אור ברסלב
מטה משה עמוד העבודה

מטה משה· רבי משה מאט

עמוד העבודה

עמוד התורה

סדר היום ותפילתו

סימן א

מה טובו אהליך יעקב (במדבר כד, ה), אשריך שזכית להכנס תחת כנפי השכינה להיות לעם סגולה מכל העמים. ואתה ישראל נמשכת ליוצרך בעבותות עבודת האהבה, לעבוד בוראך ויוצרך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והעבודה הזאת היא התפלה, הנקראת עבודה שבלב (מכילתא דרשב"י פכ"ג). ובעבודה זו חפץ הקדוש ברוך הוא, וזה מצינו בתורה בנביאים ובכתובים. בתורה מניין, דכתיב (דברים יא, יג) והיה אם שמוע תשמעו, ולעבדו בכל לבבכם, וכי יש עבודה בלב אלא זו תפלה. בנביאים מנין, דכתיב (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ונשלמה פרים שפתינו, רצה לומר נשלמה לאל בתפלה שהיא ניב שפתינו במקום קרבנות פרים. מן הכתובים, אלהא די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך (דניאל ו, יז), וכי יש פולחן בבבל, אלא זו תפלה.

על כן אתה בן אדם, איש ישראל אשר בך אתפאר, אל תהא עבודת בוראך קלה בעיניך, ותהא זריז וזהיר ומהיר לקום בבוקר ממטתך בלי עצלות להודות לאל. וכל אברי גופך ונפשך יסכימו כולם כאחד לעבדו שכם אחד. ואל ישיאך יצרך, האיך תעמוד ועדיין לא שבעת משנתך. שים נא על לבך שאם יקראך אדם להרויח אפילו זהוב אחד היית ממהר בבקר השכם בלי עצלות, מה יש לך לעשות לעבודת מי שאמר והיה העולם.

סימן ב

ומיד כשיקום נעשה כבריה חדשה, דכתיב (איכה ג, כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך. וצריך להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו. ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכים בכל בקר ובקר. ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושה, וליטול ידינו מן הכלי, ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו, כן העלה הרשב"א ז"ל (ח"א סי' קצ"א) שצריך כלי, וכן כתב הרב רבי דוד אבודרהם (נט"י שחרית) וז"ל, נהגו לברך על נטילת ידים ואשר יצר, בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו, מפני שרוח רעה שורה על הידים. ועוד שהידים עסקניות, ואי אפשר שלא נגע בדבר מטונף בלילה. ועוד דומיא דכהן גדול שמקדש ידיו קודם העבודה. וכן צריך אדם שיקדש ידיו קודם שיעבוד את הבורא יתברך, כדי שיעבדנו בידים נקיות עכ"ל.

סימן ג

ג' חלוקי ברכות בעניני נטילת ידים. בשחרית אעפ"י שלא עשה צרכיו מברך על נטילת ידים ואשר יצר, ובשאר כל היום אף אם עשה צרכיו אפילו אם ירצה להתפלל אחר כך אינו מברך על נטילת ידים רק אשר יצר, כמו שכתב בתשובת הרמב"ן סימן קצ"ג, והאגור סימן ד' בשם תשובת הרשב"א, וכן כתב מהר"י אבוהב בשם ר"ח, וכן הוא הסכמת מהר"י קארו (או"ח סי' ד' ס"א). ולאכילה אפילו אם אין הידים מלוכלכות מברך על נטילת ידים.

סימן ד

כתב הכלבו בסימן כ' בשם הר"ם, שאינו מברך בבוקר כשנוטל ידיו על נטילת ידים ואשר יצר עד בואו לבית הכנסת. ואם בירך קודם לכן אינו מברך פעם אחרת בבואו לבית הכנסת, ותופס במקום שהניח עכ"ל. וכן כתב האגור בשם מהר"י מולי"ן, וכן מורי מהר"ש ז"ל, וז"ל בתשובה (מהרש"ל סי' ס"ד) כשאני קם ממטתי ורוחץ ידי כתקונו, כמו שכתב האשירי שבבוקר צריך נטילה ורחיצה כמו לאכילה. אבל מכל מקום איני מברך כי אם אשר יצר, ועל נטילת ידים מניח אני עד בואי לבית הכנסת להתפלל, כי שם מקומה ובעבורה נתקנה, עכ"ל.

סימן ה

כתב הרר"ד אבודרהם (ברכות השחר), נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירים שבתוכו, שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה. וכן כתב הכלבו סימן א', וכן מצאתי בשם אורחות חיים (נט"י, סי' ל').

סימן ו

ואחר הרחיצה והניקיון, ימהר להשכים לבית הכנסת להיותו מעשרה ראשונים, כדאיתא בפרק קמא דברכות (מז ב) אמר ר' יהושע בן לוי, לעולם ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שימנה עם עשרה ראשונים, שאפילו מאה באים אחריו נוטל שכר כנגד כולם. והטעם דהבאים אחר עשרה ראשונים אינם אלא משום ברוב עם הדרת מלך (משלי יד, כח), שכבר נשלמה הקדושה בעשרה ראשונים. ואמר ר' יהושע בן לוי לבניו, אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא (פירוש, השכימו והעריבו לבית הכנסת) כי היכי דתוריכו חיי. ואיתא במדרש (ילק"ש עקב תתעא) מעשה באשה אחת שהזקינה, ובאתה לפני רבי יוסי בן חלפתא, אמרה לו רבי זקנתי יותר מדאי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת ליפטר מן העולם. אמר לה במה הארכת כל כך ימים, אמרה לו למודה אני אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כן, וביום השלישי חלתה ומתה. לכך אמר שלמה (משלי ח, לד) אשרי אדם שומע לי, מה כתיב אחריו, כי מוצאי מצא חיים. ואפילו אם ידוע לו שלא יהיו שם מניין עשרה, מכל מקום לא יתפלל אלא בבית הכנסת, כדאיתא בפ"ק דברכות (ו א) אמר רבי יוחנן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר (מלכים א ח, כח) לשמוע אל הרינה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל בבית הזה. במקום רנה שם תהא תפלה. וכתב הר"ר יונה (ברכות ד. מדה"ר) בשם הגאונים, שאפילו כשאין הצבור מתפללים יש לו לאדם להתפלל בבית הכנסת, מפני שהיא קבועה ומיוחד לתפלת צבור. ואיתא נמי התם, אמר רבי לוי מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, ולא עוד אלא שגורם לו גלות ולבניו. משמע נמי אפילו אין שם מניין עשרה, דהא סתמא קתני מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס. ועוד ראיה לזה שהרי דניאל ע"ה התפלל ביחידי, מכל מקום התפלל במקום רנה והתפלה, ורמז לדבר מן הכתוב (דניאל ט, כא) ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה. סופי תיבות דירה של רינה.

סימן ז

והמדקדקים קודם שיצאו מפתח ביתם לבית הכנסת מתעטפים בציצית ומניחים תפלין, ויש להם על מי לתלות, והוא האילן הגדול מנורה הטהורה הקדוש רשב"י, דאיתא בספר הזוהר פרשת ואתחנן (רס"ה ע"א) אמר רשב"י ע"ה, כשאדם משכים בבקר, ומתעטף בציצית, ומניח תפלין בזרועו ובראשו, ובא לצאת מפתח ביתו, ונוגע במזוזה רשומה בשם הקדוש. ד' מלאכים מזדווגים עמו, ויוצאין עמו ומלווין אותו עד בית הכנסת, ומכריזים לפניו תנו כבוד לבן המלך. ורוח הקודש מכרזת עליו ואומרת, ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג). ואותו רוח הקודש מעיד עליו לפני הקדוש ברוך הוא, ואז מצוים לכתוב לפניו על בני היכלו כל אותם הידועים לפניו, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג, טז) ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. כדאמר (שמות לה, לה) (בחשב האפוד) [וחושבי מחשבות] אותם העושים לשמו אומנות בכל, אומנות של תפילין בבתיהם ברצועותיהם ובבתי בתיהם, אומנות של ציצית בחוטיהן בחוט של תכלת, אומנות של מזוזה, ואלה הם חושבי שמו, וכתיב וחושבי מחשבות. ולא עוד אלא שהקב"ה משתבח בו, ומכריז עליו בכל העולמות, ראו בריה זו שבראתי בעולמי. והנכנס לבית הכנסת ואין תפלין בראשו, ואין ציצית בבגדו, ואומר אשתחוה אל היכל וגו' (תהילים ה, ח), הקדוש ברוך הוא אומר איה מוראי, והרי הוא מעיד עדות שקר בעצמו.

וכך הם דברי הר"ר יונה בספר היראה (עמ' קס"ב) שכתב, ויהיה לו טלית קטן וילבש אותו מיד בלא ברכה אם לא רחץ ידיו, ואחר כך כתב וירחץ בנקיון כפיו, ויברך מיד על מצות ציצית בטלית שלבש אם לא בירך בהתעטפו. ואח"כ יניח תפלין, ויבא לבית הכנסת וישב במקומו. אם יש לו עוד טלית יתכסה בו, ויברך להתעטף בציצית. ומה שכתב אם יש לו עוד טלית יתכסה בו כו', אף על גב שכבר הניח תפלין. ואף על גב דאיתא בספר הזוהר (שם) שאיסור גדול מי שהניח תפלין קודם לבישת ציצית, היינו שמי שאין לו טלית קטן ודאי יניח טלית ואחר כך תפלין. אבל מי שלבש טלית קטן, יניח תפלין תחלה ואחר כך יתעטף בטלית גדול. שהרי כיון שלבש טלית קטן ואחר כך הניח תפלין כבר קיים דברי הזוהר. ואם היה רוצה לקרות קריאת שמע ותפילה בלא עטיפת טלית אחר, היה רשאי, שהרי כבר מצות ציצית ותפילין עליו, ואם אחר כך מתעטף בטלית אחר או בכמה טליתות, אינם ענין למצות תפלין.

אבל הרא"ש היה מניחן בין אוזר ישראל ובין עוטר ישראל בתפארה (אגור סי' ל"ה), כי תפלין נקראים פאר, דכתיב (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך. ויש נוהגים להניחם קודם ברוך שאמר, ונותנים טעם מאחר דצריכים גוף נקי אין להם להיות עליו יותר מן החוב. ומהאי טעמא מצאתי בשם מהר"י מרפורק שכתב וז"ל, מה שראיתם ממני שאני חולץ תפלין מיד אחר הקדושה, כן נהגו רבותי קרובי מהר"ש, ודודי הקדוש מהר"א ז"ל, דאפשר משום דצריכי גוף נקי לכן אין להשהותם יותר מן החוב ע"כ. ולענין לבישת ציצית, ראיתי יש בני אדם נוהגים להתעטף קודם ברכת מלביש ערומים, והמה המה ערומים מדעת, וצריך להלבישם במעיל החכמה, כי אותה ברכה לא נתקנה על זו, רק דכי לבש מלבושיו.

ומי שרוצה להתעטף בין הברכות הללו, יתעטף גם קודם עוטר ישראל בתפארה, דאותה ברכה נתקנה על פריסת סודרא, כדאיתא בברכות פרק הרואה (נא א) וכי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה. ועטיפת הטלית שלנו הוא כפריסת סודר שלהם, וכן מוכח בטור אורח חיים סימן ח' שכתב, וז"ל, ודרך עטיפתו רחבה לקומת האיש, ומחזיר ב' ציצית לפניו וב' לאחריו, ושיהא מסובב במצות. ומכסה ראשו שלא יהא בגלוי הראש. ונראה דלאו למימרא שיכסה ראשו שלא יהא בגלוי ראש לגמרי, שאין זה ממצות ציצית, ועוד היאך הלך לעשות צרכיו בגלוי הראש, אלא שיכסה ראשו בטלית של מצוה, כדרך הצנועים שהיו פורסין ראשיהון בסודרא, כדאיתא בפרק קמא דקדושין (כט ב) כי אתא רב המנונא לרב הונא אמר ליה אמאי לא פריסת סודרא, אמר ליה דלא נסיבנא, ופירש רש"י דלא פירס סודר כדרך הנשואים שהיו רגילים לכסות ראשן עכ"ל. ופשיטא שלא היו הבחורים הולכים בגלוי הראש ממש, אלא ודאי היינו סודר שהיו פורסים על הראש לצניעות. ואיתא נמי התם רב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן, אמר לדידי חזי ה' סלעים. אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ובעי ליה סודרא ארישא, אבל כולי עלמא לא. ופשיטא שלא היו כולי עלמא הולכים בגלוי הראש, אלא דרך צנועים היה לפרוס סודר על ראשיהון. וזהו שנאמר ויכסה ראשו בטלית של מצוה דרך צניעות, כמו שהצנועים היו פורסים סודר, אשר על דא נתקנה ברכת עוטר ישראל בתפארה.

ציצית ותפילין

סימן ח

כתב האגור (סי' ט') בשם מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל סי' ה') שנשאל על טלית של משי, מאיזה מין נוהגים לעשות הציצית. והטלית שהשתי פשתן והערב צמר גפן מה דינו. וסוף דבריו, צא ולמד ממנהג אשכנזים שנהגו איסור גמור לעשות טלית מבגד שהוא מעורב מפשתן וצמר גפן. ולכן הירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר ע"כ. ועל הטליתות של משי כתב האגודה פרק התכלת (אות י"ד) שנהגו העולם שאין מברכים עליו, אלא מברכים על של צמר, ואחר כך מסירים אותו ומניח של משי. כי הרי"ף (הל' ציצית יד) והרמב"ם (הל' ציצית פ"ג ה"ב) פסקו דשל משי אינו חייב בציצית. והמדקדקים נהגו לברך תחלה על טלית קטן, ואח"כ מניח הטלית של משי.

סימן ט

צורת טלית קטן. כתב האגור (סי' כ"ח) בשם מהר"י מולי"ן (מהרי"ל החדשות סי' ד') דיש לדקדק לעשות הכתפים רחבים מכאן ומכאן, דלא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה.

סימן י

עושין נקב באורך הטלית בתוך ג' אצבעות סמוך לקרן, ומרוחק מן הקרן כשיעור שיש מקשר אגודל עד סוף הצפורן, דלמעלה מג' אצבעות אינו נקרא כנף. למטה מקשר אגודל נקרא תחת הכנף, והכתוב אומר (במדבר טו, לח) על הכנף, סמ"ג (עשין כו). ומטעם זה כתב מהר"י סג"ל (סי' י"א) דאין לתלות הציצית למטה לצד הארץ אלא על צד הכנף, שנאמר (שם) על כנפי בגדיהם. וכן משמע בהדיא בגמרא בפרק התכלת דף מ"ב ציצית צריכה שתהא נוטפות על הקרן שנאמר על כנפי בגדיהם, וכן דייק הרא"ם (יראים תא). אבל לפי פירוש רש"י ז"ל אין להוכיח מהגמרא ע"ש. וכשהוא מודד ימדוד ביושר. ואם מדד מקרן זוית אחת באלכסון הציצית פסול. עי' בבית יוסף סימן י"א.

סימן יא

ונוהגים לעשות אימרא סביב הנקב שלא ינתקו חוטי הערב. ואף על גב דאמרו (מנחות מא א) נקרעה הטלית תוך ג' אצבעות לקרן אינו רשאי לתפור, ופירש רש"י דילמא פייש מידי מחוט התפירה ויוסיף עליו ז' חוטים לשם ציצית, ואיכא תעשה ולא מן העשוי. כתב מהרא"י בתרומת הדשן סי' רצ"ו, דהאידנא שרי לתפור סביב הנקב, שהציצית תחוב בו בחוטי משי צבועים שאינן לבנים, אפילו כשהציצית גם הוא משי, כגון בטלית של משי, מאחר דאין אנו רגילים לעשות ציצית רק לבן עכ"ל. וכתב עוד דאם הטלית של צמר מותר לתפור סביב הנקב אפילו במשי לבן, ואם הטלית של משי צ"ע אם הציצית של צמר אם מותר לתפור, דליכא למיחש שיצרפנו או יאמר דלמא מפסקי ציצית של צמר ויעשה ציצית של משי ויצרפנו.

סימן יב

ויתחוב החוטים בנקב ויעשה הקשרים והכריכות. וכתב הבית יוסף (סי' י"א) לכרוך באויר הראשון ז', ובשני ט', ובשלישי י"א, וברביעי י"ג, שעולים כל הכריכות מ', כמנין ה' אחד שעולה ל"ט, ועם השם עולה מ'. ובאויר הראשון אל יהא פחותה מז', דאיתא בריש פרק התכלת (מנחות לט א) הפוחת אל יפחית פחות מז' כנגד ז' רקיעים, ולא יוסיף על י"ג כנגד ז' רקיעים וששה אוירים. ואני הכותב שמעתי בענין אחר, בתחלה ז' כנגד ז' רקיעים, ואח"כ ח' שהוא בצירוף י"ה, ואח"כ י"א שהוא בצירוף שם של ד', ואח"כ י"ג בגימטריא אחד, וזהו ה' אחד. ונכון הוא דאין צריך לצרף השם, וגם אין תועלת שגימטריא מ' שעיקר תועלתו שיהיה כנגד ה' אחד. וכמו כן מצאתי בשם רבי אבן לפי שהוא כמנין כוז"ו שהוא בגימטריא ט"ל, וסמך לדבר טל אורות טליך (ישעיה כו, יט), אורות בגימטריא ציצית וה' קשרים וח' חוטין, וכן ראיתי מאדוני מורי הגאון מהר"ש ז"ל.

סימן יג

ואל יחתוך ראשי החוטין בסכין, שנאמר (דברים כז, ה) לא תניף עליו ברזל. ויפסוק אותם בשינים שהם ל"ב, ויעסקו בחוטין שהן ל"ב, מצאתי בשם ר' דוד בר מנחם.

סימן יד

כתב רבינו תם דכל מצוה שאין אשה חייבת כגון לולב וציצית אינה יכולה לאוגדה הלולב ולתקן הציצית, וראיה מהא דפרק השולח (גיטין מה ב) כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. וכן היה מעשה בטרוייש באשה שהיתה רגילה לתקן ציציות בטליתות ופסלם ר"ת כו', ע"כ בתוספות גיטין (שם ד"ה כל), הגה מיימוני מהלכות ציצית (פ"א אות ט'). אף שהאגור (סי' ל') כתב בשם ר"י דליתא דמדפסיל גוי אלמא נשים כשרות. מכל מקום לכתחלה יש לחוש לדברי רבינו תם, וגם האגור כתב דמהר"ם היה מקפיד בנשים.

סימן טו

כתב הרא"ש בסוף הלכות ציצית (עשית ציצית) וז"ל, והחרד אל דבר ה' יבדוק הציצית קודם עטיפה כדי שלא יברך ברכה לבטלה עכ"ל. וכן כתב הנמוקי יוסף דף פ"ו ע"א (הלכות קטנות ציצית), וכן ראיתי מאדוני מורי מהר"ש ז"ל, בכל פעם שהיו קורין אותו לקרות בתורה היה בודק הציצית קודם שיתעטף. ובשעת הבדיקה צריך להפריד, כי על שם זה נקראים ציצית, על שם חוטים הנפרדים. וסימנך ציצת ראשי תיבות צ'דיק י'פריד צ'יציותיו ת'מיד.

סימן טז

ואחר שנתעטף בציצית יניח תפלין, ויכוון בהנחתן שצונו המקום להניח ד' פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח. אי נמי על הזרוע כנגד חוש המשוש שתלה ביד, ולכן בתפלין של יד אין בו אלא בית אחד, ועל הראש כנגד החושים שבראש, חוש הראות, חוש השמע, חוש הריח, חוש הטעם, וכנגדם יש ד' בתים בתפילין של ראש. וזה כדי שיתעורר אדם בחמשה חושיו, ויזכור חסדי אל יתברך ביציאת מצרים על ידי נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו שהוא יחיד בעולמו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, והוא משגיח על כל בריותיו. ולרמז זה ישלשל הרצועות שיהיו תולים לפניו, ויגיעו של ימין עד הטבור, לרמוז שהשפעת עולם השפל במצות בוראו עד טיבור העולם, לאפוקי מלבן של אומרים שהשגחת המשגיח מגעת עד גלגל הלבנה ולא יותר.

סימן יז

ויניח של יד תחלה, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להָניח תפלין בקמץ, מלשון הכתוב (יחזקאל מד, ל) להניח ברכה אל ביתך. ואחר כך של ראש, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפלין, מאחר דיש בה בתים הרבה מברכין עליה ברכה בפני עצמה.

סימן יח

ושתי הברכות צריכים שיהיו בלי הפסק, ולא יפסיק ביניהם לדבר אפילו לעניית אמן יהא שמיה רבא וקדושה. והרא"ש לא היה כורך הרצועה עד אחר קשירת הראש משום הפסק.

סימן יט

יש נוהגים לתקן התפלה של יד, וקודם שיניחוהו לוקחים של ראש ומתקנים אותו, כדי שלא יצטרכו להפסיק בין הנחת תפלה של יד להנחת תפלה של ראש בתיקון תפלה של ראש. וכתבו מהר"י אבוהב ז"ל ומהר"י חביב ז"ל, דטעות הוא בידם, לפי שהם מעבירים על המצוה. וצריך למחות בידם וללמדם שאחר שיניחוהו של יד יקחו של ראש, ויתקנוהו ויניחוהו, דאותו תיקון כיון דצורך הנחה הוא לא הוה הפסק. וראיתי בתשובת הר"ר יוסף גיקטליא ז"ל שע"פ הקבלה אסור להוציא התפלה של ראש מהתיק עד שתהיה תפלה של יד מונחת, עכ"ל בית יוסף בטור או"ח סי' כ"ה. ולא ינערם מהתיק אלא יתפשם בידו ויוציאם. ספר חסידים סי' רע"ג.

סימן כ

כתב באורחות חיים (תפילין, סי' ט"ז) וז"ל, כתב הראב"ד בתשובה שאם הותר של יד קודם הנחת תפלין של ראש, מהדקן ואין צריך לחזור ולברך עליהם, אבל הניח של ראש ואח"כ הותר של יד, מהדק ומברך עכ"ל.

סימן כא

כתב הר"ר דוד אבודרהם (ברכות השחר עמ' מ"ח) מנהג לנשק התפלין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן. וכן כתב האורחות חיים (תפילין, סי' י"א).

סימן כב

כתבו התוס' בפ"ק דברכות (ו. ד"ה אלו) דשל יד צריך להיות מכוסה, דכתיב (שמות יג, ט) לך לאות, וכן כתב האורחות חיים (סי' יא). וכתב עוד דשל ראש צריך להיות בגלוי, דכתיב (דברים כח, י) וראו וגו' ע"כ. ומה שכתב דכתיב וראו וגו', הוא דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ודרשו רז"ל (ברכות שם) אלו תפלין שבראש. ורמז לדבר כי ש'ם י'דוד נ'קרא ראשי תיבות שי"ן, שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן, והוי כאילו אמר וראו כל עמי הארץ כי שי"ן עליך ויראו ממך.

והטעם שעושין שי"ן יותר משאר אותיות, כתב בארחות חיים (שם) כדי לרמוז הימים שאדם מניחם בשנה שהם ש'. וכן כתב רבינו בחיי בפרשת כי תבא (דברים שם). ונראה לי שזהו טעם מספיק לבני אשכנז שמניחים תפלין בחול המועד, אז כשתסיר נ"ב שבתות וי"ג ימים טובים נשאר ש' ימים שמניחים, אבל לבני ארץ ישראל שאין מניחים בחול המועד כדעת הזוהר (זוהר חדש שה"ש ח' ע"א) וכן נוהגים אנשי ספרד. אם כן לדידהו הקושיא במקומה עומדת, וכתב הר"י אלכסנדרי ז"ל הטעם הנכון לשי"ן של תפלין, מפני ששם הוי"ה בא"ת ב"ש עולה שי"ן והיינו מצפ"ץ ועל כן נאמר וראו כי שם ה' נקרא עליך, והטעם הזה כתבו גם כן רבינו בחיי (שם).

וכל אלו הטעמים צריכים אנו לדעת התוספות והרא"ש והמרדכי והסמ"ג שסוברים דדלי"ת ויו"ד של תפלין לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מאותיות השם, אבל לדעת הטור שסובר שהן אותיות גמורות, עיקר הטעם להשלים השם של שדי, כמו שכתב הטור או"ח בסוף סימן ל"ב. ועדיין צריכים אנו למודעי מהו הטעם של הב' שיני"ן, דאחד של ג' ראשים, ואחד של ד' ראשים. ונמצא כתוב בהג"ה בסמ"ג שהוא כנגד ב' כתיבות, שיש לנו כתב הלוחות וכתב הספר תורה, כתב הלוחות היה כתיבה שוקעת, הרי שכל האותיות היו מן האויר. נמצא שיש לשי"ן ד' דפנות לג' אוירים. וכתב ספר תורה שכתבו משה היה כתב בולטת, שהיה בולט על הקלף. לפיכך שי"ן של ד' ראשים כנגד שי"ן של קודש היא ראשונה לבתים, כמו שכתוב הלוחות קודם לכתב ספר תורה, ועוד שהוא כתב הבורא ראוי להיות ראשון ע"כ.

ועל דעת חכמי האמת הוא, שאחר שנחרב בית המקדש כתב הרב הקדוש רשב"י (מדרש הנעלם חיי שרה קכט ע"א) שעל התפלין נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), שבסבתם הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בישראל, לפי שהוא סוד המרכבה וסוד האבות. ולכן יש בהן שי"ן של ג' רגלים מצד ימין כנגד אברהם יצחק ויעקב, ומצד שמאל שי"ן של ד' ראשים כנגד ד' חיות נושאי המרכבה. לכן ראוי שלא יסירם עד שיאמר קדיש תתקבל שאחר סדר קדושה, בענין שיענה עם התפלין ג' קדישין, כנגד שי"ן של ג' רגלים שבתפלין. וכן יענה עמהם ארבע קדושות, כנגד השי"ן של ד' רגלים שיש בהן לצד שמאל. הקדושה האחת ברכו את ה' המבורך שהוא דבר שבקדושה, וקדושת בשפה ברורה, וקדושת העמידה, וקדושת ומקבלין דין מן דין, כך מצאתי. דלא כהרמ"א (סי' כ"ה סי"ג) שהגיה בשו"ע ג' קדושות וד' קדישים דהיינו לאחר קדיש יתום, חדא דהא ברכו נמי דבר שבקדושה הוא, ואנו אין לנו להשהותה אלא בז' קדושות. ועוד לדידיה לא תמצא ז' לפי מנהג האשכנזים, דלא אמרי קדיש אחר עלינו כי אם בשבת, וכאשר כתבתי כן הוא הנכון.

סימן כג

כתבתי לעיל (סי' ז') בשם מהר"י מרפורק שהיה נוהג לחלוץ תפלין אחר קדושה, ויהיב טעמא דתפלין צריכים גוף נקי, לכן אין לנו להשהותם יותר מן החוב. ונראה לי דלאו מנהגא הוא, שהרי כתב בעל ספר המצוות (סמ"ג עשין ג') ובעל ספר מוסר (פ"ד מאמר תפילין) כי מה שאמרו רז"ל (שבת מט א) תפלין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפים, שלא ישן בהם שלא יפיח בהם, מדבר באותן שמניחן כל היום כמצותן, פן ישכחם עליו ויעשה בהם דבר שאינו הגון, אבל בשעת תפלה אין לך רשע שלא יהא ראוי להניח תפלין, קל וחומר מספר תורה שהוא מקודש יותר, שיש בה כל התורה כולה, ובתפלין אין בהם כי אם ד' פרשיות בלבד, והם בתוך העור, והכל אוחזין בספר תורה בשעת תפלה, שהכל יכולים להתנהג בטהרה בשעת תפלה עכ"ל. ומשמע מדבריהם דאין לך רשע בעולם שאינו מתנהג עצמו בטהרה אפילו עד אחר קדיש של קדושה דסידרא. וביום שיש ספר תורה עכ"פ לא יחלצם עד שיחזירו ספר תורה להיכל, דכתיב (מיכה ב, יג) ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם. ומלכם הוא הספר תורה, דכתיב ביה (משלי ח, טו) בי מלכים ימלכו.

סימן כד

אחר עשה של יד כתיב (דברים ו, ח) והיו לטוטפות בין עיניך, ואמרו רז"ל (מנחות לו א) כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שנים. ולכך כשחולץ חולץ של ראש תחילה, ויניחם בתיק ואחר כך יחלוץ של יד ויניחם על של ראש. ועתה כשירצה להניחם ונמצא של יד תחלה, שאם יניחם תחת של ראש היה צריך להעביר על המצות, וכתב בספר מערכת אלהים שצריך לחלוץ תפילין של ראש מעומד.

סימן כה

אמר רבא אסור למחלץ תפילין קמיה רביה דכתיב (מלכים א יא, כו) וירם יד במלך. ואמר ר' יוחנן (סנהדרין קא ב) שחלץ תפלין לפניו. ופירש רש"י שהיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו. וכתב עוד דטעמא מפני שהוא מגלה ראש והוא זלזול לפני המלך. ומזה הטעם אמרו בשימושא רבא שהתלמיד עושה חוצפה כשמגלה ראשו, ומהאי טעמא מיחה לנו התלמידים אדוני מורי הגאון מהרש"ל ז"ל שלא לחלוץ תפלין בפני ספר תורה, לפי שהוא זלזול לספר תורה שמגלה ראשו כנגדה, אלא מי שרוצה לחלוץ תפלין צוה לסלק עצמו לצדדים ויחלצם.

סימן כו

מעשה וגזרו על ישראל שלא להניח תפלין, והיה אלישע בעל כנפים לובש. פעם אחת אחזוהו השומרים, והיה תפלין בידו ובראשו, כיון שראו אותו נוטלן מעל ידו ומראשו ונותנן בחיקו. אמרו לו מה בחיקך, אמר להם כנפי יונה, ונעשה לו נס ונראו להם ככנפי יונה ונמלט מידם, ועל כן קראוהו אלישע בעל כנפים (שבת מט א). וכתב בספר מוסר (פ"ד מאמר תפילין) על כן נהגו לכורכם ככנפים זכר למעשה אלישע בעל כנפים.

בית הכנסת, ברכות ופסוקי דזמרה

סימן כז

קבלה הוא מר' יהודא החסיד ז"ל, אדם היוצא מביתו שחרית קודם שיתפלל, יש לו לומר פסוק זה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד.

סימן כח

וכשיכנוס לבית הכנסת ירוץ, כדאיתא בברכות (ו ב) אמר רבי חלבו אמר רב הונא, היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל כל שכן דרהיטנא, שנאמר (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה'. ואיתא נמי התם, אמר ר' יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו בשבת, שנאמר (שם יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

סימן כט

ובבואו לבית הכנסת נוהגים לומר מה טובו כו' כדכתוב בסידורים. ומצאתי כתוב, שתקנו רבנן י"ג השתחוואות כמו שהיו במקדש, כנגד י"ג פרצות שפרצו יונים, כדאיתא במסכת שקלים (פ"ו ה"ב, ועי' מסכת מידות פ"ב מ"ג). וכן כתב ר' אביגדור קרא ז"ל.

מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כד, ה). לכן כה אמר ה' [אלוקים כי] הרחקתים בגוים וכי הפיצותים בארצות ואהיה להם למקדש מעט בארצות אשר באו שמה (יחזקאל יא, טז). ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך (תהילים כו, ח). ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך (שם סט, יד). אני קראתיך כי תענני אל הט אזנך לי שמע אמרתי (שם יז, ו). אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך (שם יז, טו). ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך (שם ה, ח). אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך על חסדך ועל אמתך כי הגדלת על כל שמך אמרתך (שם קלח, ב). באו ונשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו (שם צה, ו). נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו (שם קלב, ז). רוממו ה' אלהינו והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא (שם צט, ה). רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו כי קדוש ה' אלהינו (שם ט). יזכרו וישבו אל ה' כל אפסי הארץ וישתחוו לפניך כל משפחות גוים (שם כב, כח). כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך יזמרו שמך סלה (שם סו, ד). יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים השתחוו לו כל אלהים (שם צז, ז). אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (שם כב, ל). כל גוים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך אדני ויכבדו לשמך (שם פו, ט). הבו לה' כבוד שמו שאו מנחה ובאו לפניו (דה"א טז, כט). השתחוו לה' בהדרת קודש חילו מלפניו כל הארץ אף תכון תבל בל תמוט (שם ל).

סימן ל

ואחר כך כשישב יאמר אלו ב' פסוקים, אשרי יושבי ביתך משום דילפינן מיניה שצריך אדם לישב שעה אחת קודם שיתפלל (ברכות לב ב). ומוסיפין אשרי העם שככה לו כו' ותו לא. וכן היה נוהג מורי הגאון ז"ל, דאין לנו לומר תהלה לדוד רק ג' פעמים ביום ולא ד' פעמים.

סימן לא

ואחר כך מתחיל השליח ציבור אדון עולם, והוא שיר נאה ומעולה. ומצאתי כתוב כל מי שמכוון בעת התחלת אדון עולם, כתב רבי יודא החסיד ורב האי גאון ורב שרירא גאון, ערב אני בדבר שתפלתו נשמעת, ואין שטן מקטרג על תפלתו, ואין לו שטן ופגע רע בראש השנה וביום הכפורים בתפלתו, ואויביו נופלים לפניו, ויש אומרים אף יצר הרע משלים אתו. ועליו אמר שלמה המלך ע"ה (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ע"כ. ואפשר שמזה נתפשט המנהג שאומרים אותו קודם כל ברכה ותהלה.

סימן לב

ואחר כך מתחיל הש"ץ לברך ברכת על נטילת ידים בקול רם, והקהל עונין אמן, ואח"כ מברכין גם הם. ונשאל גדול הדור מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' א') מקהלת אשכנז, שנוהגים הזקנים בהשכמה בבית הכנסת לברך ברכת על נטילת ידים בקול רם, ואחד הוא המברך וחבריו עונים אמן, ואח"כ מברכין האחרים גם כן פעם אחרת על נטילת ידים בקול רם, למה לא יצאו בפעם ראשונה באמן שענו. השיב, כי אף על פי שענו אמן יכולים לחזור ולברך, מאחר שהאחד שהוא מתחיל לברך אינו מכוון להוציא, כי צריך כוונת המברך והשומע. ואפילו אם השליח ציבור יכוון להוציא מי שאינו בקי, מכל מקום המברכים אחריו אינן מכוונים לצאת ידי חובתן בברכתו. עד כאן לשונו.

סימן לג

ואחר כך נוהגים לברך ברכת אשר יצר. ואפשר משום דנוהגים לברך על נטילת ידים ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו, וכשם שברכת על נטילת ידים ממתינים לברך אותה בבית הכנסת מפני עמי הארצים שאינם יודעים לברך, כמו שכתב האגור (סי' פ"ט) בשם מהר"י מולין (שם), כך ממתינים גם כן בברכה זו לברך אותה בבית הכנסת. וכן היה נוהג מהר"ם ז"ל, שלא היה מברך בבוקר על נטילת ידים ואשר יצר עד בואו לבית הכנסת. אכן מורי ז"ל היה מברך בביתו ברכת אשר יצר, וברכת על נטילת ידים היה ממתין לברך עד בואו לבית הכנסת, ומי שנוהג אחריו לא יברך אשר יצר בבית הכנסת.

סימן לד

בברכת אשר יצר לא היה אומר מהר"ם מרוטנבור"ג אפילו שעה אחת, כי אף על פי שנסתמו יכול לחיות יותר משעה אחת, כמו שכתב התשב"ץ (סי' רט"ז) והר"ד אבודרהם (אשר יצר) והכלבו (סי' א') בשמו. אבל דעת הטור (או"ח סי' ו) דשפיר קאמר אפילו שעה אחת, וקאי אשעת יציאתו לאויר העולם, שאם היה נשאר פיו סתום או טיבורו פתוח אפילו שעה אחת אינו יכול להתקיים, כדאיתא במסכת נדה (ל ב) יצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אי אפשר להחיות אפילו שעה אחת. ומשמע דבחדא מנייהו לא היה יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונוסח הספרדים כדעת הטור, ונוסח האשכנזים כדעת מהר"ם ז"ל.

סימן לה

בנוסח הברכה זו הוא רופא חולי כל בשר. וכתב מהר"י קארו (סי' ו') על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן ימות, והוצאתו הוא רפואה, כך הוא בשלחן ערוך. ותמהני שהרי המקור דההיא פירושא הוא הרר"ד אבודרהם, והוא עצמו לא כתב רופא חולי רק רופא כל בשר, כי עדיין לא הגיע לחליות רק אם יתעפש בבטן, והוצאתו היא רפואה שלא יבא לידי כך. לכן נכון שאין לומר כי אם רופא כל בשר כנוסח הספרדי. וכן משמע בפרק הרואה (ברכות ס ב) דגרסינן התם, מאי חתים, אמר רב רופא חולי, אמר שמואל שוינהו אבא לכולהו עלמא קצירי, אלא רופא כל בשר. רב ששת אמר מפליא לעשות, אמר רב פפא הלכך נמרינהו לתרוייהו, רופא כל בשר ומפליא לעשות. גם מהר"ר אברהם מפראג התמיה על נוסח שלנו שהוא רופא חולי כל בשר, וכן מורי ז"ל לא היה אומר רופא חולי כל בשר.

סימן לו

ונוהגים לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר. ותמהני על מנהג זה, דאם נוהגים כך על דעת הטור או"ח (סי' מ"ו) שנהג כך דאין לומר פסוקים קודם ברכת התורה, אם כן למה אנו אומרים מה טובו ושאר פסוקים קודם ברכת התורה. אלא צריכין לומר דאין לחוש, כיון דאין אומר אותו דרך לימוד רק דרך בקשה ורצוי, כמו שכתב האגור (סי' צ"ב) בשם מהר"י מולין (מהרי"ל סי' ק"נ). אם כן גם ברכת התורה נאמר קודם פרשת התמיד כי שם נתקנה. והרוצה לצאת ידי כולם אזי בקומו ממטתו יטול ידיו ויברך אשר יצר מיד וברכת התורה, ויאמר ברכת כהנים ואלו דברים כו', ואלהי נשמה עד לפגרים מתים. ובבואו לבית הכנסת יברך על נטילת ידים וסדר הברכות כולם, ואז הוא יוצא לדעת כולם. [אבל מנהג אשכנז נוהגין לברך ברכת התורה קודם פרשת התמיד].

סימן לז

המשכים בבוקר ללמוד, קודם שילך לבית הכנסת, יש לו לברך ברכת התורה, דלא כר"מ (עי' מרדכי ברכות סי' כ"ט) ורבי יונה (ה: ד"ה והא) שכתבו שברכה של אתמול פוטרת עד שחרית. וכשבא לבית הכנסת אין לו לחזור ולברך, אף על פי שהקורא בתורה חוזר ומברך אשר בחר בנו אף על פי שכבר בירך, לא דמי, שאותה ברכה נתקנה על קריאתה בציבור כמו שתקנו ברכה לאחריה. ולא זו [בלבד] אם כבר בירך דהפסיק בברכות ותפלות שצריך לברך על קריאת התורה, אלא אפילו אם איחר לבא לבית הכנסת עד קריאת התורה והתחיל בברכות, וכשיסיים ברכת התורה מיד קראוהו לקרות בתורה, דהוי אמינא היאך יברך ברכה אחת פעמים בזה אחר זה בלי הפסק בנתיים, אפילו הכי כתב הטור בסי' קל"ט בשם הרא"ש דיש לו לברך לא חלקו חכמים. וכתב עוד, אבל אם קראוהו לקרות בתורה קודם שיברך ברכת התורה ודאי נראה שאין לברך שנית, דלא גרע ממי שרוצה ללמוד מיד אחר קריאת שמע ותפלה דנפטר באהבה רבה. וכתב מורי מהר"ש ז"ל, אבל מכל מקום אינו דומה ממש, דמי שנפטר באהבה רבה ולומד אחריו מיד אינו מברך כלל, אבל הכא אינו מברך אשר בחר בנו אבל מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה. והערב נא כו'. עכ"ל.

סימן לח

נוסח הברכה, אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה, והערב נא כו', ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו. וכתב הר"ר יונה (ברכות ה: ד"ה והא) ברכת אשר בחר בנו פותחת בברוך, מפני שדרך הוא לאומרה בפני עצמה כשמברכין על התורה.

סימן לט

נשאל למהר"י מוינ"א, אדם שמשכים קודם התפלה לכתוב אם חייב לברך ברכת התורה. והורה לחיוב, רק שלא יהיה אגרת הרשות, תשב"ץ (סי' קצ"ד). וכן הוא באבודרהם (סדר ברכות השחר).

סימן מ

מצאתי בספר ישן נושן, קודם שיתחיל אדם ללמוד יאמר תחלה ח' פעמים הח' של תמניא אפי (תהילים קיט), והוא חלקי ה' אמרתי וגו', עד חסדך ה' מלאה הארץ חקיך למדני. ויאמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, בשמנה פעמים שאמרתי הפסוקים לפניך, שתפתח לבי בתורתך, ותצוה למטטרון שר הפנים אשר שמו זגנזאל, לפי שכל גנזי החכמה מסורים בידו, ולרוזיאל רבו של אדם הראשון, וליופיאל רבו של שם, ולצדקיאל רבו של אברהם אבינו, ולרפאל רבו של יעקב, ולגבריאל רבו של יוסף, ולמלתיאל רבו של אליהו, שילמדוני תורתך. ויהא לבי כפתחו של אולם להגות בתורתך, ויהיו דברי תורתך מונחים בפי כשלחן ערוך וכמעיין הנובע, ויהיה תורתך שמורה בלבי שלא אשכח. ואהיה כבור סיד שאינו מאבד טפה, ואשחיר ואעריב, ככתוב (יהושע א, ג) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות כל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. ואחר כך יאמר ברכת התורה.

סימן מא

ואומרים פרשת התמיד. ובשבת מוסיפין וביום השבת שני כבשים, ובראש חודש מוסיפין ובראשי חדשיכם. והכל בו (סי' ב') כתב שאין מוסיפין בראש חודש פרשת ובראשי חדשיכם, ולא במועד פרשת המועד, לפי שקורין אותה בתורה. אבל פרשת התמיד שאין קורין אותה בתורה, שאין מוציאין בכל יום ספר תורה, ולא מוסף שבת לפי שאין בו אלא ב' פסוקים, לכך נהגו לאומרו בבל יום, ופרשת שבת בכל שבת עכ"ל.

הגה. והוא מדברי התוספות פרק הקורא (מגילה כג. ד"ה כיון). וכתבו, עוד י"ל לפי שצריך להפטיר בכל שבת מענינו של יום, ואי קורין בכל שבת אם כן יהא צריך להפטיר בכל שבת בדסליק מיניה והיינו בשבת, ואם כן יהיו כל ההפטרות מעניין אחד. ועוד יש לומר לפי שלעולם אין קורין בספר תורה שנייה בקרבנות אלא באותן שבאין לכפרה, כדפירש בפרק בני העיר (שם לא א) שקורין בהן ביום טוב ומהני כאילו הקריבום, אבל קרבנות שבת אינן באין לכפרה, ומשום הכי אין קורין בהן. ע"כ.

ומנהג אשכנז לומר ובראשי חדשיכם בראש חודש, ויש מי שכתב שאומרים פרשת שבת וראש חודש משום דסמיכי לפרשת התמיד נהגו לאומרו אגב ריהטא. אי נמי משום דחודש ושבת תדירי תקנו לומר פרשיותיהן בסדר הקרבנות, ולא טעמי דסמיכי נינהו. ומהרמ"א ז"ל (שו"ע מ"ח ס"א) הגיה דנוהגים לומר פרשת ראש חודש כדי לפרסם שהוא ראש חודש. והנכון בעיני דפרשת המועד שפיר דמי דלא אמרינן אותה, לפי שקורין אותה בתורה, אבל ראש חודש שהוא יום מלאכה, ואין ממתינין כולי עלמא עד קריאת התורה, לכן תקנו לאומרה בסדר הקרבנות (בית יוסף סי' מ"ח).

סימן מב

מה שקורין פרשת התמיד על פה, וכן פסוקי דזמרא, אף על גב דקיימא לן (גיטין ס א) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה. כתב הטור (סי' מ"ט) בשם אביו הרא"ש, דלא אמרינן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה אלא להוציא אחרים ידי חובתן, אבל כל אחד לעצמו שרי. לכן נוהגים באשכנז כשמגיע ש"ץ לפסוקים שבתפלה, כגון מי כמוך באלים ה', ה' ימלוך לעולם ועד, שהוא שותק והקהל אומרים אותו כל אחד ואחד בפני עצמו ע"כ. וכתב מהר"א מפראג (בהגהותיו לטור) וז"ל, וקשה לדבריו השם נפשנו בחיים וגו' במזמור ס"ו שאומר אותה הש"ץ. ולי הכותב קשה יותר ממה שאומר ש"ץ ונאמר כי פדה וגו'. אמנם אם נדקדק בתוס' דתמורה פרק יש בקרבנות (יד. ד"ה דברים) אשר יסודו של הרא"ש בנוי עליהם, לא קשה מידי. דכתבו וז"ל, וא"ת היכא אמרינן מזמורים על פה. וי"ל דאין להקפיד רק מה שכתוב בחומש. וא"ת היכא קרינן ויושע וקריאת שמע. וי"ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן. משמע דאין להקפיד אלא מה שכתוב בחומש, ודווקא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן. אך מפסקי תוס' דפרק ולד חטאת משמע דכי מתרצי דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא כו' הדר מפרוקי קמא, ואם כן הדרי קושיא לדוכתה. והמה מותבי והמה מפרקי לה שכתבו דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן, ומשום הכי נהגו לומר קריאת שמע ומי כמוד וה' ימלוך בלחש. והא דאין אומרים כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו בלחש, כיון שאין בו צורך אין לחוש עכ"ל. ובזה יתישבו גם כן קושיותינו. וק"ל.

סימן מג

אף על פי שקורין פרשת התמיד בכל יום, קבעו רז"ל לשנות משנת איזהו מקומן השנויה במסכת זבחים (פ"ה) וברייתא דר' ישמעאל (ספרא פ"א) משום הא דאמר (קידושין ל א) רב ספרא לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. ופריך מי יודע כמה חיי, לא צריכא אלא ליומא, שצריך בכל יום ללמוד משלשתן. ומדרש רבי ישמעאל הוה במקום תלמוד, והיא תחילת תורת כהנים שהוא ראש לכל קרבנות, קבעוהו אצל קרבנות. ומשנת איזהו מקומן גם כן מיירי בקרבנות. וכתב הרא"ה (ברכות לב ב) שתקנו לשנות משנת איזהו מקומן, לפי שאין בכל אותה פרק מחלוקת, והיא משנה ברורה למשה בסיני עכ"ל.

וטוב לומר פרשת הקרבנות, כגון פרשת העולה, ומנחה, ושלמים, וחטאת ואשם. וכשיסיים פרשת העולה יאמר, רבש"ע יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה, וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם. ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן, זה לשון הטורים (סי' א'). וכתב חכם אחד בספרו נדפס מחדש (לבוש סי' א' ס"ז) וז"ל, ואף על פי שהקריאה היא כהקרבתה, מכל מקום יכול לקרותה ממה נפשך, שאם חטא חטא שחייב עליו חטאת תכפר עליו הקריאה כמו הקרבתה, ואפילו בלא אמירת יהי רצון, שאין אמירת יהי רצון אלא תחנה. ואם לא חטא תהא קריאתו כקורא בתורה, ויקבל עליה שכר כקורא בתורה. אבל אם יאמר יהי רצון משמע כאילו הביאו דווקא, והרי הביא חולין בעזרה אם לא חטא, עכ"ל החכם. ולבי לא כן יחשוב דאם כן הוה ליה לבעל הטורים לכתוב סתמא ואחר פרשת החטאת לא יאמר. ומדכתב לא יאמר כן פירושו כמו ששמעתי מפי מורי הגאון מהר"ש ז"ל (מהרש"ל סי' ס"ד) לא יאמר כן, רצה לומר בזה הנוסח, אלא בנוסח אחרת, רבש"ע אם אני חייב חטאת, יהי רצון מלפניך כאילו הקרבתי חטאת בזמנה, וכן הוא אמת ונכון.

סימן מד

ואומרים ברוך שאמר. וצריך לאומרו בניגון ובנעימה, כי הוא שיר נאה ונחמד למעלה. ונמצא כתוב בשם אור זרוע (עי' תולעת יעקב י"א, א) כי שבח זה תקנוה אנשי כנסת הגדולה על פי פיתקא שנפל מן השמים, ומצאוהו כתוב בה ויש בו פ"ז תיבות, וכן כתב בספר היכלות, וסימן ראשו כתם פ"ז. וכתב מהר"ם (תשב"ץ קטן סי' רי"ח) דלכן אומר ברוך עושה בראשית ולא ברוך עושה מעשה בראשית, כדי שלא להוסיף על פ"ז תיבות. ויש בו עשרה פעמים ברוך עד התחלת הברכה, דהיינו ברוך אתה ה' האל אב כו', זולת ברוך הוא בתחלה וברוך שמו בסוף אינה מן המנין, שהם נגררים אחר הברכות לשבח להזכרת שמו המיוחד שצריך לומר בכל פעם ברוך הוא ברוך שמו. וכתב הכל בו (סי' ד') דהני עשרה פעמים ברוך כנגד עשרה מאמרות שבו נברא העולם. ומורי (מהרש"ל סי' ס"ד) כתב שהם כנגד עשרת הדברות, ולכן היה אומר עשרת הדברות בכל פעם קודם ברוך שאמר. ושניהם לדבר אחד נתכוונו דמצינו באגדה (מדרש תדשא) שעשר דברות כלולים בעשרה מאמרות.

סימן מה

נמצא כתוב בשם אור זרוע (תולעת יעקב שם) שקבלו אנשי הקבלה ששבח זה צריך לאומרו מעומד, ללמוד שהוא כנגד הצורה העליונה, הדא הוא דכתיב (ישעיהו ו, ג) שרפים עומדים ממעל לו, וכן נוהגים.

סימן מו

עוד כתב בספר אור זרוע (ח"ב סי' מ"ב) וז"ל, אני הכרתי יהודי אחד מוורמיז"א, והיו קורין אותו ר' בונים, והיה זקן וקובר מתים. ושמעתי על האמת, שפעם אחת השכים השמש לבית הכנסת וראה אדם יושב לפני בית הכנסת, ובראשו כתר של עשבים, ונתפחד השמש ממנו וסבור שהוא שד. אמר לו וכי אינך פלוני שמת אתמול. אמר לו הן. ושקברתיך אתמול, אמר לו הן. אמר לו היאך אתה באותה עולם, אמר לו בטוב. אמר לו מה זכות היה לך והלא אתה אדם קל. אמר לו רק בזכות שהייתי אומר ברכות בקול נעים בבית הכנסת, בזכות זה הביאוני לגן עדן ומכבדים אותי, וזה לך הסימן שאני הוא שקברת אותי, כי תראה בית חלוקי קרועה, לפי שקרעת לי כשהלבשתני תכריכים. ושאל לו מה זה שבראשך, וענה ואמר לו הן עשבים שבגן עדן ששמתי בראשי כדי לבטל ריח רע שבעולם הזה.

ובכן שמעתי בשם ר' יודא חסיד ז"ל שאמר דבימות החורף שהוא קור גדול, מוטב שילכו לביתם אותם שאינם מלובשים בטוב, ואל יקצר בשבחות של הקדוש ברוך הוא. וגם שמעתי מפיו שהיה רב אחד גדול ומובהק לרבים, והיה גוער בבני אדם שהיו מאריכין בברכות, ונענש על ככה באותו עולם, אף על פי שהיה דעתו ללמוד, על כן רצה שיהיו ממהרים. הלכך כל אדם יקח אל לבו ויאמר ברכות אלו בקול נעים ובכוונה, ויזכה לגן עדן עכ"ל. ואף מי שמקצר בברכות שיר זה כל אפי שוי שיש לאומרו בניגון ובנעימות.

סימן מז

ואחר זה כתב מורי ז"ל (שם סי' ס"ד) שלא לומר מי ימלל כו', אלא מיד הודו לה' קראו. ויש להפסיק בין אלילים ובין וה' שמים עשה, שלא יהא נראה כחוזר למעלה (טור סי' נ"א).

סימן מח

כתב בספר ארחות חיים (סי' כ"ו) שמזמור לתודה מצוה למשוך אותה בנגינה ולנגן, כדאמרינן (ויק"ר פ"ט, ז) כל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה. וכן כתב הכלבו (סי' ד'), וכתב סמך לדבר שאמר דוד (תהילים קמז, ז) ענו לה' בתודה, כמו וענו הלויים (דברים כז, יד).

סימן מט

ונהגו לומר יהי כבוד, והפסוקים אחרים קודם תהלה לדוד ויש בהם כ"א אזכרות, כנגד כ"א פסוקים שבתהלה לדוד.

סימן נ

ואומר תהלה לדוד. ונהגו לומר קודם לכן אשרי יושבי ביתך, משום דאיתא פרק אין עומדין (ברכות לב ב) תניא, המתפלל צריך שישהה שעה אחת קודם שיתפלל, דכתיב (תהילים פד, ה) אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. וכתבו התוס' (ד"ה קודם) ולפיכך תקנו לומר פסוק זה קודם תהלה לדוד, לאפוקי מהני דאמרו אשרי הרבה. וכן היה נוהג מורי ז"ל, בעת המנחה היה אומר רק אשרי יושבי ביתך ומדלג אשרי העם שככה לו, בשחרית היה מדלג שניהם ומתחיל תהלה לדוד, כי מאחר שלא נתקן אלא כדי שישהה שעה אחת קודם שיתפלל, לכן לא היה אומר אותה אלא בעת המנחה קודם התפלה. והעולם נוהגים לומר אשרי העם שככה לו כי היכא דתהוי ג"פ אשרי, לרמז מי שאמר ג' פעמים תהלה לדוד בכל יום מובטח שהוא בן עולם הבא.

סימן נא

תניא (ברכות ד ב) אמר ר"א ברבי אבינא, כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ואוקמינן משום דאיתא בה אל"ף בי"ת, ומשום דכתיב ביה פותח את ידיך. וכתב ר' ישעיה ז"ל (שבלי הלקט סי' ז') שמעתי טעם בדבר, שבכל התהלה יש ווי"ן באמצע, חוץ מב' פסוקים שאין בהן ווי"ן, חנון ורחום ה' ארך אפים וגדול חסד, קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת, סימן לדבר בראשי תיבות ח"ק א"ל, ח' מחנון, ק' מקרוב הרי ח"ק. א' מארך, ל' מלכל, הרי אל. לומר חק אל הוא לאומרו בכל יום. ועוד אני אומר שהוא חק אל "חק" בגימטריא גיהנם, ורמז לך שכל האומרו ג' פעמים בכל יום אינו רואה פני גיהנם, וזהו חק אל. וכתב מהר"ם מרקנטי דמאשרי עד לעולם ועד תרי"ג אותיות ללמד שכל האומר תהלה לדוד בכל יום כאילו קיים תרי"ג מצות. ולא דק בחושבנין, כי הם תר"ס אותיות מן ארוממך אלהי. וכתב רוקח (סי' שנ"ד) שהוא כנגד תרי"ג מצות וכ"ז אותיות התורה.

סימן נב

ונהגו לומר אחריו ואנחנו נברך יה. וכתב רב עמרם לשלשולי הללויה בתר הללויה. ומה שאנו מוסיפים ואנחנו כו', אף אם אומרים אותו בלא שום מזמורים, יש לומר כיון כשאמרו עם הללויה תקנו לומר פסוק זה. גם כשאמרו לבדו לא ראו לחסרו שלא לחלק בקריאת המזמור זה בין פעם לפעם. והכלבו (סי' ד') כתב בשם מרן הלוי הטעם, לפי שאמרו כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג' פעמים מובטח לו שהוא בן עולם הבא, לפיכך אחר שאמר תהלה לדוד אנו אומרים ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם, כלומר שנזכה לאומרו לעולם הבא עכ"ל. וכן משמע מפירוש רבינו בחיי שיש לומר ואנחנו נברך כו', שכתב בפרשת ואתחנן (דברים ד, לב) דמדרך השכל כל נברא מחויב לעבוד בוראו ולשבח אותו, אבל לא כישראל. הוא שאמרו רז"ל (פסחים קיח ב) הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים (תהילים קיז, א), כל שכן אנו שגבר עלינו חסדו. וכן מצינו שהאומות אינם ראוים להזכיר השם המיוחד ולא לברך אותו, כי אם ישראל, וזהו שאנו אומרים תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו. ואנחנו שיש לנו ידיעה בשם המיוחד נברך יה, כלומר השם הנסתר והמיוחד. ומה שלא הזכירו שלם, הכוונה בו שאנחנו נברך אותו בעולם הזה ובעולם הבא שנבראו ביו"ד ה"א, ועל כן אומרים מעתה עד עולם.

סימן נג

ואומרים פסוקי דזמרא, והם הללויה בתר הללויה. ועתה אבאר לך למה נקראים פסוקי דזמרה, והט אלי אזנך ושמע. ואתה דע לך, כי מן הארץ ועד לרקיע אין שם מקום פנוי, אלא הכל מלא גדודים והמונים, יש מהם טהורים ובעלי חסד, ויש למטה כמה בריות טמאות מזיקות ומקטרגות, וכלם עומדים ופורחים באויר. ואין מן הארץ עד לרקיע מקום פנוי, אלא הכל מלא המונים המונים, מהם לשלום מהם למלחמה, מהם לטובה מהם לרעה, מהם לחיים מהם למות. ועל דבר זה מיוסד שיר של פגעים, יושב בסתר עליון וגו' (תהילים צא) כי הוא יצילך מפח יקוש באברתו יסך לך. לא תירא מפחד לילה מדבר באופל יהלוך. כי מלאכיו יצוה לך וגומר. וכל המחנות האלו בין השמים והארץ, דוגמא ההולך בדרך מקום סכנה, כך תפלתו של אדם עוברת בין אלו הכתות ועולה לרקיע, אם יש בו זכות לא יפגעו לסטים בתפלתו, ואם אין בו זכות כמה פגעים ומשחיתים פוגעים בהם בדרך.

לפיכך על דרך זה תקן דוד המלך ע"ה הזמירות כדי לפנות דרך לתפלה לעבור. כי כל אותן הכתות הן כמו ענן מעכבים לעלות התפלה, ועל זה אמר הכתוב (איכה ג, מד) סוכותה בענן לך מעבור תפלה. וכשבא דוד המלך ע"ה והתקין הזמירות, בהיות אדם מסדר אותן הזמירות אזי מסתלקים והולכים להם אותם המשחיתים והמעכבים. ונקראו זמירות מלשון מזמר, שנאמר (ישעיה יח, ה) וכרת הזלזלים במזמרות. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, נד) זמירות היו לי חקיך בבית מגורי. כלומר באותן המקומות שאני הייתי מתיירא בדרך והיה לי פחד ומגור, אותם הזמירות כורתים אותה והברחתים. ועל זה נאמר (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים. ועניין רנה הם הזמירות הנאמרים בבוקר, ואז יתפזרו ויתנעעו כל בעלי הדין הקשה הנקראים אלהים. ולשון יריעו, מלשון רועה התרועעה הארץ (ישעיה כד, יט).

לכן צריך ליזהר שלא לדבר בין הזמירות הללו עד אחר תפלת י"ח, ולכוון מחשבתו כראוי שלא יתעכב תפלתו. ואם סח בנתיים נתבטלה הכוונה, וחוזרים אותם גדודים לערוך מלחמה אתו לעכב תפלתו. וזה שאמרו בירושלמי השח בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזרים אותו ממערכי מלחמה. רצה לומר אותם גדודים אשר המה מערכי מלחמה שכבר התפזרו בפסוקי דזמרה, ואם שח חוזרים מאותן מערכי מלחמה לעכב תפלתו. מספיק למבין.

סימן נד

ואחר פסוקי דזמרה אומרים ברוך ה' לעולם אמן ואמן, מפני שבאלו המזמורים שלמעלה הוא נשלם ספר תהלים, לכך תקנו לומר אחריהם ברוך ה' לעולם, וברוך ה' מציון, וברוך ה' אלהים, וברוך שם כבודו, שאלו הפסוקים הם סוף ספרי תהלים, כאילו אמרנו כל ספר תהלים (אבודרהם עמ' ס"ב). וצ"ע למה לא תקנו גם כן לומר סוף פסוק של ספר ראשון, שהוא בסוף מזמור מ"א, ותקנו לומר ברוך ה' מציון שאינו סוף ספר, למה הכניסו זה תחת זה, ושמא נתחלף בפי האחרונים. ויש מי שכתב דיש ליתן טעם למה תקנו פסוקים אלו על סדר זה, כי יש רמז בפסוקים אלו על ברכו דקריאת שמע ותפלת י"ח. כי בפסוק ברוך ה' לעולם יש בו ה' תיבות, כנגד זה תקנו ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ברוך ה' מציון יש בו שש תיבות, כנגד שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שבכל אחד יש ו' תיבות. ובשני פסוקים האחרים יש בהן י"ט תיבות, כנגד י"ח ברכות וברכת המינין. והר"ם מרוטנבורג (תשב"ץ קטן סי' ר"ד) כשהיה צריך להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח, היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים, ברוך ה' לעולם כו' עד אמן ואמן. וכשחזר להתחיל ממקום שפסק אמר גם כן אלו הפסוקים, לפי שהן כמו ברכה.

סימן נה

ואומרים ויברך דוד עד ומהללים לשם תפארתך, כאשר הוא בספר דברי הימים (א', כט ט). ויברכו שם כבודך עד שירת הים כאשר הוא בספר עזרא (נחמיה ט, ה). ושירת הים (שמות טו, א). והטעם, לפי שכל אותן ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח, דורש במכלתין (מכילתא בשלח) מתוך שירת הים, ומתוך אותן פסוקים של ויברך דוד. ובספר הזוהר (ח"ב קל"ב ע"א) הוא סוד נפלא על שירת הים, וכתב כל מאן דזכי למימר האי שירתא בכל יומא בעלמא הדין, זכי בה בעלמא דאתי, וזכי לשבחה לה ביומי דמלכא משיחא בחדוותא דקודשא בריך הוא. וכופלין בסוף שירת הים פסוק ה' ימלוך, משום דבסדר בשלח מן פרשת קריעת ים סוף מפסוק ויהי באשמורת הבוקר עד ה' ימלוך יש שם י"ח אזכרות של שם של ד' אותיות, והם עולין במנין בין הכל ע"ב אותיות נגד שם של ע"ב. ובפסוקי דזמרה מתחילין מויושע, ונחסרו ד' שמות מהפסוקים דקודם ויושע, ולכך כופלין ה' ימלוך, ומוסיפין עוד פסוק כי לה' המלוכה כו' שיש בהם ד' שמות להשלים המנין, והחמישי אינו מן המנין רק מפרש ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כן הוא במחזור ויטרי (סי' א').

סימן נו

כתב הר"ר יונה בסוף פרק אין עומדין (כד. ד"ה הכורע) דאין לשחות כשאומרים בנשמת כל חי ולך לבדך אנחנו מודים, שאין לכרוע אלא דווקא במקומות שתקנו חכמים ע"כ. ומטעם זה גם כן אין לשחות כשאומרים בויברך דוד ועתה אלהינו מודים אנחנו לך.

סימן נז

כתב באורחות חיים (סי' ל"ב) כשיקרא השירה יזהר לומר מי כמוך נאדר בקודש דגושה, דאם לא כן נמצא מחרף ומגדף כאומר ה' מיכה, ומיכה הוא האיש שגנב השם בים ועשה העגל (במ"ר פט"ז, יח) שנאמר (זכריה י, יא) ועבר בים צרה. ואין להקשות בפסוק כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהילים לה, י) שהיא רפויה, שזה לא נאמר על הים ואין חוששין להזכיר עליו מיכה. וכן ידמו כאבן הכף דגושה, שלא יהיה נראה כאומר ידמוך אבן. וכן עם זו גאלת הג' דגושה, שאם תהיה רפויה נראה כאומר ל' מגואל ונמצא מגדף ע"כ. וכן הוא בכלבו סימן ד'. והר"ר משה קמחי כתב בספר הדיקדוק שיסד שיש לומר גם כי גאה גאה הגימל דגושה. ואלו שיוצאים מן הכלל שהם דגושים אחר אותיות יהו"א נח בלא מבטל.

סימן נח

בעניין אם לומר פסוקי דזמרה לאחר שמנה עשרה. כתב הרשב"א (ח"א) בסימן קפ"ט וז"ל, זו מחלוקת הגאונים ורבותינו הצרפתים ז"ל, שהגאונים ז"ל אמרו שלא תקנוה אלא קודם התפלה. ורבותינו הצרפתים ז"ל אומרים דבין כך ובין כך אומרים אותו. ואף רבותי ז"ל ראיתי חולקים בדבר הזה, שמורי הרב ר' יונה ז"ל היה מנהיג כשאדם נכנס לבית הכנסת ואם יאמר פסוקי דזמרה לא היה יכול להתחיל ולסיים ולהתפלל עם הצבור, מתפלל עם הצבור ואחר כך חוזר ואומר פסוקי דזמרה. ומורי הרב רבי משה בר נחמן ז"ל היה אומר כדעת הגאונים ז"ל, והרב ר' יהודה אלברצלוני ז"ל, אלא שאומר שאם אינו יכול לאומרן כולן אומר מהם מזמור אחד או שנים, ויקצר ויעלה כדי שתהא תפלתו עם הציבור, ואנו נוהגים כדעת הגאונים ז"ל שקבלתם תורה היא עכ"ל. גם כתב תשובה זו בקיצור בסי' תשנ"ג. ואותה תשובה היא בסוף ספר כלבו (סי' קמ"ו). והשבולי לקט (סי' ז') כתב גם כן בשם בעל הערוך שכתב בשם ר' משה גאון ז"ל, דדוקא קודם תפלה נתקנו, אבל אחר תפלה לא, וכן הוא (בסמ"ג) [בסמ"ק] (מ' י"א) ובלקוטי פרדס (דף ט"ו, ב). וכן היה נוהג מורי מהר"ש ז"ל, וכתב (שו"ת מהרש"ל סי' ס"ד) שכן קבל מאבי אמו מהר"י ז"ל. ומהר"י קארו כתב (סי' נ"ב ס"א) דבלא ברכה לפניהם ולאחריהם יכול לאומרם, ומילתא דפשיטא היא, הלואי שיאמר כולי יומא שירות ותשבחות. ומהרי"א (הובא ברמ"א שם) כתב דלדברי כולם הברכות שאנו מברכין בבוקר יכול לאומרם אחר תפלתו, ואני אומר דלאו יכול הוא אלא חיובא.

סימן נט

שליח ציבור נוהגים לקרותו חזן. ועיקרו מלשון שמירה הוא, דאמרינן בשלהי פרק השוכר את הפועלים (ב"מ צג ב) עד מתי שומר שכר חייב, עד כדי הייתי ביום אכלני חורב (בראשית לא, מ). ואמרינן עלה התם, בחזני מתא, ומקשי ויעקב חזנא דמתא הוה. אלמא לשון ניהוג ושמירה הוא, לפיכך המנהיג בית הכנסת בשמירתו נקרא חזן. וגם נהגו לקרותו חזן מתרגום וירא - וחזא, מפני שהוא צריך לראות האיך יקרא, והאיך קורא בני אדם לקרות בתורה, וכדאשכחן לעניין שליח שהוא עומד בין הקורא למתרגם, דאומר ש"ץ עומד ומחזין ביניהם (תוספתא מגילה פ"ג הכ"א).

ודע כי ש"ץ הוא עתה בזמן הזה במקום כהן המקריב בזמן הבית. ולכן נקרא גם ש"ץ קרוב, כמו שאמר במדרש שיר השירים (פ"ג, ה) כד דמך ר"א בר' שמעון היה דורו קורא עליו מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל, דהוי ר"א קרוי ותנוי וקרוב ופיטן. ובברכות ירושלמי ר' זעירא הוה סמיך לקרובה כדי שיהא שוחה תחלה וסוף. ועוד אמרו שם, ר' יוחנן בשם ר' מנחם דמן גליא, זה שעבר לפני התיבה אין אומרים לו בא והתפלל, אלא בא וקרב עשה קרבנינו, עשה צרכינו, עשה מלחמותינו, פייס בעדינו. ומזה הטעם נקראו הפיוטים שאומר ש"ץ באמצע התפלות קרובות. ואפשר שנקראו כן מפני שאומרים אותם בקרב התפלות ובאמצעיתה.

דיני שליח ציבור

סימן ס

כתב הטור (סי' נ"ג) בשם אביו הרא"ש ז"ל, שאם הש"ץ הוא צדיק, אף אם הוא ממשפחה בזויה אין בכך כלום, שנאמר (ישעיה נז, יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב, פירוש שלום לרחוק ר"ל שהיה רחוק, שהוא ממשפחה בזויה ונעשה קרוב להשם יתברך במעשים טובים. וכתב מורי הגאון ז"ל, אבל מכל מקום טוב לחזר אחר יחוס המשפחה, כי אינו דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק (יבמות סד א), כן כתב בהגהותיו לטור אורח חיים (שם). אבל בתשובותיו סימן כ' כתב שאין חילוק לבן צדיק אלא אתפילת עצמו שזכות אבותיו יסייעוהו, אבל המתפלל בעבור העם ואין בו עולה ומרמה, אדרבה חשובה היא לפני המקום, שמניח מעשה אבותיו והלך בדרכי השם יתברך, ועליו נאמר שלום לרחוק ולקרוב. ועכ"פ צריך לחזר אחר חזן שיש לו קול נעים, כמו שכתב הזוהר פרשת ויחי (ח"א רמ"ט ע"א), צהלי קולך בת גלים (ישעיה י, ל), מההוא אליפנא כל דבעי לשבחו ליה לקב"ה בקלא, בעי ליה קלא נעימותא דיערב לאוחרינן דשמעין ליה, ואי לאו לא יקום לארמא קלא.

סימן סא

ש"ץ שמרננים עליו העם שנתפס עם הנכרית, אם נתברר דבר זה בב' עדים כשרים שנתפס עמה תפיסה שהיה חייב עליה מלקות ועדיין לא לקה, ולא נכנע ולא עשה תשובה, או שמסר אדם מישראל ולא שב מרשעו, או שאמר ליהודי אחר אלך לשופטי העיר לגוים ואומר להם כי כל הגניבות שגנבו בעיר אצל פלוני יהודי הם, או שאמר ליהודי הריני הולך לבית דַוָר ואומר לו אתה גנבתה מפלוני, ויתלה אותך שר העיר. אעפ"י שלא עשה דיבורו, כגון שניצל הנמסר מחמת שעמד לו רווח והצלה ממקום אחר, הרי הוא נפסל, וראוי להעבירו. אבל ברננה שמרננים אחריו שלא בעדים אינו נפסל. והמאיים על חבירו למוסרו לגוים ולא מסר, אעפ"י שמכוער הדבר אפילו לשאר אדם שאינו ש"ץ, אינו נפסל על כך להעבירו, אלא שגוערים בו, ומתרים בו שאם יוסיף לומר כדברים הללו שיעבירוהו ממעלתו, ואם יוסיף במרדו ראוי להעבירו. וש"ץ ששוחט ובודק, ולאחר הבדיקה אינו רוחץ ידיו וזרועו מלוכלך מבטן הבהמה ומסריחים בגדיו, אם רוחץ ידיו ומחליף את בגדיו קודם התפלה להתפלל בנקיות, אין אתם זקוקים לו אלא להוכיחו, שלא יהא מכלל המשניאים, שנאמר (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות. ואם אינו רוחץ ידיו, ולא מחליף בגדים הצואים קודם התפילה כדי להתפלל בנקיות, ראוי להעבירו. כל בו (סי' קמ"ז).

סימן סב

אף אדם שאינו ש"ץ יש לו להתקשט בבגדים נאים להתפלל, משום הכון לקראת ה' אלהיך (עמוס ד, יב), כמו שכתב הטור אורח חיים סימן צ"א. וכתב הר"ר יונה בספר היראה (ד"ה ובבואו סמוך) ויבדוק מנעליו פן יהיו מטונפים, וכן אמר שלמה בחכמתו (קהלת ד, יז) שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים.

סימן סג

מצאתי כתוב (אור זרוע סי' קי"ד) בשם ר' יודא חסיד, שצריך להיות ש"ץ אהוב לציבור, דאם לא כן סכנה הוא למי שקורא התוכחה. וכשיודע שהחזן אינו אוהבו, אם יקרא אותו בתוכחה, יזהר שאל יעמוד פן יכשל. הלכך אין נכון שיהא ש"ץ אם לא בהסכמת כל הציבור.

הוספה

[ויען שלמה זלמן לונדן ויאמר, גם הפעם אודה את אדוני אבי מורי מוה"ר משה רפאל זצ"ל, שמצאתי בתוך כתביו איזה הנהגות טובות שינהג כל ש"ץ. ואמינא קצת מהני מעליותא לחבר אותם אל הספר הטהור, לקיים ברא מזכה אבא. וכל ש"ץ היראה ויקדש כזה, יזכה למחזה שדי יחזה.

הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אבינו שבשמים (אבות פ"ה מ"כ).

באורח חיים סי' א', יתגבר כארי לעמוד לעבודת בוראו. שכל תוכחת מוסר שהוכיחו חכמים ז"ל במתק דבריהם, שכל אדם יתגבר לעמוד נגד יצר הרע. וילך מיד ממשכבו לבית הכנסת לשבח לרומם לפאר את בוראו שהטיב עם האדם על החזרת נשמתו והקיצו משנתו. ויבקש רחמים על עצמו ועל נפש ביתו, להטיב לו בעולם הזה ובעולם הבא, ועל פרנסתו ופרנסת ביתו. והנה עינינו ראו לא זר בעונותינו, מתוך צרות המתוחות עלינו, וגודל הרפתקאות דעדו עלינו, וקושי מחיותינו. נדדה שנתינו, תנומה לעפעפינו לעינים כסוס שיתין נשמין, וחושבים על משכבותם לפעול מעשה מחייתם, איך ומה למצוא. וכאור הבוקר יעשה ורץ כצבי לפעול מעשה מחשבות הלילה, אולי ימצא טרף ומזון לבניו ובני ביתו, יכוף עליו לילך ולרוץ אחר מחיתו. כי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף בעתים קשים הללו, אשר בכל יום מתחדשות ומתגברות על כלל ישראל מסים וארנוניות אשר נלאו מהכיל המשאות הכבדים, ולא במרד ולא במעל הוכרח להוליך מעליו עול מלכות שמים לקיים לפי אזהרת חז"ל. ואף שלבו מקשה עמו להוליכו לבית התפלה, כי ראשית חכמה יראת ה'. וימצא היתר לעצמו, באמרו חשבתי דרכי תחילה לילך בעסק, ואח"כ אשיבה רגלי אל עדותיך (ע"פ תהילים קיט, נט). וימהר חיש קל אל מקום מציאת מחיתו המוטל עליו בהכרח, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ומה יעשה האדם הרזה והדל, אף אם הוא צדיק וחסיד ביותר, לא יוכל למצוא מזון ותרופה לנפשו האומללה ולילך בדרכי ה' המוטל עליו, ולא יוכל לכוין בתפלתו מפני קושי השעבוד, כלכלת נפשו ופרנסת אשתו ובני ביתו ובודאי אנוס הוא. ואמרתי אשרי האיש ירא ה' (שם כה, יב) בלבו, רחמנא ליבא בעי (זוהר רע"מ ח"ג רפ"א ע"ב), במצותיו חפץ מאד (תהילים קיב, א). אך אנוס הוא ולא יכול להיות מתמימי דרך ההולכים בתורת ה' (שם א, א).

ובלתי ספק הוא הדרך וההנהגה בין אחינו בני ישראל, בכל עיר וישוב אשר נמצא שם מנין עשרה, מהדרים מיד להיות להם ש"ץ שיעמוד תמיד על משמרת הקודש. ויפנה הש"ץ ויכוין לבו בכל מחשבותיו שלימה בלי שום פיגול ערב ובוקר, לעמוד ולהתפלל בעדו ובעד קהלו אשר הוא שם. ויכוין בתפלתו על כל אשר ישנו פה ואיננו פה בבית התפילה אשר הלך לדרכו כנ"ל. ובפרט ביודעו ומכירו באיזה איש, שדרכו תמיד לבא לבית הכנסת ולא יבטל התמיד, יחשוב הש"ץ שהאיש ההוא אנוס הוא, ובודאי יטריח במזונותיו. יכוין הש"ץ שהוא שלוחו, ומחויב לדבר בעדו במליצה ישרה נגד רבון עולם, ולהתפלל על כיוצא בו.

אמנם יש בני אדם ההולכים בטילים ואין להם שום עסק בחוץ. קצתם מרוב עשרם תודה לאל, וקצתם מרוב דחקם בעוונותינו הרבים, והולכים ומטיילים ברחובות ובחוצות, ויצר הרע מתגבר עליהם להלוך אותם לבטלה, ועליהם נאמר (ירמיה יב, יד) הוי על כל שכני הרעים, מי שיש לו בית הכנסת בעיר ואין בא בה להתפלל (ברכות ח א). ויש קצתם ימשיכו ויאחרו וימתינו בכיוון לבא לבית הכנסת בחצי תפילה, כי למשא עליו לקום בבי כנישתא, ונבזה עליו זמן משך התפלה, וראה בכיון לבא בחצי התפלה וימהר לצאת חיש מהר. על בני אדם כזה אסור להתפלל עליהם, כי הם בעצמם אינם מכונים תפילתם. ואף כי כל אחד ואחד מחויב להתפלל בפני עצמו ואינו יוצא בתפלת חבירו, אמנם מה שבלתי אפשר לכוין בעצמו מחמת אונס כנ"ל, יאמר בלבו הלא שלחתי בקשתי על ידי שלוחי הש"ץ שיעשה בקשתי.

בכן באשר שכל ש"ץ הוא שליח ומושכר לך לעמוד תמיד על משמרת הקדש, מהראוי הוא לכל ש"ץ הירא והחרד על דבר ה' להיות תמיד רץ כצבי להשכים ולהעריב לבא לבית הכנסת, ולהרבות בתפלתו טרם שיתאספו הקהל ושאר בני אדם. כמו שהביא בעל קיצור ראשית חכמה על פסוק (ישעיה כא, יב) אם תבעיון בעיו, פירוש אם תחפצון לבקש שאלתכם מאת השם יתברך להתפלל, שובו בתשובה קודם ואחר כך יתפלל, שהמתפלל בלא תשובה עליו נאמר (שם א, יב) מי בקש זאת מידכם. ואם אפשר לו ללמוד בתורה קודם התפלה, טוב לו יותר, שאז תפלתו ומחשבתו מקובל יותר. כמו שהביא הקיצור ראשית חכמה על פסוק השיבנו לתורתך, ואחר כך וקרבנו לעבודתך, והתפלה במקום עבודה (ברכות כו ב).

על כן טוב הוא שהש"ץ יכניע לבו בתפלה בוידויים טרם שיתחיל להתפלל עם הצבור, ויכוין תפלתו בבכיה ובדמע, כי גדול המוריד דמעות בתפלה ששובר כל גזירות רעות. ותמיד טרם שיתחיל להתפלל ישב מעט, ויחשוב בלבו למה הוא בא לכאן, ועל מה הוא בא, ולפני מי הוא בא. ויסלק ויפנה מחשבות זרות מלבו, ויכוין אל מה שיוצא מפיו. ובפרט החזן העוסק במשא ומתן בחוץ, לא יאחר תפלתו בשביל עסקיו, ואף שיהיה לו איזה עסק אינו רשאי לבטל תמידו, כי שכיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו (ע"פ דברים כד, טו). ויבטל רצונו מפני רצון אחרים, שלא יהיה ח"ו בארור עושה מלאכת ה' רמיה (ירמיה מח, י) להשמיט את עצמו מלבא לבית הכנסת להתפלל על קהלו כנ"ל. ואף אם אין רצונו לעבור לפני התיבה להתפלל, כי נלאה הוא או ניחר גרונו, או שארי טעמים עמו. מ"מ דרך נכון הוא להש"ץ שלא להעמיד אחר לפני התיבה.

בקומו ממטתו ילך לנקביו, שיהיה גופו טהור לתפלה ולתפלין. ויראה שלא יידבק בו מאומה דבר טמא ומיאוס, ושמור רגליך באשר תלך לבית אלהים (קהלת ד, יז). גם בגדיו יהיו נקיים מצואה ומימי רגלים, ומה תלמיד חכם הנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה, כדברי חז"ל (שבת קיד א), ומכל שכן העומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ומתפלל, שישמור את עצמו מכל דבר.

וטוב שיהיה החזן מכסה תמיד את ראשו בטלית שלא יביט לצדדין, ולא כמנהג החזנים שמשליכין הטלית מעל ראשיהן על כתפיהם ועל אצילי זרועותיהם, ומסתכלים בעיניהם על כל צידיהן, לראות את כל מה שנעשה בבית הכנסת. ובגלל הדבר הזה חושב הש"ץ הכל במחשבתו, ומפגל תפלתו, ולא די לו במחשבות עצמו אשר בהסתכל על צידיו. כמו שהביא קיצור ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י"ב, מכלל החניפים הוא שיעשה מצוה לאל יתברך וכוונתו שיכבדוהו בני אדם, כמו מי שמכוון בתפלתו למצוא חן בעיני בני אדם, שתפלתו אינה מקובלת אצל הבורא יתברך, כי אינו עושה רק להשמיע קולו הערב, ואינו מכוין לכבודו יתברך, ואינו עושה אלא בשביל כבוד בני אדם או מיראתם, וזהו נקרא עובד לבני אדם עכ"ל.

אם כן מהראוי שלא להסתכל על צידיו לראות את שישבחוהו מחמת קולו, על כן יכסה ראשו בטלית תמיד, ואז ינצל ממחשבות זרות, כי לא יכול להביט חוץ מלפניו. ולפי דעתי מזה נתפשט המנהג שהחזנים אוחזים פניהם בשני ידיהם בעת התפלה, שלא להביט חוץ בבית הכנסת, ויישר מחשבתו לפניו, ויראה תמיד בסדור התפלה אשר לפניו, ויקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח). ולא יהרהר בלבו בשעת התפלה כמה קול ערב וחזק יש לי, וכמה בני אדם נהנים ממני ששומעים אותי, כי כן דרכו של יצר הרע כדי להפיל את האדם ברשתו ושלא יהיו מעשיו לשם שמים.

גם זה שם פרק ו', וז"ל, צריך האדם שידבק באהבתו יתברך תמיד, ויהיה האדם כסא לשכינה, שיקדש מחשבתו תמיד. ואז כשיהיו כל אבריו הטהורים בתפלה ובתשובה הראויה, אז ישרה השכינה על הכסא. אבל בהוות שמה צד פגום באבריו הרי יש שם מום, וכל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח), והנשמה מסתלקת, והקליפה היא שורה שם. ומבלבל מחשבתו של אדם בתפלתו ובתורתו, אי אפשר שיהיה לו דביקות בשום פנים, ובפרט אם לשונו פגום בלשון הרע או בנבלות פה ח"ו, זהו סיבה שיבלבלוהו המחשבות רעות והזרות, כדי שלא יעשה ייחוד עליון, ואי אפשר לו ליחד בתפלה, כי על ידי התפלה הוא מקרב אל המדות. ואם מחשבתו פיגול אינו יכול להיות כסא לשכינה ותפלתו יבולבל. על כן יזהר לכסות בטלית שלא להביט חוץ מלפניו.

גם זה שם בשער היראה, וז"ל כיוצא, המתפלל ובאמצע פוסק אפילו בזמירות, מכל שכן אם הוא בתפלת י"ח בחשאי, ובאמצע תפלתו מחזיר פניו להסתכל כאן וכאן בצרכי עצמו, ודאי שנגע בכבוד השכינה.

גם זה שם בשער האהבה, כי מכלל אהבת המלך הוא לכבדו ולשורר לפניו בבית הכנסת, כמו שדרך הוא לשורר לפני מלך בשר ודם, והלולו של מלך זהו כבודו. אמנם הש"ץ לא יעשה להתפארות, כמו שמביא בקיצור ראשית חכמה פ"י, וז"ל, השמחה יהיה לו לפניו יתברך, שזיכהו להיות מעבדיו המיוחדים, מה שלא כל אדם זוכה לכך. לפיכך השמחה בזה תעורר האדם בתפלתו, ובפרט בבית הכנסת או בבית המדרש במציאת התפלה, כי התפלה היא לצורך גבוה, והעד שנעשה ממנה כתר למלכו של עולם, עכ"ל.

תוכן העניינים

מטה משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה