מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · עשרת ימי תשובה
סימן תתכט
עשרת ימי תשובה מיום ראש השנה ועד יום כפורים, דאמרינן בפ"ק דראש השנה (יז ב) שב בנתיים מוחלין לו, כאן ביחיד דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו). יחיד אימת, א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה אלו ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. והכי איתא נמי ביבמות שלהי פרק החולץ (מט ב). ואיתא נמי באגדה דשמואל. ואמרינן בפרקי ר' אליעזר (פל"א) ר' נהוראי אומר, מפני מה נתנה התורה י' ימים מראש השנה עד יום הכפורים, כנגד י' נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, וכנגד י' הדברות שקבלו ישראל, שאם יעשו תשובה שלימה לפניו יקבלו. במדרש הרנינו (ילק"ש ישעיה רמז שפט) נגד קרבנות יום כפורים, פר אחד איל אחד שבעה כבשים שעיר אחד. וכנגד ט' מדות (ישעיה א') רחצו הזכו עד ריבו אלמנה, וכתיב אחריו לכו נא ונווכחה. מה הווכוח, אמר הקדוש ברוך הוא עשו תשובה, אפילו יש בכם כמה עונות אני אלבינם כשלג ביום הכיפורים. דבר אחר כנגד עשרה מאמרות, לכך רמז בבראשית עד יום הששי עשרה ימים, רמז לי' ימי תשובה. התורה שנתנה בו' בסיון נשתברו הלוחות בעונותיהם, ונתפתה ביום הכיפורים, לכך אין עולה מלא וי"ו כי אם בעצרת. ולית ובעשור מלא כי אם ביום כיפור בפרשת פנחס. לכך בכל עניין הרגלים יום בפנחס חוץ מן ובעשור ונעלם שלא כתב לא יום ולא ימים, זהו ימים יוצרו ולא אחד בהם (תהילים קלט, טז). ולא כתיב ולו קרי. ולא לו לשטן לקטרג ביום הכיפורים כי הוא לו להקב"ה. "יום אחד" בגימטריא "הדין" זהו ועוד בה עשיריה ושבה (ישעיה ו, ג).
וכתב הר"ר יונה בשערי תשובה (שער ב' ד"ה השישית) כי אף על פי שאלו הימים נכבדין וראויין לתשובה, כל יומא ויומא זמניה הוא, ואל ימתין אדם להם אלא יהיה תמיד בעל תשובה, בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט, ח). ואמרו (אבות פ"ב מ"י) שוב יום אחד לפני מיתתך, והביאו רז"ל (קהלת רבה ט, ו) משל מאשת הספן שהיתת מתקשטת בכל יום יום וכו'. ועוד (שם יב, ז) משל למלך שזמן את עמו לסעוד אצלו, אז החכמים שבעם הם מזרזין ומקשטין עצמם לבא אל המלך מתי שיקראו, ללבוש וכסות נקייה לכבוד מלכות. והטפשים שבהם לא נתנו דבר המלך אל לבם, ונשארו בבגדיהם מזולזלים, ולא שתו עדים עליהם, ובפתאום מהירים עבדי המלך לקרא העם לבא שער המלך. ואומר המלך לסמוך אצלו המקושטים לכבודו ולהרחיק את המזולזלים. כך כשהצדיק נפטר מן העולם נכנס שמח לראות בנועם ה' לרב טוב הצפון, והרשעים אשר ימקו בעוונם פתאום בלא תשובה לא יראו בשובע שמחה ההיא, נמצא כל ימי האדם בתשובה כי לא ידע יום מותו (מהרי"ל עשי"ת ז').
והזוהר כתב בפרשת קרח (ח"ג קע"ח ע"א), כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול. בגיהנם אית ביה מדורין על מדורין. מדורא תתאה שאול, מדורא תתאה מיניה אבדון. ודא סמיך לדא, מאן דנחית לשאול ידונן ליה ומתמן יצפצף ועולה, הדא הוא דאמר (שמואל א' ב, ו) מוריד שאול ויעל. מאן דנחית לאבדון תו לא סליק לעלמין. מאן דאית ביה עובדא טבא או דאיהו מאריה דחושבנא, הא אוקמו דבכל לילא ולילא, עד לא ישכב ועד לא נאים בעי בר נש למיעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא, ויתב מנייהי ויבעי עלייהו רחמי. מאי טעמא בההיא שעתא, בגין דההוא שעתא אילנא דמותא שארי בעלמא, וכל בני עלמין טעמין טעמא דמותא, ובעי בההיא שעתא למיעבד חושבנא מעובדוי ויודי עלייהו. בגין דאיתא שעתא דמותא, ואלין אקרון מארי דחושבנא. וכן מאן דאשתדל בדעת ובחכמה למינדע למאריה, כד יעברון ליה לאסתכאה ולאסתכלא באינון חייבין דאתטרידו בגיהנם ובדרגא שאול וכלהו צווחין מאינון דרגין, הוא לא ישתאר תמן ולא ישתכח בינייהו. ועל דא אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ולא ישתכח אלא לעילא לעילא באתריה די כמה נהורין ובוצינין. וקודשא בריך הוא אתי ביה לאשתעשע עם צדיקים די בגן עדן. הרי כתב דכל ימיו יהא בתשובה, ומי שלא יעשה כן לכל הדעות באילין יומין, יעשה כדעת הזוהר וישב קודם שישכב ויתאונן גבר חי על חטאיו, ויפשפש במעשיו ואם ימצא ישוב בתשובה שלימה.
סימן תתל
בעשרת ימי תשובה אין נותנין חרם בבית הכנסת, ואין משביעין למי שחייב שבועה, מהרי"ל (עשי"ת ח'). כי עכשיו אנו תלוין בדין, וגם אין לתפוס אומנתו של הקדוש ברוך הוא שעכשיו דן את העולם. וכן נהגו קדמונינו שאין קובלין בבית הכנסת בניסן ובימים הנוראים. ואם הם בני הכפרים שבאו למניין, קובעין להם זמן אחר הרגל, ואם יש דחיות ורמאות, דנין לאלתר. מרדכי (ב"ק סי' קמ"ט) וסימני אור זרוע בב"ק (ח"ד סי' תמ"ד) ובאשיר"י (מהגהות מנהגים עשי"ת סי' קל"ד).
סימן תתלא
ירושלמי (שבת פ"א ה"ג) רבי חייא מפקיד ליה לרב, אי אתה יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול, ואי לא אכול שבעה ימים בשתא. וכתב ראבי"ה (מובא באגור סי' תתקכ"ג) אלו שבעה ימים הם שבעה ימים שבין ראש השנה ליום כפורים, וקרא אותן שבעה ימים לפי שבראש השנה לא היה צריך להזהירו לאכול בטהרה, דפשיטא שאוכל בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל, ולא נשאר עדיין אלא שבעה ימים שהוצרך להזהר עליהם. ועל כן נהגו באשכנז שאף מי שאינו נזהר מפת של גויים בעשרת ימי תשובה נזהר, עד כאן לשון האגור.
סימן תתלב
כתב הרא"ש בהנהגותיו (ארחות חיים ליום השבת סי' ט"ז) שיש לקרוא באילין עשרה יומין באגרת תשובה שחיבר החסיד הר"ר יונה. והר"ר אברהם כתב בספר צרור המור (פר' נצבים ד"ה אלו) שלא ישרו בעיניו ממחברי דרכי התשובה אלא ספר הישר המיוחס לר"ת. ולדעתו ראוי להתעסק באותו ספר המורה חטאים בדרך תשובה, כי מתעורר לב ונפש לשוב אל ה' וירחמהו.
סימן תתלג
שבת שבין ראש השנה ליום כפור נקרא שבת שובה. ונקרא כן על שם שמפטירין בו שובה ישראל, והוא בתרי עשר סוף הושע (יד, ב), ומסיים אותו נביא, ומדלגין אז לנבואות יואל, ומתחילין תקעו שופר בציון קדשו צום (יואל ב, א) עד לא יבשו עמי לעולם (שם כז). ונראה משום דסוף הושע הן רק תשעה פסוקים, ואין פוחתין בנביא פחות מכ"א פסוקים, לכך צריך למלאות מנבואת יואל כדפירשתי. ונוהגים שאין נער אומר אותה הפטרה. ונוהגים לומר צדקתך וצדקתך צדקתך דלא כמהרי"ל (עי' טור סי' רצ"ב).
ונוהגין לדרוש בשבת זו וכן בשבת שלפני ראש השנה, כדי לעורר העם בתשובה. ומצאתי סמך לזה במדרש משלי (פ"י) שכתב אמר הקדוש ברוך הוא בשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהן של ישראל. על כן ראוי לדרוש בשבת זו כדי שיכפר עונותיהן. וכן תמצא סמך לזה בספר הזוהר ויקרא עמוד י"א ע"ש. וכתבתי זה להורות כי מנהג אבותינו תורה היא, וכולם יש להם שורש וענף וסוד מוסד.
סימן תתלד
פרשיות האזינו הזי"ו ל"ך (ר"ה לא א). ה'אזינו, ז'כור, י'רכיבהו, ו'ירא, ל'ולי כעס, כ'י ידין. וכתב רב סעדיה גאון ז"ל (הובא במחז"ו סי' ש"נ) סימן הזי"ו ל"ך. ה', כנגד ה' שקורין בתורה בראש השנה. ז', כנגד ז' שקורין בתורה בראש השנה שחל להיות בשבת. י', כנגד י' ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. ו', כנגד ו' שקורין בתורה ביום כפור. ל', כנגד ל' תקיעות שתוקעין בראש השנה.
סימן תתלה
ערב יום כפור. כתב מהר"א טירנא (מנהגים כל השנה ד"ה אין) שאין אומרים מזמור לתודה ואל ארך אפים ולמנצח. ונראה דאיירי דאל ארך אפים ולמנצח דינם שוה בכל מקום, אגב שיטפא דלמנצח נקט אל ארך אפים שלא לצורך, דאילו ערב יום כפור אינו חל אלא באחד דימי אגד"ו. ובעל הגה"ה רצה להגיה אבינו מלכנו במקום אל ארך אפים, ולא ראה לפניו ולאחריו, דלעיל מיניה בדיני י' ימי תשובה כתב וז"ל, ואומרים אבינו מלכנו בכל י' ימי תשובה אפילו בערב יום כפור. וגם לקמן בקיצור דינים בדין אבינו מלכנו חשיב גם כן ע"ש. ואם כן איך יעלה על לב להגיה ואין אומרים אבינו מלכנו במקום אל ארך אפים, מאחר שהוא סובר דאומרים. ולענין המנהג, מנהג ארצינו שאין לאומרו, רק אם חל יום כפור בשבת שאין אומרים אבינו מלכנו ביום כפור אז אומרים אותו בערב יום כפור בשחרית.
סימן תתלו
כשיאחז התרנגול להתכפר בו, נכון לומר זה ח'ליפתי, זה ת'מורתי, זה כ'פרתי, ראשי תיבות חת"ך, הוא שם המלאך הממונה על זה, ויוצא מפסוק פות'ח א'ת ידי'ך (תהילים קמה, טז), סופי תיבות חת"ך. והוא השם הנזכר בהאוחז החתך חיים לכל חי (הגהות מנהגים סי' ק"מ, מהרי"ל עיו"כ ב'). וגם חת"ך בגימטריא "זה יהיה לך לכפרה" רמז כי מלאך זה ממונה על זה הענין.
סימן תתלז
ויסמוך ידו עליו דמות קרבן, וישחוט אותו לאלתר תכף לסמיכה שחיטה. ויתנו לעניים או יתן פדיונו לעניים, וזהו טוב יותר, לפי שמתביישין כשנותנין להם התרנגולים, כמו שדרש מהרי"ל (עיו"כ ב').
סימן תתלח
נוהגין להדר אחר תרנגול לבן, על דרך אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א, יח), ומורי ז"ל לא הקפיד. והעוברות תקח שני כפרות תרנגול ותרנגולת דלמא הולד זכר. ויש כתבו דצריכין שלשה, ולא ידעתי למה אם העובר נקבה די בתרנגולת אחת עם אמה, לכן די בשנים כמו שכתב גם המהרי"ל (שם).
סימן תתלט
ואחר כך הולכים על הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, לומר אם אין אתה מרחם עלינו הרינו חשובים כמתים הללו (תענית טז א). ועוד טעם אחר למה אנו משתטחים על קברי המתים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. כעובדא דרבי מאני דמשתטח על מערתו דאבוה (שם כג א), וכן כלב אשתטח על קברי אבות, וכן משמע בפרק אלו נאמרים (סוטה לד ב).
סימן תתמ
וטובלים אחר חצי היום, ואין מברכים כי אינה אלא טהרה בעלמא, והמברך הוי ברכה לבטלה. ואמר מהר"ר יודל ומהר"ש, דאין להם לנשים לטבול בערב יום כפור, כי אין יכולין להיות כמלאכים, וטעות הוא בידם כי לא שייכת הך טבילה גבייהו (הגהות מנהגים קמ"ב - קמ"ג).
סימן תתמא
מתפללין מנחה עד עושה השלום, ואז אומר אלהינו ואלהי אבותינו וכו'. אשמנו מה נאמר לפניך, אתה יודע, יהי רצון לפניך שתכפר על כל חטאתינו ותסלח על כל עונותינו ותמחול לנו על כל פשעינו. מתחלה חטא, ואחר כך עון, ואחר כך פשע. שכן מצינו בדוד ע"ה במזמור ק"ו (ו') חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו. ובדניאל (ט, ה) חטאנו העוינו והרשענו. וכפרה שייך גבי חטא, שנאמר (שמות לב, ל) אולי אכפרה בעד חטאתכם. סליחה לעון שנאמר (במדבר יד, יט) סלח נא לעון העם הזה. מחילה לפשע שנאמר (ישעיה מג, כה) אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך. על חטא באלפא ביתא (לבוש סי' תר"ז).
מהרא"י ז"ל בכתביו (תה"ד ח"ב) סימן קי"ח כתב וז"ל, כך אני נוהג, על חטאים שאנו חייבים עליהם עולה, ועל חטאים שאנו חייבים עליהם חטאת, ועל חטאים שאנו חייבים עליהם קרבן עולה ויורד, ועל חטאים שאנו חייבים עליהם אשם ודאי ותלוי. אלו רובן באין לכפר על השוגג, וכך הוא מסודר בפרשת ויקרא. ושוב אמר העונשים על המזיד, וזה סדרן, מכות מרדות, מלקות ארבעים, מיתה בידי שמים, כרת וערירי, ארבע מיתות בית דין. החומר חומר אחרון דניחא טפי לפרש בתחלה חטא הקל מחטאים החמורים, דאמרינן (ברכות לד ב) חציף עלי דמפרט חטאיה. ואין חותמין בהאל הסולחן כך מסיק באורח חיים (טור סי' תר"ז). אלהי עד שלא נוצרתי, אלהי נצור, כן הוא בתשב"ץ (קטן סי' קל"ד) ובמהרי"ל (יו"כ י"ג) ובמנהגים (יו"כ ד"ה ש"צ) וכן עיקר.
סימן תתמב
ואחר כך לוקה מלקות ארבעים, שמתוך כן יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו. והנלקה לא עומד ולא יושב אלא מוטה. ואומר בשעת ההכאה ודוי אשמנו, והמלקה אומר שלשה פעמים והוא רחום, שהוא ל"ט תיבות כמנין מלקות, אורח חיים (סי' תר"ז) ואור זרוע (הגהות מנהגים סי' קמ"ו). וברצועה של עגל מכהו, שנאמר (דברים כה, ג) ארבעים יכנו ולא יוסיף, וסמיך ליה (שם ד) לא תחסום שור בדישו, או על דרך (ישעיה א, ג) ידע שור קונהו (בה"ג סי' נ"ז).
סימן תתמג
ואוכלים סעודה המפסקת, ובין השמשות שלו אסור גם בכניסתו, לכן מפסיקים מבעוד יום מאכילה ושתייה וממלאכה, כי תוספות שלו דאורייתא. ותוספת זה אין לה שיעור, אלא קודם בין השמשות שזמנו אלף ות"ק אמה קודם הלילה צריך להוסיף מחול על הקודש. ואם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול, יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קבל עליו התענית בפיו עד מעט קודם בין השמשות (טור סי' תר"ח), דלא כמנהגי מהרא"ש שכתבו עד בין השמשות, הרי התוספות דאורייתא, ובין השמשות לאו תוספת הוא רק ספק יום ספק לילה, ובלאו רבוי דקרא צריך לפרוש מספק. וגם ספק כרת יש בו, ולא נקרא תוספת רק קודם בין השמשות. לכן צריך להפסיק מעט קודם בין השמשות, וכן כתב התוספות ריש פרק המביא כדי יין (ביצה ל. ד"ה דהא) והסמ"ג (עשין לב) וסמ"ק (סי' רכ"א) והרא"ש בפרק בתרא דיומא (סי' כ"ה), וכן כתב הר"ן בפרק המביא כדי יין (שם טז: ד"ה דתנן) בשם המפרשים.
סימן תתמד
ומצוה להרבות בסעודה כדי שיוכל לסבול התענית, כמבואר באורח חיים (סי' תר"ד). רגילים בעופות ודגים ודברים קלים, כדאמרי בבראשית רבה (פי"א ב) עובדא מההוא חייטא דזבן חד נינא בתריסר דינרי, תוספות פ"ק דע"ז (ה: ד"ה וכדברי). וכתב הכלבו (סי' ס"ח) בשם מהר"ם, הטעם שיש לאכול מאכלים קלים להתעכל, כדי שלא יהיה שבע ומתגאה כשיתפלל. וכל אדם יזהר שלא יאכל בסעודה המפסקת דברים המחממים, כגון מיני בשמים וכן מוריקא שקורין זפרו"ן, ויין ובצים, פן ח"ו יראה קרי ואין מתירין לו לטבול. ואמר מהרי"ל (עיו"כ ח') שכן אין לאכול מאכלי חלב בערב יום כפור כי הוא מרבה קרי, כדאיתא בפ"ק דיומא (יח א) זב תולה בכל מיני מאכל, והולך ומונה גם כן חלב.
סימן תתמה
בערב יום כפור אין להתענות תענית חלום, אלא ייטב לו, וחמור משאר ערב יום טוב, כן הוא בתשובת מהרי"ל (מובא במנהגיו עיו"כ סי' ט'). ושאלו אותו על אשה שנדרה שלא לאכול בשר ולא לשתות יין רק בשבתות וימים טובים מה דינה בערב יום כפור. והשיב שמותרת לאכול כל רצונה ולשמח לבה ביום זה, דגם הוא מתקרי יום טוב.
סימן תתמו
נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש, אין ממחין בידן כדי שלא יבואו לעשות בזדון, כן כתב הרמב"ם בהלכות שביתת עשור (פ"א ה"ז), והוא בהדיא במסכת ביצה בפרק המביא (ל א) ובמסכת שבת פרק השואל (קמח ב).
סימן תתמז
והוא הדין בכל דבר איסור אמרינן מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין. ומיהו אי ידיעו במילתא דמקבלי מיניה חייבים לאוכוחי, כן כתבו פסקי תוספות בפרק המביא. וכתב בעל העיטור (מובא ברא"ש ביצה פ"ד ס"ב) דוקא במידי דאתי מדרשא כגון עינוי דיום כפור, אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי.
סימן תתמח
ויבקשו מחילה זה מזה שלשה פעמים, כמו (בראשית נ, יז) אנא שא נא שאמרו אחי יוסף ליוסף. והמוחל לא יהא אכזרי, וימחלו זה לזה בלב שלם. אבל המוציא שם רע על חבירו אין לו למחול, מהרי"ו בדרשותיו קפ"א. והוא מהירושלמי דפרק בתרא דיומא (ה"ז) דאיתא התם שמואל אמר הדין דחטא לחבריה צריך למימר ליה סרחית עלך ואין קבלה הא טבות, ואין לא מייתי בני נשא ומפייס ליה קדמיהון, הדא הוא דכתיב (איוב לג, כז) ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העותי. ואי מיית צריך למיזל ומפייסא ליה על קבריה, ומימר ליה סרחית עלך. אמר רבי ייסא בשאר כל העבירות, אבל במוציא שם רע על חבירו אין לו מחילה עולמית ע"כ. וכתב מהר"י בן חביב ז"ל (עין יעקב יומא פ"ח) מכאן נראה שהוא מנהג של טעות מה שנוהגים בזמנינו, אם יחטא איש לאיש והקניטו בדברים, נכנס ביניהם אמצעי עושה שלום ומדבר עם העלוב שירצה לקבל פיוס העולב, ואחר זאת ההקדמה יבא העולב לבקש מחילה ממנו. ואין זאת כוונת שמואל, אלא שהעולב ילך מעצמו לפני העלוב ואומר סרחית עלך. ואם לא קבלו אז יביא אנשים עמו וחוזר לחלות פניו לפניהם שימחול לו, וכן יורה דקדוק לשון שמואל. ועוד יגיד עליו רעהו שאמר ואי מיית צריך למיזל על קבריה וכו', וראוי שנאמר שההליכה לפייס לפני החי והמת אין בהם הקדמה בידיעה, רק שהעולב ילך מעצמו לפייס העלוב, וזאת הבושה ובזיון הם לכפר עליו מאשר חטא לחבירו, אפילו לא הקניטו אלא בדברים. וכשהולך לפייסו על קברו יוליך עמו עשרה אנשים ויאמר בפניהם חטאתי לה' ולפלוני זה שפשעתי בו, והם ישיבו לו מחול לך מחול לך ע"כ.
סימן תתמט
נהגו כל אחד לעשות נר, ומדליקין הנרות משום שכתב המרדכי (מובא במהרי"ל עיו"כ י"ג) מי שרוצה לידע אם יעלה שנתו, יקח נר וידליק מן ראש השנה עד יום כפור. והא דמדליקין ביום הכיפורים משום דיום הדין הוא להגמר, ועוד שהם מכפרות על הנפש שנקרא נר, שנאמר (משלי כ, כז) נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם. אי נמי זכרון ללוחות שניתנו ביום כיפורים ונאמר בו (שם ו, כג) נר מצוה ותורה אור. ובאורח חיים (סי' תר"י) פירש משום כבוד, דכתיב (ישעיה כד, טו) באורים כבדו ה', ומתרגמינן בפנסיא יקרו ה' (הגהות מנהגים קמ"ח).
ומה שנהגו אנשים ונערים ולא נשים, אמר מהר"י מולן (מהרי"ל שם) בשם חמיו מהר"ר אברהם ז"ל, משום דנר שקול כנגד אברים של אדם לכפר עליהם, והם רמ"ח ורוח ונשמה, הרי ר"ן כמנין נר. רצה לומר שירחם המקום על כולן, אבל הנשים יש להם אברים יתרות כגון דלת מפתח, לפיכך הנשים אין נוהגות בנרות הללו. ומהר"ר זלמן קיצנג"ן דרש, דנראה אליו דלהכי נשים פטורות מן הנרות האלו, משום דאנשים חייבים רמ"ח מצות עשה שבתורה, ועוד שתי לאווין שחשובין כמו עשה, והן לאו הניתק לעשה ולאו הבא מכלל עשה, היינו ר"ן. ומכל אלו נשים פטורות, דאינן חייבות כי אם בלאווין. ומה שכתב שאינן חייבין כי אם בלאווין, לאו דוקא שהרי אין הנשים פטורות רק ממצות עשה שהזמן גרמא, ואפילו במצות עשה שהזמן גרמא בשנים מהם חייבים, כגון עשה דאכילת מצה וקידוש שבת, אך מכל מקום מאחר שאינן מחויבים בכולן לא שייך בהו הנרות הללו.
ונוהגים שכל איש גדול או קטן עושים לו נר נשמה לאביו ולאמו שמתו, וכן כתבו מקצת רבוותא (רמ"א תר"י ס"ד). ואם כבו הנרות הללו ביום כפורים, אין לומר לגוי שיחזור וידליקם. מי שכבה נרו ביום כפור יחזור וידליקנו במוצאי יום כפור, ולא יכבנו עוד אלא יניחו לדלוק עד גמירא. וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה במוצאי יום כפורים נרו לא הוא ולא אחר. כך נמצא במנהגים ישנים (רמ"א שם).