אור ברסלב
מטה משה עמוד העבודה › בין המצרים ותשעה באב

מטה משה· רבי משה מאט

עמוד העבודה · בין המצרים ותשעה באב

דיני שבועות

סימן תרצו

אמר הנביא (איכה א, ג) כל (אויביה) [רודפיה] השיגוה בין המצרים, דהיינו בין שבעה עשר בתמוז וט' באב. "השיגוה בין המצרים" בגימטריא "המה כ"א ימים מי"ז בתמוז ועד ט' באב" וזהו דאיתא באיכה רבתי (פתיחתא כ"ג) ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר מקל שקד אני רואה (ירמיה א, יא), אמר ר"א מה סימנו של שקד זה משעה שהוא מציץ עד שעה שהוא גומר כ"א יום, כך מי"ז בתמוז עד ט' באב כ"א יום. ואיתא נמי התם בושנו כי שמענו חרפה (ירמיה נא, נא) אלו י"ז בתמוז. כסתה כלימה פנינו, אלו תשעה באב.

אם כן הוא התחלת הפורענות, לכן אין מסתפרים משבעה עשר בתמוז עד אחר ט' באב, ואין נושאין נשים. ויש שאין אוכלין בשר ואין שותין יין מי"ז בתמוז עד י' באב (מהרי"ל בין המצרים ב'). וכתב הכלבו (סי' ס"ב) בשם הר"ר אשר הטעם משום דאמרינן בתלמוד במשנה (תענית כו א) בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד, וכן בעונותינו בטל ניסוך היין. ויש נמנעים משבעה עשר בתמוז עד שבת נחמו. וכתב מורי מהר"ש ז"ל בתשובה (סי' נ"ד) דלאו מנהגא הוא, וראוי למחות אם לא שחל תשעה באב ביום חמישי דאז מדינא הוא. אבל אם חל ט' באב מקמי הכי, מנהג של שטות הוא ואפילו התרה אינו צריך, כדאיתא בירושלמי פרק מקום שנהגו (פסחים פ"ה ה"א) כל דבר שאינו ידוע שהוא מותר והוא טעה בו באיסור נשאל לחכם ומתירין לו, פירוש בלא פתח וחרטה, כאשר פירש הרא"ש להדיא. ואף שמונעין עצמן מבשר ויין, כתב מורי מהר"ש ז"ל בתשובה סימן צ"ב דמותרין ברחיצה.

סימן תרצז

בין המצרים נמנעים מלברך שהחיינו על שום פירא. וכן איתא בספר חסידים (סי' תת"מ) הביאו מהר"י מולי"ן בתשובותיו (סי' ל"א) ע"ש. ונראה לפי עניות דעתי כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פירא או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או את הברכה. וצ"ע בתשובת מהרי"ל, ועיקר יסודו בנוי על ספר חסידים. בספר חסידים סי' (תתמ"ג) [תת"מ] כתב דיש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. ונראה לי דהמיקל בשבתות לא הפסיד.

סימן תרצח

באיכה רבתי (פ"א, כט) איתא, שצריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מז' שעות עד ט' שעות. ואין להכות אפילו רב לתלמידו אפילו ברצועה, לפי שבהן קטב מרירי שולט, וסכנה יש בדבר, שנאמר (שם א, ג) כל רודפיה השיגוה בין המצרים. וכן הוא במדרש תהלים מזמור רצ"א, וכן כתב הרוקח (סי' ש"ט). [אחר י"ז בתמוז אין אומרים פרקים בק"ק ורנקבורט].

סימן תרצט

כתב אבי העזרי (תענית סי' תתפ"ב) נהגו אבותינו שלא לרחוץ מראש חודש, ויש עלינו לקיים משום אל תטוש תורת אמך, וכן כתב המרדכי בשמו בתחלת מועד קטן (הל' ט"ב סי' תרל"ח). וכתב בתרומת הדשן בסי' ק"ן דמשמע דאפילו בצונן אסור. אף על גב דלשון הרמב"ם (הל' תענית פ"ה ה"ו) דווקא בחמין נהגו איסור. נראה דהאור זרוע (ח"ב סי' תי"ד) ומרדכי (שם) פליגי עליה, בהא דאינהו סברי דנהגי מראש חודש, ואיהו לא כתב אלא בשבת זו, הכי נמי נימא דבהא נמי פליגו. אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חרפי רוחצים בנהרות מראש חודש ולא מיחו בידם, והמחמיר תבוא עליו ברכה עכ"ל. ומהר"י ווייל (סי' קל"ב) כתב דמנהג שלא לרחוץ גם בצונן. ובדרשות מהרי"ל (ת"ב אות ט') כתב דמותר לחפוף הראש בערב שבת דחזון ישעיה, ודווקא במימי חפיפת הראש צוננין ולא חמין, ובקושי מותר גם כהאי גונא, וכן הנהיג לבחורים, וגם הוא בעצמו עשה כן, דאמר דהוא רגיל לחוף הראש בכל ערב שבת מתקרי חולה אצלו. ואם אירע ראש חודש בערב שבת רוחצין לכבוד השבת כן נהגו. ובמנהגי דור"א דרבותינו שבמגנצ"א (עמ' 148) נזהרין ומקדימין לרחוץ (הגהות מנהגים חודש אב סי' נ"ז).

סימן תש

אשה לטבילתה רוחצת וטובלת כדרכה. ואם אירע ליל ט' באב או י' באב רוחצת וטובלת ליל י' באב. ואם אי אפשר תרחץ ותחוף ערב תשעה באב ותטבול ליל מוצאי תשעה באב, אגודה (תענית סי' כ"ג). וז"ל הרוקח סימן שי"ב, אלו שאלות שאלתי אני יקר מן רבינו קלונימוס מן רומי, מאימתי חייב אדם למנוע מלרחוץ קודם תשעה באב, יום קודם ראש חודש, או ראש חודש עצמו. והשיב, חייב אדם למנוע מלרחוץ מראש חודש אב, ובראש חדש עצמו אסור, משום שנאמר (הושע ב, יג) חגה חדשה ושבתה, אבל קודם ראש חדש מותר לרחוץ בו ביום. ועוד אם יזדמן לבר מינן שישלימו לו שלושים אפילו יום אחד או שני ימים או לאחר ראש חודש, לאלתר באותה שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אם מותר לרחוץ בתשעה באב, או אם יש לו להמתין עד לאחר תשעה באב. והשיב, אם יזדמן לו סוף דבר לאחר ראש חודש לאלתר אסור לרחוץ עד שיעבור תשעה באב, שאין לו אבילות גדולה מזו שחרב בית אלהינו. ודמיא לו כדקאמרי רבנן במסכת תענית (יג א) לגבי אבל, דתניא תכפוהו אבליו בזה אחר זה, אם הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים, אלמא בחמין אסור, הכי נמי כדתכפהו אבילות דמיא ואסור ברחיצה עד אחר תשעה באב. ועוד שאלתי, אם יזדמן לאשה נדה לרחוץ מטומאתה קודם ט' באב אם מותר ברחיצה אם לאו. והשיב, לגבי אשה נדה שיזדמן לרחוץ באלו ימים מטומאתה, מותרת לרחוץ ע"י פושרין, ולטהר במי מקוה אם מתעסקת לטהר עצמה לבעלה, ומשום פריה ורביה הקילו לה. כי הא דאמרו חכמים (ירושלמי כתובות פ"ה ה"ז) גדולה פריה ורביה לפני הקדוש ברוך הוא מבניין בית המקדש, שנאמר (מלכים א' ה, כח) חדש יהיה בלבנון ושנים חדשים בביתו. ועוד שאינו אסור בתשמיש המטה כי אם בתשעה באב בלבד, אבל קודם לכן מותר ע"כ. וכן הוא בשבולי לקט (סי' רס"ד). ובתניא (רבתי הל' ת"ב) אבל אסור לטבול בתשעה באב אפילו טבילת מצוה, וכן כתב התוספות פ"ב דביצה (יח: ד"ה ושוין) וכן כתב המרדכי (הל' ט"ב סי' תרל"ט) וה"ר יצחק מדור"א. וכדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה (תענית יג א).

סימן תשא

בענין כיבוס. אורח חיים (סי' תקנ"א), ואשיר"י (תענית פ"ד סי' ל"ב), ומרדכי (הל' ט"ב סי' תרל"ג), וסמ"ק (סי' צ"ו) אין אוסרין רק שבוע שחל תשעה באב בתוכה, וכן משמע בהדיא בתרומת הדשן (סי' קנ"ב). ואפילו חל תשעה באב בשבת מתירין המרדכי והאשרי בשני השבועות, וכן באורח חיים וסמ"ק ביום חמישי משום כבוד שבת. ונראה דודאי איכא להקל, דהא מסקינן (תענית כט ב) כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, והוא ככיבוס שלנו. ומותר כדי להניח עד אחר תשעה באב אפילו לכבס בשבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה, וכל שכן לפני שבת זו דאינו אסור משום כיבוס. וכן במנהגים ישנים מתיר בב' שבועות כשחל ט' באב בשבת. אכן כתב בשם סמ"ג (הל' ט"ב סי' ג') דנהגו לאסור. אעפ"י שנדחה, מכל מקום הא גם הטור הביא הסמ"ג שכתב שנהגו כן, ומייתי עליה גם כן דברי סמ"ק שכתב פירוש לפירושו דכל השבוע חוץ מיום הו' קאמר, ע"כ מצאתי.

ומה שכתב דודאי איכא להקל דהא מסקינן כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ. והוא ככיבוס שלנו כו'. אומר אני דאדרבה דאנו נקטינן כאבי העזרי שכתב שנהגו אבותינו איסור אף בכיבוס שלנו. וכן כתב מהר"י קארו (סי' תקנ"א ס"ג) דאין להקל כיון שנהגו, כל שכן דאפשר דמדינא נמי אסור, שהרי יש מי שכתב דכיבוס שלנו קרי גיהוץ לשל בני בבל, שאין מתלבנים יפה לפי שמימיהם הם עכורים, שאינם ארץ הרים וגבעות כארץ ישראל. וכיבוס של שאר ארצות אפשר שהוא ככיבוס של ארץ ישראל ואסור. ועוד שהרי הבית יוסף (שם) פירש בפרק אלו מגלחין (מו"ק יד א) דגיהוץ היינו נתר ועפר או בורית, וכיבוס היינו במים לבד, ובזמן הזה אין מכבסין במים לבד. נמצא שכל כיבוס של זמן זה הוי גיהוץ ואסור מדינא אפילו בכלי פשתן, וכן משמע בכלבו. ומאחר דאנו נוהגים מראש חודש ואילך אסור כיבוס שלנו עכ"פ, וכן כתב מהרמ"א בהגה"ה (שם ס"ג) לחומרא. וכתב עוד דאסור ליתן כלים אפילו לכובסת כותית מראש חודש ואילך.

סימן תשב

כתב בהלכות שמחות (למהר"ם מרוטנבורג סי' כ"ד) אסורים הגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה ע"כ. והא דאסור לכבס כסות קטנים, משמע דלא בבגדים שמלפפין בהם קטנים המוציאים רעי ומשתינים בבגדיהם קאמר, דהנהו משרי שרי. ודייק לישני שכתב לשון כסות ולא לשון בגד. וכן הוא בפרנס (סי' רע"ב), דרוחצין לקטנים הראש, ומכבסין את הסדינים שלהם שקורין ווינדלי"ן כל אחד ואחד לבדו ולא הרבה ביחד. וכן בתוספות פרק בתרא דתענית (כט: ד"ה מי) משמע דמותר לכבס בגדי תינוקות אפילו בלא שינוי (מנהגים סי' נ"ח).

סימן תשג

כתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן קנ"ב, דאסור לעבריות לכבס בגדי ארמאית. אבל אותה מלאכה שעושים הנשים לצעיפות קודם הכביסה, שמוללין הקצוות, אין לאסור בשבת זו כל עיקר בצעיפי ארמאית, דאפילו בצעיפי ישראלית אינה אלא חומרא יתירא. ומשמע התם דאם ידוע ומפורסם שהוא של ארמאית שרי.

סימן תשד

בתיקון בגדים ראוי להחמיר מראש חודש, אורח חיים סימן תקנ"א. ובגדים חדשים בתחלתן, לארוג דווקא מחמירין, אבל טוייה לצורך תפירה וכהאי גונא מותר, תרומת הדשן (סי' קנ"ב). וכתבו הגהות מיימוני (תענית פ"ה אות ה') בשם הרוקח (סי' ש"י) דאסור ליקח אפילו מנעלים חדשים, וכן הוא באגודה פרק בתרא דתענית (סי' כב), וכן הנהיג מהרי"ל (ת"ב אות ח'). ונוהגים לתת לאומנים כותים לתקן כלים חדשים תוך זמן זה, כדי שיהיו מוכנים לאחר התענית. ומיהו טוב למעט בזה במקום דאפשר דלא עדיף משאר משא ומתן דממעטין (רמ"א סי' תקנ"א ס"ז).

סימן תשה

כתב הכלבו (סי' ס"ב) יש נמנעים מאכילת בשר משנכנס אב, לפי שאין שמחה אלא בבשר. ואעפ"כ אין להמנע מהתבשיל שנתבשל בו בשר, דלצעורי נפשיה קא מכוון, והא מצטער. ועוד דאמרינן בנדרים (נד ב) הנודר מן הבשר מותר בתבשיל.

סימן תשו

מצניעים מראש חודש ואילך הסכין של שחיטה, שאין שוחטין כי אם לצורך מצוה, לחולה או שבת או מילה, ובסעודת מצוה כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכתא וסעודת אירוסין, אוכלין בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה, אבל יש לצמצם שלא להוסיף (רמ"א סי' תקנ"א ס"י). ובשבוע שחל תשעה באב בתוכה אין לאכול בשר ויין רק מניין מצומצם, וזה אפילו בערב תשעה באב שרי, ובלבד שלא יהא בסעודה המפסיק בה. הג"ה מה"ר אברהם קלויזנ"ר ז"ל.

סימן תשז

כתוב בתשובת מהרי"ל (סי' ט"ו) לשתות יין הבדלה לא ראיתי רבותי נזהרים, וגדולה מזו אמר לי מהר"ש משפיר"א שדן לפני מהר"ם שמותר לברך ברכת המזון על כוס של יין ולטועמו, והודה לו מהר"ם. אכן לבי מגמגם בזה, כיון דמדמי ליה לנדר כמו שפסק מהר"ם דצריך התרה למי שנהג איסור. גם בספר אגודה (תענית סי' כ"ג) התיר לבשל דגים בחומץ יין, דהנודר ביין מותר בחומץ (נדרים נג א), משמע דלענין יין חשוב נדר עכ"ל. ונוהגין להחמיר היכא דאיכא תינוק, ונותנין לתינוק, ובמקום דליכא תינוק מותר בעצמו (רמ"א סי' תקנ"א ס"י).

סימן תשח

ראש חודש אב שחל בשבת מפטירין שמעו כדי שלא לדחות הסימן דש"ח [גם הוא מנהג ורנקבורט]. ומהר"י מול"ן בתשובותיו (סי' י"ז) כתב עוד טעמא, דראש חודש אב רמוז בה, בחדשה ימצאנה (ירמיה ב, כד), כדפירש שם רש"י ז"ל, וטעם הגון הוא מאוד. כיוצא בזה כתבו רבותינו הפוסקים על ההפטרה דפרשת שקלים והחדש שאינה נדחית מטעם זה, דאית בה מעין ראש חודש, כמו שכתב המרדכי פרק בתרא דמגילה (סי' תתל"א).

סימן תשט

ערב תשעה באב מנהג לאכול סעודה קבועה קודם מנחה, ואחר כך מתפללים מנחה ואוכלין סעודה מפסקת. ונוהגים להרבות קצת בסעודה הראשונה כדי שלא יזיק להם התענית, הואיל ופוסקים מבעוד יום כמו ביום כפורים. ויש קצת ראייה לזה ממדרש איכה רבתי (פתיחתא י"ז) ישיחו בי יושבי שער (תהילים סט, יג), אלו ישראל שהן יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ונגינות שותי שכר, מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת תשעה באב יושבין וקוראין קינין ונהי ואיכה (רמ"א סי' תקנ"ב ס"ט). ומיהו אי מצי לצער נפשיה ואינו אוכל רק למלאות תאות נפשו כי ירעב, אלו הם בכלל בטן רשעים שכתב הרמב"ן ז"ל (תורת האדם ענין אבלות ישנה). ועל המחמירים נאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו.

סימן תשי

יש אומרים שאין אומרים מזמור לתודה גם בערב תשעה באב כמו בערב יום כפור, וכן בתשעה באב (מנהגים ת"ב ד"ה שחרית). ואני שמעתי מפי מורי הגאון ז"ל (עי' בשו"ת מהרש"ל סי' ס"ד) דטעות הוא, כי אם יבנה בית המקדש יהיה הצום הזה לבית יהודה וישראל לששון ולשמחה, וישובו הלויים לדוכנן וכהנים לעבודתן, ויקריבו קרבנות כחקתן, תמידין כסדרן, ומוספין כהלכתן.

סימן תשיא

מתפללים מנחה אחר אכילה, ואין נופלין דאקרי מועד, ואז אוכלין סעודה המפסקת על הארץ (מנהגים ת"ב ד"ה בערב). וכתב הגהות מיימון (תענית פ"ה אות צ') ודומה כמי שמתו מוטל לפניו, לכך נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת. וכן כתבו התוס' (תענית ל. ד"ה ואף על גב) צריך לשנות מקומו שהוא רגיל לאכול, כמו שהיה מנהג רבי יהודה בר אלעאי שישב ואכל ערב תשעה באב בין תנור וכיריים מקום שהיה מנוול ע"כ. וכתב בתרומת הדשן (סי' קנ"א) בסעודה המפסקת צריך לישב על גבי קרקע, ואפילו הכי אין צריך לחלוץ מנעליו. דהא דבעינן בה ישיבת קרקע לא מטעם אבילות הוא, אלא טעמא משום דבעינן סעודה ענייה ושפלה, דבהכי חשיבא שפלה וענייה, כדאמרינן בכמה דוכתי לחשיבות סעודה מיסב ואוכלים. ולדידן דלא נהיגינן לעולם בהיסבה אין שפילות הסעודה ניכר אלא בישיבה על גבי קרקע. ומתוך דבריו משמע שאחר הסעודה המפסקת מותר לחזור ולישב על הספסל והכסא. וכן כתב הרמב"ן (תוה"א ערב ת"ב) הביאו הטור (סי' תקנ"ב) וז"ל, אבל נעילת סנדל ושאר אבילות אין נוהגין עד שתחשך. וכן ראיתי מאדוני מורי מהר"ש ז"ל שישב על הכסא אחר סעודה המפסקת.

סימן תשיב

כתבו הגהות מיימוני (תענית פ"ה אות ל') וז"ל, הנהיגו רז"ל וכן כתב רב שרירא גאון, שנהגו שלא לזמן בג' בזו הסעודה, אלא כל אחד ישב לעצמו דכתיב (איכה ג, כח) ישב בדד וידום. וכן נהגו ר"י ורבינו משולם לברך לעצמם אפילו כשאכלו עם שלשה בני אדם. ונכון הוא שלא ישבו שלשה יחד לאכול שלא יתחייבו בזימון, אלא כל אחד ישב בדד וידום ויברך לעצמו ע"כ. וכיוצא בזה כתוב בהגהת אשירי בסוף תענית (סי' ל"ה), וכן כתב הטור (שם) שהרא"ש היה נוהג להתבודד.

סימן תשיג

אין אוכלין ב' תבשילין אפילו בשל מין אחד, בשתי קדירות מקרי ב' תבשילין. וכן יש להחמיר וליזהר משני מינים בקדירה אחת, אלא אם כן הוא דבר שדרכו בכך כל השנה, כגון אפונים שנותנין עליהם בצלים ובצים (שו"ע) אורח חיים (סי' תקנ"ב ס"ג). והמרדכי כתב פרק בתרא דתענית (סי' תרל"ד) דכל דבר צלי נקרא כמו כן תבשיל, כדכתיב (דברים טז, ז) ויבשלו את הפסח. וכתב הסמ"ג (עשין דרבנן ג') ריב"א היה אוסר לאכול תפוחים מבושלים אחר תבשיל אחר בסעודה המפסקת, כדאמרינן בירושלמי דנדרים יוצאין בתפוחים מבושלים משום עירובי תבשילין.

סימן תשיד

כתב האגודה (תענית סי' כ"ג) דנהגו שלא לשתות שכר באותה סעודה. ומור"י ז"ל כתב בתשובה (סי' ל"א) אכן כוס לברכת המזון שרי. וכל זאת למאן דאפשר, אבל מי שלא הורגל לשתות כי אם שכר, או הוא אדם חלש בודאי שרי לו לשתות שכר אף בסעודה המפסקת.

סימן תשטו

טוב לאכול בצים קרים וקשים, הגה"ה מיימוני (פ"ה אות צ') וכן ברוקח (סי' ש"י), או עדשים שהוא מאכל אבלים. וירא שמים יחמיר כהא דרבי יודא בר אלעאי, שבערב תשעה באב היה מביאין לו פת חריבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים, ושותה קיתון של מים, ודומה לו כמי שמתו מוטל לפניו (תענית ל ב). ויש מחמירין כי הא דאיתא באיכא רבתי (פ"א, כב) רבי כיון שהיה אוכל סעודת תשעה באב היה נוטל פרוסה וטובלה באפר, לקיים מה שנאמר (איכה ג, יז) ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר. וכן רב בירושלמי (תענית פ"ז ה"ו).

סימן תשטז

אעפ"י שאכל סעודה המפסקת מותר לחזור ולאכול, אלא א"כ קבל בפירוש שלא לאכול עוד היום. כן כתב הרי"ף פרק קמא דתענית (תענית י א) והטור סימן תקנ"ג, וכן הוא במיימוני פרק שלישי דהלכות תענית (אות א').

סימן תשיז

כתב בהגהות אשירי סוף מסכת תענית (פ"ד סי' ל"ח) יחיד שקבל עליו תענית בשני וחמישי ושני כל ימות השנה, ואירע ערב תשעה באב להיות בשני, מתפלל מנחה ואוכל סעודה המפסקת טרם יבא השמש. וכן כתב האגור (סי' תתל"ב) בשם שבולי לקט (סי' רס"ו), וכן כתב הגהות מרדכי דמועד קטן (סי' תתקלד), וכן במהרי"ל (מנהגי ת"ב י"ז) בשם מהרא"ק. ועיין בזה בתרומת הדשן סימן רע"ה. ומצאתי כתוב בזה הלשון, ובדידי הסופר הוה עובדא שנדרתי להתענות בה"ב שנה תמימה, ואירע שחל תשעה באב אותה שנה להיות ביום שלישי. והתירו לי החבר ר' ליפמן מניישטאט ומהר"ר מענדל קלויזנ"ר ז"ל לסעוד אחר תפלת מנחה רק תבשיל אחד מעדשים בלא שום שומן ובלא שום צירוף אחר.

סימן תשיח

נוהגין שלא ללמוד אחר חצות, לפי שהתורה משמחת לב (מנהגים ת"ב ד"ה בערב). ולא ילך אדם לטייל בשוק, הרי התורה בטלה משום שכתוב בה פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהילים יט, ט), ומי יקל ראשו עוד לשמוח עצמו בטיולים, כך מצאתי כתוב בשם רש"י ז"ל (מהרי"ל שם ד"ה ואמר היולדת). וכלבו (סי' ס"ב) כתב שלא יטייל מטעם כדי שלא יבא לידי שחוק והיתול.

סימן תשיט

תשעה באב אסור באכילה ושתייה ורחיצה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ולילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלין אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור כיום כפורים (רמב"ם תעניות פ"ה ה"ז), אבל שאר הדברים מותרים עד שתחשך.

סימן תשכ

אין לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, רק באיכה ואיוב וקינות, ומדלגין פסוקים דנחמות. אבל הקורא דברי נחמות שבירמיה ובישעיה, כתבו הגהות מיימוני (פ"ה אות ב') דעבירה היא בידו (מנהגים שם ד"ה ט' באב, והגהות אות ע"ג).

סימן תשכא

בתשובת מהרי"ל (סי' ר"א) כתוב ללמוד בתשעה באב פירוש ירמיה ואיוב. לא ידעתי במה נסתפק אדוני לחלק בין הפירוש והקריאה, אטו בשופטני עסקינן שאינם מבינים מה שמוציאים מפיהם. ואי משום שיש בו עיון, מכ"ש דעדיף, דהא רבי מאיר (תענית ל א) מתיר אפילו אינה תוכחה לקרות ולשנות במקום שאינו רגיל. ואף על גב דקיימא לן כר' יודא, מכל מקום חזינן דכל מה דמצטער ללמוד ומתקשה טפי עדיף. וללמוד בפרק אלו מגלחין התיר גם כן באותה תשובה, אף על גב דלאו עניינה דתשעה באב הוא. דאם איתא דהיה ביה שום שמחה לא היו מתירין לאבל לקרות בו. וגם התירו אלו מגלחין סתמא אעפ"י שיש בו כמה דיני מנודה ומוחרם, הכל לא חשיב שמחה. ועוד דחשיב נמי תוכחה כמו איוב, באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז, ב). ודאי לישא וליתן לפי דמפרסמי מילתא טובא אפשר דאסור, כדמפרש הרא"ש באבל (מו"ק פ"ג סי' ל"ז) עכ"ל. וכתב עוד באותה תשובה וללמוד ע"י הרהור אסור, דטעמא משום שמחה ובהרהור איכא שמחה כמו במדבר, ופעמים טפי, ועיקר השמחה היא מן ההרהור. ואם יקרא אדם כל היום ולא יבין מה שמחה היה לו, אלא אם כן יבין, א"כ כי מהרהר בלא גירסא מאי שנא, ומדכתיב משמחי לב ילפינן לה, והכא נמי שמחת לב הוא.

סימן תשכב

כל חובת היום מותר, כגון קריאת שמע ומזמורים וכהאי גוונא, וכן לחזור הפרשה בתשעה באב מותר (מנהגים שם ד"ה בט' באב).

סימן תשכג

חולצים המנעלים קודם תפלת ערבית, וטוב לילך יחף לבית הכנסת, כן משמע בדרשות מהרי"ל (יום כפורים אות א').

סימן תשכד

כתב המרדכי בהלכות שמחות (מו"ק סי' תתצ"ה) נהגו שלא להדליק נרות בבית הכנסת בט' באב, כי אם נר אחד לצורך החזן. וזה נראה מנהג כשר, כדאמרינן באיכה רבתי (פ"ג, כח) שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכים בשעת חורבן בית המקדש, מלך בשר ודם כשהוא אבל מה הוא עושה מכבה את הפנסין, אף אני אעשה כן, דכתיב (יואל ב, י) שמש וירח קדרו. וכן כתבו הרא"ש (שם) והטור (סי' תקנ"ט). והאגודה (תענית סי' כ"ג) כתב דמניחין עוד נר אחד להדליק בו נר החזן אם יכבה, וכן הנהיג מהרי"ל אחריו (מנהגי ת"ב ט"ו)

סימן תשכה

מהרי"ל (ת"ב ד"ה ואמר היולדת) הנהיג האבל לילך לבית הכנסת בליל תשעה באב עד סיום כל התפלה, ובשחר עד סיום קינות, וכן מסיק המרדכי (מו"ק סי' תתצ"ה) והטור אורח חיים (סי' תקנ"ט).

סימן תשכו

חייב אדם לצער ולמעט בכבודו ובהנאותיו, שאם היה רגיל לשכב על שני כרים לא ישכב כי אם על אחד. ועוברות ומניקות אין חייבין, תוס' פרק בתרא דתענית (ל. ד"ה מלאכה), ויש בני אדם שמשימין אבן תחת ראשם ליל תשעה באב, ורמז לדבר ויקח מאבני המקום וגו' (בראשית כח, יא). ובית המקדש ראה, דכתיב מה נורא המקום הזה, והחורבן ראה. מתשובת הגאונים מצאתי, עכ"ל הגהות מרדכי במו"ק (הובא בהגהות מנהגים ת"ב סי' ע"ה).

סימן תשכז

אם חל תשעה באב בשבת אסור בתשמיש המטה, ומכריזין בבית הכנסת דברים שבצנעא נוהג, פירוש נוהג אבילות.

סימן תשכח

ואם חל במוצאי שבת או בשבת ונדחה, אין אומרים צדקתך צדק, ואין אומרים פרקים. ואוכלין גם אחר מנחה אפילו כסעודת שלמה בשעתה. והולכין במנעלים לבית הכנסת, רק יעשה המנעלים בהרווחה באופן שמיד אחר ברכו יחלוץ מנעלים מן הרגל ברגל אחת את חברתה לאלתר. רוקח סימן שי"ב.

סימן תשכט

ואין אומרים ויהי נועם. וכתב המרדכי (באור זרוע סי' תט"ז) לפי שמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בט' באב אין עושין (פסחים נד ב), ותו דאקרי מועד (איכה א, טו). והסמ"ק (מצוה צ"ו) כתב הטעם לפי שהוסד על הקמת המשכן, ועתה אין לאומרו ביום שנחרב. והוא עיקר, דאי הטעם משום איסור מלאכה גם כשחל באמצע השבוע תשעה באב לא הוי לן למימר, מאחר דלא נוכל לומר ומעשה ידינו. ולפי טעם הסמ"ק מיושב שפיר.

סימן תשל

ומתפללין אתה חוננתנו. ואין אומרים ויתן לך. ואין מברכין על הכוס אפילו בביתו, אלא כשרואה נר מברך בורא מאורי האש קודם איכה. ואין מברכים על הבשמים דאסור משום תענוג. ובמוצאי תשעה באב דהיינו בליל שני מבדילין על הכוס בביתו (מנהגים ת"ב ד"ה ט' באב). ומאן דציים גם ליל עשירי, נראה שאם יש אצלו מי שיבדיל במוצאי תשעה באב יכוון לצאת עמו בברכה, ויענה אמן ושוב יוצא שפיר אפילו שאינו טועם. ואף על גב דלא חזי למשתי, כדאיתא בהדיא בגמרא פרק בכל מערבין (עירובין מ ב) לענין קידוש דיום כפור, דאי לא הוי חיישינן בינוקא דילמא אתי למיסרך. היינו מקדשין על הכוס ויהבינן לינוקא למשתי והוו נפקינן ידי חובת קידוש. ואף על גב דאנן לא שתינן ולא חזינן למשתי. וכן איתא בהג"ה באשיר"י סוף מסכת תענית לענין הבדלה בליל תשעה באב דהוי שפיר דמי לאבדולי למיתב לינוקא למישתי אי לאו משום דאתי למיסרך (תרומת הדשן סי' קנ"ד). וכן כתב הטור בענין זה (סי' תקנ"ט), וכן כתב הרא"ש פרק מי שמתו (ברכות פ"ג סי' ב') לענין אונן במוצאי שבת, דאי לאו דאסור הוא לענות אמן אפילו אחר ברכה היינו מבדילים לפניו כדי לענות אמן לצאת עמהן. ואף על גב דאיהו נמי לא חזי למשתי יין נפיק בטעימת חבירו, והוא הדין בנדון דידן דנפיק בהדי אחריני. ונראה לי דהכי עדיף טפי משימתין עד למחר, דכל אקרובי אבדלתא לשבתא עדיף טפי.

סימן תשלא

בתשעה באב מותר להניח תפלין, משום דדמי לאבילות ישנה. אמנם רבינו מאיר לא היה מניח תפלין, ולא היה מתעטף בטלית גדול בבוקר, משום דאיתא באיכה רבתי השליך משמים, תרגום יונתן זה טלית ותפלין. אבל בערב מניח תפלין ומתעטף בציצית, ובבקר לובש טלית קטן, לפי שאין נראה לעולם, מרדכי (הל' ת"ב סי' תרל"ז). והטור (סי' תקנ"ט) כתב בשמו דבט' באב אין להניח תפלין כמו ביום ראשון של אבל, שאין יום מר יותר ממנו יום קביעות בכיה לדורות. ושלא להתעטף משום דכתיב (איכה ב, יז) בצע אמרתו, ומתרגמינן בזע פורפורין דיליה. וכתוב בהג"ה (רמ"א שם ס"ב ממנהגים) ומטעם זה מסירין הפרוכת.

סימן תשלב

שליח צבור אומר עננו בין גואל לרופא, לפי שנקרא צום חמישי, כן משמע באור זרוע ובמרדכי (שם סי' תרכ"ט) ובאורח חיים (סי' תקס"ו) וברוקח (סי' ר"ח) ובהגהות (מנהגים שם) וכן הנהיג מהרי"ל (תענית ט"ו) ומהרא"ק. דלא כר"י הלוי שהנהיג שלא לאומרו.

סימן תשלג

אם חל ט' באב ביום ה' אין אומר אל ארך אפים (רוקח סי' שי"א). אף על גב דאור זרוע ומרדכי (הל' ת"ב סי' תרל"ו) ואורח חיים (סי' תקנ"ט) כתבו לומר אל ארך אפים, מכל מקום אין נוהגין כן.

סימן תשלד

כתב בתשב"ץ סימן תס"א, שבימי רבי יעקב סגן לויה מת אדם אחד בתשעה באב, ולא הניח לומר עליו צדוק הדין, משום דכתיב (איכה א, יז) קרא עלי מועד, וכן נוהגין. אף שדעת מורי ז"ל אינו כן, כבר נתפשט המנהג שלא לאומרו.

סימן תשלה

מילה בט' באב מלין אחר שגומרין הקינות. ומסיק באורח חיים (סי' תקנ"ט) דמברכין על הכוס ושותין התינוקות, אף על גב דאין מבדילין על הכוס, דשאני הבדלה דחשיב קבועה, כיון דלפי קביעות השנים בא כמה פעמים באחד בשבת, וחיישינן דילמא אתי למיסרך, מה שאין כן במילה דאינה קבועה. ויש אומרים במנחה מלין כדי שימול בשמחה, על שם שש אנכי על אמרתיך (תהילים קיט, סב), ואז לובשים המוהל ובעל ברית לבנים, אך לא לבנים ממש ולא חדשים (הגהות אשרי תענית פ"ד סי' ל"ח, ומרדכי שם סי' תרל"ה).

סימן תשלו

וכן בשבת של חזון אין מחליפין רק הכתונת, כן הוא במרדכי (שם), וכן הוא באגודה (תענית סי' כ"ג), וברוקח סימן שי"א, ובהג"ה אשיר"י (שם) מאור זרוע (סי' תט"ז) וכן הוא במנהגים (ת"ב ד"ה ואם יש). לאפוקי אותן המחמירין שלא להחליף את הכתונת.

ומורי ז"ל כתב בתשובה (סי' כ"ז) הטעם מאי שנא כתונת משאר בגדים, דבשאר בגדים אין נראה כל כך לאבילות, אבל בכתונת אין עני שבישראל שאין לו כתונת לבן בשבת, אם כן נראה כאבלות. ועוד שהכתונת אינו בכלל שנוי בגדים, כי הוא משום זיעה בעלמא, ופעמים אפילו באמצע השבוע לובשין כתונת מכובס היכא שנתמלא זיעה בפרט בארצנו, לכן אין זה קרוי שנוי בגדים שאינו כל כך לכבוד שבת לכן מותר. וכן אני רגיל להורות. ונראה לי חסידות של שטות המחמיר בזה ומבטל עונג שבת, וכל שכן אותן שמראים אבילות על הקרובים הפסולים לעדות, כאשר כתב מהרא"י משום מהר"ם שאינם משנים הבגדים ואסורים ברחיצת חמין אפילו פניו ידיו כו', שגם כן מותרין בכתונת, כמו בשבת של חזון ישעיה שאסור גם כן ברחיצת חמין אפילו פניו ידיו כו' כאשר כתב מהרא"י ומהר"ם. וכתב במרדכי שמותר בכתונת, וכן אור זרוע בהגה"ה באשיר"י. כל שכן לאותן שמראין אבילות בן יומו שהוא רק מנהג, ואין רמז נמצא בתלמוד ובפסקי הגאונים כי אם בהלכות שמחות של מהר"ם שמותר בכתונת.

סימן תשלז

כשמל מילה בתשעה באב שחל להיות בשבת, באותו שבת אומר יוצר ואופן וזולת דברית מילה, מהרב רבי אברהם קלויזנ"ר ז"ל (סדר ת"ב).

סימן תשלח

נוהגים בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב, שהרי תשעה באב הוא תענית ציבור כמו שהיו עושים מפני הגשמים, תוספות במסכת תענית דף ט"ז (ע"א ד"ה יוצאין). ועוד דאיתא באיכה רבתי הצדיקים גם בקבר מתאבלין על ירושלים, מהרי"ל בשם מהרא"ק (הל' ת"ב סי' י"ד).

סימן תשלט

ואסור במלאכה במקום שנהגו, וכן נהיגי עד חצות, והני מילי ע"י עצמו, אבל ע"י גוי מותר אפילו בביתו, רוקח (סי' שי"ב).

סימן תשמ

קודם חצות נוהגים להחמיר בכל מלאכה שיש בה שהוי קצת אפילו מעשה הדיוט. אבל דבר שאין בה שהוי, כגון הדלקת נרות או קשירה וכדומה מותרת (רמ"א סי' תקנ"ב סכ"ב). ולחלוב הפרות טוב לעשות ע"י כותי אם אפשר בכותי, עיין מזה בתרומת הדשן (סי' קנ"ג).

סימן תשמא

ואם היה יריד או שיירות באו עכשיו, אי מותר אפילו קודם חצות לקנות מהם ע"י גויים וכל שכן למכור דהוי דבר האבוד, ומותר באבל כדמשמע ביורה דיעה בהלכות אבל (סי' ש"פ). על כן הדעת נוטה להתיר (תה"ד שם בלשון הגהות מנהגים סי' פ"ב).

סימן תשמב

נהגו העם שלא לשחוט ולהכין סעודות מוצאי תשעה באב עד לאחר חצות כי ינטו צללי ערב, מרדכי (הל' ת"ב סי' תרל"ו) וכן באורח חיים (שו"ע סי' תקנ"ט ס"י). וכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' ש"ו) על אחד ששחט קודם חצות. כלל דברים אלו לא נהגו בהם אלא כדי שיהא יושב ומיושב באבילות על ירושלים, ולהתאונן בנהי וקינות כאבל. ואם נהגו שלא לשחוט עד חצות או עד הערב אין להקל בזה עכ"ל.

סימן תשמג

אין נותנין שלום לתלמיד חכם בט' באב, ולהדיוט משיבין בשפה רפה. והמהלך בדרך ינעול מנעליו עד שיבא לעיר למבוי היהודים ואז יחלוץ. הגהות מרדכי (שם) וטור (סי' תקנ"ט).

סימן תשמד

במנחה יושבים על הכסאות, ולובשין טלית, ומניחין תפילין, וקורין ויחל, ומפטיר דרשו, ועננו כמו בשאר תענית ציבור ממש. ומוסיפין נחם בבונה ירושלים. ותמה הרא"ש (טור סי' תקנ"ז) למה אין אומרים אותו אלא בתפלת המנחה. וכתב מהרר"י קארו (ב"י שם) הטעם שלעת ערב הציתו אש, הלכך באותה שעה מזכירין שפלות ירושלים ומתפללים על תנחומה. ונראה לי עוד טעם בדבר, שבערבית ושחרית הוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה. למנחה הוא כמי שנקבר מתו לכן אומרים נחם, וכן כתב הריטב"א בתשובה (סי' ס"ג) על אותם דמשנים ואומרים בשחרית רחם ובמנחה נחם.

סימן תשמה

וטוב שלא לאכול בשר ולשתות יין גם בליל עשירי ויומו, דאמר ר' יוחנן אי הייתי התם קבעתיו בעשירי שרובו של היכל בו נשרף (תענית כט א). ויש מתענין תשיעי ועשירי, כי הא דרבי אבין ציים תשיעי ועשירי. ויש שהם חלושי כח לצום שניהם ומתענים תשיעי וליל עשירי, כי הא דרבי לוי ציים תשיעי וליל עשירי. וממורי מהר"ש בתשובותיו סימן צ"ב כתב דאסור רחיצה בעשירי.

סימן תשמו

כתב בתשובת מהרי"ל (סי' קכ"ה) העושין שני ימים ט' באב וי' באב, וט' באב שחל בשבת ונדחים, נראה דאין צריך להתענות יום י"א, דהא י' גופא חומרא יתירא הוא, והא קמן חזינן דאפילו ביום י' גופיה אקילינן בעובדא דרבינו יעב"ץ, ואם כן י"א מנין לנו. אבל שלא לאכול בשר ולשתות יין ליל מוצאי ט' באב, נראה לי דיש גם כן למנוע כהאי גונא למי שנוהג שלא לאכול במוצאי תשעה באב, דאין זה משום חומרא דרבי יוחנן בן זכאי דבו נשרף ההיכל, דאפילו מי שאוכל ביום עשירי בשר יש שנמנעים במוצאי ט' באב משום חומרא דתענית ואיבולו של יום, ושייך לבין המצרים עכ"ל.

תוכן העניינים

מטה משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה