מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · דיני שבועות
סימן תרצ
בששה בסיון חג השבועות, כדכתיב (במדבר כח, כו) וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם. וכתיב (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. וכשאתה מונה לעומר מיום ט"ז בניסן, נמצא שבעה שבועות כלים בה' בסיון שהם מ"ט יום, ויום ו' בסיון הוא יום חמשים, ובו ביום נקבע חג השבועות. ובמדרש אגדה למה תלה הכתוב חג השבועות בספירת עומר מה שאין כן בכל המועדות. לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהן עתידין לקבל את התורה לסוף חמשים יום ליציאתן, שנאמר (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. הרי הנו"ן של תעבדון יתירה, לומר לך לקץ נ' יום תעבדון את האלהים שתקבלו את התורה. וישראל מרוב החיבה היו מונין בכל יום ויום ואומרים הרי עבר יום א' יום ב' וכן כולם, שהיה נראה בעיניהם כזמן ארוך מתוך חיבתן, לפיכך נקבעה הספירה לדורות. ובשם הר"ר יהודה החסיד ז"ל מצאתי, לפי שהימים הללו ימי מלאכת השדה הן, ואין מי יגיד לכפרים אם אייר מלא או חסר. לכך אמרה תורה תספרו חמשים יום, ואחר כך מקרא קודש יהיה לכם.
וארבע שמות נקראו לחג זה. נקרא שבועות, לפי שהוא בא אחר מספר ז' שבועות, כדכתיב (ויקרא שם) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. וכתיב (דברים טז, ט) שבעה שבועות תספור לך. ולמה לא אמר ששה בסיון תעשה שבועות, לפי שבכל הרגלים היה כל אחד בביתו, אבל בחג שבועות לא היו מצויין בעיירות, אבל היו כל אחד בשדהו אצל תבואתו, כמו שמצינו בבועז. והואיל ולא היו בעיירות לא היו יכולין לדעת מתי יהיה ראש חודש סיון, לכך צוה לספור שידעו בכל מקום אימתי הוא חג השבועות. וצוה לספור בלילה שאז אינם טרודים במלאכה.
ונקרא עוד חג זה עצרת, לפי שהוא כמו ח' לפסח. ואיתא בפסיקתא (דר"כ פכ"ח) ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה ממנו נ' יום כשם שעצרת רחוקה מפסח נ' יום, אלא למה הדבר דומה למלך שבאת לו שמחה והיו לו בנות נשואות במקום קרוב, ובנות נשואות במקום רחוק. אלו שהן נשואות במקום קרוב דאית ביומיה דיזלון וייתון, ואלו שהן נשואות במקום רחוק דלית ביומיה דיזלון וייתון, אמר המלך אני ואתם נשמח ביום אחד. כך בפסח על ידי שישראל יוצאין מן החורף אל הקיץ, לפיכך היא רחוקה ממנו נ' יום דאית ביומיה דיזלון וייתון. אבל בחג על ידי שישראל נכנסין מקיץ לחורף קשה להם טרדת דרכים אינה רחוקה ממנו נ' יום דלית ביומיה דיזלון וייתון. אמר הקדוש ברוך הוא אני ואתם נשמח ביום אחד. הכא נמי אמר להם (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם, ולהלן הוא אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך, הכל ביחד. וכתיב (תהילים קיח, כד) זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, פירוש עמו.
וכתב הרמב"ן פרשת אמור (ויקרא כג, לו) וז"ל, וצוה בחג המצות ז' ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם, כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומונה ממנו מ"ט יום, והשבועות כימי עולם, וקדוש יום הח' כח' של חג. והימים הספורים בנתיים כחולו של מועד בין הא' והח' של חג. והוא יום מתן תורה שהראה את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש, ולכך יקראו חכמים בכל מקום חג השבועות עצרת, שהוא כיום ח' של חג שקראו הכתוב כן עכ"ל. ואפשר שלזה רמזה התורה לומר שבתות תמימות תהיינה שאמרו שהוא מלשון שביתה. ונהגו מכאן שלא לעשות הנשים מלאכה בלילות הספירה, שהוא כמו רמז שהעבירו חולו של מועד האסורין במלאכה. ובעבור זה לא נתקדש יום האחרון של פסח בקרבן חלוק משאר ימים, ואין בו הלל גמור עד יום הנ' הנזכרים שעיקר קדושת היום הוא ענין הנ'. ומטעם זה גם כן לא אמר בששי בסיון תעשה חג השבועות כמו שזכר בכל שאר המועדים, אלא שעשאתו התורה סניף לחג הפסח, דכתיב בחג הפסח וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' עד ממחרת השבת השביעית תספרו נ' יום והקרבתם. כלומר ביום הנ' תקריבו קרבן ולא תספרו. נתבאר מכל זה שחג השבועות נקרא עצרת.
והאבן שועיב (דרש לשבועות ד"ה ואין כי) כתב טעם קריאת שמו עצרת, שלכן בא ז' שבועות ומ"ט יום וביום נ' עצרת כנגד היובל הגדול. והוא מלשון מלכות שימלוך השם על כל מעשהו, מלשון זה יעצור בעמי (שמואל א' ט, יז). ונתנה בו תורה לענין נכבד שהיא עיקר הכל ותכלית כוונת בריאת עולם. ולפי זה אין קדושת היום ומעלתו בעבור מתן תורה לבד, אלא בעבור קדושה אחרת שהיא הגדולה כנגד היובל הגדול סוף השמיטות. ולכן לא נתיחד לו זמן בתורה כפסח שהוא בי"ד בניסן, או בסוכות בט"ו, או בראש השנה, או ביום הכפורים, לא אמר בששי בסיון, אלא שעשאו התורה סניף לחג הפסח. הרי נתבאר מדבריו שנקרא עצרת על שם מלכות שימלוך השם יתברך.
ועוד נקרא יום מתן תורה לישראל, דקיימא לן כרבנן דאמרי (שבת פו ב) בו' בסיון נתנה התורה. ואף על גב דאינהו סברי דאייר האי שתא עברוה, ואם כן היה ביום הנ' ואחד, ואנחנו אין מעברין אותו לעולם ולעולם הוא חסר. וידמה דאמרינן שבששה בסיון נתנה, אף על גב שהיה יום נ' ואחד, אין לעשות אלא כמו שעשאו תחלה בו' בסיון. ולכן אנחנו מזכירין בקידוש ובתפלה זמן מתן תורתנו. וכתב הרוקח (סי' רצ"ה) כתיב (ויקרא כג, כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש, לא היה צריך לומר אלא מקרא קודש יהיה לכם או וקראתם. אלא לומר לך בחג השבועות תהיה קריאה אחרת שאינה כתובה בחג השבועות. דבשלמא בפסח אמרינן זמן חירותינו, כתיב ביה בהדיא (דברים ז, ח) ויפדך מבית עבדים. בסוכות אמרינן זמן שמחתינו, כתיב ביה בהדיא (דברים טז, טו) והיית אך שמח. אבל בחג השבועות אמרינן זמן מתן תורתנו, ולא כתיב, לכך נאמר וקראתם מקרא קודש יהיה לכם הוסיף קריאה. או יהיה לכם יתר לומר שיזכיר זמן מתן תורתינו כו', ולמה לא הזכירה התורה בפירוש כי בו' בסיון נתתי לכם התורה, כמו שאמר בפסח (שמות יב, יז) כי ביום הזה הוצאתי את צבאותיכם, ובסוכות אמר (ויקרא כג, מג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו'. לפי שעיקר החג לא נקבע לכך, אלא שהוא עצרת של פסח כמו שנזכר. ועיקר קדושת היום הוא עניין הנ', כמו קדושת היובל שבאה מצות התורה וספרתם לכם שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת הנ'. ובעבור שיום הנ' מקודש לעניינו הגדול, אנו זוכרים גם כן מתן תורתינו.
והנה פסח וסוכות שהם ז' ימים נמשכים אנו אומרים זמן חירותינו זמן שמחתינו, אבל בראש השנה ויום כפורים שאינם אלא יום אחד אנו אומרים יום תרועה יום סליחה. וחג השבועות גם כן אינו אלא יום אחד לא היה ראוי לומר זמן מתן תורתינו אלא יום מתן תורתינו, אבל אנחנו אומרים זמן מתן תורתינו, לפי שיום זה אינו יום מתן תורה ממש, כי מיום הנ' עלה משה להר ונתעסק בקבלתה ימים רבים מן ההר אל העם ומן העם אל ההר. ועוד כי לא נתנה כל התורה כולה ביום זה, כי בח' זמנים נתנו קצת מצוות. א', לאדם הראשון ו' מצות. ב', אבר מן החי לנח. ג', המילה לאברהם. ד', גיד הנשה ליעקב. ה', היבום ליהודה. ו', קידוש החודש במצרים ופסח ופדיון בכורים. ו', במרה שם שם לו חק ומשפט, ואמרו רז"ל (סנהדרין נז א) שבת וקצת דינין במרה איפקד. ח', בסיני כל התורה. ולכן אנו מזכירין זמן מתן תורתינו, כי הוא הזמן הח', והוא כנגד יום שמיני עצרת כי הוא בתחלת השבוע הח'.
ומצוה לממני יומי ושבועי. ובעל עקדת יצחק (שער ס"ז) פירש ב' טעמים למה לא זכרה תורה מתן תורה. אמר כי אין דרך ומבוא כלל להזהיר על שנקראת יום קבלת התורה, אחר שאם אין תורה ח"ו אין בכאן מצוה כלל, כמו שלא רצו למנות מציאות הש"י בכלל המצוות, שאם אין מצווה ח"ו אין מקום למצות. ועוד פירש טעם אחר שלא רצה הקדוש ברוך הוא ליחד יום לקבלת התורה, אלא שבכל יום ויום חייב אדם לראות כאילו היום קבלה, כמו שכתוב היום הזה באו מדבר סיני (שמות יט, א), ואומר (עי' דברים כו, טז) היום הזה מצוך ה' אלהיך. ובמנורת המאור (אבוהב, נר ג', כלל ד', חלק ה', פרק א') מאריך לתת טעם ענין זה ע"ש.
ונקרא עוד החג הזה יום הביכורים, כמו שכתוב (במדבר כח, כו) וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם. ונקרא יום הביכורים לפי שהוא בימי קציר חטין, ואין מקריבין מנחה חדשה עד שיקריבו שתי הלחם. ושתי הלחם הם רמז לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, כמו דכתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, ואומר ריח ניחוח בעומר ובשבועות, ללמדך שאע"פ שהעומר הוא שעורים הוא ריח ניחוח. וכן בשבועות אומר ריח ניחוח ללמדך שכל האוכל לחם צר ומים לחץ כדי ללמוד תורה, ריח ניחוח הוא יותר ממור ולבונה, וכדאיתא במעשה דר' אליעזר (פדר"א פ"א). אמרינן בירושלמי דראש השנה (פ"ד ה"ח) ר' משרשיה בשם רב אחא אומר בכל הקרבנות כתיב חטאת ובעצרת לא כתיב חטאת. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל מיום שקבלתם התורה עליכם כאילו לא חטאתם בימיכם. ולכן יש לשמוח בחג השבועות. ולא מצינו שלמי ציבור כי אם בעצרת, ללמדך שאסור להתענות בחג זה אפילו מי שרגיל להתענות בכל השנה, כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים (סח ב) מר בריה דרבינא יתיב כולי שתא בתעניתא בר מעצרתא ויומא דפוריא ומעלי יומא דכיפורא. עצרת יום שנתנה בו תורה לישראל, פורים מעיקרא להכי איתקון, מעלי יומא דכיפורי, דתני ר' אחא מדפתי כתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש כו' (ויקרא כג, לב). ר' יוסף ביומא דעצרת עבד ליה עגלא תלתא, אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא.
סימן תרצא
למחרת קורין בחודש השלישי עד סוף הסדר, דאיתא במדרש (הובא בילק"ש סי' רע"א) בחדש השלישי (שמות יט, א), אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני הוו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ושנה ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה, אימתי בחדש השלישי.
סימן תרצב
ונוהגים לאכול מאכלי חלב ביום א' של שבועות. והטעם שהוא כמו הב' תבשילין שלוקחין בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלין מאכל חלב ואחר כך מאכל בשר. וצריכין להביא עמהן ב' לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לשתי הלחם שהיו מקריבין ביום הביכורים. ועוד יש רמז לזה מן התורה, שנאמר (במדבר כח, כו) מנחה ח'דשה ל'ה' ב'שבועותיכם ר"ת חלב. וצריך לאכול גם בשר, כי אין שמחה בלא בשר (מנהגים שבועות סי' מ"ט). ובעל אבן בוחן כתב, גם אמרו בעלי משל וחידודם, שמספר תרי"ג רמז אל "דבש חלב קמחא דסמידא", והאחד העודף יפתר, לאכול מהן שובע והותר. כן היום מנהג בני אמותינו. ביום מתן תורתינו, עכ"ל.
סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור (קהלת יב, יג), וממנהג אבותינו אל תסור כל אשר יורוך. ואל ישנה אדם שום מנהג, כדאמרינן בפסחים פרק מקום שנהגו (נ א), ובבראשית רבה פרשת וירא אליו (פמ"ח, יד) עלייתא לקריתא הלך בנימוסה. ובפרק א' דתענית ירושלמי (ה"ד), ובירושלמי פרק מקום שנהגו (פסחים פ"ה ה"א), ובהגדה שיר השירים (פ"ד) דמנהגא מילתא.
סימן תרצג
ביום ב' מנהג לקרות מגלת רות קודם קריאת התורה, לפי שכתוב בפרשת אמור אל הכהנים בעניין המועדים בפרשת שבועות, ובקצרכם את קציר ארצכם לעני ולגר תעזוב אותם (ויקרא כג, כב). וכתיב (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונה, ובועז עשה בקצירתו חסד לרות. ולכך קורין בעצרת ממלת רות ובו מצינו בוע"ז פסוקים, עכ"ל הרוקח (סי' רצ"ו).
והרב ר' דוד אבן יחייא כתב וז"ל, ונהגו לקרות מגלת רות בחג השבועות להיותה סיפור תולדת כסאות למשפט כסאות לבית דוד, לנטוע בנפשותינו מידת הבטחון, ושנאמין כי כאשר הבורא יתברך שמר הבטחתו לישראל אשר הבטיחם ע"י משה נביאו (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ומן השמים השמיעם את קולו ויתן להם חקים ומשפטים צדיקים, ועדות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ככה ישמור הבטחתו שנית, ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא, א), ונחה עליו רוח ה' כאשר נחה על רבן של נביאים בשלימות נפש האלהית רוח חכמה ובינה, בשלימות נפש המרגשת. רוח דעת ויראת ה', בשלימות נפש הצומחת, באופן כי כל רוחו יוציא בשכל, ולכן ישפוט בצדק דלים והיא פועל הצדק. ויוכיח במישור לענוי ארץ, והוא פועל החסד המכונה בו עשית הישר. וברוח שפתיו ימית רשע, והוא פועל המשפט, כאשר פירשנו ע"כ.
ואני אומר מה לנו לבקש ולחפש למצוא טעם במה שקדמונים אחזו שער, והם רבותינו הקדושים נתנו טוב טעם ודעת, באמרם ז"ל במדרש (זוטא רות א') ומה עניין רות אצל עצרת, שנקראת בעצרת בזמן תורה, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני, וכן הוא אומר כי חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים (תהילים סח, יא). אמרה תורה לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע תן חלקי בשבט של עוני, שאם עשירים עוסקים בי יהיו מתגאים, אבל כשהם עניים הם מתעסקים בי והם יודעים שהם רעבים ושפלים, שנאמר (קהלת י, ו) נתן הסכל במרומים רבים ועשירים בשפל ישבו. לפיכך ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ (רות א, א), הדיין אומר לאדם טול קיסם מבין שיניך והוא אומר טול קורה מבין עיניך. למה ויהי שתי פעמים, אחד לרעבון לחם ואחד לרעבון של תורה. ללמדך כל דור שאין תורה מצויה בו רעב מצויה בו.
סימן תרצד
נהגו קדמונים ז"ל משרתי עליון שלא לישן בליל שבועות, ועכשיו בשתי לילות. ובכל לילה קורין בתורה בנביאים ובכתובים, ומדלגין בתלמוד ובאגדות, וקורין בחכמת של סתרי תורה עד אור הבוקר, וקבלת אבותיהם בידיהם. והעניין הוה טוב ונכון הוא, ואשריהם ואשרי העם שלו ככה. והטעם ידוע לחכמי האמת.
סימן תרצה
מורי מהר"ש ז"ל התיר החלב שנחלבה ביום טוב א' של שבועות לאוכלה באותה יום. ואם נחלבה בשבת שלפניו ה' סיון, אין לאוכלה עד יום ב', עיין בתשובותיו (סי' ל"ט וע"ה), וכן הורה מהר"י מול"ן ז"ל (שבועות אות ו').