מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · ליל הסדר
סימן תרז
ראוי שנדע למה צוו אותנו חז"ל לשתות ד' כוסות בליל פסח. וכבר קדמונים אחזו שער וכתבו על זאת טעמים ונמוקם עמם. ורובם יסובבנהו יבוננהו יצרנו על מאמר רז"ל (פסחים צט ב) ד' כוסות כנגד ד' לשונות גאולה האמורות במצרים, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. עד שקם חכם אחד דבר אותנו קשות, וקם בחמתו לפלוג על כל יושבי הארץ, עד שיאמר על הקדמונים אין גם אחד מהם אשר דבר דבר המתיישב על הלב, ועיקר יסודו וסודו בנוי על מה שהקשה לפי כולי עלמא ד' כוסות בפסוק הזה מאן דכר שמיה, ואמר אם כן למה להשקות עמו ד' כוסות ולא ד' לחם לאכול לשובע נפשו או דוגמת זה. ואענה ואומר כי עוד לאלוה מילין, בד' כוסות אילין, כי כל קוץ וקוץ יש לו טעמים תילי תילין, והנה יש לפרש טעמם על ד' דרכים.
הדרך הראשון, הוא על דרך הפשט והסברא הוא, שבא הכוס ראשון להודות לה' על אשר בחר בנו להיות לו לעם סגולה. והבחירה הזאת היתה בימי אברהם אבינו במצות המילה, כמו שכתוב (בראשית יז, ז) והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים. ולהיות זה החסד הראשון שקבלנו ממנו יתברך, והקודם במעלה וסבה ליתר הטובות כולם, ולכן תקנו עליו הכוס הראשון, ותהיה הברכה אשר בחר בנו מכל עם, שהיה זו התחלתו בימי אברהם. ומזה נמשך שרוממנו מכל לשונות האדמה, ונמשך מזה גם כן שקדשנו במצותיו ונתן לנו חקים ותורות אמת, לא עשה כן לכל גוי (תהילים קמז, כ), עד שמזה נמשך שנתן לנו באהבה רבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון. כי מאהבת ה' נתן לנו מועדים וחגים לשמוח כאשר כתבתי לעיל, ולהתעדן בהם, שמכללם חג המצות הזה שהוא יום טוב מקרא קודש זמן חירותינו. ולפי שהדברים האלה שזכר מהמועדים באו על דרך ההמשך מאותה בחירה ראשונה שעליה נתקנה הברכה. לכן חזר ואמר כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, וחותם מקדש ישראל והזמנים. הרי לך מבואר ממטבע הברכה שהכוס ראשון בא לשבח את השם על אותה בחירה ראשונה שבחר בנו בימי אברהם אבינו.
הכוס השני בא להודות לשי"ת על גאולת מצרים, אחרי שבחר בנו פדה וגאל אותנו מידי אדונים קשים. ולכן היה מטבע כוס הברכה הזה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. ובזמן שבית המקדש קיים היו אומרים לאכול בו פסח מצה ומרור ותו לא, והיו חותמין מיד ברוך אתה ה' גאל ישראל. אמנם חכמי הגלות הוסיפו בברכה כן ה' אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים וכו'.
והכוס השלישי בא להודות לה' אשר שמרנו והצילנו בגלות הזה בתוך צרינו ואויבנו, והוא שומר אותנו ומציל אותנו מכמה זאבים, ונתן לנו לחם לאכול ובגד ללבוש. וכנגד זה בא ברכת המזון שנודה ונשבח לשמו על אשר לא חסר לנו מזון, ועל הארץ ושאר הטובות שקבלנו. ומיד נתפלל על גלותינו, רחם ה' אלהינו עלינו ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל הבית הגדול כו'. ובעוד שאנחנו בגלות הוא רועינו זונינו פרנסינו כו'. ולכן נתפלל לפניו שירויח לנו מכל צרותינו, ואל יצריכנו לידי מתנת בשר ודם, שכל זה הוא לצורך הגלות. וכן אמן חיינו תבנה עיר ציון וגו'. שהענין כולו מורה שבא הכוס השלישי הזה כנגד זמן הגלות, ולכן אמרו שאם ירצה לשתות בין כוס שני לשלישי ישתה, לפי שהיו שניהם נבדלים בהוראתם. השני הוא כנגד גאולת מצרים, השלישי הוא כנגד גלותינו זה וחורבן בית המקדש.
אמנם הכוס הד' כנגד הגאולה העתידה, ולכן אין ראוי שישתה בין כוס שלישי לרביעי, לפי שהם מדובקים זה בזה השלישי והרביעי, הגלות הזה עם הגאולה העתידה. ולכן תקנו לומר על הכוס הרביעי הזה שפוך חמתך על הגויים וברכת השיר, שאז יושר השיר בארץ יהודה (ישעיה כו, א). ונאמר בו יהללוך ה' אלהינו על כל מעשיך, לפי שבגאולה העתידה יהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט). ולפי שההלול והשבח ההוא לא יפסק ולא יחדל, לכן היתה החתימה ומעולם ועד עולם אתה אל, ומלך מהולל בתשבחות. ואולי מפני זה אמרו האומרים שאין לברך על הגפן ועל פרי הגפן כי אם על הכוס הרביעי הזה, לפי שבזמן התשועה אז תתברך הגפן, ועל תנובת ארץ ישראל, ותהיה ארץ חמדה טובה ורחבה במקום שבחורבן העם היתה שממה כמהפכת זרים. ולכן נאמר בברכה הזאת רחם על עמך ועל עירך, לפי שהיא מתייחסת לגאולה. וכבר יעדו הנביאים שבזמן התשועה וקיבוץ גליות ירבו התבואות והגפן תתן פריה (זכריה ח, יב) וכל עצי השדה ימחאו כף (ישעיה נה, יב). אמר יחזקאל (לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ועריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא כי הנני אליכם ופניתי אליכם ועבדתם ונזרעתם. והושע הנביא אמר (ב, כג) והיה ביום ההוא אענה נאם ה', אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל. וזכריה הנביא אמר (ח, יא) ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה נאם ה' צבאות, כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם, והנחלתי שארית העם הזה את כל אלה, והיה כאשר הייתם קללה בגוים בית יהודה ובית ישראל כן אושיע אתכם, והייתם ברכה, אל תיראו תחזקנה ידיכם.
הדרך השני, הוא דרך מדרש רז"ל חכמי האמת, אשר הם אמת ודבריהם אמת. והוא אומרם ז"ל בפרק ערבי פסחים (צט ב) ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות גאולה, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. ובאור הדבר כך הוא, שיש כאן ד' ענינים גדולים של גאולה שעל כל אחד לעצמו יש להרבות שבח והודאה אל השם יתברך. הראשון הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, שבתחלה לרוב סבל העבודה הקשה היה מספיק לנו אם יקל מעלינו עול העבודה אפילו נשאר תחת ידו וממשלתו, ובזה יהיה לנו גאולה אחת של והוצאתי, זהו שאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והיא הבטחה שיהיו נפטרים מן השעבוד והם תחת רשותם. וכן מצינו שעמדו כן ששה חדשים, וכמו שאמרו רז"ל בראש השנה (לא א), בטלה העבודה מאבותינו במצרים. והוא יתברך הוציאנו הוציאנו מתחת יד שיהיו נפטרים מתחת רשותם לגמרי. זהו שאמר והצלתי אתכם מעבודתם, והיא הגאולה שיצאו מתחת רשותם ושלא יהיו תחת ממשלתם למס עובד כלל, אך יהיו בני חורין גמורים. ואילו הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ולא דכאם והממם בשבטים גדולים דיינו, והוא יתברך הממם בשפטים גדולים, זהו שאמר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.
וזהו רמז לקריעת ים סוף, שאז נחשבו גאולים, כי העבד היוצא מתחת יד האדון הקשה אשר מרר את חייו בכמה מיני שעבודין, והוצרך לשלח מארצו לעשותו בן חורין על כרחו, עוד העבד ירא ומתפחד פן ירדוף אדוניו אחריו, ואין הגאולה שלימה אצל העבד עד שיתברר במיתת האדון. וזה שלא תמצא לשון גאולה ביציאת מצרים רק אחר אבדן המצרים, שנאמר (שמות יז, כז) וינער ה' את מצרים בתוך הים, וסמיך ליה (שם לא) ויושע ה' ביום ההוא את ישראל, כי אז נחשבו גאולים ונושעים, ואז היתה התשועה שלימה. ומה שהזכיר בזרוע נטויה, על שם שכתב בקריעת ים סוף וירא ישראל את היד הגדולה, ועליה הזכיר הנביא (ישעיה נא, ט) עורי עורי לבשי עוז זרוע ה'. והזכיר בשפטים גדולים על שם שנדונו בים בכמה דינין, וכמו שדרשו רז"ל (מכילתא בשלח ב') סוס ורכבו רמה בים, הסוס קשור ברוכב והרוכב בסוס, ושניהם עולים למרום ויורדים לתהום ואינם נפרדים זה מזה. וכענין שכתוב (שמות טו, ה) ירדו במצולות כמו אבן יאכלמו כקש צללו כעופרת.
ואילו עשה כל זה ולא הגיע לנו יתרון רק לגופות לבד דיינו. והוא יתעלה לקחנו לו לעם סגולה, והותיר לנו שריד לנפש בתתו לנו תורתו הנכבדת. זהו שכתוב ולקחתי אתכם לי לעם, וזאת ההבטחה במתן תורה שכתוב בו (דברים כז, ט) היום הזה נהייתה לעם. וכנגד אלו ד' ענינים שאירעו לאבותינו בצאתם ממצרים הנמשלים לגפן, כענין שכתוב (תהילים פ, ט) גפן ממצרים תסיע, תקנו לשבח להש"י בפרי הגפן בד' כוסות אלו.
והנה על כוס הראשון שהוא כנגד גאולה ראשונה שהיו נפטרים מהשעבוד, תקנו לומר בקידוש ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה את חג המצות הזה, שעל חג המצות נצטוו בעודם במצרים, כענין שכתוב בפרשת בא (שמות יב, יד) והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' וגו', שבעת ימים מצות תאכלו וגו'. ונמשך אחר זה שכשצונו על חג המצות, אותו עת וזמן היה זמן חירותינו שנעשו בני חורין משעבוד מצרים.
ועל הכוס השני באנו להודות לשי"ת שהוציאנו ממצרים, שיצאנו מרשותם כענין שכתוב והוצאתי וגו'. ולכן היה מטבע כוס הברכה הזה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים.
ועל הענין השלישי שהוא קריעת ים סוף, כענין שכתוב וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, תקנו להודות להש"י בכוס ברכת המזון, כמו שסמכו המשורר ע"ה (תהילים קלו, יג) לגוזר ים סוף לגזרים, וסמיך ליה נותן לחם לכל בשר, וכאמרם ז"ל (פסחים קיח א) קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף.
ועל הרביעית שהוא מתן תורה, תקנו לומר הלל והודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, דמיירי בנתינת התורה. כדאיתא במדרש (תהילים שם) כי לעולם חסדו, זו התורה שנתן להם לישראל שנקראת חסד, שנאמר (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונה, וכן הוא אומר חסדי ה' כי לא תמנו (איכה ג, כב). ואומרים עליו הלל הגדול, והם כ"ו הודו כנגד כ"ו דורות שחלפו קודם שנתן התורה לישראל כמבואר בערבי פסחים (שם).
עוד נאמר כי ידוע שתשועת הצדיקים נמשל לכוס, כענין שכתוב (תהילים כג, ה) ראשי כוסי רויה, וכתיב (שם טז, ה) ה' מנת כוסי, וכתיב (שם קטז, יג) כוס ישועות אשא. ופורענות של רשעים נמשל גם כן לכוס, הוא שכתוב (ירמיה כה, טו) קח את כוס היין החמה, וכתיב (שם נא, ז) כוס זהב בבל ביד ה', וכתיב (תהילים יא, ו) רוח זלעפות מנת כוסם, וכתיב (שם עה, ט) כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך. וביציאת מצרים היה כוס ישועות לישראל וכוס התרעלה לפרעה ומצרים, כדאיתא בתנחומא (מכילתא דר"י פט"ז) מוציא אסירים בכושרות (תהילים סח, ז), ר' נתן אמר בכושרות, אלו בוכים ואלו משוררים והיינו בכושרות בכי ושירות. מצרים בוכים דכתיב (במדבר לג, ד) ומצרים מקברים, וישראל משוררים דכתיב קול רנה וישועה באהלי צדיקים (תהילים קיח, טו). וכנגד שהיו לישראל ד' כוסות של ישועה, ולמצרים כוסות לפורענות, תקנו לשבח להש"י בארבע כוסות אלו.
הדרך השלישי, הוא הדרך ישכון אור המסילה העולה בית אל, והוא הדרך האמת על פי הקבלה. וטרם אכניס לפני ולפנים אביא הצעה קטנה ככף איש, וממנה החכם אשר עיניו בראשו יבין וישכיל תוכן הענין באר היטב. והוא מה שאמר המגיד ויוציאנו ה' ממצרים, לא ע"י מלאך, ולא ע"י שרף, ולא ע"י שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כו'. ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. אני הוא ולא השליח, אני ה', אני הוא ולא אחר.
והנה אעיר הספיקות אשר נפלו בזה המאמר. ראשונה מה שאמר ולא ע"י שליח, ולמה לא אמר גם כן ולא ע"י אחר, כאשר אמר לבסוף אני הוא ולא אחר. השניה, מה שאמר אני הוא ולא אחר, מאחר שפרט ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, מאן הוא האחר. השלישית, וכי שייך לומר כלפי השם יתברך ולא אחר. הרביעית, מה שאמר אלא הקדוש ברוך הוא, למה בחר בהאי לישנא, הוי ליה לומר אלא ה' בעצמו, או אלהים בעצמו וכדומה לזה. ובצירוף לזה קשה למה מעולם כותבים שם זה ראשי תיבות הקדוש ברוך הוא. החמישית, למה מונה ד' ענינים לא פחות ולא יותר, מה ראה על ככה.
ונראה לי דהכי כוונתו, ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, רצה לומר לא ע"י ג' אלו שלוחים, אלא הקדוש ברוך הוא, רצה לומר השם יתברך בעצמו בעיקר מדותיו, והם הג' מדות אשר כולם ישתלשלו מהם, והם אדי"ד ידו"ד אדנ"י, והם בגימטריא הקדוש ברוך הוא. לכן כותבים אותו בראשי תיבות, וכאילו אמר לא ע"י ג' אלו שלוחים אלא הוא בעצמו בג' מדותיו. ומאחר שכולם רמוזות בשם של ד' כמבואר למקובלים, אמר בכבודו ובעצמו. בכבודו הוא הכבוד אשר שם אדני רומז עליה, ובעצמו הוא שם העצם ידו"ד, והנה הוא השם בכתיבתו ובקריאתו, כאילו אמר הוא בג' מדותיו הרמוזות בשם הנקרא אדני והנכתב ידו"ד. ואחר זה נחית למדרגה אחרת לגלות קצת ברמז, ואמר ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך. אמר אני כנגד כתר חכמה אשר י' של שם רמוז עליהם. ואמר ולא מלאך, כי השני מדות אלו נקראים רוח הראשונה רוח סתם, כמבואר בשערי אורה שער ה'. והשנייה רוח אלהים, כמבואר במערכת שער השמות. והמלאך הוא גם כן רוח, על דרך הכתוב (תהילים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות. אומר אני ברוח שלי ולא מלאך, והבן זה. אני ולא שרף, אמר כנגד מדה החמישית אשר היא מדת דינו, ורמוזה בה' של השם כי היא החמישית, ונקראה אש אוכלה כמבואר בשערי אורה שער ו'. לכך אני במדת דיני שהוא אש אוכלה ולא שרף. ואחר זה אמר אני כנגד הששית והיא תפארת, אשר ו' של השם רומזת אליה, והוא אספקלריא המאירה. ולא השליח אשר אנכי שולח לנביאים באספקלריא שאינה מאירה, אני ה' אני הוא ולא אחר. אמר זה כנגד ה' אחרונה שבשם והיא העטר"ה ונקראת שד"י. לכן אמר אני הוא ולא אחר, אשר שמו כשם רבו והוא מטטרו"ן שר הפנים (סנהדרין לח ב), כי מטטרו"ן בגימטריא שד"י, ובו היה טעה אלישע בן אבויה כמבואר בחגיגה פרק אין דורשין (יג ב), ולכן היה נקרא אחר, והמשכיל יבין.
ואחר אשר עיניך תחזינה מישרים, מזה תבין כוונת חז"ל בארבע כוסות. והוא על דרך כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (תהילים קטז, יג). "ישועות" בגימטריא "זה הוא ארבע כוסות", כלומר כוס של ארבע כוסות אשא ובשם ה' אקרא. כלומר לרמז בהם שם אדני, אשר הוא בעצמו בארבע אותיותיו עשה שפטים במצרים, וזהו ובשם ה' אקרא. והנה כוס ראשון של קידוש כנגד אות יו"ד שהוא קודש, וכן הוא אומר (תהילים קלד, ב) שאו ידיכם קודש. כוס שני שאומר עליו ההגדה והוא סיפור הנסים, כנגד אות הה"א שמשם נמשכים הנסים והמכות. כוס שלישי של ברכת המזון כנגד אות וי"ו שנקרא שמים, ממה שכתוב (מלכים א' ח, לב) ואתה תשמע השמים. ומשם בא המזון ממה שכתוב (שמות ט, יח) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. כוס רביעי שאומר עליו שפוך חמתך, כנגד ה"א אחרונה שהוא מדת הדין, וזה מבואר לכל משכיל.
הדרך הרביעי, הוא על דרך השכל. והוא כי תכלית יציאת מצרים וירושת הארץ היה כדי שנלך בדרכי ה' ולדבקה בו, כמו שכתוב בירמיה (יא, ו) הדבר הזה אשר היה אל ירמיה מאת ה' לאמר, שמעו את דברי הברית הזאת ודברתם אל איש יהודה ואל יושבי ירושלים ואמרת אליהם, כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת אשר צויתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מכור הברזל לאמר שמעו בקולי ועשיתם אותם ככל אשר אני מצוה אתכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, למען אקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם לתת להם את ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה, ואען ואומר אמן ה'.
הרי בהדיא שהוכיח אותם במה שזכו שיצאו מארץ מצרים הוא בזכות שיבטלו יצר הרע ויעבדו את ה'. ולכן צוה השם יתברך ביציאתם, שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב, יט), כי החמץ והשאור הוא השטן הוא יצר הרע, והוא אשר קראוהו חכמים ז"ל (ברכות יז א) שאור שבעיסה. ולכן צוה יתעלה שבכל הקרבנות לא יקריבו כל שאור וכל דבש, לפי שהשאור רמז ליצר הרע להדבש, ומתיקת החיים הבהמיים כרוך עמו. ולכן אמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא, לפי שהחמץ והיצר הרע הוא מכרית ומשחית הנפש ממחצבה. ולכך אמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, רמז לבטל השאור הוא היצר הרע בשבעה כחותיו. ולכן צוה בלילה ההוא לאכול פסח מצה ומרור, רמז שעשה ה' שפטים במצרים ובאלהיהם. וזהו צליית הפסח, והוא כדי לבטל היצר הרע בז' כוחותיו. ועל זה רמז אכילתו על מצות שהוא בלי חמץ ושאור, ואכילתו על מרורים, לרמז באם ח"ו יתחמץ לבבינו ויתגבר היצר הרע ועונות גברו, אזי מרורים נאכל שהוא לענה ורוש, וימררו את חיינו בחורבן בית אלהינו. ולכן אותו לילה שהוא פסח הוא ט' באב.
ולכן התקינו ד' כוסות, שאם נלך בדרך ה' כאשר צונו אזי ישקה אותנו ד' כוסות של ישועה, כדכתיב ד' פעמים כוס אצל ישועה, הוא שנאמר ראשי כוסי רויה (תהילים כג, ה), וכתיב ה' מנת חלקי וכוסי (שם טז, ה), וכתיב כוס ישועות אשא (שם קטז, יג), וכתיב למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיו (ישעיה סו, יא), והכוונה בו כוס של תנחומין. ואם יתגבר היצר הרע יבא ח"ו עלינו ארבע כוסות של פורענות, והם הד' גליות. וכנגדם נמצא ד' פעמים כוס, הוא שכתוב (ירמיה כה, טו) קח את כוס יין החימה, וכתיב (שם נא, ז) כוס זהב בבל ביד ה', וכתיב (תהילים יא, ו) ורוח זלעפות מנת כוסם, וכתיב (שם עה, ט) כי כוס ביד ה' ויין חמר מלך מסך. ומצאתי כעין זה במדרש רבה (ב"ר פ"ח, ה) אמר ריב"ל מהיכן קבעו חכמים ארבע כוסות בליל פסח, כנגד ארבע כוסות של כוס התרעלה שהקב"ה משקה לאומות עולם, הרי הוא דכתיב כי כוס ביד ה', כה אמר ה' קח את כוס יין החימה מידי, כוס זהב בבל ביד ה', ימטר על רשעים פחים אש וגפרית רוח זלעפות מנת כוסם. וכנגדן משקה הקדוש ברוך הוא לישראל ארבע כוסות של ישועה לעתיד לבא, שנאמר ה' מנת חלקי וכוסי, דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, כוס ישועות אשא. כוס ישועה אין כתיב כאן אלא ישועות, שתי ישועות אחד לימות המשיח ואחד לימות גוג ומגוג ע"כ.
סימן תרח
כשבאין מבית הכנסת יהא שלחנו ערוך, ועליו קערה ובה שלש מצות סדורין אב"ג זו על גב זו. ואמר מהר"ש יען כי הקדוש ברוך הוא הוציאנו ממצרים, והיוצא מבית האסורים צריך להביא תודה, ויש בה ארבע מינין, חלות רקיקין רבוכה, וג' מינין של מצה, כנגדן הויין הג' מצות. ואמר מהר"י סג"ל מצה עליונה מוציא, ושנייה לאפיקומן ולאכילת מצה, שלישית לכריכה, ואם הוחלף לא עיכב. הואם נשברה אחת יקחנה לאמצעית כדלעיל (סי' תקצט).
סימן תרט
ושני תבשילין אחד צלי ואחד מבושל. הצלי זכר לפסח והמבושל זכר לחגיגה. ומנהגינו לעשות צלי מזרוע הבהמה זכר לזרוע נטויה. ואין צולין אותו בשפוד רק על גחלים, והטעם לפי שהוא זכר לפסח, ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון, לפי שאין בו מוח, שאם יצלהו בשפוד של עץ אחר שמא לחות העץ יבשלהו ויהיה מבושל ואסור. וגם לא בשפוד של ברזל, שמא חמימות הברזל יצלהו ולא יהיה צלי אש רק צלי ברזל. ואין צולין אותו רק על הגחלים, שאם נחזור אחר שפוד של רימון יהיה טורח גדול. והמבושל עושין מביצה זכר לאבילות בית המקדש. ויש אומרים מפני שהיא קלה לבשל, ומהר"י מולי"ן (מהרי"ל סדר ההגדה ו') כתב דתרגומו ביעא, דבעא רחמנא עלן ופרקינן. ובארחות חיים (הל' ליל פסח אות י"ב) כתוב בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרוממא. ויצלה אותה מבעוד יום, כיון דלא נהגו לאכלה בלילה הראשון, אם כן הוי שלא לצורך יום טוב, מהר"י וויי"ל (סי' קצ"ג).
סימן תרי
יש אומרים כשפסח חל להיות במוצאי שבת שאין ליקח אלא תבשיל אחד זכר לפסח, אבל לא השני שכנגד החגיגה, לפי שאז לא היתה חגיגה באה עם הפסח שאיננה דוחה את השבת. והרבינו פרץ כתב וז"ל, אמנם משטת רבינו יחיאל בר יוסף מפרי"ש משמע דאין לחוש בזה כלל, כיון דאינו אלא זכר, ואדרבה המדקדק בזה נראה כעושה אותן קדשים ממש, ונכון לעשות שני תבשילין בכל ענין גם כשחל י"ד להיות בשבת ע"כ. וכן כתב בעל העיטור (קל"ג ע"ב) וכן המרדכי (סי' תרי"א) וכן כתוב בתוספות בפרק ערבי פסחים דף קי"ד (ע"ב ד"ה זכר). וכתבו עוד, דגם יש לחוש שמא לא עשו בשאר פסהים ואין שום חשש אם אנו עושים, אף על גב דלא צריך דליכא למיחש שמא יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד עשינו זכר לחגיגה בשבת, והשתא נמי נקריבה בשבת, דהקרבה מסורה לזריזין, וכשיבנה משה ואהרן יהיה עמנו וליכא למטעי, אך הבא להניח מלעשות שני תבשילין אין מזהירין אותו עכ"ל.
סימן תריא
ושני מיני ירקות מין ירק כרפס שקורין איפ"ך. והטעם משום דכרפס למפרע ס' פר"ך, ר"ל ששים רבוא עבדו במצרים בפרך. וחסא שקורין לטוג"א וטעמא משום דחס רחמנא עלן ופרקינן. גמרא פרק כל שעה (פסחים לט א) איפ"ך לטיבול ראשון וחסא לטיבול שני.
סימן תריב
ויעשה חרוסת, והוא מדברי סופרים זכר לטיט. כתב הר"י ולסמוכי פירוש לעשותו עב זכר לטיט שהיה עב, וצריך לקיוה. והר"ף כתב ובירושלמי (פסחים פ"י ה"ג) קאמר איתא דעבדא לה רכה זכר לדם. ואומר הר"ר יחיאל דהא והא איתא בשעת עשייה עב, וכך הוא מביאו על השלחן ובשעת טיבול מקלשין אותו ביין ועושין אותו רך ע"כ. וכיצד עושה אותה, בתפוחים זכר לתחת התפוח עוררתיך (שה"ש ח, ה), ותמרים זכר לדמתה לתמר (שם ז, ח). אגוזים זכר אל גנת אגוז ירדתי (שם ו, יא). ובענבים זכר לגפנים סמדר נתנו ריח (שם ב, יג). וברימונים נגד כפלח הרימון רקתך (שם ד, ג). ועליו יהיו מונחים קידה וקנמון וזנגביל, לפי שאי אפשר לדוכן היטב שלא יהיו בהן חוטין וקשין, וזהו זכר לטיט, מרדכי (פסחים סי' תריא) בשם רוקח (סי' רפ"ג). וכשחל פסח בשבת יהא נזהר כל אדם לקלש החרוסת מבעוד יום דהוי כמו לישה, אבל אם קלש מעט קודם שבת יכול להוסיף עליו בשבת.
סימן תריג
אמר מהר"י מולי"ן (מהרי"ל סדר ההגדה י') הג' מצות והתבשילין וירקות וחרוסת כולן יהיו מונחין בקערה. לאפוקי מאותן אשר מניחים מקצתן על גבי השלחן חוץ לקערה, דאיך תחשב אז עקירת הקערה במקום עקירת השלחן אם נשארו דברים שם, והאיך ישאל התינוק. ומטעם זה נמי אין לשום שום מצה יותר על השלחן עד אחר הסדר כשסועדים. ויניח את המצות כסדר זו על גב זו אב"ג. ויכרוך את המצות במפה, לכסות חרפת הפת שמקדימין היין לפניו לקידוש. וכשמתחיל עבדים היינו אז יגלה אותם מלמעלה מעט, לקיים לחם עוני שעונין עליו דברים. עוד אמר (שם י"א) שנראה בעיניו נכון להניח ירק האיפ"ך בקערה שיהא סמוך אליו יותר מן המצות, דאי המצות סמוכים לו היה מעביר על המצוות וק"ל.
סימן תריד
ולא יאכל קודם שתחשך, אף על גב דבשאר שבתות וימים טובים יכולין להוסיף מחול על הקודש, פסח שאני דזמן אכילת מצה אינה אלא בלילה. וכתב בתרומת הדשן (סי' קל"ז) ואף על גב דקודם שיסיים ההגדה ויגיע לאכול מצה ומרור יהיה לילה ממש, מכל מקום כוס של קידוש שהוא אחד מד' כוסות, וגם אכילת שאר ירקות ויתר שנוי דעבדינן כדי שישאלו התינוקות, וכל שכן ההגדה עצמה, בעי נמי דלהוי בשעה שראוי לאכול מצה ומרור, דכל הני אמצות מצה ומרור שייכי וגמרי. ודרשינן והגדת לבנך כו', בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. רצה לומר בשעה שראוי לאכול מצה ומרור, דהא מבעוד יום נמי היה יכול להניח לפניו. ואם כן על כרחך אין לומר קודם הלילה ממש.
סימן תרטו
ושוטפין הכוסות, ומוזגים הכוסות לכל אחד רביעית הלוג, דהיינו ביצה ומחצה. ובירושלמי (שקלים פ"ג ה"ב) מצוה לחזור אחר יין אדום. ונראה לי שאם הלבן יותר טוב ממנו שהוא קודם. ויין מבושל כתב רב האי גאון שאין יוצאין בו, וכן הוא בהלכות גדולות. ובירושלמי (שם) יש שיוצאין במבושל ובקונדיטון, כן הסכים מהר"ר שלום (מהר"ש מנוישטט סי' מ"ה). במקום שאין היין מצוי, כתב מהרי"ל (מאכלות אסורות בפסח י') דנוטלין לד' כוסות מי דבש שקורין מי"ד, ויש אוסרים. ונראה דלעניין ד' כוסות יש לסמוך אמאן דאמר דמקדשין בשאר משקין אם הוא חמר מדינה, כמבואר בטור או"ח סי' רע"ב.
סימן תרטז
כתב הרשב"א (ח"א סי' רל"ח) מי שאינו שותה יין כל השנה כולה מפני שמזיקו או שונאו, שאלת מהו שיעשה הסדר על הפת. תשובה. מסתברא שכל שיש לו יין צריך לדחוק עצמו ולעשות עצמו כר' יודא בר אילעי, דלא הוי שתי חמרא ושתי ד' כוסות, ואמר חוגרני צדעי מפסחא ועד עצרת. וכרבי יונה דגרסינן בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) ר' יונה שתה ד' כוסות בלילא דפסחא וחויק רישא עד עצרתא. והא דר' יודא בר אילעי איתא בנדרים פרק הנודר מן המבושל (מט ב).
סימן תריז
ולעניין נטילה יש מי שאומר שאין ליטול כלל קודם הקידוש, ויש מי שאמר שמי שרגיל ליטול קודם הקידוש בשאר ימות השנה יטול גם עתה. ומורי הגאון מהרש"ל ז"ל כתב בסדר שלו (שו"ת מהרש"ל סי' פ"ח) וז"ל, כל אחד צריך לשפשף אחר שהסיך כדי שיהא מחויב ליטול ידיו קודם שיקדש, דאם לא כן הוי כנוטל ידיו לפירות שהוא מגסי הרוח (חולין קו א), ובהיסך רגליו בלא שפשוף אף נטילה לא בעי, בפרט מאחר שהידים נקיות הן, שהרי בא מבית הכנסת. ולקדש קידוש בלא נטילה גם כן אינו מן הראוי, כדי שלא לשנות מכל הקידושים שבשנה שנוטלים ידיהם מקודם, אף שקצת היה ראוי ליטול ידיו אחר הקידוש בכל השנה כל שכן האידנא, שהרי בלאו הכי צריך אחר כך נטילה לאכילה. ועוד אם תשנה תוציא לעז על כל הנטילות בשנה שבאו קודם הקידוש שלא באו כהלכה. וכשיטול ידיו לא יברך על נטילת ידים אלא אשר יצר, שהרי אין מברכין על נטילת ידים אלא לאכילה או לתפילה, כאשר כתב האשירי והטור אחריו (סי' תע"ג). ומה שכתב הטור הרוצה לצאת ידי כולם שיסך רגליו וישפשף כו', לא הורה נכונה, והגאון מהרא"י בסדר השלחן שלו השיגו מדברי עצמו כאשר כתבתי עכ"ל.
סימן תריח
ויקדש בורא פרי הגפן, ובשבת ויכלו, במוצאי שבת יקנה"ז. ואין מברכין על הבשמים מכמה טעמים, ומסקנת התוס' במסכת ביצה (לג: ד"ה כי) דשמחת יום טוב משיב הנפש. וכתב מהרי"ו בדרשותיו (סי' קצ"ג) וז"ל, יש נוהגין לעמוד בשעת הבדלה וכן בכל ימות השנה נוהגין לעמוד. נראה לי הטעם משום דכתיב גבי הבדלה לכם, שנאמר (ויקרא כ, כה) אשר הבדלתי לכם עכ"ל. ולא נהירא לי, דאף בשאר ימות השנה היה מן הראוי להבדיל מיושב כדעת המרדכי (ברכות סי' קמ"ה) רק שנהגו כך, וחלקו דהאידנא אין נזהרין לשתות, ואין רגילין בקביעות ישיבה והסיבה, כמו שכתב מהר"י מול"ן ז"ל בתשובה (סי' קכ"ד). אבל האידנא שקבעו עצמן לאכילה בקביעות ישיבה והסיבה, בודאי אין לעשות כי אם מיושב. גם לעשות הקידוש וברכת בורא פרי הגפן מיושב והבדלה מעומד, אינו נכון לחלק הבדלה משאר ברכת פרי הגפן, שאם כן תוציא לעז על כל ברכת פרי הגפן שבשעת הבדלה שהם מעומד שלא כהלכה, אלא יש לעשות או כולם מעומד כמו בשאר ימות השנה, ובמוצאי שבת שחל בו יום טוב יש לעשותם כולן מיושב, ולא מקצתן מיושב ומקצתן מעומד, וכן לא ראיתי רבנן קשישי דעבדי הכי.
סימן תריט
ואינו מברך שעשה ניסים. יש מפרשים לפי שעתיד לאומרו בלפיכך, את כל הניסים האלו כו'. ויש מפרשים משום דסומכין על מה שאומרים אשר גאלנו. ומהר"י מולי"ן (סדר ההגדה י"ח) דחה דעות הללו, וכתב משום דמצוה הכתובה בתורה היא, ואין מברכין שעשה נסים אלא אמצוה דרבנן, כגון חנוכה ופורים, דתיקנו הברכה משום הנס, אבל מצות ופסח דאורייתא גם אם לא הנס. ובשם רב עמרם ז"ל מצאתי וז"ל, לא לטעי אינש למימר שעשה נסים, דיום ישועה הוא ועדיף מנסים ע"כ.
סימן תרכ
ושותין בהיסבת שמאל רוב רביעית. ואם היה כוס גדול שיש בו ב' רביעיות, שותין בו ב' או יותר לפי הרביעיות ויוצאין. ואחר ששתה מלא לוגמיו אפילו מכלי קטן שאינו מחזיק רביעית, משקה לבניו ולבני ביתו הקטנים. והרמב"ן כתב שצריך לשתות רוב מכל כוס אפילו מחזיק כמה רביעית, וכ"כ מורינו הר"ר שם טוב, עכ"ל ארחות חיים. וכן לכל ד' כוסות דין אחד להם לברך בורא פרי הגפן ולשיעור ולהיסב לכתחלה, ובדיעבד כתב האגודה בפרק ערבי פסחים (סי' צ"ב) וז"ל, ונראה דעתה בזמן הזה לא יחזור וישתה אם שכח ושתה בלא הסיבה, כי כדאי הוא ראבי"ה (ח"א סי' תקכ"ה) לסמוך עליו, שכתב שעתה אין להסב דאין דרך שרים עתה לעשות כן, וכן הוא דעת מורי ז"ל בסדר שלו.
ולי נראה אם לא שתה כוס ג' או ד' בהסיבה אין צריך לחזור ולשתות בהסיבה, דיש בו חשש שנראה כמוסיף על הכוסות, אבל בשני כוסות ראשונות יחזור וישתה בלא ברכה. וכן יש למידקי קצת מתוך לשון התוס' פרק ערבי פסחים (קח. ד"ה כולהו) וז"ל, וכל ד' כוסות צריכין הסיבה בשעת שתייה. וצ"ע אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה, וכן אם בכוס ג' לא היסב אם יכול לחזור ולשתות בהסיבה אף על גב דבין ג' לד' לא ישתה ע"כ. ומדקדקי בלשונם וכתבו בתחלה אם יחזור וישתה, ולא כתב אם יכול לחזור, ואם בכוס ג' לא היסב כתבו אם יכול לחזור. משמע דהכי פירושו צ"ע אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה, פירוש אם מחויב לחזור, אבל רצה לחזור בלא ברכה ודאי יכול לחזור. ואם בכוס ג' לא היסב צ"ע אם רצה לחזור אפילו בלא ברכה אם יכול לחזור. ומדקמספקי בה התוס' ממילא בזמן הזה כדאי הוא הראבי"ה לסמוך עליו ואין צריך לחזור בכוס ג'. והוא הדין בהא דכתבו הפוסקים דאשה חשובה צריכה היסבה, והמרדכי (תוספות ערבי פסחים סי' תרי"א) כתב דהאידנא כל הנשים שלנו הוויין חשובות וצריכין הסיבה, אנו לא נהיגין הכי דסמכינן אראבי"ה.
סימן תרכא
ברכה אחרונה דכוסות איתא בה פלוגתא דרבוותא. ואמר מהר"ש דנראה לו לנהוג כהרא"ש (פ"י סי' ט"ז) דפסק דאין לברך ברכה אחרונה על שום כוס עד אחר כוס רביעי. והממעט בברכות לא הפסיד, וטוב יותר מלברך ברכה, לבטלה, וכן דרש מהר"י סג"ל ברבים לנהוג כדברי הרא"ש, וכן הוא מסקנת הטור (סי' תפא), וכן כתב הר"ר יונה, וכן נוהגין.
סימן תרכב
הא דלא מברכין על ד' כוסות אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשתות ד' כוסות, אעפ"י שיש להם סמך מן התורה. לפי שהן מופסקים. ועוד דהאיך יברך על הכוסות וצונו לשתות ד' כוסות בלילה הזה, והלא שנים מהם דשל קידוש ודשל ברכת המזון מחוייבים בשאר יום טוב נמי (מהרי"ל סדר ההגדה י"ח).
סימן תרכג
אחר ששתה כוס ראשון, אפילו אם ירצה לשתות כמה פעמים הרשות בידו. וכתב אבי העזרי (ראבי"ה סי' תקכה) רק שיכון על לבו שלא יצטרך לברך פעם ב', שלא יהא כמוסיף על הכוסות. וכן כתב מהר"ם ששאלוהו אם יכולין לברך על שנוי היין הטוב והמטיב בלילי פסח, והשיב שיכולין לברך שאינו נראה כמוסיף אלא אם כן יברך בורא פרי הגפן כמו שמברך על ארבע כוסות.
סימן תרכד
ונוטלין ידיו לטיבול ראשון. ואין לברך על ההיא נטילה, דאינה רק חומרא בעלמא משום סרך תרומה, ולדידן האידנא לא שייך. ומה שכתוב בסדורים ברכת על נטילת ידים בנטילה זו, היינו לפי המנהג שבימים קדמונים שהיו אוכלין תרומה דבעי נטילה, כך הוא דעת התוספות בפרק ערבי פסחים דף קט"ו (ד"ה כל) ודעת מהר"ם ומהר"י מול"ן. וזה לאותן דלא היו נוטלין קודם קידוש, אבל מי שנהג כדעת מור"י ז"ל דשפשף ונטל קודם הקידוש, אם כן ממילא לטיבול לא בעי נטילה, דלא עדיף ההיא טיבול מאכילה ממש, שהרי בכל השנה לא הוי קידוש הפסק ואוכלין ע"י נטילה דמקודם קידוש, כל שכן טיבול.
סימן תרכה
ויקח איפך או פיטרזי"ל אבל מרור לא, דאחר שמילא כריסו ממרור בטיבול ראשון יברך על אכילת מרור בתמיה. וטובלו במי מלח, ויברך בורא פרי האדמה, ואין צריך הסיבה. וברכה אחרונה לר"י חייב לברך ולרשב"ם אין צריך וכן הסכים הרא"ש. ומורי ז"ל הכריע ליקח פחות מכזית כדי להוציא נפשו מפלוגתא (מהרי"ל שם).
סימן תרכו
ויבצע מצה אמצעית לשנים, דאם יבצע הראשונה יהיה המוציא על השנייה, ואסור משום דאין מעבירין על המצוות, אבל עתה יהיה המוציא על הראשונה, ואין מצוה בשבירת מצה לשנים. והא דלא מבצעים השלישית ויברך ברכת המוציא על הראשונה ואכילת מצה על השנייה, דצריך לברך אכילת מצה על הפרוסה כדרכו של עני, ואי היה בוצע השלישית היה מברך אכילת מצה על השלימה דאין מעבירין על המצוות. וק"ל נ"ל (ספר המנהגים ליל הסדר).
סימן תרכז
וישים החציה בין השלימות, וחציה ישים תחת המפה לאפיקומן, זכר למשארות צרורות בשמלותם על שכמם (שמות יב, לד). וכתב מורי ז"ל (שו"ת מהרש"ל סי' פ"ח) שראוי לכורכה בתוך המטפחת וליתנה בין הכרים ולא להצניע בלבד. ומהרי"ל (סדר הגדה כ"א) כתב ליקח חלק הגדול לאפיקומן, וכן כתב מור"י ז"ל (שם).
סימן תרכח
והא דפורסים אפיקומן סמוך להתחלת הא לחמא עניא, לפי אותו פירוש דדרכו של עני בפרוסה (מהרי"ל שם).
סימן תרכט
ויגביה הקערה ויתחיל הא לחמא. וכתב גדול בדורו מהר"י מול"ן ז"ל (שו"ת מהרי"ל סי' נ"ח) כשמתחיל הא לחמא מגביה הקערה וגם אוחז המצה בידו, ועם הגבהתן מסלקן מן השולחן לגמרי עד שמגיע לעבדים היינו לפרעה, כדברי בעל הסמ"ק (מצוה רכב) שעונין עליו דברים. ולכן תהיה מגולה קצת בשעת ההגדה, דאי הוה מכוסה הוי כמאן דליתא דמי, כדאשכחן בפריסת מפה בשבת לטעם שלא יראה הפת בושתו. אך כשנוטל הכוס בידו כשמגיע ללפיכך נכון לכסותו מהאי טעמא שלא יראה הפת בושתו, וכן מנהג נקיי הדעת ע"כ.
סימן תרל
ואין לשבש ולומר כהא לחמא או הא כלחמא, כי לשון הפסוק (שמות טז, לב) הוא למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם וגו'. ועל כן נכון לומר כנוסח הקדמוני הא לחמא עניא. ונקרא לחם עוני לפי שעונין עליו דברים כגון קריאת ההגדה והלל. דבר אחר מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. דבר אחר מה עני הוא מסיק את התנור ואשתו אופה לפי שאין לו עבדים ושפחות, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר עשיית מצה שלא תחמץ (פסחים קטז א). דבר אחר לפי שאין לשין אותה אלא כשיעור קרבן עני דהיינו עשירית האיפה הבאה בדלי דלות (שבלי הלקט סי' רי"ח).
סימן תרלא
כל דצריך ייתי ויפסח. נמצא כתוב בשם רבי ישעיה דלא גרסינן ליה לפי שאין לנו פסח עתה. ויש כותבין דיש לאומרו, ומפרשים כמו ויפסע, כלומר יעבור עלי ויסעוד אצלי. ויש מפרשים שיש לאומרו לפי שהוא מתוקן על סדר הפסוקים, ועוד שלחובה עלינו לעשות דבר זכר לפסח שהרי אנו עושים שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ועוד שאנו אוכלים אפיקומן זכר לפסח, לפיכך ראוי והגון לאומרו. ויש מפרשים כל דצריך כלומר כל מאן דצריך צרכי פסח כגון כרפס חרוסת ומרור וד' כוסות ייתי ויפסח, כלומר יקח ממני צרכי פסח. ויש מפרשים ייתי ויפסח, רצה לומר יחוג עמנו.
סימן תרלב
יש אומרים שבשעת ההגבהה ההיא צריך להסיר השני תבשילין, שלא יהא נראה כמגביה קדשים, וכן כתב הר"ר יוסף טוב עלם בפיוטו. וכתבו תוספות בפרק ערבי פסחים והרשב"ם (קטו ב) דאין צריך, דדוקא כשאמר פסח שהיו אבותינו אוכלין, בהא קאמר שלא להגביה, כדי שלא יהא נראה כאילו הקדיש בהמתו מחיים לכך. אבל במה שמגביה הקערה אינו נראה בזה כאילו הקדיש בהמתו, הלכך אין צריך להסירו. ועוד לחד טעמא דלעיל הרי צריך לומר כל דצריך ייתי ויפסח והיאך יסירנו.
סימן תרלג
ומה דלא מברכין על ההגדה, לפי שאינו אלא סיפור דברים. ויש מפרשים לפי שזאת המצוה היא מצוה שאין לה שיעור וקצבה, שאפילו בדיבור בעלמא בסיפור יציאת מצרים יוצאין, אלא כל המרבה הרי זה משובח.
סימן תרלד
כוס שני מוזגין לו בבא לומר מה נשתנה כדי שישאלו התנוקות מה מוזגין עוד לשתות כולי האי ולא אוכלין מידי. ומטעם זה עוקרים הקערה קודם שיתחיל מה נשתנה כדי שישאלו התנוקות למה מסלקין הקערה ועדיין לא אכלנו. ואם שואל אז משיבין לו דאין לנו לאכול עד שנודה להקב"ה על שעשה לנו נסים ואז שואל מה הם הנסים. אז אומר עבדים היינו דאל"כ מה עניין תשובת עבדים היינו לשאלת עקירת הקערה כ"כ מהרי"ל בשם רבינו שמחה:
סימן תרלה
נמצא כתוב בנימוקי רבינו שמחה, אם יש שם קטן השואל אז אינו אומר כל ההגדה, וראייה בגמרא (פסחים קטו ב) דאמר התם פטרתנו מלומר מה נשתנה (מהרי"ל שם כ"ד). ומתחיל מיד עבדים היינו ומחזיר הקערה לפניו קודם שיתחיל עבדים היינו, לקיים פירוש לחם עוני שעונין עליו דברים, ולכן יהיה אז המצות מגולות.
סימן תרלו
חכם מה הוא אומר, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם. פסוק זה כתוב בפרשת ואתחנן (דברים ו, כ) וכתיב בתריה ואמרת לבנך עבדים היינו וגו', ויתן ה' אותות ומופתים וגו', ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו וגו', ויצונו ה' לעשות את כל החקים וגו'. מצאתי בשם רבינו קלונימוס ז"ל, זו היא השאלה של בן חכם למה אנו אוכלים החגיגה קודם הפסח, והלא הפסח עיקר הנס, והיה לנו לאוכלו תחלה. אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, שלפיכך אנו אוכלין החגיגה תחלה לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, בגמר אכילה כשנפטרין מתוך סעודתן אנו אוכלין הפסח כדי שיהיה טעם הפסח בפיו. ולאחר שיאכל הפסח אין מפטירין אפיקומן כלומר אפיק"ו מינ"י מזו"ן לקינוח סעודה, שלא להפקיע טעם הפסח מפיו. וזהו שאנו אוכלין מצה באחרונה זכר לפסח מקדש. ואמרינן התם כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן (פסחים קיט ב). וכן מצאתי בשם ר' ישעיה ז"ל.
סימן תרלז
כתוב במקצת ספרים אשר צוה ה' אלהינו אותנו, וטעות הוא כי כן הוא לשון הכתוב אשר צוה ה' אלהינו אתכם. ומה שאמר אתכם ולא אותנו, פי' ר' צדקיה בר בנימין ז"ל, שאין בזה מוציא עצמו מן הכלל כיון שאמר אלהינו, אלא לפי שאין שוחטין פסח על הקטן אמר אתכם (שבלי הלקט סי' רי"ח).
סימן תרלח
כשאומרים אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כתב ה"ר יחיאל בספר תניא מנהגנו לאחוז חצי המצה הטמונה במפה שהיא אפיקומן ולהראותה לכל בני המסיבה כלומר שהיה זכר לפסח.
סימן תרלט
כשאומר דם ואש ותמרות עשן, צריך להטיף מן הכוס לחוץ. וכן בעשר מכות ובדצ"ך עד"ש באח"ב, סך הכל ט"ו, כנגד חרבו של מלאך המות שיש לו ט"ז פנים. רוקח.
סימן תרמ
גרסינן בפרק ערבי פסחים (קטז ב) אמר רבא מצה צריך להגביה. פירוש כשאמר מצה זו שאנו אוכלין צריך להגביה המצה כדי להראותה לכל בני המסיבה. ומצאתי כתוב שצריך ליטול בידו הפרוסה, כי הוא לחם עני שמברכין עליה אכילת מצה. מרור צריך להגביה. בשר אין צריך להגביהו שלא יאמרו בשר זה לפסח הוא ונראה כאוכל קדשים בחוץ. וכתב מהר"י מולן (סדר ההגדה אות כ"ו) אעפ"י שאין מגביהין הבשר, מכל מקום צריך להניח מגולה דהוי זכר לפסח.
סימן תרמא
ומגביה הכוס, ויכסה המצות שלא יראה הפת בושתו, ומתחיל בקול רם לפיכך, ובו ט' מיני שבח כנגד ט' תיבות בקדוש קדוש קדוש עד כבודו. רוקח.
סימן תרמב
בעניין ברכת הלל, איכא פלוגתא דרבוותא. ריצב"א היה מברך עליו ב' פעמים, אחת קודם אכילה ואחת אחר אכילה, וכן היה נוהג הר"ם מרוטנבורג, וכן כתב רב האי ורב צמח ורב עמרם. אבל הרי"ץ גיאת ואבי העזרי כתב שאין לברך עליו כלל, לפי שחולקים אותו לשנים לפני הסעודה ולאחריה, ואם כן היאך יברכו כיון שפוסקים באמצע, וכן היה נוהג הרא"ש, וכתב הטור (סי' תע"ג) וכן ראוי לעשות בכל דבר שיש ספק בברכתו שאין לברך דברכות אינן מעכבות. וכן מהר"ש ומהרי"ל לא היו מברכין, וכן היה נוהג מור"י ז"ל.
סימן תרמג
ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גאלנו. וצריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, דצריך להקדים זבח דהיינו חגיגה קודם הפסח שהוא נאכל על השובע. וכשחל פסח במוצאי שבת אומר מן הפסחים ומן הזבחים מהר"ש (מהרי"ל סדר ההגדה ל') ומהר"י ווייל (סי' קצ"ג) דאין חגיגה קריבה בשבת. ואין לומר שירה חדשה שהוא אומר על הגאולה שלעתיד, והיא נאמרה בלשון זכר לפי מה שדרשו רז"ל באגדת חזית (שהש"ר א, ג), לפי שכשיצאו ישראל ממצרים ירשו כנקבה הזאת שנוטלת עישור נכסים. כך ירשו ישראל ז' אומות שהן עישור שבעים אומות, לפיכך אמרו שירה בלשון נקבה אז ישיר משה את השירה הזאת. אבל לעתיד שיהיו יורשים הכל כזכר יאמרו שיר בלשון זכר, שנאמר (תהילים צו, א) שירו לה' שיר חדש. והפייט יסד בזולת אי פתרוס, שירות אלה בלשון שירה מיוסדים, כי תשועתם כיולדה לבא צרות ומספד תוקף שיר אחרון כזכרים לא יולדים, שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. ואם תתמה על שאמר שיר חדש דמשמע לעתיד, ואנו צריכין לחתום בגאולת מצרים דאמרינן קריאת שמע והלל גאל ישראל, דמשמע לשעבר, בתפלה גואל ישראל על העתיד, ואין כאן מעין החתימה סמוך לחתימה. אין זה תימא דשם גאולה אחת היא משמע להבא ומשמע לשעבר. וחותם ברוך אתה ה' גואל ישראל, על שם גאולת מצרים כמו שכתבנו, וכן כתב בספר תניא (הלכות ליל פסח).
סימן תרמד
ונוטל ידיו נטילה גמורה בברכת על נטילת ידים לברכת המוציא. ונטילה זו צורך הסעודה היא, משום דבסיפור ההגדה והלל הסיחו דעתם מנטילה ראשונה, ולא ידבר שיחה בטילה עד הברכה. ארחות חיים (מהרי"ל סדר ההגדה ל"א).
סימן תרמה
זה לשון האגור (סי' תת"ח) ואני המחבר אכתוב מנהג של מורי אבי ז"ל, שהיה לוקח ג' המצות, כלומר הפרוסה באמצע, ומברך על שלשתן המוציא כדי לקיים לחם משנה בב' שלימות, וגם לקיים מה דרכו של עני בפרוסה (פסחים קטו ב). ואחר כך הניח השלישית והחזיק בידו הראשונה והשנייה הפרוסה, ומברך על שתיהן יחד על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד כזית מכל אחת, ובזה יוצא כל הדעות והספקות ע"כ. וכן היה נוהג מהר"ש ומהר"י מול"ן, וכן הוא בספר תניא, וכן היה נוהג מורי ז"ל. ויאכל משניהם יחד כזית מכל אחת, ואם אינו יכול לאכול כשני זתים ביחד, יאכל בשל המוציא תחלה ואחר כך של אכילת מצה (טור סי' תע"ה). ויאכל בהסיבת שמאל. וכתב מהרא"י (תרומת הדשן) בכתביו סימן קנ"ב שכזית ראשון של המוציא אין צריך הסיבה.
סימן תרמו
ויקח כזית מרור וישקעהו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירתו. ומטעם זה כתב הר"ר יונה שצריך לנער החרוסת מעליו שלא יתבטל טעמו, ויברך על אכילת מרור, ויאכלנו בלא הסיבה, ולא יברך עליו בורא פרי האדמה. ופירש רשב"ם (פסחים קיד: ד"ה פשיטא) לפי שנפטר בברכת בורא פרי האדמה שבירך על הירקות בטיבול ראשון. ויש אומרים לפי שברכת המוציא פוטרתו, שהיא כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, אחר שהיא באה לצורך מצוה ואינו רשאי לאכול סעודתו בלתי יאכל מרור אחר המצה. ומטעם זה נמי אין מברכין על החרוסת, וכן השיב מהר"ש למהר"ר אנשיל (מהרי"ל סדר ההגדה ל"ה). ויש מפרשים מפני שהיא טפילה למרור, ותנן כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה (ברכות לה ב), והטעם זה עיקר, דאילו לטעם ראשון נהי דמחמת שהוא דבר הבא בתוך הסעודה מפטר מברכת פרי העץ, מברכת אכילת חרוסת מי מפטר, שהרי מצוה מדברי סופרים היא, והוי ליה לברך על אכילת חרוסת כמו על אכילת מרור. ולטעם האחרון ניחא והוא באורח חיים (טור שם) ובספר אבודרהם (עמ' כא).
סימן תרמז
מצוה לחזר אחר חזרת אפילו לקנותו בדמים יקרים. סמ"ק (סי' ר"כ, הובא בב"י סי' תע"ג).
סימן תרמח
ואחר כך יבצע מצה שלישית לכריכה. וכתב אבי העזרי (סי' תקכ"ה) שאין לטובלו בחרוסת, דשני טיבולים מצינו בזמן הזה, דרגילין למיעבד כהלל, ג' לא מצינו. ור' שמעיה בשם רש"י כתב, דצריך לטובלו בחרוסת, וכן כתב הרא"ש ז"ל (פ"י סי' ל') וטובלו בחרוסת, שכך היה הלל עושה, אוכל פסח מצה ומרור וטבל בחרוסת. וז"ל סמ"ג (הובא במרדכי תוספת ע"פ סי' תרי"א) רבינו יחיאל היה טובל הכריכה בחרוסת, דמאחר דהיה זכר להלל עבדינן כהלל דכרך פסח מצה בחרוסת, דאם לא כן היכן אכל חרוסת דידיה. וכן היה נוהג מהר"ש ומהר"י מול"ן (סדר ההגדה ל"ו), וכן כתב אבן הירחי. ומצאתי כתוב דכדי שלא להוסיף על הטיבולים, יטבול בראשונה שני זתים ויניח אחת לכריכה.
סימן תרמט
ואחר כך אוכלין ושותין כל צרכן. ומנהג לאכול ביצים טרם כל דבר, וכתב המהרי"ל (סדר ההגדה ו') טעמא דתרגום דביצה ביעא, דבעא רחמנא עלן ופרקינן. ומהר"ם כתב הטעם משום שליל ט' באב נקבע בליל פסח, ועוד זכר לחורבן שהיו מקריבין קרבן פסח.
סימן תרנ
ואחר גמר הסעודה אוכלין אפיקומן. ואמר מהר"י סג"ל דצריך לאכול כשיעור ב' זתים, דהיינו כביצת תרנגולת, דחביב הוא משאר המצוות דשיעורם בכזית שהיא חצי ביצה ונאכלת על השובע וגם כדי שביעה. ואם לא יוכל לאכול כולי האי, מכל מקום לא יפחות מכזית ובעי הסיבה (מהרי"ל סדר ההגדה ל"ח). ויהא זהיר לאוכלו קודם חצות (טור סי' תע"ז).
סימן תרנא
אם שכח ולא אכל אפיקומן ולא זכר עד שנטל ידיו, או שאמר הב לן ונברך, אוכל אפיקומן בלא ברכת המוציא. ואם לא נזכר עד שבירך ברכת המזון, אם נזכר קודם שבירך בורא פרי הגפן יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן, ויחזור ויברך ברכת המזון, ויברך בורא פרי הגפן וישתה הכוס. ואם לא נזכר עד אחר שבירך בורא פרי הגפן לא יאכל אפיקומן, ויסמוך על מצה שאכל בתוך הסעודה שכולן שמורות הן משעת לישה, כך היא הסכמת הפוסקים האחרונים.
סימן תרנב
כתב הרוקח (סי' רפ"ג) שאם נאכל האפיקומן בתוך הסעודה, יקח מצה אחרת ויאכל באחרונה, כי מצות שלנו בחזקת שימור הן.
סימן תרנג
וכתב עוד אל יהא לו אכילת אפיקומן למשא ולטורח, דאמרינן בנזיר (כג א) אכלו לשם אכילה גסה, עליו נאמר (הושע יד, ד) ופושעים יכשלו בם.
סימן תרנד
ואחר כך ירחץ המברך את ידיו ואינו מברך, ומוזג כוס שלישי לברכת המזון. ומצוה לחזר אחר זימון, וכן להודו כדי שיאמר לשנים הודו והם עונים אחריו. והא דנוהגים הבעלי בתים לברך ברכת המזון בעצמן בב' לילי פסח, כדי שיברך הוא על כל ד' כוסות, אבל אין קפידא אם יברך אחר, אגודה (פסחים סי' צ"ז). ובשם מהר"ש (מנהגי מהר"ש סי' שמ"ה) מפני שנראה גדול הבית ממה שעשה הסדר עכ"ל (ספר מנהגים ליל הסדר אות ט'). ויש מי שכתב (שם) משום דגרסינן פרק אלו נאמרים (סוטה לח ב) אמר ריב"ל אין נותנים כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר (משלי כב, ט) טוב עין יברך, אל תקרי יבורך אלא יברך, ועכשיו נראה בעל הבית טוב עין במה שמחלק לכל בני הבית ונוהג עצמו דרך חירות. וכן אמר בתחלת אגדה כל דכפין ייתי וייכול שבזה נראה טוב עין. גם נראה דאומר כל דכפין כו' כדי להראות עצמו בחירות, כי זה חירות ושמחה, ואם כן לו נאה לברך ולהודות, כי גלות מצרים היה ע"י רע עין, כי ר"ע עי"ן גימטריא ארבע מאות שנה, כמבואר בבחיי פרשת לך לך (בראשית טו, יג) ע"כ. ומהר"ם אומר שיכול ליתן לברך ברכת המזון בלילי פסח למי שירצה כמו שאר לילות של ימות השנה. תשב"ץ (סי' צ"ט).
סימן תרנה
ומוזגין כוס רביעי ואומר עליו שפוך חמתך על הגויים. והטעם מפני שד' כוסות אלו הם כנגד ד' כוסות של פורענות שעתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את האומות כמו שכתבתי לעיל, ואנו אומרים על כוס רביעי לפני הקדוש ברוך הוא, בזה הכוס אנו משלימין המצוה, מעתה עשה מה שהבטחתנו לשפוך אותן ד' כוסות של פורעניות על העכו"ם (אבודרהם עמ' רלה). ומנהגינו לפתוח הדלת, כדי לזכור שהוא ליל שמורים, ובזכות אמונה זו יבא משיח וישפוך חמתו על הגוים. ועוד להראות אמונתינו בביאת משיח, כאילו אנו מצפים ומקוים מחכים על ביאתו, אף כי יתמהמה, ובזכות זה יחיש ה' את גאולתינו וישפוך חמתו על הגויים.
סימן תרנו
וגומרין הלל, ואין חותמין ביהללוך רק אחר ישתבח, וחותמין בחי העולמים, כי למה לחתום תרי זימני (ספר מנהגים ליל הסדר ד"ה ולא). ואין לומר רננו צדיקים וגו', כי אינו מן המזמור של הלל הגדול, והוא תחלת המזמור של הודו לה' בכנור (מהר"י ווייל סי' קצ"ג).
סימן תרנז
מורי מהר"ש ז"ל היה מברך בורא פרי הגפן מיד אחר חי העולמים. וכתב שהרי כל הפוסקים כתבו מיד אהר נשמת מברך. ומהר"ם היה שותה כוס הד' לאחר שיאמר כי לו נאה כדי שלא יהא צמא קודם שישכב, וכן הוא בסידורים (תשב"ץ קטן צ"ט).
סימן תרנח
ואחר כוס רביעי מברך ברכה אחרונה מעין שלש, ואין שותין עוד רק מים. ובחדושי מהר"י ויי"ל (סי' קצ"ג) אוסר אפפי"ל טרנ"ק.
סימן תרנט
מהר"י מול"ן בסיום אז רוב נסים לא היה אומר ויהי בחצי הלילה. וכן בסיום אומץ גבורותיך אין אומר ואמרתם זבח פסח. אכן טרם פתיחתן אומרים, ואז קאי עליהם אז רוב נסים ואומץ גבורותיך (מהרי"ל סדר ההגדה מ"ו). ומצאתי בסדורים ישנים שאז רוב ניסים אומרים בלילה ראשונה, ואומץ גבורותיך בליל שנייה.
סימן תרס
וחייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים, ולספר בנסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו עד שתחטפנו שינה, אורח חיים (טור סי' תפ"א). ואין קורא קריאת שמע על מטתו כי אם פרשה ראשונה שמע ישראל, כי ליל שמורים הוא מן המזיקים, לכן אין לנעול דלתי הבית, אור זרוע. ואשרי מי שכוונתו לשם שמים.
סימן תרסא
הנה אסדר הסדר בדרך קצרה, יהא שלחנו ערוך ועליו קערה. ובה ג' מצות סדורין, זכר להיוצא מבית האסורין. ומסמנים אותה כמו קופת הלשכה, עליונה למוציא ושנייה לאפיקומן ושלישית לכריכה. ואם נשברה אחת מהנה, אזי להאמצעית תקחנה. ויהיו שני תבשילין אחת מבושל ואחת צלויה, והן ביצה וזרוע נטויה. ואף בשבת יהיה זה דבר נחוץ, ואדרבא המדקדק נראה כמקדיש קדשים בחוץ. ושני מיני ירקות חסא וחזרת, ואם אינם יקח אחרת. ומי מלח וחרוסת, ושוטפין ומוזגין הכוסות. ויין אדום בדמים יקרים קנהו, ואם הלבן משובח אז לא תביט אל מראהו. וישפשף ויטול בלא ברכה, כי כל השנה עשה ככה. ויקדש פרי הגפן ואשר בחר בנו, ויברך ברכת שהחיינו. ובשבת ויכלו תהיה ההתחלה, ובמוצאי שבת נר והבדלה. ואינו מברך על הבשמים, גם לא שעשה נסים מפורסמים. וישתה בהיסבת שמאל כפי יכולת, ולפחות כביצת תרנגולת. וכולם שוים לשיעור ולהיסבה ולברכה ראשונה, ואחרון אחרון חביב בברכה אחרונה. ומי שלא נטל קודם הקידוש צריך רחיצה, ומי שנטל קודם אין הקידוש הפסק וחציצה. ויקח איפך פחות מכזית, ויטבול במי מלח להנצל משמור ושית. ויברך הבורא והקונה, ולא יברך ברכה אחרונה. ויקח מצה שנייה ויבצענה, וחלק הגדול יטמין מי ימצאנה. גם יכרוך אותה במטפחת, כדי דצרורות בשמלותם לא יהא נשכחת. וחציה השנייה ישוב למקומה, ויגביה הקערה ויתחיל בקלא רמא. הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, השתא הכא לשנה הבאה בירושלם. ואין צריך להסיר לא הביצה ולא הבשר. ומוזגין כוס שני כדי שישאול התינוק על אחת מהנה, ואם אין שואל לעצמו מה נשתנה. ואומר עד עבדים היינו בניגון מלה במלה, ואז יחזיר הקערה לפניו כבתחלה. ומשיתחיל עבדים יהיו המצות נגלים ולא נסתרים, לקיים לחם עוני שעונין עליו דברים. ובמצה זו צריך להגביה להראותם, ומרור זה דינו כמותם. ובפסח זו אף על פי שאסור להגביה הזרוע, יהא צופה בה ורואה. ואז המצות במפה יכסה, וכוס ישועות ישא. ומתחיל לפיכך אנחנו חייבים להודות לאל, עד ברוך אתה ה' גאל ישראל. וישתה כוס בחדוה ודיצה, ויטול ידיו ויברך על הרחיצה. ויתפוס הג' מצות כולם, ויברך למלך עולם. המוציא לחם ומזון, ומיד יברך על אכילת מצה בחיפזון. ויאכל שני זתים דהיינו כביצת תרנגולת, ואם הוא מבלתי יכולת. או זקן או חולה, יאכל כזית של המוציא תחלה. ואחר כך יאכל של אכילת מצה בהיסבה, דרך חדוה ודיצה. ויקח מרור ובחרוסת ישקענה, וינער החרוסת ממנה. שלא יתבטל טעם מרירות, ואז יברך על אכילת מרור במהירות. ואז יקח המצה הרבוצה תחת, לכרוך עמה מרור וחרוסת באגודה אחת. ויאכלם ביחד בלא ברכה, דבזמן שבית המקדש קיים עשה הלל ככה. ואחר כך אוכלין הסעודה, וזאת לפנים ביהודא. ליקח מצה הטמונה, ולאכול ממנה כזית באחרונה. ואם הם שבעים מרזון, ירחץ המברך ברכת המזון. ומוזג כוס אחרון, ואז בשיר ירון. שפוך חמתך על עובדי פסילים, וינתנו אויבינו בפלילים. ויפתחו דלתות ואשנבים, לזכור בימות משיח לשער בת רבים. ויגמור הלל והלל הגדול עד הודו לאל השמים, וחותם רק בישתבח כי אין לחתום פעמיים. ואז יהיה הכוס מסובב בברכות, ומתחיל בשירות ותשבחות. אז רוב נסים הכתוב לפניך, ובליל שנייה אומץ גבורתיך. וכל המרבה לספר הרי זה משובח ומהודר, צדקתו עומדת לעד וישועתו לדור דור. חסל סידור פסח כהלכתו במשפטו וחקתו, ואל ברחמיו ממעונתו, ישפיע את ברכתו, ויביא אותנו אל הר ציון מקום שכינתו, ואז נשיר שיר חדש ובקהל חסידים תהלתו.
סימן תרסב
למחר נכנסים לבית הכנסת ומתפללין, והקהל מתפללין במוסף משיב הרוח ומוריד הגשם רק במנחה מפסיקים. ואין אומרים עד מוסף שמיני עצרת, כן מסיק במנהגים (הגהות מנהגים פסח י'). ומה שנהגו להתפלל טל ביום טוב ראשון של פסח, כי אז אוצרות טללים נפתחים, וכן מוכח בפרקי ר' אליעזר בפרק ל"ב, דאמר התם הגיע ליל יום טוב הראשון של פסח קרא יצחק לבנו עשו הגדול ואמר לו, בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחות כו', עשה לי מטעמים כדי שאברכך כו'.