מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · דיני שליח ציבור
סימן ס
כתב הטור (סי' נ"ג) בשם אביו הרא"ש ז"ל, שאם הש"ץ הוא צדיק, אף אם הוא ממשפחה בזויה אין בכך כלום, שנאמר (ישעיה נז, יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב, פירוש שלום לרחוק ר"ל שהיה רחוק, שהוא ממשפחה בזויה ונעשה קרוב להשם יתברך במעשים טובים. וכתב מורי הגאון ז"ל, אבל מכל מקום טוב לחזר אחר יחוס המשפחה, כי אינו דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק (יבמות סד א), כן כתב בהגהותיו לטור אורח חיים (שם). אבל בתשובותיו סימן כ' כתב שאין חילוק לבן צדיק אלא אתפילת עצמו שזכות אבותיו יסייעוהו, אבל המתפלל בעבור העם ואין בו עולה ומרמה, אדרבה חשובה היא לפני המקום, שמניח מעשה אבותיו והלך בדרכי השם יתברך, ועליו נאמר שלום לרחוק ולקרוב. ועכ"פ צריך לחזר אחר חזן שיש לו קול נעים, כמו שכתב הזוהר פרשת ויחי (ח"א רמ"ט ע"א), צהלי קולך בת גלים (ישעיה י, ל), מההוא אליפנא כל דבעי לשבחו ליה לקב"ה בקלא, בעי ליה קלא נעימותא דיערב לאוחרינן דשמעין ליה, ואי לאו לא יקום לארמא קלא.
סימן סא
ש"ץ שמרננים עליו העם שנתפס עם הנכרית, אם נתברר דבר זה בב' עדים כשרים שנתפס עמה תפיסה שהיה חייב עליה מלקות ועדיין לא לקה, ולא נכנע ולא עשה תשובה, או שמסר אדם מישראל ולא שב מרשעו, או שאמר ליהודי אחר אלך לשופטי העיר לגוים ואומר להם כי כל הגניבות שגנבו בעיר אצל פלוני יהודי הם, או שאמר ליהודי הריני הולך לבית דַוָר ואומר לו אתה גנבתה מפלוני, ויתלה אותך שר העיר. אעפ"י שלא עשה דיבורו, כגון שניצל הנמסר מחמת שעמד לו רווח והצלה ממקום אחר, הרי הוא נפסל, וראוי להעבירו. אבל ברננה שמרננים אחריו שלא בעדים אינו נפסל. והמאיים על חבירו למוסרו לגוים ולא מסר, אעפ"י שמכוער הדבר אפילו לשאר אדם שאינו ש"ץ, אינו נפסל על כך להעבירו, אלא שגוערים בו, ומתרים בו שאם יוסיף לומר כדברים הללו שיעבירוהו ממעלתו, ואם יוסיף במרדו ראוי להעבירו. וש"ץ ששוחט ובודק, ולאחר הבדיקה אינו רוחץ ידיו וזרועו מלוכלך מבטן הבהמה ומסריחים בגדיו, אם רוחץ ידיו ומחליף את בגדיו קודם התפלה להתפלל בנקיות, אין אתם זקוקים לו אלא להוכיחו, שלא יהא מכלל המשניאים, שנאמר (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות. ואם אינו רוחץ ידיו, ולא מחליף בגדים הצואים קודם התפילה כדי להתפלל בנקיות, ראוי להעבירו. כל בו (סי' קמ"ז).
סימן סב
אף אדם שאינו ש"ץ יש לו להתקשט בבגדים נאים להתפלל, משום הכון לקראת ה' אלהיך (עמוס ד, יב), כמו שכתב הטור אורח חיים סימן צ"א. וכתב הר"ר יונה בספר היראה (ד"ה ובבואו סמוך) ויבדוק מנעליו פן יהיו מטונפים, וכן אמר שלמה בחכמתו (קהלת ד, יז) שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים.
סימן סג
מצאתי כתוב (אור זרוע סי' קי"ד) בשם ר' יודא חסיד, שצריך להיות ש"ץ אהוב לציבור, דאם לא כן סכנה הוא למי שקורא התוכחה. וכשיודע שהחזן אינו אוהבו, אם יקרא אותו בתוכחה, יזהר שאל יעמוד פן יכשל. הלכך אין נכון שיהא ש"ץ אם לא בהסכמת כל הציבור.
הוספה
[ויען שלמה זלמן לונדן ויאמר, גם הפעם אודה את אדוני אבי מורי מוה"ר משה רפאל זצ"ל, שמצאתי בתוך כתביו איזה הנהגות טובות שינהג כל ש"ץ. ואמינא קצת מהני מעליותא לחבר אותם אל הספר הטהור, לקיים ברא מזכה אבא. וכל ש"ץ היראה ויקדש כזה, יזכה למחזה שדי יחזה.
הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אבינו שבשמים (אבות פ"ה מ"כ).
באורח חיים סי' א', יתגבר כארי לעמוד לעבודת בוראו. שכל תוכחת מוסר שהוכיחו חכמים ז"ל במתק דבריהם, שכל אדם יתגבר לעמוד נגד יצר הרע. וילך מיד ממשכבו לבית הכנסת לשבח לרומם לפאר את בוראו שהטיב עם האדם על החזרת נשמתו והקיצו משנתו. ויבקש רחמים על עצמו ועל נפש ביתו, להטיב לו בעולם הזה ובעולם הבא, ועל פרנסתו ופרנסת ביתו. והנה עינינו ראו לא זר בעונותינו, מתוך צרות המתוחות עלינו, וגודל הרפתקאות דעדו עלינו, וקושי מחיותינו. נדדה שנתינו, תנומה לעפעפינו לעינים כסוס שיתין נשמין, וחושבים על משכבותם לפעול מעשה מחייתם, איך ומה למצוא. וכאור הבוקר יעשה ורץ כצבי לפעול מעשה מחשבות הלילה, אולי ימצא טרף ומזון לבניו ובני ביתו, יכוף עליו לילך ולרוץ אחר מחיתו. כי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף בעתים קשים הללו, אשר בכל יום מתחדשות ומתגברות על כלל ישראל מסים וארנוניות אשר נלאו מהכיל המשאות הכבדים, ולא במרד ולא במעל הוכרח להוליך מעליו עול מלכות שמים לקיים לפי אזהרת חז"ל. ואף שלבו מקשה עמו להוליכו לבית התפלה, כי ראשית חכמה יראת ה'. וימצא היתר לעצמו, באמרו חשבתי דרכי תחילה לילך בעסק, ואח"כ אשיבה רגלי אל עדותיך (ע"פ תהילים קיט, נט). וימהר חיש קל אל מקום מציאת מחיתו המוטל עליו בהכרח, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ומה יעשה האדם הרזה והדל, אף אם הוא צדיק וחסיד ביותר, לא יוכל למצוא מזון ותרופה לנפשו האומללה ולילך בדרכי ה' המוטל עליו, ולא יוכל לכוין בתפלתו מפני קושי השעבוד, כלכלת נפשו ופרנסת אשתו ובני ביתו ובודאי אנוס הוא. ואמרתי אשרי האיש ירא ה' (שם כה, יב) בלבו, רחמנא ליבא בעי (זוהר רע"מ ח"ג רפ"א ע"ב), במצותיו חפץ מאד (תהילים קיב, א). אך אנוס הוא ולא יכול להיות מתמימי דרך ההולכים בתורת ה' (שם א, א).
ובלתי ספק הוא הדרך וההנהגה בין אחינו בני ישראל, בכל עיר וישוב אשר נמצא שם מנין עשרה, מהדרים מיד להיות להם ש"ץ שיעמוד תמיד על משמרת הקודש. ויפנה הש"ץ ויכוין לבו בכל מחשבותיו שלימה בלי שום פיגול ערב ובוקר, לעמוד ולהתפלל בעדו ובעד קהלו אשר הוא שם. ויכוין בתפלתו על כל אשר ישנו פה ואיננו פה בבית התפילה אשר הלך לדרכו כנ"ל. ובפרט ביודעו ומכירו באיזה איש, שדרכו תמיד לבא לבית הכנסת ולא יבטל התמיד, יחשוב הש"ץ שהאיש ההוא אנוס הוא, ובודאי יטריח במזונותיו. יכוין הש"ץ שהוא שלוחו, ומחויב לדבר בעדו במליצה ישרה נגד רבון עולם, ולהתפלל על כיוצא בו.
אמנם יש בני אדם ההולכים בטילים ואין להם שום עסק בחוץ. קצתם מרוב עשרם תודה לאל, וקצתם מרוב דחקם בעוונותינו הרבים, והולכים ומטיילים ברחובות ובחוצות, ויצר הרע מתגבר עליהם להלוך אותם לבטלה, ועליהם נאמר (ירמיה יב, יד) הוי על כל שכני הרעים, מי שיש לו בית הכנסת בעיר ואין בא בה להתפלל (ברכות ח א). ויש קצתם ימשיכו ויאחרו וימתינו בכיוון לבא לבית הכנסת בחצי תפילה, כי למשא עליו לקום בבי כנישתא, ונבזה עליו זמן משך התפלה, וראה בכיון לבא בחצי התפלה וימהר לצאת חיש מהר. על בני אדם כזה אסור להתפלל עליהם, כי הם בעצמם אינם מכונים תפילתם. ואף כי כל אחד ואחד מחויב להתפלל בפני עצמו ואינו יוצא בתפלת חבירו, אמנם מה שבלתי אפשר לכוין בעצמו מחמת אונס כנ"ל, יאמר בלבו הלא שלחתי בקשתי על ידי שלוחי הש"ץ שיעשה בקשתי.
בכן באשר שכל ש"ץ הוא שליח ומושכר לך לעמוד תמיד על משמרת הקדש, מהראוי הוא לכל ש"ץ הירא והחרד על דבר ה' להיות תמיד רץ כצבי להשכים ולהעריב לבא לבית הכנסת, ולהרבות בתפלתו טרם שיתאספו הקהל ושאר בני אדם. כמו שהביא בעל קיצור ראשית חכמה על פסוק (ישעיה כא, יב) אם תבעיון בעיו, פירוש אם תחפצון לבקש שאלתכם מאת השם יתברך להתפלל, שובו בתשובה קודם ואחר כך יתפלל, שהמתפלל בלא תשובה עליו נאמר (שם א, יב) מי בקש זאת מידכם. ואם אפשר לו ללמוד בתורה קודם התפלה, טוב לו יותר, שאז תפלתו ומחשבתו מקובל יותר. כמו שהביא הקיצור ראשית חכמה על פסוק השיבנו לתורתך, ואחר כך וקרבנו לעבודתך, והתפלה במקום עבודה (ברכות כו ב).
על כן טוב הוא שהש"ץ יכניע לבו בתפלה בוידויים טרם שיתחיל להתפלל עם הצבור, ויכוין תפלתו בבכיה ובדמע, כי גדול המוריד דמעות בתפלה ששובר כל גזירות רעות. ותמיד טרם שיתחיל להתפלל ישב מעט, ויחשוב בלבו למה הוא בא לכאן, ועל מה הוא בא, ולפני מי הוא בא. ויסלק ויפנה מחשבות זרות מלבו, ויכוין אל מה שיוצא מפיו. ובפרט החזן העוסק במשא ומתן בחוץ, לא יאחר תפלתו בשביל עסקיו, ואף שיהיה לו איזה עסק אינו רשאי לבטל תמידו, כי שכיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו (ע"פ דברים כד, טו). ויבטל רצונו מפני רצון אחרים, שלא יהיה ח"ו בארור עושה מלאכת ה' רמיה (ירמיה מח, י) להשמיט את עצמו מלבא לבית הכנסת להתפלל על קהלו כנ"ל. ואף אם אין רצונו לעבור לפני התיבה להתפלל, כי נלאה הוא או ניחר גרונו, או שארי טעמים עמו. מ"מ דרך נכון הוא להש"ץ שלא להעמיד אחר לפני התיבה.
בקומו ממטתו ילך לנקביו, שיהיה גופו טהור לתפלה ולתפלין. ויראה שלא יידבק בו מאומה דבר טמא ומיאוס, ושמור רגליך באשר תלך לבית אלהים (קהלת ד, יז). גם בגדיו יהיו נקיים מצואה ומימי רגלים, ומה תלמיד חכם הנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה, כדברי חז"ל (שבת קיד א), ומכל שכן העומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ומתפלל, שישמור את עצמו מכל דבר.
וטוב שיהיה החזן מכסה תמיד את ראשו בטלית שלא יביט לצדדין, ולא כמנהג החזנים שמשליכין הטלית מעל ראשיהן על כתפיהם ועל אצילי זרועותיהם, ומסתכלים בעיניהם על כל צידיהן, לראות את כל מה שנעשה בבית הכנסת. ובגלל הדבר הזה חושב הש"ץ הכל במחשבתו, ומפגל תפלתו, ולא די לו במחשבות עצמו אשר בהסתכל על צידיו. כמו שהביא קיצור ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י"ב, מכלל החניפים הוא שיעשה מצוה לאל יתברך וכוונתו שיכבדוהו בני אדם, כמו מי שמכוון בתפלתו למצוא חן בעיני בני אדם, שתפלתו אינה מקובלת אצל הבורא יתברך, כי אינו עושה רק להשמיע קולו הערב, ואינו מכוין לכבודו יתברך, ואינו עושה אלא בשביל כבוד בני אדם או מיראתם, וזהו נקרא עובד לבני אדם עכ"ל.
אם כן מהראוי שלא להסתכל על צידיו לראות את שישבחוהו מחמת קולו, על כן יכסה ראשו בטלית תמיד, ואז ינצל ממחשבות זרות, כי לא יכול להביט חוץ מלפניו. ולפי דעתי מזה נתפשט המנהג שהחזנים אוחזים פניהם בשני ידיהם בעת התפלה, שלא להביט חוץ בבית הכנסת, ויישר מחשבתו לפניו, ויראה תמיד בסדור התפלה אשר לפניו, ויקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח). ולא יהרהר בלבו בשעת התפלה כמה קול ערב וחזק יש לי, וכמה בני אדם נהנים ממני ששומעים אותי, כי כן דרכו של יצר הרע כדי להפיל את האדם ברשתו ושלא יהיו מעשיו לשם שמים.
גם זה שם פרק ו', וז"ל, צריך האדם שידבק באהבתו יתברך תמיד, ויהיה האדם כסא לשכינה, שיקדש מחשבתו תמיד. ואז כשיהיו כל אבריו הטהורים בתפלה ובתשובה הראויה, אז ישרה השכינה על הכסא. אבל בהוות שמה צד פגום באבריו הרי יש שם מום, וכל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח), והנשמה מסתלקת, והקליפה היא שורה שם. ומבלבל מחשבתו של אדם בתפלתו ובתורתו, אי אפשר שיהיה לו דביקות בשום פנים, ובפרט אם לשונו פגום בלשון הרע או בנבלות פה ח"ו, זהו סיבה שיבלבלוהו המחשבות רעות והזרות, כדי שלא יעשה ייחוד עליון, ואי אפשר לו ליחד בתפלה, כי על ידי התפלה הוא מקרב אל המדות. ואם מחשבתו פיגול אינו יכול להיות כסא לשכינה ותפלתו יבולבל. על כן יזהר לכסות בטלית שלא להביט חוץ מלפניו.
גם זה שם בשער היראה, וז"ל כיוצא, המתפלל ובאמצע פוסק אפילו בזמירות, מכל שכן אם הוא בתפלת י"ח בחשאי, ובאמצע תפלתו מחזיר פניו להסתכל כאן וכאן בצרכי עצמו, ודאי שנגע בכבוד השכינה.
גם זה שם בשער האהבה, כי מכלל אהבת המלך הוא לכבדו ולשורר לפניו בבית הכנסת, כמו שדרך הוא לשורר לפני מלך בשר ודם, והלולו של מלך זהו כבודו. אמנם הש"ץ לא יעשה להתפארות, כמו שמביא בקיצור ראשית חכמה פ"י, וז"ל, השמחה יהיה לו לפניו יתברך, שזיכהו להיות מעבדיו המיוחדים, מה שלא כל אדם זוכה לכך. לפיכך השמחה בזה תעורר האדם בתפלתו, ובפרט בבית הכנסת או בבית המדרש במציאת התפלה, כי התפלה היא לצורך גבוה, והעד שנעשה ממנה כתר למלכו של עולם, עכ"ל.
כלל העולה מזה, שכל העובד את ה' בשמחה זו שזכהו ה' להיות לו עבד ולעטרו בכתר התפלה שלו, עליו נאמר (תהילים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה זו בלב, באו לפניו ברננה זו בקול, דעו כי ה' הוא האלהים, זו בכוונה. וכל אדם מחויב לכוין זה, ומכל שכן קל וחומר הש"ץ שחלק לו ה' מחלקו, שנאמר (תהילים כט, ד) קול ה' בכח, ונתן לו קול נעים זמירות. וכשיעמוד להתפלל בקולו הנעים וההדר ואז עיני כל ישראל עליו נהנים ממנו, אז הש"ץ מחויב לכוין השמחה, שזכהו השם להיות לו לעבד ובחר בו מכל עם הקהל. ויכוין שתפלתו מקובלת, ויעשה ממנה כתר להשם יתברך. ויתפלל על אוהביו ושונאיו בשוה, שיהיו טובים לפני ה' בעבודתם. וכל שליח ציבור ירגיל עצמו להנעים בקצת קפיטל תהילים טרם שיתחיל להתפלל תפלתו, להכרית הקליפות המעכבים את התפלה לעלות לרקיע, כי תהלים נקראים זמירות, מזמרים ומכתתים להמקטרגים, שנאמר (ישעיה כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו. ואז תהיה תפלתך צבי לצדיק, הקדוש ברוך הוא.
על כן הירא וחרד לדבר ה', יעשה הכל מאהבת ה' יתברך, להללו ולכבדו בשיר כפי חילו, וקולו קול ערב ולא להתפארות ח"ו. ואז יקובל תפלתו, ויעשה פירות לכל קהלו, לשבוע הטוב מכל טוב, וה' הטוב ייטיב לטובים ולישרים בלבותם, עכ"ל אדוני אבי מורי זצ"ל].
עד כאן הוספה
סימן סד
ועומד שליח ציבור ומתחיל ישתבח. וכתב הגהות מיימוני בפ"ז מהלכות תפלה (אות ע'), המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו, ולכן נהגו לומר ישתבח מעומד כמו יוצר, שהרי אסור להפסיק בנתיים. וכן כתב הכל בו בסימן כ"ז בשם רב עמרם (ח"א סי' י"ד) שיש לחזן לומר ישתבח בתפלת שחרית לפני התיבה מעומד, כדי לומר עליו קדיש. ומטעם זה אף על פי שאין לברך על עטיפת ציצית בין פסוקי דזמרה לישתבח, אלא בין ישתבח ליוצר אור, מיהו הש"ץ אם לא היה לו טלית, תחלה יתעטף בציצית קודם שיתחיל ישתבח, כדי שיאמר קדיש מיד אחר ישתבח ולא יפסיק. וכן אם אין שם מנין אחר שסיימו פסוקי דזמרא, צוה מהר"י מול"ן (מהרי"ל הל' תפילה ז') שימתין השליח ציבור עם ישתבח, וישתוק עד שיבא מניין, ויאמר ישתבח וקדיש.
סימן סה
ועל זה דעומד שליח ציבור ומתחיל ישתבח, כתב מהרי"ן חביב ז"ל (הובא בב"י סי' נ"ג) ובתנאי שכבר בירך הש"ץ ברוך שאמר, וגם קרא פסוקי דזמרא, וכ"כ מהר"י, דאם לא כן היאך יאמר ברכה זו לבדה, והאומרה לבדה אינו אלא טועה, דמאחר שהיא סמוכה לחברתה היאך יאמר אותה בלא חברתה, וגם היאך יאמר אותה בלא פסוקי דזמרא שעליהם נתקנה, וכן כתב מהר"י קארו. ומטעם זה מי שבא לבית הכנסת בעת שהשליח ציבור מתחיל ישתבח, ואם יאמר ברוך שאמר ותהלה לדוד לא יוכל להתפלל עם הציבור, וישתבח לבדה גם כן אין לו לאומרה, טוב הוא שישתוק וישמע ישתבח מהש"ץ, ויענה אמן ויתפלל אז עם הציבור.
סימן סו
ואין לספר בין ישתבח ליוצר אור, אמנם בענייני מצוה כגון לפסוק צדקה או לדבר מצוה אחרת מותר להפסיק. ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה, או לקבל בבית הכנסת לעשות לו דין בין ישתבח ליוצר אור, דכל זה מקרי לצורך מצוה (רמ"א סי' נ"ד ס"ג). ולאחר כך כשחוזרים להתפלל, יאמר השליח ציבור מקצת פסוקי דזמרא ויאמר קדיש עליהם, כי לעולם אין אומרים קדיש בלא תהלה שלפניו, ולכן מתחילין ערבית בלא קדיש. וכן מי שלא היה לו ציצית ותפלין, והביאו לו בין ישתבח לקדיש, יכול להניחם ולברך עליהם. אבל בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר, וכל שכן כשהתחיל הש"ץ ברכו, שלא יפסיק בין ברכו ליוצר אור, כמו שאכתוב בסמוך בשם אגדה אחת.
סימן סז
ואומר קדיש. ואין אומרים אותה בפחות מעשרה, דכל דבר שבקדושה כגון קדיש וברכו אין אומרים אותו בפחות מעשרה, כמו שאמרו בברכות (כא ב) אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, שנאמר (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם (במדבר טז, כא) הבדלו מתוך העדה, מה להלן עשרה דהא יצאו יהושע וכלב פשו להו עשרה, אף כאן עשרה. ורבינו יעקב (הובא ברבינו בחיי ויקרא שם) כתב, שאין נוסח זו מדוקדקת, שאין להביא ראייה מעשרה מרגלים לדבר שבקדושה. אבל עיקר הנוסח היא כן, אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך, וכתיב התם לשבור בתוך הבאים (בראשית מב, ה), מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ועכשיו יביא ראיה מעשרה אחי יוסף שהיו צדיקים לדבר שבקדושה, ורמז לדבר עדה במילואו עי"ן דל"ת ה"א בגימטריא עשר.
ואם התחילו להתפלל יוצר בעשרה ואחר כך יצאו מקצתן, לא יתחיל הש"ץ להתפלל התפלה בקול רם, דכבר נשלם תפלת יוצר. לאחר שהתחילה תפלה בקול רם וקדושה, יכולין להשלים כל סדר קדושה ולומר קדיש שלם שלאחריה דשייך לתפלה, שהרי אמר תתקבל צלותהון כו', אבל אין קורין בתורה דזהו ענין אחר. ותפלת ערבית וקדיש שלאחריו לא שייך לקריאת שמע וברכותיה, עיין בתרומת הדשן (סי' ט"ו).