוא השום והם הקליפה שעליו המקיימת ומעמדת השום.
גם במקום שהובא המאמר בגמרא על זאת הכונה הביאוהו, להורות שהיה חריף ובעל הסברא רחבה הוא, דעלה דההיא מתניתין דתני בן עזאי אומר האלולים מתעשרים בפני עצמם, קאמר בגמרא תניא אמר בן עזאי הואיל והללו אומרים והללו אומרים כך, האלולים מתעשרים לעצמן. ומקשה עלה ולחזי טעמא דמאן מסתבר, וכי תימה כולי עלמא לא מצי קאי אטעמייהו, והתניא בן עזאי אומר כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפות השום חוץ מן הקרח הזה. אמר רבי יוחנן מפי השמועה אמרוה, מפי חגי זכריה מלאכי. פירש רש"י הואיל והללו אומרים כך דר"מ אומר בא' באלול, ור"א ור"ש אומרים בא' בתשרי, אני איני יודע הלכה כמי, הלכך האלולים כו' חוץ מן הקרח הזה היינו ר"ע כו'. אלמא דבן עזאי היה חכם גדול, והיה יודע להבחין זה טעם יפה, והכי נמי הוה מצי למיקם אטעמייהו הי מסתברא שפיר. מפי השמועה אמריה דבין ר"מ ור"א ור"ש אמרי מלתייהו מפי השמועה, מפי חגי זכריה מלאכי, ולכן לא היה רוצה בן עזאי לסמוך על מעשיו ולקבוע הלכה בהכרעתו עכ"ל.
הא קמן דשבח בן עזאי כפי מקומו הוא, שהיה חכם גדול והיה יודע להבחין כי זה טעם יפה, והמאמר עצמו מורה על כך. א"כ אין לנו להוסיף על המדה בכל השבח שהיה משבח עצמו יותר מכל חכמי ישראל, לא היה כי אם בסברא ודעת רחבה, שזה יושג בודאי מצד השקידה. זה נראה אמתי ויפה להציל לבן עזאי מדברי גאוה. אלא שצריך עם זה ההיא מימרא דקאמר בערכין פרק בתרא (ל ב) אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, ופירש רש"י הריני משבח במקומי שאני דרשן ובקי כבן עזאי שהיה משתבח בשוקי טבריא, כדתניא בבכורות פרק בתרא, בן עזאי אומר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום עכ"ל. הרי נראה מגמרא ומלשון רש"י כנגד מה שכתבתי מהגמרא, שהרי אביי היה משבח עצמו כבן עזאי, ואינו יכול לומר שהיה מצד שקידותו כמו בן עזאי, שלא מצינו שהיה הוא שקדן יותר משאר חכמי ישראל. ומהרש"י שהרי כתב בפירוש שאני דרשן ובקי כבן עזאי, משמע שבן עזאי היה משבח עצמו גם בבקיאות על כל חכמי ישראל, והוא היפך ממה שכתבתי.
ואני אומר, דלכאורה הכי משמע, אבל כי מעיינים ביה שפיר הוא בהיפך, ורש"י מקיים שכתבתי מכח קושיא שיש במימרא, והוא יתור הלשון, שאם כוונת אביי לשבח עצמו לומר שהוא חכם כבן עזאי למה האריך לומר בשוקי טבריא, והרי מי שהוא חכם מכל חכמי ישראל בכל העולם הוא חכם, זה קשה לרש"י. ותקן שח"ו שאביי ישבח עצמו לומר שהוא גדול כבן עזאי, ומה שהזכיר בן עזאי לומר שהיה לו מקום לשבח עצמו במקומו, אף על פי שאינו מדרך המוסר, כמו שמצינו בבן עזאי שהיה משבח עצמו בטבריא שהיה מקומו, ולא להשוות שבחו לשבח בן עזאי, שבן עזאי היה אומר שהוא גדול מכל החכמים, וח"ו שיאמר אביי ככה. ומפני שעתה עם זה חסר במאמר במה היה משבח עצמו, הוסיף רש"י ואמר שאני דרשן ובקי, כי זה הוא השבח הצריך למנהיג הציבור שיקבלו דבריו במקומו. וגם בן עזאי ודאי שהיה דרשן ובקי, אבל לא יותר מכל חכמי ישראל, כי בבקיאות הם היו גדולים ממנו אפילו לדעתו. ומה שהיה משבח עצמו על כולם הוא בפלפול, והסברא שזכה אליה מתוך שקידתו יותר מהם. הרי שהמאמר הזה ודברי רש"י אינם סותרים דברי. וכן משמע בפירוש רש"י בערובין וז"ל, אמר רבא הריני כבן עזאי בשוקי טבריה, ופירש רש"י הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, יומא בדיחא הוה ליה לרבא, ואמר להו לתלמידיו השתא צלאי דעתאי והריני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאל אותי, כבן עזאי שהיה דורש בשוקי טבריא, ולא היה בימיו עוקר הרים כמותו, עכ"ל. הרי דייק כל מה שכתבתי במה שכתוב להשיב בחריפות, וגם במה שתאר לבן עזאי בעוקר הרים ותו לא מידי. ומה ששינה רש"י הלשון והפירוש בשני מקומות אינו קשה, כי כן דרכו שפעם מאריך בפירוש הסוגיא אחד ופעם מקצר בה בעצמה או משנה בפירושה. מכל מקום כוונתו בב' המקומות אחת כמבואר.
גם במימרא גופא דאביי דלעיל, דאיתא נמי בקדושין פרק קמא (כ א) האריך רש"י ופרשה על דרך שכתבתי בביאור. וז"ל שם, אמר אביי הריני כבן עזאי, כי הוה בדיחא דעתיה היה רגיל למימר הכי, הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלים דבר תורה כבן עזאי שהיה דר בטבריא, שהיה חריף ודרשן, ואמר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, עכ"ל. הרי דייק בלשונו בב' דברים, האחד, שלא השוה אביי לבן עזאי. שנית, שמעלת בן עזאי היה שהיה חריף ודרשן. ואיתא נמי בבבא מציעא פרק הפועלים (פה ב) דאמר ריש לקיש על רבי חייא לא פלפלתי תורה כמותו.
הרי מוכח דטבא פלפלא חריפתא, ובודאי אותם המבלים ימיהם בפלפול בדברי רוח, תועי רוח המה, אבל המחדש בהלכה ומחדד לתלמידיו ואמר ראה זה חדש, הוא בודאי טבא הוא, לא דבר ריק הוא, כמו שכתב ר"מ בן גבאי בספר עבודת הקודש (ח"ג פכ"ב) וז"ל, וגם הדברים שהיו עתידים החכמים והתלמידים לדקדק ולחדש ולהורות עד סוף כל הדורות, כולם נגלו למשה וקבלם בסיני, להודיע נאמנה כי כל מה שחדשו חכמים והוציאו מפלפולם, הכל היה חקוק וחצוב בחכמה עליונה, ושערוהו כמו שהיה משוער בחקיקה ההיא, ואין שום דבר יוצא ממנה לחוץ, כי הכל כלול בה. ובמסכת מגילה פרק הקורא (יט ב) מאי דכתיב (דברים ט, י) ועליהם ככל הדברים, מלמד שגלה הקדוש ברוך הוא למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שסופרים יחדשו, ומאי ניהו מקרא מגילה. (ובבראשית) [ובויקרא] רבה פרשת אחרי פכ"ב (א), כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה בסיני. מכל זה הוא סמך גדול לבעלי פלפול.
ומה דאיתא בויקרא רבה (פכ"ה, א) נכשל אדם בעבירה אחת ונתחייב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה, אם היה רגיל לקרא דף אחד יקרא שני דפים, או לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים וכו', הוא מפני שהגירסא הוא יותר מהפלפול. כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין מב א) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה (משלי כד, ו) אמר ר' אחא ברבי חנינא אמר ר' יוחנן, במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. ואיתא בסוף הוריות (יד א) שלחו לתמן, סיני ועוקר הרים הי מינייהו עדיף, שלחו להו סיני עדיף, הכל צריכים למרי חטיא. פירוש דכולי עלמא צריכי ליה, אפילו עתירי סלעין ודינרין, דמאי מהני ליה למרי זוזי, אי לא משכח חיטי למזבן בגווייהו, אבל מרי חטיא לא צריך לכולי עלמא כולי האי, דאי נימא לית ליה זוזי למזבן בהו שאר מילי דצריכי ליה, מאחר דאית ליה חיטי יכול למחייא בגווייהו. ועוקר הרים דמי לעתר סלעין, דלית ליה חיטי, דאי משכח מאן דמזבן לה חיטים בזוזי תהני ליה זוזי, ואי לא לא מהני ליה ולא מידי. ואף הכי נמי הוה עוקר הרים, דהוה מפולפל ומחודד, דאי משכח מאן דתאני ליה מתניתא ושמעתתא מהני ליה חדודיה ופלפוליה, דיכול למידק מינייהו אגב פלפוליה כמה מילי דלא יכלי שאר אנשי למידק. ואי לא משכח מאן דתנא ליה מתניתא ומהדר קמיה שמעתתא מה מהני ליה פלפולא.
ובפרק מי שמת (ב"ב קמה א) קרי ליה לבעל פלפול עתיר סלעים. וקרי ליה לבעל שמועות עתיר משח, ומסיק בה התם הכל צריך למריה חטיא. נמצא אף שהתלמוד עדיף אבל אחר התלמוד והשמעתות יש לאדם לחדודי עצמו בפלפול, והוא עדיף מלימוד אגדות, מדקתני בפרק מי שמת ברישא עתיר נכסי עתיר פומבי, זה בעל אגדות, והדר קתני עתיר סלעים עתיר תקוע זה בעל פלפול, והדר עתיר משח עתיר כמוס, זה בעל שמועות. משמע דבעל פלפול עדיף מבעל אגדות לפי הסדר ההוא. וכן כתב מהר"י קולון בתשובותיו סימן קס"ט.
וכן מצינו בגדולי עולם בעלי פלפול שלא היו בקיאים באגדות, כמו שמצינו כמה פעמים בתלמוד. ואיתא בפרק הפרה (ב"ק נה א) שאמר ר' חייא בר אבא לרבי חנינא בר עגיל, כלך אצל רבי תנחום שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה. שמעינן מהא תרתי, דרבי חייא בר אבא לא היה בקי וריב"ל היה בקי. ובמסכת סופרים (פט"ז ה"ח) איתא, אמר ריב"ל אנא מן ימי לא אסתכלית גו ספרא דאגדתא, אלא חד זמן אסתכלית וכו', וסתרי אהדדי. אלא יש לומר הא דמסכת סופרים אמר בזמן שהיה עוסק בתלמוד ובפלפול לא היה עוסק באגדה, ואחר שמילא כריסו מהם היה לומד באגדה, והיה גם כן בקי באגדה. והא דפרק הפרה על סוף ימיו נאמר, ולא כאותן שאין להם סדר למשנתן ומבלים ימיהם באגדות, וחושבים כשהוא יכול באגדה לדרוש אין כמוהו, מורה ומתנשא עצמו לכל לראש, אף שבשדה התלמוד אינו יכול לזרוע ולחרוש.
ואחר לימוד האגדה יכניס לפני ולפנים במעשה בראשית ומעשה מרכבה, כמו שכתב בעל עבודת הקדש (ח"ג פכ"ד) מתוך מדרשו של רשב"י ע"ה. וז"ל, למדנו שצריך האדם להתעורר מעצמו להיות מאוהבי התורה וחושקיה, ולשקוד על דלתותיה יום יום. ובזה הכין עצמו לקראתה, והיא בראותו טוב לבבו תאהבנו ותמשכנו אליה, ותעוררנו מעט מעט, למטה בתחלת התעוררותו תאכילנו הקל קל תחלה, דברים פשוטים דרך דרש, שאין בהם זולת פשוטם בהרבה דרשות שבאו בתלמוד. וכשתראה שעדיין נכספה וגם כלתה נפשו אליה ושוגה תמיד באהבתה, וחפץ להיות מבני ביתה ומשרתיה, תטעימנו דברים יותר עמוקים ברמז, ותמשיל לו משלים וחידות יהיו לו אותות ורמזים אל דברים נסתרים ונעלמים אשר בלבה, והיא הנקראת אגדה, בהרבה דברים הבאים בתלמוד ובמדרש רז"ל, וחוברו בה ספרים מזכירים אותם במדרשו של רשב"י ע"ה יאמרו ובספרא דאגדתא, מהם יעמוד החכם על סתרי תורה וחכמות אלהית. ואמרו בספרי (דברים פמ"ט) אתה רוצה להכיר את מי שאמר והיה העולם יעסוק באגדה. הרי שמתוך האגדה יעמוד החכם על סתרי תורה, שהוא מעשה בראשית ומעשה מרכבה, כמו שפירש רש"י בפרק אין דורשין (חגיגה יג. ד"ה סתרי).
ובפירוש דמעשה בראשית ומעשה מרכבה יש דעות חלוקות. דעות הרב המורה (מורה נבוכים, פתיחה ד"ה המאמר) כי מעשה בראשית הוא חכמת הטבע, ומעשה מרכבה מה שאחר הטבע, ורבים נמשכים אחריו. והריטב"א זה לשונו בפרק הישן (סוכה כח א) על מאמר דבר גדול זה מעשה מרכבה, כתב וז"ל, דבר גדול מעשה מרכבה, פירוש מרכבה העליונה הקדושה, שלא נסתכלו בה הנביאים מעולם, וסודה ידוע לבעלי האמת. וכתב עוד, הויות אביי ורבא הם קושיות ותירוצים וספיקות שלהם שלא נתבררו להם מפני שלא ירדו לעומקו של תלמוד כחכמים הראשונים, לפי שהיה זה מחסרון ידיעה קרי ליה דבר קטן בערך חכמת המשנה, אבל גדול הוא מכל חכמת הגוים. וזה הפירוש אמת הוא לכל המאמין, ולא כמו שפירשו הם, האלהים יכפר בעדם עכ"ל. והרשב"א ז"ל בפירוש האגדות (שם) האריך במאמר זה, וכתב בזה הלשון, ועל זה קראו דקדוקי אביי ורבא בסגולת המצוות דבר קטן, ומזה יצא להם באמת ביטול העשייה בכלל המצות בתפלה ותפלין ובהיתר ואיסור, ואינן נותנין דעתם רק ללמוד ספרי חכמי האומות פילוסופיה וטבעי הכוכבים, וזהו לדעתם מעשה מרכבה שלא הניח ר' יוחנן בן זכאי. וזה באמת אבדון ומות, וכל האומר כן נבדל מקהל גולה ואין לו עסק במצוות ע"כ.
ור"מ גבאי כתב בספר עבודת הקדש חלק ד' פ"א וז"ל, בקשו להם חשבונות רבים וחכמות זרות נכריות, ועשו אותן צרות צרורות לתורת ה', והמציאו לעצמם מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסתרי תורה וטעמי המצות אשר לא דבר ולא צוה עושה בראשית ולא עלתה על לבו, אמרו כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע ליוני, ומעשה מרכבה מה שאחר הטבע. ומזה יצא להם לומר כי אמרם ע"ה בסוכה פרק הישן (שם) ובבתרא פרק יש נוחלין (קלד א) אמרו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה תלמוד דבר קטן דבר גדול, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות אביי ורבא. כי העוסקים בעניני הטבעים גדולים מהעוסקים בתלמוד שהוא ביאור מצות התורה ומשפטיה הצדיקים עכ"ד. הנה דעת אלו ההכמים שחכמת הטבע ומה שאחר הטבע היא חכמת יוונית ונכריה, וזרה היא ואסורה לבא בקהל ה' ובקהל עדת ישראל, כמבואר בכמה מקומות בתלמוד בסוטה פרק עגלה ערופה (מט ב) ובבא קמא פרק מרובה (פג א) אמרו שם באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יונית. ובמנחות פרק שתי הלחם (צט ב) שאל בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי את כל התורה כולה, מהו שאלמד חכמת יונית, קרא עליו המקרא הזה (יהושע א, ג) לא ימוש ספר התורה הזה. וביש ספרים והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק איזה שעה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית. ושנינו במסכת פאה (ירושלמי פ"א ה"א) א"ר יהושע ששאלו מהו ללמוד חכמות יונית ואסר להם.
אך שוב ראיתי לר' אברהם ביבאגי בספרו דרך אמונה שער א' דף ט' ומאמר ב' שער ג' דף מ"ד יצא לישע הפילוסופים והליץ בעדם והתירה לבא בקהל כי אמר שאין זה חכמת יונית. הלא אלו חכמים שהבאתי לאו קטלא באגמא נינהו ולהם ראיות חזקות. סוף דבר הכל נשמע את אלהים ירא ואת מצותיו שמור (קהלת יב, יג), רצה לומר הויות אביי ורבא, שהוא ביאור מצות התורה ומשפטיה שמור. כי זה, רצה לומר הלמוד הזה, כל אשר בשם ישראל יכונה, אשר עליהם אמרו (יבמות סא א) אתם קרוים אדם מחויבים ללמוד אותו, וזהו כי זה כל האדם. אבל החכמות הנזכרות אין מוטל על כל אדם ללמוד אותם, דאילו לאותן החכמים שאמרו שהוא חכמת יוונית איסורא נמי איכא, דאסור לבא בקהל ה'. ואפילו לאותן שאמרו שהיא חכמה מפוארה, אין זה לימוד כל העולם, שהרי הרמב"ם בעצמו כתב בפרק ד' מספר המדע (יסודי התורה הי"ג) שאל יכנס בפרדס החכמה ההוא אם לא מי שמילא כריסו מבשר ולחם ויין. גם כתב במגילת סתרים ששלח לתלמידו החשוב, וז"ל, ובחיי האהבה הנמרצה אשר נהיתה בינך וביני ובין אבותיך הקדושים, כי רוב זמני היית נכון בחקירות הנמצאות ולדעת תוכן אמיתתן כפי הכולל מצד החקירה הפילוסופיות כו', עד והנני משביעך שלא תגלה הסודות הדקות וההערות הנפלאות, אלא למי שהוא דק בשכלו ובטבעו, ונקי במעשיו, ונזדככו רעיוניו, והלך בדרכי הלמוד והידיעה ע"כ. גם כתב באיגרת ששלח למהר"ר יונתן ז"ל שלא לקח אלו החכמות כי אם לרקחות ולטבחות וכו'. וכן כתב עליו הרב הגדול הרשב"א ז"ל (שו"ת ח"א סי' תיד) בכתב שכתב להרב ר' אבא מרי ז"ל, ומי מהם ימלט את נפשו, זולתי מי שמילא כריסו ממעדני התורה וקדשי רבינא ורב אשי, כהרב ז"ל שלא לקחן אלא לרקחות ולאופות ולטבחות, ומעידים ספריו על דבריו. ואשר לא ירקח כמוהו לא יוכל עשוהו. והרב ר' אברהם ביבאגי עצמו שאזר כגבר חלציו ויצא בכל תוקף ועוז ללחום מלחמות הפילוסופיא, כתב בסוף דבריו, ולזה הטיבו אשר עשו סיג ואמרו שלא ילמד אדם החכמות העיוניות עד שידע דרכי האמונה. וזהו שאמרו אל יכנס בפרדס החכמות עד שיתמלא כריסו בלחם ובשר, שהוא למוד האלהית קודם כל לימוד.
והתולדה הב', כי ראוי לכל אדם מעיין ומשתדל בהשגות החכמות העיוניות, שיבקש מלמד יודע ומשיג אמתיות, ויודע גם כן סתרי התורה האמתיות, אל שיוכל לומר לתלמידיו כשיבא אליהם איזה דרוש מדרושי החכמה שהוא בלתי מסכים עם עקרי תורה ושרשיה, זה הדרוש אופן טענתו ובזה הצד, כי אם לא יהיה המלמד בקי באלו הענינים אסור לשמוע מפיו דרושי העיון והחקירה. ומשלו אצלו לחולה מה אשר יבקשו לו רופא נאמן וחכם שידע לרפאות החולה ההוא, ולא נאמר שיבקשו לרופא חולה טוב שיקבל רפואתו. אבל בהיפוך כן לא נאמר שיבקשו למלמד אשר הוא רופא הנפשות תלמידים טובים שהם החולים הדורשים בריא ושלם, אבל נאמר יבקשו לחולים והם התלמידים רופא טוב ומלמד נאמן. ועתה בזמנינו לא מצינו אחד מני אלף שמילא כריסו מבשר ולחם, גם אם יחפש מחיפוש לא ימצא מלמד טוב שיודע ומשיג אמתיות, ושיודע סתרי תורה שיוכל ללמדו. לכן אל יהי לו עסק עמהן אם לא בתלמוד ובקיום מצותיה, והיא התורה האמתית המשלמת אותו. כמו שכתב הר"ן בדרשותיו וז"ל, אחי ורעי הביטו וראו הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, כי אריסטו השתדל בספר האותות לדעת מהות המטר ואופן הויתו וסיבתו הפועלת, וחקר עליו חקירות רבות, והתיר ספיקות גדולות, והפליג לדבר עליו. הראיתם או שמעתם כי בהיות העולם בצער ובשנת בצורת, היועילוהו חקירותיו להתיך מטר ארצה, כמו שהיו עושים עשרה מישראל כאשר יהיה שם ש"ץ עטוף בטליתו, וקורא אל ה' בי"ג מדות ובזכרון ברכות אשר תקנו רז"ל, כמו שהתבאר במסכת תעניות, וכראות העמים את חוני המעגל אומר ה' ישב רוחו יזלו מים, והגשם על הארץ, או בראות את ארסט"ו אומר הויות המים ואין מים לשתות, לאיזה מהם יחזיקו ליותר חכם. וכראות את גאלינוס דורש במהות הצרעת וסבותיו ודרך רפויו והצרעת זרחה במצחו. או כראות את אלישע אמר (מלכים ב' ה, י) ורחצת ז' פעמים בירדן וטהר, איזה מהם יחזיקו לרופא גדול.
הנה אלה הענינים מפורסמים ומקובלים בזאת האומה, ועיניכם הרואות גם היום אשר חרה אף ה' בעמו, אם קוראים אליו בנפשם והוא יענם. השמעתם בטלמיוס על גודל ידיעתו במלאכת הכוכבים וידיעת מהלך צבא השמים, אם עמד יעמוד השמש לו ולמולדתו כמו שעמד לנקדימון בן גוריון לפי מה שבא בקבלה (גיטין נו א). השמעתם לאריסטו עם רוב פלפולו בחכמת אלהיות, ורוב השתדלותו בידיעת מספר השכלים הנבדלים ומציאתם, ואיכות השתלשלותם מהתחלה ראשונה, ואופן הנעתם לגרמיים השמימיים, כמו שזכר כל זה במאמר הנרשם באות הלמד במה שאחר הטבע, שיאמר כי מלאך בא אליו, או אליהו משתעי בהדיה ופה אל פה ידבר בו, או אפילו במראה ובחידות, כמו שקרה לחסידי אומותינו לאלפים ולרבבות עכ"ד.
הנה השלם הזה, עם כל בקיאתו והסתבכותו בחכמת העיונים, לא כסה על האמת פסכתר, והודה ולא בוש כי אין חכמה ואין תבונה כי אם בעסק התורה ובקיום מצותיה, ובעליה קורא אל ה' והוא יענם, והיא חכמתם ובינתם לעיני העמים, לא העיון הפילסופיות.
וכענין זה השיב רבינו הגאון הגדול, וז"ל, תקון הגוף והנפש ומישיר הנהגת האדם, הוא עסק המשנה והתלמוד, ואשר טוב לישראל. כי לימוד התורה יועיל לעצמו ולחכמים כמותו, ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדרכי המצות והתורה. ואשר לבו יסבור מזה ויתעסק בדברים ההם אשר דברת, יסיר מעליו יראת שמים, ויפסיד באותן הענינים, כי יסלק מעליו כל דבר תורה לגמרי. ומזאת ההסרה יארע לבני אדם שישתבש דעתם עד אשר שלא יחושו לעזיבת התפלה ולשאר המצות. אבל אשר ימציאו עצמם לתורה וליראת שמים יצא להם מזה, כי ינהיגו כל ההמון ליראת שמים (ואחרי התשובה) [ולאחרית טובה] בלא פקפוק, ולא ישימו שום ספק בהקב"ה. ואם תראה אותם בני אדם שמתעסקים באותם דברים יאמרו לך כי היא דרך סלולה, ובזה ישיגו לידיעת הבורא, לא תשמע ולא תאבה להם, ודע באמת כי יכזבו לך, ולא תמצא יראת חטא וזריזות וענוה וטהרה וקדושה אלא באותן המתעסקים במשנה ובתלמוד. אלו דברי הגאון רבינו האי ז"ל אביהם של ישראל.
ודבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה (דברים ל, יב) לא בשמים היא, ואיתא במדרש (מסכת כלה פ"ה ה"ה) לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח. ולא מעבר לים היא, לא תמצא בסחרנין, ולא בתגרנין. שמואל אמר אין התורה מצויה, לא באיסטרולוגין ולא באיטצגנינין, שנאמר לא בשמים היא. אין התורה מצויה במי שמתעסק במלאכת שמים. אמרו לו לשמואל והלא איצטרלוגוס אתה, אמר להם מימי לא הסתכלתי בחכמה זו אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים ע"כ.
ושנוי בנביאים, שכן על חכמות אלו היה מזהיר ישעיה (נה, ב) לישראל, ואמר להן למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה. יאמר, למה אתם שוקלין כסף ומפזרים ממון לקנית חכמות שאינן לחם ואין הנפש נזונת בהן, או למה אתם יגעים ומאבדים כוחכם, ומבלים ימיכם בדברים שלא תשבע נפשכם מהם. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, היא התורה הנקראת לקח טוב, כי זהו הלחם האמיתי, ושיהיה לכם לשבעה, וכן תתענג בדשן נפשכם בזיו העליון, כמו שהגוף מתענג. וכן אמר דוד (תהילים סג, ו) על תענוג הנפש, כמו חלב ודשן תשבע נפשי.
ומשולש בכתובים, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי טו, טז) טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. יאמר, טוב שישכיל וישיג לו השגה מועטת ויירא את השם יתברך, מאוצר רב, כלומר מרבוי החכמה יותר מכדי השגתו, כי יבא לזה לידי מבוכה ומהומה. וזהו ומהומה בו, לפי שעם המעט תתעלה ותתענג, ועם רבוי יאבד וישתומם, ותהיה נפשו נטרדת מן החיים הנצחיים האמתיים, מאותם המעלות הראויות לתת לה מבית המלך. וכענין הדבש, שהוא ערב לגוף במיעוטו ורבויו יזיק לו. ועל זה אמר שלמה (שם כה, טז) דבש מצאת אכול דייך פן תשביענו והקאתו. יזכור עליו שיאכל ממנו די ספוקו וישאר בקרבו, כי אם יאכל ממנו בשפע ורבוי יותר מכדי צרכו יקיא הכל, ואפילו המעט שכבר קנהו יפסיד אותו. כן יקרה למי שיחשוב להשיג יותר משיעורו ומכדי השגתו, כשיחפוץ ללכת לפנים ישוב על כל פנים לאחור. והטעם שמתוך עסק שאר החכמות יבא האדם בדברי תורה לידי נטיה מדרך האמת, כי אין לך שום חכמה בעולם שאין בה פסולת וסיג, כי לכך נמשלו החכמות כולן לכסף, כי הכסף ברוב יש בו סיגים ואין כסף צרוף, אבל תורתנו כסף צרוף שאין בו סיג כלל. ולכך נמשלו לכסף צרוף הוא שכתוב (תהילים יב, ז) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים.
ולאחר שהזהיר שלמה המלך ע"ה שלא לחלוק בחלק הנמנע, בא לדבר ההשגה, והזהיר עליו שתהיה השגתו צרופה ומזוקקת בלי סיגים. זהו שאמר אחר זה (שם טו, יז) טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו. ירצה כי ידוע שאין דברי תורה מתקיימים בלומדה בעידון, אלא מתוך ענוי הגוף, כמו שאבאר בריש שער ד', מה שאין כן בשאר החכמות. ואם יאמר האומר למה זה ועל מה זה אענה גופי וחיי צער אחיה בשביל התורה, אתעדן גופי ואלמוד שאר החכמות בעידון ולא בענוי. לזה אמר טוב ארוחת ירק בדרכה של תורה, ואהבה שם, היא התורה האהובה לפני המקום.
וכן אמר שלמה המלך עליו השלום (שה"ש ב, ד) ודגלו עלי אהבה, ודרשינן (ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב) אלו מ"ט פנים טהור מנין ודגל"ו. ואמר נמי (שה"ש שם ה) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני, ואיתא במדרש (שה"ש רבה שם) סמכוני באשישות, אלו הלכות המאוששות. רפדוני בתפוחים, אלו דברי תורה שריחן טוב כתפוחים. כי חולת אהבה אני, אמר רבי יצחק בראשונה כשהיתה פרוטה מצויה אדם מתאוה לדבר משנה דבר הלכה דבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכיות, אדם מתאוה לשמוע דברי מקרא דברי אגדה. ואמר נמי (שם ג, י) תוכו רצוף אהבה, והם הלוחות. ואמר נמי (שם ח, ז) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, והוא על דרך שאמר דוד אביו (תהילים קיט, עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ומתוך שהיא אהובה לפני המקום ונקראת אהבה, לומדיה גם כן הם אהובים, כדאיתא בפרק במה אשה (שבת סג א) אמר רבי אבא אמר ריש לקיש, שני תלמידי חכמים המדגילים זה את זה בהלכה, הקדוש ברוך הוא אוהבן, שנאמר (שם ב, ד) ודגלו עלי אהבה. ונקראים גם כן אוהבי השם יתברך, כדכתיב (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש. גם אהבה בגימטריא י"ג, רמז לי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם.
וזהו אומרו טוב שיחיה חיי צער בארוחת ירק ואהבה שם, כלומר וילמוד התורה הנקראת אהבה. משור אבוס, מאותן המתעדנין גופם כשור אבוס. ושנאה בו, ולומדים החכמות השנואים לפני המקום, וזרה ונכריה היא ואסורה לבוא בקהל עדת ישראל. או יאמר, טוב ארוחת ירק ואהבה שם, אמר טוב להשיג השגה קלה עם אמונת השכינה הנקראת אהבה, שנאמר (שה"ש ב, ז) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, וכתיב (שם ח, ז) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, ואנו אומרים באהבה תרים קרננו להודות לך וליחדך. וגם באהבה גימטריא אחד רמז לשכינה. משור אבוס, מן ההשגה גדולה המטעה את האדם, כאותה השגה שהשיגו ישראל במדבר שעשו את העגל, וימירו את כבודם בתבנית שור (תהילים קו, כ). ושנאה בו, מדת הדין. וזהו שהזכיר משה (שמות לב, יא) למה ה' יחרה אפך בעמך. ויהיה פירוש הפסוק הזה שוה לפירוש הפסוק שלפניו, טוב מעט ביראת ה' וגו'. נמצא שעסק מקרא ומשנה ותלמוד הוא העיקר, ומעשה בראשית ומרכבה הן לדעת הרמב"ם וסיעתו, הן לדעת החכמים המפרשים שהוא הקבלה האמתיות, אינם אלא כדבר הנאכל לשובע.
ואמשול לך משל, למלך שזימן עבדיו לסעודה, ונותן לפניהם לחם ובשר ויין לאכלו לשובע נפשם, גם נתן לפניהם דבש מיני מתיקות לקינוח הסעודה. הטפש התאוה תאוה לאכול מיני מתיקות ומניח המאכלות כולם, וכשהוא עומד משלחנו עדיין הוא רעב ללחם וצמא למים, גם מה שאכל יקיא אותו, כמו שאמר שלמה עליו השלום (משלי כה, טז) דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו, ונמצא בטנו ריק מכל. אבל החכם אוכל לשובע נפשו מבשר ולחם ויין, ואחר כך יטעום מעט דבש ומיני מתוק לקינוח הסעודה, ואז הוא שבע ודשן וטוב לב משתה תמיד. המלך הוא ה' צבאות מלך הכבוד, שזימן לפניו עבדיו הם עמו ישראל, כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה). הסעודה היא התורה הקדושה שהיא מזון הנפש. ונתן לפניהם לחם, הוא התלמוד, כדדרשינן בחגיגה (יד א) כל משען לחם, אלו בעלי תלמוד, שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. ובשר אלו שמעתות, כן איתא בספרי (האזינו פיסקא שיז) חלב בקר עם חלב צאן עם חלב כרים (דברים לב, יז) אלו קל וחומר וגזירה שוה, ותשובות ודינין. ויין, אלו בעלי משנה, כדאיתא במסכת סופרים (פט"ז ה"ג).
אבל אמרו, נמשלה המקרא כמים והמשנה כיין כו', דבש ומיני מתיקות הן המה מעשה בראשית ומעשה מרכבה, אשר בם הציץ בן זומא כשנכנס לפרדס, כשהיה חוקר ורואה בחדרי לבו, והשיג יותר מדאי ונפגע. דאיתא התם (חגיגה יד ב), עליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך וגו'. הרי החכמות הללו נמשלו לדבש. הטפש התאוה תאוה לאכול מיני מתיקות ומניח המאכלים כולם, הם אותם בני אדם המתעסקים באותן דברים, ויאמרו כי היא דרך סלולה להשיג ידיעת הבורא, ומניח המאכלים שהם התורה בכללה, כמו שכתבתי לעיל בשם רב האי גאון, ואז כשיעמוד הוא רעב ללחם זה לחמו של תורה. וצמא למים, היא התורה הנמשלה למים, גם מה שאכל יקיא, רצה לומר גם חכמה זו לא יקום אצלו, כמו שאירע לבן זומא במסכת חגיגה פרק אין דורשין (שם). ונמצא ריק מכל, כי יהיה חסר לב לא ידע מאומה. אבל החכם אוכל לשובע נפשו, הוא הצדיק אוכל לשובע נפשו, וממלא רעבון של תורה מבשר ולחם ויין, הוא המשנה והתלמוד והשמעתות.
ואחר שמילא כריסו מהם יטעום מעט דבש, רצה לומר שילמד אחר כך החכמות הללו. אבל דוקא מרב מובהק ובקי בחכמות הללו, דאם פירושם כדעת הרמב"ם שהוא חכמת הפילוספיות, הלא כתבתי לעיל שאין ללמוד אותם כי אם ממלמד שיוכל להשיג אותן על אמיתתן. ואם פירושם שהוא סוד הקבלה הידוע לבעלי האמת, גם בזה כתב בעל עיקרים מאמר ב' פ"ח, אסור לעיין בספרי הקבלה אלא על פי הקבלה חכם מפי חכם, ואז הוא שבע ודשן, רצה לומר ואז הוא בעל תורה גמור, כמו שכתבתי לעיל בשם מדרשו של רשב"י.
וטוב לב משתה תמיד (משלי טו, טו), על דרך דאיתא בבבא בתרא (קמה ב) וטוב לב משתה תמיד, אלו בעלי תלמוד. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (מו"ק כח א). זהו שיעור מה שרצינו בזה השער.