מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · תיקון המצות
סימן תקסז
כתב רב אלפס (פסחים כז ב) שצריך לשמור החטים שיוצא בהן ידי מצות מצה משעת קצירה שלא יבא עליהם מים. והרא"ש (שם פ"ב סי' כ"ו) כתב שאין צריך אלא משעת טחינה וז"ל, נוהגים באשכנז וצרפת לשומרו משעת טחינה, לפי שמאז מקרבין אותו למים שנותנים ברחיים של מים, וכן כתב בשאלתות (שאילתא ע"ו) תשובה לגאון ליקח קמח מן השוק, בשעת הדחק יוצאין בה דלא מחזקינן איסורא, אבל לכתחלה בעינן שימור, לשון טורים (סי' תנ"ג).
סימן תקסח
ירושלמי (פסחים פ"ג ה"א) רבי יעקב הוי מפקיד לטחוני דלא למיתן קופיא אילן על אילן דלא לירתחן ולחמצן. פירוש שלא ישימו קופות של קמח זו על גב זו שמא ירתיחו ובשעת לישה יחממו המים ויהיו נוחים להחמיץ. יש מוכיחין מכאן שצריך לטחון החטים יום או יומים קודם לישה, ואם טחן בערב פסח דהיינו י"ד יהא אסור ללוש ממנה מצה בו ביום, לפי שהקמח בשעת טחינה רותח ומתחמם את המים והעיסה נוחה להחמיץ, וקרוב הדבר לבוא לידי איסור חמץ. וכן צריך ליזהר שלא להניח שקים מלאים קמח זו על גב זו, הכי איתא בסדר עולם, שבלי לקט (סי' ר"י).
סימן תקסט
נהגו לנקר הרחיים, משום דזימנין טחנו בה תבואה לתותה לסולת. וקמח ראשון שנטחן אחר הניקור שומרין עד אחר הרגל, תשובת מהרי"ל (סי' נ"ח, מספר המנהגים ע"פ אות ע"א).
סימן תקע
כתב הרוקח סימן רע"ב, מנהג כשטוחנין הולך ישראל עם הטוחן לשמור, כדמשמע בפרק א' דשחיטת חולין (ז א) דההוא גברא דרי חיטי לפיסחא ע"כ. ואנשי מעשה רגילים לילך בעצמם לרחיים לראות טחינת קמחיהם, וראייה למנהגם מהא דאיתא בירושלמי פרק אלו עוברים (פסחים פ"ג ה"א) בר פפא אזיל לגבי טחונה כו'. ומשמע התם שהאמוראים בעצמם היו הולכים לבית הרחיים.
סימן תקעא
שקים שנותנים בהם קמח כל השנה, אם רוצה ליתן בהם קמח ומכבסין אותם יפה, צריכים להתיר קודם הכיבוס כל התפירות שבהם, או אם הם מטולאים, תרומת הדשן סימן קי"ו.
סימן תקעב
וכשמוליכין השקים שיש בהן קמח למצות מן הריחיים, אסור להניחן על גבי הסוס או על החמור להוליך, כן כתב תרומת הדשן סימן קי"ח.
סימן תקעג
אין לשין יחד יותר משיעור חלה שהם מ"ג ביצים כמניין חלה. וכיצד יעשה מדה לשיעור חלה, ימלא כלי מלא מים ויערה ממנו מים לכלי אחר, ואחר כך יתן בו מ"ג בצים לכלי הריקן, ויחזיר לתוכו המים שיערה ממנו והמים שיותירו זהו המדה. ויש מגדולי אשכנז שאומר בתנור גדול ורבים בני בית עדיף למילש עיסות גדולות, ומהר"ם החמיר, ועינינו רואות דזמנין בתנור גדול שוהין טפי מבקטנים, ומאן דאפשר ליה טוב להחמיר (מהרי"ל אפית המצות ד'). וכתב האגור (סי' תשס"ה) וז"ל, ואני המחבר ראיתי נוהגים בעלי נפש מאשכנז ללוש כדי שיעור חלה לבד אפילו בתנורים גדולים ע"כ. אכן עיסת המצות נוהגים באשכנז ובצרפת לעשותן מעשרון זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורים מביא תודה. ותודה היה בה ג' מינין של מצה, חלות רקיקין ורבוכה, וכל מין היה בה ג' עשרונים ושליש, ומכל מין היו עושין י' חלות, הרי שהגיע לכל ג' חלות עשרון אחד, ועל כן עושין שלשתן מעשרון. ועוד לחם עוני אקרי, ועני מייתי עשירית האיפה.
סימן תקעד
ולכתחלה עושין המצות דק, דקאמר עושין סריקין (פסחים לז א) כמו רקיקין כו'. ופירש רש"י ובלבד שיהיו דקין ומקולשין דאינן ממהרין להחמיץ, אבל לא מצוירין ועבין כמין גלוסקאות דממהרין להחמיץ עכ"ל. וגם לא יהיו רחבים יותר מדאי, דהוי כמו אשישה וכתיב (דברים טז, ג) לחם עוני (מהר"י ווייל סי' קצ"ג). ועושין בהם סימן לידע איזה ראשונה ואיזה שנייה ואיזה שלישי, כדרך שהיו עושין בקופות שתורמין בהן הלשכה, שהיו כותבין אב"ג לידע איזה נתרמה ראשונה שממנה לוקחין תחלה, הכי נמי עושין מצוה ראשונה באותה שנעשית ראשונה (טור סי' תע"ה). וכתב מהר"י ווייל (שם) דהמצה שנייה יעשה גדולה יותר מהאחרות, משום שצריך לאכול ממנה כל אחד שני כזית, אחד בשעת המוציא ואחד לאפיקומן.
סימן תקעה
ולא יגדוש המדה, ולא ידחוק הקמח במדה, דאם כן לא ילוש יפה (מהרי"ל אפית המצות ט"ו). ומי שאפה בליל יום טוב הג' מצות כדי לחבב המצוה, ימדוד הקמח מב' הלילות בערב יום טוב, ואם שכח אזי יקח באומד הדעת, ולא ירבה על עשרון (טור סי' תנ"ו).
סימן תקעו
ואין להתחיל ללוש את המצות עד אחר חצות, משום דבאות במקום פסח ואינו נשחט אלא בשבע ומחצה. ואם בני ביתו רב שצריך לאפות הרבה ולהקדים, מכל מקום יזהר לאפות השלשה מצות אחר חצי היום. ואף על פי ששנינו (תוספתא פסחים פ"ב הכ"א) יוצאין במצה ישנה, היינו דיעבד אבל לכתחלה אין לעשות (מהרי"ל שם ז').
סימן תקעז
וצריך לומר לשם מצת מצוה, הן בעשית המצות של מצוה, הן בשאיבת מימן, הן במדידות קמח, הן בנותן מים תוך הקמח, כי המים והקמח נחשבים כאחד. וראייה דהתם (שבת קמה ב) מסופק באחד הנותן מים ואחד הנותן קמח ללוש מצת עירוב אם עולה העירוב לשניהם (מהרי"ל שם ו').
סימן תקעח
ואין לטלטל לא הקמח ולא המים ולא המצות מגולה תחת הרקיע במקום זריחת השמש, וביומא דעיבא תחת כל הרקיע. וכן יזהר במקום הלישה וירחיק הלישה מן התנור. וטוב שאין להניח הספל שלשין בו על כר של צמר מפני שמחמם הספל, וטוב להניחו על כר של עור. ואין ללוש בכלי שיש בו בקעים וגומות דאי אפשר לקנחו מן הבצק. מהר"י ווייל (סי' קצ"ג).
סימן תקעט
וראוי להקדים לבטל פרורין של עיסה הנופלין מתחת ידו קודם שיוכלו לבא לידי חימוץ, שפעמים יש בהם פירורין דחשיבי, שבולי לקט (סי' רי"א). ומה שאמר שפעמים יש בהם פירורי דחשיבי, משום דקיימא לן דבעלמא אמרינן פירורין הפקר, פירוש מאליהן בלא ביטול, לזה כתב שפעמים יש בהם פירורין דחשיבי. ומהר"ר זלמן רונקיל ז"ל חילק, הא דאמרינן בעלמא פירורין הפקר היינו פירורי פת, אך פירורי בצק מאחר דעדיין ראוים לידבק יחד חשיבי ולא בטילי. ובמהרי"ל (שם סי' ח') כתב דשאני הכא דחיישינן שמא לאחר האפייה מכבדים הבית ויקבצו יחד וראויה להיחשב. ורבים שוגים בזה שאומרים סתמא פירורין הפקר דמשמע פירורין מסתמא הם הפקר. וזה טעות גמור הוא כדכתבינן, אך יאמר טרם שילוש, כל הפירורין שיפלו מהבצק הזה יהיו בטלים והפקר, כן הוא ברוקח סימן רע"ג, ובמהרי"ל, וכן משמע באורח חיים.
סימן תקפ
ויזהרו לאחר שנאפו המצות לכבד בית האופה, ומה שנמצא לשם ישרף, דחמץ בפסח אסור בהנאה ואפילו לבהמת הפקר. ואין נכון שממהרין כל כך שלא לכבד הבית, ועוד ח"ו דלא אתי לידי מאכל בשום צד, כגון שיפול מידו דבר וידבוק בו פירורי הבצק ולאו אדעתיה, וכה"ג כתבו מהרי"ל (שם) ומהר"י ווייל (שם).
סימן תקפא
האשה לא תגביה ידה מן הפת להתעסק בעסק אחר עד שתגמור כל הפת, דלכתחלה צריך שלא יניחהו בלא עסק אפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקין בו אפילו כל היום אינו מחמיץ. ואם הניחוהו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ, והוא רביעי שעה וחלק ב' מן השעה (טור סי' תנ"ט). וכתב בהגה"ה מיימוני (פ"ה אות ס') בשם רא"ם (יראים סי' נ"ב), שיעור זה הוא בבית שאין בו אש, אבל אם יש בו אש או יתרון חמימות משאר דברים, לפי יתרון החמימות ממהר להחמיץ, וצריך לתת לב לפי העניין עכ"ל. ואם יתעסק בו בידים נתחמם תחת ידים, אם יניחוהו בלא עסק יחמיץ מיד, עיין בתשובת הרא"ש כלל י"ד (סי' ד'). ומהרא"י כתב בתרומת הדשן סימן קכ"ג, דשהיות מצטרפות. לכן יזהר כל אדם למהר בעשייתם לרדותם לתנור תכף לעשייתן, דדילמא שהיות מצטרפות כדעת מהרא"י. אף שדעת האגור (סי' תשע"ג) בשם מהר"י מולי"ן (מהרי"ל החדשות סי' נ"א) אינו כן, מי יכניס עצמו בספק איסור כרת. ומכל שכן אם יהיה במקום חם שממהר להחמיץ, שאין להתעצל במלאכה. וראיתי אדוני מורי הגאון מהר"ש ז"ל שהיה עומד בעצמו ובכבודו ומזרז את העם העוסקים בעשיית המצות שלא ינוחו בלא עסק אפילו רגע אחד.
ומה שרגילים העולם לשפשף עם ידיהם על גבי המצות אחר שתיקנם קודם אפייתן, ואומרים לא יהיו מונחים פנויין, אין בו ממש, דאין זה מתעסק, אדרבה מחמת השיפשוף יתחממו יותר ויתחמצו. וכן אותן המניחין על המצות מדקר אחד או מגלגל אחד, אין בזה תועלת והמצה תעלה ותחמיץ בלי מונע. ויותר נכון אם ירא שלא תבא לידי חימוץ, ישבר אותה ויחזור ויקטפנה ויגלגל אותה פעם אחרת, וכן הוא במהרי"ל (שם סי' י"א) בשם הרוקח (סי' רע"ט) ואגודה (פסחים סי' מ"ד).
סימן תקפב
והכלים שמתקנים בו המצות, והסכין שחותכין בו העיסה, יגררם תמיד בשעת עשייה שלא ידבק מאומה מן הבצק. ולאחר עשייה ידיחם וינגבם היטב. וביום טוב מותר להדיחן ע"י גוי, ואם אין גוי יטילם לצונן או יתנם לתנור שיאפה הבצק שעליה. ואגן שלשו בו, אם אין גוי אף ישראל מדיחו, דלא הוי כמתקן לחול, דהא חזיא לאנוחי בה מידי, כן הורו מהר"ש ומהרי"ל (אפיית המצות כ'). ואותן מים שרחצו בהם הכלים ישפכם במקום מדרון, כדי שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיץ.
סימן תקפג
כתב בהלכות גדולות מצה שלשה גוי חרש שוטה וקטן לא נפיק ביה ידי חובתו, פירוש במצה המשומרת. ועבד ושפחה דלא טבילי אסירי למילש מצה ביום ראשון, אבל שאר יומי שרי, והכי חזינן לרב כהן צדק ז"ל. מיהו טוב ונכון הוא שישראלים בני דעת יתעסקו אפילו בשאר כל המצות, דהא אם נאבד אפיקומן סומכין על מה שאכלו בסעודה. ומצוה לכל אדם שיעסוק בעצמו במצוות, וכן נהג האשיר"י היה משתדל בהן ועומד על עשייתן, ומזרז העוסקים בהן והיה מסייע בעריכתן, דאמרינן במכילתא (דר"י פי"ג) משארותם צרורות בשמלותם (שמות יב, לד), וכי לא היו להם עבדים ושפחות, אלא שהיו מחבבים את המצוה. ועוד דמצה מתקרי לחם עוני, ודרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה (טור סי' ת"ס).
ובמהרי"ל (שם סי' י"ד) כתב עוד, שיבטל בעצמו הפירורים בכל פעם ופעם טרם יחמצו. ולפי טעם זה היה די בעומד על גבם אף אם אינו מסייע. ולפי טעמים הראשונים נכון שיסייע כל אחד בעצמו, וכלל לא יעשו המצות אך בני מצווה ולא הקטנים. והא דגוי חרש שוטה וקטן, כתב מהרי"ל אם גדול עומד על גבן שפיר דמי. מיהו אמר דנראה לו דגוי אפילו ישראל עומד על גבו אסור, דגוי אדעתיה דנפשיה קעביד, כדאמרינן לענין גיטין כו'.
ומצאתי לו עזר מתשובת הגאונים שכתבו, ששאלתם אם יש רשות לישראל להשתמש בגויים בין נשים בין אנשים בפסח או בחטה של פסח או לא. כך ראינו שאסור להשתמש בפסח לעניין תבשילין ולעניין חטה של פסח, אפילו בחול קודם הפסח אסור כו', ואפילו נשים של ישראל שלא למדו ענייני הפסח שהן מישראל אין מאמינין להן לעניין אפייה ולישה בפסח, משום שצונו המקום להשמר בפסח בכמה מקומות שהוא רבוי דקרא, ושמרתם את המצות (שמות יב, יז), וכתיב את חג המצות תשמור (שם כג, טו), והרבה פסוקים תמצא לענין זה. ומעשים בכל יום שתלמידי חכמים ורוב הרבנים מנקים את החטה בידיהם, ומוליכים אותו אל הרחיים הם בעצמן, ועומדים על הרקידה ועל אפייה ועל לישתה, משום שהרבה דברים יעלו על לב הנשים שהן מותרין, או שמא שוכחות ועושות דבר שלא כהוגן, ואינן יודעות שכר מצוה והפסד עבירה, ואם יהא אדם עומד עליהן יותר נזהרות. כל שכן שלא ידעו הגויים ולא ישגיחו על ישראל, ויותר הם שמחים אם נתחייב כרת או שום דבר. אם הביא מים מן הבור שמביאין הגויים לישראל עד פתח הבית והולכים, כגון זה מותר, אבל עיסה צריכה להשמר שמא עיסת חמץ נתנה לתוכה כדי להכשילן, ואין גוי נוגע בה, ואין משתמשין בהן כלל. ע"כ.