מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · דיני שופר
סימן תתג
בפרק ראשון דראש השנה (טז א) אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקדוש ברוך הוא תקעו בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק כאילו עקדתם עצמיכם לפני, וכל זה למצוה ולא לעכובי, דבכל השופרות יוצא חוץ משל פרה, כך הוא דעת הפוסקים. אמר ר' יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן. ובפרק בתרא (לג ב) סדרי תקיעות שלש של שלש שלש, שהרי השטן בשלשה עניינים, יורד ומחטיא עולה ומקטרג יורד וממית, כנגדם תקנו שלשה תקיעות של שלש שלש לכפר. לכך בהפטרה ואמר סלו סלו פנו דרך (ישעיה נז, יד) יש בסופי תיבות שט"ן, רפ'ש וטי'ט אי'ן שלום, וסמיך ליה כשופר הרם קולך לערבב השטן. וכתיב (מלכים א' ה, ח) אין ש'טן ו'אין פ'גע ר'ע ראשי תיבות שופ"ר, וכתיב אין שטן כי הוא מעורבב (רוקח סי' ר"א).
לכל מצוה ומצוה פירשו במשנה או בגמרא הלכותיה. אבל הלכות תקיעות התקין ר' אבוהו בקסרי. ובתרועה היו מסתפקין אם הוא שברים או תרועה ממש, והוצרך בכל ענייני ספיקות פן יבוא השטן בעניין אחר, לכך רמז שופר אצל השטן. ולפי שהשטן הוא יצר הרע בשלשה עניינים, מחטיא ומקטרג ממית, לכך שלשה תיבות בין שטן לשטן, כגון והשטן עומד על ימינו לשטנו (זכריה ג, א), ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן ויגער (שם ב). לכך תוקעין שלש של שלש ואז זוכר הקדוש ברוך הוא ג' אבות. וכן ג' תיבות מן האבות, וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (ויקרא כו, מב). ולכך יהפוך השופר לצד ימין, שנאמר (זכריה שם) והשטן עומד על ימינו לשטנו. ולפי שכתוב (תהילים מז, ו) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, צריך לזקוף השופר למעלה (רוקח שם).
סימן תתד
ויעמוד התוקע, דילפינן לכם לכם מעומר, דכתיב גבי עומר וספרתם לכם (ויקרא כג, טו) וכתיב (במדבר כט, א) יום תרועה יהיה לכם, מה להלן מעומד אף כאן מעומד. ומצאתי בשם תשובת הגאונים ז"ל (שבלי הלקט סי' רפ"ט) דתקיעת שופר מעומד דגמרינן לה מחצוצרות, דכתיב (במדבר י, י) ותקעתם בחצוצרות, וגמירא דתצוצרות בעמידה. ותו גמרינן לה מן וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו' עד ותקעתם בחצוצרות, וההיא תקיעה בעמידה. והחבר רבי בנימין בר אברהם הרופא ז"ל כתב, דממילא מסתברא שצריך התוקע לתקוע בעמידה, כיון שהיום יום דין, ותקיעת שופר היא מלמדת סניגוריא עלינו לזכר עקדת יצחק. לכך ראוי לעמוד המליץ לפני הדיין, דהא קיימא לן (שבועות ל א) בעל הדין בעמידה. ואם תאמר אם כן יעמדו גם הצבור, שהרי הן בעלי דינין הנידונין לפני הדיין. מסתברא כיון שעתידין לעמוד בתקיעות שעל סדר הברכות שהן עיקר המצוה, ותקיעות אלו אינן אלא כדי לערבב השטן, לכך אין מטריחין את הצבור לעמוד ע"כ. והר"ר יחיאל בספר תניא (רבתי הלכות ר"ה) כתב לפי שהבקי התוקע את השופר הוא שליח צבור, והוא במקום כל הצבור הוא תוקע בעמידה, ומאחר ששלוחם הוא ושלוחו של אדם כמותו, לפיכך אין צריכין לעמוד. או יש לומר מה שאין הצבור עומדין כבעלי דינין, כבוד צבור שאני.
סימן תתה
וראוי לו לתקוע להוציא כל השומע הן אוהב או שונא, לא יזכר ולא יפקד, השעה הזאת צריכה להיותינו בני יעקב איש תם, ולא נעשה עברתו שמורה לנצח, פן חס ושלום שרו של עשו יחול וינצח. ואף אם אדם ראוי ומותר לשנאותו, כיון שלא הסכימו עליו הקהל אשום אשם הוא. ואם בשביל שנאתו בורח מן המצוה, ויאמר וישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש על היצר הצורר להריע, ובשביל כך יקיל ראשו ויברח ויטמנהו בחול. חולין הוא לו להקל בכבוד שמים להוציא חובת צבור, ברוך ה' אשר נתן לנו המצוה הזאת לנו ולבנינו להחיות עם רב. והוא ממאן מלסגל מלכת בדרכי המקום אשר זיכה הרבים במצוה זו להפר משטין וצר מעלינו. ובפרט במי שהוחזקו בו הקהל וגם הוא רגיל. ובודאי כשם שעל ש"ץ לחזר ולסדר עצמו בתפלה זו באה משנה לשנה שתהיה זכה דקה מן הדקה, כן התוקע ראוי לו שיהא רגיל בסדורו לחקור אחר חכמתא, כי לא דבר ריק הוא.
סימן תתו
אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל כדי שאזכור עקידתו של יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עכ"ל. בודאי עקדה זו מראה לנו עקדת יצר הרע ידים ורגלים ועיניו ולבו לשמו עולה תמימה, כאילו נתבטלו כל הרגשותיו, ולא יהיה שום מחשבת פסול בלבו. הן בינו ובין קונו או בינו בין חבירו, לא התוקע לבד, כל השומע יצחק לי. יכוון עצמו כאילו עקוד ידיו ורגליו אסורות, ויתחרט במעשה ידיו, הן בגזל בשליחות שיש בו חסרון יד התורה, הן ברגל אשר לא הלך בעצת רשעים. ויהיו לבו ועיניו נשואות לשמים על שני סרסורי עבירה, להשיב בתשובה כל מה שבלבו על רחימיה על אויביו ועל שונאיו, וכל מה שראו עיניו ושלטו ברעה. את הכל יפה עשה בעתו בקול שופר להריע על עצמו בהתעוררות רב.
סימן תתז
מצאנו עם היות שהעיקרים כולם הם שלש עשרה לדעת הרמב"ם. מכל מקום הם נלוים אל שלשה מהם, שהם מציאות השם, השגחה, תורה מן השמים. שלשה אלה הם העיקרים הראשיים, שכל שאר עשרה נלוים אליהם. סימן לדבר ראש דברך אמת (תהילים קיט, קס). פירוש הסימן לעקרים הראשיים אמת, נוטריקון אמת, א'להינו מ'שגיח ת'ורה. או בדרך זה א'דני אלהים מ'צוי ת'מיד. הרי מציאות השם יתברך א'דני אלהים מ'שגיח ת'חתונים, הרי השגחה. א'דני אלהים מ'נחילנו ת'ורתו, הרי תורה מן השמים.
עוד מצאנו שכנגד השלשה העיקרים הראשיים הנזכרים תקנו לנו רז"ל בתפלת מוסף של ראש השנה על התקיעות שאנו עושים מעומד ג' סדרים, שהם סדר מלכיות זכרונות ושופרות. וכן כתב הר"י אלבו (ספר העיקרים) בפ"ד מאמר א', סדר מלכיות מורה על מציאות השם יתברך שהוא מלך מלכי המלכים ומלכותו בכל משלה. ונוסח הדברים והפסוקים שבו מורים על העיקר הזה, שמתחיל עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית, להורות על מציאת השי"ת שהוא אדון הכל וברא הכל, וכן חתמו כל הפסוקים על ממשלתו ומלכותו. סדר זכרונות כנגד עיקר השגחה, וכן מתחיל אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל תעלומות כו', כל זה מורה על השגחה. סדר שופרות מורה על העיקר הראשיי, שהוא עיקר התורה שנתנה לנו מאת ה' מן השמים ע"י משה רבינו ע"ה בהר סיני. ומתחיל אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, מן השמים השמעתם קולך כו', בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצות. הרי בהדיא עיקר תורה מן השמים. וכתב הרר"ד וויט"ל (מכתם לדוד שער כ"ה) שעליהם תקנו לתקוע ג' סימנין, שהם תשר"ת תש"ת תר"ת. לסדר מלכיות המורה על מציאת השי"ת תקנו לתקוע סי' תשר"ת, מורה למציאת השי"ת, כלומד ששכינתו שורה בכל מקום כי מלא כל הארץ כבודו.
ולי נראה שמלת תשר"ת הוא במספר קטן אח"ד מורה על אחדותו. וגם יש בו ד' קולות, לרמוז על שאר העקרים המסתעפים מזה העיקר, והם קדמות ונצחיות, אחדות, שלילת הגשמיות, תפלה. לסדר זכרונות המורה על השגחה, תקנו לתקוע סימן תש"ת שיש בו ג' מיני קולות, כנגד שלשה עקרים הנתלים בה, שהוא שכר ועונש, משיח, תחיית המתים. וכן לשון תש"ת רומז אל השגחת השם יתברך ששת לבו, כלומר השגחתו על כל דרכי בני אדם ומשכיר ומעניש, ומתיש כח, ונלחם ומייסר, ונותן תושיה. לסדר שופרות המורה על התורה שנתנו לנו מן השמים, תקנו לתקוע סימן תר"ת, שיש בו שלשה מיני קולות, כנגד שלשה עקרים המסתעפים ממנה. דהיינו אין לה לא חילוף ושנוי, ונבואת משה ונבואת שאר כל הנביאים. גם כנגד תורה נביאים כתובים, מקרא משנה תלמוד. וכן תר"ת לשון תורה הוא.
סוף דבר הכל נשמע שהם שלשה סדרים, והתקיעות שאנו עושים לכל אחד מהם ביום ראש השנה מורים על השלשה הראשיים לכל שאר העקרים, שהם מציאות השם השגחה תורה מן השמים. לכן ראוי ונכון שיכוון התוקע בסימן תשר"ת שהוא מלכויות, כי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא היה הוה ויהיה. בסימן תש"ת יתן אל לבו כי הוא עומד לפני אדון הארץ היושב על כסא כבודו, וצופה ומביט ומשגיח על כל יצורי עולמים, ולפניו גלוי וידוע כל תעלומות, אפילו שפוני טמוני מחשבות, חדרי קירות לב האדם ובוחן טוחות וכליות, וכל העולה על רוח בקרב לב האדם, ואין נסתר מנגד עיניו. ובסימן תר"ת יתבונן בלבו שהוא עומד לפני ה' אלהינו אשר נתן לנו את תורתו מן השמים מלהבות אש, מקולות וברקים וקול שופר חזק מאד. ויעמוד באימה וביראה וברתת וזיע, כאילו עומד במעמד הר סיני. ועל התוקע שמכוון בזה וכיוצא בו נאמר (תהילים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה, כלומר אשרי העם שיודעים רמז התרועה שרומזת על שלשה עקרים הנזכרים. וזה אמרו ה' באור פניך יהלכון שהוא אור תורה ואור השגחה. בשמך יגילון, ששמך הוא מורה על האמיתות מציאתך היה הוה ויהיה. כל היום, היום הידוע שהוא יום ראש השנה, יום הדין, יום מיוחד לחק ליעקב ולמשפט לבני ישראל.
ומה מאד נמלצו לחכי כדבש לפי דברי פי חכם רבינו יעקב בעל טורים, שכתב בטור אורח חיים סימן תקצ"ה וז"ל, אחר שיגמור התקיעות מיושב יתחיל שליח ציבור אשרי העם יודעי תרועה וגו' עד תרום קרנינו. ולפי זה בהדיא הני שלשה עקרים כפי סדר מלכיות זכרונות ושופרות וסדר הכתובים. בשמך יגילון כל היום, זהו מציאות השם יתברך כאשר שמו מורה על מציאותו. כי תפארת עזמו אתה, אין עוז אלא תורה שנאמר (תהילים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, וכנגד העיקר הראשי שהוא השגחת ה' אמר, ברצונך תרום קרנינו, כלומר הרוממות הוא ברצונך ובהשגחתך.
סימן תתח
מצאתי וז"ל, שמעתי ממורי ורבי מוהר"ז ציון, מעשה אירע למה"ר מענלין ז"ל שהיה בעירו שלשה תוקעים מובהקים, ובראש השנה בא האחד לתקוע ולא יכול, בא השני ולא יכול, בא השלישי ולא יכול. וצוה מהר"ר מענלין ז"ל להפך השופר ולקרות בו ויהי נועם. וכן עשה ואז היה תוקע, ואמר מהר"ר מענלין שהשטן היה שם ועכבן מלתקוע.
סימן תתט
אל יאריך בשברים, שלא יהא נראה כתקיעה. ויעשה שלשה שברים לבד ההפסקים. ורבינו תם (מרדכי ר"ה סי' תש"כ) כתב שאין לעשות שברים ותרועה בנשימה אחת, והרא"ש (שם פ"ד סי' י') מסיק דווקא בנשימה אחת. ומהרא"י הכריע בתרומת הדשן סימן קמ"ב, וכבר נהיג עלמא כרבינו תם ואין לשנות.
סימן תתי
אלה דברים שאסור לדבר בהם, ה'לל, ס'פר תורה, ברכת כ'הנים, ת'פילין, ו'דוי, ש 'פר, מ'גילה, ע'ומר. וסימן בראשי תבות הסכ"ת ושמ"ע, רבינו סעדיה גאון (הגהות מנהגים ר"ה סי' ק"כ). ולא ידבר בין תקיעת מיושב לתקיעת מעומד על הסדרים לא התוקע ולא השומע. מכל מקום אם סח בנתיים אין צריך לחזור ולברך.
סימן תתיא
ויכול לתקוע לחולה או ליולדת ולברך אפילו אם כבר שמע ויצא בבית הכנסת (מנהגים ר"ה ד"ה גירסת). ומהר"י וויי"ל (דינין והלכות סי' ע"א) כתב אבל אין לנו לברך שהחיינו הואיל וכבר יצא. ומהר"ם כתב בהגה"ה בשו"ע סימן תקפ"ה (ס"ב) שיש לברך ב' ברכות אעפ"י שכבר יצא. ובסימן תקפ"ט כתב דווקא כשיברך לאנשים, אבל אם תקע לנשים לא יברך להם אם כבר יצא.
סימן תתיב
מילה בראש השנה מלין ביןותקיעת שופר. והטעם כדי שיזכור הקדוש ברוך הוא ברית אברהם ועקידת יצחק, על דרך זכור ברית אברהם ועקידת יצחק, כן כתב ר"י בר נחמן ז"ל (הגהות אשרי ר"ה פ"א סי' ה'). במרדכי גדול (בהגהות המרדכי ר"ה סי' תש"כ), אמר אבא מורי ר' יודא בר קלונימוס, בשם מרנא יודא החסיד, בשם אביו רבינו שמואל החסיד, שאמר בשם אביו רבי קלונימוס הזקן בן רבינו יצחק, שאירע במגנצ"א מילה בראש השנה, ושאלו לקדושים אשר בארץ רבינו גרשם מאור הגולה ורבינו שמעון בר יצחק, ורבינו יודא הכהן בעל ספר הדינין, ורבינו יודא הגדול ראש לנהרגים, ושאר בני ישיבה הקדושה, והורו כולם למול הנער אחר קריאת התורה והפטרה קודם שיתקעו בשופר, כדי שתבא ברית מילה תכופה לתקיעת שופר, שיזכור לנו ה' ברית אברהם ועקדתו של יצחק. והביאו סמך לדבריהם ממטבע שטבעו חכמים בתפילת היום (סדר זכרונות), וקיים לנו את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה, ותראה לפניך עקידה כו', דהיינו ברית מילה, ואחר כך עקידה דהיינו תקיעת שופר שנשחט תמורו איל. ועוד דחתימת הברכה ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמיו תזכור ברוך אתה ה' זוכר הברית, וסמיך ליה אתה נגלית, דהיינו שופרות, וחותמין שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמיו. והרבה מן הישיבה הקדושה היה קשה בעיניהם לעכב תקיעת שופר בשביל המילה, ורצו לדחותה עד גמר כל התפלה. והשיבם רבינו גרשם אם אין מילה אין תקיעת שופר בעולם, שנאמר (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי. ועוד דמצות מילה קודמת היא לתקיעת שופר, וכן הוא דעת הרוקח שכתב וז"ל, ואני הקטן מצאתי סמך לדבר בתשובת הגאונים אלעזר בן רבנא יודא ורבינו קלונימוס איש רומי בן רבנא שבתי, בבואי לגרמייז"א אחר פטירתו של רבינו יעקב ז"ל. שאלו ממנו דבר זה, והוציא חותם עדות קודש, והראהו שכתבו שכבר נשאלה שאלה זו ברומי. וכתוב כן שאל מר שלמה היצחקי מן רבנא מרנא רבי נתן גאון שחבר ספר הערוך, ומן מר דניאל אחיו, ומן מר אברהם אחיו. והשיבו שכבר נשאלה שאלה זו בבית המדרש של אביהם מר יחיאל גאון, והשיב בשם רבינו יעקב מר גאון ריש מתיבתא דמתא רומי, דמנהג כשר הוא להיות המילה סניף לקריאת התורה ולתקיעת שופר. ועוד דמצוה מן המובחר הוא להקדים המילה בהקדמה, משום דזריזים מקדימים למצוות, ואין נכון לאחרה עד לאחר זמן כל התפלה, דרוב פעמים גומר התפלות עד סוף שמונה שעות, והמאחר מצות מילה כל כך הראה דמצות מילה בזויה עליו, לכן נכון להקדים היות תכיפות המילה לתקיעת שופר בין קריאת התורה.
סימן תתיג
בשבת אין אומרים אבינו מלכנו לפי שיש בו מעין י"ח. ועוד שאמרו רבי עקיבא בעת צרה בלשון תחינה ובקשה, ואין לשאול צרכיו בשבת. ואין תוקעין, ומלין אחר אשרי. ואחר המילה אומר יהללו (מנהגים ר"ה קכ"ג).
סימן תתיד
תפלת מוסף ומפני חטאינו, ואין אומרים ואין אנו יכולין לעלות וליראות, אלא ואין אנו יכולין לעשות חובותינו. אורח חיים (סי' תקפ"ב). ובענין שעירי מוספים, אנו נוהגים לומר ושני שעירים לכפר כדעת רבינו תם (תוס' ר"ה ח: ד"ה שהחודש) וכן הוא באגודה (ביצה סי' כא) ובמנהגים (ר"ה ד"ה מוסף). וגם אומרים מלבד עולת החודש. והיכן מקומו בתפלה קודם מנחתם ונסכיהם, או לאחר ונסכיהם. כתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן קמ"ג, יראה דלפי משמעות החיבורים כאור זרוע פרק בכל מערבין (ח"ב סי' ק"מ) וכן במנהגים, דיש לאומרו קודם ומנחתם. אמנם אחד מהגדולים היה רגיל לאומרו לאחר ומנחתם. ונראה דאור זרוע ומנהגים לא אתי לאורויי לן סדר הנוסח היאך לאומרו, אלא אתי להורות לנו הזכרת הפסוקים ועניין המוספים בראש השנה. ואפשר אף על גב דנקטו בסדר הזה ליכא קפידא להו אי אמרינן איפכא רק שיזכיר הכל, ואם כן נראה דשפיר טפי לומר מלבד עולת החודש אחר ומנחתם ונסכיהם כו', דאי אמר קודם אם כן כשסיים באותו הפסוק ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כו' הרי הזכיר שני תמידין כהלכתן, כדפירש רש"י בפירוש החומש (במדבר כט, ו), אם כן אם יזכור אחר כך ושני תמידין כהלכתן, הזכרה שלא לצורך היא. אבל כשיאמר תחלה ומנחתם, אעפ"י שמסיים בהן ושני תמידין כהלכתן, אין קפידא אם שוב יזכור ועולת התמיד ומנחתם ונסכיהם, דקרא ככתיבתו הוא מזכיר, ואין ראוי לדלג מקצתם. אבל ומנחתם ונסכיהם נוסח חכמים הוא, ואין ראוי לכפול בה דבריהם ע"כ. וכן מצאתי בחידושי אגודה פ"ק דראש השנה (סי' ג') שיש לומר שני שעירים לכפר מלבד עולת החודש, וכן הוא במחזורים.
סימן תתטו
כתב הריב"ש בתשובה (סי' ל"ח) וז"ל, הנוסח המפורסמת הוא ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור. והמדקדק לומר לזרע יעקב תזכור, משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה כי לא מחכמה שאל על זה. שהרי מצינו (נדרים לא א) קונם שאינו נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות, משום שנאמר (בראשית כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע עכ"ל.
סימן תתטז
דין עלינו עיין לעיל סימן רי"ו. ומה שאומרים בקול רם ה' הוא האלהים, לפי שצריך להתפלל יהי רצון שיהא השם שלם והכסא שלם. דהיינו הו"א, הו' חסר מהשם, שנאמר (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה, אחד חסר מן כסא, ויהיה כסא שלם והשם שלם. מצאתי. טעם אחר כתב הרוקח (סי' ר"ג) משום דכתיב גבי ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וענו כל העם אמן (דברים כז, טו), לשון ענייה בקול רם גבי ייחוד, אבל בכולהו ארור כתיב ואמר כל העם.
סימן תתיז
ושליח ציבור מחזיר התפלה, ואומר אסומה טלולה גשומה אם שחונה (מנהגים ר"ה ד"ה בראש). ופותחין הארון למלך עליון, והוא חצי אלפי ביתא, כי הוא מיוסד האלף למלך עליון, הב' למלך אביון, הג' למלך עליון, וכן כולם. ואנו אין אומרים שום מלך אביון רק הראשון והאחרון, דהיינו הב' והת', מלך אביון בלה ורד שחת, מלך אביון תנומה תעופנו. ולכן יש לגרוס בלה בבי"ת ולא כלה בכף, ויגיד עליו רעהו בשאול ובתחת בליאות בלי נחת, כולם בבי"ת, וכן מצאתי במחזור ישן.
סימן תתיח
ואומר ונתנה תוקף, ואחר כך ותשובה ותפלה וצדקה. כך נמצא בכל המחזורים חדשים גם ישנים. רק חדשים מקרוב באו אומרים ותפלה וצדקה ותשובה, על פי המדרש (תנחומא נח פי"ג) אמר רבי יודן שלשה דברים מבטלין גזירה קשה של אדם, ואלו הן התפלה והצדקה והתשובה, וכולן בפסוק אחד (דה"ב ז, יד) ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו, הרי תפלה, ויבקשו פני הרי צדקה, שנאמר (תהילים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך, וישובו איש מדרכו הרעה הרי תשובה, ואחר כך ואסלח לעונם.
ונראה דאין לשנות כלל, כמו שכתב בדרשות מהרי"ל (יום כפור י"א) וז"ל, אמר מהרי"ל, שגגה הוא ביד המגיהים את הספרים של הציבור, שמא המסדר היה גדול יותר מהמגיה. כל שכן הכא דאין לשבש ספרים קדמונים, דלא אשתמיט שום אחד מהם שהיה כותבם בזה הסדר, וכן יסד הפייטן ביוצר דשבת שובה סדר תשובה תפלה צדקה. וכן המהרי"ל שהיה מדקדק בכל מלה ומלה היה אומר ותשובה ותפלה וצדקה, דלא כסדר קראי. ואמר תשובה ותפלה רצה לומר ע"י התשובה הקדומה לתפלה וצדקה, על דרך נירו לכם ניר (ירמיה ד, ג). ואפשר שזהו היה כוונת המסדר, ומי יבא אחר המלך שכבר עשהו, דודאי התשובה קודם, דאי לא ישב מדרכו הרעה מה לו לזעוק עוד על פני המלך ה' בתפלה. והתשובה היא אחת משבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם (פסחים נד א) ראוי להיות קדומה, ורמז לדבר בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד). בפיך זו תשובה שהיא בודוי פה, על דרך (משלי כח, יג) מודה ועוזב ירוחם. בלבבך זו תפלה, על דרך ועבדתם אלהים (דברים יא, טז) בכל לבבך, איזהו היא עבודה התלויה בלב הוי אומר זו תפלה (תענית ב א). לעשותה זו צדקה, והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז). ומי יודע מה היא כוונת המסדר, ואפשר שהיה כוונתו על דרך הנעלם סוד שהוא סדר הבנין, בינ"ה תפארת מלכות, והבן זה לכן אין לשנות. וכן ראיתי כל רבותיי נוהגים שהיו אומרים ותשובה בראשונה, וכל המשנה ידו על התחתונה.
סימן תתיט
בשבת אומרים אהללה במקום אנסיכה, משום דאין נזכר בה שופר רק קול, ואין תוקעין בשבת. ואומרין היום שבעה פעמים. ובמחזורים כתובים היום שמנה פעמים, ויש לדלג היום תכתבנו, כי אין אנו חושבין עצמינו כצדיקים גמורים להיכתב לאלתר בראש השנה כדלקמן בדיני יום כפור. ויש אומרים אותו ומדלגין אחר, כי אין לומר יותר משבעה פעמים כנגד שבעה רקיעים. היום בגימטריא אדון ובגימטריא אני (הגהות מנהגים סי' קכ"ט), והנעלם איו"ם.
סימן תתכ
נוהגין לילך אצל ימים ונהרות, משום דאיתא במדרש (תנחומא וירא פכ"ב) בשעה שבאו אברהם ויצחק לעקידה, גירה בהם השטן ורצה לפתותם שלא ילכו. לא השגיחו בו, מה עשה, עשה נהר גדול לפניהם לעכבם שלא יוכלו לעבור הנהר להר המוריה. נכנסו במים עד צוארם, נשאו עיניהם למרום ואמרו הושיענו אלהים כי באו מים עד נפש (תהילים סט, ב). אז גער ה' בשטן וחזרו לאחוריהם, עד כאן לשון המדרש. ומשום זה הולכים לנהרות לזכור העקידה (מהרי"ל ר"ה ט'). ואגב זה רואין דגים חיים, לפי שאנו נמשלים כדגים חיים הללו שנאחזו פתאום במצודה, ואומרים אגב תשוב תרחמנו.
סימן תתכא
נוהגין שלא לישן שינת צהרים בראש השנה. ויש קצת סמך למנהג זה מהא דאמרינן בירושלמי על חד בר נש דדמיך בריש שתא ודיינין יתיה. ומנהג אבותינו תורה הוא ואין לשנות.
סימן תתכב
ושוהין בין מנחה למעריב כשאר יום טוב, ואין עושין שום מלאכה לצורך הלילה. והא דאמרינן קדושה אחת היא, היינו דוקא לחומרא לענין צידה ומחובר וביצה לאוסרו כל ב' הימים, ולא לקולא.
סימן תתכג
זמן שמברכין בליל שני דראש השנה, דרש מהר"י סג"ל (מהרי"ל ר"ה ד') דאית ביה פלוגתא דרבוותא, יש פוסקים שיעשה כל הקידוש אכוס יין ישן ולא אתירוש, דהא תירוש אינו מוציא את הישן בברכתו, כדאיתא בירושלמי (ברכות פ"ו ה"ח) בא לו יין ישן בתוך הסעודה יברך שנית אף על פי שכבר בירך על החדש. וכיון דיין הישן קובע ברכה לעצמו, חשוב הוא ומוקדם לקידוש, וכשמגיע לומר זמן אז יתפוס כוס יין החדש בידו. ולא נהירא מנהג זה, אך יניח כוס יין החדש לפניו על השלחן, ויתן עיניו בו שאומר זמן. וכן כל פירות חדשים שרוצה לברך עליהם זמן יהיו מונחים לפניו, ויצא עליהן בשהחיינו. וכן אשיר"י במסכת ראש השנה (עי' פ"א סי' ה'). וראיה דלא צריך להחזיק דבר החדש בידו כשאומר זמן, דהא כולהו רבוותא פוסקין דבעי למימר זמן בליל שני דראש השנה גם אם אין לו שום דבר חדש. וגם היה בזוי מצוה להסיר כוס הראשון מידו וליטול השני. ואם יתפוס כוס יין חדש בידו השנית אין להקפיד. וכן הוא בהג"ה במנהגי מהרא"ק וז"ל, כשלוקחין תירוש בליל שני של ראש השנה בשביל שהחיינו, אז שייך הקידוש ובורא פרי הגפן על היין ישן. וכשיגיע לומר זמן אז לוקח יין חדש בידו השני ומברך כך על שניהם. ונראה ראיה לדבריו דיום הכיפורים אנו מברכין זמן בלא כוס, והיינו משום דזמן בכל דבר אפילו בשוק עכ"ל. וכן דרש נמי מהר"ש. אכן מהר"י סג"ל הסכים בדרשתו ליתן עיניו בו ודיו כדפירש לעיל. וכן כתב האגור (סי' תתקכ"א) וז"ל, ואני המחבר כותב מנהג בעלי נפש מאשכנז שאומרים זמן בליל שני בקידוש, ומהדרים להשיג פרי חדש או יין חדש ונותנין עיניהם בו בשעת הברכה של שהחיינו, כמו שכתוב לעיל. אבל אם אין משיג פרי חדש אף על פי כן מברך זמן.
סימן תתכד
ביום שני מתפללים כמו בראשון, ומברכים שהחיינו על השופר. וקורין בפרשת וירא (בראשית כב, א) מן והאלהים נסה את אברהם עד סוף הסדרא. ומפטיר בירמיה (לא, א) מצא חן. וטעם ההפטרה, כתב הכלבו (סי' ס"ד) לפי שיש בו ענין זכירת ישראל לטובה, כדכתיב (שם יט) זכור אזכרנו עוד.
סימן תתכה
כתבו הגהות מיימוני בפרק א' [הלכות שופר] (אות א') יש לנו קבלה מקדמונינו, שהמתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום יתענה כל ימיו בראש השנה שני הימים, וכן נהג הר"ם ע"י שהתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום התענה כל ימיו. אבל בלאו כהאי גונא אמר גם הוא כרבותינו הנזכרים שאין להתענות. וכן כתב האגור (סי' תתק"כ) וז"ל, ראיתי בספר אגודה (ר"ה פ"ד סי' כ"א) שקבלה שכל מי שמתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום צריך שיתענה כל ימיו, ואם לאו יסתכן, מאחר שרואה פעם אחת בראש השנה הוא סימן רע. וכתב עוד וז"ל, מצאתי כתוב שיש מקומות שקבלה בידיהם שכל מי שרגיל להתענות בראש השנה ומשנה רגילותו שהרגיל ואינו מתענה, אינו משלים שנתו.
וכתב בתרומת הדשן סי' רע"ח, שגדול אחד נסתפק אם דברים אלו אמורים דוקא במתענה ביום ראשון, אבל המתענה ביום שני לא. או דילמא הוא הדין למתענה ביום שני. ועוד נסתפק המתענה בכה"ג אי צריך למיתב תענית לתעניתא. והשיב לו רבו, שראה בנערותו בני אדם שהתענו פעם אחת ביום שני דראש השנה ע"י חלום, והורו להם גדולים להתענות כל ימיהם יום שני דראש השנה דוקא. וגם ראה הרבה בני אדם שהיו מתענין שני ימים של ראש השנה ע"י שהתענו פעם אחת ביום ראשון בשביל חלום, כאשר הורו להם הגדולים להתענות אפילו כשחל ראש השנה בשבת. וכל אלו לא ישבו תענית לתעניתם. ונראה לי משום דאיכא כמה רבוותא דסבירא להו דמצוה להתענות בכל ראש השנה, וא"כ אפילו להני דסברי דמצוה לאכול, בכה"ג מודה דלית כאן דררא דביטול עונג שבת ויו"ט, הואיל ומן השמים הראוהו דתענית חביבה בשמים בראש השנה. וכתב דמטעם זה המתענה בשני משום חלום אין צריך להתענות רק בשני ולא בראשון מדלא הראוהו לו בראשון. ומצאתי בשם ר' יודא החסיד ז"ל (הגהות מנהגים סי' קל"ב) דהמתענה בראש השנה אין צריך לומר עננו, דומיא דיום הכפורים שהוא יום הדין.
סימן תתכו
כתב מהר"י וויי"ל בדיניו סימן נ"ה, מי שמתענה בראש השנה אסור לו לאפות ולבשל לאחרים. ובסימן נ"ו כתב דחייב לעסוק כל היום בתפלה ובתחינות או ללמוד, משום דהאי גברא אינו מקיים חציו להשם וחציו לכם צריך לקיים כולו להשם, דבהא מודה ר' יהושע (ביצה טו ב) לר' אליעזר (הגהות מנהגים שם).
סימן תתכז
ראש השנה שחל בה"ו והביא נכרי דורון לישראל ביום ה', והוי חששא מחובר או צידה, וכן ביצה הנולדת בראשון. אמר מהר"י סג"ל (מהרי"ל ר"ה י') אותו דורון אסור עד מוצאי שבת, דראש השנה כיומא אריכתא דמי. וכן הוא הסכמת הפוסקים.
סימן תתכח
כתב האשיר"י פרק אין צדין (ביצה פ"ב סי' ב') בשם הר"ז הלוי, דבר שאין במינו במחובר שהובא לישראל ביום טוב ראשון של ראש השנה, מותר ביום טוב שני, לפי שאין בו איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדושה שנאמר קדושה אריכתא היא, אלא כעין קנסא היא, שמא יאמרו לו להביא, ודיו שקנסו אותו בראשון. וכן ביום טוב ושבת, וכן הוא באורח חיים בסוף סימן תק"ו, וכן דייק מורי הגאון מהר"ש ז"ל מדברי סמ"ג, דלא כתב לאיסור בשני ימים טובים של ראש השנה אלא דבר ששייך בו הכנה, או דבר הנעשה בו מלאכה, כלומר ע"י מלאכה ממש, וכן פסק מורי ז"ל בפסקיו.