מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · דיני פסח
סימן תקמב
שבת שלפני פסח נהגו לקרותו שבת הגדול, טעם לפי שניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חל ביום ה' בשבת, כמו שמצינו בסדר עולם (עי' פ"ו), ומקחו של פסח מצרים שהיה בעשור לחודש בשבת שלפני פסח היה. אמרו ישראל מה נעשה האיך נקח הפסח לעיני מצרים הן נזבח ולא יסקלונו. אמר להם הקדוש ברוך הוא, עתה תראו הנס הגדול אשר אעשה לכם. הלכו ולקחו איש פסחו להיות להם למשמרת עד י"ד יום לחודש. כשראו המצרים כך חגרו איש חרבו על יריכו, ויבקשו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. והשם יתברך ברחמיו הגין עליהם והחלה את מצרים בתחלואים משונים, ונדונים ביסורים גדולים ולא יכלו להזיק לישראל. ועל שם שנעשו נסים גדולים לישראל בשבת שלפני פסח, נקרא כל שבת שלפני פסח שבת הגדול.
ויש מקשים מאחר שכל לשונם היה לשון ארמי הוה לקרות שבת רבה, כמו צומא רבה, הושענא רבה. ותירץ מורי הרב ז"ל כי לכך קורין אותו שבת הגדול, על שם ההפטרה שקורין בההיא שבת, דכתיב בה הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. ובזה יתורץ גם כן מה שקורין אותו שבת הגדול ולא שבת גדול. אך הקשה מורי ז"ל, הוי להו לקרות שבת וערבה, על שם התחלת ההפטרה, כמו שבת חזון, שבת נחמו. ונראה לי דהא והא מרומז במלת הגדול, ההפטרה והנס. טעם אחר מצאתי בשם שיבולי לקט (סי' ר"ה) לפי שבשבת שלפני פסח מאחרים העם בבית הכנסת לשמוע הלכות הפסח ולספר בנסים ונפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא עם אבותינו במצרים, ומפני האיחור הזה שמאחרים בבית הכנסת נראה להם היום גדול, ועל כן הרגילו לקרותו שבת הגדול. והחכם המקובל ההסיד רבינו שלמה מלכו האריך בקריאת שם זה עיין בדרשותיו (ספר המפואר) דף כ"ח.
סימן תקמג
כתב הר"ר אשר ז"ל (מלוניל, ספר המנהגות) בהלכות פסח, נהגו כל ישראל לעשות לחם בערב שבת הגדול, הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו, וקורין אותו חלת עני, ובלע"ז לחם בתי הכנסת, ומחלקין אותו לעניים, ומיום שזלזלו בו נשתלחה מאירה בתבואה עכ"ל. ושמעתי ממורי ז"ל שהיה דורש כל אחד יאפה חלה אחת או תבשיל אחת מקמח הנטחן לפסח, כי שמא היה שם חשש חמץ ויתלה אותו בההוא שנטל מהם. ואפשר שאותו חלת עני היה גם כן מקמח הנטחן לפסח וזה היה טעמם. וביש מקומות נהגו ליטול העירוב ולחלקם בערב שבת, ואין זה מנהג נכון, כי אותו שבת הוא בלא עירוב, ואנשי המקום ההוא לא ישימו על לבם ויטלטלו בלא עירוב. לכן נכון הוא לבטל המנהג הזה. ובימי מהרי"ל לא היה המנהג הזה, שכתב (מנהגים, אפיית המצות י"ז) נוהגין לעשות מצת השיתוף בכל ערב פסח אף על פי שעדיין הישנה קיימת.
סימן תקמד
תניא שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום (פסחים ו א). ואמר מהרי"ל (מנהגים, הל' פסח ד') דמשום האי טעמא דחייבין לדרוש בהלכות פסח שלשים יום מקודם, כתב בספר אגודה (פסחים סי' מג) כל מי שממלא את חביות של יין מפורים עד פסח דאז מתחילין השלשים יום, צריך ליזהר למלאות עם כלים השייכים לפסח שאין בהם חמץ, או בכלי ישן מורק ושוטף שלא יהא נדבק בהם שום חמץ ויתערב ביין. ויעשה גם כן ברזות חדשות בחביות שרוצה לשתות יין בפסח, דחיישינן אולי ידבק שום חמץ בישנות, או ישפשף את הישנות לצורך פסח. וכל הני שלשים יום מנקרין ומכבדין הבית וכלי הבית מן החמץ, ומגררין כל מקום שידבק החמץ דהיינו כל שאר כלי הבית. אכן בעריבות ותיבות ואמבטי שלשין בהם עיסה כל השנה, אין מועיל בהם מריקה ושטיפה דאי אפשר שלא ישאר כזית חמץ בשנים או שלשה מקומות, וחייב לבערו לפי פירוש רש"י וכן המסקנא בסמ"ק (מצוה רכב). לפיכך הרוצה לצאת ידי חובתו, צריך ליתן אותה לגוי במתנה גמורה שלא להחזירה. אף על גב דבכל מקום מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה בר מקידושי אשה, כדי שלא יאמרו אשה ניקנית בחליפין, שמא גבי חמץ החמירו הערמה, משום דמלתא דקביע הוא, וגזרינן במילתא דקביע דלמא אתי למיסרך. וכהאי גונא אסר ר' יוחנן בירושלמי חמץ שבטלו ונמצא אחר הפסח מפני הרמאין, אף על פי דבשאר דיני הפקר לא החמירו, כגון לפוטרו מן המעשר. ודוגמת זה באיסור שביתות שבת המפקיר בהמתו, אלא משום דגבי חמץ איכא למיחש לרמאות טפי, ואם ירע עינו לתת אותם לגוי, ושמא אינו מאמינו אז יטיחנו בטיט ואז יבטל החמץ שבו. וכן המנהג לעשות לדפי מולייתא ועצי מגלגלין וכל כלי ששימשו בו בעיסה מהאי טעמא דפרישית, וכן כתב באו"ח (טור סי' תמב) דאם שום חמץ נדבק בסדק שאין יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט. וכן הסל ששימשו בו הלחם כל השנה בעין, יטיחנו בטיט גם כן, דאי אפשר לנקר בין השרביטים עכ"ל. וכל דבר שרגילין לתת לגוים כדי שלא יעבור עליו בפסח, כגון שכר שקורין ביר"א, או חלת דבש שקורין לעקו"ך, צריך ליתן במתנה גמורה כדלעיל, ואז אפילו אם מכיר הגוי ההוא ויודע בו שלא יגע בהן כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנם לו שרי, כמו שכתב מהרא"י בתרומת הדשן סי' ק"ך.
סימן תקמה
כתב בתרומת הדשן (סי' קי"ז) שאם בא לדבק שום דבר בבצק תוך ל' יום, ידבק בבצק שבלילתו רכה מאוד, ויכניס כל הבצק בין הדביקים שלא יבצבץ לחוץ. ואיכא למימר דכהאי גונא שרי הרמב"ם דווקא, דאז אין צורת החמץ עומדת, והמחמיר לטוחו בטיט מבחוץ תבוא עליו ברכה עכ"ל.
סימן תקמו
אמר המחבר אכתוב בקוצר דיני הגעלה, קצתם בראיות וקצתם בקבלה.
וזאת לפנים בישראל לתורה ולתעודה, בתחלה מנקים הכלים מבפנים ומבחוץ מן החלודה.
ואם יש בכלים טלאים מדובקים, אזי תחת הטלאים הוא חמץ בחורים ובסדקים.
וע"י הגעלה אינו יוצא, רק בהסרת הטלאים אם אתה רוצה.
ואם יגעול הכלי והטלאי קודם שמדביק אותו, אזי לכלי חרס יש לדמותו.
והגעלה היא מועלת, דכבלעו כך פולטו ומתגעלת.
וכלי שיש שם נקבים, או שפיהו צר או שיש לו קנים קצרים ולא רחבים.
ולשם יש חלודה או טינופת שאי אפשר להסירה, אזי בפסחא היא אסירא.
והירא דבר ה' וחרד לדברו, יגעיל הכלים מחמץ קודם זמן איסורו.
וכתבו כמה גדולים וחכמים, שיש לנהוג להגעיל קודם הפסח ג' ימים.
ואז אין לדקדק אם שהו הכלים מעת לעת או יום אחד, רק אין להגעיל כלי בשר וכלי חלב ביחד.
ומביאין יורה גדולה, ומגעילים אותו תחלה.
ומשליכים לתוכו אבן רותחת או אור בגחלתו, כדי שיזולו מים על שפתו.
וישפכם וימלא אותו כמשפט הראשון, ואז מגעילים בו הכלים כפי תשמישן.
וכלים מכלים שונים, ואותן שתשמישן בצונן יהיו ראשונים.
ואחר כך הכלים שנשתמש עליו רותח כהטעלי"ר שאוכלים עליהן, ואחר כך כלים שמשתמשין בהן בחמין ככלי שני כגון קערות וכפות ודומיהן.
ואחר כך קדירות ויורות ודודים אשר היו ידם במעל זה בראשונה, על כן יהיה יד כל אדם בהם באחרונה.
וגם הידות צריכין להדיח ולהגעילן ולנקותן, כאשר אמרו כל הכלים ידותיהן כמותן.
ואם הוא כלי גדולה שאין יוכל להכניסו בבת אחת, אז יש להכניסו בצד אחת בנחת.
ואז יהפוך אותו ויכניס האחרת, אך זאת תהיה לכם למשמרת.
שלא יכניס הכלי לתוך מי הגעלה פעמיים, וגם לא יגלגלם לסבבם תוך המים.
ויש ליזהר ליקח שתי צבתות, ואין להגעיל כלי בתוך כלי גם לא הרבה כלים ביחד בסלים ובקלתות.
וכשמוציאים הכלים מיד בעוד המים רותחין עליהם, נוהגין לשפוך מים קרים על פניהם.
ויזהר להרתיח היורה ולא ינוח מרתיחתו, אך תמיד יעלה אבעבועות על פני כולו או מקצתו, ואחר כל אלה יגעיל גם אותו.
השפודים והאסכלאות צריכין ליבון עד שיהא הנצוצות נתזין מהם, וגם לא ישהם עד זמן איסורם כי לדין זה לכתחלה כל הכלים דין אחד להם.
הסכינים קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא, וכן מחמירים בעלי נפש הנוהגים כשורה.
אף שאידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון היא ההלכה, מכל מקום המחמיר ללבנם תבא עליו ברכה.
כי פעמים יש בהם גומות ואינו מועיל הגעלה, אם לא שישחיזם ופעמים ישכח ויבא לידי תקלה.
והנדן שלהן אין לו תקנה, כי החמץ שם עמוק עמוק מי ימצאנה.
המדוכה ממלאים אותו גחלים, ואם הקש נשרף מבחוץ אזי התבלין שנדוכו בו נאכלים.
הספסלים והשלחנות יהיו קודם לכן מנוקרין, ואחר כך מגעילין ואז הם מותרין.
וההגעלה הוא שהאחד יתפוס האבן או האוד וחבירו שופך עליהם, ואז ההכשר בא על ידי שניהם.
ואותן תיבות ומגדלים, שאוצרים שם מאכלים.
אז הרוצה לילך באורח ישרים, טוב הוא להניח שם סמרטוטים או חתיכת נסרים.
ואין נכון להגעילן ולחטט החמץ מן הסדקין, כי אי אפשר שלא נשאר מאומה בין הדבקין.
ואגני דלישא של עץ שעורכים עליו כל השנה, לאותן כלים אין להם תקנה.
וצריך ליתנם לגוי במתנה, או לטוח בטיט על פני כל המנא.
סל או נפה או בורר או משמרת, אין להם תקנה וצריך ליקח אחרת.
המרדות חימוצן קשָׁה, וצריך לקנות לפסח חדשה.
כלי עץ המצופים בסממנים דינם ככלי חרס, אך נוהגין שלא להשתמש בהם אפילו חדשים, וכן המחופים בבדיל ועופרת.
וכלי כסף המשוקדים, דינם ככלי זכוכית לא נפרדים.
ותנורי בית החורף דינם בכלי חרס, ואינו יוצא מידי דפיו לעולם ובפסחא היא אוסרת.
ועץ שתוחבין בו צלוחית ששותין בו כל מיני מסַך, אין לתחוב עליו צלוחית להדיא בפסח.
וכלים שנשתמשו בו שכר שקורין ביר"א מאד הקילו חכמים, שדי להם בערוי ג' ימים.
והרוצה להגעילו יפה באבן רותח ובמים, אזי יותר טוב הוא כפלים, ויקבל שכר מרוכב שמים.
חסלת דיני הגעלה. השם יצילנו משגיאה ותקלה.
סימן תקמז
ביום י"ג בערב מביאים מים למצות, וישאבו המים בין השמשות, פירוש בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, כן מסיק בארחות חיים (מנהגים ע"פ שחל בע"ש). ומי נהר טובים, ואם אין מי נהר יקח מי באר, וילונו כל הלילה. ויכסה המים שלא יעבירם תחת הרקיע אפילו ביום מעונן, דיומא דעיבא כולה שמשא, וק"ו לא בחמה. ובעת הקור ישים למעלה בחדר. ואם עת חום ישים במרתף. ומצוה הוא לומר בפה הני מים למצות, ולא די במחשבה לבד (מהרי"ל מנהגים, לישת המצות ד'). וטוב ונכון הוא שדווקא יהודים ישאבו מי המצות ולא הגוים, וכן כתב הר"ר שמואל מפלייז"א (בפיוטו לשבת הגדול), ואולי טעמא כי דאי אפשר בלתי מים [מן] העיסה היא, כמו שפירשו התוספות סוף מסכת ביצה (לט. ד"ה משום) בההוא דמים ומלח לעיסה, וקרינן בהם ושמרתם את המצות. ואולי על כן נהגו יש קדמונים להיות להם כלי מיוחד למי המצות שהישראלי בעצמו שואבם, אמנם מאן דאפשר ליה משתדל שיהא כולם נשאבים על יד יהודים, דהא אם נאבד האפיקומן סומכין על שאר המצות שאכלו. ואם טורח הוא לו שלא יוכל לשאוב כולן על דרך זקן או חולה, מכל מקום יטריח את עצמו לשאוב מי המצות שצריך לסדר, וכן המרדכי הוא בעצמו שואבן (מהרי"ל שם ו'). וכן ראיתי מאדוני מורי ז"ל.
סימן תקמח
שמעתי שר"י הלבן לא היה מניח ללוש בפסח במים שהיו בכלי נחושת, לפי שהנחושת מחמם. ושמעתי שהיה מעשה ואסרו שאר רבנים. כמו כן יש קצת ראיה מפרק אלו טריפות (חולין נה ב) משיכלא שיחומי, ופירש רש"י משם רבו חמימי של נחושת, ע"כ מצאתי (מנהגים ערב פסח סי' ס"ט).
סימן תקמט
צריך שלא ליקח כלי שהיה בו דבש או יין או מי פירות, דאפילו למאן דאמר מי פירות אין מחמיצין (פסחים לה א), הני מילי בלא מים, אבל אם מים קודמים ומחמיצין. מצאתי בהלכות פסח להר"ר זעליג נ"ע.
סימן תקנ
תקופת ניסן לפעמים שחל בליל שאיבת מי המצות, הורה מהר"י סג"ל (שם ז') אף על גב דיש לומר דאין נפקותא בזה ואין סכנה במים רק לשותה אותן בשעת התקופה, וכן כתב המרדכי (פסחים סי' תקצג) והרוקח (סי' רע"ה) דאין נפקותא במי המצות להשמר מסכנת התקופה, דשומר מצוה לא ידע דבר רע. אכן לא נהיגנן הכי דאין סומכין על הנס. אך יקח יתד ברזל חדש, ויתלה במוט או משיחה אל תוך המים בשעת התקופה כמנהג העולם, ואל ישליכנו שם, דכשיוציאנו צריך להכניס ידו תוך המים ויתחממו. ודווקא יתד חדש או מחט וכהאי גוונא, ולא ברזל אחר שמא ידבק בו מאומה ויבא תוך המים. וכן מסיק נמי במהרא"ק לתת ברזל אל המים כל זמן התקופה ואז אין רשות למזיק. הגה"ה במהרא"ק (קלויזנר פסח ל"ד ע"א) דאין להקפיד על התקופה אלא בנהרות ולא בעיר, אך גזרו עיר אטו נהרות, וכן אם בר מינן מת באותה דירה אין לשפוך את מי המצות, דאין חובה אך הוא לפרסומי מלתא.
סימן תקנא
כשחל ארבעה עשר בשבת יש להם להביא מים ללוש בליל י"ג ולא בערב שבת, שמא יקדים קודם הערב שמש או יאחר ויחלל שבת, מרדכי פ"ק דפסחים (סי' תקמ"ג).
סימן תקנב
זמן בדיקת חמץ קבעו חכמים בלילה, משום דאז בני אדם מצויין בבתיהם, וגם אור הנר יפה אז לבדיקה. ולאור הנר בעינן, דבדיקה יפה הוא, ואסמכוה אקרא (מהרי"ל מנהגים, בדיקת חמץ ו'). ואם לא בדק בלילה יבדוק ביום גם לאור הנר, ודווקא נר של שעוה כדפירש הרא"ש (פסחים פ"א סי' י"א). ובפתילה אחת כדפירש בספר מצוות קטן (מצוה צח), דאי הוה נעשה כקליעה דינו כאבוקה לאורו (מהרי"ל שם).
ומיד כשגמר הבדיקה צריך שיבטל ויאמר כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתי ודלא בערתי לבטל ולהוי כעפרא. כך נמצא הנוסח בשם מהר"ם, וכן הוא באגודה (פסחים סי' ח') ובמהרי"ל. אבל רש"י ורי"ף והרא"ש כתבו נוסח הביטול בפ"ק דפסחים ולא כתבו רק כל חמירא לחוד. וכן רבי יוסף טוב עלם בסדרו, וכן הוא באורח חיים (בטור), וכן כתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן קל"ד, דאין צריך לומר וחמיעא. ויש מסיימין כעפרא דארעא וכן הוא בספר אגודה (שם). והר"ר פרץ כתב דבביטול הלילה יאמר כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתי ודלא בערתי (טור סי' תל"ד). וכתב מהר"א מפראג (בהגהות הטור) אבל אין לומר דחמיתי ודלא חמיתי, כי שלא לצורך הוא, כי מה מועיל מאחר שחוזר וזוכה בו. ומהר"י ווייל (סי' קצ"ג) כתב דאי אמר הכי אם כן ביטל אפילו מה שמצא, ואם כן אינו שלו וצריך לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, מתשובת מהר"ם אור זרוע. ומהאי טעמא נראה לי דלמחר אין לבטל עד לאחר שריפה, ואי בטל קודם אם כן לא הוי שלו.
סימן תקנג
כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות חמץ ומצה (ה"ב) החמץ שמניח בליל י"ד כדי שיאכל ממנו למחר עד ד' שעות, אינו מניחו מפוזר ומפורד בכל מקום, אלא מניח בכלי או בזויות ידוע. ומצאתי כתוב בשם מהר"ש (מנהגים ערב פסח סי' ע') דאין צריך להצניע החמץ שרוצין לאכול, שאף אם ימצא אותו הבודק אין קפידא בכך, שהרי אוכלין חמץ אחר הבדיקה ע"כ.
סימן תקנד
ואף כשמצא אותם הבודק אין קפידא בכך, מכל מקום עכ"פ צריך להצניעם במקום מיוחד, שלא יוליכנו תנוקות למקום הבדוק ודרכה לפרר. נהי דלא חישינן לגרירת חולדה אלא בפניו, מכל מקום אמרו חכמים יניחנו בצינעא, ועלינו לקיים דבריהם. ונכון להיות אליו מקום מיוחד לאכול שם להשמר מכל מכשול (מהרי"ל שם ט').
סימן תקנה
וחמץ שמצא בבדיקה ישמור עד למחר לבערו, ולא יבער בלילה כאחד מן הגאונים במרדכי (פסחים סי' תקמ"א), משום שצריך לבטלו שנית למחר בשעת הביעור. ומהאי טעמא אמר מהר"י סג"ל (מהרי"ל בדיקת חמץ ח') דנראה לו טעמא דמניח פירורי חמץ לפני הבודק ביש ארצות, וראייה קצת מדפריך בגמרא (פסחים ז א) בפשיטות ונבטלם בשית, דזמן ביעור הוא, אלמא קים ליה דיש ודאי ביעור. ומהאי טעמא נראה לשרוף הכלי לכל הפחות, כדי לזכור ביעור אם לא מצא שום חמץ בבדיקה. ואמר מהר"י סג"ל המניח חמץ לפני בודק, יניח דווקא נוקשה שלא יפרר, ובמקום משומר בפני תינוקות ועכברים.
סימן תקנו
כתב מהרא"י בתרומת הדשן סי' קל"ג וז"ל, שאלה הרבה בני אדם נוהגים לטאטא ולכבד כל חדרי ביתם ב' או ג' פעמים קודם י"ד, ובאור י"ד מניחים לו ג' או ד' פתיתין במקצת חדרים, וכשבודקין ומוצאים אלו הפתיתים שהניחו להם בני ביתם מפסיקין שוב לבדוק, שפיר דמי או לא. תשובה. יראה דמילתא דפשיטא הוא דלא יאות אינון עבדין, דבגמרא פ"ק דפסחים כתוב בהדיא דאם כבדו וטאטאו הבית קודם לכן אפילו הכי צריך לחזור ולבדוק, אלמא דבכיבוד לחודא לא מהני. ואף על גב דמסיק התם משום שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה, מכל מקום כתב נמי התם טעם אחר, דכיבוד לחוד לא סגי משום דלמא משתכח בגומא, ואם כן במה יצאו החדרים מחובת הבדיקה. ואף כי אין להקל במצוה זו דאחמור בה רבנן טובא, וצריך לבדוק בדיקה גמורה לחורין ולסדקין בכל חדרי הבית שמכניסים בהם חמץ עכ"ל. וכן הוא דעת מהר"ש ומהר"י מולי"ן, וכן הוא במרדכי פ"ק דפסחים (סי' תקל"ו).
סימן תקנז
בי"ד שחל בשבת, בודקין את החמץ בלילה שלאחר יום ה' שהוא תחלת ליל ו', ומבטל לאחר בדיקה. וחמץ שנמצא בשעת בדיקה שורפים אותו למחר בששי באיזה שעה שירצה ואפילו לאחר שש. ואין מבטלין באותה שעה בשעת שריפה, כי עדיין צריך לאכול חמץ ב' סעודות בשבת, בליל שבת ובסעודת שבת שחרית. והנשאר מן החמץ אחר סעודת שחרית יבערנו ויתננו לכלבים או לגוים קודם התחלת ו' שעות, ואז יבטלנו פעם אחרת, עכ"ל סמ"ק (מצוה צח הגהת הר"פ ד'). ורש"י הנהיג כשחל י"ד להיות בשבת לשרוף החמץ ביום ו' בי"ג קודם חצות, גזירה שמא ישהה בשנה האחרת לאחר חצות (מרדכי סי' תקמ"ג), וכן הוא באו"ח (סי' תמ"ד).
סימן תקנח
כתב הכלבו (סי' מ"ח) בשם רבינו האי, מנהגא דחזי לנא דאין מבשלין דייסא ולא כל דבר שמבשלים שצריך הדחה בי"ד שחל להיות בשבת, וכן אין עושין פת צנומה בקערה מכיון שצריך להדיחו, וכן כתב בשבולי לקט (סי' ר"ו) בשם הגאונים. ויש פרושים אנשי מעשה כשחל ערב פסח בשבת מבשלים כל התבשילין בכלי יום טוב דפיסחא ליזהר ממכשול. וכשיבא ערב פסח בערב שבת, נוהגין מקצת בני אדם שלא לתקן וורומזי"ל תוך החמין. וכן אין לפרר מצה בריי"ב אייז"ן, ואומר שאסור לשבר המצה קודם הסדר. ונראה לי הטעם דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה כיון שמתעסק בו, כדחייש ר"י בפ"ק דפסחים (י ב) שלא יבדוק לאחר זמן איסורו, דלמא אתי למיכל מיניה, עכ"ל מהר"י ווייל (סי' קצ"ג).
סימן תקנט
כתב מהר"י קארו בשולחן ערוך סימן תמ"ד (ס"ד) וז"ל, אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית, ינער המפה שאכלו בה, ויקנח הקערות באצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי חמץ. ואם נשאר פת יכול ליתנם לגוי על מנת שלא לצאת בו לרשות הרבים דרך הערמה ודבר מועט. ומה שכתב על מנת שלא לצאת בו, לאו דוקא אלא הוא הדין בסתמא נמי מותר, רק אין נותנים לו על מנת לצאת כי כן הוא הסכמת הפוסקים. והרב לישנא דהג"ה מיימוני נקט, שכתבה בפ"ג דהלכות חמץ ומצה (אות ג') וז"ל, הרגיל לתת פת הנשאר לגויים, ראוי לתת על מנת שלא יוציא דרך הערמה ודבר מועט, וכן רגילין יראי הנפש, אבל לתת על מנת לצאת בו אסור כדלעיל בפ"ו בהלכות שבת. ומוכח מתוכו דלאו דוקא על מנת שלא לצאת מותר, אלא הוא הדין סתמא נמי, דאי סתם אסור הוי דברים דסתרי אהדדי, שהרי לבסוף כתב אבל לתת על מנת לצאת בו אסור, משמע דדוקא במפרש הוא אסור אבל בסתמא מותר. אלא על כרחך לומר שמה שכתבה ראוי לתת על מנת שלא יוציא לאו דוקא שצריך לפרש ולומר להגוי שלא יוציא, אלא נותנים לו בסתמא על מנת זה שלא יהא נראה שנותן לו על מנת להוציא, ואחר כך אם נטל הגוי והוציא אין נזקקין לו. אבל לתת לו על מנת לצאת, רצה לומר אבל לתת לו בענין שהוא נראה כנותן לו על מנת לצאת אסור. כמו שכתבו התוספות והרא"ש והר"ן בריש שבת אמתניתין דפשט עני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב, או שנטל מתוכה והוציא, עני חייב ובעה"ב פטור, דאפילו אם העני גוי איסורא דרבנן מיהא איכא, כיון שנראה שנותן על מנת להוציא.
ואף שהדברים הללו מיוסדים על אדני הג"ה זו לא קיימא לן הכי, דבעל הג"ה זו סובר דאין חילוק שבת זו משאר שבתות השנה, שכמו שבשאר שבתות השנה אסור ליתן לגוי מזונות על מנת להוציא, כמו כן אסור ליתן לו חמץ הנשאר בשבת זו, כמו שכתב בסופו כדלעיל בפ"ו מהלכות שבת, משמע שסובר שדינם שוה. ודעת האור זרוע אינו כן, כמו שכתב המרדכי פ"ק דשבת (סי' רנ"ב) וז"ל, כתב באור זרוע (ח"ב סי' נ"ג) כשי"ד בניסן חל להיות בשבת, יש מפרשים שאסור ליתן לגוי מותר החמץ שיוליכנו לחוץ. ויש מפרשים דלהשים לפניו והוא יקח מותר. ונראה לדידן דלית לן רשות הרבים דאורייתא מותר ליתן להם אפילו ביד, ואפילו ידוע שיוליך חוץ. וכבר היה מעשה ברעגינשבורג ששלח עירון שחלה אחר מאכל יהודי, ושלחו לו על פי רופאי העיר עכ"ל. ואף על גב דהתוס' והרא"ש והטור סברי דאפילו לדידן דלית לן רשות הרבים דאורייתא אסור ליתן להם ביד אם ידוע שיוציאנו. יש לחלק ולומר דהיינו דוקא בשאר שבתות השנה, דהיכא דלית ביה משום מצוה, ולא משום דרכי שלום, ובהא אפילו האור זרוע מודה דאסור, כמו שכתב בהגהות מיימוני בפ"ו דהלכות שבת בשם אור זרוע, דהיכא דאיכא משום דרכי שלום או בגוי אלם מותר לתת לו או לשלוח לו ע"י גוי אחר לדידן דלית לן רשות הרבים עכ"ל. ונראה שזהו מה שכתבתי בסמוך דאיתא במרדכי בשם אור זרוע. ועל כן לא שרי לדידן דלית לן רשות רבים דאורייתא אלא במקום מצוה, כגון לבער את החמץ מהבית או מפני דרכי שלום, כההיא דעירון ששלח אחר מאכל יהודי. אבל היכא דליכא מצוה ולא דרכי שלום מודה אור זרוע דאפילו לדידן נמי אסור, אף על גב דלית לן רשות הרבים מכל מקום איכא למיחש למראית עין. והיכא דאיכא מצוה או דרכי שלום, בהא ליכא מאן דפליג על אור זרוע, והכי קיימא לן, וכן פסק מהר"י קארו ז"ל גופו בשו"ע בסי' שכ"ה (ס"ב) וז"ל, היכא דאיכא משום דרכי שלום או בגוי אלם מותר לתת לו או לשלח ע"י גוי. וכתב מהרמ"א ז"ל בהג"ה, והוא הדין לצורך מצוה, כגון להוציא חמץ מביתו בפסח, והיינו ממש דעת אור זרוע. ומה שכתב מהר"י קארו בסימן תמ"ד אינו עיקר.
דיני ערב פסח שחל בשבת
סימן תקס
הבכורים מתענים בערב פסח משום הנס שניצולו במצרים. וכתבו ראבי"ה (סי' תקכה) וסמ"ק אפילו בכור לאם. וכתב באגדה (שמו"ר פי"ח, ג) אפילו בכורה אשה, וראיה ממדרש דבת פרעה אהנה לה זכות משה רבינו ע"ה, אלמא דהם גם היו באותו הנס. ואולי שאר פוסקים חשבינהו בגדול הבית דלא צריך כדפירש ראבי"ה. וכשחל ערב פסח בשבת יקדימו להתענות ביום ה' שלפניו כרוקח (סי' ק"ע), וכן כתב מהרא"י בתרומת הדשן (סי' קכ"ו) וכן כתב מהרי"ל (ע"פ ח'). ואמר שאין רשאי לסעוד הלילה טרם בדיקת החמץ, ואם כן מתי שחל כן יש בכורים שצריך לבדוק הרבה חורים ועליות בבירה גדולה ומצטערים מפני התענית, דצריכין לבדוק החמץ גם כן באותה לילה. ואמר מהר"י דקצת דעתו נוטה שיאכל בין השמשות, הואיל דאשכחן ראב"ן דגם בתענית דימים נוראים היה לעולם, אכל אחר שיצאו מבית הכנסת דחשבא להו צערא בעלמא, ותענית זה קל מאד דהא ר' יחיאל מתיר לו מיני תרגימא. ועדיף ליה לאכול בין השמשות דעדיין לא התחיל זמן בדיקת חמץ, ממה שיאכל אחר חשיכה ועובר תקנתא דרבנן. אמנם סיים דבריו ואמר לא סמיכנא אנפשיה, אך אי מצטער ליה ממציא אחד הבודק בשבילו או יטעום טעימא בעלמא דלא שייך בה אמשוכי.
סימן תקסא
אמר מהר"ש (מנהגי מהר"ש אות כ') מה דאין מתענין גדולי הבית, דדי לנו במה שמתענים גם בכור לאמן. ואמר דנוהגים האב או האם להתענות בשביל בן קטן הבכור. ואם האב גם הוא עצמו בכור, מאחר דהוא מתענה לעצמו אינה צריכה האם להתענות בעד הקטן, דתענית האב עולה גם לבנו הקטן (מהרי"ל ע"פ אות ו').
סימן תקסב
כתב הרוקח (סי' ר"ע) איסטניס שהוא מעונג יתענה כרב ששת דיתיב כולא מעלי פיסחא בתענית פרק ערבי פסחים (קח א). ואמרינן התם בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) רבי לא הוי אכול לא חמץ ולא מצה, לא מפני שהוא בכור אלא רבי איסטניס הוי, ואי אכיל ביומא לא הוי אכיל בלילה עכ"ל.
סימן תקסג
כתב הטור או"ח סימן תס"ח, העושה מלאכה בערבי שבתות ויום טוב מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם. ובערב פסח מחצות ולמעלה אסור ומשמתינן ליה. וקודם חצות תלוי במנהג, מקום שנהגו איסור אסור, ובמקום שלא נהגו מותר. וכתב אבי העזרי (פסחים סי' תצ"ה) דוקא שעושה מלאכה להשתכר, אבל מתקן הוא כליו לשבת ויום טוב. וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו מותר, כך היא הנוסחא האמתית. ויש נוסחאות שכתב בהן וכתב אבי העזרי כו' מיד קודם ובערב פסח, ומשום דלא קאי שריותא דאבי העזרי רק אשאר ערבי שבתות וימים טובים ולא אערבי פסחים, ואינו כן דאין חילוק בין ערבי פסחים לשאר ערבי שבתות וימים טובים, רק דערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה לא, ובערב פסח מחצות, והתם נמי סימן ברכה הוא דלא חזי, הא שמותי לא משמתינן ליה, הכא נמי משמתינן ליה, אבל לענין שריותא אין חילוק, שכמו שבשאר ערבי שבתות וימים טובים מותר לתקן כליו לשבת ויום טוב, וכן לכתוב ספרים לעצמו דרך לימודו, כמו כן בערב פסח שרי, וכן מהר"ם לא מיחה לכתוב בערב פסח אחר חצות, וכן הורה מהר"י קארו.
סימן תקסד
איכא למידק מסוף דבריו של אבי העזרי, שכתב אבל מתקן הוא כליו לשבת ויום טוב, משמע אפילו אם אינו עושה להשתכר, אם אינו עושה לצורך שבת אסור. והכי דייק הטור או"ח בסימן רנ"א, וכן המרדכי (פסחים סי' תר"ז) וז"ל, ואפילו בחנם אין לישראל לספר לחבירו מחצות ואילך. ואין לחלק בין בחנם בין בשכר כיון שהם מלאכות עכ"ל.
סימן תקסה
וקודם חצות מקום שנהגו לעשות עושין שלא לעשות אין עושין. ולדידן מקום שנהגו שלא לעשות דוקא מלאכות גמורות, אבל שאר מלאכות אפילו מנהגא ליכא (רמ"א סי' תס"ח ס"ג). ואף במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה התירו קודם שש משום כבוד הרגל שלשה מלאכות, והן לספר ולכבס ולתפור, כן הוא דעת הרא"ש. והעושים אחר חצות מלקין ומנדין אותו וכן הוא במהרא"ק, אכן לרחוץ אחר חצות מותר (מהרי"ל ע"פ אות י"ג).
סימן תקסו
כתב המרדכי (שם סי' תר"ז) משמע דאסור לעשות מלאכה אפילו ע"י גוי כמו מלאכה דחול המועד. ויש לתמוה על המנהג שנהגו לתפור ע"י גויים בגדים חדשים בביתו של ישראל כל יום י"ד ע"כ. וכן משמע בהגה מהרי"ל (הל' יום טוב א') שכתבה וז"ל, אמר מהר"ש אמרו רז"ל כל העושה מלאכה בערב שבת ובערב יום טוב אינו רואה סימן ברכה לעולם, אך ערב פסח יש לו דין אחר, שאסור לספר וגם לא ליטול צפרנים ודינו ככל דין חול המועד. וממה שכתב ודינו ככל דין חול המועד, משמע דאפילו ע"י גוי אסור. והרוקח כתב בסימן ש"י דע"י גוים מותר לעשות מלאכה אפילו בביתו, דלא שייך אמירה לגוי שבות כי אם גבי שבת ויום טוב וחול המועד וכן נוהגים. ונראה לי דהוא הדין לספר וליטול צפרנים ע"י גוי שרי, דלא מסתבר לחלק בין מלאכות אלו לשאר מלאכות. וכן משמע מדברי המרדכי שהבאתי לעיל סימן תקס"ה, שכתב ואפילו בחגם אין לישראל לספר חבירו, ואין לחלק בין בחנם בין בשכר כו', משמע דאי הוי שרי לעשות מלאכה בחנם לא הוי מחלקים בין לספר ובין שאר מלאכות, אם כן בנדון זה דשרי נמי לא מחלקין וק"ל. וכן משמע דכתב דוקא ישראל אין לספר לחבירו. אכן מהרי"ו בדרשותיו (סי' קצ"ג) אוסר אף ע"י גוי, וכן משמע מדברי מהרמ"א ביו"ד סימן שצ"ט (ס"ב). אבל לפי הדין נראה דהמיקל בשעת הדחק לא הפסיד.