מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · ר"ח אלול וראש השנה
סימן תשעז
ראש חודש אלול שחל בשבת מפטירין השמים כסאי (ישעיה סו), כן מסיק מהרא"ק ז"ל, וכן נראה למהרי"ל (מנהגי טבת שבט אדר ז') וכן בסמ"ג. וכתב מהר"י ויי"ל בדיניו (סי' ל"ח) שכן הלכה רווחת בישראל. אבל אם חל ראש חודש ביום ראשון אין מפטירין מחר חודש (שמואל א' כ, יח), שאין בו שום נחמה.
סימן תשעח
מנהג כשר לתקוע מראש חודש אלול עד ערב ראש השנה שהוא זכור ברית, ואז מפסיקים מלתקוע וחוזרים ותוקעים בראש השנה, וזהו שלשים יום. וסמך לזה תקעו בחודש שופר (תהילים פא, ד) משמע חודש שלם שהוא שלשים יום (מנהגים אלול ד"ה מנהג). ומטעם זה נראה לי להתחיל לתקוע ביום שני דראש חודש, ואז הוא שלשים יום עם שני ימים דראש השנה, וכן ראיתי נוהגים.
והכל כדי לערבב השטן שלא ידע מתי יהיה ראש השנה ויקטרג, לכן מפסיקין בערב ראש השנה, כי אז יהיה סבור השטן שיום הדין עבר (מנהגים שם). טעם אחר על מה שתוקעין, כמו שכתב האורח חיים (סי' תקפ"א) תניא בפרקי רבי אליעזר (פמ"ו) בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה (שמות כד, יב), שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהילים מז, ו) עלה אלהים בתרועה. לכן התקינו חכמים ז"ל שיהיו תוקעים בראש חודש אלול בכל שנה ושנה וכל החודש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר וגומר. ולאלו תרי טעמי צריך להתחיל מיום ראשון, דאלו לטעם הראשון כנגד משה עלה להר ושהה שם ארבעים יום וירד ביום כיפור, ומיום ראשון עד יום כיפורים ארבעים יום. ולטעם השני כדי לעורר העם שיעשו תשובה, צריכין גם כן להתחיל מיום ראשון, כי אלו ארבעים יום מיום ראשון דאלול עד יום כיפור הם רצויים לפני המקום וימינו פשוטה לקבל שבים.
ובמדרש א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י ראשי תיבות אלול, וסוף תיבות ד' יודין שהם ארבעים יום. ואמצע התיבות ידו"ד שהוא עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים. וכן כתב המהרי"ל (שם) דיש להתחיל מיום ראשון, וכן כתב מורי הגאון ז"ל בספר חכמת שלמה בפרק רבי עקיבא (שבת פז א). ולפי זה צריכין לומר דב' ימים דראש השנה כיומא אריכתא דמיא. וההיא דחודש אלול מעותד לתשובה, ראייה לזה מן התורה מן הנביאים מן הכתובים. מן התורה, ככתוב בתורה משה (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, א'ת ל'בבך ו'את ל'בב ראשי תיבות אלול. מן הנביאים, כי ביד עבדיך הנביאים כתוב לאמור ובא לציון גו אל ול שבי פשע (ישעיה נט, כ), גואל ולשבי סוף וראש אלול, כלומר בחודש אלול הוא זמן מעותד לשבי פשע. מן הכתובים, ככתוב לולא האמנתי לראות בטוב ה' (תהילים כז, יג), לולא למפרע אלול, שמאלול ואילך חרדתי נגד ה', וכתיב א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י ראשי תיבות אלול. כלומר אם בני ישראל משתוקקים לראות בטוב ה' ולשוב בתשובה שלימה לאביהם שבשמים, אזי תשוקתו עליהם ומיד תקבלם. ועיקר זמן תשובה הוא בראש חודש אלול, כמרומז בראשי תיבות. ונאמר (עמוס ג, ח) אריה שאג מי לא יירא, "אריה" ראשי תיבות א'לול, ר'אש השנה, יו'ם כיפור, ה'ושענא רבה, מי לא יירא באלו הזמנים. מכל הלין שמעינן שהחודש הזה הוא זמן מוכן לשבים, וכל המבקש רחמים בחדשה ימצאנו. לכן כל איש ישראל הירא את דבר ה' וחרד לדברו, צריך לפשפש במעשיו ולהתוודות בכל יום. וכל החודש הזה איש הירא ורך הלב ישוב קודם סעודתו וקודם שינתו, וישתומם על עצמו ויפשפש במעשיו להתוודות עליהם ושב ורפא לו.
סימן תשעט
"אתם נצבים היום" בגימטריא "לעמוד לסליחות" (הגהות מנהגים אלול צ"ג). והמנהג הוא לעמוד לסליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה קודם עלות השחר, אם חל ראש השנה בחמישי או בשביעי. לפי שאמרינן בפ"ק דע"ז (ג א) שהקב"ה שט בי"ח עולמות בלילה, ובג' שעות אחרונות בבוקר הוא שט בעולם הזה, שנאמר (תהילים פח, יד) אליך ה' שועתי ובבוקר תפלתי תקדמך, לשון מהרא"ק (מהרי"ל ימים נוראים ה'). ואם חל ראש השנה ביום שני או ביום שלישי, אז מקדימין למוצאי שבת שהוא כ"א או כ"ב באלול. והטעם הוא כמו שכתב המרדכי בפרק קמא דראש השנה (סי' תש"ח) שתקנו חכמים להתענות ד' ימים לפני ראש השנה, כנגד ד' ימים שמראש השנה ליום כיפורים שאוכלין בהם. ואלו הם שני ימים של ראש השנה ושבת בנתיים, וערב יום כפור. ואותן הימים שמתענין מנהג לומר בהם סליחות. לכן כשיבוא ראש השנה ביום ב' או ביום ג' אזי אין לפני ראש השנה רק ג' ימים, לכן צריך להקדים הסליחות לשבוע שלפניו.
סימן תשפ
מהר"י ווייל היה נוהג לברך ברכת נטילת ידים וברכת התורה בהשכמה, וכן כתב בליקוטי מהרי"ל (עמ' ק"כ), ואח"כ היה מדלג בעת שאמרוהו הקהל. וכתב ומיהו אין לפקפק על מנהג העולם שאין מברכין בהשכמה, הואיל וכל מה שאומרים הוא דרך ריצוי, דאם לא כן תקשי לך בכל ימות השנה שנוהגים מקצת לומר אשרי כו', אלא ודאי הואיל ודרך ריצוי הוא אין קפידא (הגהות מנהגים אלול צ"ג).
סימן תשפא
כתב מהר"ר איזיק טירנא (מנהגים אלול ימי הסליחות) וז"ל, ושליח ציבור מתעטף בטלית. כן מסיק דכסות יום חייב אף בלילה בציצית, וקיימא לן דציצית חובת בגד ולא חובת אדם עכ"ל. ולפום ריהטא לא דק במה שכתב דקיימא לן ציצית חובת בגד הוא, דדעת הרי"ף (מנחות יא ב) והרא"ש (הל' ציצית יז) והרמב"ם (הל' ציצית פ"ג ה"ט) והלכות גדולות (סי' כז) ציצית חובת גברא, והכי נקטינן, והברכה מוכחת שהרי מברכין להתעטף בציצית ולא מברכין לעשות ציצית. ולענין ברכה שכתב שיש לברך דכסות יום חייב אף בלילה. אמת שכך מסיק הטור (או"ח סי' י"ח) בשם אביו הרא"ש (שם א'). אכן הרמב"ם (שם ה"ז) כתב שאין לברך עד שיאור היום, הביאו הטור או"ח סימן י"ח. וכן כתבו פסקי תוספות בפ"ק דקידושין, וכן כתב התשב"ץ (סי' קל"ב) בהדיא וז"ל, כשהוא מתפלל סליחות קודם שיעלה עמוד השחר מתעטף בטליתו ואיוו מברך, וכשיאיר היום ממשמש בטליתו ומברך. וכן נהג מהר"י מולן, וכן משמע מכתבי מהרא"י סימן קכ"א. והכי יש לנהוג, ויש להקל בספק ברכות.
סימן תשפב
הסליחות שלפני ראש השנה צריך להתפלל [היינו בתור ש"ץ] מי שיש לו בנים יראי ה', אור זרוע הגה"ה באשירי סוף פרק בתרא דתענית
סימן תשפג
ביום הראשון שאומרים סליחות מתענין רוב הקהל, מכל מקום אין קורין ויחל ולא עננו, רק יחיד במנחה יאמר עננו בשומע תפלה. ויש שמתענין ג' ימים וג' לילות רצופים, ויש ב' ימים וב' לילות רצופים, דנמצא כתוב בשם הר"ר יוזמן דאמר ששמע ממהרי"ש, שנראה לו שב' ימים וב' לילות רצופים בתענית חשובים כמ' יום שאינם רצופים. ובשם מה"ר ישראל ברונא אם אדם בריא דווקא שלשה ימים ושלשה לילות, ואם הוא חלש אז די בשני לילות וכן בתשובת מהר"ר חיים פלטיאל על נשים שמוצאין אצליהם ילדים כו', שם השוה שלשה ימים ושלשה לילות לארבעים יום רצופים (הגהות מנהגים אלול צ"ז). ואותן המתענים שלשה ימים נוהגים להתענות עד שני שעות בליל רביעי, שיהיה בין הכל ע"ד שעות, וסומנין על הדין קרא (הושע יד, ב) שובה ישראל ע"ד ה' וגומר. ולי נראה דאותן המתענין עד הלילה לא הפסידו, דיהיה בין הכל ע"ב שעות כמנין חסד. ובחסדו יחיינו כמו שאמר דוד (תהילים קיט, קנט) כחסדך חייני. וגם הוא כמנין בכן, כלומר ובכן אבא אל המלך (אסתר ג, טו), והדין קרא בההיא עניינא כתיבא לגבי תענית אסתר שהתענה שלשה ימים ושלשה לילות ואמרה ובכן אבא אל המלך (אסתר ד, טז). וכנגד האי קרא תקנו בתפלת י"ח ובכן תן פחדך, מלשון ובכן אבא אל המלך. לכן גם אין צריך להתענות יותר מע"ב שעות כמנין ובכן. ובכן יבא אל המלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה.
סימן תשפד
אותן המתענין שלשה ימים, מתפללין בכל יום ענינו במנחה. ואם מתחיל במוצאי שבת, אז יעמוד אצל מי שהבדיל לצורך עצמו, ויענה הוא אמן ויוצא אף כי אסור לטעום, תרומת הדשן סימן קנ"ד. ואם אירע יום ג' או יום ב' לתענית בערב שבת, צריכין להשלים ולהמתין עד הלילה, כדמסיק בשילהי בכל מערבין (עירובין מא ב) הלכה מתענה ומשלים, וכן פסקו בספרי. ואמרינן בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) זעירא אמר, אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית בערב שבת מתענה ומשלים. והטור או"ח כתב בסי' רמ"ט ובסימן תקע"ב, יחיד שקבל עליו תענית סתם בערב שבת מתענה ומשלים, אלא א"כ פירש בשעת קבלה שאינו רוצה להתענות אלא עד שישלימו הקהל תפלתם ע"כ. ומסתמא מי שקבל עליו להתענות ב' או ג' ימים ולילות רצופים דעתו להתענות עד הלילה, לכן אם איקלע בערב שבת צריך להשלים. ושומר נפשו יתנה בקבלת התענית שלא להשלים מפני כבוד השבת.
סימן תשפה
נוהגים להתענות בערב ראש השנה, וסמך לזה ממדרש ר' תנחומא (אמור פכ"ב) ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ), וכי ראשון הוא, והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות. משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו, בא עליה בחיל לגבותה, כשנתקרב אליה בי' פרסאות יוצאים גדולי המדינה לקראתו ואומרים לו, אין לנו מה ליתן לך, הניח להם שליש. כיון שנתקרב יותר יוצאים בינוני העיר לקראתו, הניח להם שליש השני. כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו, הניח להם הכל. כך המלך זה הקדוש ברוך הוא, בני המדינה אלו ישראל שמסגלין עונות כל השנה. ערב ראש השנה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עוונותיהם. בעשרת ימי תשובה בינונים מתענין ומוותר להם שליש השני. ביום כפורים הכל מתענין ומוותר להם הכל. במוצאי יום כפורים עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עוונות, לכך קורין יום טוב ראשון לחשבון עונות.
וכתבו הגהות מיימוני בתחלת הלכות ראש השנה (פ"א אות א') יש בני אדם שנזהרים שלא להתענות ערב ראש השנה מפני חוקות הגוים. מיהו בפסיקתא בפרשת ביום השמיני (דר"כ פכ"ח) יש מצוה להתענות בערב ראש השנה, וכן יש בירושלמי פרק ב' דתעניות (הי"ב) ר' יונתן ציים כל ערובת ריש שתא, וזה ראיה למנהגינו עכ"ל. ומכאן נתפשט המנהג שנוהגין לאכול בערב ראש השנה קודם עלות השחר כדי לצאת ידי שניהם.
סימן תשפו
נמצא כתוב בתשובת מהר"י מול"ן (שו"ת מהרי"ל סי' מ"ד) בערב ראש השנה יכולין לאכול בברית מילה כל השייכים לברית ומי שירצה.
סימן תשפז
ורוחצין ומסתפרין בערב ראש השנה, ע"פ המדרש (עי' דברים רבה פ"ב, טו) א"ר סימון, כתיב כי מי גוי גדול וגו' (דברים ד, ז) ר' חנינא ור' ישעיה אומרים, איזה אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוהיה [פירוש מנהגיו ודיניו], שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים, ומגדל זקנו שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ומגלחין זקנם ומסתפרים צפרניהם כו'. ויש מקשים לפי זה ילבש בגדים מרוקמים ותכלת וארגמן. אלא שאם לובש בגדים מרוקמים ולא לבנים לא היה מזכיר יום המיתה, ולא היה לבו נכנע ונשבר, אבל עכשיו זוכר את יום המיתה, או מראה הסליחה על דרך אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א, יח). ומזה הטעם נוהגים המדקדקים ללבוש הקיטל שהוא לבן ולבוש מתים.
ענין ראש השנה
סימן תשפח
נוהגים לטבול בערב ראש השנה, ומהר"י סג"ל (מהרי"ל עיו"כ ד') היה טובל עצמו ג' פעמים בין בערב ראש השנה בין בערב יום הכפורים, וכן איתא ברוקח (פירוש הסדור עמ' תרמ"א) משום שנאמר (ירמיה יד, ח, יז, יג) מקוה ישראל ג' פעמים. וכן הוא בספר חסידים (סי' שצ"ד), והטעם דכתיב ג' פעמים טהרה, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל לו, כה).
סימן תשפט
נוהגין לילך על בית הקברות, ומקיפין אותו, כמו שכתב באגודה בפרק ואלו מגלחין (מו"ק פ"ג) מעשה באשה שחלה בנה והקיפה העזרה, מכאן נראה המנהג להקיף בית הקברות, ומרבים שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים. וראיתי אדוני מורי הגאון מהר"ש ז"ל היה נותן הצדקה טרם שהתחיל להקיף, ואמר שכן הוא נכון שהרי מרבים שם בתחינות. לכן יש ליתן קודם לכן צדקה על דרך בצדק אחזה פניך (תהילים יז, טו, ועי' ב"ב י א).
סימן תשצ
נמצא כתוב בשם ר' יהודאי גאון (שבלי הלקט סי' רפ"ד) שאסור להתענות בשני ימים טובים של ראש השנה, משום דמקרי חג כשאר ימים טובים, שנאמר (תהילים פא, ד) תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו. וכשם שבשאר ימים טובים אסור להתענות, כך אסור להתענות בראש השנה משום עונג יום טוב. ורבינו סעדיה ז"ל (שבלי הלקט שם, ובמרדכי ר"ה סי' תש"ח) פירש בפירוש עזרא (נחמיה ח, י), ובראש השנה אסור להתענות בין מדברי תורה בין מדברי סופרים, בין מן הברייתא בין מן התלמוד. מדברי תורה מנין, ששוה הוא לכל המועדות שנאמר בו מקרא קודש כמו שנאמר בכולם. וקרוי חג ככל החגים, שנאמר (תהילים שם) תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו, איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה (ר"ה ח א). וקרי ליה חג, וכתיב ביה בחג ושמחת בחגיך (דברים טז, יד). ועוד אמר ר' יונה (שם ד ב) הוקשו כל המועדות זה לזה. הא למדת ששוה ראש השנה לכל ימים טובים. מדברי קבלה, שכך כתוב בעזרא (נחמיה שם) ויאמר להם התרשתא לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו'. וענין זה ביום טוב של ראש השנה כתיב. מן הברייתא מנין, דתניא (תענית יט א) וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, שכן מצינו ביום הכפורים מתענין ולא מתריעין, ר' עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות, שכן מצינו בראש השנה מתריעין ולא מתענין. מן התלמוד מנין, דהכי גרסינן בתלמוד ארץ ישראל (ר"ה פ"א ה"ג, עי' דב"ר פ"ב, טו) א"ר סימון כתיב (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול כו', ר' חנניא ור' אושעיא, חד אמר איזה אומה כאומה זו. בנוהג שבעולם אדם שיודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים, ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו, לפי שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ומגלחים זקנם ומחתכין צפרניהם, ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה לפי שיודעין שהקב"ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם את גזר דינם. הרי מכמה ראיות שאסור להתענות בראש השנה. וכן מצאתי בשם רב האי גאון שאסור להתענות בשני ימים טובים של ראש השנה, וכן השיב רב נחשון גאון (מרדכי ר"ה שם), וכן כתב ר' אליעזר מגרמייזא (רוקח סי' ר"א).
ונוהגין לאכול דברים מתוקים לומר תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה (שמות טו, כה) שָׁם שָׂם לו חק ומשפט, וראש השנה הוא יום המשפט, וסמיך ליה וימתקו המים, רצה לומר ביום המשפט יאכלו מתוקים. שנוי בנביאים, גבי אביגיל כתיב (שמואל א' כה, לח) ויהי בעשרת הימים וימת נבל, וכתיב בתריה ונבל יין ומתוקים, ועשרת הימים היו עשרת ימי תשובה (ירושלמי ביכורים פ"ב ה"א). אי נמי מהכא דכתיב על יום טוב באנו (שם ח), ואמרו רז"ל דהוי ראש השנה, וסמיך ליה דהביא אביגיל לדוד דבילה וצימוקים שהם מיני מתיקה. משולש בכתובים בספר תהילים (יט, י) כתיב משפטי ה' אמת צדקו יחדיו וסמיך ליה ומתוקים מדבש ונופת צופים, משפט רוצה לומר יום הדין של ראש השנה. אי נמי מהכא כתיב (שם פא, ד) תקעו בחודש שופר וגו', וסמיך ליה ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך. וכתיב גביה אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. וכן בספר עזרא (נחמיה שם) כתיב לחודש השביעי אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו (מהרי"ל ר"ה ז'). לכן נוהגין העולם לאכול דבש בראש השנה. ונכון הוא כשיאכל דברים מתוקים יקחם בידו ויאמר דרך תפלה, יהי רצון שנזכה לשנה טובה ומתוקה. וכך היה מנהג קדמונים, עיין בכלבו דף ע' ע"ד (סי' ס"ד) וכן במרדכי (יומא סי' תשכג). וכמדומה לי שכן ראיתי מאדוני מורי ז"ל.
סימן תשצא
נוהגין לאכול הראש בראש השנה כדי שנהיה לראש ולא לזנב. ומהדרים אחר ראש של איל זכר לאילו של יצחק (תשב"ץ קטן סי' קי"ח). ונכון לומר כשיאכל אותו יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב, ומטבילין את הראש בדבש, הג"ה (אשרי ר"ה פ"א סי' ה') מאור זרוע (סי' רנ"ז), וכן עשה מהרי"ל (ר"ה סי' ח'). אף כי מצוה לשמוח ולהרבות מנות בראש השנה ולאכול מעדנים ולשתות ממתקים כנזכר, מכל מקום כתב האגודה בפרק בתרא דראש השנה (אות כ"א) האוכלים בראש השנה לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקילו ותהיה יראת ה' על פניהם.
סימן תשצב
רבי אליעזר אומר לעולם יסדר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל (ברכות לב א), ואוקימנא בברכות של ראש השנה ויום כפור ושל פרקים, שכל אדם חייב להסדיר תפלתו כדי שלא יטעה, ואפילו היחידים, כל שכן ש"ץ שאימת הציבור יתירה עליו. לכן כל אדם יחזור וילמוד התפלה והקרובץ מקודם להיות שגורים בפיו בראש השנה בשעת התפלה. וכן ילמוד בניו ובני ביתו סדר התפלה וסדר הברכות, והמלכיות וזכרונות ושופרות, כדי שלא יצטרך בראש השנה להפסיק בתפלתו להראות להם אז הסדר (מהרי"ל ר"ה ב').
סימן תשצג
מתפללין בראש השנה וביום כפור בקול רם כדי שילמדו זה מזה. ולא חיישינן שיטעו זה את זה הואיל ומצוי בידם מחזורים ותפלות, מרדכי במסכת יומא (סי' תשכ"ה). והבית יוסף כתב בטור אורח חיים סימן ק"א, לפי שהם ימי תשובה משמיעים קולם כדי לכוון יותר, ואיידי דחביבי להו יהבי דעתייהו ואינם מטעים זה את זה אף על פי שמשמיעים קולם.
סימן תשצד
באלו הימים נהגו שלא להעמיד חזן אלא המקובל לכל הקהל. והוא הדין לכל שאר תעניות, כדאמר במסכת תענית (טו א) בתעניות לא מוקמינן אלא זקן ורגיל ומרוצה לעם, תשובת מהר"ם (מרוטנבורג ד"ל סי' קי"א). וכל המתפלל שלא ברשות אלא מחמת אלמות וגאות, אין עונין אמן אחריו, שנאמר (תהילים י, ג) ובוצע ברך נאץ ה'. וש"ץ שאינו מוציא אחד מן הקהל אפילו האחרים לא יצאו. מהרי"ש השיב חלילה ליחיד כל דהו למחות בלי טעם טוב, אך יציע דבריו לפני טובי העיר, אם יהיו דבריו נראין שראוי למחות עליהם הג"ה צורי"ך וכן תשובת הר"ח אור זרוע (הגהות מנהגים ר"ה סי' ק"ג), וכן כתב הר"י וויי"ל בדיניו סימן ס' בשם ר' שבתאי ז"ל.
וכתב בספר חסידים (סי' תשנ"ח), בפילגש בגבעה שתי פעמים ששאלו ע"י כהן שלא היה פנחס נפלו, ובשלישית שהיה פנחס נצחו. לכך כל העוזרים לשאינן הגונים שיתפללו, הקדוש ברוך הוא מונע את הטוב מאת הקהל, ומעלה על כל שיסייעו כאילו גזלו הטוב מן הקהל, ועתידים ליתן את הדין. וכתיב (זכריה א, טו) והמה עזרו לרעה, וכתיב (מלאכי ב, ט) נושאים פנים בתורה. והתורה צועקת על כל יודעי התורה על כל שבידם למחות או מחניפים. וכתיב (ירמיה ב, ח) ותופסי התורה לא ידעוני, וכתיב (זכריה י, ג) על הרועים חרה אפי. לכך אם יש איש רוע מעללים או בעל מחלוקת, וגורם מריבות ויודע להרים קול בנעימות, ורוצה להתפלל להוציא רבים ידי חובתן, או יודע לתקוע בשופר, אם יד הצדיקים תקיפה לא יתנוהו להתפלל או לתקוע בשופר, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, וכתיב (ישעיה מג, כז) מליציך פשעו בי. וישאלו בני ישראל בה' ושם ארון ברית האלהים בימים ההם, ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן עומד לפניו בימים ההם (שופטים כ, כז). הרי מתחלה לא היה פנחס, לכך נפלו מישראל. הרי כשהיה צדיק משוח מלחמה ונקי נוצחים. לפיכך אם שואלים לצדיק רצונך שפלוני קרובך יתפלל ביום הכיפורים או לעצור המגפה, ויודע שאחר יותר צדיק להתפלל ותלוי בו, מוטב שאותו צדיק שיותר טוב יתפלל, ואל יחשוב בשנאתו כיון שבעבור רבים הוא אל יחניף. ואם יבא לידי מחלוקת אל ידבר שום דבר. ואם בעבורו לא יעשה זה או זה, למה יקבל שנאה, וגם אל יאמר יתפלל פלוני אם אינו הגון, רק ישתוק שלא יהא על ידו עכ"ל.
סימן תשצה
כתב עוד בסימן תשנ"ז, צדיק אחד היה רגיל להתפלל בראש השנה ויום הכיפורים, כי הציבור בחרו בו לפי שהיה צדיק, ובסוף ימיו לא רצה להתפלל. אמרו לו למה לא תתפלל אתה כמו בכל שאר שנים. אמר להם אם יתפלל וימות יאמר בני אני רוצה להתפלל תחת אבי, ואני חפץ שבימי יתפלל אדם הגון, תבקשו לפלוני בן פלוני שהוא צדיק וחכם בתורה וגומל חסדים. ועל זה נענש עלי הכהן, שהיה לו להעביר בניו ולבחור בכהנים צדיקים, וכתיב (שמואל א' ג, יג) ולא כהה בם. כי המצות אינן ירושה, אף על פי שכתוב (דברים לג, ד) מורשה קהלת יעקב, וכתיב (תהילים סא, ו) ירושת יראי שמך, נחלתי עדותיך (שם קיט, קיא), כגון שממלא מקום אבותיו כגון מלך וכהן גדול. אבל המצות אינן ירושה, אלא הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ספר תורה ולא אחר, שנאמר (ירמיה ב, ח) ותופשי התורה לא ידעוני. וראוי לצדיק זקן להתפלל בראש השנה ויום הכיפורים. אם רואה שמחלוקת עושים עליו לא יתפלל, אף על פי שאחר שאינו הגון הורד לפני התיבה להתפלל, זהו חטאת אותם שיכולין למחות ואינן מוחים עכ"ל.
סימן תשצו
ערבית ושחרית ומנחה, מתפללים אבות וגבורות וקדושת השם יתברך. ונהגו להוסיף באבות זכרינו, ובגבורות מי כמוך, בקדושת השם ובכן. וחותם המלך הקדוש, וכתוב בהודאה. ובספר בברכה אחרונה, וחותם עושה השלום, כי השלום בגימטריא ספריא"ל המשתק השטן ומלמד זכות לישראל (הגהות מנהגים סי' ק"ו). ואומרים זכרנו בחטף קמץ לשון בקשה, אבל זוכרינו בחולם הוא לשון זוכר שלנו.
מהר"ם היה אומר לחיים בשב"א, כי לחיים בפתח משמע לא חיים (תשב"ץ קטן סי' קי"ט), וכן כתב הטור אורח חיים (סי' תקפ"ב). ומאדוני מורי מהר"ש ז"ל שמעתי שאין לחוש אם אומר לחיים בפתח, דלשון הכתוב הוא כל הכתוב לחיים בירושלים (ישעיה ד, ג). ומהר"ם לטעמיה אזיל דסבר כל היכא [דאיכא] למטעי לא סמכינן אקרא, כמו שגם בברכת המזון היה אומר מהר"ם נודך ולא נודה לך (אגור סי' רס"ד), דמשמע נודה לך את פלוני, ואף על גב דקרא כתיב נודה לך לעולם לדור ודור (תהילים עט, יג), אלמא היכא דאיכא למיטעי לא משגחינן בקרא, אבל אנו הכי נוהגין לומר נודה לך מלשון הכתוב אף דאיכא למיטעי, דחביב לשון הכתוב כדאיתא באו"ח סי' קכ"ז, הכי נמי הכא אין לדקדק. אכן יש לומר שלא על חנם הקפיד מהר"ם ז"ל בזה, שהרי בכל יום אנו אומרים והעמידנו מלכנו לחיים ושמור צאתינו ובואינו לחיים ולשלום, לאל אשר שבת בקמץ, לאדון את הכל בפתח, ולא פירש מהר"ם דבר. אמנם השטן מקטרג בשעת הסכנה ובדיבור קל יסטין, על כן יזהר כל אדם לדקדק בתפלתו כפי יכלתו וכחו. וכן משמע בטור שבסימן קפ"ז כתב עליו ואנו נוהגין לומר נודה לך דקרא כתיב, ובהלכות ר"ה סימן תקפ"ב לא כתב מידי, משמע שהסכים עם מהר"ם.
שהשלטון בחטף קמץ, כי בחירק משמע אדם שלטון. ואין לומר כי כל הרשעה רק וכל הרשעה. הרשעה בחירק. כעשן בכף. ואין אומרים את יום חג בראש השנה כי לא מצינו בתורה שנקרא חג, ומדברי קבלה לא ילפינן (הגהות מנהגים ר"ה סי' ק"ה). ואין לומר ודברך מלכנו אלא ודברך אמת וקיים לעד, שנאמר לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהילים קיט, פט).
סימן תשצז
וכתוב לחיים כל בני בריתך חמשה תיבות, ברוקח (פירוש הסדור עמ' תרנ"ג) כנגד חמשה חומשים. ומן יצחק ראש לנימולים עד משה שחידש וביום השמיני אפילו בשבת חמשה דורות, ועתה מזכירין בני ברית כנגד אותן חמשה דורות. וכנגד חמשה תיבות מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות לב, לב). לכן אין לומר וכתוב לחיים טובים, וכן הוא בהג"ה מהרא"ק (מנהגים ר"ה סי' ק"ב). גם מהרי"ל לא אמרו עד נעילה, ואז אין לומר כל. ואפשר שהאורח חיים שכתב לחיים טובים לא היה אומר כל, וכן כתב בעל ההגהות מנהגים (שם).
סימן תשצח
מראש השנה עד יום הכיפורים אין אומרים המברך עמו בשלום, כביכול עתה עת משפט, ובמקום צדקה אין משפט, ובמקום משפט אין צדקה, וכאילו אינו יכול לברך (תוספתא סנהדרין פ"א ה"ג). לפיכך אנו אומרים עושה השלום, במקום משפט יש שלום, וכדכתיב (זכריה ח, טז) אמת ומשפט ושלום. וכתבו בעלי הסודות (מהרי"ל ר"ה ז') טעם החתימה עושה השלום גימטריא ספריא"ל, הוא אחד משבעים שמות של מטטרו"ן, גימטריא החס"ד והרחמי"ם, שר החסד והרחמים. השלום גימטריא צרופ"ה ממונה על התורה, ותלמידים חכמים מרבים שלום. ונראה לי עוד לרמז שהוא מזקק ומצרף זכיותיהם של ישראל, ועושה שלום ביניהם לבין אביהם שבשמים גימטריא עוש"ה, לפיכך מתפללין עושה השלום. ועוד לפי שהקדוש ברוך הוא עושה צדקה בדין לישראל, וכתיב (ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום. בספר עד לשלום י"ו תיבות, כנגד י"ו חיים בתמניא אפי (תהילים קיט), וסימן עץ חיים הי"א למחזיקים בה (משלי ג, יח).
סימן תשצט
ואי שכח זכרנו ומי כמוך וכתוב בספר, מסיק באו"ח (סי' תקפ"ב ס"ה) ובמרדכי (ברכות סי' ל"ג) שאין מחזירין אותו. אבל המלך הקדוש המלך המשפט אי שכח מחזירין אותו, לפי שהם כתובים בתלמוד (ברכות יב ב). שכח המלך הקדוש חוזר לראש. שכח המלך המשפט חוזר להשיבה, ואם עקר רגליו חוזר לראש. ובאורח חיים סימן קי"ח (בטור) כתב אחי הר"ר יחיאל כו', משמע שם שאם שכח לומר המלך המשפט אינו חוזר, כי דווקא להם שהיו אומרים האל המשפט קאמר תלמודא דחוזר, אבל אנו שרגילין לומר כל ימות השנה מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר, כי מה הפרש יש בין המלך המשפט למלך אוהב צדקה ומשפט, והרא"ש (ברכות פ"א סי' ט"ז) הסכים גם כן לזה, וכן משמע מלשון אורח חיים דהלכות ראש השנה (סי' תקפ"ב) שלשון הגמרא כל השנה כולה האל הקדוש האל אוהב צדקה ומשפט. דו"ק היטב בספרים ישנים ובמרדכי סוף פרק קמא דברכות (סי' לג), וכן בסמ"ג (עשין י"ט) כתב טעה וחותם אוהב צדקה ומשפט חוזר נו'. ולא הזכיר בדבריו טעה וחתם מלך אוהב צדקה ומשפט, וכן כתב הר"ר יונה סוף פ"ק דברכות (ז. ד"ה מיהו) בהדיא דאין צריך לחזור.
סימן תת
נשאל הרשב"א (ח"א סי' ל"ה) על שליח צבור שטעה ואמר האל הקדוש, ותוך כדי דיבור חזר ואמר המלך הקדוש, אם צריך לחזור. והשיב על זה וסוף דבריו שב ואל תעשה עדיף.
סימן תתא
"אבינו מלכינו חטאנו לפניך" בגימטריא "עקיבא בן יוסף יסדו בו", או "יסד בזה". ויסדו כנגד שמנה עשרה. אבינו מלכנו חננו, נגד חונן הדעת. החזירנו בתשובה, נגד הרוצה בתשובה. סלח ומחל, נגד סלח לנו. כתבנו בספר גאולה, כנגד גואל ישראל. שלח רפואה, נגד רפאנו. חדש עלינו, נגד ברך עלינו. הרם קרן, נגד תקע בשופר. בטל מעלינו, נגד השיבה והסר ממנו יגון ואנחה ומלוך. כלה כל צר, נגד שובר אויביו. מחק ברחמיך, נגד יהמו רחמיך. הצמח, נגד מצמיח קרן ישועה. שמע קולינו, נגד שמע קולינו.
כתב בספר ראבי"ה סימן תקל"ז וז"ל, שמעתי ממורינו שמואל החסיד ז"ל, אשר תיבות אבינו מלכנו כמניין הנה עקיבא יסדה ע"כ. יש חזנים אין אומרים בספר מחילה וסליחה כי אין המניין עכ"ל. אך בויטרי משמע כי הוסיפו על רבי עקיבא וז"ל, אבינו מלכנו נהגו לומר מימות רבי עקיבא, כדמפרש בתענית (כה ב) שאמר כמה רננים ולא נענה, עד שירד רבי עקיבא ואמר אבינו מלכנו ונענה, והוסיפו עליו וקבעו בעשרת ימי תשובה עכ"ל. ומהרי"ל ז"ל אמר כתבנו בספר מחילה וסליחה וז"ל, אף כי ראוי לומר סלח ומחל, מכל מקום יאמר בספר מחילה וסליחה, כי הספר נקרא כן מחילה וסליחה עכ"ל.
וכתב מוהר"ר הירץ ז"ל וזה לשונו, ואיני יכול לכוון, הנה עקיבא יסדה רס"ו בגימטריא והסדר הזה רס"ב, אף כי לא יאמר בספר מחילה כדברי ראבי"ה עכ"ל. לדעתי דעת ראבי"ה כנגד עקיבא יסדה באלף, ותמצא מכוון רס"ב. אך על כל פנים בסדר שלנו הוא הרבה יותר. ואין לתמוה כי נתוספו כמו אבינו מלכנו חננו ודומה לו, וכל המרבה בשבחות הרי זה משובח, מאל מלך גדול בתשבחות.
ויש לומר כלה כל צר, כלה דבר וחרב. כלה בפתח, מלשון כלה ואינימו (תהילים נט, יד) דאל"כ משמע כולו. מחל וסלח, יש גורסין סלח ומחל, כי אומרים מחילה גדולה מסליחה. סליחה הרחבת זמן, כמו שאמר (במדבר יד, כ) סלחתי כדבריך, לא אמיתם עתה. מחילה לגמרי משמע. וכן בתפלת שמנה עשרה סלח לנו, על דרך תפלת כושי. קרע רוע נוהגין לאומרם במרכא טיפחא קרע רוע, כתבינו בטיפחא.
סימן תתב
ומוציאין שני ספרי תורות, וקורין בפרשת וירא (בראשית כא, א - לד) מן וה' פקד את שרה. וכתב הר"ן בפרק בני העיר (מגילה ד. ד"ה ת"ר) הטעם לפי ששרה וחנה שניהם נפקדו בראש השנה, לכן מפטירין גם כן ויהי איש אחד וגו' (שמואל א, א).