מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · ימי תעניות
סימן תשמז
שני וחמישי הם ימי רצון של ארבעים יום שעלה משה רבינו ע"ה ביום חמישי וירד ביום שני וקבל לוחות אחרונות. וגם ב"ד שלמעלה יושבים בדין, לפי שצדק משמש בתחלת יום ה' ובתחלת ליל ב', לפי הסימן חל"ם כצנ"ש בימים, כצנ"ש חל"ם בלילות. ולכך בית דין יושבין, סימן לדבר בצד"ק תשפוט (ויקרא יט, טו). ולכן רגילין להתענות בם לפעמים, וסימן לדבר דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו) ב'ה' מצאו (מנהגים הנהגת חול ובהגהות סי' י"ז).
נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות בה"ב אחר פסח ואחר סוכות, משום דאמרינן פרק עשרה יוחסין (קידושין פא א) סקבא דשתא רגלא, פירוש תבורה של כל השנה הוא הרגל, שאוכלין ושותין שבעת ימים יותר מדאי, ומרוב אכילה ושתייה והשמחה פוחזין וחוטאים, וצריכין להתענות לכפר עליהם (כלבו סי' ס"א). וסמכו אקרא דאיוב (א, ה) ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגומר והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב אולי חטאו בני, והתם היו ז' ימים דומיא דפסח וסוכות, משא"כ בעצרת דאינה אלא שני ימים. וחנוכה אין צריך כי אז אין בני אדם פנויין ממלאכתן וליכא שמחה יתירה. גם כי לא למשתה ושמחה נתנוה אלא להודות ולהלל (הגהות מנהגים חודש אייר סי' מ"ז).
ור"י בן נחמן כתב שבשביל שאחר הסוכות ופסח האויר משתנה, ותולדות האדם משתנים וגופו של אדם מתחלש, שלא הרגיל עדיין באותו אויר, כדאמרינן (יומא כט א) שילהי קייטא קשה מקייטא. על כן אנו מתענים שיחזק הקדוש ברוך הוא את גופינו עכ"ל. והמרדכי במסכת תענית (סי' תרכ"ט) כתב בשם אבי"ה דעיקר הטעם הוא לפי שאנן בתר בני בבל גרירינן, והם היו מתענים אחר החג בימי רביעי כשלא ירדו גשמים, ובני ננוה אחר הפסח. אבל אחר חג השבועות לא מצינו שמתענים בשום מקום, עד כאן לשונו. ולהאי טעמא נראה דאין להתענות אחר החג עד שבעה עשר מרחשון דהוי רביע ראשונה. וכן הנהיגו מהרי"ל ומהר"י ווייל (דינין והלכות סי' י"ד). וכן כתב התשב"ץ (סי' ק"ז) וז"ל, תענית שני וחמישי ושני באייר קודם ל"ג בעומר, ובמרחשון אחר י"ז בו עכ"ל.
סימן תשמח
הא דקורין ויחל בתענית, סומכין על ספרים חיצונים תוספות בפסחים (מ. ד"ה אבל) ובסמ"ג על מסכת סופרים (פי"ז ה"ז). ואף על פי שהוא לסוף שני פסוקים מהפרשה, ולא סמכינן על המשנה (מגילה ל ב) דקתני שבתעניות קורין ברכות וקללות. והא דנמצא כתוב בפוסקים שאנו מתחילין ויחל שני פסוקים אחר הפרשה, ובספרים שלנו המדוייקים אינו כן. נשאל על זה גדול בדורו מהר"י מולן (סי' קמ"ט), והשיב דכמה פיסקי פרשיות יש בספר תורה של צרפתים דלא כרמב"ם.
וכשקורין ויחל בתענית שותק החזן והקורא בתורה עד שיאמרו הקהל שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך, וגם ה' ה' אל רחום, לומר כי הקהל אומר אותו כעין תפלה, ומתכוונים לבם כלשון בקשה. והחזן והקורא אינן רשאין לקרות בלשון בקשה, אלא כך עשה משה היאך היה המעשה שמשה בקש ומספר כל הענין, רחום אחד, וחנון ב', ארך אפים ג', ורב חסד ד', ואמת ה', נוצר חסד לאלפים ו', נושא עון ז', ופשע ח', וחטאת ט', ונקה י', וסלחת לעונינו י"א, ולחטאתינו י"ב, ונחלתנו י"ג, הרי י"ג מדות כמו שמצינו אותם. ודע שכך יש למנותם, שהרי אמת"י [פירוש שם המחבר הפזמון היה אמתי, ורשם שמו בראשי חרוזות אזכרה, מדת, תמכתי, יהי. ומצינו שם זה בכתוב כמו יונה בן אמתי] שיסד הפזמון ה' ה' מנה כן שלש עשרה מדות. ויסד באחרונה תמכתי יתדותי בשלש עשרה כו', הרי כמו שמנינו לך, חברם יחד לאומרם, עד כאן הם דברי ספר חסידים. ולא יתכן בעיני, כי ה' ה' אל גם כן שלש מדות הם כמו שכתב הרמב"ן ורבינו בחיי (שמות לד, ו). ושלש עשרה מדות אמר משה רבינו ע"ה כשעבר ה' על פניו, ואחר כך אמר דרך בקשה וסלחת לעונינו כו', ואינו מן המדות הוא. וכן אמת"י ז"ל לאחר שיסד שלש עשרה מדות יסד וסלחת לעונינו כו', שאחר הזכרת המדות יש לומר דרך בקשה וסלחת לעונינו כמו שעשה משה.
סימן תשמט
אם הסכימו הקהל להתענות בה"ב, לא קורין בבוקר כי אם פרשה דשבוע, ולערב ויחל, אגודה פרק ב' דתענית.
סימן תשנ
אין קורין ויחל ועננו אפילו בתענית שמתענים בעת צרה אלא אם כן יש עשרה בבית הכנסת שמתענין. אורח חיים סימן תקס"ו.
סימן תשנא
כתב מהר"י קול"ן בתשובה (מהרי"ק שרש ט' ענף ה') בתענית ציבור של בה"ב אף על גב דתענית אינו אלא מכח מנהג, אפילו הכי דוחין כבוד הכהן שאינו מתענה שיצא חוץ לבית הכנסת ועומד ישראל המתענה במקומו (הגהות מנהגים שבת מ').
סימן תשנב
שכח שליח ציבור עננו, אם נזכר קודם שומע תפלה יאמר בשומע תפלה כיחיד, מהר"י קאר"ו באורח חיים סימן קי"ט (ס"ד). ואם עקר רגליו אין מחזירין אותו. ויחיד ששכח יאמר באלהי נצור בלא חתימה.
סימן תשנג
במנחה בתענית ציבור, ויחיד המתפלל עם הש"ץ ואומר עמו קדושה ולדור ודור, נראה לי דמכל מקום לא יאמר עמו עננו, כך מצאתי משם מהרי"ל (החדשות סי' נ"ו).
סימן תשנד
יחיד המתענה יאמר עננו ביום תעניתינו, דלעולם לישתתף בהדי ציבורא, תשובת הרשב"א (ח"א) סימן כ"ה.
סימן תשנה
מנהג ליתן צדקה במנחה דתענית, דאגרא דתעניתא צדקתא (ברכות ו ב), וכתיב (דברים יא, יג) לעבדו בבל לבבכם, ויש אדם שחביב ממונו מגופו (הגהות מנהגים אייר מ"ב). ושמעתי מפי מורי ז"ל, דמהאי טעמא מפטירין דרשו בתענית, שנאמר בה (ישעיה נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה וגומר. ואח"כ מצאתי בתוספות פרק הקורא עומד (מגילה כא. ד"ה הקורא) וז"ל, והטעם שמפטירין במנחה בתענית ולא בשחרית, משום דכתיב בהפטרה דרשו משפט ועשו צדקה, ואגרא דתעניתא צדקתא לעת ערב, ומשום הכי נכון לאומרו בערב אחר שעשו צדקה ע"כ. וסימן לדבר תענית אותיות ת"ת ענ"י.
סימן תשנו
תענית שמשלימים צריך להתענות עד שיראה ג' כוכבים או עד שתזרח הלבנה בכח. הג"ה אשירי (תענית פ"א סי"ב) מאור זרוע במסכת תענית.
סימן תשנז
במגלת תענית (פי"א ד"ה כ"ח באדר), אמר ר"י בן דוסתא משם ר"י הגלילי, מי שנשבע להתענות ערב שבת הרי זה שבועות שוא, שמקצת ערב שבת כשבת, לכן אין להתענות לכתחלה בערב שבת. גם אנשי המעמד לא התענו בערב שבת. וכן בתנחומא פרשת בראשית (פיסקא ג') מדייק דאין מתענין בערב שבת ענוי רשות. ומטעם זה מצאתי בשם הר"י ווייל (הגהות מנהגים פורים נ') דהיכא דאיקלע ראש חודש בראשון בשבת, אותן הנוהגים להתענית בערב ראש חודש יתענו ביום ה'. משמע אבל איקלע ראש חודש בשבת יש להתענות בערב שבת דזמנו הוא, וכן הורה מורי מהר"ש ז"ל, ולא לאם חל ראש חודש ביום ראשון, דביום דמקדימין התענית לא קבעינן בערב שבת, כמו תענית אסתר, אבל הכא זמנו הוא.
סימן תשנח
כתב מהר"י מולן בתשובה סימן קנ"ז, תענית יחיד בערב שבת מנהג דילי עד אחר תפלת ערבית כדברי מהר"ם. אבל תענית ציבור לעצמי אני מחמיר להשלים, ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירי. ולעלמא אני אומר דעביד כמר עבד, והכל לשם שמים, ועמך כלם צדיקים. ואמר מהרי"ל דתענית יחיד מתקרי דגזר יחיד על עצמו להתענות עכ"ל. וכדבריו כן נוהגין. וערב ראש השנה כתענית יחיד ואין משלימים. ויום שמת בו אביו או אמו, כתב מור"י ז"ל (מהרש"ל) בתשובה שאם התענית הראשון איקלע בערב שבת, אז המנהג שלא להשלים, עיין בתשובותיו סימן ט'.
סימן תשנט
מהר"ם כשהוא היה מתענה תענית חלום בערב שבת, מתענה עד צאת הכוכבים, דכיון שהוא חמור כל כך עד שיתענה תענית חלום אפילו בשבת לכתחלה. וכל שכן אם התחיל להתענות בערב שבת שצריך להמתין עד צאת הכוכבים (תשב"ץ קטן סי' א').
סימן תשס
עכשיו אין לנו להתענות בשבת מחמת חלום, שאין אנו בקיאין בפתרון חלומות, אורח חיים בהלכות תענית (סי' תקס"ח). אבל בהלכות שבת סימן רפ"ח כתב שמותר להתענות תענית חלום. ונמצא כתוב בשם רב האי גאון שאין אנו מתענין תענית חלום בשבת רק על ג' דברים. אם רואה ספר תורה שנשרף, ויום כיפור בשעת נעילה, ושיניו או קורות ביתו נופלת ע"כ. ויש אומרים שרואה יום כיפור אף שלא בשעת נעילה. ויש אומרים הרואה שקורא בתורה, ויש אומרים הרואה שנושא אשה. ויש אומרים מי שראה בחלום שמת מנשקו צריך להתענות אפילו בשבת. והאידנא נהיגי עלמא להתענות על שלשה חלומות דרב האי גאון. והמתענה בשבת יאמר עננו באלהי נצור בלא חתימה גם יאמר רבון העולמים כו' כמו בחול. והמתענה בשבת צריך לעסוק כל היום בתורה ויתכפר לו, הגה"ה באשר"י ממסכת תענית (פ"א סי' ט"ז).
סימן תשסא
אף שמותר להתענות תענית חלום בשבת, מכל מקום צריך להתענות יום אחר שיתכפר על ביטול עיקר עונג שבת (תענית יב ב). וכתב הזוהר בפרשת ויקהל (ר"ז ע"ב) שצריך להתענות מיד ביום המחרת, כדי לתקן את אשר עוות בביטול עונג שבת. וכן הוא במדרש משלי אמר רב ליתב בתעניתא באחד בשבת. וכן כתבו הגהות מרדכי החדשות בשם הרשב"א (ברכות לא: ובשו"ת ח"ג סי' רכ"ב) דהא דאין צריך שיהא התענית מיד ביום א', דווקא מי שתשש כחו ואינו יכול להתענות ב' ימים רצופים. שאל"כ ראוי לו שלא יתעכב לבקש סליחה וכפרה ע"כ. והר"ר שמואל מבונברק (מרדכי שבת פ"א סי' רכ"ט) התיר בדוחק לאשה שלא יכלה להתענות שני ימים רצופים, להתענות אחד מימי השבוע ולא ביום ראשון. וכן הוא בספר אור זרוע (ח"ב סי' ת"ז) דמנהג להתענות באחד בשבת, ואין משנין.
סימן תשסב
כתב הר"ר אלחנן, היושב בתענית חלום בראש חודש חנוכה ופורים, יתיב תענית לתענית כמו בשבת, מרדכי פ"ק דשבת (סי' ר"ל) וכן הוא הגהה מיימוני פרק א' דתענית (אות ב').
סימן תשסג
מצאתי כתוב בשם הרי"ח (הגהות מנהגים טבת סי' ל"ז) שאם ישן אדם בצהרים וחלם חלום רע שצריך תענית, שיש לו להתענות מעת לעת, מצאתי בקובץ. וכן כתב מהרי"ש משם מהר"ש (מנהגי מהר"ש מוינא) שהתענה בשבת כשישן שינת צהרים, ובא לו חלום שמתענין עליו, אז היה מתענה מאותו חצי יום שבת ואילך עד חצי לילה ואז הבדיל, ואומר שזה עולה ליום שלם, ואחר כך ביום ראשון היה מתענה תענית לתעניתו.
סימן תשסד
מה שמתענין ביום שמת אביו, שהרי דוד התענה על שאול כי קראו אבי (שמואל א' כד, יא), וצם על יהונתן (שם כח, כג) ועל אבנר (שמואל ב' ג, לה) כי יש לצום על מיתת אדם חשוב, וכתיב (בראשית לב, לג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, כי אמרו הואיל ופשענו והנחנו הזקן הלילה לבדו לכך אירע לו בשבילנו, לכך נדרו שלא לאכול גיד הנשה.
דבר אחר דין שהאב והבן גוף אחד ודין שיצטערו הבנים. כי הנה מעשה ברב סעדיה בן יוסף החכם, באחד שהלך למדינת הים עם עבדו, והוליך עמו ממון גדול, ואשתו היה מעוברת. לימים מת האדון, והניח כל הממון, והלך העבד והחזיק בנכסיו, ואמר העבד אני בנו. כשגדל הבן שהולידה שמע שמת אביו הלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהן העבד, ונתחתן בגדולי הדור, והיה ירא הבן לפתוח פיו פן יהרגוהו, ונתאכסן בבית רב סעדיה והניח לפניו לאכול ולא אכל עד ששם לפניו אלו הדברים. נתן לו עצה לדבר אל המלך, שלח אחר רב סעדיה לדון דין זה. וצוה רב סעדיה להקיז דם זה בספל אחד ודם זה בספל אחר, ולקח עצם לעומת עצם של אבי הבן והניחו בספל העבד ולא נבלע הדם. ולקח העצם ושם אותו בספל הבן ונבלע הדם בעצם כי הוא גוף אחד. ולקח רב סעדיה הממון ונתנו לבנו שבא. הרי ראוי לבן שיתעצב ביום מיתת אביו, וכן אמר איוב (ג, ה) כי לא סגר דלתי בטני, ולא אמר בטן אמי שהכל כגוף אחד. וכתיב (שם א) ויקלל את יומו, לכך יש להתענות ביום שמת אביו.
סימן תשסה
דרך להתענות יום שמת בו אביו ולא יום שנקבר בו, כי יש בני אדם המתענים יום קבורה ולא יום המיתה. והבל הוא כיום שנהרג גדליה בן אחיקם, אגודה פרק ג' דשבועות. וכן הורה מהרי"ל (תענית סי' י"ט), וכן הוא בתרומת הדשן סימן רצ"ג.
סימן תשסו
אם מת לו אב או אם באדר ונתעברה השנה, השיב מהר"י מולן בתשובה (סי' ל"א) דמנהג שלו להתענות באדר א'. וראייה מפטירת משה רבינו ע"ה דאותו יום נהג עלמא באדר הראשון, ופטירתו סמוך לניסן, כדמוכח סוף פ"ק דקדושין (לח א), וכן כתב מהרא"י בתרומת הדשן סי' רנ"ד. וכתב בסוף דבריו אמנם בהא מודינא דאם נפטר בשנת העיבור בשני, שיעשה לעולם בשני.
סימן תשסז
מי שאינו יודע איזה יום הוא יום שמת בו אביו או אמו. הורה לי מורי מהר"ש ז"ל לברור יום מיוחד ויתענה בו ויאמר קדיש, אך אם יש יתום אל יסיג גבול ודאי.
סימן תשסח
אם איקלע יום שמת בו אביו בשבת או בראש חודש. כתב מורי ז"ל בספרו הגדול אשר עדיין כמוס באוצרות המלך שלמה שאין להתענות כלל, וכן משמע בתשובותיו סימן ט'. דלא כמהר"י קולון דידחה למחר. ומצאתי בקובץ ישן שכתב בשם מהרא"י, שאמר שדעתו מסכמת עם מהרי"ו שאמר בשם מהרי"ל היכא שחל יום שמת בו אביו או אמו בשבת או בראש חודש, שאסור לאכול בסעודה של שמחה כמו סעודת נשואין או כהאי גונא. וכן נמצא בשם מהרי"ו שבליל שמחרתו יום מיתת אביו, שאין לאכול בסעודת שמחה. ומשמע דדוקא סעודת שמחה, אבל סעודת מריעות וכהאי גונא שרי.
סימן תשסט
מי שמתו הוריו בניסן, קבלתי מרבותי, וכן פסק הגאון מהר"י וייל"א שאין צריך להתענות. אבל אחר הפסח ואסרו חג קבלתי שיש להתענות כי לאו יום טוב הוא. והא דלא אמרינן תחנון, אינו אלא אגב, דלא אמרו רובו של חודש. עד כאן הוא מכתיבת יד מהר"ר יודא בן מהר"א, וכן מצאתי במנהגים ישנים מדור"א (עמ' 147).
סימן תשע
שכח ואכל כזית, לא איבד תעניתו אלא מתענה ומשלים בכל תענית צבור, ותענית חלום ויום שמת בו אביו. אבל נדר יום סתם ושכח ואכל איבד תעניתו, ואוכל ומתענה יום אחר (מנהגים חודש אייר). מיהו המדקדקים מחמירים אפילו ביום זה חייב להשלים, ועבדינן תרווייהו משלימין ופורעין, עיין בתרומת הדשן סימן קנ"ו.
סימן תשעא
כשמתענין בה"ב אחר החג, או בעשרת ימי תשובה, ואירע ברית מילה, מצוה לאכול ואין צריך התרה. ואף על פי שדבר שאינו כי אם מנהג צריך התרה, כדמשמע בנדרים (טו א), הכא אין צריך, כי לא נהגו להתענות כהאי גונא. ודוקא האוכלין שם, אבל אם שולחין מנה לאדם מן הסעודה אין לו לאכול (הגה"מ תעניות פ"א אות א'). מי שקבל עליו תענית במנחה בעשרת ימי תשובה צריך התרה, בשם מהר"ם. הגהות מימוניות (תעניות פ"א אות א').
סימן תשעב
אם קבל עליו להתענות בה"ב או כמה ימים, ואח"כ בורר יום ידוע להתענות בעד אחד מאותן ימים. אפילו אם קבל במנחה שיתענה באותו יום, מקרי יום סתם לענין ללות ולפרוע, דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו, וכשהוא לווהו עדיין עיקר נדרו קיים, כה"ג לוה ופורע. אבל אם לא קבל עליו קודם לכן להתענות יום אחר אלא במנחה קבל עליו להתענות למחר, מקרי יום זה ואינו יכול ללוותו, כך נראה מדעת הפוסקים (ר"ן תענית ד. ד"ה ויש). גם מי שקבל עליו להתענות שנה תמימה בה"ב, כתב מהרא"י (תה"ד סי' רע"ה) דיש לדמותן ליום זה. וכתב בסוף, מכל מקום הדעת נוטה בנדון דידן דאין ללוות התענית אלא בשביל אונס או צער ממש, או בשביל סעודת מצוה דשייך בגווייהו. ואף על פי כן צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר משהוא רגיל עכ"ל.
סימן תשעג
כתב בכתבי מהר"ר איסרלין (תה"ד ח"ב) בסימן ס', מי שהוא נדור ובא להתענות סך תעניות, יכול לדחותה עד ימות החורף. וכן כתב בהגהות מרדכי סוף פרק איזהו נשך (ב"מ סי' תנ"ו).
סימן תשעד
כתב בתשב"ץ סימן קי"ב, אסור לומר לאחרים מתענה אני. ומביא ראיה מירושלמי פרק אין דורשין (חגיגה פ"ב ה"ב) ההיא איתתא דמיתא כבר הוי נפיק לה אור של גיהנם מאודנא לאודנא. חד אמר משום דהוית משתעי בשעת תענית אחת עשיתי שתים, וחד אמר משום דמשתעי לאחריני מתענה אנא.
סימן תשעה
חמשה עשר באב אין נופלין לילה ויום, לפי שהוא יום טוב שבו הותרו השבטים לבא זה בזה, והותר שבט בנימין לבא בקהל. וכלו מתי מדבר, דאיתא באיכה רבתי א"ר אבין יום שבטל בו החפר, דאמר ר' לוי כל ערב ט' באב היה כרוז יוצא, כל העם צאו לחפור, ויוצאים וחופרים כוכין וישנים בהם. ובשחרית הכרוז יוצא הבדלו החיים מתוך המתים, ובודקים עצמם וחסרים ט"ו אלף ופרוטרוט בכל שנה. כך עשו מ' שנה יום לשנה יום לשנה, הרי מ' שנה. בשנה אחרונה עשו כן, בדקו עצמן ונמצאו שלמים, אמרו שמא טעינו בחשבון, וכן בי' בו בי"א בי"ב בי"ג, עד דאיתמלא סיהרא. כיון דאיתמלא סיהרא אמרו בטל אותה גזירה מעלינו, ואותו יום עשו משתה ושמחה ויום טוב. ובו ביטל הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. ובו נתנו הרוגי ביתר לקבורה. ובו היו פוסקים מלכרות עצים למערכה, דמניסן עד ט"ו באב היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה, אבל מכאן ואילך תשש כחה של חמה ויש בעצים לחלוחית ומעלים עשן ומגדלים תולעת. וכדאמרינן במדרש איכה (פתיחתא לג) ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי אומר שבו כלה זמן קציצה לעצים, שבכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח, וכל עץ שהוא נקצץ אינו עושה מאכולת. ואותו היום שפסקו היו שמחים, לפי שבאותו היום היו משלימין ומסיימין מצוה גדולה כזאת.
סימן תשעו
איתא בסוף מסכת תענית (לא א) ובפרק יש נוחלין (ב"ב קכא ב) מכאן ואילך דמוסיף יוסיף, ושאינו מוסיף יסיף, מאי יסיף, תנא רב יוסף תקבריה אמיה. פירש רשב"ם, מט"ו ואילך דמוסיף מן הלילה על היום לשנות יוסיף ימים, כדכתיב (דברים ל, כ) כי היא חייך ואורך ימיך וגו', שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בתלמודו גם בלילה. ודלא מוסיף ייסיף. מאי יסיף, תנא רב יוסף תקברניה אמיה, שימות בחצי ימיו, כמו זכרם לא יסוף מזרעם (אסתר ט, כח) לשון כלייה. ודורשי רשומות נתנו סימן משכבי עד קומי שכבי, ומקומי עד שכבי קומי. רצה לומר מזמן שבועות שקורין בו מגלת רות דכתיב בה שיכבי עד הבקר (ג, י"ג), עד תשעה באב שקורין איכה דכתיב בה קומי רוני בלילה (ב, יט). שכבי עד הבוקר. ומקומי שהוא תשעה באב, עד שכבי שהוא שבועות, קומי רוני בלילה לראש אשמורת ע"כ.
ועדיין אנו צריכין למודעי מאי טעמא אמר תלמודא מט"ז, והלא הלילות מאריכין מתשעה באב. ונראה לי דכמו שלא נתיחד הדיבור לישראל עד ט"ו באב, כדאיתא בסוף תענית וביש נוחלין (שם). אף על גב דנתבטלה הגזרה מתשעה באב, דליכא ספיקא קמיה שמיא אלא שהיו ישראל עצבים. ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (ברכות לא א). כך אפשר שלא היו עוסקים בתורה, כדאיתא במסכת שבת (ל ב) אין השכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה, אמר רב יהודה, וכן לדבר הלכה. ואמרינן נמי שמעתתא בעי צלותא, ומט"ו ואילך היו עוסקים בשמחה ובטוב לב בתורת ה' המשמחת לב.