אור ברסלב
מטה משה עמוד העבודה › שבת, ראש חודש, ברכת הלבנה

מטה משה· רבי משה מאט

עמוד העבודה · שבת, ראש חודש, ברכת הלבנה

מנחה, ערבית, ק"ש על המיטה

סימן תג

גרסינן בפ"ב דמסכת ביצה (טז א) תניא אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד, מצא בהמה נאה אמר זו לכבוד שבת, מצא אחרת נאה הימנה היה אוכל את הראשונה ומניח את השנייה. אבל הלל מדה אחרת היתה בו, שכל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהילים סח, כ) ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתך, ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום. וקשה מאי אולמא דהאי ברייתא מההיא דלעיל מינה, הרי הראייה אינה מחזקת העניין יותר, דכמו שבברייתא דלעיל אמרו על שמאי והלל כמו כן הכא בית שמאי ובית הלל אומרים והם תלמידיהם ולא המה בעצמם.

ונראה לי על דרך הפשט שמברייתא קמייתא לא הוה שמעינן דהלל היה עושה כן מדינא רק ממדת חסידות, והכי דייק לישנא אבל הלל מדה אחרת היתה בו, ולא אמרו דפליגי בהדיא, משמע דמדת חסידות היתה בו. אבל אם ישאל השואל להורות לו כדת מה לעשות היה מורה לו כשמאי, לכן הביא עוד ברייתא דפליגי בה בהדיא. ועוד דמברייתא קמייתא לא משתמע רק דפליגי הלל ושמאי ואין הכרע הלכה כמי, לכך מביא ברייתא זו דנחלקו בה בית שמאי ובית הלל, ומסתמא הלכתא כבית הלל. ואין להקשות לפירוש רש"י שפירש בפירוש החומש בפרשת יתרו (שמות כ, ז) זכור את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת, והוא דלא כהלכתא, דיש לומר משום דאיתא במכילתא (דרשב"י פ"כ) שמאי הזקן אומר זכירה עד שלא תבא שמירה משתבא. ומעשה בשמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מפיו, לקח חפץ טוב אמר זה לשבת, כלי חדש אמר זה לשבת, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים. ונראה לו לרש"י שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בעניין המאכלות, שהרי קודם שהביא התלמוד הברייתא של מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הביא הברייתא של מחלוקת שמאי הזקן והלל הזקן שהיא על המאכלות, ואחר כך הביא מיד הברייתא של מחלוקת בית שמאי ובית הלל. משמע שגם המחלוקת הזאת בעניין המאכלות היא שנויה. ולכן אם יהיה הלכה כבית הלל אינו אלא בעניין המאכלות שהם דברים המצויים תמיד וראויים לומר עליהם ברוך ה' יום יום, אבל הברייתא של מכילתא האחרת שהמחלוקת שבין שמאי הזקן והלל הזקן היא על החפצים הנאים והכלים החדשים שאינם מצויים תמיד, ולא מצינו שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל נימא בהו הלכה כשמאי הזקן, זהו הנראה לי על דרך הפשט.

ועל דרך השכל נראה לי, כי ידוע שכל יום מששת ימי בראשית הם כנגד שית אלפי שני הוי עלמא (עי' ב"ר פי"ט, א), ודרשו רז"ל יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, שנאמר (תהילים צ, ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. וכמו שתכלית ימי השבוע הוא יום השביעי והוא השבת, כן תכלית ימי העולם שהם ו' אלפים הוא אלף השביעי, והוא העולם הבא יום שכולו שבת. כדאיתא במדרש (ע"פ פרד"א פי"ט) שבעה רקיעים ברא הקדוש ברוך הוא ומכולם לא בחר אלא שביעי והוא ערבות, שנאמר (תהילים סח, ה) סלו לרוכב בערבות ביה שמו. שבעה ארצות ברא הקדוש ברוך הוא ומכולם לא בחר אלא ארץ ישראל, שנאמר (דברים יא, יב) תמיד עיני ה' אלהיך בה. שבעה מדברות ברא הקדוש ברוך הוא, ומכולם לא בחר אלא מדבר סיני, שנאמר (שם יז) הר חמד אלהים לשבתו. שבעה ימים ברא הקדוש ברוך הוא, ומכולם לא בחר אלא ים כנרת והנחילו לנפתלי, שנאמר (דברים לג, כג) נפתלי שבע רצון וגו'. שבעה עולמות ברא הקדוש ברוך הוא, ומכלם לא בחר אלא אלף השביעי, שכן אמרו רז"ל (תמיד לג ב) לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולם. שבעה ימים ברא הקדוש ברוך הוא, ומכולם לא בחר אלא יום השביעי, שנאמר (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי. הרי כמו שתכלית הימים הוא יום השבת כן תכלית שנות העולם הוא עולם הבא יום שכולו שבת.

והנה המאמר הזה כולל ענייני הגוף והנפש, ובית שמאי אומרים כשם שראוי להיות עיני הגופות צופות בכל ו' הימים לתכלית שהוא יום השבת, ולהצניע בכל ששת הימים לתכלית שהוא יום השבת, כן עיני השכל צופות אחר תכלית שנות העולם, שהוא יום שכולו שבת. וכשיבא לידו שום תענוג יהיה מונע עצמו מהם, ולא ימלא תאותו בתענוגי עולם הזה, אך יצניעם לעולם הבא. וכמו שהשיבו לאלכסנדרוס מוקדון (תמיד לב א) כששאל לחכמי הנגב מה יעשה אדם ויחיה ואמרו לו ימות, מה יעשה אדם וימות והשיבו לו יחיה. והכוונה להם לחכמי הנגב כי בהמית אדם חלקי הגוף בעולם הזה יחיו חלקי הנפש לעולם הבא, וההיפך להיפך. והוא הרמוז במסכת אבות במשנה (פ"ד מכ"ב) הילודים למות והמתים להחיות, רצה לומר המתים בעולם הזה בחומרם הם להחיות בעולם הבא. ובית הלל אומר ברוך ה' יום יום, רצה לומר אם תבא לך שום תענוג בעולם הזה אל תמנע טוב ואכול בשמחה לחמך בעולם הזה, כי לא יחפוץ השם בהאבד הגוף, רק יאכל מה שיש לו בשוה, וישתה מה שיש לו לשתות בשויו, כמו שכתבתי בתחלת שער א' מהתורה, ולא יחסר כלום ממה שמזומן לך לעולם הבא אם כוונתך לשם שמים. והכי איתא במסכת אבות (פ"ה מי"ט) תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, ובזה אתי שפיר דהלכה כבית הלל.

ועל דרך המדרש נאמר, דפליגי בית שמאי ובית הלל במאי דפליגי רבי יוחנן ושמואל, דאיתא במסכת ברכות (לד ב) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגי דשמואל, דאמר שמואל אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר (דברים טו, יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. והנה בית שמאי אומרים מחד בשבתא לשבתך, כל עיקר התכלית הוא ליום שכולו שבת כנזכר, שהם סוברין כשמואל דאין בין עולם הזה לימות המשיח כו', וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לעולם הבא. ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום, רצה לומר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח. לכן אמר ברוך ה' יום יום, והם שני אלפים של ימות המשיח, כדאיתא בעבודה זרה ששת אלפים הוי עלמא, ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. דרשו רבותינו ז"ל (ב"ר ח, ב) התורה קדמה אלפיים שנה לעולם, שנאמר (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. הם ב' אלפים, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. אף כאן ברוך ה' יום יום, כלומר יתברך ה' בפי כל כשיבאו כל הטובות והנחמות, יום יום בשני אלפים של ימות המשיח.

כללא דמילתא השוו התנאים הללו השבת לעולם הבא מכל צד. וכן מצינו בהדיא בעבודה זרה (ג א) מי שטרח בערב שבת, רצה לומר בעולם הזה יאכל בשבת הוא עולם הבא. לכן הדעת נותנת שמי ששומר השבת כהלכתה זוכה ונגמל ונוחל לעולם הבא. איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא, איבעית אימא גמרא. אבעית אימא קרא שנאמר (ישעיה נו, ד) כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו', ונתתי להם יד ושם טוב מבנים ומבנות. והזכיר סריסים במצות שבת, לפי שמצות שבת נצטוית לדורות, שנאמר לדורותם ברית עולם, והסריסים כיון שאין מולידים ואין בהם דורות יחשבו עצמן פטורים מן השבת, לכן הבטיחום שישמרוהו ויתן להם לעולם הבא יד ושם טוב מבנים ומבנות. אבעית אימא סברא, כי מאחר ששובת לכבוד השם ומענג גופו ונפשו בשבת לשם שמים יזכה לשבת, אחר שטוב ממנו והוא יום שכולו שבת כנזכר. אבעית אימא גמרא, כדאיתא בפרק כל כתבי (שבת קיח ב) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המשמר שבת כהלכתה אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלים לו, שנאמר (ישעיה שם ב) אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו.

ואם כן צריכים אנו לקיים השבת כהלכתו, וצריכים אנו לדעת הדברים שיתקיים בהם השבת כהלכתו, והנני אסדרם אחת אחת למצוא חשבון: א. עניין עונג שבת. ב. שיטרח בצרכי שבת. ג. לרחוץ גופו. ד. ליטול צפרניו. ה. לחלף שמלותיו. ו. להוסיף מחול על הקודש. ז. הדלקת הנר. ח. תפלת הלילה. ט. לקדש על היין. י. סעודת ליל שבת. יא. עונתן של תלמיד חכם. יב. תפלת שחרית. יג. להשלים פרשיות שנים מקרא ואחד תרגום. יד. סעודת שחרית. טו. ביטול מלאכה. טז. לעסוק בתורה. יז. תפלת מנחה. יח. עניין שלש סעודות. יט. להוסיף מחול על הקודש. כ. תפלת מוצאי שבת והבדלה. כא. ללוות השבת. כב. עירובי חצירות. והנני נכנס בביאור כ"ב דברים הללו, וסימנך נגילה ונשמחה ב"ך.

סימן תד

א. עונג שבת. גרסינן בפרק כל כתבי (שבת קיח א) אמר רב יוחנן משום ר' יוסי, כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה' וגו', וכתיב והאכלתיך נחלת יעקב אביך. לא כאברהם דכתיב ביה (בראשית יג, יז) קום התהלך בארץ וגו', ולא כיצחק דכתיב ביה (שם כו, ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב דכתיב ביה (שם כח, יד) ופרצת ימה וקדמה וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר ניצול משיעבוד מלכיות, כתיב הכא והרכבתיך על במותי ארץ, וכתיב התם (דברים לג, כט) ואתה על במותימו תדרוך. אמר רב יהודא אמר רב כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו, שנאמר (תהילים לז, ד) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. עונג זה איני יודע מה הוא, כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הוי אומר זה תענוג שבת.

והטעם הוא כי סוד השבת הוא דמיון ליום שכולו שבת אשר שם תענוג צפון לצדיקים. לכן ראוי לאדם להתדמות בשבת זו ליום שכולו שבת, ולהתענג נפשו בכל מיני עונג. וכמו שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים בבשר ודגים שנבראו מששת ימי בראשית לתכלית הזה, ולהשקותם מיין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, כמו שכתבתי בשער ה' מעמוד התורה. כמו כן יש לו לאיש ישראל לההתענג נפשו בבשר ודגים ויין, כדי שיהיה עונג שבת זו מעין עולם הבא שהוא יום שכולו שבת. ולזה אמרו בשבת (שם) במה מענגו בדגים גדולים ובראשי שומין. דגים גדולים רמז לדג הגדול שלעתיד, ובראשי שומין אפשר לומר משום דכל מה שיוכל להתדמות תענוג שבת זו לעולם הבא יעשה. ואיתא בפרק מרובה (ב"ק פב א) חמשה דברים נאמרו בשום, משביע ומשחין פירוש מחמם את הגוף, ומצהיל פנים, ומרבה הזרע, והורג כנים שבבני מעים, וכל אלו דברים הם דמיון תענוג עולם הבא. משביע, כן תענוג עולם הבא משביע, שהרי אין בו לא אכילה ולא שתייה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, כדאיתא בפרק ב' דברכות (יז א). וכן אמרו במקום אחר (ויק"ר פי"ג, ג) אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק, אריסטון גדול עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבילות וטריפות בעולם הזה זוכה לאכול ממנה לעולם הבא.

גם בפרק המוכר את הספינה (ב"ב עד ב) מצינו עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן. וכתב הרשב"א (הובא בשמו ברבינו בחיי בראשית א, כא) דאולי הסעודה הזאת המעותדת לצדיקים תהיה בסוף הזמן שנוהג בו ענין פעולות גופניות במאכל ובמשתה, ואחריה יתבטל מהם הנהוג ההוא ויהיו יושבים ועטרותיהן בראשיהן ומתעדנין מזיו השכינה, ותהיה להם הסעודה ההיא כענין העצרת, אלא שזה תשלום זמן הקודש וזה תשלום זמן החול. הרי הסעודה המזומנת לצדיקים לעולם הבא תהיה משביע שלא יצטרכו עוד למאכלי גופניות רק יהיו מתעדנין מזיו שכינה.

מַשׁחין, כן תענוג עולם הבא, כדאיתא בנדרים (ח ב) עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא חמה מנרתיקה, רשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאים בה, שנאמר (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ולא עוד אלא שמתעדנים בה כו'. הרי שהקב"ה עתיד לחמם גופם של צדיקים בשמש צדקה ומתעדנים בה מצהיל פנים, כן תענוג עולם הבא מצהיל פניהם של צדיקים, שנאמר (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים וגו'. ותרגם יונתן ויהא זיהור סיהרא כזיהור שימשא, וזיהור שימשא עתיד לזוהרא כזוהר על חד תלת מאה וארבעין ותלתא כזוהר שבעה יומא. שכשאתה כופל שבעתים ו' על ז' נמצאו מ"ט, הכפל אותם על ז' שנאמר כאור שבעת הימים נמצאו שלש מאות וארבעים ושלשה. וכן הצדיקים עתיד הקדוש ברוך הוא להזהירם כמנין הזה, שנאמר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ומתרגמינן יעבדוהי צדיקים עתידים לזוהרא כזיהור יקרא על חד תלת מאה וארבעין ותלתא כזהור שימשא בתוקפא, וכתיב (שם) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

ואיתא במדרש (ספרי דברים י') פניהם של צדיקים דומים לעתיד לבא, לחמה, ללבנה, לרקיע, לכוכבים, לברקים, לשושנים, למנורת בית המקדש. לחמה ללבנה מנין, יפה כלבנה ברה כחמה (שה"ש ו, י). לרקיע לכוכבים מנין, והמשכילים יזהירו וגו' (שופטים שם). לברקים מנין, כברקים ירוצצו (נחום ה, ב). לשושנים מנין, למנצח על שושנים (תהילים מה, א). למנורת בית המקדש מנין, ושנים זתים עליה (זכריה ד, ג). הרי שהקב"ה מצהיל פניהם של צדיקים בעולם הבא. ומרבה זרע, כדכתיב (ישעיה נו, ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו', ונתתי להם יד ושם טוב מבנים ומבנות כדלעיל. הרי שהתענוג עולם הבא הוא טוב מזרע בנים ובנות. הורג כנים כו', מצינו גם כן בתענוג עולם הבא שכמו שהשום הורג הכנים שאין רימה שולט, כך הזוכה לרוב התענוג אין רימה שולטת בו, כמו שמצינו בכמה חסידים שאין הרימה שולטת בהם, כמבואר בבבא בתרא (יז א). ולדעתי כל מי שמזומן לעולם הבא שיבא מיד אחר מותו לעולם הבא, אז אין רימה שולטת בו, דמאחר שהוא מזומן לעולם הבא אז הוא בודאי מזומן שלא יהיה לו שום עונש, ואי הוה רימה שולטת בו הוה ליה עונש, דקשה רימה בבשר המת כמחט בבשר החי (ברכות יח ב), אלא מי שהוא מזומן לעולם הבא בודאי אין רימה שולטת בו. ובזה צדקו דבריהם שאמרו שיש לענגו בראשי שומין, כדי להתדמות לתענוג עולם הבא.

הג"ה. וזהו גם כן כוונת ר' אבא, דאיתא בפרק כל כתבי (שבת קיט א) ר' אבא זבין בתליסר איסתרא פשיטי בשרא מתליסר טבחי. ובודאי האי מניינא לאו במקרה והזדמן הוא, אלא דוקא להורות לנו כי דעת ר' אבא להתענג בשבת ולהתדמות לתענוגי עולם הבא שהם י"ג מעלות, כדכתבתי לעיל סי' צ"ג בשם רבינו בחיי, וכדאיתא במדרש (ירושלמי ע"ז פ"ג ה"א) ר' אבהו כשנטה למות הראה לו הקדוש ברוך הוא תלת עשר נהרין דאפרסמון. וכתב רבינו שם טוב בפרשת ויחי, שהם הי"ג מעלות דעולם הבא, כן היה דעת ר' אבא שקנה מתליסר טבחי כל אחד טוב ומעולה מחברו, כנגד י"ג מעלות זו למעלה מזו. וכנגד זה גם כן יוסף מוקיר שבתא שהיה מכבדו ומענגו, להתדמות תענוגי עולם הבא שהם י"ג מעלות, אשכח מרגניתא זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא, וכל הני מניינא דוקא נינהו, דלא כפירוש רש"י שפירש דרך גוזמא הם אלא אמת ויציב ועשויים באמת וביושר ע"כ.

וזולת זה כל דאפשר ליה למעבד להרבות בעונג שבת יעבד, כגון לתבל המאכלים בכל מיני תבלין, כי לעתיד יקבל כל מיני אורה. סוף דבר כל המרבה הרי זה משובח. ואל יאמר היאך אחסר פרנסתי, כי אדרבה אם מוסיף יוסיפו לו, כדתניא בפ"ב דמסכת ביצה (טז א) תחליפיה בר אבוהי דרבנא חזאי, אמר כל פרנסתו של אדם קצובה לו מראש השנה לראש השנה חוץ מהוצאת שבתות ויום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה אם מוסיף יוסיפו לו. ואמר נמי התם גבי הוצאות שבת אומר הקדוש ברוך הוא בני לוו עלי ואני פורע. וכל זה במי שיש לו משכון למשכן, אבל אם אין לו אל יתבייש עצמו לשאול לעונג שבת, אבל יוציא כפי מסת ידו או יותר מעט ואל יצטרך לבריות, כדגרסינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קיב א) דצוה ר' עקיבא לר' יהושע בנו, עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. וגרסינן התם תנא דבי אליהו, אף על פי שאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות עושה דבר מועט בתוך ביתו, ומאי נינהו כסא דהרסנא, כדתנן (אבות פ"ה מ"כ) יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. כלומר שיתחזק במצוה יותר מהיכולת בידו. ופירש רש"י בפירושו למסכת אבות וז"ל, תכף לאותה משנה, ר' עקיבא אומר עשה שבתך חול, שנוייה ההיא דבן תימא, לאורויי דר' עקיבא לא אמר אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר, אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד שבתות ביותר, עכ"ל.

ומי שמענג אותו כראוי זוכה להתעדן בגן עדן. וזהו ענ"ג ר"ת ע'דן נ'הר ג'ן כדכתיב (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן להשקות הגן. אבל מי שאינו מענגו נהפך מענ"ג לנג"ע דאותיות זה כאותיות זה. רצה לומר מי שאינו רוצה להתעדן בעדן נהר גן, אז נופל בגיהנם ביד נגעי בני אדם, אשר הן המה המשחיתים אשר עליהם נאמר (תהילים צא, י) ונגע לא יקרב באהליך. אבל המענגו זוכה וניצול מנגע, ומתהפך מנגע לענג, הוא ע'דן נ'הר ג'ן, ומתענג ברב טוב הצפון לצדיקים.

סימן תה

ב. שיטרח בצורכי שבת. בבוקר ביום הששי ישכים להכין צרכי שבת, כדגרסינן פרק כל כתבי (שבת קיז ב) אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר (שמות טז, ה) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, פירוש לאלתר. והכינו משמע הזמנה בבוקר, דומיא דהבאה דכתיב והכינו את אשר יביאו, והבאה היתה בבקר לאלתר. ובתנחומא אמר רב חסדא, מניין שכל המוציא יציאה בשבת מצוה שישכים ויוציא בשחרית, שנאמר והיה ביום הששי כו', ודרשו חז"ל אין והיה אלא מיד, שנאמר (שמואל א' יז, מח) והיה כי קם הפלשתי, אמר רבי זירא אף על פי שמוציא אדם ערב שבת משחרית מצוה שיוסיף בין השמשות, שנאמר והיה משנה עכ"ל. ולפיכך אל יהלך אדם בדרך רחוקה יותר מג' פרסאות בערב שבת, כדי שיגיע למלון בעוד היום גדול ויכול להכין צורכי סעודה לשבת, לא שנא אם הולך לביתו או לאושפיזא, כמבואר פרק לולב וערבה (סוכה מד ב). וכן אין לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, דגרסינן פרק מקום שנהגו (פסחים נ ב) העושה מלאכה בערב שבת ובערב יום טוב אינו רואה סימן ברכה. ומעשה באשה אחת שהיתה טווה בערב שבת ולא היתה עוסקת בצורכי שבת כראוי ומתה, ראה אחד בחלום שהיו שורפים עיניה וידיה בנעורת של פשתן. שאל למה דינה בכך, השיבו לו מפני שהיתה עוסקת בערב שבת בפשתן ולא היתה עוסקת בצורכי שבת (ספר חסידים סי' קכב).

סימן תו

כתב אבי העזרי (ראבי"ה פסחים סי' תצ"ה) דדווקא העושה מלאכה להשתכר, אבל מתקן הוא בגדיו וכליו לצורך שבת ויום טוב. וכתב עליו הטור או"ח בסי' רנ"א וז"ל, ומשמע מסוף דבריו שאפילו אם אינו עושה להשתכר אם אינו עושה לצורך שבת אסור. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל (שם פ"ד סי' א') וכן מי שכתב ספרים לעצמו דרך למודו מותר כל היום עכ"ל. משמע מדבריו דלכתוב לעצמו ללמוד דווקא הוא דשרי, אבל אם כותב בשכירות לא, וכן כתב המרדכי (שם סי' תר"ג) בשם הר"ם, וכן התשב"ץ סי' צ', והכלבו סי' ל"א.

סימן תז

מצינו לחכמי התלמוד שאע"פ שהיה להם משרתים היו מסייעים בשום דבר להכנת השבת בחבתו ולכבדו, כדאיתא בפרק כל כתבי (שבת קיט א) רב חסדא פריס סליקי, פירוש היה מחתך הירק לצורך סעודת שבת. רבה ורב יוסף מצליחי ציבי, פירוש היו מבקעים העצים. ר' זירא מצתת צתותי, פירוש היה מדליק האש. רב נחמן מכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר אי מקלעי רבי אמי ור' אסי מי לא מכתיפנא קמייהו, פירוש היה מתקן הבית מכניס הכלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול. ומהם ילמוד כל אדם ולא יאמר לא אפגום כבודי, כי זה כבודו שמכבד השבת (טור סי' ר"נ).

סימן תח

נהגו אנשי מעשה לטעום התבשילים בערב שבת כדי לתקנם כהוגן ויהיו נאכלים לתאוה. וכן מצאתי בשם הירושלמי טועמיה חיים זכו, מצוה לטעום קודם השבת טעם תבשילי שבת לכבודה, עד כאן.

סימן תט

כתב הכלבו בסימן ל"א, ומשחיזין הסכין בכל ערב שבת, דהכי תניא בספרי וידעתה כי שלום אוהלך (איוב ה, כד) זו השחזת הסכין. ומצאתי כתוב בשם ספר חיי עולם (ספר היראה לרבינו יונה אות ש"ט) דמוכח לה מדכתיב והכינו את, והוא כמו לאתים ולמזמרות (ישעיה ב, ד).

סימן תי

ג. לרחוץ גופו. כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת כה ב) אמר רב יודא אמר רב, כך היו מנהגו של רב יהודא ברבי אילעי, ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין ורוחץ בה פניו ידיו ורגליו. וכתב המרדכי (שם סי' רפ"ז) וז"ל, כתב ראבי"ה שמעינן מכאן, דמצוה לרחוץ בערב שבת פניו ידיו ורגליו בחמין, וחפיפת הראש נמי מצוה לרחוץ בערב שבת, כדאמרינן בפ"ב דשבת (לא א) שנים שהמרו זה את זה ואמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יקח ת' זוז, ואותו יום ערב שבת היה והיה הלל חופף את ראשו. ובפרק חלק (סנהדרין צה א) נמי גבי דוד המלך דמטא לארץ פלשתים כו', עד ההוא יומא פניא מעלי דשבתא הוה אבישי בן צרויה חייף רישיה. וכן פרק אין צדין (ביצה כו ב) בההיא בוכרא דאייתא קמי רבא בהדי פניא דמעלי יומא טבא, והוי רבא חייף רישיה ע"כ. וכתב מהר"ם בהגה"ה בשו"ע באו"ח סי' רס"ב ס"ג שלא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב שילביש עצמו מיד וזהו כבוד השבת. ומפי מורי הגאון ז"ל שמעתי הטעם שיש לרחוץ סמוך לערב, כדי שתבא ההנאה בשבת עצמו, דרחיצה הנאה שלאחר שעה היא, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל (תוה"א אבלות ישנה ד"ה ערב ת"ב) הביאו הטור או"ח סימן תקנ"ג.

סימן תיא

ד. ליטול צפרניו. כדאיתא במדרש (ראה ספר חסידים סי' נ"ח) שפעם אחת נפטר רב אחד ונתראה לתלמיד בחלום, וראה התלמיד שהיה לו כתם על מצחו, אמר ליה מפני מה אירע לך כך, אמר לו מפני שלא היה נזהר מלדבר בברכה אחת מעין שבע וכשחזן אומר קדיש, ושלא היה נזהר לגלח צפרניו בערב שבת עכ"ל. וכשיטלם כתב הרר"ד אבודרהם (עמ' שס"ט) וז"ל, צריך ליטול אותם על זה הסדר, יד ימין אגהב"ד יד שמאל דבהג"א. ומצאתי כתוב בענין זה סימן אחר קשי"א בל"א תירו"ץ, פירוש ק'מיצה ש'מאל י'מין א'צבע ב'אזהרה ל'ך א'ל ת'קוץ י'ום ר'ביעי ו'הלאה צ'פורניה. והטעם מפני שעד יום הרביעי הוא משבוע שעברה ומיום רביעי והלאה הוא משבוע הבאה, כמו שאמרנו בהבדלת מוצאי שבת, ולכן הזהיר לקוץ צפרניו מיום רביעי והלאה כדי שיהיה התיקון לכבוד שבת, וסימן זה רומז כי נטילתם על זה הסדר קשיא, ואין לשאול טעם למה, כי אין בו תירוץ. ושמעתי בשם חכמי צרפת ופרובינצא שהנוטל צפרניו כסדר קשה לעניות ולשכחה ולקבור בנים אלא נוטל אותם על הסדר שאמרנו עכ"ל. התשב"ץ סימן תקס"א כתב שמהר"ם ז"ל אינו חושש ליטול צפרניו כסדר. גם מה שכתב שמיום רביעי והלאה יש ליטול צפרניו, מצאתי בשם ספר הגן שהיה מקפיד ליטול ביום ה' כי הוא מגדל בשבת, וכן ראיתי נוהגין.

וגרסינן במועד קטן בפרק ואלו מגלחין (יח א) תנו רבנן ג' דברים נאמרו בצפרנים, קוברן צדיק, פירוש דאיכא למיחש דהדרי ומגלי. שורפן חסיד, פירוש עדיף מצדיק. זורקן רשע. וטעמא מאי שמא תעבור עליהם אשה ותפיל. והני מילי בדוכתא דנפל, אבל אי כניש להו לבתר דנפלי ושדי להו לאבראי לית לן בה, דכיון דאשתני אשתני. ומה שאמרו רז"ל שמא תעבור עליהם אשה ותפיל, אפשר לומר כי קודם שחטא אדם הראשון היה מלבושו צפורן, וכשחטא נתפשט ממנו אותו מלבוש ולא נשאר רק הצפרניים, ומאחר שאשה גרמה שיתפשט אדם הראשון ממלבושיו היקרים, היה סבה שמה שנשאר בו מהם יהיה מקום להתענש בו האשה, וכן כתב ר' מאיר בן גבאי בספר תולעת יעקב (סוד השבת אות ג'). ולזה היה ר' יוחנן זורקן בבית המדרש דלא שכיחי נשי. ואחר נטילת צפרניו צריך נטילה, כי הוא אחד משבעה דברים הצריכים נטילה אחריהם, כמ"ש המרדכי פרק אלו דברים (ברכות סי' קצ"ב), והכלבו סי' כ"ג, והאבודרהם בסוף ספרו. ודברים הללו לא די בנקיון בעלמא רק נטילה גמורה במים, כן משמע במרדכי פרק אלו דברים ובכלבו סימן כ"ג (בית יוסף סי' ד').

סימן תיב

ה. לחלף שמלותיו. כדגרסינן בפרק אלו קשרים (שבת קיג א) וכבדתו מעשות דרכיך (ישעיה נח, יג) שלא יהא מלבושיך של שבת כמלבושך של חול, כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה. ואמר שם עלה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך (רות ג, ג) אמר ר"א אלו בגדים של שבת. וגרסינן בפרק כל כתבי (שם קיט א) רבי חנינא מעטף וקאי אפניא מעלי דשבתא, ורבי ינאי לביש מאני במעלי שבתא. ובבראשית רבה (פי"א, ב) בפסוק ויברך אלהים את יום השביעי, ברכו בעטיפה. אין לו להתעטף מחליף, אין לו להחליף משלשל. וכן איתא בפרק אלו קשרים (קיג א) אמר רב הונא יש לו להחליף מחליף, אין לו להחליף משלשל בגדיו. ופירש רש"י ישלשלם למטה שיראו ארוכים והיא מדת עשירות היושבים בביתם ואין צריך לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה, וכבוד שבת הוא. והכלבו (סי' ל"א) פירש יתירם כדי שלא ילבשם כדרך שלובשם בחול מקופלים בחגורו, כדי שלא יתלכלכו בטיט החוצות, או כדי שלא יכבדו עליו במרוצת הילוכו בחול.

והטעם הוא כמו שכתב רבינו בחיי בפרשת שופטים (דברים יח, י) וז"ל, וראיתי בספר ידיעת הכוכבים הרוחניות שלהם הנקרא אגרת גלייאנו"ס, כי מי שרוצה להמשיך אליו רוחניותו של שבתאי שהוא כוכב המשמש ביום השבת, שיש לו למעט באכילת הבשר ובשאר כל המאכלים, ושימנע מתשמיש המטה, ושילביש בגדים שחורים, ויעשה תמונת אריה של נחושת והשעה לשבתאי והמזל לגדי וישחטו על אותה תמונה חתול שחור, ואז יתקרב אליו לעבוד עבודתו ויגיד עתידות. עד כאן באותו אגרת העתקתיו משפת הגרי אל שפה ברורה היא שפת לשון הקודש.

והנה זה מחכמת התורה העולה על חכמת הכוכבים והמזלות, שצותה אותנו במצות השבת אשר כוכב שלו שבתאי שנעשה בהפך מכל זה. כי החכמה הזאת סבה גדולה לתחלואי הנפש, וחכמת התורה להם תחבושת ורטיה. החכמה הזאת אסרה אכילת הבשר ביום שבת ולמעט במאכלים, ואנו נצטוינו שנתענג ביום השבת לאכול בשר ולשתות יין וכל דבר שיערב לנו, שנאמר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג. החכמה הזאת אסרה תשמיש, ואנו עיקר עונה בשבת, שנאמר (תהילים א, ג) אשר פריו יתן בעתו. החכמה הזאת תלביש שחורים, ואנו נלבש ביום השבת בגדי מילת וצבעונין, שנאמר (ישעיה שם) וכבדתו מעשות דרכיך, והם המלבושים הנכבדים, שכן רבי יוחנן קרי ליה למאני מכבדותיה. וברוך אל עליון אשר חנן אותנו דעה והשכל בידיעת תורתו ומצותיו, ומנע אותנו מלטעות אחר הכוכבים והמזלות. הוא שאמר (דברים ד, יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח. והנחילנו המצות לזכותינו בהם ולהיות להם בשמרם עקב רב ע"כ. ולפי מה שכתבתי שטעם עונג שבת שיש להתדמות בשבת זו ליום שכולו שבת, אזי גם המלבושים נאים הם להתדמות, שבעתיד תתלבש הגפש במלבוש גופניי נקי וזך ולבן מבלי לכלוך חטא והבן זה.

סימן תיג

ו. להוסיף מחול על הקודש. כדאיתא בפרק כל כתבי (שבת קיח ב) אמר רבי יוסי, יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא, שהיתה יושבת בעמק בעוד היום גדול היה נראה להם ערב. וכתבו התוספות (ברכות כז. ד"ה דרב) שמפלג המנחה ולמעלה יכול להדליק נר ולקבל השבת בתפלת ערבית. ואיתא בפרק בתרא דיומא (פא ב) ימים טובים ושבתות מוסיפים מחול על הקודש, ויליף מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויקרא כג, לב). ובמכילתא (דר"י פ"ז) זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו שמוסיפין מחול על הקודש.

סימן תיד

ז. הדלקת הנר. דגרסינן בפרק במה מדליקין (כג ב) אמר ר' הונא הרגיל בנר, פירוש להשתדל בו לעשותו יפה, הוין ליה בנים תלמידי חכמים, שנאמר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. ויש שמכוונין לעשות שני פתילות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, וכן כתב התשב"ץ בסימן ז' בשם מהר"ם. וכן כתב הכלבו בסימן כ"ד וז"ל, בתנחומא מצאתי כל מילי דשבת ב', כבשים, מזמור שיר ליום השבת, לחם משנה, זכור ושמור. ונראה דהמנהג על זה להדליק ב' נרות עכ"ל. ואפשר שלזה עושין גם כן נרות כרוכים בשבת לבית הכנסת, רמז לזכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ויש אומרים (דרשות מהר"ש סי' י"ג, מנהגי מהרי"ל שבת ב') נגד איש ואשה, כי נ"ר נ"ר כמנין אברים שבאיש ואשה כי באשה, יש ד' אברים יותר מבאיש, ב' צירים וב' דלתות, כדאיתא בבכורות פרק מומין אלו (מה א), רנ"ב לאשה רמ"ח לאיש, כמנין נר נר. ולפי זה נמי מיושב שכורכים הנרות, כלומר חבור איש ואשה על דרך עונת תלמידי חכמים כו'. עוד טעם לב' נרות, כנגד ב' נשמות שיש לאדם בשבת, והנשמה נקראת נר שנאמר נר ה' נשמת אדם, ולכן עושין גם כן נרות כרוכים רמז לב' נשמות הכרוכים יחד בגוף האדם בשבת.

סימן תטו

והנשים מוזהרות בו יותר, כדאיתא בירושלמי דשבת (פ"ב ה"ו) אדם הראשון נרו של עולם היה, ההוא דכתיב נר ה' נשמת אדם, וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך נמסרה מצות נר לאשה. ובב"ר סוף פרשה ט"ז, ומפני מה ניתן לה נר שבת, ע"י שכבתה נרו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת.

סימן תטז

ובשעת הדלקה מברכין ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו להדליק נר של שבת. ויש אומרים דאין לברך עד לאחר הדלקה, דאי מברך קודם הדלקה אם כן קבלו השבת ולא מציתו לאדלוקי. ויש אומרים דיש לברך קודם הדלקה, דכל הברכות צריכות להיותן עובר לעשייתן. ולכן כתב מהרי"ו בדיניו סימן כ"ט דנוהגין הנשים שמדליקין הנרות ואחר כך משימים ידיהם פרושות כנגד הנרות ואז מברכין, דהוי הברכה עובר לעשייתן ואז מסלקין ידיהן.

סימן תיז

כתב רבינו בחיי פרשת יתרו (שמות יט, ג) ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת, שהיא מצוה מוטלת עליה, שיתן אליה ה' בנים מאירים בתורה, כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה, ובזכות נר שבת שהוא אור תזכה לבנים בעלי תורה שנקראת אור, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. וכן דרשו רז"ל (שבת כג ב) האי מאן דרגיל בשרגא הויין ליה בנים תלמידי חכמים עכ"ל.

סימן תיח

כתב בהגהות מרדכי (שבת שלטי הגבורים סק"ד) וז"ל, ובלבד שלא יקדים ולא יאחר, נראה לי שמכאן סמכו קדמונים לשגר תנוקותיהם מבית הכנסת לבתיהם, להשמיע הדלקת הנר בזמנה לפני אמור ש"ץ ברכו שהוא קבלת קידוש היום. ולא יקדמו להדליק קודם תפילת המנחה, ולא יאחרו תפלת מעריב, צפנת פענח עכ"ל. אבל התוספות (ד"ה דרב) והרא"ש (סי' ו') והר"ר יונה (יח: ד"ה רב) והמרדכי (סי' צ') כתבו בריש תפלת השחר (ברכות כז א) אהא דרב צלי של שבת בערב שבת מפלג המנחה ולמעלה, והיה מדליק הנר ומקבל עליו השבת מבעוד יום, והא דאמרינן בפרק במה מדליקין גבי הדלקת הנר ובלבד שלא יקדים, אין זה הקדמה כיון שמקבל עליו השבת מבעוד יום. וכן כתב הטור או"ח סימן רס"ז (ב"י סי' רס"ג).

סימן תיט

כתב המרדכי בפרק במה מדליקין (שבת סי' רצ"ד) וז"ל, אומר מהר"ם דבחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם, צריכים להדליק נר של שבת בחדרם ולברך עליו, משום דהדלקת חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן. אבל מי שהוא אצל אשתו אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת עליו בשבילו. גם אומר שמותר להדליק בבית בערב שבת בקיץ ואוכל בחצר ויהיה לו אורה מן היום, משום דנר שבת אינו אלא משום שלא יכשל בעץ או באבן והרי יש לו אורה גדולה. ואומר בשם אביו רבי ברוך, כי גדול אחד הנהיג כן בגרמייזא עכ"ל. ודינים הללו הם גם כן בתשב"ץ סימן ג' וסימן ו', ובכלבו סימן ל"א.

ובתשובת מהרי"ל סימן נ"א וז"ל אדוני מורי מהר"ש ז"ל, מצאתי בתוך חדושי מרדכי וז"ל, שאלתי את פי מהר"ם הואיל וחובה לאכול אצל הנר, אם כן היאך רגילים להניח הנר בבית ולאכול בחצר. והשיבני שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער, ואם הוא נהנה באויר החצר יותר פשיטא דמותר. והנראה בעיני דלא שרי אלא לאכול בחצר, אבל הקידוש הוא במקום הנר, מאחר שהודלקה לכבוד שבת. בפרט לפי מה שמצאתי כתוב בשם שכל טוב (עי' מהרי"ל שבת ב') טעם לשתי הנרות, על דרך מה שאמרו (ברכות מג ב) פסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו ומהדר ליה בקדושא דבי שמשא, וב' פעמים נר הוא ת"ק, ואף כשיסתכל בנרות בשעה שיקדש יהא לו רפואה. וגם האיש יש לו רמ"ח אברים, ולאשה רנ"ב, בגימטריא ב' פעמים נר, נגד חיבור איש ואשה. ומעתה כשרואה בנרות בעת שיקדש יהא לו רפואה. ולפי זה מיושב נמי המנהג שכורכים שתי נרות בשבת, כלומר חיבור איש ואשה על דרך עונת תלמידי חכמים כו'. והשתא משמע להדיא דלא שרי לקדש אלא במקום הנר. ומשום הכי נראה מי שיש לו כמה חדרים והולך מן הבית לחדר, שצריך להיות לו נר אחד בכל המקומות, שיש לחוש שמא יכשל שם, וכן קבלתי מן המדקדקים במצוה. ואפשר על זה כוונו מה שאמרו (שבת כג ב) חזא דהוי רגיל בשרגא טובא, כלומר במקומות הרבה. עד כאן העתקתי מחבור הגדול הנקרא ים של שלמה.

סימן תכ

כתב בספר חסידים (סי' רע"ב) מעשה באחד שהאריך ימים, ולא מצאו לו שום זכות אלא שלא היה מדליק בחלב בערב שבת אלא בשמן זית ע"כ. ולדידן דאין שמן זית מצוי, מצוה מן המובחר בשאר שמנים שאורן צלול. ואעפ"י דלעניין נרות חנוכה כתב מהרמ"א בשולחן ערוך או"ח סי' תרע"ג (ס"א) בהג"ה דשעוה אורה צלול כמו שמן, שאני הכא דהגאונים אסרו נר של שעוה אפילו נר קנד"ל לעניין שבת. אף שרש"י והרי"ף והרא"ש התירו, מכל מקום יש לחוש לדברי הגאונים למאן דאפשר. אבל עכ"פ המצוה יותר מובחר בשעוה מבחלב דאורה צלול ויפה.

סימן תכא

ובקיץ יעשה נרות ארוכות שלא יכבו קודם הלילה, ואם לא יעשה הוי ברכה לבטלה, דשרגא בטיהרא מאי מהני, חדושי אגודה (פ"ב סי' מ"ה) הביאו מהרי"ל בתשובה (סי' נ"ג). וכתב על זה, וכמה פעמים שמעתי קורין תגר על אותו מנהג, ואמרתי דאותו מקום שדולקין שם הוי קצת חושך, שכן דרך בערב שמחשכים קצת בחדרים ומשתמש שם דבר לאור הנר. ולבסוף כתב והמדקדק על עצמו ושם אורחותיו יעשה ארוכות.

סימן תכב

אשה דאשתלי ולא הדליקה נר בשבת, תהא זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה, מהרי"ל (מנהגים שבת א').

סימן תכג

כשאשה יולדת, בשבת ראשונה מדליק הבעל את הנרות ומברך. מחדושים (מנהגים אות כ"ו). וכן מי שאין לו אשה ידליק בעצמו.

סימן תכד

ח. תפלת הלילה. נכנסים לבית הכנסת ומתפללין תפלת מנחה כשאר ימות החול, רק שאין נופלים על פניהם. ומתפללין תפלת ערבית, ואין אומרים והוא רחום לפי טעם שכתבתי למעלה (סי' שפא), שאומרים אותו בשביל המלקות ראוי שלא לאומרו בשבת. ועל דרך הסוד מה שאנו אומרים והוא רחום בכל לילה בחול ולא בשבת, הטעם הוא כמו שכתבו חכמי הזוהר במדרש רות הנעלם (זוה"ח רות ל"ג ע"א) דע כי שלשה ממונים שולטים בגיהנם מתחת יד דומה, והם משחית אף וחימה, וכל האחרים ממונים תחתיו, ובכל אותן המדורות רצים ושבים ודנין שם נפשותן של רשעים, וכל אותן כתות של מלאכי חבלה כולם מרעישים גהינם ונשמע קול שאונם לרקיע, וקולות הרשעים ביניהם צווחים ואומרים ווי ואין מרחם עליהם. ועל כל אלה השלשה ממונים עם שאר כתות של מלאכי חבלה שמרעישים גיהנם, אמר קרא (ישעיה סו, ו) קול שאון מעיר קול מהיכל קול ה' משלם גמול לאויביו, כנגד הג' משחיתים הללו השולטים כל ימי השבוע מזמן תפלת ערבית, כל הלילה דנין אותם אשר היה במחשך מעשיהם ומהרהרים הרהורים רעים על משכבותם, ועליהם אמר הכתוב (שם כט, טו) והיה במחשך מעשיהם וגומר, וכתיב (מיכה ב, א) הוי חורשי און וחושבי רע על משכבותם וגו'. וכיון שהתחילו גומרים ביום על כולם, אבל התחלת הדין ברשעים בגיהנם משתחשך הלילה. ועל כן נקראים לילות, כדאמר (שה"ש ג, ח) מפחד בלילות, ואמר רבי אלכסנדרי (יבמות קט ב) מפחד של גיהנם. ולפיכך תקנו בתפלת ערבית כל ימי השבוע והוא רחום, כי מאותה שעה שתחשך דנין הרשעים בגיהנם ע"י אותן הג' משחיתים שהם משחית אף וחימה, וכלם נכללים בהאי קרא (תהילים עח, לח) והוא רחום יכפר עון וגו'. משחית, דכתיב ולא ישחית. אף, דכתיב והרבה להשיב אפו. חמה, דכתיב ולא יעיר כל חמתו. ולפיכך תקנו לומר והוא רחום בימי החול, כיון שנכנס שבת מסתלק דין העולם, והרשעים בגיהנם יש להם מנוחה, ומלאכי חבלה אינם שולטים עליהם משעה שקדש עליהם היום. ועל כן אין אומרים בערב שבת והוא רחום להורות שכבר נסתלק הדין, ואין רשות למחבלים לחבל, ולקבוע בלב שהרשעים יש להם מנוחה בשבת, ושאין הממונים שולטים בשבת.

סימן תכה

ואין חותמים שומר עמו ישראל לעד. כדאיתא במדרש (תהילים צ"ב) שבשבת אין צריכין שמירה שהשבת שומר. מצאתי בשם רב שר שלום ז"ל (הובא בסדר רב עמרם) בלילי שבתות ובליל יום טוב בערבית אין מנהג בישיבה ובבית רבינו שבבבל לומר שומר עמו ישראל לעד, אלא חותמין פורס סוכת שלום. ואנן שבגולה נקטינן כמנהג בית רבינו לפרוס על השלום, משל למלך שנתרחק מחייליו ובא בתוך עם אחר שאין מגין עליו, והיה מתפחד ולקח עמו כלי זיין להגן על עצמו מן מבקשי נפשו. אבל כשהגיע בתוך חיילו הניח כלי זיינו, לומר שאינו צורך לשמור את נפשו שהרי סגניו ושריו אתו לשמרו. כך ישראל כל ימות החול מתפחדים, לפי שטרודין הן ואינן יכולים לקיים בהן את המצות. ומפני שאין זכות לימות החול כמו לשבת, צריכין הם להתפלל שלא יזוקו מן המזיקין, ואומרים ושמור צאתנו ובואנו, ומברכין שומר עמו ישראל לעד, והתפלה היא ככלי זיין. הגיע ערב שבת כולן טורחים לכבוד השבת, איך לענג את השבת ולנוח בו, וגדול זכור את יום השבת שמגין על הזוכרים אותו לקדשו, ולכך אין צריכין שמירה ודי להם לפרוס על השלום. ולכך אמרו ושמרו בני ישראל את השבת, לומר שאם ישמרו שבת אין צריכין שמירה. והוא גם כן מעין הגאולה, כדאיתא בפרק כל כתבי (שבת קיח ב) אמר רשב"י אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלים.

סימן תכו

ומה שאין אומרים ברוך ה' לעולם וכל הפסוקים כמו שאנו אומרים בימות החול. כתב רב נטרונאי גאון ז"ל, שלא נהגו לאומרו מפני ג' דברים. אחת דשכיחי מזיקין בלילי שבת יותר מבחול. ועוד קודם שתכבה הנר. ועוד שיש בני אדם שלא אכלו בערב שבת כי אם מעט בבוקר כדי שיכנס לשבת בתאוה, על כן לא רצו לאחר בבית הכנסת, ואוקמה אדאורייתא שתים לפניה ושתים לאחריה, ותו לא (שבלי הלקט סי' ס"ה).

סימן תכז

ועומדין להתפלל. ומתפללין שלשה ראשונות ואתה קדשת וג' אחרונות. ואם טעה והתחיל תפלה של חול גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת. ואם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול, ומיד כשאומר תיבת אתה נזכר קודם שאומר חונן, והתחיל בשל חול וגומר אותה ברכה. אבל אם היה יודע שהוא שבת ושלא בכוונה התחיל תיבת אתה, אפילו אם הוא בתפלת שחרית שאינה פותחת באתה, אינו גומר ברכת אתה חונן, דחשבינן ליה כטעה בתפלת שבת בין זו לזו, דתיבת אתה נמי התחלת תפלת שבת היא. עיין בתרומת הדשן סימן י"ד.

סימן תכח

ואחר כך אומר ש"ץ ויכלו. אעפ"י שאמרו אותו בתפלה תקנו לאומרו פעם אחרת בקול רם ומעומד, לפי שהוא עדות להקב"ה שברא שמים וארץ בששה ימים וביום השביעי שבת ממלאכתו. ועדות מעומד, שנאמר (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים, ודרשינן אלו עדים שצריך שיעידו ביחד ומעומד, ולכך צריך שיאמרו אותו ביחד. ואמרינן פרק כל כתבי (שבת קיט ב) אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, שני מלאכים המלוים לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו, ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר (ישעיה ו, ח). והטעם שאומרים פסוק זה, מפני שכתוב בעניין עדות (ויקרא ה, א) אם לא יגיד ונשא עונו, וזה שאמר ויכלו לא כבש העדות כמו שאמרנו לפיכך יוסר אותו עון מעליו. ועוד טעם אחר לויכלו שאומר אחר התפלה, לפי שבויכלו כתב ג' זמנין אשר, וכן בפסוק ראשון שבפרשת פרה אדומה כתוב ג' פעמים אשר, לומר ששניהם שקולים כאחד, דכשם שפרה מכפרת כך האומר ויכלו ג' פעמים מתכפר. ועוד טעם אחר, לפי שכשחל יום טוב בשבת אין אומרים אותו בתפלה, וכדי שלא לחלוק בשבתות אנו אומרים אותו תמיד. גם בקדוש קבעוהו כדי להוציא בני ביתו, ולא הקפידו בו כל כך לאומרו מעומד, כי על פי שנים עדים יקום הדבר (דברים יז, ו).

ועוד דאמרינן פרק כל כתבי (שבת שם) המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. וצ"ע מאי מעליותא קאמר דנעשה שותף, והא גנאי הוא כלפי מעלה כל שניות ושיתוף. ואפשר לומר שהכוונה בזה, כי באמרו ויכלו שמראה בעצמו שמעלה עליו כל הכתוב בתורה לעניין חדוש העולם, ומאמין בו אמונה קיימת כאילו הוא ראה בעיניו מעשה היצירה, וכמו שהוא עצמו היה שותף להקב"ה בעשיית המלאכה, לפי שאין לבו נוקפו בדבר קטן או גדול במעשה ההוא. ואנו צריכין לשתף כל ישראל גדולים וקטנים טף ונשים, לכן אומרים אותו בתפלה ואחר התפלה ועל הכוס (ארחות חיים שבת סי' י').

והצרור המור כתב בפרשת בראשית (ד"ה וישבות) כי רמוז בפסוקים אלו ג' עולמות, ויכלו השמים כו' ויכל אלהים, כנגד עולם התחתון. וישבות ביום השביעי, כנגד עולם האמצעי. ויברך אלהים את יום והשביעי, כנגד עולם העליון שיש בו ברכה ותוספת טובה, וקדושה נוספת מצד המלאכים שנקראים קדושים. ואומרים קדוש קדוש קדוש ה' צבאות להורות שהקדושה האמתית היא קדושת השם יתברך, לפי שהוא קדוש ונורא עליהם. ולכן אנו אומרים ויכלו השמים ג' פעמים בליל שבת, אחד בתפלת עמידה, ואחד כשחוזר החזן, ואחד בקידוש, להורות שאנו מעידים שה' ברא ג' עולמות. ולכן אנו אומרים אותו בעמידה, כדכתיב בעדים (דברים שם) ועמדו ב' האנשים, וקבלנו שהם העדים, וכן אנו מעידים בעמידה לפי שהעדים על ה'. ועל המלאכים שהם עומדים, דכתיב בהשם יתברך (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים. וכן המלאכים נקראים עומדים, דכתיב (ישעיה ו, ג) שרפים עומדים. ועל כל זה אנו מעידים ואומרים ויכלו השמים ויכל אלהים וישבות ביום השביעי, עכ"ל.

סימן תכט

פעם אחת שכח דודי רבי קלונימוס בן רבנא יודא ולא אמר ויכלו בבית הכנסת, ולאחר שישב על השולחן הזכיר, ועמד ולקח כוס ואמר ויכלו עד לעשות, ואחר כך ישב במקומו וסיים הקידוש. ואמרו לו בני הבית למה עמדת, אמר שכחתי לומר ויכלו ויש לי לומר ואהיה שותף להקב"ה. ועל כן צריך אני לעמוד, עכ"ל הרוקח (פירוש הסדור עמ' תעח).

סימן תל

ואחר ויכלו תקנו שיאמר ש"ץ בקול רם ברכה אחת מעין שבע, מפני שרוב העם באין בערב שבת להתפלל בבית הכנסת, ויש מתאחרין לבא ולא יספיקו לגמור תפלתן עם הציבור וישארו שם יחידים, ויהיה סכנה להם מפני המזיקין. לפיכך תקנו שיאמר ש"ץ ברכה זו, שיוכל מי שהתאחר להשלים תפלתו קודם שילכו הציבור משם. והר"ר נתן ז"ל כתב עוד טעם אחר, דמשום מזל מאדים המשמש בערב שבת תקנוה בשבת ולא ביום טוב שחל בחול, ומשום אגרת בת מחלת ליכא דאביי גזר עלה שלא תראה כלל בישוב (פסחים קיב ב). ואף ביום טוב שחל להיות בשבת שלא לחלק, או שמא היו טרודין באוכל נפש ומתאחרין לבא, או כגון שומרי גנות ופרדסים. ואין מזכירין עניין היום בברכה זו, אבל חותמין בה לעולם מקדש השבת בלבד, אבל בשבת שחל יום ראשון של פסח אין אומרים אותה כלל, דלילה משומר מן המזיקין הוא, כדכתיב (שמות יב, מב) ליל שמורים הוא לה' (כלבו סי' ל"ה). ויחיד אין לאומרה, לפי שלא נתקנה אלא בשביל עם שבשדות, מה שאינו ביחיד. תשב"ץ (סי' רל"ו). וכתב הרבינו פרץ בהגה, לפיכך אין לו לפתוח ולחתום בברכה, אלא מתחיל מגן אבות בדברו עד מעשה בראשית ע"כ.

סימן תלא

ואחר כך מקדשין על היין בבית הכנסת. והטעם למנהג זה, מפני האורחים שאוכלין שם בחדר הסמוך לבית הכנסת. ויש אומרים שהמנהג משום רפואה, לפי שאמרו רז"ל (ברכות מג ב) פסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקדושא דבי שימשא, והוא הקידוש שעושין בבית הכנסת (כלבו סי' ל"א). ויש אומרים כי הטעם לפי שפעמים יש בציבור מי שאינו בקי בנוסח הקידוש, ובשמעו אותו ילמדהו. או אפשר לומר להוציאו בזה הקידוש אחר שדעתו לאכול בביתו. ואף על פי שהלכה רווחת שאין קדוש אלא במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג, במקום עונג שם תהא הקריאה (ארחות חיים שבת סי' ט'). וכן כתב רבינו נסים ז"ל, מי שקדש בבית זה ודעתו לאכול בבית אחר אין צריך לחזור ולקדש בבית אחר, והביא ראיה מהא דאמר (ירושלמי ברכות פ"ו ה"ו) מי שסוכתו ערבה עליו, מקדש בליל יום טוב אחרון של חג בביתו ועולה ואוכל בסוכתו, כן כתב הכלבו בסימן ל"א. ובסימן ל"ה כתב, דיש מקומות שנהגו לעמוד על רגליהם בשעה שמקדש החזן בבית הכנסת, ואמרו רז"ל דמעלי לברכי, כלומר לעיפות הברכים.

סימן תלב

ואחר כך אומר במה מדליקין. ואמרו הגאונים ז"ל, דתקנו לאומרו כדי להמתין מאן דלא מצלי משום סכנה דבי שמשי דשכיחי מזיקים. ויש לומר שלכך תקנו אותה כדי להורות פסול שמנים ופתילות ושאר הלכות שבו. וביום טוב שחל להיות בערב שבת או בשבת אין אומר אותו, דאם חל בערב שבת לא יכול לומר עשרתם ערבתם. ואם חל בשבת גזרינן אטו ערב שבת. גיליון (כלבו סי' ל"ה).

סימן תלג

כתב במרדכי פרק במה מדליקין (סי' רצ"ו) ובהגהות מיימוני פ"ה (מהלכות שבת אות ר') דמי שלא התפלל מנחה וענה ברכו עם הקהל, כבר עשהו קודש ושוב לא יעשנה חול להתפלל תפלה של חול, אלא יתפלל ערבית שתים. וכתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן ד', ובכתביו סימן קנ"ג, שנמצא בתשובה מי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת עד שענו הקהל ברכו, ועדיין לא עבר זמן המנחה, שאל יתפלל מנחה באותו בית הכנסת שבו הקהל והש"ץ מתפללין, אחרי שהקהל קדשו היום לא יעשהו חול אצלם, אלא ילך חוץ לאותו בית הכנסת ויתפלל תפלה של חול, וכן הורו כמה גדולים. וכתב הוא ז"ל דלא פליגי אהא שכתב בסמוך בשם המרדכי והגהות, דשאני התם שכבר ענה עם הקהל ברכו שהוא עצמו עשהו קודש בעניית ברכו, ומשום הכי לית ליה תקנתא. אבל ההיא בשלא ענה עמהם, כגון שלא היה בבית הכנסת, ומשום הכי יכול לעשותו חול שלא בפניהם.

וכתב עוד, ונראה לי שאם יבא אחד לבית הכנסת סמוך לברכו לא ימתין מלהתפלל עד לאחר ברכו בשביל עניית ברכו, דכיון דשעה עוברת להתפלל מנחה אם יענה ברכו, אין להקפיד אם לא יענה ברכו. והכי איתא בהדיא בסמ"ק במצות תפלה (סי' י"א) אעניית מודים עם הציבור. ואף על פי שלא יוכל לגמור חצי תפלת המנחה קודם ברכו, ונמצא מתפלל מקצת תפלת חול באותו בית הכנסת שבו הציבור ושלוחם שענו כבר ברכו וקדשו היום. מכל מקום הואיל והתחיל בהיתר אין נראה דיש קפידא כולי האי. ואף על גב דפרק ערבי פסחים (פסחים קז ב) פירש רשב"ם דהיכא דידוע שאינו יכול לגמור בהיתר הוה כמתחיל באיסור. נדון דידן נראה דאין לדמות להתם, דלא איסור והיתר שייך ביה עכ"ל בתרומת הדשן. והכי נהוג, דלא כמו שכתב בכתביו סימן קנ"ג דאם יודע בודאי שלא יוכל לגמור אסור לו להתחיל, דיש לסמוך על מה שכתב בספר תרומת הדשן יותר מעל מה שכתב בכתביו, דמה שאדם כותב בספר יותר מדקדק בו ממה שכתב בכתביו. ועוד דמה שקשה ממה שכתב בכתביו כבר ישבו בתרומת הדשן (ב"י או"ח רס"ב).

סימן תלד

ט. לקדש על היין. דגרסינן במכילתא (דר"י יתרו פ"ז) זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ז) קדשהו בברכה, מכאן אמרו שמקדשין על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה ביום מנין, ת"ל ושמרתם את השבת. וגרסינן נמי בפרק ערבי פסחים (פסחים קו א) תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו, זכרו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה ביום מנין, ת"ל זכור את יום. והטעם הוא מאחר שאנו אומרים שבח ושירה לכבוד השם יתברך שנתן לנו את יום השבת ולכבוד היום, צריך לאומרו על היין, כדאיתא בפרק כיצד מברכין (ברכות לה א) אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, מניין שאין אומרים שירה אלא על היין, שנאמר (שופטים ט, יג) החדלתי את תרושי המשמח אלהים ואנשים, אם אנשים משמח אלהים במה משמח, מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. ועוד שעתה עת כניסת הכלה, וצריך לקבלה בשמחה ובטוב לב, ולשמחה בדבר המשמח אלהים ואנשים.

וקידוש דיום שהוא ביין אף על גב דלא שייכי הני טעמי, אינו אלא מדרבנן. ומה שכתב ביום מנין ת"ל כו', אסמכתא בעלמא הוא, דאי קידושא דיממא דאורייתא היכא לא אמרינן ביה אלא בורא פרי הגפן ותו לא, והלא ברכה זו ברכת הנהנין היא ולא מעין קידושא היא. אלא קידושא דאורייתא בלילה היא דהוה בכניסתו, אלא משום כבוד יום עדיף מכבוד לילה ראו חכמים לעשות ביום זכר לקידוש, והיינו בורא פרי הגפן ותו לא, שהוא התחלת קידוש לילה. ועוד שלפי שאין אומר שירה אלא על היין, כיון שמברכין על היין תחלה שלא כדרך שאר הסעודות, הוי כעין שבח ושירה לקדושתו של יום. ומשום דלא הוי אלא מדרבנן לא ראו להאריך בו יותר כדי שלא להשוותו לקידושא של לילה. וקראוהו קידושא רבה לכנוי, לפי שאינו עיקר כקידוש לילה וזוטר שיעוריה, כדקריא לסומא סגי נהורא (ר"ן פסחים כב. ד"ה אין לי). ורש"י ורשב"ם פירשו בענין אחר עיין בערבי פסחים דף ק"ו.

סימן תלה

י. סעודת ליל שבת. כשבא אדם לביתו צריך שימצא נרות דולקות ושלחן ערוך, כדאמרינן בפרק כל כתבי (שבת קיט ב) תניא רבי יוסי בר יודא אומר, ב' מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. כשבא לבית נמצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שיהא לשבת האחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. לא מצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת, מלאך רע אומר יהי רצון שיהא לשבת האחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. ופירש הר"ר מאיר כוכב, כי זה הוא לפי סדר המזלות, שמזל צדק משמש בשעה אחרונה של ערב שבת, ומלאך שלו צדקיאל שמו, וזהו מלאך טוב. ומאדים משמש בשעה ראשונה של ליל שבת, ומלאך שלו סמאל שמו, וזהו מלאך רע. ונמצא ששניהם פוגעים זה בזה, זה נכנס בהכנסת שבת וזה יוצא, ושניהם מלוין לו לאדם עד ביתו.

ומצינו במדרשו של רשב"י עליו השלום (זוה"ח ס' ע"א) כשאדם בא מבית הכנסת בערב שבת באים עמו מלאכים מצד זה ומצד זה ושכינה על כולם כאם על בנים, ובאותה שעה יפול מצדך וגו', רק בעיניך וגו', כי אתה ה' מחסי וגו', לא תאנה אליך רעה וגו' (תהילים צא). וכל זה כשאדם בא לביתו ומקבל אושפיזא בשמחה, וכשהשכינה רואה נר דלוק, והמלאכים שלחן ערוך ואיש ואשתו בשמחה, שכינה אומרת זה שלי הוא ישראל אשר בך אתפאר. ואם לא שכינה הולכת ומלאכים עמה, ויצר הרע בא וחיילוי עמו ומתחברים עמהם, ואומר זה שלי הוא ומן חילי הוא. מיד רוח הטומאה שורה עליו ומסתלק יו"ד מן האיש וה"א מן האשה, ונשארים אש ואש, ומאלו נקרא טמא, ועל זה נאמר (עי' משלי כג, ו) אל תתאו למטעמותיו של רע עין, ושלחנו מלא קיא צואה ע"כ.

סימן תלו

ונוהגים לפרוס מפה על השלחן. וקאמר בירושלמי שלא יראה הפת בושתו. פירוש שהוא מוקדם בפסוק והיה ראוי להקדימו בברכה, ומקדימין ברכת היין. ויש אומרים שהוא זכר למן, שהיה מונח בקופסא טל למעלה טל למטה, וזכר לזה נותנים מפה תחת הפת ואחרת על גביו (טור סי' רע"א). והטעם הנכון הוא דאין מביאין השלחן אלא אם כן קידש, וטעמא כדפירש בשאלתות דרב אחאי גאון בפרשת יתרו (שאילתא נד) וקרובי תכא מקמי דלקדיש קידושא דשבתא לא מקרבינן, מאי טעמא כי היכא דתיתי סעודתא ביקרא דשבתא. וכתבו התוספות בפרק כל כתבי (ק: ד"ה לאו) וזהו דווקא בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים לפני כל אחד ואחד, אבל שלנו גדולים הם וקשה לטלטלם ע"כ. ואם כן לא יבא סעודתא ביקרא דשבתא. וכתב רשב"ם בפרק ערבי פסחים (שם ד"ה ה"ג רבה) דמטעם זה נהגו לפרוס מפה ללחם עד אחר קידוש בשבתות ובימים טובים, ולאחר קידוש מסירין מפה העליונה ואתא סעודתא ביקרא דשבתא. וכן כתב המרדכי בפרק כל כתבי (שבת סי' תח).

ומקדש על הכוס מלא יין, ומתחיל י'ום ה'ששי ו'יכלו ה'שמים, ראשי תיבות שם של ארבע. ומלת ויכלו עולה מספרו ע"ב, רמז לשם של ארבע מתגלגל בצירופו ע"ב (זוהר רע"מ במדבר רמ"ה ע"ב). ולרמוז שבשם הזה נעשו שמים וארץ להיות כסא ה', כאומרו (ישעיה סו, א) השמים כסאי. וזהו ההר חמד אלהים לשבתו (תהילים סח, יז) כדכתיב (ישעיה מ, כב) וימתחם כאהל לשבת. ולזה אמרו כי ויכלו הוא לשון חמדה, כמו נכספה וגם כלתה (תהילים פד, ג). ויכל אלהים ביום השביעי, ויחמד ה' ביום השביעי, ולכן נקרא חמדת ימים. ולכן נוהגין לעמוד בתחלה עד מלת השמים שהוא גמר השם (צרור המור בראשית ד"ה ויכולו). וכתב הכלבו סימן מ"א, שהיה לנו לקדש מעומד לכבוד המלך שאנו יוצאים לקראתו, אך לפי שאין קידוש אלא במקום סעודה צריך לישב, דאי קאים ויתיב מחזי כחוכא ואטלולא ע"כ.

סימן תלז

ואחר כך אומר בורא פרי הגפן וקידוש זכרון למעשה בראשית, פירוש שאנו שובתים ביום ששבת בו הקדוש ברוך הוא אחר תכלית מעשה בראשית. תחלה למקראי קודש, שהשבת מוזכר תחלה בפרשת המועדים קודם לכולם. זכר ליציאת מצרים, אפשר לומר שהשבת תחלה למקראי קודש שהם זכר ליציאת מצרים. והרמב"ן (דברים ה, יד) כתב שהשבת עצמו זכר ליציאת מצרים, כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול, על כן כתוב בדברות שניות וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו', על כן צוך ה' אלהיך לעשות וגו'. שאם יעלה על לבבך ספק על השבת שמורה על החידוש ועל החפץ ועל היכולת, תזכור מה ראו עיניך ביציאת מצרים, שהוא לך לראייה ולזכות. והנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת, כי יזכרנו בו ויאמרו כי השם מחדש בכל עת ובכל זמן אותות ומופתים, ועשה הכל ברצונו הוא אשר ברא את הכל במעשה בראשית (טור סי' רע"א).

והרמב"ם ז"ל פירש בספרו הידועה (מו"נ ח"ב לא), כי בעבור היותינו עבדים במצרים כל הימים ולא היתה לנו מנוחה ואפילו ביום השבת. והנה בשבת שני טעמים, אמונת חידוש העולם ויציאת מצרים. ולכן בא בדברות ראשונות בטעם השבת כי ששת ימים עשה, ובשניות מוסיף וזכרת כי עבד, עד כאן. ועתה בא בטוב השני טעמים זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. ואין אומרים בקידוש אשר בחר בנו, לפי ששבת ניתן במרה ועדיין לא בחר בנו לגמרי עד אחר נתינת התורה (ארחות חיים ע"ש סי' י').

סימן תלח

וכשמתחיל הקידוש יתן עיניו בנר, כמש"כ לעיל בשם שכל טוב, וכן כתב מהר"ש (מנהגי מהר"ש מנוישטט י"ג) בשם אביו מהר"ר יצחק ז"ל. ובשעת הקידוש יתן עיניו בכוס, כמו בכוס של ברכה. ושותה מלא לוגמיו כמו שכתבתי לעיל (סי' שמ"ה), דכל דבר הטעון כוס צריך לשתות מלא לוגמיו. ואחר שישתה המקדש ישתו המסובין ולא קודם.

סימן תלט

ובוצע על שתי ככרות, דכתיב (שמות טז, כב) לקטו לחם משנה. ואמר רב אשי חזינא לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא (ברכות לט ב), פירוש אוחז שתים בידו ובוצע מאחת. ומצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה, מפני שנראה כמחבב סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה, ולא מחזי כרעבתנותא כיון שאינו עושה כן בחול. וכתב הכלבו סי' כ"ד, יש נוהגין לבצוע התחתון ולא העליון, ואנו נוהגין לבצוע העליון עכ"ל. וכן כתב הרב המגיד פ"ח מהלכות חמץ ומצה (ה"ו) שמן הככר העליון בוצע. ויש נוהגין על פי הקבלה לבצוע התחתון, ודוקא בלילי שבת, אבל ביום השבת ובלילי יום טוב בוצעים על העליונה, והטעם ידוע לחכמי האמת. ומורי הרב ז"ל היה בוצע שתי הככרות ביחד.

ובקשתי את שאהבה נפשי, מצאתי חדושי רשב"א במסכת ברכות פרק כיצד מברכין (שם) רבי זירא בצע אכולא שירותא. פירש רש"י ז"ל פרוסה גדולה שהיה די לו לכולה סעודה. ואינו מחוור בעיני, דלא הוה ליה למימר אכולה שירותא, אלא בצע כולה שירותיה. ועוד דאם כן היכי פריך מחזי כרעבתנותא, אדרבה היינו עין יפה, דעלה אמרו בעל הבית בוצע. ועוד דבר הלמד מעניינו הוא, דאמר צריך לבצוע על שתי ככרות. אלא ודאי הכי פירושו, בוצע על כל הככרות המונחות לפניו לאכול, והא ודאי מחזי כרעבתנותא. והיינו נמי דאמר רב אשי בתר הכי כי הוינן בי רב כהנא הוי שקיל תרתי ובצע חדא. וכן פירש רב האי גאון ז"ל, וז"ל אי מברך איניש בשבתא אתרתי ובצע חדא כרב כהנא שפיר דמי, ואי בצע להו לתרוייהו אפילו לכולה שירותא כרבי זירא שפיר דמי.

סימן תמ

כתבו התוס' (ד"ה והלכתא) והמרדכי (סי' קכ"ח) בפרק כיצד מברכין (ברכות לט ב) דבשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך, שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה, שאז לא יהיה לו לחם משנה. וכן כתב הר"ר פרץ בהגה"ה בתשב"ץ סי' כ"ט.

סימן תמא

יא. עונתן של תלמידי חכמים. דגרסינן בבבא קמא פרק מרובה (פב א) אשר פריו יתן בעתו (תהילים א, ג) זהו עונתן של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת. ושמעתי בעתו, רוצה לומר בעת ו'. ומי שנזהר בזה יזכה לחיים, כמו שמצאתי כתוב טועמיה חיים זכו, רוצה לומר טועמי טעם ביאה לילי שבת, חיים זכו ע"כ. ולא עוד אלא ששכרו מרובה בעולם הבא, כדאיתא במדרש (זוהר ח"ג פ"ב ע"א) כה אמר ה' לסריסים (ישעיה נו, ד) הם המסרסים עצמם כל ימי השבוע. אשר ישמרו את שבתותי, שהם ממתינים לשבת שהוא עיקר עונה. וישמרו, מלשון ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא). ולשון רז"ל (ברכות ג א) שמר לי על הפתח, השכר שלהם שיתן להם עולם הבא, יד ושם טוב מבנים ובנות שיש להם בעולם הזה.

סימן תמב

יב. תפלת שחרית. כתב המרדכי פ"ח דשבת (סי' שצ"ח) מה שנהגו העולם שכל ימי השבוע מתעוררים בבוקר בבית הכנסת לתפלה או ללמוד, ובשבת ישנים יותר בשחרית. זהו טעמא של דבר, שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר בבקר בבקר (שמות כט, לט), ובתמיד של שחר בשבת לא נאמר כן אלא וביום השבת (במדבר כט, ט), ולשון זה משמע איחור כדמשמע ביומא (לד א). וטעם זה שמע הר"י בר יודא בעיר רומא מפי רב האי גאון, וכן הוא במהרי"ל (שבת לז) בשם מהר"ש שקבל כן מרבו מהר"ר יצחק מנטרהויז"ן ז"ל.

סימן תמג

מצאתי כתוב, דאסור לבדוק ציצית בהשכמה בבית הכנסת בשבת לאור הנר, כי לפעמים הם מסוכסכים וצריכים עיון להפרידן ולבודקן, ולא גריעי מכלים הדומין זה לזה שאסור לשמש קבוע לבודקן לגירסת רש"י (שבת יא א) ולגירסת רשב"ם בשמש שאינו קבוע. ע"כ (ביאור עמודי שלמה למהרש"ל על הסמ"ג, לאוין עמ' כ"ז).

סימן תמד

ומסדרין הברכות ופרשת הקרבנות, ומוסיפים וביום השבת כמו שכתבתי לעיל בתפלת חול. ואין אומרים מזמור לתודה בשבת, לפי שאין תודה קרבה בשבת, ואינו טעם של עיקר, כן כתב הטור בסימן רפ"א. וכתב הבית יוסף וז"ל, ומה שכתב רבינו שאינו טעם של עיקר, נראה משום דמזמור זה אין אנו אומרים לשם קרבן תודה אלא לשם הודאה ע"כ. וקשה לי למה טרח הרב להדר למצא טעם לבאר, והלא הטור עצמו כתב בסימן נ"א למה אינו טעם של עיקר, דליכא למיחש דלמא אתו להקריבה כשיבנה בית המקדש, דלא טעו אינשי בהכי, ומי יודע לבאר דבריו חוץ ממנו.

סימן תמה

ואומרים נשמת, לרמוז שיש לנו נשמה יתירה בשבת, ובה אנו משיגים חכמה יתירה בשבת, לפי שהוא יום מוכן לכל השנה ובפרט לצדיקים שהם חיים, כענין שאמרו רז"ל (זוהר ח"א קס"ד ע"א, ועי' ברכות יח א) סוד אמרו ובניהו בן יהוידע איש חי (שמואל ב' כג, כ) מפני שהוא צדיק נקרא חי, כנוח תמיד עליו הרוח, וזהו נשמת כל חי.

סימן תמו

כתב הרבינו יונה בסוף פרק אין עומדין (ברכות כד. ד"ה הכורע) שאין נכון לשחות בולך לבדך אנחנו מודים, שאין לשחות אלא במקומות שאמרו חכמים.

סימן תמז

כתב אבודרהם (עמ' קסז) וז"ל, אל אדון על כל המעשים תמצא בחרוז ראשון עשר תיבות, אל אדון על כל המעשים הרי ה'. ברוך ומבורך בפי כל הנשמה הרי ה'. ואין לומר ברוך הוא ומבורך. והחרוזים האמצעים מן גדלו וטובו עד שבח נותנים לו בכל חרוז ח' תיבות, סך הכל ע"ב. וחרוז אחרון יש בו י"ב תיבות שבח נותנים לו כל צבא מרום, תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש, הרי י"ב, לרמוז שע"י שם של ע"ב אותיות מסר את התורה שיש בה עשרת הדברות, לשנים עשר שבטי ישראל, כמו שנאמר במתן תורה (שמות יט, ט) הנה אנכי בא אליך בע"ב הענן ע"כ. וכן היה נוהג מורי מהר"ש ז"ל, שלא היה אומר ברוך הוא ומבורך רק ברוך ומבורך. גם לא היה אומר חסד ורחמים לפני כסא כבודו, רק חסד ורחמים לפני כבודו, דצריך להיות רק ד' תיבות. ועוד דכבר אמרו זכות ומישור לפני כסאו (שו"ת מהרש"ל סי' ס"ד).

סימן תמח

ואומרים לאל אשר שבת. וכל המזמורים של שבת אי לא אמרן אין מחזירין אותו, אבל לאל אשר שבת אי לא אמרינן מהדרינן ליה, מאור זרוע (ח"ב סי' מ"ב).

סימן תמט

ומתפלל שלשה ראשונות ושלשה אחרונות, וקדושת היום ישמח משה, פירוש כשהיו אבותינו במצרים וראה משה כובד השעבוד שהכבידו עליהם, בקש מפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו ונתנו לו, ובחר ביום השביעי. וכאשר נצטוו על יום השבת שמח משה שבחר בו, וזהו ישמח משה במתנת חלקו. ויש מפרשים משום הא דכתיב (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. ועל כן תקנו ישמח משה באותה מתנה. ויש בו נ"ה תיבות כנגד נ"ה אותיות שיש מאת את שבתותי תשמרו עד ויתן אל משה ככלותו. וזהו שתקנו בעמדו לפניך על הר סיני, שנאמר ויתן אל משה סמוכה אל פרשת שבת, עכ"ל טורים (סי' רפ"א). וכתב מהר"א מפראג וז"ל, איני מבין כי חפשתי על כל הדרכים ולא מצאתי, ואני יגעתי ומצאתי כי צריך להיות ויש בו ק"ה תיבות, כנגד ק"ה תיבות שיש מאת את שבתותי תשמורו עד ויתן אל משה ככלותו. ורצה לומר עד ועד בכלל, כי מהפסוק אך את שבתותי תשמורו עד סוף פסוק ויתן אל משה כו' יש ק"ה תיבות, וכן בישמח משה. ושמעתי כי יש ליישב גרסת הטור כי יש בו נ"ה תיבות זולת ושמרו, כמו שיש מאך את שבתותי תשמורו עד ויתן אל משה ככלותו זולת ושמרו. שכנגד הפסוקים זולת ושמרו תקנו התפלה, אבל ושמרו קרא כצורתו הוא ולא תיקון תפלה, ויש נ"ה תיבות עד כלם ישבעו, דמשם ואילך טופס של כל תפלת שבת הוא.

סימן תנ

יש שואלין, מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו, אתה קדשת, ישמח משה, אתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת, אתה בחרתנו לערבית ולשחרית ולמנחה. ויש לומר מפני ששבת נקראת כלה והקב"ה נקרא חתן, תקנו אתה קדשת על שם הקידושין שנותן החתן לכלה. ואחר כך ישמח משה על שם שמחת החתן בכלה. ואחר כך מוסף על שם התוספת שמוסיף החתן על כתובת הכלה. או אי נמי על שם שמקריבין קרבנות כעין סעודת מצוה, ואחר כך אתה אחד על שם שמתיחד החתן עם הכלה. והר"ר קלונימוס כתב טעם אחר, ששלש תפלות אלו הן כנגד שלש שבתות, שבת בראשית, ושבת של מתן תורה, דכו"ע מודי דבשבת נתנה תורה, ושבת שלעתיד. וכן הוא הפירוש אתה קדשת מיירי בשבת בראשית, וישמח משה מיירי בשבת מתן תורה, ואתה אחד מיירי בשבת שלעתיד, שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואם תאמר הא קיימא לן (שבת פז ב) כי פסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי, ואם כן יום מתן תורה יבא ביום ששי, והיכי אמרינן דבשבת נתנה תורה. ויש לומר דקיימא לן אייר דההיא שתא עבורי עברוה, כלומר הוסיפו יום אחד. וטעם זה כתבו ג"כ הטור או"ח סימן רצ"ב. והטעם הראשון כתבו גם כן האבן שועיב בדרש של שבועות. וכתב עוד, אתה קדשת כנגד שבת בראשית, ישמח משה כנגד שבת דמרה, אתה אחד כנגד שבת עשרת הדברות.

סימן תנא

ומוציאין ספר תורה וקורין שבעה, דתנן בפרק הקורא את המגילה (מגילה כב ב) כל יום שיש בו מוסף ואין בו יום טוב, כגון ראש חדש וחולו של מועד קורין ד', וביום טוב חמשה, ובשבת שבעה. ואיתא נמי התם, כל יום העודף דבר מחבירו מוסיפים בו גברא לקרות בתורה. הלכך בשני וחמישי שלשה גברי, ובראש חדש ובחולו של מועד דאיכא מוסף מוסיף רביעי, וביום טוב דאיכא איסור מלאכה חמשה, ביום כפורים דאיכא ענוש כרת ששה, בשבת דאיכא סקילה שבעה. ושמעתי רמז מאותיות שמע ישראל וגו', שמע ג' אותיות, ישראל חמשה אותיות, ה' ארבע אותיות, אלהינו ששה אותיות, ה' אחד שבעה אותיות, וכולם הם כ"ה וסימן כ"ה תברכו (מנהגים ר"ח אות נ"ו). וכתב השבלי לקט (סי' ע"ז) בשם תשובת הגאונים, למה קורין בתורה שבעה, שאם יארע לאדם אונס שלא בא לבית הכנסת כל שבעת ימי השבוע ולא שמע ברכו, יאזין מפי הקורא שבעה פעמים ברכו ויוצא ידי חובתו.

מנהג קריאה עיין לעיל (סי' רכג - רנז)

סימן תנב

כתב אבן הירחי (המנהיג שבת עמ' קפ"ב) מנהג בכל צרפת ופרובינצא לכל המסיים בתורה מהקוראים אומרים לו החזן בקול חזק. ויש סמך למנהג מדאמר בבראשית רבה (עי' פ"ו, ט) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א, ח) מלמד שהיה ספר תורה בחיקו של יהושע, שאין אומרים הזה אלא למי שתופס החפץ בידו, כשסיים יהושע אמר ליה הקדוש ברוך הוא חזק ואמץ, מכאן למסיים את התורה שאומרים לו חזק. ובספרד לא נהגו לאומרו, אלא כשמסיים כל ספר וספר מחומשי התורה. ואולי סוברים למסיים התורה מן הספר ממש קאמר עכ"ל.

סימן תנג

ומפטירין בנביא מענינה של פרשה. ואין פוחתין מכ"א פסוקים כנגד ז' שקראו בתורה, שאין פוחתין לכל אחד מג' פסוקים, ואי סליק ענינה בציר מכ"א פסוקים לא בעינן כ"א. ומדלגין בנביא אחד ולא מנביא לנביא, ותרי עשר כנביא אחד.

סימן תנד

כתב מהרא"ש במנהגיו וז"ל, לעולם כשיש שני סדרות יחד מפטירין בשנייה, חוץ מאחרי מות וקדושים שמפטירין הלא כבני כושיים, שהוא נרשם לאחרי מות. לפי שהתשפוט מיירי בתועבות ירושלים ששייך לקדושים. וכשחולקים אחרי מות וקדושים מפטירין הלא כבני כושיים לאחרי מות, והתשפוט לקדושים, דאותן תועבות שנאמרו בפרשת קדושים נזכרו גם כן בהתשפוט כדפרש"י, וכן משמע במרדכי (מגילה סי' תתלא) וכן נראה לי. וקשה משום דשייכא לקדושים לא יאמרו אותה, ולמה יגרע מכל הפטרות דמפטירין בשנייה במאי דסליק פתח, ואף אם לא שייכא רק לשניה. והשיב לי חכם אחד, לפי שאותה הפטרה השייכים לקדושים מדברת בתועבות ירושלים לא בשל כל ישראל, לכן דוחין הא דסליק פתח ואומרים אותה שהיא כוללת לכל ישראל. אמנם כשהן חלוקות אומרים כל אחד השייכים לפרשה הנקראת באותה שבת. ולי נראה הואיל ויש באותו שבת שתי הפטרות, הגון הוא להניח ממה שיש בהו הזכרת תועבות ירושלים ולהפטיר באחרת, מדאיתא במגילה סוף פרק הקורא עומד (כה ב) מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מר' אליעזר בן אדם הודע את ירושלם תועבותיה, וכן כתוב מפורש בירושלמי (פ"ד הי"ב) שהתחיל להפטיר לפניו כן. אמר לו עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך. ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול, ובירושלמי מפורש שנמצא ממזר.

וא"ת ואיך מפטירין כשהם מחולקים. ויש לומר אין הקפדה אלא כשיש אחרת עמה ושתיהם לפנינו, שנפטיר באחד משתיהם נניח משל תועבות ירושלים לכבודה ונפטיר באחרת. אמנם בשאין אלא היא לבדה דמענין הסדרא היא אין הקפדה ונפטיר בה ואין בכך כלום. וכן הוא במרדכי בפרק בני העיר (מגילה סי' תתל"א) וז"ל, כל פרשיות הסמוכות מפטירין הפטרה של אחרונה, חוץ מאחרי מות וקדושים שאז מפטירין הלא כבני כושיים שהיא הפטרה של פרשה ראשונה, מפני שההפטרה של פרשה שנייה מזכרת מתועבות ירושלים עכ"ל. הרי כתב בהדיא דהעיקר דאין מפטירין בשנייה מפני שמזכרת מתועבות ירושלים ותו לא. ולא כתב בתועבות ירושלים ששייך לקדושים כמו שכתוב במנהגים, כי עקר הטעם שלא להזכיר מתועבות ירושלים וכו', מלות ששייך לקדושים הכתובים במנהגים טעות ומיותרים הם, שהרי עיקר יסודו בנוי על המרדכי כאשר העיד בעצמו, ושם אינם. וכתבתי זאת לאפוקי דעת חכם אחד כתב בספרו נדפס מחדש (לבוש סי' תצ"ג ס"ד) כי מנהג טעות הוא. ולבי אומר שאין לשבש ספרים חדשים גם ישנים, ומנהג ותיקים הוא וממנה לא תזוז.

סימן תנה

אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי, אין המפטיר מתחיל עד שיגלל הספר, כדי שלא יהא הגולל טרוד ולא יוכל לשמוע הפטרה, או"ח סי' קמ"ז (ס"ז). והשבלי לקט (סי' פ') כתב הטעם משום דאיכא בזיון לספר תורה שלא נגלל עדיין והן קורין בנביא. וכתב עוד בשם תשובת הגאונים, כשמברך אחר ההפטרה אינו רשאי לסלק ספר הנביאים מלפניו, כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר, וכן הוא בתניא.

סימן תנו

ותקנו למפטיר ז' ברכות, כנגד ז' שקראו בתורה, ג' לפני ההפטרה וד' לאחריה. שלשה שלפניה שתים מהם על קריאת התורה, ואחת שלפני ההפטרה אשר בחר בנביאים כו' ופותחת וחותמת בברוך. וארבע לאחריה הראשונה פותחת בברוך וחותמת בברוך. ומה שמפסיקים לכל דבריו אמת וצדק, לא מפני שהוא סיום ברכה, שהרי לא תקנו אלא ו', ואם הוא סוף ברכה אם כן הוה להו ח', אלא כדאיתא במסכת סופרים שהיו נוהגים לומר שם דברי שבח ורצוי. שנייה רחם והיא חותמת בברוך ואינה פותחת, כדין ברכה הסמוכה לחברתה. וכן השלישית שהיא שמחנו, וחותם ברוך אתה ה' מגן דוד, כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיז ב) דצלותא מצמיח קרן ישועה, דאפטרתא מגן דוד. הרביעית על התורה, וחותם ברוך אתה ה' מקדש השבת (טור סי' רפ"ד).

סימן תנז

מה שנקראת הפטרה, כתב הרר"ד אבודרהם (עמ' קעב), לפי שהיו נפטרים בה מקריאת התורה. ור"ת כתב טעם אחר למה נקראת הפטרה, לפי שאמרינן בסוטה פרק ואלו נאמרים (לט א) כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר (נחמיה ח, ה) ובפתחו עמדו כל העם. ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר, והוא מלשון יפטירו בשפה (תהילים כב, ח), ומלשון פטר רחם פתוח. ויש אומרים (פירוש הרוקח לסדור עמ' תקנה) שהוא מלשון אין מפטירין אחר הפסח, סילוק מן הדבר, כלומר אחר ההפטרה נסתלקו מתפלת יוצר ומתחילין בתפלת מוסף עכ"ל.

סימן תנח

כתב בשבלי לקט (סי' פ"א) אחרנהגו להזכיר נשמות ולברך העוסקים בצרכי צבור. וכתב הר"ר בנימין, לפי ששבת הוא יום מנוחה דוגמא לעתיד לבא, ויום שגם המתים נוחים בו ואינם נדונים ראוי להזכירם למנוחה ולברכה ולהתפלל עליהם. וכן מברכים על העוסקים בצרכי צבור וצדקה וגמ"ח, ומתקנים נר למאור ומעילים, או כל דבר לכבוד התורה, והעוסקים בתורה. והחי יתן אל לבו כמה גדול שכר העוסקים בתורה ובמצות. ומה שנהגו להזכיר נשמות ולפסוק צדקה בעד המתים שיועיל להם.

מצאתי בשם הר"ר שניאור, שמעתי שיש בדרש (ספרי דברים ר"י) כפר לעמך ישראל (שם כא, ח) אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מגיד שהמתים צריכים כפרה. נמצינו למדים ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים. ונראה דעל זה סמכו העולם, בהא דאמרינן פרק קמא דקידושין (לא ב) אומר הרי אני כפרת משכבו תוך י"ב חדש, שמע מינה דמתכפרים בחיים בגופם והוא בממונם. ומה שדורש בספרי (שופטים רי) ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים, נראה דהכי פירושו, שההורג הזה מגלגל בעונו חטא ועון, ואפילו על אותם שמתו מאותו יום עד שיצאו ישראל ממצרים. דהכי פירושו בדרש בתר הכי, אשר פדית ה' על כן פדית שלא יהיו בינינו שופכי דמים, כדמפרש טעמא משום דכל ישראל ערבים זה לזה, ועל מנת כן כן נפדו שלא יהא בם ובזרעם שופכי דמים, וזה עבר, על כן נעשים גם המתים ערבים עליו, ובשלהי כריתות (כו ב) יש להוכיח כן. והר"ר אביגדור אומר שאין טעם על מה סמכו, ומה שאמר בדרש כפר לעמך ישראל שהמתים צריכים כפרה עד יוצאי מצרים דוקא ברוצח, אבל לענין צדקה לא אשמועינן מידי עכ"ל. ועיין במה שכתבתי מזה לקמן בדיני יום כפור (סי' תתעד).

סימן תנט

וכשמחזירים הספר תורה נוהגים לומר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים, מפני שנאמר על מתן תורה, או"ח סימן רפ"ד וכן באבודרהם. ויש בו ז' קולות כנגד ז' קולות שנתנה בהם התורה. ויש נוהגים לאומרו ד' פעמים לפי שיש בו י"ח אזכרות, וד' פעמים הם ע"ב, ועל ידי שם של ע"ב מסר את התורה לישראל, כמו שנאמר במתן תורה (שמות יט, ט) הנה אנכי בא אליך בע"ב הענן (אבודרהם עמ' קסז).

סימן תס

ומתפללים תפלת מוסף. ומנהג פשוט הוא להתפלל בתפלת מוסף תכנת שבת, מיוסד באלפא ביתא למפרע תשר"ק צפע"ס. ומצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל (מחז"ו סי' קכ"ט) לפי שהיא נשמעת על הגאולה, והגאולה עתידה לבא בשביל שמירת שבת, כמא דתימא (ישעיה נו, ד) לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי, וכתיב בשובה ונחת תושעון (שם ל, טו), וכיצד נשמעת על הגאולה "תשר"ק" - אשרקה להם ואקבצם (זכריה י, ח). "צפע"ס" - יוטפו הרים עסיס (יואל ד, יח) לשון צף וטף אחד הוא אשר הציף תרגום דאטיף. "נמלך" - והיה ה' למלך (זכריה יד, ט). "יטחז" ויטו שכם אחד לעבדו, וכתיב (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' את ציון. והדג בא יבא לויתן יכרו עליו חבָּרים (איוב מ, ל).

אז מסיני נצטוו עליה, פירש החכם ר' בנימין בר אברהם הרופא ז"ל, קודם שבאו להר סיני במצרים ובמרה. ומצינו אז שהוא לשון הקדמה, כמא דתימא קדם מפעליו מאז (משלי ח, כב). מצאתי כל התפלות שיש בהן מן פסוקים של קרבנות המוספים מצוה להזכירם, ואם לא הזכירם יצא ידי חובתו בין ביום טוב ובין בשבת. מה שנאמר ישמחו במלכותך, מצאתי בשם הר"ר אביגדור ז"ל שסמכו על מה שאמר (במדבר י, י) וביום שמחתכם ובמועדיכם, ואמר מר (ספרי בהעלותך עז) ביום שמחתכם זה שבת (שבלי הלקט סי' פ"ב).

סימן תסא

וחוזר ש"ץ התפלה ואומר קדושה רבה. ומה שנהגו לומר קדושה רבה, מפני שיש בה התחלת קריאת שמע וסופה, שאנו אומרים בה שמע ישראל ה' וגו', זהו התחלת קריאת שמע. וזהו מה שכתוב בה אני ה' אלהיכם כמו בסוף קריאת שמע, והטעם לפי שגזרו שמד על ישראל שלא לקרות קריאת שמע, תקנו שהיה אומרו ש"ץ בהבלעה בעמידה בכל תפלת שחרית בין בחול בין בשבת, והעם עונים אחריו כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע, וכשנתבטל השמד בטלו לומר כן בכל התפלות, וקבעוה לאומרה בתפלת מוסף מפני ב' דברים. הא', לפי שאין בתפלת מוסף קריאת שמע. והשני, כדי שתתפרסם הנס לדורות ולהודות לשם על ביטול השמד, כך כתבו הגאונים ז"ל (כלבו סי' ל"ז).

סימן תסב

ונוהגים לומר אין כאלהינו, וסימן ראשי תיבות שלהם אמן ברוך אתה הוא, לפי שאין מברכים כל כך ברכות בשבת כמו בחול, שהרי אין מתפללים י"ח ברכות, לכך תקנו לומר אמן, ברוך אתה הוא. ואף על פי שבכל יום צריך לאומרו, שהרי בכל יום מקטירים הקטורת, מיהו רגילים לאומרו בשבת ויום טוב. רוקח (סי' שי"ט).

סימן תסג

אמר הר"ר מרקיל שאותן שאין אומרים פטום הקטורת, היינו משום דחיישי דילמא מדלגינן אות, וכתיב ביה אם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה, עכ"ל (מהר"ש מנוישטט סי' צ"ג). וכן מצאתי כתוב בשם המטר"י אך כתב ואין המנהג כן, וכן אנו נוהגים לאומרו. אכן עכ"פ כתב מורי מהר"ש ז"ל שלא לאומרו בעל פה כי אם מתוך הכתב מהאי טעמא שכתבתי, דלמא ידלג אות אחת.

סימן תסד

יג. להשלים פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום. דגרסינן בפ"ק דברכות (ח ב) אמר רב הונא בריה דרב יהושע א"ר יונה א"ר אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון. וכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכים לו ימיו ושנותיו. ואפילו עטרות ודיבון, פירש רש"י אעפ"י שאין בו תרגום. ולפי זה אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בו צריך לקרותו ג' פעמים. ויש מפרשים (תוס' שם ד"ה ואפילו) דנקט עטרות לפי שיש ספרים שכתב בהן תרגום ירושלמי, ונקט עטרות ודיבון אעפ"י שאין צריך כל כך תרגום. ורבינו בחיי (במדבר לב, ג) כתב לפי שיש באלו עיירות שמות של עבודה זרה, שלא תאמר כיון שהתרגום הוא פירוש הכתב אין לנו לתרגם הכתוב הזה כי יש בהן זכרון עבודה זרה, ועל כן באו חכמים ולומר שאף בפסוק הזה ראוי להזכירו שלא להקל בו. ולאלו הטעמים ראובן שמעון אין צריך לקרותו ג' פעמים, ומכל מקום נהגו להחמיר כפירוש רש"י. ושמעתי הטעם למה צריך להשלים פרשיותיו הוא כנגד התורה שנתנה שלשה פעמים. פעם ראשון בהר סיני, שנית באוהל מועד, שלישית באר היטב. משום הכי אנו קורין כל פסוק שני פעמים, והשלישי תרגום כנגד באר היטב, ודו"ק.

תוכן העניינים

מטה משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה