מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · קדיש, ברכו וקריאת שמע
סימן סח
ואלו העשרה צריכין שיהיו כולם בני חורין וגדולים. ולעניין הקטן וחומש בידו, נחלקו בזה קמאי ובתראי. יש סוברים דמצרפים, ויש סוברים דאין מצרפים כל עיקר. והר"ר פרץ בהגהה בתשב"ץ (סי' ר"א) הכריע במאזני צדק, וכתב דלכתחלה אין לעשות כן כי אם בשעת הדחק שאין מניין בכל העיר, עכ"ל.
סימן סט
כתב מהר"ר יעקב בירב (עי' ב"י סי' נ"ה) דאם אחד ישן מצטרף עם ט' לקדיש ולקדושה, דכיון דאיכא עשרה דבני קדושה נינהו שפיר שרי שכינתא עלייהו, וכן כתב האגור בשם מהר"י מולין (סי' קס"א) בסי' רנ"ב.
סימן ע
יתגדל ויתקדש, הוסד על פי המקרא (יחזקאל לח, כג) והתגדלתי והתקדשתי, במלחמות גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקדוש ברוך הוא, דכתיב (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. שמיה רבא, יש מפרשים (תוס' ברכות ג. ד"ה ועונין) שם י"ה רבא, שאנו מתפללים על שם י"ה שאינו שלם שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם, והיינו לעת הגאולה שינקום מעשו, שנשבע שלא יהיה שם שלם עד שינקום ממנו, דכתיב (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה, שאין הכסא שלם ואין השם שלם אלא לאחר שינקום ממנו (פסיקתא דר"כ פ"ג), ואז יהיה השם שלם וגם הכסא, דכתיב (תהילים ט, ז) האויב תמו חרבות לנצח, וכתיב (שם ח) וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו, הרי השם שלם והכסא שלם.
והטעם בזה הוא על דרך שאמר הנביא (ישעיה נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו. כי כמו שכל חלקי האיש לפי שהם מתייחסים כלם אל עניין אחד ואל תכלית אחד חיבורן יחד נקרא אחד, על דרך אחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד). כן השני חלקים אלו שהם איש ואשה אחרת, שמשניהם יסודר עניין אחד להשאיר המין ולכלכל הנהגת הבית, מה שאי אפשר לזולת חיבורן לזה, נקראים אחד. וידוע כי כל זמן שזרעו של עשו קיים אין האיש הוא ה' איש מלחמה נזדווג באשתו כנסת ישראל, אלא כמו ארוס וארוסה, כדאיתא במדרש (שמו"ר פט"ו, לא) משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות, כיון שנשאה כתב לה מתנות מרובות, בך בעולם הזה הקדוש ברוך הוא ארס את ישראל, דכתיב (הושע ב, כא) וארשתיך לי לעולם, ולא מסר לה אלא הלבנה בלבד, שנאמר (שמות יב, ב) החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נשואים, שנאמר (ישעיה נד, ה) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו. ובאותה שעה מוסר להם את הכל, שנאמר (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. ואם בהיותינו על אדמתנו אדמת קודש הוא לא היה הזיווג יפה, אף כי בהיותינו על אדמת נכר שנתפרדה אשה מבעלה לגמרי. וידוע כי כל דבר שצריך חיבור כל זמן שאינו מחובר אינו אחד, כמו שאיש ואשה על ידי חיבורן וזיווגן יחד נקראים אחד, וכשאינם בחיבור אינם נקראים אחד, כך השם יתברך ב"ה כל זמן שאינו בזיווג עם כנסת ישראל לא נקרא אחד, וגם שמו שמורה על יחודו ועצמותו אינו אחד.
ובמדרש הנעלם (זוהר ח"ג ז' ע"ב) דכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי, ופלג לאו איהו חד, וכד אתחברן כחדא תרי פלגא אתעבדו חד גופא וכדין אקרי חד. ורזא דמילתא, כיון דכנסת ישראל בגלותא, וקודשא בריך הוא סליק לעילא, זווגא אתפריש ולא אקרי חד, אימתי אקרי חד, בשעתא דמטרוניתא אישתכחת גבי מלכא וישתכחון כחדא, הדא הוא דכתיב (עובדיה א, כא) והיתה לה' המלוכה, מאן מלוכה דא, כנסת ישראל דמלכו בה אתקשר כדין, ביום הוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
הבט וראה עניין זה המאמר הנפלא מאד לעניין כוונתינו, ושבאותו גידול וקידוש שיתגדל השם תלויה גאולתינו וישועתינו סלה. לכן מתפללין שיתגדל ויתקדש השם שהוא חסר בגלותינו. ומטעם זה אנו אומרים כשמתחיל ש"ץ קדיש ועתה יגדל נא כח ה', רצה לומר שיתמלא השם שהוא חסר עתה ו"ה, וכסא שחסר א', וירושלם חסר י', ואליה חסר ו', עולה ס"ה כ"ח, וכולם יתמלאו לעתיד. וזה ועתה יגדל נא כח ו"ה, ואומרים זכור רחמיך וגו' על שם מדת הרחמים שזוכר באותה שעה.
סימן עא
ועונין הציבור בכונה שלימה אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, כדאיתא בפרק כל כתבי (שבת קיט ב) העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעים לו גזר דינו, פירוש בכל כחו בכל כוונתו, כך פירש רש"י בפרק כל כתבי. והר"ר יונה (ברכות יג ב) כתב לפי שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח אמר בכל כחו, אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם. והתוס' כתבו שם (ד"ה כל העונה) ר"י אמר דיש בפסיקתא דר' ישמעאל בן אלישע, כשישראל נכנסים בבתי כנסיות ואומרים אמן יהא שמיה רבא בקול רם מבטלים גזירות קשות, עד כאן. ומתוך זה נראה שצריך לענות בקול רם, וכן הוא בספר הזוהר בפרשת תרומה (קכ"ט ע"ב) שיש לענות בקול רם, ואפשר כשמגביה קולו מתעוררת הכוונה.
והחכם ר' יעקב בר ששת (ריקנטי שמות טו, כו) כתב, כי בכל כחו חוזר אל השם, רצה לומר שיכוון את השם בכל מה שראוי לו, באותיותיו ובפירושו, ובעיונו ובניקוד המקובל, והסימן שלו לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהילים קיט, פט) זהו בכל כחו, באותיותיו ובנקודה ובכל מה שניתן לנו רשות להתבונן בשעה שאומר יהא שמו הגדול מבורך, על כל פנים יהא כח בידו לבטל גזר דינו, ובלבד שלא תהא בו שבועה, וצריך לכוין ואחר כך מברך. והיפך זה ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל (ויקרא כד, יא) שפירש ואחר כך קלל, ולפיכך נתחייב. ואם בעבירה חייב, במצוה שכנגדה כל שכן שזוכה, שמדה טובה גדולה ממדת פורענות (אבדר"נ פ"ל).
גם מה שאמרו (שבת שם) אפילו יש בו שמץ עבודה זרה מוחלין לו תבין מעתה, כי תקן מעוותו ביחוד השם שהוא היפך עבודה זרה. והר"ם בן גבאי (תולעת יעקב סוד קדיש) כתב, כל העונה אמן בכל כחו, רצה לומר כחו של אמן, והם הדברים הרמוזים בו, כאמרם ז"ל (ברכות נג ב) גדול העונה אמן יותר מן המברך. והטעם כתבו רוב המפרשים (תשב"ץ קטן סי' רנ"א) דהמברך מזכיר רק שם אחד, והעונה אמר שתים, דאמן בגימטריא ידו"ד אדנ"י. אבל הפירוש הנכון הוא אמן בגימטריא הי"ה והו"ה ויהי"ה אח"ד. והנה העונה אמן מודה שהבורא יתברך ויתעלה היה קודם בריאת עולם, וברצונו מקיים וישיבהו לתהו ובהו, ולאחדותו אין סוף. ולכן גדול כח העונה אמן מן המברך, כי המברך ממשיך הברכה, והעונה אמן מייחדו ומודה על חדוש העולם כרצונו, ושהעולם מתקיים במאמרו, וישיבהו לתהו ובהו, שליט על הכל ראשון ואחרון, יתעלה שמו לעדי עד ולנצח נצחים אמן. זהו כל העונה אמן בכל כחו, רצה לומר כחו של אמן, כי כחו גדול הוא. עוד נראה לי לומר על דרך דאיתא בספר הזוהר (ח"ג קמ"ז ע"א) כשיש בישראל משכילים יודעים סוד השם הנכבד ונושאים כפיהם, מיד הם נענים, הרי כוונת השם הוא בנשיאות כפים. וזהו שאמר העונה אמן בכל כחו, רצה לומר בכל כוונתו, ואמר בכל כחו ולא אמר בכל כוונתו, לרמוז אל נשיאות כפים, כי ב' פעמים יד בגימטריא כ"ח.
סימן עב
אמן יהא שמיה רבא. גם בכאן מפרשים שמיה רבה על השם שיחזור שלם. וכתב הכל בו (סי' ז') שחייב אדם למשוך רבא בכל כחו, כדי שיחשוב בלבו לכוון במשיכתא רבא כל אותן מדרשים שכתבנו למעלה.
סימן עג
מצאתי כתוב (ב"י סי' נ"ו), שעניית הקדיש יש אומרים שאין אנו מחויבים לענות אלא עד עלמיא, ולזה אמרו יש בעניית הקדיש ז' תיבות וכ"ח אותיות, כמו שיש בפסוק ראשון של בראשית ובפסוק שלפני עשרת הדברות, ועל זה סמך בדרש כל העונה אמן יהא שמיה רבא כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, וכמו ששמע עשרת הדברות מפי הדבור, לקיים מה שנאמר (תהילים קיא, ו) כח מעשיו הגיד לעמו. ועל כן אמרו רז"ל כל העונה אמן בכל כחו לכוון בכ"ח אותיות שבו, ומנין האותיות כ"ח, על כן צריך לאומרו בכח. ואף על פי שיש בו כ"ט אותיות, בזה רבו כמו רבו הדעות, יש אומרים שיש לומר ולעלמי עלמיא, ויש אומרים לעלמי עלמיא בלא וי"ו, ויש אומרים שאין לשנות ממטבע שטבעו קדמונים ויש לומר ולעלמי עלמיא, ויש מקיימין גירסא זו עם מה שאמרו שלא יהא יותר מכ"ח, ואומרים כי שמה חסר יו"ד כי כן הוא בדניאל (ב, כ) ליהוי שמה דא אלה מברך מן עלמא ועד עלמא, וכן עיקר.
סימן עד
על אותן שאמרו שאין לענות אלא עד עלמיא, הקשה מהר"י קארו (סי' נ"ו) מהא דאיתא במדרש, אמר ר' אלעזר בר יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים. אמרתי לו מה אלו טעונים, אמר לי אף וחמה, למה לעשות נקמה באף וחמה מי שמספר בין קדיש לברכו, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין יהא שמיה רבא ליתברך. ומאחר שאסור לספר בין יהא שמיה רבא ליתברך, משמע שצריך לומר יתברך, וכן כתב הר"ר יוסף גיקטלייא וז"ל, שאלתם מה שכותבים קצת פוסקים בעניית קדיש שאין עונים אלא עד עלמיא, ולא עוד אם אמת אתם וראוי לעשות כך או לא, מפני שיש אנשים אחרים שסומכים עלמיא ליתברך, איזה כת מאלו צודקת. תשובה אוי להם לפתאים אשר עברו ונענשו, ודאי המפריד בין עלמיא ליתברך כאילו הפריד וקצץ במקום דליכא קיצוץ, ואין צריך להפריד ח"ו, אלא מדבק עלמיא ליתברך, והאריך בטעם הדבר. וכן כתב רבינו בחיי פרשת שמות (ב, כג) שצריך לחבר מלת עלמיא ליתברך ואין להפסיק בהם כלל. והר"ם מרקנטי כתב גם כן בטעמי מצות שלו (פירוש אמן) וז"ל, ואסרו חז"ל להפסיק בין קדיש ליתברך, ושלשתן אלו כולן אב אחד להם ומבטן אחד יצאו, הקבלה האמיתית. זולת טעם שלהם מצאתי דיתגדל יהא יתברך אלו ג' יודי"ן, שם אחד משם המפורש היוצא מויס"ע ויב"א וי"ט, ושם זה יוצא מיברכ"ך יא"ר יש"א, לפיכך המפסיק בין אלו ג' יודי"ן פוסק את השם ע"כ.
סימן עה
כתב השבולי לקט (סי' ח') וז"ל, יש בקדיש י' לשונות של שבח, ואלו הם יתגדל ויתקדש יתברך וישתבח יתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויעלה ויתהלל. ויש אומרים שהם כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, וזהו שאומרים בעלמא דברא כרעותיה. ומפני מה הפסיקו בין יתגדל ויתקדש לשאר שבחות, מצינו באגדה (פסיקתא רבתי פכ"א) שעשרה דברות כלולים בעשרה מאמרות, ובקדיש י' שבחות כנגד י' מאמרות. וכשם שהיה הפסק בב' דברות ראשונות לח' אחרונות, שב' ראשונות מפי הגבורה נאמרו וח' מפי משה, לכן הפסיק בין ב' שבחות ראשונות לח' אחרונות, ע"כ.
סימן עו
ירושלמי דבר סתר לי אליך המלך ויקם מעל הכסא (שופטים ג, כ), מכאן אמר ר' אלעזר כד עני איש יהא שמיה רבא וכל דבר קדושה בעי למיקם על רגלוהי, ע"כ.
סימן עז
ומתחיל הש"ץ ברכו, והקהל עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכתב מהר"ם בן גבאי בספר תולעת יעקב (סוד ברכו) וז"ל, ואנו מברכין להקב"ה בחמשה תיבות על שמחזיר לנו נשמתנו הנקרא בה' שמות, כך ראיתי במדרש רות. ומכאן ראיה שצריך ש"ץ לחזור ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וכ"כ הר"ר יהודה ברזילי ברצלוני ע"כ. וכן כתב האגור סימן צ"ח שנהגו לאומרו.
סימן עח
כתב מורי הרב הגדול מהר"ש ז"ל (שו"ת מהרש"ל סי' ס"ד) וז"ל, כשאומר ש"ץ ברכו, אומר אני יתברך כו' עד כל ברכה ותהלה. וכשמגיע לשם, אומר אני ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכשמגיע להמבורך, אומר אני ברוך ה' המבורך לעולם ועד בעמידה קודם שאשב. וחדשים מקרוב באו לומר את ה' אלהיך תירא כשיגיע ש"ץ לאת, ודע שאינו מקבלה ולא מיסוד החכמה ע"כ.
סימן עט
יש לתמוה, היאך תקנו לומר ברכו, דבברכו משמע שמוציא עצמו מן הכלל, וחזינא דאמר שמואל (ברכות מט ב) לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל, אם כן היה לומר נברך, כמו בברכת המזון שאומר נברך. והרב רבי נתן ז"ל כתב בתשובה לזה שאמר שאני הכא דכיון דאמר מבורך לא מפיק נפשיה מן הכלל והוי כמו נברך. ומהאי טעמא הוא אומר בבית הכנסת ברכו בתשעה והוא. והאי דאמרינן בברכות פרק ג' שאכלו (נ א) דאינו אומר בברכת המזון ברכו אלא אם כן יהיו כדי ברכה בלא הוא, והיאך אנו אומרים ברכו בתשעה והוא אם לא מטעם שאמרתי דהוי כמו נברך. עכ"ל הרב רבי נתן (כלבו סי' ח').
סימן פ
כתב הרוקח בסימן ש"ך, יש בני אדם שלא היו בבית הכנסת כשאמרו יהא שמיה רבא, וקי"ל כל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה, וקורין ברייתא פ"א דברכות (ג א) אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה כו'. וכן כתב בהגהות מיימוניות פ"ז מהלכות תפלה (אות צ') דיש קורין ברייתא זו כשאין מתפללים בעשרה לפי שיש בה קדיש, ומתניתין דג' שאכלו (ברכות מט א) שיש בה ברכו, וברייתא דריש פרק גיד הנשה (חולין צא א) שיש בה קדושה, ויש קורין פרק בשנת מות המלך עזיהו (ישעיה ו') עכ"ל. והרוקח בסי' שס"ב כתב כמה ברייתות שמוזכר בהם קדיש וקדושה וברכו ואמן לומר אותם מי שמתפלל ביחיד, ואני אכתוב לך קצת מהם ויש בהם די.
סימן פא
לקדיש קודם מנחה יאמר: את זה אני אומר במקום קדיש קודם מנחה, אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, והגיע זמן תפלת מנחה, ונכנסתי לתוך חורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, בא אליהו זכור לטוב ושימר על הפתח, אמר לי מה קול שמעת בחורבה זו, אמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת, אוי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין אומות העולם. אמר לי בכל יום אומרת כך, כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים יהא שמיה רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא, הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי לו לבנים שגלו מעל שלחן אביהם (ברכות ג א).
סימן פב
ליהא שמיה רבא, אמר ר' יהושע בן לוי, כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא בכל כחו קורעין לו גזר דינו, שנאמר (שופטים ה, ב) בפרוע פרעות בישראל בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.
סימן פג
לאמן, אמר רבי יהושע בן גדיא, כל מי שעונה אמן בעולם הזה, זוכה ועונה לעולם הבא, שנאמר (תהילים מא, יד) ברוך ה' לעולם אמן ואמן, אמן בעולם הזה ואמן לעולם הבא.
סימן פד
לברכו, צריך לומר מקודם: את זה אני אומר במקום ברכו של שחרית או ערבית. בספרי (האזינו שו) כי שם ה' אקרא (דברים לב, ג), ר' יוסי אומר, מנין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה' המבורך שעונים אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, תלמוד לומר כי שם ה' אקרא הבו גודל. ומנין שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, תלמוד לומר כי שם ה' אקרא. ומנין לאומר יהא שמיה רבא מברך שעונים אחריו לעלם ולעלמי עלמיא, תלמוד לומר הבו גודל לאלהינו.
סימן פה
לקדושה, פרק גיד הנשה (חולין צא א) צריך לומר מקודם את זה: אני אומר במקום קדושה. חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרין שירה בכל עת ובכל שעה שירצו, ומלאכי השרת אין אומרים אלא פעם אחת ביום. ישראל מזכירין את השם אחר ב' תיבות, שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו, ומלאכי השרת אינם מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות, שנאמר (ישעיה ו, ג) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. והאיכא ברוך כבוד ה' ממקומו, ההוא אופנים הוא דקאמרו ליה.
סימן פו
בברכת יוצר אור יש לומר מעריצים ומקדישים כולהו במ"ם ולא בנו"ן, וראיה ממה שכתב באורחות חיים (קדושה סי' א') שיש להפסיק בין ממליכים ובין את מסתמא כולהו נמי במ"ם, וכן כתב מהר"י וייל בדיניו סימן ל"ד. ויש נוהגים לעמוד כששליח צבור אומר וממליכים את שם האל המלך הגדול. ויש נוהגים לעמוד עד והנורא, כי האל המלך הגדול הגבור והנורא ראשי תיבות בגימטריא כ"ו, כמספר שם של הוי"ה, ואין למנהג זה יסוד ועיקר.
סימן פז
ואחר כך מתחיל ברכה שניה של קריאת שמע אהבה רבה, ואינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לחברתה, וענין ברכה הסמוכה לחברתה עיין לקמן בדיני תפלה. וכתב הרב רבי אשר (מובא בכלבו סי' ח') ולפיכך סמכו אהבה רבה ליוצר המאורות, שבה מזכיר יחוד שמו של הקדוש ברוך הוא, ונתינת התורה המאירה מכל המאורות, שהשמש אינה מאירה רק ביום, והתורה מאירה ביום ובלילה. ואחזו דרך המשורר במזמור השמים מספרים כבוד אל (תהילים יט, ב) שהזכיר יצירת המאורות, וסמיך ליה תורת ה' תמימה ואח"כ עדות ה' נאמנה, שאנו חייבים להעיד על יחודו האמיתי. כל זה מלשון הרב ר' אשר ז"ל.
סימן פח
גרסינן במדרש תנחומא (קדושים ו') אמר רבי מאני, לא תהא קריאת שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין אברים שבאדם, ומהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמר הקדוש ברוך הוא אם שמרת את שלי לקרותה בעונתה, אני אשמור את שלך. לכן דוד מקלס שמרני כאישון בת עין (תהילים יז, ח). אמר ליה הקדוש ברוך הוא, שמור מצותי וחיה. וכתב הרוקח (סי' ש"כ) על כן מצרפים אל מלך נאמן וברוך שם כבוד מלכותו, להשלים רמ"ח, כי בתורה שמע עד בשעריך מ"ח תיבות, והיה אם שמוע קכ"ב, ציצית ס"ט, הרי רל"ט כנגד אברים שבגוף. ובראש ט' אברים, כן מוסיפין ט' תיבות אל מלך נאמן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עכ"ל. וזהו לפי מנהג קדמונים, אבל אחר כך בטלוהו כדי שלא יפסיק בין הבוחר בעמו ישראל לשמע, ותקנו במקומו שיחזור ש"ץ ה' אלהיכם אמת. דהכי איתא בספר התקונים (תיקוני זוהר) תקון י' (כ"ה ע"ב) ואיהו כלילא מד' פרשייתא דקריאת שמע, דאינון רמ"ח עם אל מלך נאמן, ובגין דלא יעבדון הפסקה תקינו לאהדר שליחא דצבורא ה' אלהיכם אמת ע"כ. וכן כתב בספר הזוהר פרשת וירא (השמטות בראשית רנ"ג ע"א) דבקריאת שמע אית רמ"ח תיבין עם ה' אלהיכם אמת.
וכן כתוב במדרש הנעלם (זוהר חדש רות ל' ע"א) פתח ר' יודא ואמר, רפאות תהי לשריך וגו' (משלי ג, ח), התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעולם הזה ובעולם הבא, דאמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה, בקריאת שמע רמ"ח תיבות כמנין אבריו של אדם, והקורא קריאת שמע כתקנה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו, ודא רפאות תהי לשריך, אדהכי מטא ההוא ינוקא לאי מאורחי ויתיב קמייהו, שמע אילין מילין, קם על רגלוי ואמר, והלא אין בקריאת שמע שם אלא רמ"ה תיבות, אמר ליה ר' מייא תיב ברי, יתיב אמר ליה ברי שמעת בהאי מידי, אמר כך שמעתי מאבא, בקריאת שמע יש רמ"ח תיבות חסר תלת למנין אבריו של אדם, מאי תקנתיה, תקנינו שיהא שליח צבור חוזר ג' תיבות, ומאי ניהו ה' אלהיכם אמת כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל, וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות ולא יותר משלש. אדהכי אתי רבי יודא בריה דר' פנחס ויתיב, אמר ליה במאי עסיקתו, אמרו ליה במילי דקריאת שמע, הכי והכי אמר ההוא ינוקא. אמר ודאי הכי אמר רבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי בן דורמסקית משמיה דרבי עקיבא, חסידים הראשונים תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות, וכנגד מנין אבריו של אדם, והא חסרו מהם למנין שלש אבריו של אדם, תקנו שיהא ש"ץ חוזר ומשלים אותם, ומאי ניהו ה' אלהיכם אמת.
בתפילה תקנו שלש ברכות ראשונות ושלש ברכות אחרונות. בקריאת שמע ג' שמות, בראשונה ה' אלהינו ה' אחד, ג' שמות באחרונה ה' אלהיכם אמת. וכל האומר קריאת שמע כהאי גוונא בידוע שאינו ניזוק כל אותו היום. וכל האומר קריאת שמע שלא עם הצבור אינו משלים אבריו, מפני שחסר הג' תיבות ששליח צבור חוזר. ומאי תקנתיה, יכוון בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב, ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות (קהלת א, טו). אותם ג' תיבות דקריאת שמע ששליח צבור חוזר לא יוכל להמנות אותם לתשלום רמ"ח כשאר הצבור עכ"ל.
וכתב מהר"י קארו (ב"י סי' ס"א), שענין הכוונה בט"ו ווי"ן היא, לפי שט"ו פעמים וי"ו עולה צ', ושם הוי"ה עולה כ"ו, ועם ד' אותיותיו עולה ל'. ג' פעמים ל' עולה צ', הרי שמכוון בט"ו ווי"ן אלו לג' שמות. ומהר"ר מאיר בן גבאי (תולעת יעקב סוד ק"ש) כתב כי ט"ו ווי"ן עולים אמן עם המלה, ואמרינן בפרק כל כתבי (שבת קיט ב) מאי אמן, א"ר חנינא א'ל מ'לך נ'אמן. ומהר"ר משה (הרמ"א) ז"ל (סי' ס"א ס"ג) כתב כי עולים צ"א עם המלה, והוא כמנין השם בקריאתו ובכתיבתו, והוי כאילו אמר ה' אדני אמת. ואני מצאתי כי ט"ו ווי"ן עולה צ', וצ' הוא ג' למדי"ן, וצורת הלמ"ד כ"ו כזה ל, הרי ג' פעמים כ"ו, כאילו אמר ג' פעמים שם של הויה שעולה כ"ו, ואלו ג' שמות הם כנגד ה' אלהיכם אמת.
וכתב הצרור המור פרשת בראשית (ד"ה ולזה סמך), ופרשת תבא (ד"ה ובזוהר אמרו) כנגד שם ה' שהוא נאמן באו החמשה ווי"ן הראשונים, והם ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן. וכנגד אלהיכם שהוא נורא תהלות, באו ה' ווי"ן האמצעי, והם ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא. וכנגד אמת שיופי כל הדברים הוא האמת, באו ה' ווי"ן האחרונים, והם ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה, כאומר כן דברת יפה דברת אמת שלא אוסיף עוד ראות פניך. והמכוון בזה כאילו אמר ה' אלהיכם אמת. ובלילה שלא יש ווי"ן, תקנו בפסוקים שהוסיפו, בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת, שהוא במקום ה' אלהיכם אמת. ע"כ. ובספר מאה שערים (שער שני) מצאתי, דבערבית יכוון בוי"ו דואמונה דהוא מלא ג' אותיות וא"ו בכלל, רצה לומר מא' ועד וא"ו בגימטריא אהיה, ב' ווי"ן ב' פעמים אהיה, וצורת האל"ף כ"ו כזה א, הרי כאן ג' שמות. וכתב מהר"ם בן גבאי (תולעת יעקב שם) דכן מצא בספר קנה (פרק א' של ישראל). ואי לא מסתפינא הייתי אומר דיכוין במלת אמונה שהוא מלשון אמן ואמן, בגימטריא ה' אדני, כאילו אומר ה' אדני אמת.
הבט נא וראה, כמה צריך להזהר להתפלל עם הציבור ולכוון במה שחוזר ש"ץ כדי להשלים איבריו. ומי שהוא חסר מהם הרי הוא פגום בגופו, ואין ברכה שורה על דבר פגום. והמתפלל יחידי אפילו יכוון בט"ו ווי"ן שאמר קרינן ביה וחסרון לא יוכל להמנות. וצריך אדם להמליך מלכו של עולם על כל אבריו, ולא יהיה אבר מאבריו פנוי מעול מלכות שמים, ודע שכל תיבה מכל תיבות קריאת שמע כדמיון נר, לפי שהם כנגד רמ"ח מצות עשה שנאמר עליהם כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג) וחופש כל חדרי בטן לראות אם אדם ממליך עליו את יוצרו בלי עירוב מחשבות והרהורים אחרים, ולסוד זה עי"ן שבשמע, ודל"ת שבאחד מאותיות גדולות, והסוד ע"ד ה' בכם (שמואל א יב, ה), ונשאר ש"ם שמשמע וא"ח מאחד, לזה אמר דוד (תהילים קד, לד) אנכי אשמח בה'. א"ח מאחד, ש"מ משמע, אותיות אשמח. כך מצאתי ברעיא מהימנא (ח"ג רנ"ח ע"א).
סימן פט
כתב מורי מהר"ש ז"ל בתשובה (סי' ס"ד) וז"ל, כשאני מתפלל ביום פטירת אבא ז"ל, חוזר אני בסוף אני ה' אלהיכם שהם ג' תיבות בלתי אמת, להשלים רמ"ח תיבות שבקריאת שמע ולסמוך אותם לאמת, אבל לא שמלת אמת שאינו מקריאת שמע ימלא תיבות קריאת שמע. וכן מצאתי בספר מאה שערים בשם מקובל אחד עכ"ל. ומהר"י קארו (סי' ס"א) כתב וז"ל, ונמצא כתוב בספר הפליאה (ח"א לא ע"ב) שש"ץ חוזר אני ה' אלהיכם, והיה במצרים מי שהיה נוהג כדבריו, וגערו בו הנגיד הגדול כמהר"ר יצחק הכהן ז"ל ומורי הרב הגדול מהר"ר יעקב בי רב ז"ל וכל גדולי הדור הנמצאים בעת ההיא, וגם בקונסטנטינא גער הרב הגדול מהר"ר אליה מזרחי ז"ל וכל גדולי הדור במי שהיה נוהג כן. ואחר כך ראיתי מי שהיה אומר שכספר הפליאה יש לנהוג, שבספרים מדויקים מהזוהר נמצא כדבריו, וזה טעות גמור, שבג' מקומות שכתבתי שהביאו ג' תיבות הללו, בכולן כתוב בסגנון אחד, ה' אלהיכם אמת. וכן הוא בכל הנוסחאות שראינו וששמענו, וכן כתב גם כן הר"ר אבודרהם (עמ' עז), והביא מאמר זה שבמדרש רות וכתוב בו שחוזר ה' אלהיכם אמת, וכן נוהגים העולם. לכן כל המשנה ידו על התחתונה, וגוערים בו ומבטלין את דבריו, ומקיימין מנהג אבותינו שהוא ע"פ ספר הזוהר, והם שקבעו מנהג זה ודאי דקדקו בדבר ומצאו שזהו אמת ויציב.
והנה מי שראה דברי הגאון מהר"י קארו שהפליג כל כך, יחשוב ח"ו למורי הרב הגדול לטועה. לכן עתה באתי להליץ בעדו, כי מנהג שלו גם כן יש לו שורש וענף ויסוד מוסד, כי אעפ"י שכתב מהר"י קארו שבג' מקומות שהביאו שלש תיבות הללו, והם ספר הזוהר וספר התיקונים ומדרש רות בכולן כתוב בסיגנון אחד ה' אלהיכם אמת. אמת ויציב הוא דכך הוא דעת חברוהי דהקדוש רשב"י, אבל דעת הקדוש עצמו הוא לומר אני ה' אלהיכם אמת, דאיתא בספר הזוהר, ולקביל אינון שבעין ותרין תיבין, דאינון בי דינא דיליה ישראל לתתא, משלימים לה באילין שבעין ותרין תיבין דפרשתא דתכלת, ומהדרין תלתא תיבין אני ה' אלתיכם. אני לקבליה דאברהם, ה' לקבליה דיצחק, אלהיכם לקבליה דיעקב. וחבריה אמרו ה' אלהיכם אמת, ה' לקבליה דאברהם, אלהיכם לקבליה דיצחק, אמת לקבליה דיעקב. ושפיר וכיון דאשתלמת לאבהן כדין עלמא בחדוותא, והא סיהרא אתנהרי בההיא מוסף דמוסיפים ישראל, בגין דלית ליה נהורא מדיליה בעי בר נש לסמכא להו לאמת, אני ה' אלהיכם אמת כדין עלמא עילאה בחדווה כו' ע"כ.
גם מה שמביא ממדרש רות, הלא כתב הר"מ מרקאנטי בפירוש התורה (דברים ו, ד) שמצא נוסחה אחרת במדרש רות, שכתוב בה, ומאי ניהו אני ה' אלהיכם, והוא דעת הקדוש ר' שמעון בן יוחאי שכתבתי. ואפשר שאותו נוסח מצא גם כן בעל ספר הפליאה, ואותו המקובל בספר מאה שערים. הרי דמדינא אין שום תפיסה על רבינו הגדול מורי מהר"ש ז"ל. אך שהמנהג נתפשט על פי האחרונים ז"ל, והמה האבודרהם (שם), והצרור המור פרשת תבא (שם), והציוני פרשת ואתחנן (ע"א, א), וספר מוסר פרק רביעי בהגה"ה, והתולעת יעקב (סוד קריאת שמע) וטעמי מצות רקנטי (שם) בכולם כתב סיגנון אחד ה' אלהיכם אמת.
ומה שכתב מורי ז"ל אבל לא שמלת אמת שאינו מקריאת שמע ימלא תיבות של קריאת שמע, תירץ אותו מהר"ר משה אלשקר (סי' ס"ו) ומהר"ר לוי בן חביב בתשובתו (מהרלב"ח סי' ע"ג) דאעפ"י שאמת הוא מברכת קריאת שמע ולא מקריאת שמע, מכל מקום חשיבנא ליה כאילו היא מקריאת שמע גופא, כיון שאינו יכול להפסיק בין אלהיכם לאמת, דכתיב (ירמיה י, י) וה' אלהים אמת, ומזה נתפשט לומר ה' אלהיכם אמת. ומי שחותמו אמת, ידריכנו בדרך אמת, ויפתח לבנו בתורתו תורת אמת.
סימן צ
כתב מהר"ם ז"ל בשו"ע (סי' ס"א ס"ג) דכל הקורא קריאת שמע ביחיד יאמר אל מלך נאמן שמע וגו', כי ג' תיבות אלו משלימים המנין של רמ"ח, והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה, וכן נוהגין, (ונראה לי) עכ"ל. ומורי מהר"ש ז"ל לא היה אומר אל מלך נאמן לא בציבור ולא ביחיד. והכי נכון, דאם הקפידו שלא לומר אל מלך נאמן משום הפסקה, מה לי יחיד מה לי צבור. ועוד דכל אותן שכתבו דיכוון בט"ו ווי"ן ביחיד קמיירו, שמע מינה דכולם סברי דאפילו יחיד אין לומר אל מלך נאמן.
סימן צא
צריך להפסיק בפסוק ראשון בין ישראל לה', ובין אלהים לה' השני, כדי שיהא נשמע שמע ישראל כי לה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד. ולדעת הרב ר"א מגרמייזא (רוקח סי' ש"כ) כדי שיהא נשמע ה' קודם העולם, אלהינו בעולם, ה' לאחר העולם, אחד בכל העולמים. וכשיאמר מלת אחד צריך לכווין באל"ף שהוא אחד, ובחי"ת צריך להאריך כשיעור שיחשוב שהוא יחיד בז' רקיעים וארץ אחד, הרי ח', ובדל"ת צריך להאריך כשיעור שיחשוב שהוא יחיד בד' רוחות. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות (טור סי' ס"א). וצריך להפסיק בין ה' אחד לברוך, כי עיקר קבלת עול מלכות שמים הוא פסוק ראשון, וצריך להפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים. וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אף שאינו כל כך קבלת מלכות שמים כפסוק ראשון, מכל מקום בכלל קבלת מלכות שמים הוא. לכן צריך גם כן להפסיק בין לעולם ועד לואהבת. כן משמע ברוקח (שם) ובמרדכי פרק היה קורא (ברכות סי' מ"ז בהגהה) ובכלבו (סי' י').
סימן צב
צריך להפסיק בין היום לעל לבבך, שלא יהא נראה היום ולא למחר. ומהאי טעמא נמי צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוך היום ובין לאהבה. ירושלמי (ברכות פ"ב ה"ב) צריך להפסיק בין נשבע לה' כדי להטעים יפה העין שלא יהא נראה כה'. וצריך להתיז זי"ן דלמען תזכרו דלא לישתמע תשקרו או תשכרו, דמשמע לשון שכר כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, והטעם הזה נראה עיקר, דאילו לטעם הראשון קשה למה הזהירו על תזכרו ולא הזהירו על וזכרתם, אבל לטעם האחרון לא קשה, דאילו גבי וזכרתם דסמיך למצות ה' לא אתי למטעי למימר ושכרתם את כל מצות ה', דהוי משמע השכר הוא כל מצות ה' והמצות הם הפעולה לקבל שכר ולא שהמה הם השכר, אבל למען תזכרו דכתיב גבי ועשיתם את כל מצות, אתו למטעי למימר למען תשכרו בעשיית המצות שתקבלו שכר על עשייתם.
ורב האי גאון ז"ל (שבלי הלקט סי' ט"ו) פירש הטעם תזכרו בגימטריא תרי"ג, כנגד תרי"ג מצות, נשאר הכ"ף ועולה למניין עשרים, דל מנייהו י"ח כנגד י"ח אזכרות שבקריאת שמע, פשו להו ב', כנגד ב' פעמים אני ה' אלהיכם. ולי הכותב נראה דתזכרו עם האותיות שהם חמשה בגימטריא בז"ך תרי"א, לרמוז על תרי"א מצות מעשיות הכלולים בז"ך אותיות התורה. וזהו למען תזכרו ועשיתם, דבמצות המעשיות קמיירו שהם תרי"א, אבל השנים שמפי הגבורה שמענום הם עיוניות שתלוים בעיון המחשבה, וכנגד אותן שתי המצות אמר אחר כך ב' פעמים אני ה' אלהיכם, וזהו דבר נכון.
סימן צג
וצריך ליתן ריוח בין וחרה לאף דלא לשתמע וחרף. וצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחלתה כסוף האות שלפניה, כגון בכל לבבך, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ. וכתב הרבי דוד קמחי בספר מכלול (דקדוק הפעלים, דף ע"ג) מה שאמרו רבותינו שצריך ליתן ריוח בין הדבקים, כגון בכל לבבך, בכל לבבכם, לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמדי"ן כאשר הוא, אלא אעפ"י שיקראם במקף יתן ריוח והבדל בלשון שידמה כשני למדי"ם קרא, כי הנה בכל הוא נקוד בקמץ מפני המקף, ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם, וזה לא אמרו רז"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה מסיני. וכתבו הרר"ד אבודרהם ז"ל (דיני ק"ש).
סימן צד
וכשיאמר והיה לאות על ידך, ימשמש בתפלין של יד, וכשיאמר לטוטפות בין עיניך, ימשמש בשל ראש. ויש נוהגים למשמש גם בציצית כשאומר והיה לכם לציצית וראיתם אותו. וכתב מהר"ם מרקנטי בסוף פרשת שלח לך (במדבר טו, לז) כשמסתכל בציצית אז מסתכל בב' ציצית שלפניו, שבהם עשרה קשרים רמז להויות. ואני שמעתי עוד שכל אחד מהציצית יש בו ה' קשרים וח' חוטים כמניין אחד, וכשמחבר ב' ציציות שלפניו להסתכל בהם עולים כ"ו, כמנין שם ההויות, כן כתב הבית יוסף (סי' ס"א).
סימן צה
ומי שמכוון בעניין זה שכתבתי, ומייחד השם בכוונת הלב, בודאי שכרו הרבה מאוד, כמו שכתב רבינו בחיי פרשת ואתחנן (דברים ו, ד) ז"ל, ודע כי לא נברא גן עדן וכל מעלותיו כי אם לאותם המייחדים בכוונה, כי המודה ביחוד כופר בעבודה זרה, וכל המודה בעבודה זרה כופר בייחוד. וגיהנם וז' מדוריו לא נבראו אלא לעובדי עבודה זרה. ומפני זה תמצא בפרשת בראשית י"ג פעמים גן, ובפרשה זו בכללה י"ג פעמים אש, וזה למען הודיעך כי כל המכוון באחד שחשבונו י"ג כמספר י"ג מדות, נצול מאשה של גיהנם, וזוכה לגן עדן ולכל מעלותיו שהם י"ג, כמו שאמרו רז"ל (כתובות עז ב) ר' יהושע בן לוי אשכחיה לרבי שמעון דהוה יתיב אתליסר תכטקי דפיזא, וכוונה על י"ג מעלות של גן עדן ע"כ. ואני שמעתי סימן לדבר ש' משמע וא' מאחד הוא א"ש, נשאר מ"ע משמע, ח"ד מאחד. ראשי ותיבות ח'נניה מ'ישאל ע'זריה ד'ניאל. לרמז מי שקורא קריאת שמע בכוונה ניצול מאש כחנניה מישאל ועזריה ודניאל.
סימן צו
כתב הכלבו (סי' ט') מדרש (שהש"ר פ"ח, טו) חברים מקשיבים לקולך השמעיני, מכאן לש"ץ שצריך להשמיע קולו בשמע ישראל, כדי שישמע הקהל וימליכו שם שמים יחד. ואם אמרו יחיד כבר, חייב לחזור ולאומרו עם ש"ץ, וכן נמי אם לא אמרו עדיין, יאמר פסוק ראשון בלבד עכ"ל. וטעם דעיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, ולכן נוהגים לקרות פסוק ראשון בקול רם כדי להעיר הכוונה בפסוק ראשון שהוא עיקר מקום כוונת הקריאה.
סימן צז
המהלך בדרך צריך לעמוד בפסוק ראשון, כן הוא דעת רוב הפוסקים. וכן אם קראה כבר ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שקורין, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יהא נראה כאילו אינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים עם חביריו, או"ח סימן ס"ה. וכתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן ג', שמי שעוסק בברכות שיר ושבח, כגון מברוך שאמר עד ישתבח, אין צריך להפסיק כדי שיקרא פסוק ראשון עם הציבור. וראיתי המדקדקים בשעה שעוסקים בקריאת שמע ובברכותיה, שהיו עוצמים עיניהם, והיו מנגנים בתיבה אחד או שתים שהיו אומרים בלאו הכי באותו פעם בניגון הציבור בפסוק ראשון, כדי שיהא נראה כאילו קורא עמהם ע"כ. והרוקח כתב בסימן ש"ך, אם קרא קריאת שמע שהתפלל בביתו או בבית האבל ובא לבית הכנסת, יקרא כל קריאת שמע עם הציבור ויקבל שכר כקורא בתורה. ונראה דהיינו דרך עצה טובה, אבל לענין שלא יהא נראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבירו, בפסוק ראשון סגי.
סימן צח
הג"ה מיימוני (הל' ק"ש פ"ג אות ס') קול באשה ערוה אף על גב דאין נראה לעינים, הירהור מיהו איכא ואסור לקרות כנגדה. ודווקא שאין רגילים בו, אבל רגילים בו מותר. וכתב הר"ר יונה (יז. ד"ה ערוה) הני מילי בשעה שמנגנת, אבל בשעה שמדברת כדרכה מותר. ואף בשעה שמנגנת אם הוא יכול לכוון לבו בתפלתו בעניין שאינו שומע אותה ואינו משים לב אליה, מותר. עכ"ל.
סימן צט
כתבו תלמידי הר"ר יונה במסכת ברכות סביב הרי"ף דף (י') (ח. ד"ה גמ') וז"ל, ואמר מורי הרב נר"ו, שמי שמתחייב ברכה ואינו יכול לאומרה שאין ידיו נקיות, או שעמד במקום שאינו נקי, כגון החולה שאין מטתו נקייה ואינו יכול לבטא בשפתיו התפלה, יש לו להרהר הברכה או התפילה שנתחייב בה. ואף על פי שאין לו שכר כבאמירה, ואינו יוצא ידי חובתו כי אם באמירה, יש לו להרהר בלבו ה' יראה ללבב, ויתן לו שכר המחשבה, דאמרינן הכי במדרש (תהילים ה, ב) אמרי האזינה ה', ובשעה שאינו יכול לדבר בינה הגיגי, והגיגי רצה לומר המחשבה ע"כ. ומה שכתב שעומד במקום שאינו נקי, מכל מקום צריך להיות שאינו מטונף לגמרי, דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת.
סימן ק
ותקנו לומר אמת ויציב שחרית, על החסד שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא שגאלנו והעבירנו בים, ושקע צרינו בתוכו. ואיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"ו) צריך להזכיר באמת ויציב, יציאת מצרים ומלכות, וקריעת ים סוף, ומכת בכורים, וצור ישראל וגואלו. ותקנו אמת ואמונה ערבית על הגאולה שלעתיד, שאנו מאמינים ומקוים שיקיים לנו הבטחתו ויגאלנו בקרוב (טור סי' ס"ו). ויש אומרים דאיתא בברכות (יב א) כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא, שנאמר (תהילים צב, ג) להגיד בבוקר חסדך, זה אמת ויציב, ואמונתך בלילות, זה אמת ואמונה. פירוש בברכת אמת ויציב מספר ומאריך בחסדיו של הקדוש ברוך הוא, אבל בלילה יש להגיד אמונתך. ולפיכך אומרים אמת ואמונה ערבית כמו שכתוב ואמונתך בלילות (ארחות חיים דיני ברכו). ואמרו רז"ל (מובא בכלבו סי' י') וכי איזה אמונה יש כאן, לפי שאדם נפשו כואבת עליו בלילה מטורח המלאכה שעשה ביום, וכשישן בלילה נשמתו עולה לרקיע ואינה רוצה לשוב בבוקר. ואומר לה הקדוש ברוך הוא שובי אל גויתך, שאיני רוצה לאבד אמונתי כנגדה, שהוא האמין לי שהפקיד אותך בידי, כי אמר בידך אפקיד רוחי, ועושה הקדוש ברוך הוא אמונה ומחזירה אליו. ובבקר עושה לו נס ומחדש כחו, ואינו מרגיש בכל מה שטרח אתמול, וזהו בבקר חסדך, ואומר חדשים לבקרים רבה אמונתך.
ומצאתי לגאונים ז"ל (אוצר הגאונים ברכות הפירושים סי' סב) מאמת ויציב עד הדבר הזה, אגרת אחת היתה, לפי שכשיסדו מאה ברכות שלחו לגולה, רצונכם שתקבלו מאה ברכות, שלחו להם אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה הדבר הזה. ט"ו ווי"ן זה אחר זה, עולים לחשבון צ' ושני ההי"ן, הרי מאה כנגד מאה ברכות. וכן תחשוב מאמת עד אמת ועד בכלל תמצא מאה אותיות לא פחות ולא יותר. ובשם רבינו שלמה (מחזור ויטרי סי' ק"א) מצאתי שמונה עשר קיומים יש באמת ויציב, שתקנום נשיאי ארץ ישראל ושלחום לאנשי יבנה בשעה שתקנו שמנה עשר ברכות של תפלה. וגאוני רומי פרשו דאמת ויציב אקריאת שמע דקאמרי קאי, וטוב ויפה הדבר הזה שאמרתם לקבל מלכותך. וכתב הכלבו סימן ט' שזאת הברכה נתקנה על דרך שלשה פרשיות של קריאת שמע. אמת אלהי עולם מלכנו, כנגד פרשה ראשונה שהיא קבלת עול מלכות שמים, אשרי איש שישמע למצותיך. כנגד והיה אם שמוע שהיא קבלת עול מצות, אמת ממצרים גאלתנו. כנגד פרשה של ציצית שהיא להזכיר שאנו עבדיו שפדאנו מבית עבדים, ולקחנו לעם סגולה, ונתן מצות ציצית לאות ולהיכר, כמנהג היום שנותנים אות אל העבדים הקנויים.
סימן קא
שאל רבי יצחק הגר (רוקח הקדמה להל' ברכות) מה נשתנה בקר מן הערב, שבערב אומרים שתי ברכות לפני קריאת שמע ושתים לאחריה, ובבוקר רק אחד לאחריה. והשיב לו רבינו תם, לפי שבשחר יש מצות ציצית, מה שאין כן בערב, וכן הוא בהדיא במדרש תהלים סימן ו'.
סימן קב
ויסמוך גאולה לתפלה, דכתיב (תהילים יט, טו) יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי היינו גאולה, וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה (שם כ, ב) היינו תפלה. וכתב בהגהות אשירי פ"ק דברכות (סי' י') ובשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפלה, דנפקא לן מיענך ה' ביום צרה דכתיב בתריה יהיו לרצון, ובשבת לאו יום צרה, וכן הוא בתשב"ץ סימן רל"ג בשם ר"ת. מיהו ביום טוב מוכח באשירי פ"ק דתענית (עי' סי' ב') דיש לסמוך, שכתב ופריך בירושלמי (שם פ"א ה"א) ויזכיר משיב הרוח וכו' מבשחרית, ומשני אסור להזכיר ליחיד עד שיזכיר ש"ץ, פירוש שיאמר קודם מוסף משיב הרוח בקול רם, וזה לא שייך למימר בשחרית משום דאין יכול להפסיק בין גאולה לתפלה ע"כ. וראיתי מי שמחלק בין שבת ליום טוב, ולא ידעתי למה ועל מה יש לחלק, דהרי יום טוב כמו כן לאו יום צרה הוא כמו שבת.
ונראה דהרא"ש סבירא ליה דלעולם צריכין לסמוך אפילו בשבת, אלא דביום טוב קאי התם והוא הדין בשבת, דבלאו האי קרא דיענך ה' ביום צרה צריכין לסמוך כדרבי אמי. דאמר ר' אמי (ירושלמי ברכות פ"א ה"א) כל מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה, לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך לידע מה הוא מבקש, מצאו שהפליג, אף הוא מפליג. וטעם זה שייך גם כן בשבת ויו"ט, והאי קרא סמך בעלמא הוא. ואין לדקדק מהתשב"ץ והגהות אשירי שלא הזכירו בדבריהם רק שבת משמע דביום טוב יש לסמוך, דהם דברו בהוה תמיד, והוא הדין ביום טוב נמי אין צריך. ומי שסובר דביום טוב יש לסמוך הוא הדין בשבת. אכן המהרי"ל כתב בהלכות ראש השנה (ב') דטעם דאין סומכין ידועה לבעלי הקבלה, ושייך דווקא בשבת ולא ביום טוב, עד כאן לשונו. עיין בשערי אורה שער ב' ותמצא הרבה מזה.
סימן קג
כתב הרוקח בסימן שכ"א וז"ל, קבלתי מן ריב"ק משפיר"א, אם אין פנאי לאדם להתפלל, יקרא קריאת שמע בעונתה עד אני ה' אלהיכם אמת, ולא יאמר אמת ויציב אחר שאמר אני ה' אלקיכם אמת. מפני שעת הדחק מוטב להפסיק כדי לסמוך גאולה לתפלה, דאמר בירושלמי של תפלת השחר (פ"ד ה"א) רבי יוסי מצלי בתלת שעין ביממא, וכן רבי חייא בר אבא, וכן רבי ברכיא, ומקשי ואמר כבר קבל עליו עול שמים בעונתה, ומשמע ברכה אחרונה לא בירך, ובפרק תפלת השחר מר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף מעומד, עכ"ל.
סימן קד
צריך לסמוך גאולה לתפלה, ולא יפסיק אחר שאמר גאל ישראל. רק אם אירע אונס שלא הניח תפלין, ונזדמנו לו בין גאולה לתפלה מניח אז, ולא יברך עליהם עד אחר שיתפלל, אבל טלית לא יניח אז. ואם עד שלא אמר גאל ישראל נזדמנו לו טלית ותפלין, מניח ולא יברך עליהם עד אחר התפלה. כך היא מסקנת מהר"י קארו בטור אורח חיים סימן ס"ו. אבל בטור עצמו משמע דקודם גאל ישראל יכול להניח תפילין ולברך עליהן, אבל על טלית לא יברך, וכן הדין בין אהבה לקריאת שמע אם הוא אנוס יכול להפסיק להניח תפילין ולברך עליהן, אבל טלית לא, כמבואר באורח חיים סימן פ"ה, ובהגהות מהר"ר אברהם (מפראג) ז"ל שם.
סימן קה
כתב רבי שמשון דכשעומד באמת ויציב, שממתין בסוף עד שיכול לומר עם הציבור קדושה וברכו ואמן יהא שמיה רבא, מאור זרוע פ"ב דמגילה (סי' שע"ד). ורבינו תם היה רגיל שהיה ממתין בעושה פלא כדי לומר קדיש וקדושה עם הצבור, במרדכי פרק ב' דברכות (סי' מ"א. וכן בתוס' שם יג: ד"ה שואל).
דיני תפילה
סימן קו
כתב התשב"ץ (סי' ר"ג) ואסור לאדם לאכול או לשתות בבוקר קודם שיתפלל, כדאיתא בפ"ק דברכות (י ב) כי אותי השלכת אחרי גיוך (מלכים א יד, ט) אחרי שנתגאה זה היאך יקבל עליו עול מלכות שמים. ומכאן פסק ראבי"ה (ברכות סי' ל') שמותר לשתות מים בבוקר קודם שיתפלל, כי כאן אין שייך לומר אחר שנתגאה כו', כי מה גאוה שייך במים כו'. ודווקא בחול מותר, אבל בשבת ויום טוב שצריך לברך על שלחנו קודם אכילה אסור לשתות. והגיה מהר"ר פרץ שם (בתשב"ץ) וכתב, מיהו נראה דאפילו מים אסור לשתות, דכיון דממלא נפשו ממה שהוא צריך אחר כך, שנתגאה קרינן ביה ע"כ. וכן הביא הכלבו (סי' י') הגהה זו ממהר"ף. אכן במרדכי פ"ק דברכות (סי' כ"ג) התיר לשתות מים כדעת הראבי"ה, וכן הוא באור זרוע (סי' ל"ג). והרא"ש שתה מים בשבת, שאין הקידוש אוסרו שלא הגיע זמנו (אגור סי' קל"ד).
סימן קז
לשון הרמב"ם, הרעב והצמא הרי זה בכלל חולה, אם יש בו יכולת לכוון בתפלתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה. פ"ה מהלכות תפלה (ה"ה, ע"ש). וכתב מהר"י קארו (סי' פ"ט) דלדעת הראבי"ה מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין שהם לרפואה, דכיון דלרפואה ליכא משום גאוה.
סימן קח
ואם התחיל לאכול קודם עלות השחר, כתב הרא"ש בשם ר"י (פ"א סי' י') דצריך להפסיק. אף על גב דבתפלת מנחה אם התחילו אין מפסיקין, שאני הכא דאסמכוה רבנן אקרא. ועוד דאיכא לאו דלא תאכלו על הדם (ויקרא יט, כו), דרשינן (ברכות י ב) לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם.
סימן קט
תניא (ברכות לא א) המתפלל צריך שיכוון לבו, שנאמר (תהילים י, יז) תכין לבם תקשיב אזניך. פירוש שיכוון המלות שמוציא בשפתיו, ויעיר הכוונה, ויסיר כל המחשבות הטורדים אותו, עד שתשאר מחשבתו וכונתו זכה בתפלתו והכוונה הוא יסוד האמונה. ואמרו רז"ל בכוונת הלב, אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפיך (איוב יא, יג), אם אתה הכינותה את לבך תקובל תפלתך בפרישות כפים, שהיא מקובלת. ואמרו רז"ל על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא (תהילים לב, ו), אימתי עת מצוא, בעת שהמתפלל מתפלל בכוונה, שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך. אבל אם התפלל בפיו ובלשונו ולבו בל עמו, עליו הכתוב אומר (ישעיה כט, יג) בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ואומר (ירמיה יב, ב) קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ואומר (תהילים עח, לו) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, וכתיב בתריה ולבם לא נכון עמו וגו'. והמתפלל בלא כוונה אין תפלתו נשמעת, שנאמר (ישעיה מג, כב) ולא אותי קראת יעקב. על כן צריך אדם שיכוון בתפלתו, ויחשוב כי אילו היה מבקש לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר, היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שצריך לכוון אף מחשבתו, כי לפניו המחשבה כדיבור, כי כל המחשבה הוא חוקר. וצריך אתה לדעת כוונת התפלה במלת ברוך נוכח ונסתר, כתיבת וקריאת השם וניקודו וכנויו.
הנה אנכי הדל באלפי עתה באתי. בענין הברכה היא שיחתי. ואתה המעיין שמע לאמרתי. וקח נא את ברכתי. הנה היא לוטה כשמלה פרושה. צוה לנו משה מורשה. חן חן אבן הראשה.
סימן קי
ברוך. כשאתה אומר ברוך אתה, אל תדמה בנפשך לומר שאתה מברך את השם יתברך בזה, כי כיון שהוא יתברך מקור הברכה, וכל הברכות הן משתלשלות ממנו, כל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדי לו, כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כולם, ומציאות אינו אלא מציאותו, ומציאותו תספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו כלל. ואם כן אם יברכוהו כל היום וכל הלילה, מה יתרבה בכך, או מה יתנו לו, או מה מידם יקח. אלא ברוך הוא לשון רבוי, מלשון וברך את לחמך ואת מימך (שמות כג, כה), רצה לומר מקור הרבוי, וממנו מציאות כל, והוא כמו שאמר גדול אתה, וכן כתב מהר"ר ליפמן נצחן מפראג בספר הנצחון סימן קל"א, ועיין מזה בבחיי פרשת עקב (דברים ח, י).
והר"י בן חביב האריך מזה בפרק קמא דברכות (ז א) בספר עין יעקב. ועוד יש לך לדעת שיש להתעורר על מלת ברוך, כי יתהפך באותיותיו ויצא לך מן הענין ג' תיבות, וכל אחד ואחד רומז לענינה, והם רוכ"ב, בכו"ר, כרו"ב, כמו שכתב הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' תכ"ג), והבה רוכ"ב שהוא משגיח ומציל, שכן יורה לשון רוכב, כמו שפירש רש"י בפרשת וזאת הברכה בפסוק רוכב שמים בעזרך (דברים לג, כו), והוא שאמר יתרו (שמות יח, י) ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו'. הרי לך שהזכיר לשון ברוך על מה שהוא יתברך מציל ומשגיח. בכו"ר, רמז שיש לו ממשלה ועולה על הכל, שכן יורה לשון בכור, כמו שפירש רש"י בפרשת שמות בפסוק בני בכורי ישראל (ד, כב), ובספר תהלים סי' פ"ט (כט) בפסוק בכור אתנהו. והוא שאמר יתרו (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, הרי שהזכיר לשון ברוך על מה שיש לו ממשלה וגדולה על הכל. כרו"ב רמז שהוא יתברך יושב הכרובים, והוא לרמז כי השגחת השם יתברך דבקה בישראל, ושכינתו תגלה ותראה על דרך המופת במקום הכרובים בקדש הקדשים, כמו שנתפרסם זה מספורי התורה, ונתבאר גם כן במה שסופר בעניני שלמה, כמו שכתב הרלב"ג בספר מלכים ב' סימן י"ט (טו) בפסוק ה' אלהי ישראל יושב הכרובים. וגם הוא רמז כי קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת (תהילים קמה, יח), כמו שכתב הרד"ק בספר תהלים סימן ד', בפסוק ה' צבאות יושב הכרובים.
והוא אומר ויקח יתרו עולה וזבחים וגו' (שמות יח, יב), ממה שכבר ידוע שטעם הקרבן הוא לדעת מקצת המפרשים, לפי שעל ידו נמשך ממנו השפעת קריבה ואחדות, באופן שתהיה השגחתו יתברך דבקה בנו. וגם על ידי הקרבן מבקש האדם רצון ה', וקרוב הוא לקוראיו. וראיה מקרבן הבל, שנאמר שם וישע ה' אל הבל (בראשית ד, ד). הרי שהזכיר לשון ברוך על מה שהשגחתו דבקה בישראל, ושהוא קרוב לכל קוראיו. ועוד יורה על כמה ענינים נפלאים, ודי בזה.
סימן קיא
נוכח ונסתר. נוסח הברכה הוא בתחלה מדבר אדם לנוכח הבורא יתברך, שאומר ברוך אתה, ולבסוף מברך שלא לנוכח, שאומר אשר קדשנו. היה לו לומר אשר קדשתנו, ואסמכיה רבנן אקרא שבמזמור תהלה לדוד, דכתיב (תהילים קמה, י) יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה, והוא מלא כה, כאילו אמר יברכו כה, כלומר בענין הוה והוא נגלה ונסתר. וזהו שאמר מיד כבוד מלכותך יאמרו, והוא נוכח, והדר אמר להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו הוא נסתר (כלבו סי' א'). והטעם הנכון הוא מפני שהוא יתברך נסתר ונעלם מהשגת כל משיג, ואומרים ברוך אתה לנוכח, לבאר שאע"פ שהוא נסתר ונעלם נגלה הוא ונמצא בלבבות. כן כתב רבינו בחיי בפרשת בשלח (שמות טו, ג).
ולי הכותב נראה, כי הוא יתברך נמצא לכל ונסתר לכל. נמצא לכל מצד פעולתו ומלכותו, ונסתר לכל מצד מהותו ועצמותו. כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כה, ב) כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. גלה לנו החכם ז"ל בזה על ידיעת השי"ת, שהוא ב' חלקים, נמנע ואפשר. הנמנע הוא החקירה על השגתו מצד עצמותו ומהותו, ועל זה אמר הסתר דבר. האפשר הוא חקירת מלכותו מצד דרכיו ופעולותיו, ועל זה אמר וכבוד מלכים חקור דבר. לכן תקנו ז"ל גבי מלכותו דהוא נגלה לכולם לומר בלשון נוכח, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם. ואמר כך תקנו אשר קדשנו במצותיו לשון נסתר, כלומר השם הנסתר ונעלם מצד מהותו ועצמותו קדשנו במצותיו הנסתרים ונעלמים במהותן ועצמותן. כי כמו שאין תכלית לחקירת עצמות השי"ת, כמו שנאמר לאיוב (יא, ז) החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא, כך אין תכלית מושג לנו למצותיו. כמו שאמר דוד ע"ה (תהילים קיט, צו) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. ביאור כי כל דבר יש לו קץ, ולמצות אין קץ, זהו הטעם המתיישב על לב המון, זולת הטעמים הגנוזים וחתומים באוצרות ספרי הקבלה.
סימן קיב
כתיבת השם וקריאתו. בהזכירו השם יכוון פירוש קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות, ויכוון עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הויה, שהוא היה הוה ויהיה. אורח חיים סימן ה'.
סימן קיג
ניקודו. כתב הציוני פרשת שמות (ג, טו) וז"ל, וסוד המקובל בניקוד זה שמי לְעוֹלָם, הם הנקודות של שם הגדול, והסימן מי בשחק יערוך לה' (תהילים פט, ז) ע"כ. פירוש ש'בא ח'ולם ק'מץ ראשי תיבות שח"ק, וזהו יהי שם ה' מְבוֹרָךְ, רצה לומר יהי כוונת בניקוד השם מבורך. לכן יזהר שיקרא בקמץ אדונָי ולא בפתח, כי הפרש גדול יש ביניהם, אַדֹנָי בקמץ הוא קודש. בפתח הוא חול, כמו שכתב רבינו בחיי פרשת וירא (בראשית יח, ג). ואם יקרא בפתח חטא חטאה גדולה, לפַתַח חטאת רובץ, כי מחליף קודש בחול.
והטעם דקמץ הוא קודש, כתב רבינו בחיי (שם) כי הקמץ בתיבה יורה על מעלה גדולה, ועל דבר שהוא עומד בפני עצמו אינו נסמך לאחר. אָרון שהוא קמץ, ומצינו אַרון הברית שהוא פתח. וכן הנה אנכי שולח מלאָך (שמות כג, כ) וישלח מלאָך (במדבר כ, טז) שהוא בקמץ, ומלאַך הברית (מלאכי ג, א) שהוא בפתח. כי הפתח נסמך לעולם למה שלאחריו, ולא כן הקמץ כי הוא עומד בפני עצמו. ומטעם הזה כל אתנחתא וסוף פסוק הוא בקמץ, כי שם עומד לא יסמוך. ומטעם זה בניקוד זה השם לא תמצא פתח אלא קמץ, כי המעלה העליונה הגדולה המורה עליונות ושהוא בלתי נסמך לאחר בדבר הנברא ע"כ.
ולי הכותב נראה כי אדונִי בחיריק הוא משמע אדון שלי, אבל אין במשמעותו שהוא אדון העולם, ואדנַי בפתח פרושו אדונים רבים, כמו שכתוב גבי לוט (בראשית יט, ב) הנה נא אדני בפתח, ופירש רש"י הנה נא אתם אדונים לי, והקמץ הוא פתח. וחירק מרמז אדון על אדונים מספיק למבין. ומה שאמר להם לוט לבסוף (שם יח) אל נא אדנָי בקמץ, כבר אמרו רז"ל (שבועות לה ב) שם זה קודש, ואף לפי פשוטו נקמץ כדין לפי שהוא סוף פסוק. וגבי אברהם דכתיב (שם יח, ג) ויאמר אדני בקמץ, הלא פירש רש"י דבר אחר שם זה קודש דקשה לו לדבר אחר דאילו חול לא היה נקוד בקמץ, ואף לפשט הראשון נקמץ כדין, כי הקמץ מורה לשון רבים ולשון יחיד. על כן פירש רש"י לגדול שבהם אמר, מאחר שאינו נקוד בפתח כמו גבי לוט. אחר כך קשה ליה אם כן היה לו לינקד בחיריק שמורה על היחיד, לזה כתב וקראם כולם אדונים, לכן נקוד קמץ שהוא חירק ופתח. חיריק להורות שלגדול שבכולם אמר, ופתח להורות שקראם כולם אדונים.
וזולת זה נראה לי שיש לקרותו בקמץ, כי השם זה רמוז בכתיבתו שהוא יו"ד ה"א למדת הרחמים, ובקריאתו אדני למדת הדין. נמצא שם זה בכתיבתו ובקריאתו כלול מדין ומרחמים, והקמץ הוא פתח וחירק כנזכר. וידוע לחכמי האמת כי פתח הוא רחמים זהו שאמר הכתוב (תהילים קמה, טז) פותח את ידך. החירק הוא דין, שנאמר (איכה ב, טז) ויחרקו שן. נמצא שהנקודה מרמז לכתיבה וקריאה, והבן זה. גם אל יאמר אדוּני במלאפום, ומצאתי כתוב על שם מקובל אחד (עי' ספר קנה אות ו"ו דידוד) כי קבלת הניקוד הוא לְעולָם, ואם יאמר במלאפום יהיה הניקוד של לעוּלם במלאפום שפרושו נער, והוא מטטרון שר הפנים שנקרא נער (זוה"ח תיקונים פ"ד ע"ב, רות מ"ד ע"א), על דרך נער הייתי וגם זקנתי (תהילים לז, כה) ע"כ. הרי מבואר כל אחד בפני עצמו איך נקרא השם על נכון. עוד נראה שאין לקרותו לא במלאפום ובפתח, כי צריך לכוון בניקוד השם באופן שיעלה ע"ב עם השם, והוא זה שב"א הוא שני יודי"ן, חול"ם יו"ד, הרי ל'. והקמ"ץ י"ו הרי מ"ו. והשם כ"ו הרי ע"ב.
סימן קיד
כנויו. כשיאמר אלהים, יכוון שהוא תקיף ואמיץ אשר לו היכולת בעליונים והתחתונים. כי אל לשון כח וחוזק הוא, כמו (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח. ויש חסידים אנשי מעשה בעלי הקבלה המכוונים בכל שם וכנוי למדה המיוחדת לה, אבל כל מי שלא ידע זאת החכמה המופלאה כתב הר"א מגרמייזא שאל יהרהר למי יתכוון אלא לאביו שבשמים. וכתב שראה כמו כן כתב ששלח ר' יודא החסיד לבנו.
סימן קטו
ואחר שיתיישב בדעתו יקום להתפלל. ולא ימתין מלקום עד גאל ישראל, אלא בשחרית יקום כשיאמר ש"ץ תהלות לאל עליון, ובערבית כשמתחיל ש"ץ קדיש, וכן עשה מהרי"ל ז"ל (מנהגים תפילה א').
סימן קטז
ואחר כך ילך לפניו ג' פסיעות, שכתוב ג' הגשות לתפלה, ויגש אברהם (בראשית יח, יג), ויגש יהודה (שם מד, יח), ויגש אליהו (מלכים א יח, כא, לו). ועוד כתיב (יחזקאל א, ז) ורגליהם רגל ישרה. רגליהם ב' רגל אחת, ואחר כך ישרה מיישר רגליו יחדיו. ישרה אותיות שירה וגימטריא תפלה (רוקח סי' שכ"ב), ירצה כשיאמר השירה שהיא התפילה יהיו רגליו רגל ישרה, כדאיתא בפ"ק דברכות (י ב) המתפלל צריך שיכוון רגליו, שנאמר ורגליהם רגל ישרה, ומתרגמינן ורגליהון רגל כוונין.
והטעם שצריך לכוון את רגליו, נראה שהוא לפי שכיון שעומד לדבר עם השכינה צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו, ולדמות כאילו הוא מלאכי השרת. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל (בביאורו לטור סי' צ"ה) כתב טעם אחר, שהוא רמז שנסתלק ממנו התנועה לברוח ולא להשיג שום חפץ מבלעדי ה' (ב"י סי' צ"ה). ודעת רבינו בחיי (במדבר טז, כב) מסכים לזה, שכתב להראות כאילו רגליו כבולים, אין חפצו תלוי בעצמו ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקדוש ברוך הוא מסכים על ידו, וכענין שכתוב (ירמיה י, כג) לא לאדם דרכו. והנה האומות מראים הכוונה הזאת בכוון ידים בבקשת תחנונים, והם עצמם אינם יודעים למה הורגלו בכך. והטעם בזה, הוא להראות בטול כח עצמו, כאילו ידיו אסורות והוא מוסר עצמו אותו למי שמתחנן אליו. ולפי שתנועות הרגלים גדולה מתנועת הידים לקרב תועלתו ולדחות נזקו, לכך נהגנו בכוון רגלים ולא הידים, עכ"ל בפרשת קרח.
סימן קיז
צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, שנאמר (מלכים א' ט, ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים, ואנו מתפללים כנגד בית המקדש, ולכך צריך שיתן עיניו למטה כנגדו, ונחשוב כאילו אנו עומדים בו ומתפללים. ובלבו יכוון למעלה, שנאמר (איכה ג, מא) נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים. וכן כתב הצרור המור סוף פרשת חיי שרה (בראשית כד, סג) וז"ל, כתב הקדוש, כי המתפלל תפלת עמידה שכינה כנגדו, ולכן אסור לו לפקוח עיניו להסתכל בכותל, וכמעט אמר שצריך להשפילם.
סימן קיח
צריך אדם לנענע עצמו בשעת התפלה, שנאמר (תהילים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' וגו', וכ"כ הצרור המור פרשת יתרו, וכן כתב הר"ר יונה בספר היראה, וכן עשה מהרי"ל שהיה מתנועע בעת תפלתו (מנהגים תפילה ב').
סימן קיט
סדר התפלה. בפרק א' דברכות (ד ב) אמר ר' יוחנן, בתחלה הוא אומר ה' שפתי תפתח, כיון דתקנוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא. ויש נוהגים לומר קודם פסוקים, כגון שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו, כי שם ה' אקרא וגו'. ואין לומר דהוי הפסק, או"ח סימן קי"א, ובכלבו סימן י"א, בתשב"ץ סימן רכ"ז.
סימן קכ
ויתחיל ברכה ראשונה, והיא האבות, דתניא בריש פרק ב' דמגילה (יז ב) מנין שאומרים אבות, שנאמר (תהילים כט, א) הבו לה' בני אלים, פירש רש"י הזכירו לפניו את אילי הארץ. ומנין שאומרים גבורות, שנאמר (שם) הבו לה' כבוד ועוז. ומנין שאומרים קדושות, שנאמר הבו להו כבוד שמו, פירוש וסיפא דקרא בהדרת קודש. ופותחים באלהי אברהם, כדאיתא בערבי פסחים (פסחים קיז ב) ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב) זה שאומרים אלהי אברהם. ואברכך, זה שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זה שאומרים אלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולם, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בכולן. ובמכילתא (דר"י פט"ז) בפרשת תפילין, מנין שאומרים ברוך אתה ה' אלהינו אלהי אבותינו, אלהי אברהם, אלהי יצחק, אלהי יעקב, שנאמר (שמות ג, טו) ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב.
ופותחת בברוך ואין בה מלכות. ויש אומרים (תוס' ברכות מ: ד"ה ואמר) אלהי אברהם הוי כמו מלכות, שאברהם המליך אותו על כל העולם, שהודיע מלכותו ואלהותו על כל באי עולם. ויש אומרים (עי' תוס' רא"ש ברכות יב א) האל הגדול הגבור והנורא הוי כמו מלכות, דלאו דווקא לשון מלכות בעינן, כדאמר בפ"ק דראש השנה (לב ב) שמע ישראל וגו' הוי מלכות, טור או"ח סימן קי"ג והוא מדברי התוס' והרא"ש בפרק כיצד מברכין (מ ב). והכלבו כתב בסימן י"א וז"ל, ולא תמצא מלכות בכל אלו י"ט ברכות, שאין אומרים מלכות אלא על בריאת עולם ועל המצות, כמו מלך שגוזר ונעשית הכל בדברו, וגזר עלינו לקיים המצוה. אבל באלו י"ט ברכות אין להזכיר שום מלכות, רק שמתפללים אנחנו לפניו ומבקשים רחמיו על כל מה שצריך לנו לחיי עולם הזה, כך מצאתי. ועוד יש טעם אחר מפני מה אין מלכות, מפני שעדיין כשבא אברהם לא נודע מלכותו בעולם, ולא היה רק אלהי אברהם לבד, עכ"ל.
ענין שם ומלכות, הואיל ואתא לידן לא אכחד ממך אמרי קדוש מהר"ר אליעזר מגרמייז"א, שכתב בספר הרוקח סימן שס"ג וז"ל, לרב דאמר (ברכות מ ב) כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ולא צריך מלכות, ולר' יוחנן דאמר צריכה מלכות לעכב, ואף על גב דעיקר דברי רב, מכל מקום כל פתחי ברכות אנו עושים כר' יוחנן, וכל חותמי ברכות כרב. ופתיחה שאין פותחים בברוך באזכרת השם בלא מלכות, לפי שאין לשנות ממטבע הפסוק, בלשון שהודה אליעזר עבד אברהם, ברוך ה' אלהי אדוני אברהם, עמדו ותקנו אותו לשון בלשון מלכות. ולפי שהשתחוה בברכתו, גם אנו שוחים בה תחלה וסוף כדרך שעשה אליעזר. ומלכות לא הזכיר שהרי הקדוש ברוך הוא עדיין לא הודיע לבריות מלכותו, ושמי ה' לא נודעתי בימיהם. אבל בשאר ברכות צריך להזכיר, לפי שכל הברכות לבד מן התפלה עניית הודאה, וצריכים לברך על מה שאנו נהנין מהן, ועל המצות להודות למי שגזר עליהם. לכך תקנו מלכות בהנאות, לה' הארץ ומלואה (תהילים כד, א), על המצות, כמו שכתוב אני ה'. והשם הזה הוא מלכות, כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות (ישעיה מד, ו), ונאמר וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים מלך עולם (ירמיה י, י). לכך תקנו שמע ישראל וידעתם היום בפסוקים של מלכות. לפיכך על כל מצות תקנו מלכות, לברך למי שצונו עליהם. וכמה פסוקים של שם של ד' אותיות סמוכים למלכות, ה' מלֶך (תהילים י, טז), ה' מלָך (שם צט, א) ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו, יח), והיה ה' למלך (זכריה יד, ט), ה' מלך עולם ועד (תהילים י, טז), מי הוא מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ואומר ה' צבאות הוא מלך הכבוד (שם כד, י).
לכך כשהיה כהן גדול מזכיר את השם הנכבד והנורא, הכהנים והעם משתחוים וכורעים ונופלים על פניהם, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הלכך צריך לר' יוחנן מלכות. ובסוף כתב, בכל הברכות שהן הודאות להקב"ה יש בהן הזכרת שם ומלכות, אבל בתפלת י"ח שאינו הודאה על שום הנאה ומצוה, אלא על תביעת צרכיו של אדם. ולעולם יסדיר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואח"כ יתפלל (ברכות לב א) הלכך לא תקנו בה מלכות עכ"ל. ומכלל דבריו יתבארו הב' טעמים שכתב הכלבו.
סימן קכא
כשאומר ברוך ישחה, דתניא (ברכות לד א) אלו ברכות ששוחים, באבות תחלה וסוף, ובהודאה תחלה וסוף. וגרסינן בפרק תפלת השחר (שם כח ב) אמר רבי תנחום אמר ר' יהושע בן לוי, המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה. ומטעם זה סבר נמי ר' תנחום בשם ריב"ל התם דהני י"ח ברכות תקנו כנגד שמנה עשרה חוליות שבשדרה. וכן איתא בהדיא בתנחומא פרשת וירא (ס"א) וז"ל, למה תקנו שמנה עשרה ברכות כו', עד ור' סימון אמר כנגד י"ח חוליות שבשדרה, שבשעה שמתפלל וכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה, שנאמר (תהילים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, עד כאן. מסתמא נמי האי טעמא הוא לריב"ל כי יגיד עליו רעו.
עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו, פירש רש"י שיכרע עד שיראה שני קמטים, אחד למעלה מן הלב ואחד למטה, וכרוחב איסר ביניהם. ורבינו האי פירש שיכוף ראשו כאגמון, שאז רואה איסר שמונח כנגד לבו, ולא שישחה גופו וראשו זקוף. ורבי יונה בספר היראה (ד"ה ובקומו להתפלל) כתב דזהו בשר ברוחב איסר בין פרק חוליות השדרה כנגד הלב, וכשאדם זוקף מובלע ואינו נראה, וכשהוא שוחה אז יתפרדו החוליות ונראה אותו בשר. ר' חנינא אומר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך. אמר רבי והוא דמצער נפשיה, פירוש ניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו ואינו יכול, כגון שהוא חולה או זקן, וכתב בהגהות אשירי שם (ברכות פ"ה סכ"ב א') הכורע כיון שהרכין ראשו ומראה כורע דיו, ומיהו מאן דטרח וכורע טובא טפי עדיף. ואין לשוח כל כך עד שיהא פיו כנגד חגור של מכנסיים עכ"ל. וגם התוס' כתבו בסוף פ"ק דברכות (יב: ד"ה כרע) בשם הירושלמי (פ"א ה"ה) שלא ישוח יותר מדאי, וכן כתב ספר מצות גדול (עשין יט) וספר מצות קטן (סי' י"א) והגהות מיימוני פ"ה (ה"י).
סימן קכב
וכורע בברוך, ויזקוף בשם, שנאמר (תהילים קמו, ח) ה' זוקף כפופים. וכשהוא כורע יכרע במהירות, וכשהוא זוקף יזקוף בנחת, ראשו תחלה ואחר כך גופו, שלא תראה עליו כמשוי. כמו הנחש כשהוא זוקף מגביה הראש וזוקף מעט מעט, אורח חיים סימן קי"ג.
סימן קכג
ויכוין בברכה זו, כדאיתא בפרק אין עומדין (ברכות לב א) תנו רבנן המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולן, לפחות יכוין באבות. והמתפלל שמנה עשרה ברכות, בדרך יש מחמירין לעמוד באבות, אורח חיים סי' צ"ד, והאגור סי' קמ"ב.
סימן קכד
ברכה שנייה אינה פותחת בברוך מפני שסמוכה לחברתה. פירוש שחתימת הברכה שלפניה כאילו היא משמשת אותה לבסוף הברכה ותחלת הסמוכה לה. ויש לשאול, מאחר שהברכה הסמוכה לחברתה אחתימת ברכה שלפניה קאי, והחתימה אין בה מלכות, נמצא שברכה הסמוכה אינה מתחלת במלכות, וכל ברכה שאין בה שם ומלכות בתחלתה אינה ברכה. וי"ל שכיון שתקנו בפתיחה כל הברכות, בחתימה לא הצריכו אלא ברוך אתה ה', דבחתימה כרב עבדינן כדלעיל, לפי שהחתימה אתחלת ברכה קאי, אתה הוא שגזרת כך וכך, ברוך אתה ה' שגזרת כך. נמצא חתימה אפתיחה כל הברכות קאי, הרי כולהו מעין הפתיחה דמלכות אכולהו קאי. וכן הוא ברוקח סימן שס"ג.
סימן קכה
והברכה זו מתחלת אתה גבור לעולם ה'. וכתב הציוני בפרשת ויחי בפסוק יהודה אתה יודוך אחיך וז"ל, בכאן סוד אגל"א, א'תה יודוך, ג'ור אריה, ל'א יסור, א'סרי לגפן, ראשי תיבות הפסוקים אגל"א. ולא יהרהר בו אדם אלא אם כן יהיה טהור מאד מכל טומאה ובבגדים נקיים, וכאשר בירך יעקב ליהודה מסר לו זה השם וכחו. והוא יוצא כמו כן מן א'תה ג'בור ל'עולם א'דוני, והשם הזה הוא מבואר לבעלי הקבלה, כאשר נרמז בתורה. והקוראו יזהר שיהא ג' נדגשת, שלא יהא נשמע איל"א כדרך הגוים והישמעאלים הקוראים לגימ"ל יומ"ל ע"כ. ויצא לנו מזה שיש לקרוא אתה גבור בג' דגושה.
סימן קכו
ומזכירים בה גבורת גשמים, והכי דינו, קודם שיתחיל ש"ץ מוסף בשמיני עצרת, מכריז השמש משיב הרוח ומוריד הגשם. כן קיימא לן לנהוג כדי שגם הצבור מתפלל במוסף משיב הרוח, כן מסיק באורח חיים (סי' קי"ד). ובמנהגי מהר"ק ז"ל (ראה מנהגים שמ"ע), והבא לבית הכנסת והצבור התחילו להתפלל ולא שמע ההכרזה, מזכיר אף על פי שלא שמע. ואין מפסיקין עד יום ראשון של פסח, דאז הש"ץ מפסיק במוסף והקהל מזכירים, ואין פוסקים עד מנחה ששמעו כבר מש"ץ שפסק בתפלת מוסף, כן מסיק במנהגים (שם) ולא נהיגי כאורח חיים שכתב להפסיק הקהל גם במוסף.
סימן קכז
טעה בימות החמה והזכיר גשם, מחזירין אותו וחוזר לראש הברכה. ואם סיים הברכה, חוזר לראש התפלה. ובימות הגשמים אם לא הזכיר גשם מחזירין אותו, והני מילי שגם טל לא הזכיר, אבל אם הזכיר טל אין מחזירין אותו. במה דברים אמורים שמחזירין אותו, בשלא אמר בימות הגשמים מוריד הגשם, היינו כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה של אחריה, ואז חוזר לראש התפלה. אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה, יאמר במקום שנזכר. כך הוא דעת הרא"ש (תענית פ"א א'). ואם חתם מחיה מתים ועדיין לא פתח באתה קדוש, בהא כולי עלמא מודו שיאמר משיב הרוח ומוריד הגשם בלא חתימה.
סימן קכח
ירושלמי (תענית פ"א ה"א) המתפלל ואינו יודע אם הזכיר או לאו, כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר, מכאן ואילך מה שצריך מזכיר. הלכך עד ל' יום אם ספק לו אם הזכירו אם לאו, צריך לחזור, דמסתמא לא הזכיר, והוא הדין נמי ל' יום אחר הפסח מסתמא הזכיר וצריך לחזור. והר"ר מאיר מרוטנבורג היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת אתה גבור תשעים פעמים עד משיב הרוח מוריד הגשם, כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים בכל יום, ועכשיו אם היה מסופק אין צריך לחזור. וכן אם אמר בפסח ברכת אתה גבור עד מכלכל חיים תשעים פעמים, אחר כך אם הוא מסתפק אין צריך לחזור.
סימן קכט
ברכה שלישית, הוא אתה קדוש. ואלו שלשה ברכות חשובים כאחת, ובכל מקום שטעה בה חוזר לראש, לא שנא יחיד לא שנא צבור.
סימן קל
ברכה רביעית, אתה חונן. ומה ראו לומר בינה אחר קדושה, דכתיב (ישעיה כט, כג) כי בראותו ילדיו כו' עד והקדישו את קדוש ישראל, וסמיך ליה וידעו תועי רוח בינה (מגילה יז ב). ועוד מפני שמותר האדם מן הבהמה היא הבינה והשכל קבעוהו ראש לאמצעיות (טור סי' קט"ו). ועוד אם אין בינה אין תפלה, ומבדילין בה במוצאי שבת ויום טוב, מפני שהיא חכמה, שמה שאדם מבדיל בין דבר לדבר חכמה הוא לו, לכן קבעוהו בברכת חכמה. ורמז לדבר בינה ראשי תיבות ב'שמים י'ין נ'ר ה'בדלה (מהרי"ל תפילה י').
סימן קלא
חמישית, השיבנו. ומה ראו לומר תשובה אחר בינה, שנאמר (ישעיה ו, י) ולבבו יבין ושב ורפא לו. הרי שהבינה מביאה לידי תשובה (מגילה יז ב).
סימן קלב
ששית, סלח לנו. ומה ראו לומר סליחה אחר תשובה, כי ע"י התשובה הקדוש ברוך הוא סולח, דכתיב (ישעיה נה, ז) וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ואף על גב דכתיב נמי (שם ו, י) ושב ורפא לו, אם כן הוה ליה למימר רפואה אחר תשובה, האי רפואה לאו בתחלואים אלא בסליחה, ואם כן האי תיובתא סייעתא היא. ויש בה כ' תיבות כנגד כ' פעמים שכתוב בתורה ונסלח וסלחת (כלבו סי' י"א)