מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · ציצית ותפילין
סימן ח
כתב האגור (סי' ט') בשם מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל סי' ה') שנשאל על טלית של משי, מאיזה מין נוהגים לעשות הציצית. והטלית שהשתי פשתן והערב צמר גפן מה דינו. וסוף דבריו, צא ולמד ממנהג אשכנזים שנהגו איסור גמור לעשות טלית מבגד שהוא מעורב מפשתן וצמר גפן. ולכן הירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר ע"כ. ועל הטליתות של משי כתב האגודה פרק התכלת (אות י"ד) שנהגו העולם שאין מברכים עליו, אלא מברכים על של צמר, ואחר כך מסירים אותו ומניח של משי. כי הרי"ף (הל' ציצית יד) והרמב"ם (הל' ציצית פ"ג ה"ב) פסקו דשל משי אינו חייב בציצית. והמדקדקים נהגו לברך תחלה על טלית קטן, ואח"כ מניח הטלית של משי.
סימן ט
צורת טלית קטן. כתב האגור (סי' כ"ח) בשם מהר"י מולי"ן (מהרי"ל החדשות סי' ד') דיש לדקדק לעשות הכתפים רחבים מכאן ומכאן, דלא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה.
סימן י
עושין נקב באורך הטלית בתוך ג' אצבעות סמוך לקרן, ומרוחק מן הקרן כשיעור שיש מקשר אגודל עד סוף הצפורן, דלמעלה מג' אצבעות אינו נקרא כנף. למטה מקשר אגודל נקרא תחת הכנף, והכתוב אומר (במדבר טו, לח) על הכנף, סמ"ג (עשין כו). ומטעם זה כתב מהר"י סג"ל (סי' י"א) דאין לתלות הציצית למטה לצד הארץ אלא על צד הכנף, שנאמר (שם) על כנפי בגדיהם. וכן משמע בהדיא בגמרא בפרק התכלת דף מ"ב ציצית צריכה שתהא נוטפות על הקרן שנאמר על כנפי בגדיהם, וכן דייק הרא"ם (יראים תא). אבל לפי פירוש רש"י ז"ל אין להוכיח מהגמרא ע"ש. וכשהוא מודד ימדוד ביושר. ואם מדד מקרן זוית אחת באלכסון הציצית פסול. עי' בבית יוסף סימן י"א.
סימן יא
ונוהגים לעשות אימרא סביב הנקב שלא ינתקו חוטי הערב. ואף על גב דאמרו (מנחות מא א) נקרעה הטלית תוך ג' אצבעות לקרן אינו רשאי לתפור, ופירש רש"י דילמא פייש מידי מחוט התפירה ויוסיף עליו ז' חוטים לשם ציצית, ואיכא תעשה ולא מן העשוי. כתב מהרא"י בתרומת הדשן סי' רצ"ו, דהאידנא שרי לתפור סביב הנקב, שהציצית תחוב בו בחוטי משי צבועים שאינן לבנים, אפילו כשהציצית גם הוא משי, כגון בטלית של משי, מאחר דאין אנו רגילים לעשות ציצית רק לבן עכ"ל. וכתב עוד דאם הטלית של צמר מותר לתפור סביב הנקב אפילו במשי לבן, ואם הטלית של משי צ"ע אם הציצית של צמר אם מותר לתפור, דליכא למיחש שיצרפנו או יאמר דלמא מפסקי ציצית של צמר ויעשה ציצית של משי ויצרפנו.
סימן יב
ויתחוב החוטים בנקב ויעשה הקשרים והכריכות. וכתב הבית יוסף (סי' י"א) לכרוך באויר הראשון ז', ובשני ט', ובשלישי י"א, וברביעי י"ג, שעולים כל הכריכות מ', כמנין ה' אחד שעולה ל"ט, ועם השם עולה מ'. ובאויר הראשון אל יהא פחותה מז', דאיתא בריש פרק התכלת (מנחות לט א) הפוחת אל יפחית פחות מז' כנגד ז' רקיעים, ולא יוסיף על י"ג כנגד ז' רקיעים וששה אוירים. ואני הכותב שמעתי בענין אחר, בתחלה ז' כנגד ז' רקיעים, ואח"כ ח' שהוא בצירוף י"ה, ואח"כ י"א שהוא בצירוף שם של ד', ואח"כ י"ג בגימטריא אחד, וזהו ה' אחד. ונכון הוא דאין צריך לצרף השם, וגם אין תועלת שגימטריא מ' שעיקר תועלתו שיהיה כנגד ה' אחד. וכמו כן מצאתי בשם רבי אבן לפי שהוא כמנין כוז"ו שהוא בגימטריא ט"ל, וסמך לדבר טל אורות טליך (ישעיה כו, יט), אורות בגימטריא ציצית וה' קשרים וח' חוטין, וכן ראיתי מאדוני מורי הגאון מהר"ש ז"ל.
סימן יג
ואל יחתוך ראשי החוטין בסכין, שנאמר (דברים כז, ה) לא תניף עליו ברזל. ויפסוק אותם בשינים שהם ל"ב, ויעסקו בחוטין שהן ל"ב, מצאתי בשם ר' דוד בר מנחם.
סימן יד
כתב רבינו תם דכל מצוה שאין אשה חייבת כגון לולב וציצית אינה יכולה לאוגדה הלולב ולתקן הציצית, וראיה מהא דפרק השולח (גיטין מה ב) כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. וכן היה מעשה בטרוייש באשה שהיתה רגילה לתקן ציציות בטליתות ופסלם ר"ת כו', ע"כ בתוספות גיטין (שם ד"ה כל), הגה מיימוני מהלכות ציצית (פ"א אות ט'). אף שהאגור (סי' ל') כתב בשם ר"י דליתא דמדפסיל גוי אלמא נשים כשרות. מכל מקום לכתחלה יש לחוש לדברי רבינו תם, וגם האגור כתב דמהר"ם היה מקפיד בנשים.
סימן טו
כתב הרא"ש בסוף הלכות ציצית (עשית ציצית) וז"ל, והחרד אל דבר ה' יבדוק הציצית קודם עטיפה כדי שלא יברך ברכה לבטלה עכ"ל. וכן כתב הנמוקי יוסף דף פ"ו ע"א (הלכות קטנות ציצית), וכן ראיתי מאדוני מורי מהר"ש ז"ל, בכל פעם שהיו קורין אותו לקרות בתורה היה בודק הציצית קודם שיתעטף. ובשעת הבדיקה צריך להפריד, כי על שם זה נקראים ציצית, על שם חוטים הנפרדים. וסימנך ציצת ראשי תיבות צ'דיק י'פריד צ'יציותיו ת'מיד.
סימן טז
ואחר שנתעטף בציצית יניח תפלין, ויכוון בהנחתן שצונו המקום להניח ד' פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח. אי נמי על הזרוע כנגד חוש המשוש שתלה ביד, ולכן בתפלין של יד אין בו אלא בית אחד, ועל הראש כנגד החושים שבראש, חוש הראות, חוש השמע, חוש הריח, חוש הטעם, וכנגדם יש ד' בתים בתפילין של ראש. וזה כדי שיתעורר אדם בחמשה חושיו, ויזכור חסדי אל יתברך ביציאת מצרים על ידי נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו שהוא יחיד בעולמו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, והוא משגיח על כל בריותיו. ולרמז זה ישלשל הרצועות שיהיו תולים לפניו, ויגיעו של ימין עד הטבור, לרמוז שהשפעת עולם השפל במצות בוראו עד טיבור העולם, לאפוקי מלבן של אומרים שהשגחת המשגיח מגעת עד גלגל הלבנה ולא יותר.
סימן יז
ויניח של יד תחלה, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להָניח תפלין בקמץ, מלשון הכתוב (יחזקאל מד, ל) להניח ברכה אל ביתך. ואחר כך של ראש, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפלין, מאחר דיש בה בתים הרבה מברכין עליה ברכה בפני עצמה.
סימן יח
ושתי הברכות צריכים שיהיו בלי הפסק, ולא יפסיק ביניהם לדבר אפילו לעניית אמן יהא שמיה רבא וקדושה. והרא"ש לא היה כורך הרצועה עד אחר קשירת הראש משום הפסק.
סימן יט
יש נוהגים לתקן התפלה של יד, וקודם שיניחוהו לוקחים של ראש ומתקנים אותו, כדי שלא יצטרכו להפסיק בין הנחת תפלה של יד להנחת תפלה של ראש בתיקון תפלה של ראש. וכתבו מהר"י אבוהב ז"ל ומהר"י חביב ז"ל, דטעות הוא בידם, לפי שהם מעבירים על המצוה. וצריך למחות בידם וללמדם שאחר שיניחוהו של יד יקחו של ראש, ויתקנוהו ויניחוהו, דאותו תיקון כיון דצורך הנחה הוא לא הוה הפסק. וראיתי בתשובת הר"ר יוסף גיקטליא ז"ל שע"פ הקבלה אסור להוציא התפלה של ראש מהתיק עד שתהיה תפלה של יד מונחת, עכ"ל בית יוסף בטור או"ח סי' כ"ה. ולא ינערם מהתיק אלא יתפשם בידו ויוציאם. ספר חסידים סי' רע"ג.
סימן כ
כתב באורחות חיים (תפילין, סי' ט"ז) וז"ל, כתב הראב"ד בתשובה שאם הותר של יד קודם הנחת תפלין של ראש, מהדקן ואין צריך לחזור ולברך עליהם, אבל הניח של ראש ואח"כ הותר של יד, מהדק ומברך עכ"ל.
סימן כא
כתב הר"ר דוד אבודרהם (ברכות השחר עמ' מ"ח) מנהג לנשק התפלין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן. וכן כתב האורחות חיים (תפילין, סי' י"א).
סימן כב
כתבו התוס' בפ"ק דברכות (ו. ד"ה אלו) דשל יד צריך להיות מכוסה, דכתיב (שמות יג, ט) לך לאות, וכן כתב האורחות חיים (סי' יא). וכתב עוד דשל ראש צריך להיות בגלוי, דכתיב (דברים כח, י) וראו וגו' ע"כ. ומה שכתב דכתיב וראו וגו', הוא דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ודרשו רז"ל (ברכות שם) אלו תפלין שבראש. ורמז לדבר כי ש'ם י'דוד נ'קרא ראשי תיבות שי"ן, שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן, והוי כאילו אמר וראו כל עמי הארץ כי שי"ן עליך ויראו ממך.
והטעם שעושין שי"ן יותר משאר אותיות, כתב בארחות חיים (שם) כדי לרמוז הימים שאדם מניחם בשנה שהם ש'. וכן כתב רבינו בחיי בפרשת כי תבא (דברים שם). ונראה לי שזהו טעם מספיק לבני אשכנז שמניחים תפלין בחול המועד, אז כשתסיר נ"ב שבתות וי"ג ימים טובים נשאר ש' ימים שמניחים, אבל לבני ארץ ישראל שאין מניחים בחול המועד כדעת הזוהר (זוהר חדש שה"ש ח' ע"א) וכן נוהגים אנשי ספרד. אם כן לדידהו הקושיא במקומה עומדת, וכתב הר"י אלכסנדרי ז"ל הטעם הנכון לשי"ן של תפלין, מפני ששם הוי"ה בא"ת ב"ש עולה שי"ן והיינו מצפ"ץ ועל כן נאמר וראו כי שם ה' נקרא עליך, והטעם הזה כתבו גם כן רבינו בחיי (שם).
וכל אלו הטעמים צריכים אנו לדעת התוספות והרא"ש והמרדכי והסמ"ג שסוברים דדלי"ת ויו"ד של תפלין לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מאותיות השם, אבל לדעת הטור שסובר שהן אותיות גמורות, עיקר הטעם להשלים השם של שדי, כמו שכתב הטור או"ח בסוף סימן ל"ב. ועדיין צריכים אנו למודעי מהו הטעם של הב' שיני"ן, דאחד של ג' ראשים, ואחד של ד' ראשים. ונמצא כתוב בהג"ה בסמ"ג שהוא כנגד ב' כתיבות, שיש לנו כתב הלוחות וכתב הספר תורה, כתב הלוחות היה כתיבה שוקעת, הרי שכל האותיות היו מן האויר. נמצא שיש לשי"ן ד' דפנות לג' אוירים. וכתב ספר תורה שכתבו משה היה כתב בולטת, שהיה בולט על הקלף. לפיכך שי"ן של ד' ראשים כנגד שי"ן של קודש היא ראשונה לבתים, כמו שכתוב הלוחות קודם לכתב ספר תורה, ועוד שהוא כתב הבורא ראוי להיות ראשון ע"כ.
ועל דעת חכמי האמת הוא, שאחר שנחרב בית המקדש כתב הרב הקדוש רשב"י (מדרש הנעלם חיי שרה קכט ע"א) שעל התפלין נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), שבסבתם הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בישראל, לפי שהוא סוד המרכבה וסוד האבות. ולכן יש בהן שי"ן של ג' רגלים מצד ימין כנגד אברהם יצחק ויעקב, ומצד שמאל שי"ן של ד' ראשים כנגד ד' חיות נושאי המרכבה. לכן ראוי שלא יסירם עד שיאמר קדיש תתקבל שאחר סדר קדושה, בענין שיענה עם התפלין ג' קדישין, כנגד שי"ן של ג' רגלים שבתפלין. וכן יענה עמהם ארבע קדושות, כנגד השי"ן של ד' רגלים שיש בהן לצד שמאל. הקדושה האחת ברכו את ה' המבורך שהוא דבר שבקדושה, וקדושת בשפה ברורה, וקדושת העמידה, וקדושת ומקבלין דין מן דין, כך מצאתי. דלא כהרמ"א (סי' כ"ה סי"ג) שהגיה בשו"ע ג' קדושות וד' קדישים דהיינו לאחר קדיש יתום, חדא דהא ברכו נמי דבר שבקדושה הוא, ואנו אין לנו להשהותה אלא בז' קדושות. ועוד לדידיה לא תמצא ז' לפי מנהג האשכנזים, דלא אמרי קדיש אחר עלינו כי אם בשבת, וכאשר כתבתי כן הוא הנכון.
סימן כג
כתבתי לעיל (סי' ז') בשם מהר"י מרפורק שהיה נוהג לחלוץ תפלין אחר קדושה, ויהיב טעמא דתפלין צריכים גוף נקי, לכן אין לנו להשהותם יותר מן החוב. ונראה לי דלאו מנהגא הוא, שהרי כתב בעל ספר המצוות (סמ"ג עשין ג') ובעל ספר מוסר (פ"ד מאמר תפילין) כי מה שאמרו רז"ל (שבת מט א) תפלין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפים, שלא ישן בהם שלא יפיח בהם, מדבר באותן שמניחן כל היום כמצותן, פן ישכחם עליו ויעשה בהם דבר שאינו הגון, אבל בשעת תפלה אין לך רשע שלא יהא ראוי להניח תפלין, קל וחומר מספר תורה שהוא מקודש יותר, שיש בה כל התורה כולה, ובתפלין אין בהם כי אם ד' פרשיות בלבד, והם בתוך העור, והכל אוחזין בספר תורה בשעת תפלה, שהכל יכולים להתנהג בטהרה בשעת תפלה עכ"ל. ומשמע מדבריהם דאין לך רשע בעולם שאינו מתנהג עצמו בטהרה אפילו עד אחר קדיש של קדושה דסידרא. וביום שיש ספר תורה עכ"פ לא יחלצם עד שיחזירו ספר תורה להיכל, דכתיב (מיכה ב, יג) ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם. ומלכם הוא הספר תורה, דכתיב ביה (משלי ח, טו) בי מלכים ימלכו.
סימן כד
אחר עשה של יד כתיב (דברים ו, ח) והיו לטוטפות בין עיניך, ואמרו רז"ל (מנחות לו א) כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שנים. ולכך כשחולץ חולץ של ראש תחילה, ויניחם בתיק ואחר כך יחלוץ של יד ויניחם על של ראש. ועתה כשירצה להניחם ונמצא של יד תחלה, שאם יניחם תחת של ראש היה צריך להעביר על המצות, וכתב בספר מערכת אלהים שצריך לחלוץ תפילין של ראש מעומד.
סימן כה
אמר רבא אסור למחלץ תפילין קמיה רביה דכתיב (מלכים א יא, כו) וירם יד במלך. ואמר ר' יוחנן (סנהדרין קא ב) שחלץ תפלין לפניו. ופירש רש"י שהיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו. וכתב עוד דטעמא מפני שהוא מגלה ראש והוא זלזול לפני המלך. ומזה הטעם אמרו בשימושא רבא שהתלמיד עושה חוצפה כשמגלה ראשו, ומהאי טעמא מיחה לנו התלמידים אדוני מורי הגאון מהרש"ל ז"ל שלא לחלוץ תפלין בפני ספר תורה, לפי שהוא זלזול לספר תורה שמגלה ראשו כנגדה, אלא מי שרוצה לחלוץ תפלין צוה לסלק עצמו לצדדים ויחלצם.
סימן כו
מעשה וגזרו על ישראל שלא להניח תפלין, והיה אלישע בעל כנפים לובש. פעם אחת אחזוהו השומרים, והיה תפלין בידו ובראשו, כיון שראו אותו נוטלן מעל ידו ומראשו ונותנן בחיקו. אמרו לו מה בחיקך, אמר להם כנפי יונה, ונעשה לו נס ונראו להם ככנפי יונה ונמלט מידם, ועל כן קראוהו אלישע בעל כנפים (שבת מט א). וכתב בספר מוסר (פ"ד מאמר תפילין) על כן נהגו לכורכם ככנפים זכר למעשה אלישע בעל כנפים.