מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · קריאת התורה
סימן רכג
ואחר כך מוציאים ספר תורה, וקורין בה שלשה בפרשת השבוע, כי כן תקן עזרא לישראל שיהיו קורין בתורה בשני וחמישי, שלא יהיו עומדים שלשת ימים בלא תורה, שכל העומד ג' ימים בלא תורה אויבים נופלים עליו, שנאמר (שמות טו, כב) וילנו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים, וכתיב בתריה ויבא עמלק וילחם עם ישראל, כדאיתא במרובה (ב"ק פב א). וגרסינן בפרק הקורא את המגילה (כא א) בשני וחמישי ובמנחה בשבת קורין שלשה, אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם, ואין מפטירין בנביא. וגרסינן פ"ב דמגילה (שם), בשני וחמישי ובמנחה בשבת קורין בסדרא, פירוש בסדר של אותה שבוע. ותניא בברייתא מקום שמפסיקין בשבת בשחרית שם קורין במנחה, ובשני ובחמישי ובשבת הבאה.
סימן רכד
ועתה אכתוב משפטבכל יום קריאת ספר, למען יתבאר לכל קוראי משפטיומנהגותיה בכל יום הקריאה. המנהג הפשוט לקנות הוצאה והכנסה, כדאיתא בתשובה באור זרוע (מרדכי מגילה סי' תתל"ג) דביש מקומות נוהגים לקנות הוצאה והכנסה מטעם ברוב עם הדרת מלך, וכן הוא במהרי"ל (מנהגים, קריה"ת א'). והמוציא הספר תורה צריך ליטלה בזרוע הימין, שנאמר (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. ונותנה להחזן בימין, כן איתא במסכת סופרים (פ"ג הי"ב). והחזן עומד בפתח ההיכל ואומר גדלו, והקהל עונים רוממו, והחזן אומר תגלה, הכל, הבו, והקהל עונים ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו. ו' תיבות כנגד ו' ימים שנשתהה משה בענן טרם נכנס במקום קדושה כדי שיתעכל כל המאכל שבמעיו. תורת ה' תמימה עד כל החוסים בו, והם מ' תיבות כנגד מ' יום שעמד משה בהר לקבל התורה.
סימן רכה
ואין אדם רשאי לקרות בתורה אם לא נקרא, בשם שאין אדם מבזבז לו (תוספתא להלן). ועוד דאמרינן בירושלמי כל הקורא בתורה ולא אמרו לו קרא, דומה לאדם שיש לו בת בוגרת שכל הרוצה לקחת לוקחה. וזהו שנוהגים שש"ץ קורא לעולים, ואפילו ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמר לו קרא. והכי איתא בתוספתא (מגילה פ"ג הכ"א) ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו קרא, שאין אדם מבזבז לו.
סימן רכו
כשהולך לקרות אז הולך מצד הקרובה אל הבימה, וכשחוזר למקומו מסבב מצד השני, שנאמר (יחזקאל מו, ט) הבא דרך שער צפון להשתחוה ויצא דרך שער נגב, בהפטרה דפרשת ראש חודש. וכשהן שוין עולה בפתח שהוא לו דרך ימין, משום שכל פינות שאדם פונה לא יהא אלא דרך ימין (ר"ה ו א). כתבי מהרא"י (תרומת הדשן) סימן קי"ט.
סימן רכז
ועומד הקורא ופותח הספר לראות מה יקרא בו, כדעת רבי יודא בפרק בני העיר (מגילה לב א) שאמר פותח ורואה וקורא, ואפסקא הלכתא כוותיה. וכתב הכלבו (סי' כ') דיש אומרים שיש לו להפך פניו, שלא יראה כאילו הברכות כתובות בתורה. ולא נהירא בעיני, שהרי מסיק בגמרא עלה דפלוגתא דרבי מאיר ור' יהודה, דטעמיה דר' מאיר דאמר פותח ורואה וגולל ומברך, כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה, ור' יהודה דאמר פותח ורואה כו'. אמר תרגום איכא למיטעי ברכות ליכא למיטעי, ואנן הא קיימא לן כר' יהודה דסבר בברכות ליכא למטעי, ואם כן למה לו להפך פניו.
סימן רכח
ופותח ברכו את ה' המבורך. וכתב הר"ר נתן ז"ל וצריך שיאמר ברכו בקול רם כדי להוציא אותו שלא שמעוהו. ועוד שאין לאומרו כי אם בעשרה ואם אמרו בלחש הוי יחיד ולא הועיל. גם אותם שלא שמעוהו ושומעין אומרים ברוך ה' המבורך אין להם לומר כך, מאחר שלא שמעו הברכה, אלא כשסיים החזן לעולם ועד אומרים אמן, כדאמרינן גבי ברכת המזון, שאם בא אחד ומצא שמברכין נברך שאכלנו אומר ברוך שם כבוד מלכותו וכו', בא כשהוא אומר ברוך הוא שאכלנו אומר אמן, על כן טוב לאומרו בקול רם (כלבו סי' כ').
סימן רכט
ואף על פי שאומר ברכו אינו כמוציא עצמו מן הכלל, כיון שאמר המבורך. והר"ר יודא אברצלונ"י כתב בשם רבינו סעדיה גאון (עי' רבינו יונה ברכות לו ב) אעפ"י שאומר המבורך ולא הוציא את עצמו מן הכלל, צריך להחזיר עצמו לכלל לגמרי ולומר ברוך ה' המבורך, מידי דהוה אברכת המזון, שאע"פ שאמר נברך שאכלנו משלו, צריך לחזור למקום שפסק ולומר ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
סימן רל
ואמר כך חוזר ומברך אשר בחר בנו. ומנהג שהחזן עונה אמן קודם שיתחיל לקרות בקול רם, כדי שיבינו הקהל וישמעו כשמתחיל לקרות, מהר"ם (מנהגים טירנא, אות כ').
סימן רלא
וכל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב. מיימוני פרק שלשה עשר מהלכות תפלה (ה"ה).
סימן רלב
וכשישלימו לקרות גולל ספר תורה ומברך, מיימוני (רמב"ם) פי"ב (ה"ה) ובמרדכי (סוכה סי' תש"ס) ובכלבו (סי' כ'). ומטבע של ברכה אחרונה כך הוא, אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. פירוש תורת אמת היא תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבעל פה, דכתיב (קהלת יב, יא) דברי חכמים כדרבונות וכמסמורות נטועים, לאפוקי מאותן האומרים ולחיי עולם נטעה בתוכינו. ושתי ברכות אלו יש בהם מ' תיבות, כנגד מ' ימים שעמד משה בהר (טור סי' קל"ט). וא"ת למה ברכה אחרונה פותחת בברוך, כיון שהיא סמוכה לברכה ראשונה, דקריאת התורה לא הוי הפסק, כדאשכחן בברכת קריאת שמע ובברוך שאמר וישתבח. תרצוהו התוספות בפרק שלשה שאכלו (ברכות מו. ד"ה כל) שהטעם לפי שהיו רגילים שלא היו מברכים רק הראשון ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה, ואיכא הפסק גדול בין ראשון לאחרון, שוב תקנו לכל אחד ואחד ב' משום הנכנסים והיוצאים לא זזה ממקומה.
סימן רלג
ברכת התורה ילפינן מקל וחומר מברכת המזון שהוא חיי שעה (ברכות כא א). וגם על שם הפסוק ברוך אתה ה' למדני חקיך. ובברכה שלאחריה גם כן מוכח בפסוק, דכתיב בסיום התורה (דברים לא, ל, ולג, א) עד תומם וזאת הברכה (מנהגים טירנא אות כ').
סימן רלד
פעם אחת טעה הקורא וברך אשר נתן תחלה, וגערו בו, וחזר והתחיל אשר בחר בנו, וגער בו מהרי"ל שנית, והצריכו לחזור ולהתחיל ברוך אתה ה' תחלה הברכה (מהרי"ל מנהגים, קריה"ת ג').
סימן רלה
כתב בעל המנהיג (עמ' קנ"ה), שהקורא בתורה ומברך בה נוטלה בידו. וסמך למנהג מההיא דסוכה (מא ב) כך היה מנהגם של אנשי ירושלים, אדם יוצא מפתח ביתו ולולבו בידו כו', עד היה קורא בתורה ונושא כפיו מניחו על גבי קרקע. אלמא שצריך ליטול הספר בידו בשעת קריאה. וסמכו מנהג זה על מה שנאמר ביהושע (א, ג) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. מלמד שהיה הספר תורה בידו של יהושע, שאין לומר הזה אלא למי שתופס החפץ (ב"י בשם ארחות חיים אות ט"ו).
סימן רלו
וצריך לקרות מעומד, דתנן (מגילה כא א) הקורא את המגילה יושב יצא מה שאין כן בתורה. ומטעם זה נמי צריך להיזהר שלא לסמוך, דאמרינן פ"ב דזבחים (יט ב) עמידה מן הצד, פירוש על ידי סמיכה איכא בינייהו, ולרבנן לא הוי עמידה. ובהדיא איתא בירושלמי דמגילה, ר' שמואל בר יצחק על לבי כנישתא, חזי בר נש קאי וקרי וסמיך לעמוד, אמר ליה אסור לך, כשם שנתנה באימה כך אנו צריכים לנהוג בה אימה. ובילמדנו (תנחומא) פרשת וירא (סי' ט') מעשה באחד שעמד לקרות בתורה, וסמך עצמו לכותל, והחזירו ר' שמואל בר רב יצחק, למה שלא ינהגו בה קלות ראש. אך אם הוא בעל בשר מותר לסמוך, כמו שכתב הרוקח (סי' שכ"ז) והמרדכי (מגילה סי' תתי"א). ומי שצריך לישען, כגון זקן או בעל בשר, צריך שיסיר המפה קצת וישען על הבימה עצמה, מהר"ם (מינץ סי' פ"א, הובא במנהגים סי' מ').
סימן רלז
גרסינן בפרק הניזקין (גיטין נט א) תנו רבנן, אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום. כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל. וכתב רב עמרם (ח"ב סי' כ"ח) כל היכא דאיכא כהן לית ליה רשות לישראל למקרי קמיה אפילו הוא נשיא שבישראל. וכ"כ רב גטרונאי, דאפילו כהן עם הארץ קודם לישראל תלמיד חכם, וכן כתב רבינו משה בר חנוך, וכן נוהגים דלא כהרא"ש (מגילה פ"ב ס"כ) והרשב"א (ח"א סי' קי"ט).
סימן רלח
ואמר אביי נקטינן אם אין שם לוי כהן קורא תחתיו, דאמר ר' יהושע בן לוי בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לויים (גיטין נט ב). ואחר שקרא הכהן חלקו מברך לאחריה, והחזן אומר לו תקרא במקום לוי, וחוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, וכן כתב הרב ר' עמרם גאון ז"ל, וכן המנהג. וכתב הטור או"ח סימן קל"ה, ודוקא כהן הראשון עומד במקום לוי ומברך פעם שנית וקורא, אבל כהן אחר לא יעלה, שלא יאמרו ראשון פגום הוא. וכן לא יעלו שני לויים זה אחר זה, שלא יאמרו אחד מהם פגום הוא.
סימן רלט
כשאין בבית הכנסת אותו כהן שקורא או הלוי, לא יקראו אחר בשמו משום פגמו של ראשון, אלא אחר יעמוד מעצמו, הג"ה מיימוני פי"ב דהלכות תפלה (אות ש').
סימן רמ
אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה החבילה (גיטין נט ב), פירש רש"י בלשון א', שלא יקראו ללוי כלל, וכן פירשו ר"ח ורב עמרם. ופירוש אחר פירש שלא יקדים לוי לישראל אלא מי שירצה יקדים. וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל (שו"ת הרא"ש כלל ג' ס"י), ודוקא אם ישראל הוא גדול קודם, ואם הלוי גדול או אפילו שוין הוא קודם וכן עיקר, עכ"ל טורים (סי' קל"ה). וכן כתב השבלי לקט (סי' ל"ד) וז"ל, ולגאון אחר מצאתי דאמר אביי אם אין שם כהן נתפרדה חבילה, דמשמע החבילה והסדר ממשנתינו נפרדה לגמרי, דתו לא אמרינן לוי ואחר כך ישראל, אלא כל הגדול מחבירו קודם את חבירו. אם לוי גדול קודם לישראל, ואם ישראל גדול קודם ללוי. וכן מצאתי בשם הגדול רבי שמואל בר דוד ז"ל, וכן כתב גאון אחר ז"ל, וכן הורה מהר"י סג"ל, וכן ראיתי נוהגים. [ומנהג פרנקפורט אם אין שם כהן קורין לוי דוקא].
סימן רמא
ואם היה החזן כהן או לוי, אם ראוי לו שיקרא כהן או לוי אחר לקרות בתורה אם לאו. כתב על זה רבינו יואל בר יצחק הלוי ז"ל לרבי אפרים ז"ל, שמעתי עליך שאתה אוסר לחזן שהוא כהן או לוי שיקראו כהן אחר לקרות בתורה, או הלוי שיקרא לוי אחר, משום דאמרינן כהן אחר כהן ולוי אחר לוי לא יקרא משום פגמו של ראשון. ותמהתי, הלא מפני היוצאים גזרו שלא יראה כי זה קורא אחר ראשון, ויאמרו ראשון לא עלה למנין ז', והכא אפילו היוצאים יודעים שהכהן עומד ומחזן כמנהג כל המקומות, ואינו מברך וקורא אלא מסייע לקרות עם הקורא, מפני שיש שאינן בקיאים לקרות כדרך שהיו עושים בביכורים, כך פירש רבינו מרומי שטעה בספרו. הלכך מאי פגמו איכא וכו'. וכן מצאתי למפרש אחר ז"ל, דלא מסתבר ליה הא דרבינו אפרים ז"ל, דמאחר שאין דרך החזנים לקרות הם בתורה אלא להעמיד אחרים שיקראו, מאי פגם יש בכהן חזן או לוי חזן שיקרא אחר לקרות. ולא מצינו לשום פגם אלא בקריית ב' כהנים או ב' לוים בזה אחר זה. והנכון כדברי רבינו יואל הלוי ז"ל. עכ"ל שבולי לקט (סי' ל"ה).
ומתוך דברי רבינו יואל משמע דגם אם הסגן כהן יכול לקרות כהן אחר, שגם הכל יודעים שהכהן עומד שם לסגן. אך מפי מורי מהרש"ל ז"ל שמעתי שמיחה בסגן כהן לקרות כהן אחר, ופעם אחת בבית הכנסת של בחורים התלמידים המקשיבים לקולו היה כהן אחד סגן, והיה קורא לאחיו הגדול לכהן, ושאלתי את פיו והשיב לי מאחר שקרא לאחיו הגדול הכל יודעים שלכבודו עושה ולית כאן בית מיחוש, אבל בענין אחר לא.
סימן רמב
כתב הרר"ד אבודרהם (עמ' ק"ל) שאם נכנס הכהן אחר שהתחיל הישראל לברך ברכת התורה אינו פוסק, אבל ברכו לא הוי התחלה. ונמצא כתוב בשם ארחות חיים (סי' י"א) שכתב בשם הרי"ף, שיעמוד בתיבה ולא יקרא עד שישלמו כהן ולוי, ואח"כ יקרא ואין בזה בושת כלל. וכן אם כהן ולוי בבית הכנסת, וקורא הכהן ראשון, וסבר שאין שם לוי, והתחיל לברך ברכת התורה שנית. אין מפסיקים אותו, דאין דוחין מצות לא תשא את שם ה' משום פגמו של לוי, וכ"כ הרשב"א ז"ל (ח"א סי' רכ"ט).
סימן רמג
מהר"ן, שאם קראו כהן ועומד בתפלה ואין יכול להפסיק, ואין שם כהן אחר, קוראים ישראל במקומו. וכן השיב הרשב"א (ח"א סי' קט"ו) שאם הספר תורה פתוחה ויש שם כהן שמתפלל, שאין ממתינים לו. ותשובה זו הביאו מהרי"ק בשורש ט', וכתב עליה דבתענית צבור של בה"ב, אף על גב דהתענית אינו אלא מכח מנהג, אפילו הכי דוחין כבוד הכהן כשאינו מתענה שיצא חוץ לבית הכנסת ועומד ישראל המתענה במקומו. וכתב הטור או"ח בסי' קל"ה, שאם קורא הישראל במקום כהן, קורין במקום כהן כדי שלא יטעו להאכילו חלות.
סימן רמד
סומא אין לקרותו לספר תורה אפילו אין שם כהן אלא הוא, ואף על גב דעל שמע פורס, כן הוא דעת הפוסקים. אך האגודה פרק החובל (ב"ק סי' ק"ד) התיר אם אין שם כהן אלא הסומא. ומהרי"ל (מנהגים קריה"ת ג') כתב, דנוהגין לקרות סומא לספר תורה דלא כדעת הרא"ש. וכן הבנימין זאב האריך בראיות ברורות ובדברים נכוחים שיש לסומא לקרות בתורה עי' בתשובותיו סימן רמ"ה.
סימן רמה
כהן אבל אסור לקרות בתורה אפילו אין שם כהן אלא הוא, וכל שכן אבל שאינו כהן שאין קורא בתוך ז', וצ"ע אם רצה לומר אפילו בשבת, ואף על גב דהוי דבר של פרהסיא ואסור בשבת, ואפילו הכי אסור הכהן לקרות, ואף על גב דאין אחר אלא הוא, ועיין ביו"ד סימן שפ"ד. ונראה לי דטוב לכהן שיצא מבית הכנסת לפני הקריאה, וכן מצאתי אחר כך בהדיא בשם (תשובת) מהר"ם. וז"ל (שולחן ערוך) יורה דעה סימן ת', ואם קראו את האבל לעלות לתורה, צריך לעלות, שאם היה נמנע היה דבר של פרהסיא. ושמעתי שר"ת היו קורין אותו בכל פעם שלישי, ואירע בו אבל ולא קראו החזן, ועלה מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרות שלישי בכל שבת היה נראה כמו דבר של פרהסיא, עכ"ל. עד כאן מצאתי.
סימן רמו
בתשובות גאונים ז"ל (שערי תשובה סי' ס') כהן קטן מהו שיקרא שמיני ויפטיר בנביא, מי חיישינן לפגמא או לא. כך ראינו שמותר לקרות בתורה פסוקי דהפטרה ולהפטיר בנביא, ואין בזה פגם כל עיקר, ומעשים בכל יום שהכהנים מפטירין. ומהר"י סג"ל עצמו היה עומד למפטיר גם אם הוא בעצמו קרא כבר ללוי (מהרי"ל מנהגים, קריה"ת ה').
סימן רמז
נשאל מהר"י ווי"ל ז"ל אם מותר לקרות כהן או לוי לשביעי. והשיב מאחר שהוא ממנין שחובה לקרות אסור, עד כאן לשונו בסימן ג'. ומשמע דאחר שישלים המניין מותר לקרות, וכן הורה מהר"ם בהגה"ה (סי' קל"ה ס"י).
סימן רמח
מהא דאיתא בפרק תמיד נשחט (פסחים סד א) מקבל את המלא ומחזיר את הריקם, פסק המרדכי הגדול שלא ירד הקורא כבר עד יעמוד שם אצל התורה הנקרא לעלות אחריו (מהרי"ל קריה"ת ז').
סימן רמט
בטוב יכולין לקרות לספר תורה הבן אחר אביו, או שני אחים, אלא בשביל עין הרע אין עושין, תשב"ץ (סי' ק"צ). וגם מהרי"ל (קריה"ת ה') הקפיד על העומד למפטיר בשבת ואחיו כבר קרא בתורה משום עינא בישא. עוד טעם שאין לקרות לתורה הבן אחר אביו, או שני אחין בזה אחר זה, לפי שהתורה נקראת עדות, שנאמר (תהילים יט, ח) עדות ה', ואין לקרות לתורה שנים הפסולים לעדות זה אחר זה.
סימן רנ
גרסינן בפ"ק דברכות (ח א) ועוזבי ה' יכלו (ישעיה א, כח) זה המניח ספר תורה כשהיא פתוחה ויוצא, ואפילו בין פסוק לפסוק, אבל בין גברא לגברא, רצה לומר שהספר תורה אינה פתוחה שפיר דמי. וכתב הר"ר יונה שם (ד. ד"ה רבי) דאע"ג דמותר למיפק בין גברא לגברא, לדבר אסור, כדאמרינן כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר. ואף על פי שסוגרים הספר בינתיים אפילו הכי אסור, שלא אמר כל זמן שיהיה פתוחה, אלא כיון שנפתח, דמשמע דמשעה שנפתח הפעם ראשונה אסור לספר כלל עד שיסיימו כל הפרשה, עד כאן לשונו. והר"י דקורבי"ל הוא בעל עמודי גולה כתב (סי' קנ"ה) וכשנפתח ספר תורה אסור לספר יש גרסינן אפילו לדבר הלכה. ואם יש שם עשרה בני אדם מטים אזנם לתורה מותר לגרוס בנחת, שאין לבטל מצות הקריאה, וגם מותר לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, שחייב אדם להשלים הפרשה עכ"ל (כלבו סי' כ'). וכן כתב המרדכי (שם סי' י"ט) והגהות אשיר"י פ"ק דברכות (סי' ז') בשם אור זרוע (סי' יא) לקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה שרי לכולי עלמא. וכן היה נוהג הר"ר יהודה החסיד, וכן כתבו הגהות מיימוני בפי"ב (אות ז').
ומה מאוד נמלצו לחכי בזה אמרי פי החכם ר' אברהם סבע בספר צרור המור פרשת פקודי (ד"ה אלה) וז"ל, מה שאמרו חז"ל ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה ויוצא, וכן רגילין בשעה שמוציאים ספר תורה מן ההיכל מיד יוצאים רובם למלאכתם או לדבר בלשון הרע. וזהו על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, והיא מונח בתיבה. ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, היינו ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. אבל זאת רעה שנייה שעושים ישראל בשעת קריאת התורה, שהדין הוא שיש להם לשמוע לדברי החזן שהוא קורא בספר ולכוון לדבריו, לראות הדברים שאומר אם קיימו אותם אם בטלו אותם לשוב בתשובה. ויש להם לכוון לדבריו כיום מתן תורה שהיה יושב בהר שהוא כמו תיבה ואומר אנכי ה', לא יהיה לך, כמי שקורא בספר וכל העם תחת ההר שומעים ומכוונים. והם אין עושים כן, אלא כולם מספרים אלו עם אלו בדברי מהתלות ותעתועים, ובדברי המלאכות חדשים גם ישנים, ואותן שאין עושין כן קורין בחומשים בקולי קולות, והרי אמרו (ר"ה כז א) תרי קלי לא משתמעי, ואל זה אמר לא שמעו בקולי ולא הלכו בה עכ"ל.
ועדיין שתי אלו רעות לא זזו מתוך עמנו, ובודאי נכון הוא שיקרא כל אחד מתוך החומש בלחש כי היכא דיוכל לכוון למה שקרא הש"ץ, כי אי אפשר לכוין היטב בשתיקה, כמו שכתב הטור או"ח סימן נ"ט בשם אביו הרא"ש בעניין תפלת ערבית ושחרית. אבל עם לא בינות המה, לא יראו ולא יבינו, וחשבו שלכך יש לכל אחד חומש לפניו כדי לקרות כדרך הקוראים, ומגביהים קולם כל אחד יותר מחבירו עד שיבלבל אחד את חבירו. ועליהם נאמר (ירמיה יב, ח) נתנו עלי בקולה על כן שנאתיה. אבל השותקים ומקשיבים לקול השליח ציבור, עליהם נאמר (ישעיה מח, יח) לו הקשבת למצותי והיה כנהר שלומך וגו'.
סימן רנא
אין משיירים בפרשה פחות מג' פסוקים. פירוש הקורא בתורה לא יקרא עד סוף הפרשה בעניין שלא ישאר ממנה אלא ב' פסוקים, משום היוצאים שיאמרו העולה אחריו לא יקרא אלא ב' פסוקים הנשארים. וכן לא יתחיל בה פחות מג' פסוקים, שאם יתחיל בה ב', הנכנס ושומע אומר שלא קרא עם הראשון אלא ב' פסוקים שמראש הפרשה. ואין חילוק בין פרשה פתוחה או סתומה. ואם סיים פרשה אין קפידא אם משייר פחות מג' פסוקים קודם פרשה אחרת, תרומת הדשן (סי' כ"ב).
סימן רנב
כתב רב שר שלום, ספר תורה בין כשמוציאים בין כשמחזירים אותו למקומו, עומדים מפניו לאלתר ויושבים לאלתר, ואין צריכים לעמוד עד שעונים הציבור יהא שמיה רבא. ולא ראינו מי שנוהג כך, דמה שכתוב וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח, ה), אותו עמידה שתיקה היא, אבל לעמוד מפני ספר תורה עד שעונים אמן יהא שמיה רבא לא שמענו, ע"כ (טור סי' קמ"ו). אבל מהר"ם היה עומד, דלפי הפשט משמע עמדו בעמידה ממש (תשב"ץ סי' קפ"ב). וכן ר"ת היה עומד בשעת קריאת התורה, והביא ראיה מן ויעמוד כל העם בברית (מלכים ב' כג, ג), וכן נוהגים (מרדכי שבת סי' תכ"ב).
סימן רנג
ואחר שקראו בתורה חובת היום, אומרים קדיש בין בחול בין בשבת בין ביום טוב, חוץ משבת במנחה ותענית שאין בה הפטרה במנחה, שאין אומרים קדיש בהן, שהרי צריך לו להקדיש מיד בהצנעת התורה בעמדם לתפלת לחש. אבל שני וחמישי שקדושה דסידרא מפסקא, אומרים קדיש לאחר קריאת התורה (שבלי הלקט סי' ע"ט).
סימן רנד
וביום שיש ב' ספרי תורה על איזה מהם ראוי להקדיש, דינא הכי הוא. בשבת שיש בו ספר תורה אחד, יאמר קדיש עד שלא יקרא המפטיר, לפי שאין המפטיר ממנין העולים. וכשיש ב' ספרי תורה, אזי קורין בראשונה חובת היום ומניחין השנייה אצלה, ואומר קדיש על שתיהן, וקורין למפטיר בשנייה. ואין להגביה הספר תורה שקרא בו כבר עד שהביא ספר תורה שנייה קודם, כדי שלא יעמוד החזן בטל בלא מצוה, כן מסיק בסוף תמיד נשחט (פסחים סד א) מקבל את המלא ומחזיר את הריקם, בפ"ב דשבת הוא באשר"י בשם ר' יונה (מנהגים טירנא, אות נז). והר"ם נ"ע כתב, כשנותנים הספר תורה השנייה לחזן לקרות, אינו רשאי לפתחו ולהסיר ממנו המפה עד שיגללו האחד במפה, והוא בתשב"ץ סי' קפ"א ובכל בו סימן כ'. ואם אין שם רק ב' ספרי תורה קורין קריאה השלישית בראשונה שנגלל כבר, ולא קורא באותו שלפניו, מהרי"ל (קריה"ת ז').
סימן רנה
ואחר כך מגביה הספר תורה ומראה הכתב לעם, דהכי איתא במסכת סופרים (פי"ד הי"ד). וכתב הרמב"ן פרשת כי תבא, בפסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת (דברים כז, כו) וז"ל, ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הציבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפרש במסכת סופרים שמגביהים אותו ומראים פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתב, ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' וכן נהגו, עד כאן לשונו. משמע שאין לכרוע ולומר וזאת התורה אלא כנגד הכתב, וכן הוא בהג"ה מיימוני, וכן עשה מהרי"ל (קריה"ת ח') וכן ראיתי מאדוני מורי הגאון מהרש"ל ז"ל.
סימן רנו
ואחר כך אומר החזן אשרי יהללו. וכתב הרוקח (סי' שי"ט) בשם ר' אב"ן, תמה אחי ר' חזקיה על שחולקים פסוק זה יהללו שם ה' כי נשגב, ש"ץ אומר חציו והקהל מסיימים אותו, וגומרין פסוק אחר עמו וירם קרן לעמו וגו'. ואומר אני הלא בפסוק וקרא זה אל זה ואמר כמו כן עושים. וגם בברכת מילה אומר ש"ץ הודו לה' כי טוב והקהל מסיימין כי לעולם חסדו. וטעם כולם אפרש לפי קט דעתי, לפי שהשרפים קוראים זה לזה להקדיש ליוצרם יחד, ומקדישים אחרי כן כולם יחד, כמו כן ש"ץ אומר ואח"כ מקדישים הקהל עמו, לפי שאנו אומרים בב"ר (ס, ו) וישתחו לעם הארץ (בראשית כד, נב) מכאן שמודים על בשורות. ובילידות זכר מצינו בשורה, כדתנן (תוספתא ב"ב פ"ט ה"ה) המבשרני אם ילדה אשתי זכר. וגם בפסוק אחר מצינו האיש אשר בישר כו' (ירמיה כ, טו). לכך אומר הודו לה' כי טוב על בשורה זאת שנולד זכר, והצבור אומרים כי לעולם חסדו ולעולם נודה לו. אף כאן לפי שאמר בתחלה גדלו לה' אתי, וגם הכל הבו גודל לאלהינו, ואומר בסוף אין אתם צריכים רק לגדלו ולהללו לפי שגדול ונשגב שמו לבדו שכל בשמים ובארץ משגבים ומגדלים שמו. והצבור משיבים גם אנו יודעים שהודו ושיגובו בשמים ובארץ. נאמר למעלה הללו את ה' מן השמים, והצבור משיבים גם אנו יודעים, ומסיימים את המזמור ואומר על שבהרם קרן לעמו ישראל מהללים אותו כל חסידיו. ור' חזקיה מפרש שלפיכך אומר פסוק זה כשמחזירין ספר תורה למקומו, לפי שכשמשתחוים אומר רוממו ה' אלהינו והשתחוו, וגם בברכת התורה משתחוים לכבוד התורה. כשמחזירים אותו אומר יהללו, להודיעך שלא בשביל אלהות שבתורה הוא משתחוה, אלא להקב"ה משתחוה ששכינתו שורה עליה. ולא בשביל שגם היא אלוה, אלא שנשגב שמו לבדו. ועל שאמר יהללו ולא אמר המזמור שלמעלה הללו את ה' מן השמים הללו את ה' מן הארץ, משיבים הקהל אין אנו לבדינו מהללים אותו כי גם בשמים ובארץ מהללים אותו אותן דברים שמהללים האמורים במזמור ואומר כי נשגב שמו. וגם משבחים אותו שהרים קרן ישראל במתן תורה, שמאהבתו אותם נתן להם חיי עולם, שבה מרומם קרנם על כל העמים, דכתיב (דברים ד, ו) כי היא חכמתכם ובינתכם, על זאת מהללים אותם כל חסידיו שאר בני ישראל עם קרובו עכ"ל. ומתוך דבריו אלו נשמע שהמנהג קדמונים הוא לכרוע בברכת התורה, ולא כאותם האומרים שאינו מנהג.
סימן רנז
מנהג שהגולל הולך אחר ספר תורה, ועומד לפני הארון עד שתחזור ספר תורה למקומו, הג"ה מיימוני (פי"ב אות ב'). ונכון לכל אדם לעמוד ממקומו וללוותה עד לפני התיבה, כן עשה מהר"י סג"ל.