אור ברסלב
מטה משה עמוד העבודה › נטילת ידים, סעודה, ברכות

מטה משה· רבי משה מאט

עמוד העבודה · נטילת ידים, סעודה, ברכות

קריאת התורה

סימן רנח

כשבא לאכול יטול ידיו קודם. וצריך ליזהר בנטילת ידים, שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נדוי, כדאמרינן (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א) את מי נדו את ר' אלעזר בן הנד שזלזל בנטילת ידים. וכל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות, ורמז לזה ע'ל נ'טילת י'דים, ראשי תיבות עני. ואמר רב זריקא אמר ר' אלעזר, כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם (סוטה ד ב). ואעפ"י ששיעורם ברביעית יוסיף ליטול בשפע, דאמר רב חסדא (שבת סב ב) אנא משאי מלא חפני מיא ויהבי לי מלא חפני טיבותא.

סימן רנט

ויברך על נטילת ידים, על שם שמגביה ידיו כמו וינטלם (ישעיה סג, ט). ויש מפרשים הכלי הנקרא אנטל, ואעפ"י שהיא מדרבנן שייך לומר וצונו דאסמכוה אלאו דלא תסור. ולא יברך עד לאחר הנטילה, אף על גב דכל הברכות מברכים עליהם עובר לעשייתן, שאני הכא שפעמים שאין ידיו נקיות ואינו יכול לברך קודם, הלכך תקנו שלעולם יברך אחר כך. ועוד כיון דמברך קודם הניגוב הוי שפיר קודם לעשייתן, שגם הניגוב הוא מן המצוה (טור סי' קנ"ח).

סימן רס

וינגב ידיו היטב קודם שיבצע, דאמר רבי אבהו (סוטה ד ב) כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר (יחזקאל ד, יג) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים. וכתב הטור (סי' קנ"ח) לחמם טמא בגימטריא בלא ניגוב ידים, ויש גורסים לחמם לח מים.

סימן רסא

מי שנטל ידיו ואינו יודע אם בירך אם לא בירך, כתבו הגאונים ז"ל שאינו חוזר ומברך דהוי ליה מדרבנן, שבולי לקט (סי' קל"ח).

סימן רסב

אין נוטלין מים אלא מן הכלי. וכלי אפילו הוא מחזיק רביעית, אם אינו יכול לעמוד על עצמו בלא שיסמוכו אינו כלי. ואם תחלת תקונו בכך שאינו יכול לעמוד בלי סמיכה, ואין משתמשים בו אלא ע"י סמיכה, חשיב שפיר כלי. אבל מגופת חבית שהיא חדה, וכן כסוי של כוס ושל קנקן שמשופעים למעלה, אעפ"י שמתחלה נעשית לכך להשתמש בו כך פסולים, דלא נעשים מתחלה לקבלה. אבל אם מחזיקים רביעית כשיושבים אפילו בשלא מסומכים, אז יכול להיות שכשרים לנטילה מן המים שיוכל ליכנס בהם כשיושבים בלא סמיכה, כך נראה מתוך דברי הטורים (סי' קנ"ח) והשבולי לקט (סי' קל"ג).

סימן רסג

שק וקופה אעפ"י שתיקנן שמקבלים אין נוטלין מהם, שאין דרך לעשותן שמקבלים. וכתב הסמ"ק (סי' קפ"א בהגהה י') וכן יש לומר באותן כובעים של לבדים, אפילו כשהם קשים כל כך שמקבלים המים שאין המים זב מהם, מכל מקום אין עשוין לקבל המים כגון שק וקופה. ומכל מקום על ידי הדחק מותרים, שעוברי דרכים רגילים לשתות מהן, עכ"ל.

סימן רסד

כתב הטור (סי' קנ"ט) אם היה ברזא בנקב החביות, והסירו וקבל המים על ידו, חשיב שפיר כח גברא, וצריך להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה. ונראה מזה כשנוטלים מן הכיור שיש בו תרנגול של נחושת, שיש להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה. וכן כתב השבלי לקט (סי' קל"ג) וז"ל, ומה שמקדישין ידים מן הכיור, כגון שהיה ברזא בכיור, וכשהיה מושך הברזא היה מקלח על ידיו ורוחץ בקילוח ראשון, ואם לא די בקילוח ראשון עוד היה תוחב הברזא ומושכה, דלעולם הוי מכח גברא, עכ"ל. וכן כתב המרדכי פרק אלו דברים (ברכות סי' ר').

סימן רסה

לא יטול מהנהר מים בידו אחת ויתן על ידו השנית, לפי שאין כאן לא נטילה ולא טבילה, כן כתב הרשב"א בפרק כל הבשר (חולין קז א) בשם הלכות גדולות, ובתורת הבית (ארוך, בית ו' שער ג'). אבל אם נטל ידו אחת מן הכלי ושפך ממנה לידו אחרת, התיר ר"ת, והביא מן התוספתא הנוטל והנותן לחבירו בחפניו ידיו טמאות שמא מתחלה לא נטל מן הכלי. משמע אם נטל מתחלה מן הכלי היו ידיו טהורות, ויש אוסרים גם בזה, ונוהגים להקל כדברי ר"ת, אבל לכתחלה יש להחמיר (שבלי הלקט סי' קל"ו).

סימן רסו

הורה ר"י בר יהודה ז"ל, מי שהיה הולך בספינה ואין לו כלי ורוצה לאכול, שוטף ידיו בנהר ודיו, ואינו מברך על נטילת ידים, הואיל ואינו נטל מן הכלי, אלא על שטיפת ידים, דעל שם נטילה תקנו חכמים לברך על נטילת ידים. ויש מפרשים דבין הנוטל מן הכלי בין הנוטל מן הנהר מברך על נטילת ידים, והוא המטבע שטבעו חכמים ז"ל, שבולי לקט (סי' קל"ג). ובתשובת הרשב"א (ח"א) סימן תשנ"ד שיש לברך על נטילת ידים. אבל התשב"ץ כתב בסי' (ר"ף) [רע"ט] שמהר"ם היה מברך על שטיפת ידים, וכן המהרי"ל היה מברך על שטיפת ידים (מהרי"ל סעודה א'), וכן כתב האגור (סי' קצ"ט) וז"ל, שמעתי ממורי אבי מהר"ר יודא לנד"א ז"ל שהיה נוהג לברך על שטיפת ידים כשנוטל ידיו בים או בנהר, וכן קבל מרבותיו, עכ"ל.

סימן רסז

בענין אם יש ליטול מנדה וגוי, יש בזה פלוגתא דרבוותא. איתא בתוספתא דמסכת ידים (פ"א הי"ב) כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים. ודקדק ר' שמשון (פירוש הר"ש פ"א מ"ה) דלפי זה אסור ליטול מים מן הנדה. ומהר"ם מרוטנבורג דקדק מתוספתא ההיא דאסור ליטול מן הגוים דעשו אותם כזבים לכל דבריהם. והאורחות חיים (סי' י"ט) כתב בשם הרמב"ם שאין נוטלים מים מן הגוי. וכתב עליו מהר"י קארו בבית יוסף שטעות סופר הוא, שהרי לא מצינו להרמב"ם שכתב כן ע"כ. ולא גלה לנו הרב מהר"י קארו מי יבא תחתיו. ואני אומר שיש להכנים מהר"ם במקום הרמב"ם, שכן כתבו התשב"ץ (סי' רע"ח) והמהרי"ל (סעודה א') בשמו.

אכן התוס' בסוף מסכת נדה (עא: ד"ה מערה) כתבו שיש רוצים לדקדק מדתניא בתוספתא דמסכת ידים כל שאינו מטמא את המים במשא כשר לנטילת ידים, משמע מטמא במשא אינו כשר לנטילת ידים. ושיבוש הוא, דהא נדה ויולדת נוטלים ידיהן אף על פי שמטמאות במשא, וכל שכן עכשיו שאנו נוטלים כולנו ממים טמאים. ונראה דהתם איירי לתרומה או לחולין שנעשו על טהרת תרומה עכ"ל. וכן כתב המרדכי פרק אלו דברים (ברכות סי' קצ"ט), וכן כתב הרא"ש בפ"ק דמסכת ידים (מ"ה) וז"ל, והאידנא שכל המים טמאים יכול ליטול מים מן הנדה, דבלאו הכי כל המים טמאים ואי אפשר בענין אחר ע"כ. הרי דעתו כדעת התוספות, וכן כתב בנו אחריו או"ח סימן קנ"ט. ודעת הסמ"ג כדעת התוס' והרא"ש, וכן העלה הרשב"א בתורת הבית, וכן כתב בתשובת להרמב"ן סימן קנ"א, וכן כתב האגודה בפ"ק דמסכת ידים (אות א') וז"ל, כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים (תוספתא שם פ"א ה"ז), יש מפרשים דהכא נוטל ידיו לתרומה איירי, דאי לחולין כשר אף מגוי ונדה ויולדת, עיין בספר התרומה (סי' ע"ט) ובתוס' נדה פרק התנוקות עכ"ל (שם).

וכתבו השבלי לקט (סי' קל"ו) והאגור בשם ספר התרומה שהתיר ליטול מגוי ומאשתו נדה. ודבריו תמוהים בעיני, שהרי איתא בפרק אף על פי (כתובות סא א) אמר רב הונא, כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. וכתב הרא"ש בפ"ק דכתובות דהרחצת פניו ידיו ורגליו שאמרו אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת, דאילו ליגע היא בידה אפילו בלא רחיצה אסור, דהאיכא קירוב בשר ואסור ליגע אפילו באצבע קטנה, וכ"כ בנו אחריו בטור יו"ד סי' קצ"ה, וכ"כ הסמ"ג (לאוין קי"א) וסמ"ק והגהות מיימוני (איסו"ב פי"א אות נ'), וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (ד' ע"א) ואם כן איך התיר בעל התרומה ליטול מאשתו נדה.

ונראה לי ליישב, דכל אלו שאסרו לנדה לעשות לבעלה, כולם לא אסרוה אלא מה שהוא דרך חיבה כמו מזיגת הכוס. כתב הרשב"א בתורת הבית הקצר (שם) שמיירי בכוס של יין שהוא המרגיל לדבר עבירה. ובהצעת המטה כתבו התוספות והרא"ש בריש כתובות (ד: ד"ה והצעת) דדוקא פריסת הסדינים והמכסה שהוא דרך חיבה, אבל הצעת הכרים והכסתות שיש בו טורח ואינו דרך חיבה שרי, וכ"כ הטור יו"ד (שם). והמרדכי בשבועות (סי' תשמ"ג) והגהות מיימוני (שם) בשם ר"ת ורש"י, הוא הדין נמי הרחצת פניו ידיו ורגליו היינו דוקא מה שהוא דרך חיבה, אבל נטילת ידים גזרת המלך הוא ואין זה דרך חיבה, נראה לו לבעל התרומה (סי' צ') דשרי. אך לא אישתמט שום מחבר שכתב אשה נדה, אלא כולם כאחד עונים ואומרים דמותר ליטול מנדה סתמא, משמע אבל מאשתו נדה לאו משום הרגל דבר. וכן מצאתי משם חדושי מהרי"ל (בספר המנהגים אות ק"א) וז"ל, אסור לאשה נדה לצוק מים על יד בעלה, וכן גוי וכן אשת איש וכן נדה ע"כ. ואף על גב דלא קיימא לן כוותיה במה שכתב דאין ליטול מגוי ומנדה, אלא קיימא לן כדברי המתירין שהם רובא דרובא. מכל מקום שמעינן מדבריו דיש לחלק בין נדה ובין אשתו נדה, מדפלגינהו וכתב אסור לאשה נדה לצוק מים על יד בעלה, ואחר כך כתב ובן נדה, שמע מינה דהכי קאמר אסור לאשה נדה לצוק על יד בעלה, ולא תאמר דוקא אשתו נדה שהיא אסור משום הרגל דבר, אלא אף נדה אסור ליטול ממנה משום טומאה. ואף על גב דלא קיימא לן בנדה כוותיה, באשתו נדה יש לנהוג כוותיה, דמשמעות הפוסקים כוותיה.

סימן רסח

אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום (חולין קו ב). דעת הפוסקים דוקא שחרית, והוא הדין כשמתנה שלא בשעת אכילה, מתנה שחרית קרי ליה. אבל אם נטל לצורך אכילה לא מהני בו תנאי, ומאחר שנוטל ידיו צריך לאכול מיד כדי שלא יסיח דעתו בנתיים. אבל זה שאינו מחויב ליטול בשעת אכילה שהרי שמר אותם מהבוקר והתנה עליהם לא אמרינן תכף לנטילה סעודה, כן כתב הר"ר יונה בפרק אלו דברים (מא: ד"ה נוטל). וכתב המרדכי שם (סי' ר"ד) דוקא כשנזהר כל היום שלא טינפם, אבל אם טינפם לא מועיל התנאי, כי אם היכא שאין מים בעיר ואיכא טורח לבקש, ע"כ. וכתב הכלבו (סי' כ"ג) שאם הניח ידיו אחר נטילה בבתי ידים שפיר דמי.

סימן רסט

מי שיצא מבית הכסא ורצה ליטול ידיו לאכילה. שאלו לרש"י (מחז"ו סי' ס"ז, האורה ח"ב קנ"א) אם צריך ליטול ב' פעמים. והשיב, שאלתי את פי ר' יעקב בר יקר, והשיב שצריך ליטול ב' נטילות, על הראשונה אשר יצר ועל השניה על נטילת ידים, ולי נראה שנטילה אחת עולה לכאן ולכאן. ומהר"ם היה נוהג כרבי יעקב בר יקר (תשב"ץ סי' ר"פ), וכן הרא"ש (כלל ד' סי' א') דאי בנטילה אחת מברך אשר יצר ואחר כך על נטילה הוי הפסק. ורי"ף כתב דלא הוי הפסק. והטור (סי' קס"ה) הכריע דלאחר ששפך פעם אחת על ידו ומשפשף יברך אשר יצר, ואחר כך בשעת ניגוב ידים יברך על נטילת ידים. וכהכרעת הטור כן מצאתי בשם מהר"י פולק שנהג כן.

סימן רע

מדברי כל הפוסקים הראשונים והאחרונים, קמאי דקמאי ובתראי דבתראי, נראה פשוט שדבר שטבולו באחד מז' משקים עד שיהיה טופח על מנת להטפיח, צריך נטילת ידים אפילו האידנא. רק שהתוספות (פסחים קטו: ד"ה כל) וסיעתו כתבו שלא לברך על אותה נטילה, אבל עכ"פ צריך ליטול. ופליאה דעת נשגבה ממני על מנהג העולם שכמעט בטלוה עתה, ולית דחשבה, והוא דבר מפורש בתלמוד בפרק ערבי פסחים (שם), ואם כתבו קצת הפוסקים שלא לברך עליה וטעמם ונימוקם עמם, מי בטלוה. והנה סברת הפוסקים מבוארים במקומם הביאם הבית יוסף סימן קנ"ח. ואמרתי בחפזי כי זה נתפשט מהרב ר' מאיר מרוטנברק שהביאם שם הבית יוסף והטור הביאם סימן תע"ג, שכתבו שהאידנא אין צריך נטילה. עם כל זה יקשה בעיני שהרי ר' שמואל בר צדוק תלמיד מובהק של מהר"ם ודקדק בהנהגותיו, כתב בספר תשב"ץ סי' צ"ט שמהר"ם הצריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה רק שלא לברך עליה, וטעמו הוא מבואר שם כטעם התוס', וכן כתב הכלבו בשמו. נמצא שגם מהר"ם לא עלה על דעתו מעולם לבטל נטילה זו, לא כמו שכתב הטור בשמו. ואף אם נאמר שדברי הטור עיקר, מכל מקום אין נראה להניח כל הפוסקים ובעלי הוראות ולילך אחר שתיהם להקל. לכן נראה שאין לזלזל בנטילה זו, וכל הזהיר בה יזכה לרב טוב.

סימן רעא

כתב השבלי לקט סימן (ל"ו) [קל"ה] וז"ל, אם לא היה דעתו לסעוד, אף על פי שמיד אחר נטילה נמלך לסעוד, חוזר ונוטל ומברך על נטילת ידים, וכן מצאתי למפרש אחד ז"ל, וכן כתב האגור בשמו סימן ר"ז.

סימן רעב

כתב ר' יואל (ראבי"ה הובא בטור סי' קסו), דאין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא. וההיא דתכף לנטילה ברכה (ברכות מב א) מוקי לה במים אחרונים, וכן כתבו הרי"ף (שם ל א) והרמב"ם (ברכות פ"ו ה"כ). והתשב"ץ (סי' רפ"ח) כתב בשם מהר"ם, דאמים ראשונים קאי, וכן הרא"ש תלמידו נהג שלא להפסיק בראשונים (הובא בטור סי' קס"ו), וכן מתוך הירושלמי (שם פ"א ה"א) שמעינן דההיא דתכף לנטילה ברכה אמים הראשונים קאי.

וכתב מורי הגאון מהר"ש ז"ל (מהרש"ל סי' ל"ד) דעל בעל הסעודה הוא מוטל לכבד הגדול להביא מים לפניו באחרונה. אבל אם מביאים לו ליטול ידיו בראשונה כמו שנתפשט המנהג, והוא מונע מלקבל, עבירה היא בידו, והוא בזיון התורה שהוא רודף אחר הכבוד, אפילו לפי סברת הרא"ש אין ראוי לומר אני אנהיג עצמי בטהרה ובקדושה ובפרישות ולא אפסיק ואחרים יפסקו. אדרבה היה לו ליטול וליזהר שלא יפסיק, ואז אחרים ילמדו ממנו. וקל וחומר לפי מה שפרשתי דאין בו חשש הפסקה, אלא דרך כבוד שלא יהא עליו למשא שיטול וישמור ידיו. ומכל מקום טוב שישמור ידיו שלא יעסוק בדברים אחרים, שמא יעסוק ויגע בדברים הצריכים נטילה, דסתם ידים עסקניות הן. ומשום הכי מי שעושה גדר וסייג שאינו מפסיק בדברים שמתוך כך יזהר שלא יעסוק בדברים אחרים, מה טוב ויפה וישר כחו. ומשום הכי ראוי ונכון לכל ירא שמים לישב ולשמור ידיו, ואף אזהרה בהפסק יפה לו לגדר. ומכל מקום אם שואל לו אדם בדברי תורה ואין משיב לו, עון הוא בידו, מאחר שהוכחתי שיכול להפסיק, אלא משום גדר ופרישות יכול לעשות. ואם כן אין ראוי שיעשה גדר לבטל דברי תורה שכל העולם עומד עליהם, וצורך סעודה הוא, שכל שלחן שאין עליו דברי תורה הוא כשלחן של מתים (אבות פ"ג מ"ג). ובפרט לפי מה שכתב ר' מנחם (תוס' ברכות מ. ד"ה הבא) כשישראל יושבים על השלחן וממתינין זה לזה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות, שהשטן מקטרג עליהם, לכך הזהיר להביא מלח על השלחן שאז ברית מלח מגין עליהם, ואם כן לעסוק בתורה אין לך ברית ומצוה יותר ממנה. ולכך אומר אני שטוב הוא שירגיל עצמו שלא להפסיק בשיחות בטילות שמתוך כך ישמור ידיו. אבל בדברי תורה שהיא יעלת חן, ראוי שיפסיק, רק שיראה שלא יהא בה יוהרא אלא בנחת ולאט עם חבירו, עכ"ל.

סימן רעג

ההג"ה מיימוני כתב בפ"ה מהלכות תפלה בשם סמ"ק (סי' י"א הגהה קכ"ד), דהא דאמרינן אסור להתפלל בלא חגורה, הני מילי תפלה כגון י"ח, אבל לעניין קריאת שמע ושאר ברכות אין לחוש בחגורה, רק שלא יהא ליבו רואה ערותו שיהא לו מכנסים, כדמשמע פ"ק דשבת (ט ב) שהיו רוצים להסיר חגורותיהם בשעת סעודה אעפ"י שמברכים ברכת המוציא וברכת המזון. מיהו לבו רואה את הערוה אף בשאר ברכות אסור, דלא כפירוש רש"י דפירש בברכות דמותר, ע"כ. וכן כתב הר"ן בפרק קמא דשבת (י. בחידושיו).

סימן רעד

ולענין גלוי הראש, יש בו מחלוקת במסכת סופרים (פי"ד הי"ב) שכתב פוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומים, או מי שראשו מגולה פורס את שמע, ויש אומרים בכרעיו ובגדיו פרומים פורס, אבל לא בראשו מגולה, אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו ע"כ. ורבינו ירוחם בסוף נתיב (י"ז) [ט"ז] (ח"ז קמ"ח ע"א) פסק כמ"ד אסור, וכן דעת מהרא"י בתרומת הדשן (סי' י'). וכתב עוד שכובעים הקלועים מקש חשיב כסוי לראש להתפלל בהם, אבל הנחת יד על הראש לא חשיב כסוי. וכתב דטעמא משום דהראש והיד חד גופא, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו. ולפי דבריו משמע שאם אחר הניח ידו על ראשו של זה חשיב שפיר כיסוי (ב"י סי' צ"א). ומורי מהר"ש בתשובותיו סימן ע"ב כתב דכסוי יד חשיב כסוי אפילו בעצמו.

סימן רעה

ויבצע ממקום היפה שבפת במקום שנאפה היטב, איכא דאמרי שהוא משולי הלחם ויש אומרים להיפך. הלכך לצאת ידי ספיקא יבצע מן הצדדים, שיחתוך מלמעלה ומלמטה כאחד, הגה מיימוני (הל' ברכות פ"ז אות ג').

סימן רעו

יש שאין רוצים לחתוך הפת כלל קודם הברכה. והרא"ש (ברכות פ"ו סי' י"ט) כתב דחשיב הפסק מה שמתאחר לחתוך הלחם, ושוהה בין ברכה לאכילה, אלא חותך ואינו מפריד הפרוסה עד לאחר ברכה, וכן כתב ר"י. וצריך לחתוך מעט, שאם יאחז בפרוסה שיעלה שאר הככר עמה, דאם לא כן חשוב כפרוס (טור סי' קס"ז).

סימן רעז

ויברך המוציא לחם מן הארץ. ואף על גב דמוציא עדיף טפי, דכולי עלמא מודו דלשעבר משמע, ובהמוציא פליגי. אפילו הכי פסק תלמודא שיאמר המוציא (ברכות לח א). וכתבו התוס' בפרק כיצד מברכים (שם ד"ה הלכתא) כדי שלא לערב ראשי האותיות, כגון העולם מוציא. ואף על גב דבלחם מן איכא עירוב, שאני הכא דקרא כתיב המוציא לחם מן הארץ ע"כ. ומכל מקום יתן ריוח בין לחם ובין מן, שלא יבליע המ"ם. ומה שתקנו המוציא לחם מן הארץ אף שהקב"ה אינו מוציא לחם כי אם תבואה, האריך בזה התולדות יצחק פרשת בהר (ויקרא כה, ג) משם תראנו, אף כי העיקר הוא שתקנו לשון הכתוב (תהילים קד, יד).

סימן רעח

ויתן שתי ידיו על הפת, שיש בהן עשר אצבעות כנגד עשר מצות התלויות בפת, לא תחרוש בשור וחמור, כלאים, לקט, שכחה, פיאה, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה (רוקח סי' שכ"ט). ולכך יש עשרה תיבות בברכת המוציא. ועשרה תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה, ועשרה תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו, ועשרה תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה, וי' תיבות בפסוק ויתן לך (מנהיג הל' סעודה בשם רש"י).

סימן רעט

ואף על גב דפת שלנו מלוח ואין צריך להמתין למלח, מכל מקום מצוה להביא מלח על השלחן קודם שיבצע, כמו שכתבו התוס' בפרק כיצד מברכים (מ. ד"ה הבא) ר' מנחם היה מדקדק מאוד להביא מלח על השלחן, כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינים זה לזה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות, השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם. ובשבלי לקט (סי' קמ"א) כתב מה שנהגו לבצוע על המלח, פירשו הגאונים לפי שהשלחן דומה למזבח, וכתיב במזבח (ויקרא ב, יג) על כל קרבנך תקריב מלח.

סימן רפ

כתב בארחות חיים (סעודה ט"ו) אם ראובן כשהוא נוטל ידיו לאכילה, יעקב בירך המוציא, ואחר כך נגב ראובן ידיו ובירך על נטילת ידים, לא הוי הפסק כמו טול ברוך, ואין צריך ראובן לחזור ולברך המוציא.

סימן רפא

ואחר שיבצע יתן לכל אחד ואחד, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ז (ה"ה) הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד, והאחד נוטל פרוסה. ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא א"כ היה אבל. וכתב הר"ד אבודרהם (עמ' שטז), ואפשר הטעם בזה משום שנאמר (איכה א, יז) פרשה ציון בידיה, והוא רמז לפריסת המוציא. בתשובת הרשב"א (ח"א סי' רע"ח) כתב טעם זה בשם בעל הלכות גדולות. ואם היו המסובים רבים, היה נהוג מהר"י סג"ל שהוא היה הבוצע, והגיע לאחד מן המסובים לחלק גם כן לחבריו והוא חלק שאצלו, ואם לא הספיק לכולן שאל מן החתיכה האחרת אם נשאר כי היא עיקר הבציעה, ולא נטל מן הלחם שנשאר שם בידו שבצע ממנו בציעת המוציא (מהרי"ל, סעודה וברכות ג').

סימן רפב

כתב האגור (סי' ר"ו) בשם הר"ר אביגדור שכתב בשם הר"ר שמחה, צריך אדם לאכול פת שבצע בה המוציא קודם שיאכל פת אחר, כדי שיאכלנו לתיאבון, והוא מדברי שבולי לקט (סי' קמ"ב). ואולי הטעם הוא משום חבובי מצוה.

סימן רפג

כתב הכלבו (סי' כ"ד) בשם הר"ר אשר, נהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה חיה ועוף ולא עכו"ם, מחתיכה שנגע בו חתיכת המוציא, וכן כתב הר"ר דוד אבודרהם (עמ' שטז).

סימן רפד

היו לפניו חתיכה של פת ופת שלם, הכל ממין אחד, מברך על השלם אפילו הוא פת קיבר וקטן, והחתיכה פת נקייה וגדולה. אבל אם השלם שעורים והחתיכה מחטים, אפילו היה קטנה מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד. וכל זה כשרוצה לאכול משניהם, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד, יבצע עליו. ואין לחוש לשני, אף על פי שחשוב או חביב עליו. ואדוני מור"י מהרש"ל כתב בהגה באו"ח שלו, שאם יש אחד אצלו נכון לחלק שאחד יעשה על השלימה ואחד על הפרוסה של חטים. והוא הדין בפת ישראל ובפת נקייה של גוים, אם יש אחד אצלו, שיחלק ויתן לו לברך על הפת של ישראל והוא יברך על פת גויים, דבכהאי גונא כולי עלמא מודו דמצוה לחלק, וכן ראיתי אותו נהוג על שלחנו.

סימן רפה

כתב בכתבי מהרא"י (תרומת הדשן ח"ב) סי' ק"י, לחם שלם ובו דבוק פרוסה, איך לעשות לברכת המוציא, אם טוב יותר להניח בו מחובר שיהא הפת גדול, או טוב לפרוס הפרוסה מן השלם כדי שיהיה הככר שלם לברכת המוציא. לא בארו יפה דעתם אם הוי זה כשני גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפו ונדבקו בתנור כך, ונחתך מן האחת והשניה נשארה שלימה. כהאי גונא ודאי טוב יותר להפריד החתיכה מן השלימה, כדי שתהא נראה שלימה, ממה שיניחנו דבוק בה כדי שתהא נראית גדולה, דקיימא לן שלימה קטנה עדיפה לענין ברכה מפתיתין גדולים ע"כ.

סימן רפו

אמר מהר"י סג"ל (מהרי"ל סעודה ה') שאביו למדהו בינקותו, על הגלוסקאות הנושקים זו את זו, ונתחברו הרבה יחד בעת אפייתן. הבוצע מאחד מהן אל יבצע במקום שנושקים בחברתה, כי חשוב כאילו כבר נחתך שם, רק יבצע מצד החיצון שלשם הוא שלם. ומוכח כן מפרק חלק (סנהדרין קב ב) גבי רב אשי דשאיל ליה מנשה בחלמא, מהיכא בעית למישרא המוציא, אמר ליה לא ידענן, ואמר ליה מנשה מדוכתא דקדים בשוליה ברפתא. ופירשה רש"י ממקום שנרקמו פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה, או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא. ממילא הוא הדין מקום שנשקו נמי לא.

סימן רפז

כתב הרוקח (סי' שכ"ט) אם יש לאדם ב' חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחבר יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם, ואפילו בשבת יכול לחברם, כדמשמע בפרק חלון (עירובין פא א), וכן כתב האגור בסימן ק"י.

סימן רפח

אין משיחין בסעודה (תענית ה ב). ואיתא בירושלמי אפי' מאן דעטיש בגו מיכלא, אסור למימר ליה אסותא משום סכנתא.

סימן רפט

גרסינן בפרק אמר להם הממונה (יומא ל א) הלכה בסעודה, אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו אחת, פירוש אותה ששפשף בה. דבר עם חברו והפליג, נוטל שתיהם כיון שהסיח דעתו, וכשנוטל נוטל בפני כולם שלא יחשדוהו שלא נוטל.

סימן רצ

כתב הטור (סי' ק"ע) וז"ל, גרסינן במסכת דרך ארץ (פ"ד ה"א) כל מה שאומר לך בעל הבית יעשה ע"כ. וכן הוא במסכת דרך ארץ. אבל במסכת פסחים בסוף פרק כיצד צולין (פו ב) הוא בזה הנוסח כל שאומר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. ורבים נתחבטו בפירושא דההוא מאמר, והנכון אצלי הוא מה דאיתא בערכין בפרק יש בערכין (טז ב) עד היכן לא ישנה אדם מאכסניא שלו, רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד שיפשילו את כליו. ופירושו דאסור לאדם לצאת מאכסניא שלו, דפוגם את בעל הבית שיוצא ממנו, שאומרים בני אדם כמה רעים עסקיו של בעל הבית שאין זה אכסניא וכו', לזה אומר כל שאומר לך בעל הבית עשה מיד באמירה בעלמא, חוץ מצא אם אומר לך בעל הבית צא, לא תצא אם לא בהכאה או בהפשלת כלים וק"ל.

סימן רצא

גרסינן בפרק זה בורר (סנהדרין כג א) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובים בסעודה אלא א"כ היו יודעים מי מיסב עמהם ע"כ. ורצו לומר אפילו בסעודת מצוה כדכתבתי לעיל שער ד'.

סימן רצב

כתב הרא"ש (ברכות פ"ז סל"ב) ז"ל, יש נוהגים לאכול דייסא בפת במקום כף, כיון שאוכלין הפת אחר כך כו', עד ואני ראיתי גדולים שהיו אוכלין בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא ע"כ. ובלקוטי מהרי"ל (אות יז) כתב דבכל פעם יאכל הפת דחוששים שמא לסוף יניח הפת, והוי עובר משום ממאס באוכלין דאסרו חכמים ע"כ.

סימן רצג

מים אמצעים רשות, אמר ר' נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה (חולין קה ב). וכתבו התוס' (ד"ה לא) והרא"ש (שם פ"ח סי' ז') שיש מפרשים בין תבשיל לתבשיל שניהם של בשר או שניהם של גבינה, אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה. אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלאחריו לא קאמר, דאפילו בנטילה אסור עד סעודה אחרת. והא דקאמרי אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה, לאו דוקא גבינה אלא הוא הדין לתבשיל של חלב שלפניו נמי חובה, והא דנקט גבינה לרבותא נקט דאפילו לגבינה שלפניו דאיכא למימר דלא נדבק בידים, אפילו הכי חובה ליטול, מכל שכן תבשיל דנדבק יותר מגבינה. וכן כתב הגה"ה שערי דורא דבעינן בין תבשיל לתבשיל נטילה אפילו ביום, דנדבק בידים יותר מגבינה עצמה.

ותדע דאם נאמר גבינה דוקא קאמר, ואחר תבשיל של חלב אין צריך נטילה, כיון דאין החלב בעין ואין בו אלא טעם, וגם השני אין בו אלא טעם, אם כן נמצא דבריהם סתרי אהדדי, שהרי פרשו לא שנא אלא בין תבשיל לתבשיל שניהם של בשר או שניהם של גבינה. משמע אבל אם אחד של בשר ואחד של גבינה בבל ענין חובה ליטול. אלא על כרחך לומר דגבינה לאו דוקא קאמר, ולרבותא נקט כדפרישית. אי נמי יש לומר דלהכי נקטי גבינה, משום סיפא דמילתא, דבין תבשיל של בשר לגבינה של אחריו דאסור אפילו בנטילה. וזהו דוקא גבינה, דאלו אחר תבשיל של בשר מותר לאכול תבשיל של גבינה בנטילה לכולי עלמא. דלא כדעת מהרמ"א שכתב בתורת חטאת (כלל ע"ו ס"ג דע"א ע"ב) וז"ל, בהגה"ה שערי דורא (סב, ב) כתב דבעינן בין תבשיל לתבשיל נטילה אפילו ביום, דיותר נדבק בידים מגבינה עצמו. וכן כתב בשערי דורא והאור זרוע (הגהת אשר"י חולין פ"ח ס"ה אות ב'), וכן כתבו התוס' והרא"ש בשם יש מפרשים. והכי נהוג אם אכל תחלה תבשיל של חלב ואחר כך תבשיל בשר, אבל איפכא לא מהני ע"כ.

ולא נהירא, שהרי המחמירים עצמם כגון המרדכי והאיסור והיתר הארוך והב"י, לא הזכירו בדבריהם רק שאין לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר, אבל תבשיל של גבינה מותר. ותדע שהרי הבית יוסף שהוא מן המחמירין כתב בטור או"ח סי' קע"ג וז"ל, וכן נהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כלל, ואין לפרוץ גדר ע"כ. ובשו"ע ביו"ד סימן פ"ט (ס"ג) כתב בהדיא, אכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה, והנטילה ביניהם אינה אלא רשות. ומהרמ"א הגיה ויש מצריכין נטילה. וכתב עוד בהגה"ה ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר בשר עצמו, ואין לשנות ולפרוץ גדר, והוא לשון ב"י שהבאתי. הרי שהרב ז"ל בעצמו הסכים בשו"ע בהגהותיו שמותר לאכול תבשיל של גבינה אחר תבשיל של בשר, רק שמצריך נטילה. ובתורת חטאת לא ביאר דעתו יפה, וילמוד סתום מן המפורש. ומרק יש לה דין תבשיל של בשר הואיל והוא דבר צלול, אבל אם הוא עב כגון ירקות יש לו דין בשר, כך העלה הבית יוסף.

סימן רצד

כתב המרדכי ריש פרק כל הבשר (חולין סי' תרפ"ז) דמוהר"ם מצא פעם אחת גבינה בין שיניו מסעודה לסעודה, ולכן החמיר על עצמו שלא לאכול בשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר. ודוקא בשר בהמה או חיה, אבל בבשר עוף הקיל. ובאיסור והיתר כתב כלל מ', דאם אכל גבינה שאינו ישן ו' חדשים או שאר מיני חלב, יש לנהוג כסברת הפוסקים לאכול מיד בשר אחריו ע"י קינוח והדחה ונטילה. אבל אם אוכל גבינה ישנה ו' חדשים או המותלע, מנהג חסידות לנהוג כחומרת מוהר"ם, כי נדבק בין השניים עכ"ל. וכן נוהגים רבים שלא לאכול בשר אחר גבינה קשה, כמו שאין אוכלים גבינה אחר בשר. ובית יוסף כתב באו"ח סי' קע"ג בשם הזוהר (משפטים קכ"ה ע"א) דיש להחמיר בבשר אחר גבינה אפילו בשר עוף כמו בגבינה אחר בשר, וכתב אילו ראה מוהר"ם דברי הזוהר לא היה מיקל בבשר עוף. ונראה לי דאפילו מי שנהג בגבינה אחר בשר להמתין ו' שעות, בבשר אחר גבינה אין צריך להמתין רק שעה אחת. דהא אפילו בגבינה אחר בשר, כתב בהגה"ה שערי דורא (שם) דרבים נוהגים להקל להמתין שעה אחת עפ"י התוס' והראבי"ה, רק הצנועים מושכים ידיהם עד ו' שעות. אבל בבשר אחר גבינה עכ"פ די בשעה אחת, דאם החמירו בגבינה אחר בשר, בבשר אחר גבינה די בחומרא זו שאינו אוכלו עד שהיית שעה.

סימן רצה

אמרינן ריש פרק כל הבשר (חולין קג ב), כל הבשר שאסור לאכול עם גבינה אסור להעלותו עם הגבינה על השלחן שאוכלים עליו, שלא יבאו לאוכלן ביחד, ודווקא שני בני אדם המכירים זה את זה, אבל אכסנאים שאין מכירים זה את זה מותר. ואפילו המכירין זה את זה אם עשה שום היכר כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו, או נותנים ביניהם פת להיכרא מותר, וכן נהגו, וכן כתב בית יוסף באו"ח סימן קע"ג. וכתב האור זרוע הארוך (ראה ראבי"ה נדה סי' קע"ג) שצריך להיות ההיכר דבר גבוה קצת להפסיק, ודבר שאין אוכלין ממנו כגון מנורה או קנקן עכ"ל. והוא הדין פת כשאין אוכלין ממנו, וכן הוא בהגה"ה אשיר"י (חולין פ"ח ס"כ). מיהו בקנקן אעפ"י ששותין ממנה הוי הכירא, אם אין רגילין להניח הקנקן על השלחן ועכשיו שמוהו, אין לך היכר גדול מזה, מה שאין כן בלחם שדרכו להיות על השלחן.

סימן רצו

כתב הגהות אשיר"י (חולין פ"ח סי' כ') שר' קלונימוס ור' יהודא לא היו שותין מכוס אחת כשאכלו בשר וגבינה על שלחן אחד. ומיהו איסורא ליכא, אלא משום הרחקה היו עושין. וכתב באיסור והיתר הארוך (הל' גבינה אחר בשר אות יד) דכן יש לנהוג אפילו שני אכסנאין על שלחן אחד, לא ישתו מכוס אחת משום שיורי מאכל הנדבקים בכוס, ע"כ (תורת חטאת כלל ע"ז אות י').

סימן רצז

כתב (הטור) יורה דעה (סי' קט"ז), וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג יחד. ויש מחמירים להיות להם כלים מיוחדים לכל אחד, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה נוטל בנתיים, וכן היה עושה הדחה לפיו בינתיים עכ"ל. ובשערי דורא בהגה"ה (סב, א) כתב מהר"י אדברי הרא"ש, דלא ראה רבנן קשישי דנהגו הכי רק עשו קינוח הפה בנתיים והדחה ע"י שתייה, וכן הוא בהגהות מרדכי דף תשמ"ב (חולין סי' תש"נ) דאין סכנה לאכול זה אחר זה, אם אינם מבושלים ביחד.

סימן רצח

יין שבתוך הסעודה מברכין עליו בורא פרי הגפן, כלומר ולא אמרינן פת פוטרתו, כדאיתא בפרק כיצד מברכין (ברכות מא ב) שאלו את בן זומא, מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינן טוענין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, אמר להם הואיל ופת פוטרתם. אי הכי יין נמי נפטריה פת. שאני יין דגורם ברכה לעצמו, כלומר היין יש לו חשיבות שבא על ידו ברכה אחרת כגון קדושה והבדלה ושאר ברכות, משא"כ בשאר דברים. ויש מפרשים גורם ברכה לעצמו שפוטר שאר משקים, שאם בירך על הין ושתה אחר כך משקין אחרים, אין צריך לברך עליהן לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת היין שבירך תחלה ושברך בסוף פוטר אותן, כמו ששנינו פת פוטר כל מיני מאכלים יין פוטר כל מיני משקים, ואעפ"י שאין הלכה מהפת, הלכה היא מהיין. ויש מפרשים גורם ברכה לעצמו, שכל שאר הדברים אין מזכירין בברכה שם האילן המגדל אותן אלא בורא פרי העץ סתם היא כללית, ועל היין מזכירין הגפן שיצא ממנו היין, וזהו חשיבות ומעלה שיש לו על שאר פירות. ויש מפרשים גורם ברכה לעצמו שמברכין עליו בורא פרי הגפן הואיל ונשתנה לעלוי, ובענבים מברך בורא פרי העץ (כלבו סי' כ"ד).

סימן רצט

אם המסובים רבים, כל אחד מברך לעצמו. ואין האחד יכול לפטור את האחרים כמו בברכת הלחם וברכת המזון, לפי שאין בית הבליעה פנוי, פירוש שמתוך שאוכלים אין מכוונים להם לברכה שזה מברך, ובעינן דעת שומע ומשמיע. ויש אומרים אין בית הבליעה פנוי, אינן יכולין לענות אמן בפה מלא, וכתיב (תהילים עא, ח) ימלא פי תהלתיך, ולפיכך אינן יוצאים. והנכון שאינן יכולין לענות אמן מפני הסכנה, וכן נראה מהירושלמי ששנינו כל אחד מברך לעצמו שאין בית הבליעה פנוי, א"ר מונא הדא אמר מאן דעטיש בגו מיכלא אסור למימר ליה אסותא משום סכנתא (כלבו סי' כ"ד). ואפילו אם שומע כעונה ויוצא בלא עניית אמן, חיישינן שמא יענה אמן, וכן הוא דעת הרא"ש. והפירוש הראשון הוא פירוש רש"י ומחזור ויטרי (סי' ע"ב). ולפירושם אם אמר המברך סברי רבותי והם מפנין בית הבליעה שפיר דמי. וכתב המרדכי בפרק כיצד מברכין (סי' קל"ו) דכן נוהגים.

סימן ש

הביא להם יין אחר מברך הטוב והמטיב (ברכות מו ב). ומשמע מדברי התוס' בפרק הרואה (נט: ד"ה הטוב) והמרדכי פרק ערבי פסחים (תוספות להגהות סי' תריא) דבמסופק אם האחרון טוב יותר לדברי הכל, מברך הטוב והמטיב, ואם הוא גרוע יותר מדאי שאין יכולין לשתותו אלא ע"י הדחק לדברי הכל אינו מברך הטוב והמטיב, וכשהאחרון גרוע מן הראשון. אבל יכול לשתותו שלא ע"י הדחק פליגי בה רשב"ם ור"ת, לרשב"ם אינו מברך, ולר"ת מברך. וכן כתב הכלבו (סי' כ"ד) בשם ר"י. ודעת הרבינו פרץ בהג"ה בתשב"ץ סי' רצ"ז כדעת ר"ת ור"י, שכתב וז"ל, ומיהו אין לחלק בין יין ישן ליין חדש כי לעולם מברכים הטוב והמטיב אפילו בגרוע, רק שלא יהא גרוע יותר מדאי. וכן נראה שהוא דעת מהרמ"א בשו"ע (סי' קע"ה ס"ב) שכתב בהג"ה וז"ל, יש אומרים שאם שתה תחלה יין אדום והביאו לו יין לבן, אעפ"י שהוא יותר גרוע מברך הטוב והמטיב, לפי שהוא בריא לגוף יותר מן האדום. והן הם דברי המרדכי שכתב כן בפרק ערבי פסחים לדברי ר"ת, עיין מזה בבית יוסף (סי' קע"ד). וכתב ולענין הלכה סוגייא דעלמא לברך על כל שנוי יין, כל שאינו יודע שהאחרון גרוע מהראשון.

סימן שא

כתב המרדכי פרק הרואה (סי' רט"ז) בשם אבי העזרי (ראבי"ה שו"ת סי' קנ"ב), שאם הביאו לו יין רע ויין טוב כאחד, שיש לו לברך מיד בורא פרי הגפן על היין הטוב ופוטר את הרע. ולא יברך על הרע תחלה כדי לברך אחריו הטוב והמטיב כדי להרבות בברכות, כי לעולם יש לברך על העיקר ועל החביב תחלה, כדאמרינן בפרק כיצד מברכין (לה ב) עד כאן.

סימן שב

כתב הטור או"ח סי קע"ה וז"ל, ואין לו לברך הטוב והמטיב אלא אם כן יש אחר עמו, אבל אם הוא לבדו לא. ויש אומרים כיון שאין מברכין הטוב והמטיב ביחיד, אעפ"י שביין שבתוך הסעודה כל אחד מברך לעצמו, הטוב והמטיב אחד מברך לכולם, שאם היה אחד מברך לעצמו הוה כל חד וחד יחיד. ולא נהירא לי מטעמא דאמרי בורא פרי הגפן כל אחד מברך לעצמו משום שאין בית הבליעה פנוי, האי טעמא נמי שייך בהטוב והמטיב, אעפ"י שכל אחד ואחד מברך לעצמו, כיון שאחד שותה ונהנה עמו, מאותו המין קרינן ביה שפיר הטוב לדידיה והמטיב לאחריני ע"כ. וכתב הבית יוסף שם וז"ל, והרר"ד אבודרהם (עמ' של"ה) כתב שיאמר אפילו כשהוא לבדו, דהא דאמרינן הטוב לדידיה והמטיב לאחריני, אינו רוצה לומר שיפטור אחרים בברכתו, אלא הואיל ואחרים שותים ונהנין גם כן מאותו יין קרינן ביה המטיב לאחריני עכ"ל. ונראה לפי סברא זו צריך לפרש דהא דאמרינן בגמרא דאיכא בני חבורה דשתו בהדיה, היינו לומר שאחרים שותים מאותו יין, אעפ"י שאינם ביחד עמו. ואינו נכון, ויותר נראה לומר שנתכוין לדחות סברת יש אומרים שכתב רבינו בסמוך, ונתערב באלו הדברים ולא כתבם כתקנם, עכ"ל הב"י.

ואני לא ראיתי שום עירוב דברים בכאן, כי אם דברים נכוחים וישרים, והן המה דברי רבינו יחיאל הביאם התוס' פרק כיצד מברכין דף מ"ג (ע"א, ד"ה הואיל) הכלבו סימן כ"ד, והתשב"ץ סימן רצ"ט, ומביא ראייה מן הירושלמי דאיתא התם, אמר לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב. ומיירי התם אפילו אם אינו בעיר שאשתו שם, והטעם והוא נהנה מדבר שהיא נהנית מברך הטוב והמטיב. וכתב עליו מהר"ם (תשב"ץ שם) דלא נהירא לי כלל. ולעניין דינא נראה לי פשוט כמחזור ויטרי, דאם אמר סברי רבותי דאחד מברך לכולם. דהא יש אומרים דעכ"פ ברכת הטוב והמטיב אחד מברך לכולם אם אמר סברי רבותי לית דין צריך בשש. והא דאין לברך אלא יש אחר עמו כתבו התוס' (נט: ד"ה התם) והרשב"א (שם ד"ה שינוי) דהוא הדין אשתו ובניו.

סימן שג

כתב הר"ן פרק ערבי פסחים (כ. ד"ה מברך) שהראב"ד אמר דעל שינוי פת נמי מברך הטוב והמטיב. אבל חכמי הצרפתים אומרים דלא מברכים על שינוי הפת הטוב והמטיב, דאורחייהו דאינשי למיכל מיניה מתרי מיני, וכי בריך מעיקרא יהיב דעתיה אכולהו מיני, אבל יין לפי שאין דרך לשתות בסעודה אחת משני מינים מברכים הטוב והמטיב. והרא"ש כתב בפרק הרואה (פ"ט סי' ט"ו) שהטעם שמברכים על שנוי יין הטוב והמטיב ועל שינוי פת אין מברכין, משום דיין משמח וסועד אבל פת סועד ואינו משמח. ועוד דלא אשכחן שירה אלא על היין. ועוד כיון דיין חשוב שקובע ברכה לעצמו ראוי לברך עליו הטוב והמטיב. אי נמי הטוב והמטיב ביבנה תקנוהו, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה, לפי שבצרו כרמיהם ז' שנים והקיפו כרמיהם מהרוגיהם, תקנו לומר על היין שהוא כמו הדם עכ"ל.

ובשם הגאונים מצאתי שהפת גמרו אדם, והיין בידי שמים. ובשם ר' בנימין בר ר' אברהם הרופא מצאתי (שבלי הלקט סי' קמ"ד) לפי שהיינות משונים בטעמיהם ובמראיהם, יש מהן אדום ויש מהן לבן, ויש מהן בכמה גוונים, מה שא"כ בפת. ועוד שהיין הוא דבר של שמחה, דכתיב (שופטים ט, יג) המשמח אלהים ואנשים, ודעת האדם נוחה הימנו, מידי דהוה אבונה בית חדש וקונה כלים חדשים שצריך לברך על כל פעם שקונה ואפילו יש לו כיוצא בהם, אבל על הפת מאיזה טעם יברך על שנוי הפת. ועוד מסתברא שמברכים על שינוי יין ואין מברכין על שינוי הפת, לפי שהפת אינו נאכל אלא לעתים קבועים וכשאדם רעב, לפיכך אין מברכין הטוב והמטיב, אבל שתיית יין אין עתו קבוע ורוב בני אדם אין שותין אותו מחמת צמא, אלא מחמת חביבותו וחשיבותו, לפיכך מברכים על שינוי היין הטוב והמטיב.

והצרור המור כתב בפרשת מטות (ד"ה ראשי המטות) וז"ל, לפי שבידוע שהיין בוגד וזנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד, יא). ולפי שבשמחות היין יתפתו בני האדם לעצת נחש הנחשת, צותה התורה כי בכל מקום שיש בו שינוי היין שיש בו רבוי שמחה שיאמרו הטוב והמטיב, בעניין שיזכרו האנשים ויאמרו על מה נתקנה ברכה זו, ויאמרו להם על הרוגי ביתר שהיו חסידים גדולים ונהרגו כמה אלפים מהם עד שבצרו הכרמים בהם, ועשה השם עמהם נס שלא הסריחו ושניתנו לקבורה, וזהו הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. ויאמרו בלבם ברוך דיין האמת, איך נהרגו חסידים אלו ושפכו דמם כמים וזבלו בהם הכרמים, ושמום גדר לכרמים, מה יעשה לאזובי קיר, ומתוך זה יתעצבו אל לבם וישובו אל ה' ולא יחטאו ברבוי שמחה והיין.

סימן שד

לאחר שגמר הסעודה מנהג לסלק את הסכין מעל השלחן בשעת ברכה. ויש נוהגים לפרוש עליו מפה, ונותנים טעם לדבר, כדאמרינן (ברכות נד ב) כל המאריך על שלחנו מאריכים לו ימיו ושנותיו. ואמרו בזמן שבית המקדש קיים היה מזבח מכפר על האדם, ומשחרב בית המקדש נעשה שלחן של אדם כפרה עליו, שנאמר (יחזקאל מא, כב) המזבח עץ שלש וגו' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשלחן, למדנו שהשלחן נקרא מזבח. וכתיב במזבח (דברים כז, ה) לא תניף עליו ברזל. והטעם שהמזבח מכפר על האדם ומאריך ימיו והברזל מקצרן, אמרה תורה לא יבא המקצר על המאריך, הכי נמי השלחן מאריך ימיו של אדם והסכין מקצר אינו דין שיבא מקצר על המאריך (ספרא פ"י). עוד מצאתי בספר שבולי לקט (סי' קנ"ה) בשם ר' שמחה, שפעם אחת היה אחד מברך ברכת המזון, וכשהגיע לבונה ירושלים נזכר לו חורבן הבית ולקח הסכין ותקעו בלבו, ועל כן נהגו לסלקו מעל השלחן בשעת ברכת המזון.

עוד מצאתי בשם בן דינאי, לפי שברכת יעקב אבינו הוא מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש (בראשית כז, כח), וברכת עשו הוא על חרבך תחיה (שם מ), לכן עתה בברכת המזון שמזכירין ברכת הארץ שהיא ברכתו של יעקב, מכסין הסכין שהוא ברכתו של עשו, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיק. ואענה ואומר אף אני טעם לדבר, כי ידוע שכל אותיות של אל"ף בי"ת יש בברכת המזון חוץ מן פ', וכתב הרוקח בסימן של"ז והתשב"ץ סימן שט"ו, שבאו להודיענו שאין מלאך אף שצף קצף אנף זעף נגף השף שולט בכל סעודה שמברכין ברכת המזון בשעתה ובכוונה ע"כ. הנה התבאר לך שאין חרבו של מלאך המות שולט בזמן שמברכין ברכת המזון, לכך מכסין הסכין לרמוז לזה דבשעת ברכת המזון אין חרבו של מלאך המות שולט.

סימן שה

גרסינן בפרק חלק (סנהדרין צב ב) אמר ר' אלעזר כל שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר (איוב כ, כא) אין שריד לאוכלו על כן לא יחיל טובו. והאמר ר' אלעזר כל המשייר פתיתין על שלחנו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (ישעיה סה, יא) העורכים לגד שלחן וגו', לא קשיא הא דאיכא שלימה בהדיה הא דליכא שלימה בהדיה. ופירש רש"י, כל שאינו משייר פתיתין דצריך לשייר כדכתיב (מלכים ב' ד, מג) אכול והותר. הא דקאמר אסור דאיכא שלימה בהדיה, שמביא שלימה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר, דמחזי דלשם עבודה זרה עביד הכי. הא דליכא שלימה בהדייהו דמזומנים לעני. ומשמע מדברי רש"י דאינו אסור רק להביא לחם שלימה על השלחן, אבל אם כבר מונח אין צריך להסירה, וכן פסק הבית יוסף (סי' ק"פ) כדברי רש"י. אבל לישנא דתלמודא משמע סתמא דאסור היכא דאיכא שלימה בהדיה. וכן כתב מהר"י ווייל בדיניו סימן מ' וז"ל, מכאן נראה שיש להסיר פת שלם מן השלחן כשמברכין ברכת המזון. ועוד דאין ברכה מצויה בדבר שלם, דהוי כמו דבר שבמדה שאין הברכה מצויה ע"כ. ונכון לחוש לדבריו.

סימן שו

תניא והתקדשתם (ויקרא כ, ז) אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן הטוב, אני ה' אלהיכם זו ברכה (ברכות נג ב). ויש מדקדקים מכאן הואיל ומים אחרונים מן התורה טעונים ברכה. וכן מצאתי בשם בעל יראים ז"ל (סי' תל"ד) שכתב למדנו מברייתא זו שצריך לברך על מים אחרונים, שמצוה הן, אפילו שלא במקום מלח סדומית מצוה ופרישות ליטול ידים אחר אכילה. וכן מצאתי בשם רבי יצחק בר מלכי צדק שמברכין על מים אחרונים. ובעל הלכות גדולות (סי' א' הל' ברכות) כתב כיון שאינו אלא לצורך האדם משום מלח סדומית אין טעונים ברכה, וכן כתב רב עמרם (סדר פסח ד"ה אבל מים) שאין לברך עליהן לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולא בלשון שטיפה, ונתן סימן לדבר בשמתא נר"ש, וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות (ה"ב).

וכתבו התוס' בסוף פרק אלו דברים (ברכות שם ד"ה והייתם) ובפרק כל הבשר (חולין קה. ד"ה מים) מה שלא נהגו בהם האידנא אותן שאין מברכין, מפני שאין מלח סדומית בינינו. והמברך נמי כיון שאין אנו עושין כמו שאמר הפסוק כי קדוש אני זה שמן הטוב, גם בנטילה לא נהגו, ולא מקרי לדידן ידים מזוהמות, פירוש ויהא פסול לברכה, דאמרינן כשם שמזוהם פסול לעבודה כך מזוהם פסול לברכה. דודאי בזמן שהיו רגילים מים אחרונים היה זה נחשב מזוהם קודם נטילה, אבל עכשיו לא, כיון שאין אנו רגילים ליטול ואין אנו מקפידים בכך. הנה נתבאר מתוך התוס' בטוב טעם ודעת למה נתבטלו מים אחרונים, הן לדעת האומרים שעיקרם היא משום מלח סדומית, הן לדעת האומרים שהיה מצוה מכח הפסוק. אך לדעת חכמי האמת שכותבים מים אחרונים חובה, באמת חובה ולמקום חובה הולכים, כדי שלא תקטרג עליו מדת הדין צריך ליתן לה חלקה, ועל כן אמרו חז"ל מים אחרונים צריכים כלי, כי מן הטעם שזכרנו יוכל האדם ליזק בהן. על כן לא ידעתי למה זה ועל מה זה נתבטלה נטילה זו לפי טעם זה, עד שבקשתי את שאהבה נפשי, מצאתי לרבי קלונימוס ז"ל שכתב, מים אחרונים להכי בטל, דעיקר תחילתן לא נתקנו אלא משום מלח סדומית, ועכשיו שאין מלח סדומית כמו כן אין רגילים במים אחרונים. ועוד להכי בטלוה, משום דאמרינן מים אחרונים צריכין כלי, ואם נשפכו לארץ רוח רעה שורה עליהן, ועל כן מניחין אותה בני אדם לפי שאינן יכולין ליזהר בהן. ומיהו אם יש אדם שהוא איסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה, לדידיה הוי ידיו מזוהמות וצריך ליטול קודם ברכת המזון, אבל לא יברך עליהן כלל. כן כתבו התוס' (שם) והרא"ש (חולין פ"ח סי' ו') והמרדכי פרק אלו דברים (ברכות סי' ר"ו).

סימן שז

ואחר כך מביאין לו כוס של יין לברך עליו. אם אין יין מצוי באותו מקום יכול לברך על שכר. ודעת רוב הפוסקים דברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד. ובמדרש רות הנעלם (דף מ"ז ע"א) כתוב ברכת המזון בג' צריך כוס, שלא בג' אין צריך. וראיתי מהמדקדקים שכשאינם ג' חוששין לדברי הפוסקים דאפילו ביחיד טעונה כוס יין ומוזגין כוס לברכת המזון. וכדי לחוש לדברי המדרש הזה מניחים אותו על השלחן ואינם תופסים אותו בידיהם, עכ"ל הבית יוסף (סי' קפ"ב).

סימן שח

כוס של ברכה צריך שלא יהא פגום, וכשמחזיר מכוס פגום לקנקן שפיר לברך על היין שבקנקן דקמא קמא בטיל. וטעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, גם צריך שיהיה חי, פירוש יתן היין לתוכו חי עד שמגיע לברכת הארץ ואז מזגו להודיע שבח הארץ. ויש אומרים דאם היין אינו חזק אין צריך למזגו, וכן נוהגין באלו הארצות. ויוציאנו מן החבית לשם ברכה. ונראה לדידן שאין לנו הרבה יין, אין צריך רק לשפכו מן הקנקן ששומרים בו היין לשם ברכה, וחבית לאו דווקא, וכן נוהגין.

ויש מפרשים חי על הכלי שיהא שלם, כדאיתא בבבא קמא (נג א) על הכלים שבירתן זו היא מיתתן. ומהר"י מול"ן הקפיד אפילו אם רק הבסיס שבור אף אם גוף הכוס שלם. וצריך שיהא מלא, דאמר רבי יוחנן (ברכות נא א) כל המברך על כוס מלא נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (דברים לג, כג) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. ורבי יוסי בר חנינא אומר נוחל ב' עולמות, אחד עולם הזה ואחד עולם הבא, שנאמר ים דרום ירשה. וכתב הכלבו (סי' כ"ה) וז"ל, ויש שואלים האיך נלמוד מזה הפסוק עולם הבא, הרי אינו מדבר רק בעולם הזה, והוא אומרו ים ודרום ירשה. ותרצו רבני צרפת ז"ל דשכר עולם הבא לא צריך קרא לפי ששכר רוב המצות לעולם הבא, אבל להודיע שכרו בעולם הזה הוצרך הכתוב לפי שאין רוב שכר המצות בזה עכ"ל. והרב רבי יוסף ממרשלי"א (תוס' שם ד"ה זוכה) פירש מדהוה ליה למימר ים ודרום רש וכתיב ירשה הרי י"ה יתירה, ובי"ה נבראו ב' עולמות, כדאמרינן בהתכלת (מנחות כט ב) כי בי"ה ה' צור עולמים, אל תקרי צור אל צר.

ומקבלו בשתי ידיו, דאמר רבי חנינא בר פפא שאו ידיכם קודש וברכו את ה' (תהילים קלד, ב). וכשמתחיל לברך נוטלו בימין. אמר רבי יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין, פירוש לסומכו בשמאלו. אמר רב אשי הואיל וראשונים מבעיא להו אנן לא נעביד בהו עובדא. וכתב בשבלי לקט (סי' קנ"ו) כתב רבי בנימין, דוקא למינקט ליה כולא בשמאלו אסור, אבל לסייעו בשמאלו תחות ידא ימינא שפיר דמי, דקיימא לן (שבת צג א) מסייע אין בו ממש. והא דאבעי להו לראשונים, היינו כשתופס הכוס גם ביד שמאל, אבל כשאין נוגע בכוס אלא יד ימין, אם הניח יד שמאל תחתיה לסייע אין בכך כלום. ומגביהו טפח, דכתיב (תהילים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. ונותן עיניו בו דלא ליסח דעתיה מיניה.

סימן שט

אמר רב אשי אין משיחין על כוס של ברכה (ברכות נא ב). פירש רש"י שלא ישיח המברך משנתנו לו כוס לברך. וכן נמי המסובים אין להם להשיח משהתחיל המברך.

סימן שי

וצריך לישב בשעה שהוא מברך, בין אם היה הולך כשאכל, או עומד או מיסב, כשמגיע לברך צריך לישב כדי שיוכל לכוון יותר. וגם לא יהא מיסב דרך גאוה, אלא ישב באימה. כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל, הא דאמרינן אבל כשהוא מהלך צריך לישב ולברך, מיירי כשהוא הולך בביתו, אבל מהלך בדרך ואוכל אין צריך לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושב עליו אם יאחר דרכו, כדאמרינן גבי קריאת שמע. לשון טורים (סי' קפ"ג).

סימן שיא

גרסינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח ב), תנו רבנן סדר ברכת המזון כך הוא, ברכה ראשונה ברכת הזן, שנייה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב. ויש רמז לשלש ברכות הללו של ברכת המזון מן התורה, ממה שכתב בשלחן (שמות כז, ב) וצפית אותו זהב טהור. ומלת זהב נוטריקון ז'ן ה'ארץ ב'ונה ירושלם. ועוד גרסינן התם אמר רב נחמן משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. ותמצא בפרשת המן רמז לברכת המזון במן עצמו, שנאמר (שמות טז, יב) ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם. וכתב רבינו בחיי שם בפירושו (שמות כה, כד) ובשלחן של ארבע, שידיעה זאת היא שתברכו את שמי בברכה על אכילת מן, כעניין שכתוב (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך.

סימן שיב

בטובו, אין אומרים מטובו אלא בטובו, כדי להורות שזן את העולם כולה בשפע טובו, והטובה מרובה יותר ממנה, אבל אם יאמר מטובו משמע דבר מועט מקצת טובו, וממעט בתגמוליו של הקדוש ברוך הוא (ברכות נ. וברש"י).

סימן שיג

יש נוהגים לומר בברכת המזון נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו עמנו. וכתב הטור בסי' קפ"ז שאביו הרא"ש לא היה אומר תיבת עמנו, מטעם כי חסדיו הם עם כל חי. וגם המרדכי כתב בסוף ברכות (סי' ריז) בשם ספר הפרדס שאין אומרים כי לעולם חסדו עמנו, שהרי אינו פסוק, ואין לאומרו שלא למעט החסד, כי על כל בשר הוא משבח שנתן להם לחם כי חסדו עם כולם ע"כ. וכן כתב התשב"ץ סי' שי"ו.

סימן שיד

לא חסר לנו ואל יחסר לנו, יש נוהגין לומר מלת חָסַר החי"ת בקמץ והסמ"ך בפתח, על משקל פעל קל כמו פקד פעל ודומיהן, ויש נוהגין לומר חִיסר החי"ת בחיר"ק והסמ"ך בפתח, על משקל פיעל כבד כמו איבד שיבר. ואותן שנוהגים לומר חיסר על משקל איבד שיבר, אומרים גם כן ואל יחסר היו"ד בשב"א והחי"ת בפתח והסמ"ך בציר"י, כדי שיהיו שניהם מגזרה אחת, עיין במרדכי בסוף ברכות (סי' ריז).

סימן שטו

כי הוא זן ומפרנס לכל, פירוש זן באכילה ומפרנס בשאר צרכים, מרדכי סוף ברכות (סי' ריז). והטעם כי אין פרנסה האמור כאן מעניין מזונות ממש, דאם כן היינו זן היינו פרנסה, אלא מעניין עשיית שאר צרכים הוא. וכן פירש רש"י פרק התקבל (גיטין סה: ד"ה פרנסוה) כל לשון פרנסה לשון עשיית צרכים הוא, כמו לפרנסה שמין באב בפ"ד דכתובות (סח א), ופירש רש"י אומדין וותרנותו של אדם לפי קמצנותו כו'. וכמו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות (שם ב) ע"כ.

סימן שטז

זן ומפרנס לכל ומטיב לכל, אלו שני לכל מנוקדים הכ"ף בחולם, לפי שהם מוכרתים ואינם סמוכים, אבל לכל בריותיו שהוא סמוך נקוד בקמץ, כי כל שהוא סמוך נקוד בקמץ, ואם הוא מוכרת נקוד בחולם, כמו שכתב הרד"ק בספר מכלול.

סימן שיז

ברכה שנייה זו היא ברכת הארץ. ואינה פותחת בברוך כדין ברכה הסמוכה לחברתה. וגרסינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח ב) יהושע תקן להם לישראל ברכת הארץ כשנכנסו לארץ. ומהר"ם היה אומר נודך ולא נודה לך, דמשמע נודה לך את פלוני, וכן כתב התשב"ץ סימן שי"ו שאמר נודך. וכתב עליו הטור או"ח סי' קפ"ז שלא נהגו כן, ועוד קרא כתיב (תהילים עט, יג) נודה לך לעולם לדור ודור וגו'.

ביאור ברכת הארץ

סימן שיח

ארץ חמדה טובה ורחבה כו'. שנינו בברייתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח ב) ר' אלעזר אומר, כל שלא אומר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. וכתב הר"ר יונה (שם לה: ד"ה וכל) שהטעם הוא מפני שמצינו שנשתבחה ארץ ישראל בזה הלשון, דכתיב אל ארץ חמדה טובה ורחבה (שמות ג, ח), וכתיב בפסוק אחר (ירמיה ג, יט) ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים. וכיון שמזכיר ברכת הארץ על אכילתו, יש לו גם כן להזכיר שבחה, ע"כ. והכלבו כתב בסי' כ"ה, ששבח זה הוזכר למשה רבינו ע"ה כשנגלה לו השם יתברך בסנה, כמו שכתב (שמות שם) וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה וגו', הוסיפו לומר חמדה שעל ידי שהוא זבת חלב ודבש הוא ארץ חמדה, ונמצא שבזה הלשון נכללו כל שבחים אשר בכתוב ע"כ. והרר"ד אבודרהם (עמ' שכ"ב) כתב, לפי שאנו צריכים לספר בשבח הארץ כדי שישתוקקו לה הנפשות, ומה שלא הצריכו להזכיר ארץ זבת חלב ודבש, לפי שאין כל הארץ כן אלא מקומות ממנה, ע"כ. ובשבולי לקט (סי' קנ"ז) כתוב, פירש הר"ר בנימין, לפי שראה יהושע את משה רבינו ע"ה שחמד ליכנס לארץ והתפלל עליה, וגם אבות העולם חמדו ליכנס שם וליקבר שם, כיון שזכה הוא ליכנס שם תקן וברכת הארץ ארץ חמדה, ע"כ.

סימן שיט

ועל בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלמדתנו. איתא בברייתא פרק שלשה שאכלו (מח ב) נחום המדי אומר, צריך שיזכרו בה ברית, ר' יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה, פלימו אמר צריך שיקדים ברית לתורה, שזו נתנה בשלש בריתות וזו נתנה בי"ג בריתות. ופירש רש"י צריך שיזכור ברית בברכת הארץ, שע"י ברית נתנה הארץ לאברהם בפרשת מילה, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך (בראשית יז, ח). וצריך שיזכור בה תורה, שאף בזכות התורה והמצות ירשו את הארץ, שנאמר (דברים ח, א) למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ. וצריך שיקדים ברית לתורה, כגון על בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלמדתנו.

והרר"ד אבודרהם (עמ' שכב) כתב עוד טעם אחר בשם הר"ר אשר מלוני"ל (ארחות חיים סי' נד), על מה שאמר שצריך שיזכור בה ברית ותורה. וכתב שהטעם הוא משום דאלמלא ברית ותורה לא נתקיימה שמים וארץ, שנאמר (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה, דהיינו תורה שנאמר בה (יהושע א, ג) והגית בו יומם ולילה. ובריתי דהיינו המילה גם כן כפשוטו, שנאמר ברית חקות שמים וארץ לא שמתי, כלומר לא היתה הארץ קיימת, ואם לא היתה קיימת לא נתנה להם הארץ, ע"כ. ועל מה שאמרו שצריך להזכיר בה ברית ותורה, כתב הטור או"ח סי' קפ"ז, שנהגו לומר שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורת חיים ומזון. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא היה אומר אלא שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ועל שהוצאתנו מארץ מצרים, שהרי אומר אחר כך על בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלמדתנו ודי בפעם אחת ע"כ. וכן כתבו שם התוס' (ד"ה ברית) והתשב"ץ סימן שי"ו, וכ"כ המרדכי בסוף ברכות (סי' ריז) שהאומר ברית ותורה לא חש לקמחיה, שלא רצה התלמוד לומר שיזכור התיבות ממש אלא מענינם, שעל בריתך היינו ברית, ועל תורתך היינו תורה, ע"כ

סימן שכ

שאתה זן ומפרנס. השי"ן של מלת שָׁאתה צריכה שתהיה נקודה בקמץ גדול, שכן שָׁאתה מדבר עמי בספר שופטים סי' ו' (יז) היא נקודה בקמץ. והטעם כתב שם הרד"ק שנקמצה שי"ן של שאתה להרחיב את האל"ף, וכן כתבו שאר המדקדקים. ואם כן מזה הטעם גם פה צריכה שתהיה קמוצה, וכן בשאר מקומות כמו בתפלת י"ח מודים אנחנו לך שאתה הוא כו', כן כתב מהר"ן בברכת המזון שלו.

סימן שכא

בכל עת ובכל שעה. כך היא הנוסחא בכל ספרי ברכת המזון אשר בידינו, ובטור או"ח (סי' קפ"ז) ובכלבו סימן כ"ה. ובמרדכי סוף ברכות (סי' רי"ז) בשם ספר הפרדס אינו רק בכל עת, וכן היה נוהג מורי מהר"ש ז"ל לומר בכל עת ותו לא. וכתב מהר"ן בברכת המזון שלו וז"ל, ראיתי רבים שמוחקים מאמר ובכל שעה, ואומרים שטעות נפל במה שכתוב בכל הנוסחאות הנזכרים בכל עת ובכל שעה, ונותנים טעם לדבריהם משום דהיינו עת היינו שעה והכל ענין אחד הוא. ואני אומר הספרים הראשונים והאחרונים יוכיחו שבכולן כתוב ובכל שעה, ואפילו אם היה נוסחא אחת שאין בה ובכל שעה לא היינו שומעים לה, וכל שכן שעל מחיקה שבספרים חדשים אין למדים מהם. ועוד שהרי גם בתפלת י"ח תקנו לומר וטוב בעיניך לברך את עמך ישראל בכל עת ובכל שעה. ועל הטענה שטוענין יש להשיב ולומר, דהפרש גדול יש בין עת ובין שעה, כי עת הוא שש שעות, כי ארבע עתים משתנים בכל יום ולילה, מהבוקר עד חצי היום עת אחת, ומחצי היום עד הלילה עת שני, ומתחלת הלילה עד חצייה עת שלישי, ומחצי הלילה עד הבוקר עת רביעי. ויש רמז לזה ממאמר שלמה המלך ע"ה שאמר בספר קהלת סימן ג' ז' פסוקים מעת ללדת עד עת שלום, ובכל פסוק מהם ארבע פעמים עת, ובכולם יש כ"ח עתים, והם כנגד שבעה ימות השבוע שיש בכל יום מהם ד' עתים, ובכולם יש כ"ח עתים, עכ"ל.

סימן שכב

יתברך שמך בפי כל חי. במקצת נוסחאות שבידינו כתיב בפה כל חי בה"א, ונוסחא משובשת היא, כי הנוסחא האמתית היא בפי כל חי ביו"ד, ממה שכתב הראב"ע בפרשת ויגש (בראשית מה, יב) וכן שאר מדקדקים כי מלת פה מוכרת, וכאשר יהיה סמוך ישוב ה"א הנעלם יו"ד נעלם, כמו פי צדיק (תהילים לז, ל), וכן בלשון רבים, כמו פי רשעים (משלי י, ו), וכ"כ הרד"ק בשורש פה שבסמוך הומרה הה"א ביו"ד, כי פי ה' דבר (ישעיה א, כ) ע"כ. אף כאן שהוא סמוך צריך להיות בפי כל חי. ועוד פסוק מלא הוא בספר מלכים א' סימן כ"ב (כב) רוח שקר בפי כל נביאיו, וכן בדברי הימים (ב') סי' י"ח (כא) לרוח שקר בפי כל נביאיו. הרי לך שאמר בפי כל חי ולא בפה כל.

סימן שכג

ברכה שלישית בונה ירושלם. וגרסינן בפרק שלשה שאכלו (מח ב) דוד ושלמה תקנו בונה ירושלם, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, שלמה תקן על הבית הגדול כו'. ולאו למימרא שלא ברכו אותה עד שבא דוד ושלמה, דהא דריש לה כולהו מקרא, אלא הם תקנו המטבע לפי מה שנתוסף טובה לישראל. דודאי קודם הכיבוש ובנין הבית לא אמרו כמו אחר הכיבוש והבנין, כמו שאין אנו אומרים מטבע שטבעו דוד ושלמה, שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית, והם היו מבקשים להמשיך שלות הארץ והמלכות והבית.

ומתחיל רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל מלכות בית דוד משיחך, דאיתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות מט א) כל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו. וטעם הדבר כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות ברכות (ה"ד) מפני שהוא ענין הברכה, שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד. והמרדכי (ברכות סי' קעו) כתב מפני שעל ידו נתקדשה ירושלים. ושבלי לקט (סי' קנ"ז) כתב הטעם, פירש הר"ר בנימין לפי שצריכין אנו להזכיר מלכות שמים ומלכות בית דוד ובית המקדש. לפי שאמרו רז"ל (מדרש שמואל פי"ג) ביום שנחלק בית דוד כפרו בג' דברים, בהקב"ה ובבית המקדש ובמלכות בית דוד, ואין נגאלין עד שיתודו ויתבעו שלשתן. וגם בתפלה מזכירין שלשתן, משען ומבטח לצדיקים זו מלכות שמים, בונה ירושלים זו המקדש, מצמיח קרן ישועה זו מלכות בית דוד, ע"כ. ואם כן לפי זה היה ראוי להזכיר גם מלכות שמים. ובלאו הכי איתא בפרק שלשה שאכלו (שם) איידי דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים. אלא שלא רצו להזכיר מלכות שמים אצל מלכות בשר ודם, דהיה נראה שמדמה מלכותא דארעא למלכותא דשמיא, ולכן תקנוה להזכיר בהטוב והמטיב כמו שאבאר. הלכך אין להזכיר שום מלכות שמים בבונה ירושלים כי אם מלכות בית דוד, ואין לומר אבינו מלכנו רועינו רק אבינו רועינו, וכן אין לומר מלכותך ומלכות בית דוד, כן הסכימו הפוסקים כולם.

סימן שכד

גרסינן בירושלמי בפרק אלו קשרים (שבת פט"ו ה"ג) והפוסקים הביאוהו, תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת. רבי זעירא שאל לרבי חייא בר אבא מהו למימר אבינו רועינו זוננו, א"ל טופס הברכה כך הוא. משמע דסבירא להו לרז"ל שמלת זונינו אינו שם התואר אלא שאלת צרכיו הוא שמתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שיזון אותנו. לפי זה יש לגרוס זונינו בשורק, על משקל שובינו אלהי ישענו (תהילים פה, ה), כמו שכתב הראב"ע בפירושו לספר קהלת (ט, יב ע"ש), דהשתא אינו שם התואר אלא מתפלל לפניו שיזון אותנו. וכתב הבית יוסף בטור או"ח סימן קפ"ח, שנראה לו שכך יש לפרש, פרנסנו וכלכלנו שהוא מתפלל שיפרנס ויכלכל אותנו, וגם רוענו היה ראוי לפרש לפי זה רעה אותנו בחסרון וי"ו ושב"א תחת הרי"ש, ובימי חורפי שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים כך, אבל בכל הספרים כתוב רועינו.

ומהר"ן כתב עליו וז"ל, ואנכי לא ידעתי מי הגיד למדקדקים ההם שהיה ראוי לפרש מלת רועינו על דרך תפלה ובקשה כמו מלת זונינו שלאחריו, כי למה לא נאמר שהוא שם התואר כמו מלת אבינו שלפניו. ואנכי לא אדע ולא אבין דברי פי חכם מהר"ן, למה לא יקשה מה ראו המדקדקים לומר זונינו במלאפו"ם, אם ממאי שכתב הראב"ע והנכון לומר זוננו כמו שובנו אלהי ישענו, הלא כל עצמו של ראב"ע לא בא אלא להוציא שאין לומר זנינו בשב"א, כי זננו מן וזנה, וכמו כן ענינו מן ענה, ומגזרת זן לא נאמר זנה כי אם זן או וזן, כמו מן דן דון ומן קם קום, ומן שב שוב ומן חן חון, וכן שובינו חונינו, אף כאן זנינו זן אותנו או זנינו הזן אותנו. אם כן נוכל לומר זונינו בחולם שפירושו הזן אותנו, רק שיש רוצים לומר אותה דרך בקשה ותפלה ואומרים אותה בשב"א, כמו ענינו רפאנו, לזה כתב ראב"ע שטועים הם, כי אם נאמר אותה דרך בקשה אז הנכון לומר זונינו במלאפום. אבל לפי הדקדוק יש לומר זנינו שפירוש הזן אותנו, או זוננו שפירושו זן אותנו. וכמו כן משמע בספר תניא סי' כ"ז. ולפי זה מה טעמם דהמדקדקים האומרים זוננו. אלא על כרחך לומר שיש לומר אותה דרך בקשה כמוכח מתוך הירושלמי, ולכן נכון לומר זונינו. ואם כן שעיקר יסודו הוא על הירושלמי, מה ראה החכם הנזכר על ככה, שמה דאיתא בירושלמי מהו למימר אבינו רועינו זונינו קאי רק אזונינו לבד, דלמא הם הקשו גם כן על רועינו כי שניהם דרך בקשה הם, כי יותר מסתבר דעל שניהם יחד הקשו ממה שנאמר שעל חד לבד קאי. לכן נכון לומר רעינו בשב"א, וכן הוא בהדיא בהגהות שסביב המרדכי סוף ברכות (שם). ותמהני על הגאון מהר"י קארו, כי יותר היה לו לתלות הדבר בהגה"ה זו ממה שתלה הדבר במה ששמע מהמדקדקים, כי אינו דומה שמיעה לראיה, ואולי לא ראה אותה.

סימן שכה

ברוך אתה ה' בונה ירושלים. כך הוא הנוסחא במקצת ספרי פוסקים, ופסוק הוא בספר תהלים סימן קמ"ז (ב') בונה ירושלים ה'. ובכל ספרי ברכת המזון כתוב בונה ברחמיו ירושלים, וכן כתב המרדכי בסוף ברכות (סי' ריז) בשם מהר"ם, וטעם לדבר מאחר שמתחיל ברחם אם כן חותם נמי ברחמיו. והכלבו (סי' כ"ה) כתב שאין הנוסחא מדוייקת, לפי שלא תבנה ירושלים כי אם במשפט, שנאמר (ישעיה א, כז) ציון במשפט תפדה ע"כ. ומורי הרב ז"ל (הגהות מהרש"ל לטור סי' קפח) כתב שנכון הוא לומר ברחמים, דדוקא הפדייה תהיה במשפט, אבל להיותה מבונה ומתוקנת בכבודה יותר מכבוד הראשון הוא ברחמים להיות שכינתו שם כבראשונה. ופסוק מלא הוא בירמיה (ל, יח) שב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם וגו', ונאמר בזכריה (א, יב) ויאמר המלאך עד מתי לא תרחם את ירושלים, ונאמר עוד בזכריה סימן א' (טז) שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה. ועוד עיקר פשוטו ציון במשפט תפדה בעבור המשפט שיעשה בה.

סימן שכו

אחר סיום הברכה אומר אמן, דתניא (ברכות מה ב) האומר אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא הרי זה מגונה, לא קשיא בשאר ברכות מגונה בבונה ירושלים משובח, מפני סיום הברכות דטוב והמטיב לאו דאורייתא. וטוב לאומרו בנחת, שלא יזלזלו בברכת הטוב, שמתוך כך יבינו שאינו מן התורה. ונראה דדוקא כשמברך לבד, ואין עונין אמן אחר שאר ברכות, אבל כשמזמנים עונין עליו כשאר אמן שעונין על ברכות ראשונות. ואף על גב דהמברך עונה גם כן, מכל מקום אינו ניכר כל כך הואיל ואחרים עונין גם כן עמו, וכן המנהג במדינות אלו לאומרו בקול רם, אפילו המברך עצמו כשמזמנים, ואולי מהאי טעמא, כן כתב מהרמ"א ז"ל בהג"ה בשו"ע (סי' קפ"ח ס"ב).

ומורי ז"ל הסכים עמו מדינא אבל לא מטעמיה, דיהיב טעמא לדבר דהאידנא ליכא למיחש לזלזולא, אלא דוקא בימיהם, שהרי היו באים להסתיר הדבר שלא ידעו הכל שעונים אמן אפילו בפני התלמידים לא רצו לגלות, כדאיתא מקצת נוסחי דגרסי כי היכא דלא לזלזולי רבנן בהטוב והמטיב. וכן הביאו מהרא"י בתרומת הדשן (סי' ל"ח) שאף נפל הספק אי הטוב והמטיב דאורייתא כדאיתא באותה סוגיא לשם, ומשום הכי הסתירו עניית אמן אפילו בפני התלמידים שלא יקילו. ולגירסא שלנו בפני המון, אבל האידנא נפשטה בישראל שכולא עלמא מברכין אותה אפילו הפועלים שאינם חייבים, כמו שכתב בהג"ה מיימוני בשם מהר"ם, אם כן ליכא למיחש למידי. וגם מאחר שכל העולם יודעים שעונים אמן אחר בונה ירושלים מאי מועיל לענותו בלחש מאחר שהכל יודעים מזה, ואין בזה הסתר דבר, והאריך בתשובותיו סימן מ"ד.

סימן שכז

כתב מהרא"י בתרומת הדשן (סי' ל"ט) וז"ל, שאלה בחורים בני בר רב היו רגילין לדבר בשעת ברכת המזון, ועשו תקנה בקנס שלא ידברו כדי שיכוונו לשמוע הברכה, ויש שרצו שלא לתקן אלא עד אחר בונה ירושלים שהיא סוף ברכה דאורייתא כו'. תשובה, לא שפיר דמי וראוי לתקן עד לאחר ברכה רביעית דהיינו עד שיתחיל הרחמן. וכן שמעתי אחד מרבוותא שהקפיד על ככה, והביא ראיה מפרק שלשה שאכלו (מה ב) רב אשי עני ליה לאמן דבונה ירושלים בלחישתא כי היכא דלא לזלזולי בי רבנן. ונראה כל שכן אם יתקנו שלא לדבר עד אחר בונה ירושלים יבינו הכל דמכאן ואילך לא קפידא, אפילו אם לא יכוונו לשמוע, משום דהיא דרבנן ויזלזלו בברכה רביעית. ואף על גב דבכל דוכתי אשכחן דעבדינן טפי לדאורייתא מדרבנן, מכל מקום כיון דאשכחן דהכא קפיד תלמודא כהאי גונא אנו נמי נקפיד, ע"כ.

סימן שכח

תוכן העניינים

מטה משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה