מטה משה· רבי משה מאט
עמוד התורה · שער א
- במעלת התורה
יתברך צורינו מלכנו, הוא ה' אלהינו אשר הוציאנו מארץ מצרים, וקרבנו לפני הר סיני, ונתן לנו תורת אמת באש לבנה חרותה באש שחורה, כדאיתא בירושלמי דשקלים (פ"ו ה"א) רבי פינחס בשם ר' שמעון בן לקיש אומר, תורה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה נתנה לו באש לבנה חרותה באש שחורה. והכי איתא נמי בפסיקתא (דר"כ, פיסקא א'). רצו בזה על דרך שאמר שלמה המלך עליו השלום (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, בני אמי נחרו בי שמוני נטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. אל תראוני שאני שחרחורת, האי שחור אדום הוא, רצה לומר אל תראוני שאני שחרחורת בשחרות הגופני התאוניי, שאותה השחרות איננו טבעי, ששזפתני השמש. השמש הזה רצה בו הגוף הדומה לשמש בכל צד, כי כמו השמש ההתקרבות אצלה לא טוב הוא, לרוב חמימות וקדרות השמש, והתרחק ממנה גם כן לא טוב לרוב הקרירות, ולזה באקלים הצפוני אין שם ישוב. ואין לך אויר ממוזג ויפה כי אם לאותם היושבים תחת הקו המשוה. ולזה אמרו רז"ל (ב"ב קנח ב) אוירא דארץ ישראל מחכים, לפי שהוא מונחת במבחר המקומות באמצע האקלים מן אקלימים שהעולם נחלק בהם, והיא מזוגה יותר מקור וחום ומוכנת לקבל המושכלות. כמו כן הוא גוף האדם, כי כל המקרב עצמו אל הגוף וימשוך עצמו אחר תאות הגופני רע לא טוב הוא, נמשל כבהמות נדמה. כי כן אדם הראשון עד שלא חטא והתאוה תאוה היה מלאך ה' צבאות, כולו שכל גמור יפה ומום אין בו, והיה ראוי שיחיה לעולמים כאחד מן המשרתים העליונים, והונח בגן עדן הארץ שהיא מבחר המקומות. וכיון שחטא ונמשך אל התאוות, נתפשט מן השכל ונתלבש בחומר, ואז גורש מן הגן ונתן לו העשב למאכלו כבהמה. הוא שכתב בו (בראשית ג, יח) ואכלת את עשב השדה, תחת אכלו תחלה פירות הגן שהיה מטע ה' להתפאר. ועליו ובדומה לו נאמר (דברים כט, יח) כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה, וסיפא דקרא לא יאבה ה' סלוח לו.
גם מי שמרחיק עצמו יותר מדאי, ומואס בגוף, ופורש עצמו מכל דרכי העולם, ויסגף עצמו ברעב ובצמא ובחוסר כל, כאילו השם יתברך שונא את הגוף, זהו גם כן דרך הכסילים, ועל זה נאמר (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב. והנה אמרו ז"ל בנזיר (יט א) מאמר נכבד, וכפר מאשר חטא על הנפש (במדבר ו, יא), על איזה נפש חטא, אלא על שהזיר עצמו מן היין, ומה מי שפירש עצמו מן היין נקרא חוטא, הפורש עצמו מכל וכל על אחת כמה וכמה. ואמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז, טז) אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. כי מי שרוצה להיות צדיק הרבה אובד גופו, ומי שרוצה להתחכם יותר אובד גופו. והמבחר שבפעולות הוא הדרך הממוצע, יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה, לא שישכון במדבריות ובהרים ולא שיענה גופו. ואמרו ז"ל בפ"ק דסוטה (ה ב) כל השם ארחותיו ומשגיח בהם, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהילים נ, כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים, אל תקרי ושׂם אלא ושם השי"ן בימין, והשומא הוא השיעור שמשער פעולותיו שיהיו דרך המיצוע. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ד, כו) פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו. כיון בזה להזהיר את האדם שידריך את עצמו במצוע שתי הקצוות, שלשון הפלס שהיא ממוצע בין שתי הכפות שוה בשוה ואינו יוצא לחוץ, ואז יכונו כל מדותיו, כי הוא דרך הישר ללכת בו. וזהו שהוסיף ביאור ואמר אל תט ימין ושמאל, כלומר שילך באמצע ולא יטה לאחת מהקצוות.
ועוד שהשמש עושה שתי פעולות זו היפך זו, מלבין הבגד ומשחיר פני הכובס, והכל לפי המקבל. כן גוף האדם, בענינו יש בו שתי פעולות רע לזה וטוב לזה, והכל לפי דעתו של אדם. שהרי מצינו במעשה בראשית שהיו כל הנמצאים כולן ביום ששי קודם שנברא אדם על שני חלקים שכליים, הם הנבראים עליונים שהם שכל גמור נבדל מן חומר. ארציים הם האילנות והצמחים ושאר בעלי חיים שהם חומר גמור אין בהם שכל. ושני חלקים אלו יעשו פעולותיהם שנתמנו עליהם אלו בשכל ואלו בטבע, וכל אחד מהם מוכרח בפעולותיו, זה בשכלו וזה בטבעו, ואין מונע לאחד מהם. לפיכך חייבה החכמה לברוא ביום ששי נברא שלישי מורכב מהם, משותף משניהם, והוא הכולל אותם בשכל ובטבע, בשכל כמין השכליים הנפרדים ובטבע כמין הארציים.
וזהו האדם הצדיק הזה המושל ברוחו, ויצא ונלחם מלחמות ה', ומתגבר על יצרו לבלתי שמוע לו ללכת אחר תאוות העולם. הוא במדרגה עליונה יותר ממלאך, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צג א) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. והרשע הזה הנמשך אחר תאות הגופנים הוא במדרגות בהמה, כמות זה כן מות זה (קהלת ג, יט). ואף אחר מותו עוד יד ה' נטויה לייסרו ביסורי שאול ואבדון. ואחר שהודעתיך שדמיון הגוף כדמיון השמש בכל צד, אז תבין ביאור הכתוב (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת, רצה לומר שלכלכתי את נפשי בשחרות התאוה, כי איננו טבע הנפש לכך ששזפתני השמש, רק בא מכה הגוף הדבוק בה. בני אמי נחרו בי זה אברי הגוף, המה הסיתוני, כי כל אברי הגוף טבעם לימשך אחר תאוות העולם, רק הנפש היא יחידה בגוף כגר בארץ. כמו שגם הוא עליו השלום (קהלת ד, יג) כינה ליצר טוב ילד מסכן, שאין האברים שומעין לו. וליצר הרע מלך זקן, שהוא שליט על כל האברים, וכל האברים שומעים לו, כי כולם טבעם אחר התאוה. שמוני נוטרה את הכרמים (שה"ש שם) כלומר הסיתוני לנטור כרמי שאר האומות, אשר הכרמים שלהם הוא תענוגי עולם הזה, כרמי שלי כרם ה' צבאות בית ישראל, והוא העולם הבא המוכן לי לבד ואין לזרים איתי לא נטרתי, ולזה נקראו גם כן מעשה הצדיקים שאינם נמשכים אחר התאוה. ומעשיהם של רשעים הנמשכים אחר התאוה חושך, כמו שנאמר (בראשית א, ד) וירא אלוהים את האור שראוי להשתמש בו הצדיק הנקרא טוב, שנאמר (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב, וכתיב (תהילים צז, יא) אור זרוע לצדיק. זהו וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך (בראשית א, ד), רצה לומר הבדילו לעתיד לבוא ופירש בין האור ובין החושך, שעל ידי הגניזה הזאת שגנזו לצדיקים ומנעו מן הרשעים, כדכתיב (איוב לח, טו) וימנע מרשעים אורם, נהיה הבדל בין בעלי האור שהם הצדיקים ובין בעלי החושך שהם הרשעים. וכן הוא בבראשית רבה (פי"א, ב).
ואחר שהודעתיך שהאדם מורכב משני אשות, מאש השחור הגופני התאוני, כמו שאמר הנביא (ישעיה לג, יא) על אותם הנמשכים אחר תאות גופני, לנפתים ליצרם, רוחכם אש תאכלם. ואומר (ע"פ תהילים קו, יח) אש תלהט רשעים. ואש הלבן העליון השכלי המקבלת שפע השם יתברך הנקרא אש, שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש. ועל ידו יודלק נר אלהים נשמת אדם (משלי כ, כז).
וזהו שאמרו במדרש חזית (שהש"ר פ"ב, ה) סמכוני באשישות בב' אשות, רצו בה האש התחתון הגופני והאש העליון השכלי. והנה היה זאת כוונת התורה האלהית להשלים אלו הב' חלקים, לזה אמרו (שקלים פ"ו ה"א) התורה נתנה באש לבנה חרותה באש שחורה, להורות כי התורה היא תועלת האש השחור התחתון הגופניי ותועלת אש הלבן העליון הנפשיי, כי היא תועלת גוף ונפש. ולכן לוחות הברית היו שנים, כי הם תועלת גוף ונפש. וכן העיד אדון הנביאים (דברים ו, כד) ואמר לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה, וכתיב (שם כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו' לפני ה' אלהינו. ביאר כי קיום המצות הוא כולל שתי תועלות, תועלת כלל הגוף בעולם הזה, ותועלת הנפש בעולם הבא, זהו שהזכיר בכלל לטוב לנו כל הימים. ואחר הוסיף פירוש הכלל ופרט לחיותנו כהיום הזה, זו תועלת הגוף בעולם הזה, וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו זו תועלת הנפש לעולם הבא. וכן ביאר שהעולם הזה הענין הזה בעצמו, הוא שאמר (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, ודרשינן מינה במסכת אבות (פ"ו מ"ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.
וגרסינן במסכת עירובין פרק כיצד מעברין (נד א) אמר ר' יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א, ט) כי לוית חן. חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרותיך. חש בבני מעיים יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשריך. חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא, ע"כ.
וקשה לי על כללא דהאי מאמר, היאך אמר חש בראשו יעסוק בתורה, וכן כולן, הלא אסור לרפאות בדברי תורה אם לא קודם שבא החשש, דלהגן שאני, כדאיתא במסכת שבועות (טו ב) אבל אח"כ לא. ועוד למה לא חשב גם כן חש בעינים יעסוק בתורה, שנאמר (תהילים יט, ט) מצות ה' ברה מאירת עינים. וגם חש בלבבו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי יג, יב) תוחלת ממושכה מחלת לב ועץ חיים תאוה באה, כמו שדרשו רז"ל במסכת ברכות (לב ב). ועוד לא לימא רק חש בכל גופו יעסוק בתורה ותו לא, דהוי כולהו אחרינא בכללא.
ונראה לי כוונת המאמר, כי ידוע כמו שיש חולי הגוף כן יש חולי הנפש, וכל החששות אלו חששות נפשיות הן. ואותן חששות רפואה שלהן עסיקת התורה הוא, כמו שכתב המיימוני בהלכות עבודה זרה וחוקות הגוים (פי"א הט"ז). ואמר המהלך בדרך ואין עמו לויה, רצו בזה המבקש לילך בדרכי השם יתברך כדכתיב (דברים ח, ו), ללכת בדרכיו, ושלא לסור מן הדרך ימין ושמאל, ואין עמו לויה, רצה לומר שאין לו חבור שיסייענו להתגבר על יצרו, יעסוק בתורה, על דרך (סוכה נב ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. ועל דרך שאמר הכתוב (תהילים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, ופירש הרד"ק שהנפש יושבת בתוך הגוף כגר בארץ, כי כל אברי האדם מושכים אותו לתאות עולם, זולת הנפש יחידה מושכת לעבודת האל, ואי אפשר לה להתגבר, ותורת ה' תמימה משיבת נפש שתוכל להתגבר.
ואחר כך מתחיל בפרטי הענינים, ומונה והולך חמשה עניני עבירות אשר הם העקרים אשר כל התורה כולה והאמונה תלויה בהם, ולכל אחד היא רפואה אחת מחמשה חומשי תורה. ואמר חש בראשו, רצה לומר שיש לו חשש באמונת מציאות השם יתברך אם יש אלוה נמצא, וזהו חש בראשו, כלומר שיש בו חשש אם יש אלוה, נמצא שהוא המתנשא לכל לראש, וכמו שדרשו (מכילתא דר"י בשלח) נתנה ראש ונשובה מצרימה. יעסוק בתורה, רצה לומר יעסוק בספר בראשית, ובזה ידע ויאמין כי יש אלוה נמצא, כי מתוך שיעיין בחידוש העולם יבא לאמונת מציאות השם יתברך, כאשר כתב הרב המורה (מורה נבוכים) פרק ע"א חלק ראשון וז"ל, אם העולם מחודש יש לו מחדש בלי ספק, וזה מושכל ראשון, כי המחודש לא יחדש עצמו, אבל חדשו זולתו הוא השם יתברך כו'. הרי ביאר הרב כי באמונת החידוש אנו עומדים על מציאות השם יתברך במושכל ראשון. וכן כתב בעל העקדה (שער א') וז"ל, אמנם אנו מכירים מעשיו ועוצם פעולותיו ונפלאותיו, והם יגידו ויעידו על אמיתת מציאותו כמו שאמרנו. והוא מה שהפליג להראות אמיתתו בפתח דבריו בתורה אלהית, בראשית ברא ואחר כך אלהים, להראות כי אין לנו שום מבוא להכיר את ה' אלהים כי אם מצד שברא מעשה בראשית. אמנם מעשה בראשית הוא הסולם לעלות ולחזות בנועם ה'. הרי העידו שני עדים נאמנים הרמב"ם ובעל העקדה שמהחדוש באנו למציאת השם יתברך. ונראה שלפי זה תקנו חז"ל קודם קריאת שמע שחרית וערבית ברכת יוצר המאורות ומעריב ערבים, שהם מורים על חידוש העולם, ואח"כ קורין קריאת שמע ומקבלים עול מלכות שמים, כי הא בהא תליא, ועל ידי החידוש עומדים על מלכותו.
חש בגרונו, אמר כנגד העיקר השני שהוא תורה מן השמים. ולזה אמר חש בגרונו רצה לומר שיש בו חששא אם התורה הלומד בגרונו אם היא מן השמים, יעסוק בתורה, רצה לומר יעסוק בספר שמות, שמבואר שבאותו ספר נאמר ענין מתן תורה שהיה נראה לכל העם כי מן השמים דבר עמהם השם יתברך, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו' (שמות כ, יד).
חש בבני מעיים, רצה לומר יש לו חששא בענינים התלוים באברים שבבני מעיים, כי פעולות רבות תלויות בהם, כאשר הערונו על זה רז"ל באמרם במדרש (ויק"ר פ"ד, ד) על פסוק וכל קרבי את שם קדשו (תהילים קג, א) הכבד לכעוס, המרה לקנאה, הקיבה לשינה, הטחול לשחוק, הכליות לעצה, הלב גומר. ויחשוב האדם בעבור שהאברים הללו הם לאדם ולבהמה, ויתחייבו מזה פעולות ומזה פעולות. ויחשוב שהפעולות הם בעצמם שוים, ובעבור זה יחשב שגם הנפשיות הם שוים, ויבא מזה דעות רחוקות ונפסדות, כאשר כתב הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות, ועל אלו וכדומה להם נאמר (תהילים מט, יג) נמשל כבהמות נדמו. ומי שיש בו דעת זה בודאי כפר בעיקר שכר ועונש, וחשב כמות הבהמה כן מות האדם, ומותר אדם מן הבהמה אין (קהלת ג, יט). ומי שיש בו חשש זה יעסוק בתורה, רצה לומר יעסוק בספר ויקרא, כי תורת כהנים מורה על עיקר שכר ועונש, שהרי כל תורת כהנים מלא מזה, להביא כופר נפשם על חטאתם אשר יעשו בשגגה, כל שכן אם יעשו בזדון שיענשו. וידוע שהרבה מצות ועונשים בעריות ובדומיהם שנאמרו באותו ספר. וידוע כי מדה טובה מרובה ממדת פורענות (סוטה יא א). ואם גלוי שהשם יתברך יעניש על עוברי עבירה כל שכן שישכיר לעושה מצוה.
ולזה היא האל"ף זעירא בויקרא, לרמוז שכמו שמפורשים העונשים בספר הזה כמו כן יהיה שכר לעולם הבא, והקטן יהיה לאלף באותו זמן. ולזה פתח ההוא ספר במלת ויקרא, בלשון שמצינו בשכר ועונש, דכתיב (תהילים נ, ד) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, דרשו רז"ל (סנהדרין צא ב) יקרא אל השמים מעל זו נשמה, וכן "השמים" בגימטריא "נשמה". ואל הארץ לדין עמו, זו הגוף, והכוונה הוא לתת דין וחשבון לעתיד לבוא. ועוד לפי שיש בני אדם שחושבים מיד בחטאם חטא אחת אז אין להם תקנה, ואומרים כאשר אבדתי אבדתי, כאשר הזהירו רז"ל על זה (אבות פ"ב מי"ג) אל תהא רשע בפני עצמך, כלומר אל תחשוב בלבבך לומר רשע אני ואין לי תקנה לכן בשרירות לבי אלך. ואותן בני אדם הלא כופרים בשכר ועונש, על צד זה שחושבים שאין הסליחה אצל השם יתברך.
ואם יש לו חשש באופן זה, יעסוק בתורת כהנים ויתבטל הדעה הזו, כי שם הוא עניני הקרבנות. וטעם הקרבנות כתב הרלב"ג (תועליות פרשת ויקרא א') וז"ל, התועלת להיישר האנשים כאשר חטאו שישובו אל השי"ת והוא יכפר להם עונותיהם. ובזה תועלת נפלא להגיע האנשים לשלמות האנושי, וזה כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ). ואם יאמינו האנשים שחטאו חטא אם שיהיה נכתם עונם תמיד לפני השם יתברך יוסיפו לחטוא עוד, לחשבם שכבר אבדו בסבת מה שחטאו, ולא יועילו השמרם מחטא במה שעתיד. ואמנם כאשר ידעו שבשובם מדרכם הרעה וישובו לדרכי השם יתברך יכפרו להם עונם, אז יהיו נזהרים מחטא עוד וישובו אל השם יתברך כדי שירחמם ויכפר אליהם מה שחטאו בו. והנה רצה השי"ת שיהיה עם התשובות הקרבת הקרבן, כדי שיתיישב יותר בלב החוטא שכבר נתכפר לו אותו החטא, כי לא יצוייר אצל המון האנשים שיהיה אדם רשע ואחר כך יתנקה מרשעו בתשובתו בלבבו זולת מעשה כלל. ולזה צוה השם יתברך שיעשה אלו הקרבנות בבית הנכבד אשר בו שכינתו, ועל ידי הנכבד והנבדל לעבודת השם יתברך. להשלים הכפרה לחוטא עם התשובה יצוה מפני זה שיסמוך שתי ידיו על ראש קרבנו ויתוודה עליו עונותיו, לישב בלבבו שאותם החטאים כאילו נעתקו ממנו ובאו על ראש הבעל חי.
ורבינו בחיי כתב פרשת שמיני (ויקרא ט, ט), ועל כן היה מקטיר ג' דברים הללו החלב והכבד ויותרת הכבד, לפי ששלשתן מסכימים בחטא ומטין האדם מדרך טובה לדרך רעה. החלב הוא השומן המביא האדם לידי גסות הרוח, והוא שנאמר (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט וגו', שמנת עבית כשית, וכתיב (איוב טו, כז) כי כסה פניו בחלבו. הכליות הן מקור העצה הוא, שאמרו (ברכות סא א) הכליות יועצות, ולכן נאמר (תהילים טז, ז) אף לילות יסרוני כליותי. הכבד משם הנפש המתאוה המתפשטת באדם, והיא המולידה החימה והכעס והמבקשת השררה ותענוגי הגוף, וכל זה היה מקטיר לצפון כי משם תפתח הרעה (ירמיה א, יד). והכל היה בא לכפר על חטא האדם היוצא משומן הלב וממחשבת הלב. הרי עיניך תחזנה שספר תורת כהנים מורה חטאים בדרך תשובה, והיא רפואה לנפש החוטאת בעבירות התלויות בקרבי האדם. ולפי זה הדרך היא האל"ף זעירא. על דרך דאיתא באותיות דרבי עקיבא אל"ף א'מת ל'מד פ'יך. והבעל תשובה בכל מקום שיבא צריך להגיד האמת, אף אם לא שואלים אותו, כדאיתא בשביעית (פ"י מ"ח) וזה דבר הרוצח (דברים יט, ד) רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם רוצח אני. ובספר הזה מורה דרך התשובה, ורמז בתחלתה שצריך להגיד האמת כדי להקטין עצמו, ולכן האלף זעירא כלומר א'מת ל'מד פ'יך, כדי להקטין את עצמך שלא לכבדך.
הנה שלשה חומשים הראשונים הם רפואה לשלשה עקרים, דהיינו מציאות השם יתברך, ותורה מן השמים, ושכר ועונש. ואחר זה מונה עבירה אחת כמעט, היא דומה לאחד מהעקרים, כי ממנה באה רבות רעות האדם, והיא מדת הקנאה. שידוע כי כאשר יקנא באדם במי שהשיג עושר ונכסים, יוסיף דאגה על דאגה עד שישיג כמותו. ואם השיג יגיע מזה אל אהבת הכבוד ובקשת מיני ממשלה בקנייני העולם הזה. ומאהבת הכבוד יעלה אל השררה, ומהשררה יגיע מזה לעבוד עבודה זרה, ואם לא השיג, יהיו כל ימיו מכאובים וחיי צער יחיה, וסוף שימית את עצמו או את חבירו. את עצמו, שכן אמר שלמה (משלי יד, ל) ורקב עצמות קנאה, וכן אמר אליפז (איוב ה, ב) ופותה תמית קנאה, מי שמתפתה אחר מדת הקנאה תמיתנו. וכן דרשו רז"ל (אבות פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. את חבירו שהרי מתוך הקנאה יבא לידי שנאה, ומן השנאה יבא לידי רציחה, שכן כתיב (דברים יט, יא) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת. ומזה אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ד, ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח. הזכיר כל עמל, והם קנייני הגוף, כגון עושר ונכסים וכבוד, ושאר כל מעלות השררה. כל כשרון המעשה תורה ותשובה ומעשים טובים, כי הוא קנאת איש מרעהו בין בעושר בין בחכמה, או איזה מעלה שתהיה, הלא הקנאה מצויה בין איש לחבירו. גם זה הבל, גם בחטא זה נכשל הבל שנתקנא בקין אחיו כשהביא מנחה לה', ועמד הוא ונתדמה בקרבנו לאביו שהביא בעל חי, ומתוך הקנאה בא לידי שנאה והיתה מריבה ביניהם על ירושת הארץ עד שנהרג.
והנה המדה הזו חורבן העולם, גם ממנה יבאו כל המחלוקת והגניבה והגזלה והדומה להן. לכן אמר חש בעצמותיו, כלומר יש מי שמאמין בג' עקרים אך חש במדת הקנאה, וכנה לקנאה בעצמות על דרך ורקב עצמות קנאה (משלי יד, ל), שהעצמות מדת הקנאה בהם, שמקנאים לעצם המוח הבא באחרונה, ונטל חלק בראש גם לשנים הבאים אחריהם, ויש להם מעלה שאינם מקבלים טומאה. לכן כינה הקנאה בעצמות יעסוק בתורה, רצה לומר בספר במדבר, ויראה מחלוקת של קרח שנתקנא במשה ובנשיאותו של אליצפן, ומה היה סופו, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותו וכל עדתו. ויראה כי אמר הכתוב (במדבר יז, ה) ולא יהיה כקרח וכעדתו. אזהרה שלא להחזיק מחלוקת (סנהדרין קי א). ואם יתבונן בזה שהמתלבש במדת הקנאה הוא בכלל החטאים בנפשותם, מיד ישוב מדרך הרע הזה ושב ורפא לו.
חש בכל גופו, אמר זה על דרך דאיתא במסכת מכות (כג ב) דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני, שס"ה כמנין ימות החמה, רמ"ח כמנין אבריו של אדם, שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה, "תורה" בגימטריא הכי הוי, תורה שית מאה וחד סרי הוין. כמנין "תורה" צוה לנו משה. אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו (מכות כד א). בא דוד והעמידן על י"א, דכתיב (תהילים טו, א) מזמור לדוד ה' מי יגור באהליך ומי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו וגו'. ונראה שדוד העמידן על י"א כנגד י"א אברים שבגוף המרגילים את האדם ומוליכים אותו הן לטוב הן לרע, והן המוח, הלב, הכבד, והעינים, האזנים, הפה, הלשון, הכליות, הידים, הרגלים וראש הגויה. ואמר כאן חש בכל גופו, רצה לומר שחושב מאחר שבא דוד והעמידן על י"א נמצא שיש שינוי לתורתנו הקדושה. יעסוק בתורה, רצה לומר במשנה תורה. ויראה שגם משה רבינו עליו השלום חשב להו עיקר, שכתב י"א ארורים בפרשת כי תבוא, והם מכוונים זו לעומת זו, כנגד י"א דברים שאמר דוד עליו השלום, הולך תמים (תהילים שם ב) כענין שנאמר (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, זו היפך ארור אשר יעשה פסל וגו' (שם כז, טו). ופועל צדק שלא יגזול שלא יקח כלום משל חבירו, כמו שאמרו רז"ל (ב"ב פח ב) צדק משלך ותן לו, זה היפך משיג גבול. דובר אמת בלבבו, שיהא פיו ולבו שוין, היפך משגה עור. לא רגל על לשונו, היפך מכה רעהו בסתר שהוא הולך רכיל. לא עשה לרעהו, היפך מטה משפט. וחרפה לא נשא על קרובו, כלומר שלא יעשה עמו דבר שישיג עליו חטא, היפך גלוי עריות. נבזה בעיניו נמאס, היפך מקלה, כי סבת המקלה היותו חכם ונכבד בעיניו, והנקלה והנבזה בעיניו יכבד יראי ה'. כספו לא נתן בנשך, שאינו חומד ממון אחרים, ושחד על נקי לא לקח היפך ארור לוקח שוחד להרוג דם נקי. עושה אלה לא ימוט, כלומר עושה אלה העושה אותן אשר כתוב עליהם (דברים כז, יב) אלה יעמדו על הר גריזים לברך, והם היפך אלו שכתוב בהם (שם יג) ואלה יעמדו על הר עיבל. לא ימוט לעולם, כלומר לא בא לידי ארור לעולם. לכן אם יעסוק תמיד במשנה תורה לא ימוט לעולם.
וכן הזהיר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ח, ט) כל עת יהיו בגדיך לבנים. רצה לומר בכל עת תתבונן ותשמור גופך מעבירות, ויהיו בגדיך והוא הגוף לבן, ולא יהא מלוכלך בעבירות. רמז בר"ת "עיבל" ע'ת י'היו ב'גדיך ל'בנים, להורות שאם תתבונן תמיד בארורים האמורים בהר עיבל לא תמוט לעולם, ויהיו בגדיך לעולם לבנים. זהו חש בכל גופו, שאין בגדי הנפש שהוא הגוף לבנים, יעסוק בתורה, דהיינו בי"א ארורים האמורים במשנה תורה.
זהו הנראה לי כוונת המאמר הזה. הנה מבואר שמאמר הזה לפי הנגלה הוא מורה שהתורה היא תועלת גוף אשר תועלתו נגלה.
והרמז הנסתר מורה, שהיא תועלת הנפש הנסתר, ומתוכה תזכה הנפש לרב טוב הצפון והנסתר. וכדגרסינן במסכת סוטה פרק היה נוטל (כא א) דרש רבי מנחם בר יוסי, מאי דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, תלה התורה באור ואת המצוה בנר, לומר לך מה הנר אינה מאירה אלא לפי שעה, אף המצוה כו'. ואת התורה באור, לומר לך מה האור מגין לעולם אף התורה מגינה לעולם. ואומר (שם כב) בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך זה יום המיתה, והקיצות היא תשיחך לעולם הבא. משל לאחד שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים, ומן החיה רעה ומן הלסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור, ניצול מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומלסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצול מחיה רעה ומן הלסטים, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שהגיע לפרשת דרכים ניצול מכולם.
נוסף על הפשט המבואר בפירוש רש"י, יש למאמר זה דרך נכון, כי משמעות המאמר משמע דהמשל הזה קאי אתורה לחוד לא אמצוה שפירש רש"י. גם מה שפירש רש"י נזדמנה לו אבוקה של אור זכה לקיים המצות כו', קשה, הרי תלה הכתוב המצוה בנר ולא באור, ואת התורה תלה באור. ואי האי אבוקה של אור הוא תורה, אם כן מהו כשעלה עמוד השחר. ומפני קושיא זו פירש רש"י אבוקה של אור הוא המצוות, ועמוד השחר היינו תורה. ופרשת דרכים מפרש בגמרא. ונראה כוונת המאמר, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים, ירצה בו, כי ידוע שמי שהולך בשרירות תאות לבו ונמשך אחר התאוה בכל עניינו, הוא רק רע, ונקרא רשע. ועליו וכדומה לו אמרו רז"ל (כתובות קד א) כי ג' כתות מלאכי חבלה יוצאים לקראת הרשעים, אחת אומרת אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מח, כב), אחת אומרת למעצבה תשכבון (שם נ, יא), ואחת אומרת רדה והשכבה עם ערלים (יחזקאל לב, יט). ירצה בו, כי נפילות כוחותיו ואבדן עשתונותיו וסור ממשלתו מהשתמש מעושר, ומקנה קנינו אשר קרה לו בנפלו עלי משכב, היא הכת הראשונה שהפרה את בריתו ואספה את שלומו. אמנם המות משלים לשלול אותו לגמרי עד בלתי השאיר לו כי אם שארית בשרו, וצרדא בר זוזא שבו משכיבים אותו אל תוך קברו, ועל זה אמרה הכת השנייה למעצבה תשכבון. והם אותה כתה הממונה על המות ואבדון. הכת שלישית אומרת, רדה והשכבה את הערלים, רצה לומר כת מלאכי חבלה אומר לו רדה והשכב את הערלים יורדי בור ושאול מתחת מקום שנשמתן וגופן כלה.
והנה אומר במשל הזה נתיירא מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים. הנמשל הוא, הג' כתות הללו. מן הקוצים הם הכתה הראשונה, וקוצים הוא מלשון קוצה חלה מן העיסה (נדה עא ב), ומלשון קץ ידא (שם יג ב), קץ אילנא (ב"ק צא ב). רצה לומר אותה כתה הקוצים וכורתים שלומו ממנו, ומסירים ממשלתו באופן שיפול למשכב ויתייסר ביסורים רעים וקשים כמות. ומן הברקנים, היא הכת השנייה המשלמת המות. ולשון ברקנים מלשון ברק חרבו של מלאך המות, ולזה אמרו ברקנים לשון רבים, כי חרבו של מלאך המות יש לו י"ו פנים, כמו שכתב הרוקח בהלכות (פסח) [ראש השנה] (סי' רט"ז), ונכרתו לנו בתורה שכתב בה עץ חיים היא (משלי ג, יח), ט"ז בריתות כנגדם, ועמהם אנו נצולים מחרבו של מלאך המות. ומן הפחתים, היא הכת הג', האומרת רדה והשכבה את הערלים יורדי בור ושאול מתחת, ואומר נזדמנה לו אבוקה של אור, רצה לומר התורה, ולכך אומר אבוקה של אור. ירצה שמתאבק בעפר רגלי חכמים ולמד התורה הנקראת אור. והמעלה הראשונה מן התורה שאדם מתחיל בה ללמוד היא המקרא, לזה אמר נזדמנה לו אבוקה של אור, ולמד מקרא. ניצול מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים, רצה לומר שאינם בכלל רשעים, אשר כל אלו ג' כיתות באים לקראתם, והוא ניצול ממקצת פורענות שלא יתייסר ביסורים בעולם הזה, כנגד שאמר לעיל בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה. אך עדיין מתיירא מחיות ולסטים, רצה לומר אף שהיא מצלת מהיסורים בעולם הזה שהוא הכת הראשונה, עדיין הוא מתיירא מחיות ולסטים שהוא הכת השניה, הגוזרים המות והשוללים ממנו חיותו ושלמותו עד לא השאיר לו כי אם שארית בשרו. ואינו יודע איזה דרך מהלך, רצה לומר שאינו יודע לאיזה דרך מוליכין אותו לאחר מיתה, אם לגיהנם אם לגן עדן, כמו שאמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו (ברכות כח ב) ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחד לגיהנם ואחד לגן עדן, ואיני יודע באיזה דרך מוליכים אותי ולא אבכה. וזהו כנגד כת השלישית האומרת רדה והשכבה את הערלים. כשעלה עמוד השחר ניצול מחיה רעה ומלסטים. הנמשל לזה כיון שלמד משנה שהיא דומה לשחר, כי כמו שהשחר מאיר מעט מעט, כמו שפירש רש"י לשיר השירים בפסוק מי זאת הנשקפה כמו שחר (ו, י), כן הלומד משנה מבין מעט מעט והוא מעלה גדולה מהמקרא, כדאיתא בפרק אלו מציאות (ב"מ לג ב).
ניצול מחיה רעה ומלסטים הוא הכת השנייה, והיא כנגד מה שאמר לעיל בשכבך תשמור עליך זה יום המיתה. ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, כדאיתא בסוטה פרק היה נוטל (כב א) דהמורה הלכה מתוך משנה הוא מבלי עולם, ופירש רש"י שמבלין העולם בהוראות טעות, דכיון דאין יודעין טעם המשנה פעמים שמדמים לה דבר לדבר שאינו דומה. ועוד יש משניות הרבה דאמרינן הא מני פלוני היא ויחידאה היא ולית הלכתא כוותיה. ועוד שאינן יודעים במחלוקת התנאים הלכה כדברי מי, הלכך מורים הוראות טעות. נמצא מי שלומד רק משנה אינו יודע איזה דרך ישכון אור שבו ילך דרך עץ חיים לגן עדן, או איזה דרך הוא רע אשר בו ילך לצלמות וגיהנם. כיון שהגיע לפרשת דרכים הוא התלמוד המפרש המשנה, והיא היא הפרשת דרכים לידע באיזה דרך נלך באור החיים, ניצול מכולם. על דרך דאיתא באלו מציאות (שם) העוסקים במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה ונוטל עליה שכר, בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו. וכנגדה אמר לעיל והקיצות היא תשיחך לעולם הבא. נמצא העוסק במקרא במשנה בתלמוד הוא תועלת לגוף בעולם הזה, ולנפש בעולם הבא.
ואמרו נמי רז"ל במסכת סנהדרין פרק חלק (צט ב) וז"ל, אמר רבי אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בין פמליא של מעלה לפמליא של מטה, שנאמר (ישעיה כז, ה) או יחזיק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. רב אמר כאילו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה, שנאמר (שם נא, טז) ואשים דברי בפיך. ר' יוחנן אמר אף מגין על כל העולם כולו, שנאמר (שם) ובצל ידי כסיתיך. ר' יוחנן אמר כאילו מקרב את הגאולה. וכוונתם ז"ל על השלום הרמוז אצלינו בלי ספק, והוא שלום הגוף והנפש שנקראים פמליא שלמעלה ושלמטה. כי הנשמה החשובה חצובה מתחת כסא הכבוד, חלק אלוה ממעל, נקרא פמליא שלמעלה, והגוף הנגוף הלז עפר מן האדמה נקרא פמליא שלמטה. והביא ראיה מפסוק או יחזיק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. רצה לומר המחזיק במעוז השם, והיא התורה, יעשה שלום בעבורו. כי מלת לי תשמש כמו בעבורי כמשפטה בהרבה מקומות, והוא כאילו אמר שבאה שנתן לנו את תורתו היה שלום בינינו. אם כן הסבה הראשונה מהשלום הזה הוא השם יתברך. ואמר ב' פעמים שלום לרמוז אל השני החלקים, שלום הנפש ושלום הגוף, אשר הוא אחד לפי האמת. או שיהיה יעשה שלום לי הראשון בעבורי כאמור, ושלום יעשה לי השני כמשמעו. והכונה בפסוק שהשם יתברך צווח ואומר אם יחזיק במעוזי ירצה אם יחזיון האיש השלום במעוזי, ותהיה מלת או כמו או נודע כי שור נגח הוא וכו' (שמות כא, לו). כמו שפירש רש"י בפירוש הכתוב, הנה בזה יעשה שלום בעבורי, כי אני אני הוא הסבה שנתתי להם תורתי. ואף על פי שאני הוא הסבה, ונראה כי אין לתת שכר עליו, אפילו הכי המחזיק בה שלום יעשה לי, כלומר ממנו ימשוך השלום לי, וימצא למפרע מהמאוחר אל הקודם, שישוב הוא להיות סבת השלום בינו ובין אלדיו, אף כי מאתו היתה זאת להם, וה' בראשם לחשוך נפשם מני שחת לאור באור החיים.
והנה רב בא להוסיף על דברי רבי אלכנסדרי ולומר, שבאמצעות ההתעסקות בתורה יעשה תועלת יותר גדול מהשלום. כי תורת שלום לא תרמוז רק על העדר הקטטה, כי כן ילקח בהעדר הקטטה אשר בין אדם לחבירו ויבואו לידי שלום. והוא סותר המלחמה, כמאמר אני שלום וכי אדבר המה למלחמה (תהילים קכ, ז), אבל לא תורה מלת שלום על ההתחברות וההתדבקות וההשתתפות, שהוא עיקר יקר תפארת השלימות. על כן בא רב ואמר מאמר נאה ומתקבל, מורה חיבור וההתדבקות האמיתי, וזה אמר כאילו בנו פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה. רצה לומר כאילו בנה אותם הנפש והגוף, שהם פלטרין שלמעלה ופלטרין שלמטה. וכמו שהבנין הוא חיבור החלקים, שלא יתקיים הבית כי אם בקיום החיבור ההוא, כמו כן קיום האדם הוא עם החיבור הזה לעמוד יחדיו, להשתמש זה עם זה, הנפש עם הגוף, לפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ולעבדו שכם אחד, כי האברים כולם נבראו לעבוד את הנפש, ושניהם יחד לעבוד ליוצרם. וזה אמרו כאילו בנה אותם להשתמש שניהם כאחד, שנאמר (ישעיה נא, טז) ואשים דברי בפיך. כלומר ששם יוצר הטבעים נותן נשמה לעם ברוך אלהים, הדיבור השכלי הנמשך מצד הנפש, באמצעות הדברים הגשמיים והכוחות החומריות, הלא המה השפתים והלשון והשינים, והם בכללות נקראים פה. וזה אמר ואשים דברי בפיך, רצה לומר שמתי דברי, והוא הדיבור השכלי, והתורה אלהות בפיך, רצה לומר בהשתתפות פיך, שהוא כנוי אל האברים החומרים שישתמשו כאחד, והוא כאילו בנה אותם יחד להשתמש כאחד כאמור.
וזה היה החילוק שבין רב ורבי אלכסנדרי, כי כל אחד מוסיף על חבירו. והנה ר' יוחנן מוסיף על דברי רב, ואמר אף מגין על כל העולם. כלומר כי בהוסדם יחד הגוף והנפש, ישתלמו המושכלות ובתורת ה' תמימה, אשר בזה העולם מתקיים, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צט ב) על פסוק אם לא בריתי יומם ולילה וגו' (ירמיה לג, כה). וזה אמר אף מגין על כל העולם כולו, שנאמר (ישעיה נא, טז) ובצל ידי כסיתיך. ומעשה שמים הם ידו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם מח, יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וגו'. או ירמוז באומרו מגין על כל העולם כולו, על הגוף והוא עולם קטן, כי לא די שמשים שלום בו ובונה אותם מחבר אורם חיבור עצמי, כמאמר רבי אלכסנדרי ורב, אלא שמגין על כל הגופות מכל אופני מיני חלאי הגוף והנפש, ומכל הדברים המנגדים את האדם. כי באמצעות התורה לא תאונה אליו רעה, כמבואר במדרש רבותינו ז"ל (שמו"ר פכ"ז, ט), וזה לשונם, הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם (שם נה, ג), בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שהוא מפתה להם ואומר, כשאדם נופל מן הגג כל גופו לוקה, ונכנס הרופא אצלו ונותן רטייה בראשו, וכן בידיו, וכן ברגליו, נמצא כולו מלא רטיות, אבל אני איני כן, אלא רמ"ח אברים יש באדם, והאוזן אחד מהם, וכשהאוזן שומעת כל הגוף מקבל חיים, הדא הוא דכתיב שמעו ותחי נפשכם, ע"כ.
והכוונה להם ז"ל להגיד ולהורות מעלת תהלות תורתינו הקדושה, והפליגו בשבחה על דרך משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, אמרו כי כשהאדם נופל מן הגג כל גופו לוקה וצריך תרופה מיוחדת בכל אבר ואבר בפני עצמו, כי לא יוכל להרפא בתרופה כוללת, יבריא כל המכות. והוא משל אל לימוד החכמה החיצונית אשר חברו הפילוסופים, שרבו מספרם, להיות שקצתם מייחדת לעמוד על אמיתות הטובות בהנהגת האדם את עצמו וביתו ומדינתו, ורבו חלקיהן לתיקון כל אבר אשר באדם ביחוד. וכן קצת מהחכמות יהיו במעלת השכל העיוני, והוא בידיעה מופשטת מן המדות. ונמצא החכם בחכמות הללו והמיישר את העם בהם, שצריך לתקן כל פרטיות ופרטיות בפני עצמן, ובידיעות פרטיות נבדלות מאחרת. אבל הוא יתברך אינו כן, כי הפליא חסדו עמנו לתת לנו תורתו הקדושה, אשר באמצעותה ישתלם כל הגוף. והיא תרופה יפה לרפאות כל אופנים מיני חלקיהן. וזה הרמז באומר וכשהאוזן שומעת כל הגוף מקבל חיים, והוא רמז לשמיעת התורה אשר היא התרופה הכוללת וסם החיים, כי הוא חיינו ואורך ימינו.
הנה רמזו רבותינו ז"ל ברמזים, שהתורה היא תועלת גוף ונפש בעולם הזה ובעולם הבא. ובמקומות רבים אמרו כן בהדיא, כדתנינן בריש מסכת פאה (פ"א מ"א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם. ותניא בסוף מסכת קידושין (פב ב) ובמסכת סופרים (פט"ז ה"א) תניא ר' נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומניות שבעולם אין עומדת לו לאדם אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנתו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנתו. בעת ילדותו מהו אומר, וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים (ישעיה מ, לא), בזקנתו מהו אומר, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו (תהילים צב, טו).
וכל העוסק בתורה הקדוש ברוך הוא משלים חפצו, כדגרסינן בפ"ק דע"ז (יט א) אמר ר' אבדימי כל העוסק בתורה הקדוש ברוך הוא עושה לו חפצו, שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו וגו' (תהילים א, ב). ואמרינן נמי התם, וכל אשר יעשה יצליח, אמר ר' יהושע בן לוי, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחים. בתורה, דכתיב (דברים כט, ב) ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו וגו'. שנוי בנביאים, דכתיב (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', כי אז תצליח וגו'. ומשולש בכתובים, דכתיב (תהילים א, ג) וכל אשר יעשה יצליח.
ואיתא במדרש (תנחומא תרומה א') כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד, ב), משל לב' סוחרים, אחד בידו מטכסין ואחד בידו פלפלים. החליפו, נטל זה פלפלים וזה מטכסין, כל אחד חסר מה שהיה בידו. אבל התורה אינו כן, זה שונה סדר זרעים למי שבידו סדר מועד, וזה שונה סדר מועד למי שבידו סדר זרעים, וכל אחד ואחד מרויח, ונשאר לו מה שהיה בידו כבר. זהו כי לקח טוב נתתי לכם. מעשה באדם אחד שהיה בספינה עם סוחרים הרבה, והיו אומרים לו היכן פרקמטיא שלך, אמר להם פרקמטיא שלי גדולה משלכם, בדקו כל הספינה ולא מצאו כלום, התחילו שוחקים עליו, נפלו ליסטים עליהם בים ושללו ונטלו כל מה שהיה בספינה, יצאו ליבשה ונכנסו למדינה ולא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש. מה עשה אותו חכם, נכנס לבית הכנסת נהגו בו כבוד, וגדולי העיר מלוין אותו, כשראו הסוחרים כך באו אצלו ופייסו אותו, בבקשה עשה עמנו חסד ולמד עלינו זכות לפני בני העיר כדי שנתפרנס ונחיה ולא נמות, שכבר ראית מה שאבדנו בספינה. אמר להם והלא אמרתי לכם שלי גדולה משלכם, שלכם אבד ושלי קיים. ועוד כי העוסק בפרקמטיא לא כל שעה הוא משתכר, פעמים שהוא עומד בידו, ופעמים שאינו עומד בידו, אבל התורה עומדת לעד בעולם הזה ובעולם הבא, הוי אומר כי לקח טוב נתתי לכם. ועוד אדם שהוא לוה מבני אדם ולוקח סחורה ויוצא לדרך, פעמים שהיא מפסדת. אבל תורה אינה כן, אלא למד אדם מכאן פרק אחד ומכאן פרק אחד הוא מתפרנס בה.
כשהוא עמל בתורה, התורה מזמנת פרנסתו, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צט ב) ר' עקיבא אומר, זמר בכל יום זמר בכל יום, כלומר היה מסדר תלמודך. אמר ר' יצחק בר אבדימי, מאי קרא, דכתיב (משלי טז, כו) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, כשהוא עמל בתורה תורה עמלה לו במקום אחר. ועוד מי שעוסק בפרקמטיא ספק משתכר ספק אינו משתכר, אבל העוסק בתורה מובטח הוא שהוא בן עולם הבא, כדאיתא בסוף מסכת נדה (עג א) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות.
וגם בזכות התורה אנו נגאלין לעתיד מן הגלות הזה, כדאיתא במדרש (ויק"ר ו, ו) רבנן אמרין, אומות העולם שלא קבלו תורה שנתנה מתוך החושך, עליהם הכתוב אומר, כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' (ישעיה ס, ב), אבל ישראל שקבלו את התורה דכתיב בה (דברים ה, יט) ויהי בשמעכם את הקול מתוך החושך, עליהם הכתוב אומר (ישעיה שם) ועליך יזרח ה' וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא בזכות התורה שעשיתם לפני אני גואל את ישראל על ידי משיח, שהוא נמשל לנר, דכתיב (תהילים קלב, יז) שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי.