מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · דיני חלה
סימן תקפד
כתב רש"י בהלכות פסח (האורה ח"ב ל"ט, מחז"ו סי' ל"ה), הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו להפריש תרומה, ומפריש ממנה לכל הפחות כזית. ולא יאמר להפריש חלה דלא ברכה היא. ופירושו חלה היא עוגה וחררה ואין בו שום הפרשה כלל, וחלה תרימו תרומה כתיב (במדבר טו, יט). והכי קאמר חלה אחת מן העוגות תרימו לשם תרומה. ומיהו תרומה נקראת ותרומה שמה ואין לשנות. ועושים אותה כזית שהפריש דק ומרחיבו כעין חררה מדקרי ליה קרא חלה, ואחר כך משליכו לאור ושורפו באש. ונראה מתוך דבריו דיעשה כן כל השנה, לעשות אותו כזית שהפריש עוגה קטנה לא בפסח בלבד, לא כמו שראיתי רוב העולם נוהגין בשאר ימות השנה, שורפין החלה כמות שהיא בלי שום תיקון, ובפסח עושין אותה כעין עוגה, ומאי שנא פסח משאר ימות השנה בעניין זה. ובבית מהר"ש היו שורפין את החלות גם בפסח בלי שום תיקון. והנכון לעשות כרש"י גם בשאר ימות השנה.
סימן תקפה
כתב עוד (מחז"ו שם סי' ל"ו) בשם רבו רבינו יעקב בר יקר, המפריש חלה ביום טוב האיך יעשה. מפריש עוגה קטנה בלא ברכה, ויאפה אותם עם שאר עוגות, ואחר אפייה יצטרף הכל בכלי אחד העוגות והתרומה, ונראין כאילו הן מחוברות ביחד, והסל מצרפן לחלה. ומברך עליה ומצניעו עד חולו של מועד כמו שהיא אפויה וישרפנו בחולו של מועד, וכן כתב הר"ר שמואל מפלייז"א, וכן הוא באו"ח. אבל לקרא לה שם קודם שתאפה לא, לפי שמשקרא לה שם אסור לאפותה שלא לצורך אכילה, וגם אין שורפין קדשים ביום טוב. ואם שכח וקרא לה שם חלה ובירך קודם אפייה, תטיל לצונן, שלא תחמיץ עד אחר יום טוב, ושורפה.
סימן תקפו
בפרק אלו עוברין (פסחים מו א) ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה. רי"ף (שם יד ב) והגאונים (שערי תשובה סי' קס"א) ור"י (תוס' שם) פירשו דווקא בחלת ארץ ישראל, אבל בחלת חוץ לארץ אין צריך, אך יוכל לקרות שם דחזי לכהן קטן או לכהן גדול שטבל לקריו ולא נהגו כן. אך כר' אליעזר דאמר לא תקרא לה שם, אגודה (פסחים סי' מ"ד). וכן היה מהרי"ל דורש ברבים שלא ליתנו לשום כהן (מהרי"ל חלה אות ו'). וז"ל האגור (סי' תשס"ג) לשון מורי אבי מהר"ר יודא לנד"א בתשובה, ועל עניין החלה בלילי פסחים, ודאי מנהגא דידן ודרבנן קשישי שהיו בדורינו כדמסיק רבי כר"א פרק אלו עוברין, וכן נהגו ר' יעקב בר יקר ורש"י, וכן דעת הרמב"ן, ואיננו מחלק בין חלת חו"ל לחלת ארץ ישראל, ור"י שחלק לעצמו חילק. וגם מהר"ם כתב שאותו המנהג טוב ונכון הוא כדי להסתלק מן הספק. וכדאי הם אלו שלשה אבירי ישראל לסמוך עליהם שלא ליתנם לשום כהן.
סימן תקפז
כתב רש"י ז"ל (האורה ח"ב ל"ט, מחז"ו סי' ל"ו) ובשאר ימים טובים שאינן של פסח, שאין לחוש בהם משום חימוץ, יברך עליה מיד ביום טוב, ומפרישה ומניח אותה כמו שהיא עיסה עד לאחר יום טוב, ואחר כך שורפה בימות החול, וכן הוא באו"ח. ומהרי"ל (חלה אות ז') דרש מתי שאופין ביום טוב נכון לעשות עם החלה כדפרישית לעיל, ע"י צירוף להפרישה אחר אפייה. דמה שנוהגין להפריש עיסה ולהחזיקה כך בלי אפייה עד אחר יום טוב לאו הגון היא, משום דאז נדבק העיסה במקום הנחתה ואתי לזלזולי בחלה.
סימן תקפח
ואם נאפת העיסה, ושכח ולא הפריש ממנה חלה, בין ביום טוב בין בחול, יבצע מן העוגה לאחר אפייה ויברך עליה כאילו היה מפריש מן העיסה. וכן נמצא בתשובת הגאונים ז"ל, ובאלו שלשה מצות הצריכים להיות שלימות, אם שכח ליקח מהן חלה עד שנאפו השלשה מצות, כגון ליל ראשון או שנייה, כיצד יעשה. טוב כשיבצע מצה השנייה לאפיקומן, אז יניח השני מצות שלימות ושבורות בכלי לצרפם ויכסם, ויקח פרוסה קטנה מן הבצוע ומברך, וישמור אותם לחול המועד ושורפה. ואפילו אם שכח ואכל קצת יפריש על המותר, דחלת חוץ לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, כדאיתא בהדיא בבכורות פרק עד כמה (כז א).
סימן תקפט
בתשובת הגאונים ז"ל אם ספיקא לו לאדם מן הפרשת חלה אם הפרישה אם לאו, מפריש אותה בלא ברכה. שבולי לקט (סי' רי"ב).
סימן תקצ
ואם לקח ממקצת העיסות וממקצת לא לקח ונתערבו, צריך ליקח חלה מכל אחד ואחד, או ילוש עיסה אחרת ויקח ממנה גם כן על אותן שנתערבו. ואם מכיר מצה אחת שחייבת בחלה נוטל ממנה על האחרות (רמ"א סי' תנ"ז ס"א).
סימן תקצא
כתב מהרי"ל (חלה אות א') נכון לעשות לה מדורה בפני עצמה במקום שאין מבשלין שם, או בתנור שאופין בו המצות טרם הורדו תוכו המצות, שאז ידועה לו שלא תבא לידי הנאת ישראל טרם כלייה איסורא. וכן איתא בפ"ק דביצה (ד ב) היכא דמקלי קלי איסורא, דלא מקרי הנאה בתר הכי.
סימן תקצב
תנור שאופין בו חמץ, צריך ליזהר כשיסיקוהו כדי לאפות בו מצה שילכו הגחלים על פני כולו, ואין די לו בלהבה, דכמו שבולע ע"י הגחלים כך פולט ע"י הגחלים, ושיהו ניצוצות נתזין ממנו. הלכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק, אלא אם כן כיון להתירו לצורך פסח, כי שמא לא הלכו גחלים על פני כולו, כל זמן שלא כיון לכך. ויש נוהגין להטיל בו קרקע חדש כדי שלא יצטרכו היסק, ומנהג יפה הוא.
סימן תקצג
מהר"ש הקפיד על מי שהוציא המצות קודם שנאפו ויחזירם לגמור אפייתם, אולי יתחמצו טרם החזירם (מהרי"ל אפיית המצות אות כ"ח).
סימן תקצד
מצה שנכפלה, אם הוא בערב פסח פורסין מקום הדיבוק והשאר מותר, ובפסח המצה כולה אסורה. כן הורה מהר"ש ומהרא"י בתרומות הדשן סימן קכ"ז. ודווקא שנדבק הכפל לגמרי, אז אין האור שולט בנתיים ונתחמץ, אבל אם אינו מדובק לגמרי דאז האור שולט לית לן בה. וכן חטה הנמצאת במצה בערב פסח התיר הסמ"ק (מצוה רכב) המצה כולה בנטילת מקום החטה, אבל בפסח הצריך מהרי"ל (שם אות ל"ב) שריפה לאותה מצה, והצריך מדורה לעצמה. ואם נמצאת בעיסה היה אוסר מהר"ש ומהרי"ל כל העיסה, וכן נוהגין.
סימן תקצה
יאמר אדם לחבירו האופה עמו, אם הוחלפו מצות שלנו ביחד יהא חילוף ומתנה גמורה, דחיישינן שמא ישכח אכילת אפיקומן או נאבד, ואז סומכין על מצת שאכל ובלא דיליה לא נפיק. וראב"ן כתב דצד גזל יש בו, מההיא דנתחלפו לו כליו בבית המרחץ (ב"ב מו א). ואם כן הוי מצה גזולה אם לא מחל לו חבירו, ולא יצא דמצוה הבא בעבירה הוא. וקיימא כר"מ דדריש מצתכם (פסחים לח א). ואף ע"י חליפין בהאי גונא מתקרי גזל בירושלמי דאמר ר' יוחנן מי שנתחלפו לו כליו בבית המרחץ אסור ללובשן. וכן הוא בחזקת הבתים (ב"ב שם) נתחלפו לו כליו בבית האבל בבית המשתה לא ישתמש בהן (מהרי"ל שם אות ט"ז).
סימן תקצו
כתב הר"ר משולם בשם רבינו אליעזר הגדול, שיש ליזהר כשאופין המצות שלא יתנם בכלי שיש בו קמח, שאם ידבק הקמח במצה ואחר כך ישהה במרק המצה והקמח שעליה יבא לידי חימוץ ואיסור גדול, עכ"ל מרדכי (פסחים סי' תקצ"ו).
סימן תקצז
כשחל ערב פסח בשבת, יש בזה דעות שונות באפייה. רש"י ור' מתתיה ור' יודא כהן סוברים דאין לאפות כלל בערב שבת. חדא דאיתקש לפסח, ועוד דחביבה מצוה בשעתה. ורב האי גאון כתב מנהג אבותינו לבער חמץ בערב שבת ולאפות מצה, וגדר גדרו קדמונינו שלא לאפות מצה בערב שבת שלא יבא לידי איסור, ובמוצאי שבת אופין מצה כתקנה. ואנו אין לנו אלא מנהג אבותינו לאפות מערב שבת ולא לטרוח ביום טוב ולאחר אכילת מצה, אלא זריזין מקדימין למצוה, ע"כ (אגור סי' תשס"ח). וכן כתב החבר ר' צדקיה בר ר' אברהם הרופא בספר שבולי לקט (סי' ריג) שחבר בשם בעל דברות (העיטור קכ"ב ע"א) ובשם בעל יראים (סי' שא - שב). וסיים וכן כתב מורי יעלה ז"ל, וכן הרא"ש ז"ל היה אופה הכל מערב שבת. וכן מהרי"ל היה אומר שטוב יותר לאפות מערב יום טוב, כי כמה קלקולים שיארעו ביום טוב כמו כבוי שלא לצורך וכהאי גונא.
סימן תקצח
כתב הטור סימן תנ"ח, ואני ראיתי בברצלוני מהמדקדקים שהיו אופין כל מה שצריכין למועד מקודם המועד, שאם יתערב עמו משהו מחמץ שיתבטל קודם איסורו. וכן היה נוהג מורי הגאון מהר"ש ז"ל, ומהר"ש מאושטריי"ך (דרשות מהר"ש אות ש"צ) כתב על זה דחומרא יתירה הוא.
סימן תקצט
נשאלתי אותם האופין בלילי יום טוב משום חבובי מצוה בשעתה, אם יש לאפות מצות ספיקות, שמנהג בארצות הללו לאפות עוד ג' מצות, שמא יארע תקלה באחת שתבא לידי חימוץ, או תשבר או תאבד אחת מהנה, ויהיה אז לו אחרת מוכנת, וקוראין אותן ג' מצות מצות ספיקות, ואם מותר לאפותן גם בלילי יום טוב, מהא דאיתא בפ"ב דביצה (יז א) ר"ש בן אלעזר אומר, ממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפית יפה מפני שהתנור מלא, ופסק רבא הלכה כרשב"א. והשבתי דאין לאפותן, דהא פירש רש"י בזמן שהתנור מלא, שהתנורים קטנים היו ומדביקים פת בדפנות, ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפית יפה. ומשמע שהכל תלוי באם מדבקים הפת בדפנותיו אם לאו, הלכך תנורים דידן אפילו קטן שבקטנים חשוב גדול לגבי תנורים דידהו, שהיו מדבקים הפת בדפנות והיה חומו יותר כשהוא מלא.
וכן נראה מדברי הרוקח שכתב סי' רצ"ז וז"ל, ראיתי הלכה למעשה לאדוני מורי הריב"ק וכל רבני מגנצא, אסרו לאפות בתנור ביום טוב יתר מכדי צרכו, דאע"ג דפסיק רבא הלכה כרשב"א ממלא אשה את התנור מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא, היינו תנוריהם הקטנים ולא בגדולים שלנו. אבל לפי הסברא היה יכול לאפות בתנור בפעם אחת הרבה, אך כל רבותינו אוסרים. וכן כתב הטור סימן תק"ז סתמא, אבל בתנורים שלנו אין לאפות יותר ממה שצריך לו, משמע בין גדולים בין קטנים. ואפילו לדעת המרדכי (סי' תרע"ה) שכתב אהא דאמר רבא הלכה כרשב"א לא שנא קטן לא שנא פורני תנור גדול אפשר דבהאי גונא מודה דדווקא אם תלוש עיסה גדולה מותרת למלאה כל התנור דחד טירחא היא בלישה, אף על גב דכל פת ופת צריכה אפייה ורדייה, מכל מקום בלישה חד טירחא היא. אבל ללוש עוד עיסה אחרת כדי למלאות התנור, בהא אף רשב"א מודה לרבנן דאין לאפות.
וכן משמע בדברי רש"י, שפירש בדברי ת"ק אהא דאמר ממלא אשה כל הקדירה בשר אף על פי שאין צריכה אלא לחתיכה אחת. ממלא נחתום חביות של מים אף על פי שאין צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו. ופירש רש"י ממלא אשה קדרה כו', דבחד טירחא הוא סגי. וכן הנחתום לגבי מלוי, אבל לאפות כל ככר וככר צריך אפייה ורדייה לעצמו. ולישה לא הזכיר, משמע דבחד עיסה קמיירו. וללוש שתי עיסות אפילו רשב"א מודה, אף כי יש לדחות דלרבותא דת"ק פירש הכי, דאף אם אינו אלא עיסה אחת ובחד טירחא הוא הלישה, אפילו הכי אין לאפות, דכל ככר וככר צריך אפייה ורדייה, מכל מקום נשמע מינה דבחד טירחא יש להקל טפי. ואם כן הסברא נותנת לחלק בשתי עיסות, דאם לא כן הוי פלוגתא רחוקה, דת"ק סבר דאפילו עיסה אחת דחד טירחא הוא בלישה אין לאפות יותר מכדי צרכו, ורשב"א סבר אפילו ללוש ב' עיסות מותר. ועוד דיותר היה לנו להשמיע כחו דרשב"א, דבכל דוכתא כח דהיתרא עדיפא. בלאו הכי דעת המרדכי בטל ברוב עניין וברוב מניין.
אבל אם דעתו אם יצטרכו הספיקות הרי טוב, ואם לאו אזי יאכלם על שלחנו, כי נוח לו לאכול פת חמין. אם רבים בני הבית שצריכים אלו ג' מצות בודאי שרי, אבל אם אין צריכין אין לאפות יותר ממה שצריך לו. וכל זה מספיקא, אבל אם נתחמץ אחת או נאבדה, נכון לאפות אחרת משום אסמכתא דעשרון בצירוף חביבה מצוה בשעתה. וכן מצאתי במהרי"ל (סדר ההגדה אות ה') וז"ל, אמר מהר"י סג"ל שנראה בעיניו וכן שמע ממהר"ש, שאם נשבר אחד מהמצות שאין חוזרין ואופין שנית, דבלאו הכי צריכים לשבור אחת מהמצות לאפיקומן וישם השבורה לשם, ואיסור גדול הוא לטרוח ביום טוב חנם ולהכין מצה אחרת. אך אם נאבדה אחת מהמצות נכון לאפות מצה אחרת, משום אסמכתא ג' מעשרון אחד. ועוד דזמנין דליכא שימור גמור לשאר מצות ליטול אחת תחת הנאבדה, ובעינן שימור לשם מצות, וזמנין נעשית ע"י גויות או קטנים. ואם הקילו חכמים לענין אפיקומן שהוא זכר בעלמא, לא ניקל לעניין מצה דאורייתא. אבל לענין נשברה כדפרישית לעיל, ואפילו היא השלישית משום הקדמת סימן אב"ג לא יאפה אחרת, וכן דנתי לפני מהר"ש ונענה לי ראש ע"כ.
סימן תר
כל אדם אסור לאכול פת סמוך למנחה, ואסיקנא ריש פרק ערבי פסחים (פסחים קז ב) סמוך למנחה קטנה קאמר. וכתב הרא"ש (שם פ"ט סי' י"ט) סמוך למנחה קטנה מט' שעות ולמעלה, דמנחה גופא מט' שעות ומחצה ולמעלה, וסמיך לה מט' שעות. אך פירות ובשר בלא מצה שרי, כדי שיהא תואב בערב למצה. לפיכך יזהר בערב פסח ויאכל מיד בשחר מאכלים קלים. ונוהגים במאכלי חלב שהחלב מיישן, וכדי שיישן ביום וינעור בלילה לספר ביציאת מצרים, ושינערו גם התינוקות ושישאלו מה נשתנה, וכל זה לא יאכל ולא ישתה אלא מעט, ולא ימלא כריסו מהם. ויין מעט לא ישתה דמסעיד סעיד, אבל טובא מגריר גריר (פסחים שם).
וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה, אבל מצה הראוייה לאכול בלילה אסורה כל יום י"ד. ומשום הכי יש נוהגין כשחל ערב פסח בשבת לעשות סעודה שלישית במצה עשירה. ובמדינות אלו לא נהגו כלל במצה עשירה, יקיים סעודה ג' בפירות, וכדאי הוא הרשב"ם שפירש מיני תרגימא בשר או פירות לסמוך עליו בשעת הדחק.
סימן תרא
איתא בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מכת מרדות, הרי"ף (שם טז א) והרא"ש (פ"י סי' א'). והא דאיתא בירושלמי כאילו בעל ארוסתו, פירוש דגם היא צריכה ז' ברכות. ומצאתי כתוב (מהרי"ל סדר הגדה אות ג') דאלו הן, ברכות היין, וקידוש. ושהחיינו, וברכת ירק שלפני האגדה, וברכת כוס שני גאל ישראל, וברכת המוציא, ואכילת מצה. הרי לך ז' ברכות לפני אכילת מצה ע"כ. וקשה הרי לפי חשבון הזה הם שמנה, דברכת כוס ב' וגאל ישראל תרי ברכות נינהו, ועוד ברכת על נטילת ידים למה תגרע משאר ברכות. לכך נראה כמו דחשבינהו מהר"י ווייל (סי' קצ"ג), בורא פרי הגפן א', קידוש ב', שהחיינו לא קחשבי דאומרו אפילו בשוק, וברכה דטיבול א' לא קחשיב דחיובא לדרדקי, ואשר גאלנו ג', בורא פרי הגפן ד', על נטילת ידים ה', המוציא ו', אכילת מצה ז'.
סימן תרב
כתב בתרומת הדשן (סי' קכ"ו) דקטן שלא הגיע לכלל דעת כל כך שיודע ומבין מה שמספרים לו מנסים ונפלאות ביציאת מצרים, שרי להאכילו מצה בערב פסח. אמנם אם הגיע הקטן שיוכל להבין כדלעיל, נראה דאין להאכילו מצה.
סימן תרג
כתב רבינו ירוחם (נתיב ה' ח"ד מ"ד ע"ב) יש שנהגו שלא לאכול חזרת קודם פסח, וכן היה נוהג הרשב"א. לא שהיה אסור אלא שלא לשנות מנהג קדמונים עכ"ל.
סימן תרד
כתב הכלבו (סי' מ"ט) וז"ל, כתב הר"ר אשר ז"ל (המנהגות כ"ח ע"ב), יש אנשים שנהגו למעט אכילתן ביום א' של פסח כדי שיאכלו מצה לתיאבון בליל ב' ע"כ. וכן כתב בדרשות אבן שועיב (פרשת צו, ובדרוש לשבת הגדול) שכן היה נוהג הרמב"ן ז"ל. ומכאן נהגו אנשי מעשה שגם אין לאכול חזרת ביום א' של פסח כמו שנהגו בערב פסח.
הביטו וראו ותפקחו עיניכם. כי נעים כי תשמרו בבטניכם. סדר ליל פסח והגדתם לבניכם. אסדרם כשלחן ערוך לפניכם.
סימן תרה
בערב מדליקין שתי נרות, ומברך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו להדליק נר של יום טוב, ומתפלל מנחת חול. קדיש שלם, ברכו, ומעריב ליל שמורים עד ופרוס, ואומר וידבר משה. וכן בג' רגלים בתפלה אומר אתה בחרתנו ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה. בשבת אומרים שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום השבת הזה ואת יום חג המצות, זמן חרותינו מקרא קודש, ולא יאמר באהבה. ויעלה ויבא, והשיאנו, וחותם מקדש ישראל והזמנים. פירוש ע"י ישראל קידש המועדים, שבית דין קובעים אותם. ואם שבת אין אומרים מעריב (היינו פיוטים) שמא יטה את הנר, וכן בכל יום טוב שחל בשבת. ואומר בתפלה ובקידוש את יום השבת הזה באהבה ואת יום חג המצות הזה.
ושמעתי דדווקא בשבת יש לומר באהבה, לפי שקבלו את השבת באהבה וברצון, אבל שאר המועדות שקבלו בהר סיני לא קבלו באהבה, שכפה עליהם הר כגיגית (שבת פח א), אבל שבת במרה נצטוו (סנהדרין נו ב). וא"ת הרי פסח גם כן במצרים נצטוו ולא בהר סיני. י"ל דמכל מקום נתחדשו הקרבנות בסיני, כעניין שכתוב בפרשת אמור (ויקרא כג, כו) ובחמשה עשר יום לחודש חג המצות וגו' ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה' וגו', לכן אין לומר באהבה מקרא קודש. וגם משום לא פלוג ברגלים. וא"ת למה אנו אומרים באהבה מועדים לשמחה, מאחר דלא קבלו מאהבה לא לימרו גם התם. י"ל דהכי פירושא, ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה, לוו עלי ואני פורע (ביצה טו ב), אף על פי שאנו אוכלין ושותין נקבל עליו שכר, היינו באהבה מועדים לשמחה, ושייך שפיר באהבה, מה שאין כן במקרא קודש שהוא עול מצוה באיסור מלאכה ולא קבלו באהבה רק בשבת, קאי אשבת.
סימן תרו
כתב בעל העיטור על שם רבינו נסים, שכשחל בשבת אין אומרים ברכה מעין שבע, שנתקנה בשביל המאחרים בבית הכנסת שלא יזיקום המזיקין, והאידנא אין צריך דליל שמורים היא. ונוהגים באשכנז שאין שליח ציבור מקדש בבית הכנסת, לפי שאין עני בישראל שאין לו ארבע כוסות, ואם כן כל אדם מקדש בביתו.