מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · ימי החנוכה
סימן תתקעז
איתא במדרש (במ"ר טו, סו) כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי, וראה אהרן וחלשה דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל ע"י בניך נסים ותשועות, וחנוכה שקרויה על שמם, והוא חנוכת בית חשמונאי. ולפיכך הסמיך פרשת בהעלותך את הנרות לפרשת זאת חנכת המזבח. ואיתא נמי בילמדינו (תנחומא בהעלותך ה') ובמדרש רבה (שם) אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה. ודייק הרמב"ן (במדבר ח, ב) והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלים מפני חורבנו אף הנרות בטלים, אבל לא רמזו אלא לנרות של חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותינו. הנה רמז גדול בסמיכות פרשה זו לנרות חנוכה.
ונראה לי הכותב דלכן בפרשה ראשונה שמנה פעמים לשון נר, בהעלותך את הנרות ראשון, אל מול פני המנורה שני, יאירו שלישי, שבעת הנרות רביעי, ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה חמישי, העלה נרותיה ששה, וזה מעשה המנורה שבעה, כן עשה את המנורה שמנה. רמז לשמנה נרות של חנוכה. ובפרשת אמור אל הכהנים התחיל שבת ורגלים פסח עצרת ראש השנה ויום הכפורים סוכות, וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל (ויקרא כג, מד), וסמיך ליה ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, רמז לחנוכה שמן זית זך מן המובחר (שבת כא א). ואמר להעלות נר יערוך את הנרות, ללמד ליל ראשונה נר אחת, ואחר כך נרות. סמוך שמן זית לסוכות, מה סוכות שמנה ימים, אף חנוכה שמנה ימים. ובפרק במה מדליקין (שבת כא ב) ת"ר בעשרים וחמשה בכסליו יומין תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. כשנכנסו יוונים טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות השמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחת של שמן שהיתה מונחת בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים, לשנה האחרת קבעום ימים טובים בהלל ובהודאה.
וא"ת למה קבעו חנוכה על שם נס השמן ולא קבעו על שם שאר הניסים שנעשו בימים האלה, כי נתנו רבים ביד מעטים כו'. יש לומר שאותן הנסים יש פתחון פה למינים לומר מקרה הוא ולא ה' פועל כל זאת ח"ו, כי יקרה עניין כזה ליפול רבים ביד מעטים לאיזה סיבה. אבל נס אשר כזה, ששמן אשר בו להדליק רק לילה אחת ונתרבה מעצמו עד שיספיק לשמנה לילות, אין צד לומר כי מקרה הוא, אבל כולם יודו ויאמרו מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. ולזכר נס זה תקנו חז"ל להדליק נרות בכל לילה מלילות אלו.
סימן תתקעח
מדליקין נר חנוכה בבית הכנסת בדרום, זכר למנורה שהיתה בדרום (טור סי' תרע"א). ומסדרין אותה ממזרח למערב, ויפנה משמאל לימין. כן כתב מורי הגאון מהר"ש ז"ל (שו"ת מהרש"ל סי' פ"ה).
סימן תתקעט
ובבית מדליקין הנרות אצל הפתח מבפנים, בטפח הסמוך לפתח לימין ביאתו. ואם יש מזוזה בפתחו יניח בשמאל ביאתו, כדי שיכנס בין שתי מצוות. וכתב בהגהות מרדכי (שבת שלטי הגבורים במרדכי אות א') ברוב השנים חנוכה חל בפרשת מקץ, וסימנך מקץ "שנתים" נוטריקון ש'מאל נ'ר ת'דליק י'מין מ'זוזה. וכתב מהר"ם שמתחיל להדליק משמאל ומסיים בימין, דהיינו משמאל לימין, כי כל פינות שאתה פונה היינו דרך ימין (יומא טז ב). וכגון כהנים בדוכנן. וז"ל מהרי"ק (שורש קפ"ג) אם כן ראוי להתחיל להדליק בנר הראשון בנר היותר ימיני ויברך, ובליל שני שמוסיף נר אחר סמוך יתחיל ויברך על הנוסף שהוא יותר שמאלי, כדי לפנות לצד ימין כדברי מהר"ם. וכן בליל שלישי יברך על הנוסף ויפנה לצד ימין, וכן תמיד על הנוסף שהוא מורה על הנס.
ומהרא"י (תרומת הדשן) כתב בסימן ק"ו, דהאידנא ברוב מקומות ורובא דרובא דעלמא, אפילו תלמידי חכמים אין להם מזוזות בבתי חורף שבהן מדליקין, אם כן צריכין להדליקן בימין הכניסה בצד הטפח הסמוך לפתח אף לדידן דמדליקין בפנים, כדאיתא במרדכי (שבת סי' רס"ו). ואם כן אותו נר שהוא כנגד ימינו הוא הסמוך לפתח לעולם. וכן צריך להתחיל שהיא עיקר המצוה, דבדידיה לחד הוי סגי אי לא הוי בעי למהוי מן המהדרין. אבל מהר"ם מזוזה היה לו בפתחו, ואם כן היה צריך להדליק בשמאל הכניסה. ואם כן נר הסמוך לפתח לעולם כנגד שמאלו. וא"ת אם כן מה צורך לטעם דכל פינות תיפוק ליה משום האי טעמא. י"ל דנפקא מינה אם היו הנרות מסודרים מצד הפתח לצד צפון שכנגד הפתח, כמו אם הפתח במזרח והנרות מסודרים ממזרח למערב, שאז צריך להפוך פניו לדרום ולהתחיל בנר שסמוך לפתח, ולא יהפוך פניו לצפון ויתחיל באותה נר משום דכל פינות כו'. וקל להבין למדקדק. וכדעת מהרא"י כן הוא דעת מורי הגאון ז"ל (שו"ת מהרש"ל סי' פ"ה). וכתב על כן המדקדק יניח לאורכן בטפח הסמוך לפתח, שאז כולן שוין בענין טפח הסמוך לפתח, שכולן סמוכין בכניסת הפתח, ואז ידליק משמאל לימין ויתחיל לברך לעולם בנר שמאלי ויפנה ויוסיף לימין ודו"ק. ומה שכתב יניח לארכן בטפח הסמוך לפתח, רוצה לומר יניחם במזוזה בתוך חלל הפתח, וכן הגיד לי הפה קדוש בעצמו, והראה למשה באצבעו כזה ראה.
סימן תתקפ
המדליק בליל ראשון מברך להדליק נר של חנוכה ושעשה נסים ושהחיינו. וסימן לדבר עשה לך "שרף" ושים אותו על "נס" והיה כל הרואה אותו "ויחי" (במדבר כא, ח). מכאן ואילך להדליק ושעשה נסים, דנס כל יומא הוה, אבל שהחיינו אין לברך כל לילה אף על גב שבכל לילה מתחדש הנס, לפי שכבר ברכנו אותו לילה ראשונה על השמן ההוא, ואין בשמן מתחדש דבר אלא נעשה בו נס שהספיק. ארחות חיים (הל' חנוכה).
ונוסח הברכה כתב מורי ז"ל שלחנוכה מלה אחת ולא של חנוכה שתי מילות. ומצאתי כתוב שיש לומר לַזמן הזה הלמד בפתח משום ה"א שאחריו, וחברו בתרומה (שמות כה, לג) משוקדים בַּקנה האחד הבי"ת בפתח. ובפרשת ויקהל (שם לז, יט) בְּקנה אחד הבי"ת בשב"א שאין ה"א אחריו ע"כ. ואני הכותב אומר, אין יתרון לבעל הלשון הזה המדקדק בלשונו כך, שהרי מצינו כמה פעמים בתורה הפוך מדקדוקו. למשכן עצי שטים (שמות כו, טו) הלמ"ד בפתח ואין ה"א אחריה. למקצעות המשכן (שם כו, כג) הלמ"ד בשב"א. מבית לַפרכת ארון וגו' (שם) הלמד בפת"ח. לְפתח האהל (שם לו) בשב"א. יין לַנסך (במדבר טו, ה) בפת"ח. לְשׁבעת הכבשים (שם כח, כא) בשב"א. ואפילו בחד קרא בתתו מזרעו לַמולך לְבלתי המית אותו (ויקרא כ, ד). לכן אין לנו לדקדק בדקדוק הלשון הזה, ויותר נכון לומר בחירק, מאחר דאמר הזה דפת"ח מורה על זמן המיוחד, ומהו הזה דאמר אחריו.
סימן תתקפא
ואין להדליק עד שיגמור כל הברכות, כמו שעושים בקריאת מגילה ונטילת לולב, דכולהו בעינן עובר לעשייתן. ומיד אחר גמר הדלקת הנר הראשון שהוא עיקר, יאמר הנרות הללו ויגמור הדלקתן בעוד שאומר הנרות כו' (שו"ת מהרש"ל סי' פ"ה). ומה דאיתא במסכת סופרים (פ"כ ה"ו) דיש לומר הנרות קודם שיברך שעשה נסים, כתב מהרי"ל בתשובה סימן קמ"ה דאיכא למימר דמסכת סופרים סבירא כמאן דאמר בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) בשעת עשייתן, ואנו אין לנו אלא תלמוד דידן דעיקר, וכל שכן דאין מנהג פשוט לומר, והאיך נפסיק בטפל לבין העיקר.
וכתב מורי הגאון ז"ל (שו"ת מהרש"ל שם) נוסח הנרות הוא הנרות הללו אנו מדליקין, על התשועות ועל הניסים ועל הנפלאות, שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים. וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הן, ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד, כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועתיך, לא תשנה ולא תוסיף ולא תגרע. והטעם מפורש, וסימן ל"ו תיבות לבד הנרות הללו כאילו אמר הנרות הללו ל"ו הן ע"כ. ויש חסרון בספרו, וצריך להיות לבד הנרות הללו אנו מדליקין, דאי לאו הכי אין החשבון מכוון, או נאמר שיש תוספות בנוסח. ואי אפשר להמלט מאחד משני דרכים אלה, ואף לפי זה יש מלה יתירה והייתי חושב אחד אינו מן המנין, עד שמצאתי בספרי דפוס כנוסח מורי ז"ל, ושם לא היה כותב על הנסים ועל הנפלאות רק על הנסים והנפלאות, ואז הוא מכוון ל"ו זולת הנרות הללו אנו מדליקין. ושמחתי כמוצא שלל רב. ונוסח הרא"ש הוא מ"ד תיבות כמספר נרות חנוכה עם השמשים.
סימן תתקפב
נשים חייבות בנר חנוכה, ומברכין אם אין לה בעל או אם אינו בעיר, משום דאף הם היו באותו נס. וכתב הר"ן (שבת י. ד"ה אמר רבא) שגזרו היונים על כל הבתולות הנשואות שיבעלו להגמון תחלה, וע"י אשה נעשה נס, דאמרינן במדרש דבתו של יוחנן האכילו לראש האויבים גבינה לשכרותו וחתכו את ראשו, ועל זה נהגו לאכול גבינה בחנוכה עכ"ל.
סימן תתקפג
אורח יכול להשתתף בפרוטה עם בעל הבית כדי שיברך עליו. ואם אשתו מברכת עליו בביתו אין צריך יותר. ואף על פי שמדליקין עליו בודאי בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות, לפי שחובה הוא על כל אדם לראות הנרות הללו, אורח חיים (שו"ע סי' תרע"ז ס"ג). ואם הוא בין היהודים ואינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו שמדלקת עליו, בזה יש פלוגתא דרבוותא, מהר"י מולי"ן בתשובה (סי' קמ"ה) ומהרא"י בתרומת הדשן (סי' ק"א) כתבו דאפילו הכי יכול להדליק בברכות. ומהר"י קארו (ב"י שם) ומורי ז"ל (סי' פ"ה) הסכימו שאין לברך, ומהר"ם בהגהותיו (שם) כתב דנוהגין לברך. ונראה דטוב לברך בלי הזכרת שם ומלכות.
סימן תתקפד
ואסור להשתמש לאורן, לא שנא תשמיש של קדושה כגון ללמוד, ולא שנא שאר תשמישים, אפילו תשמיש עראי בעלמא כגון לעיין מעות לאורם וכיוצא בו אסור (טור סי' תרע"ג). וצריך להוסיף נר אחד והוא נקרא שמש. וכתב המרדכי פרק במה מדליקין (שבת סי' רס"ט) דנוהגין לעשות השמש יותר גדול מהאחרים, שאם בא להשתמש ישתמש לאותו הנר. ויש נוהגין לתוחבם למעלה מכל הנרות, וסימן שרפי"ם עומדים ממעל ל"ו (ישעיה ו, ב. מהרי"ל חנוכה ג'). והגהות מרדכי החדשות (שלטי הגבורים אות א') נתנו סימן להוספת שמש "נחשת" נוטריקון נ'ר ח'נוכה ש'מש ת'דליק. ולי הכותב נראה דיפה כיוון החכם שנתן סימן מלת נחשת, דאיתא בתנחומא (עי' שמו"ר לה, ה) זהב כסף ונחשת אילים מאדמים. נחשת זה יון. והרוקח (סי' רכ"ה) כתב א"ת ב"ש נחשת טסבא בגימטריא יון.
סימן תתקפה
נרות חנוכה שהדליק אחד בסתם לשם שמש ולא פירש איזה מהם שיהיה לשמש, נר האחרון יהיה שלא לשם נר חנוכה, שאם ישתמש ישתמש לאור אותו הנר. נתערב נר של שמש בין שתי נרות של חנוכה, לא אמרינן בטל ברוב, דהוי דבר שבמנין ואסור להשתמש לאור שלשתן. תרומת הדשן סימן ק"ג.
סימן תתקפו
קודם הדלקה יתן בה שמן כשיעור, הוא שיעור שידליק חצי שעה, אבל לא ידליק ויתן בה שמן אחר כך. עבר זמן זה השיעור יכול לכבותה, או אם ירצה להשתמש לאורן מאז והלאה רשאי. ויש מהמפרשים שחולקים על זה, ואומרים הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון מוסיף עליו ומדליק בליל שני. נותר בליל שני, מוסיף עליו ומדליק בליל שלישי, וכן בכל הלילות. נותר ממנו בליל שמיני עושה ממנו מדורה ושורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצותה. ואמרינן שאם נתערב בשמן ואין ששים לבטלו, שאין להוסיף עליו ולבטלו. ואסור גם כן להשהותו לשנה הבאה לנר חנוכה, דחיישינן שמא יבא ליהנות ממנו, כיון ששהה אותו לזמן מרובה. ואפילו אם נתנו בכלי מאוס אסור להשהותו (טור סי' תרע"ז). ויש שהשוו השתי הדעות ואמרו שהאומר כבתה תוך זמנו מותר להשתמש לאורו, היינו דוקא כששם שמן יותר מהשיעור. והאומר שהנותר אסור, היינו בשלא שם אלא כשיעור. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וכן כתב המרדכי בשם מהר"ם, וכן כתב מהר"י קארו (ב"י שם) ומורי הגאון ז"ל (שו"ת מהרש"ל סי' פ"ה).
ואיכא למידק למה צריך לעשות מדורה למותר השמן והפתילות, מאי שנא מעצי סוכה ונוייה דשרו אחר החג. כבר תירץ הר"ן ז"ל (שם ט. ד"ה אי נמי) דהתם לא מקצה להו אלא לימי החג, לפי שעשויין להשאר אחר החג, ולא מקצה להו למצותה לגמרי. אבל שמן ופתילה שעשוים להתבער לגמרי, כי יהיב להו כבר לגמרי מקצה להו למצוה, דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו. ואם נשתיירו הרי הן אסורין שהרי הקצה אותם למצותן לגמרי, ודומה לעצי סוכה ונוייה שנפלו בחג שאסורין, כדמוכח בפרק המביא כדי יין. ולא דמי לנר של שבת שעשויה להיות כולה למצותה, ואפילו הכי נהנין אחר השבת מן השמן ומן הפתילה, משום דהתם אף בעודו דולק לעצמו למצותו נהנין ממנו, משא"כ בנר חנוכה. וכיוצא בזה כתבו התוס' פרק כירה (שבת מד. ד"ה שבנר).
כבתה מעצמה קודם זה הזמן אין צריך לחזור ולהדליקו. ואפילו אם כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת אין נזקק לה, כן כתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן ק"ב. ובתשובת הרשב"א (ח"א סי' תקל"ט) שאפילו אם בא לתקנה אחר שהדליק וכבתה אותה בשוגג אינו מחוייב לחזור ולהדליקה. ואם מדליקה אינו מברך עליה. ומורי ז"ל (שו"ת מהרש"ל סי' פ"ה) פליג אחרי דינים הללו, וכתב בשניהם דנראה דצריך לחזור ולהדליק. ומיהו יש להסתפק אם לחזור ולהדליק בברכה קאמר או לא. ונראה להדליק בלא ברכה.
סימן תתקפז
מדליקין מנר לנר אפילו ע"י קיסם שרי, לפי סוגיא ההלכה המחוורת (שבת כב ב), רק שעל פי התוספות (שם כג. ד"ה שמע) ראוי להחמיר. וצריך להזהיר כשכבה השמש שמדליק בו הנרות, שלא ידליקנו מן הנרות אלא מנר של חול. ובבית הכנסת אין צריך להזהר, שכל הנרות שבתוכן של מצוה הן. ומשום הכי יש למחות ולגעור באותן שמדליקין נרותיהם ע"י שפחות מנר בית הכנסת, חוץ ממוצאי שבת דשרי משום מבואות האפילות. ועל ידי כך זכה שאול למלכות (ויק"ר ט, ב). ונר של הבדלה קרוי נר של מצוה. אבל אחר שהבדיל עליה כבר עבר מצותה ויכול להדליק ממנה, דאפילו נר חנוכה אחר שיעורו שוב אינו קרוי נר של מצוה (שו"ת מהרש"ל שם).
סימן תתקפח
מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי כל פתילה עולה בשביל נר אחד, לא כפה עליה כלי אפילו לנר אחד אינו עולה, לפי שהוא כמדורה. על כן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה ולא בעגול דהוי כמדורה, גם לא יתחבם אחד נכנס ואחד יוצא, כן כתב מהרי"ל (חנוכה ב'). ומהר"י ווייל (דינין והלכות ס"ה) כתב דלא ידבקם יחד אפילו אחר שהדליק. גם אין לתוחבם סמוכים זה לזה עד שמתחממת ונופלות או נוטפות, אור זרוע (סי' שכ"ו). ומהרא"י כתב בתרומת הדשן סי' ק"ה דמותר להדליק בפמוטות שקורין לאמ"פ, מאחר שכל נר מובדל הרבה מחבירו. ומורי ז"ל כתב (שו"ת שם) דצריך לתלותם בטפח הסמוך לפתח, ויתחיל מצד האמצעי שהוא סמוך לפתח ויסבב לצד ימין. אבל המדקדקים נזהרים שלא להדליק בפמוטות, שאין בה הידור לנרות חנוכה.
סימן תתקפט
מהר"ם ז"ל היה רגיל בשרגות קטנות של מתכות, וטעמו היה דאילו היה של חרס היה צריך בכל לילה חדשים, דתניא בתוספתא דשבת (עי' מסכת סופרים פ"כ הל"ג) אין מדליקין בנר ישן (מרדכי שבת רס"ח). ואני כשהייתי שואב מים ממעייני הישועה, ממקור מים חיים הנובעים מים של שלמ"ה מורי הגאון ז"ל, ראיתי שקנה לו שרגות קטנות של כסף, ובליל שני התחיל להדליק בה ובירך להדליק ושעשה נסים ושהחיינו. וטעמו כדאיתא בברכות (נט ב) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו. אף שהרא"ש ובנו הטור (סי' רכ"ג) כתבו דבשעת קניין יש לו לברך אף על פי שלא נשתמש בה עדיין, מכל מקום היה ניחא ליה להסדיר ברכת שהחיינו עם אלו שתי ברכות, כמו שמסדרין שהחיינו דלולב עם ברכת נטילה, ושהחיינו דסוכה עם קידוש היום. וכמו שמסדרים ברכת על נטילת ידים עם שאר הברכות בבית הכנסת כאשר הנהיג הוא ז"ל.
סימן תתקצ
שמן זית מצוה מן המובחר או שעוה וכן המנהג. ומצוה לקנות שעוה מן הצדקה מה שנטף מנרות של בית הכנסת, מאחר דאתעביד בהו חדא מצוה. וישמור מזה שלא יקנה שעוה מנרות של בתי תִּפְלוּת שלהם, כי אף על פי שנתבטלו מכל מקום מאוסים הם לתשמישי מצוה. ובהגה"ה בתשב"ץ (הובא בהגהות מנהגים חנוכה כ"ז) כתב וזה לשונו, ונרות של עבודה זרה נהגו שלא לעשות בהן שום דבר מצוה אפילו ללמוד בהן ע"כ. ובאגודה במסכת מנחות (פרק הקומץ סי' ג') דאין עושין דבר ישן למצוה, כגון מעילין שנלבשו אין לעשות לספר תורה, והביא ראייה ע"ש. כל שכן דבר מתועב ומגואל הבא מעבודת אלילים שאין להשתמש למצוה.
סימן תתקצא
נר של שבת ונר חנוכה נר שבת עדיף נגד קידוש, דאף נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא. וכתב מורי הגאון ז"ל (שו"ת שם) ומהאי טעמא ראוי לומר במה מדליקין שהוא נגד הנר קודם קידוש היין, שהרי נר קודמת ע"כ.
סימן תתקצב
נר של שבת ונר של חנוכה, ידליק של חנוכה ברישא. ואף על גב דתדיר קודם, הכא אם ידליק של שבת ברישא יהא אסור להדליק של חנוכה אחר כך, כן כתב בהג"ה (הגהות מנהגים חנוכה כ"ח) וכן נוהגין. ומברכים אפילו מבעוד יום, מהרא"י סימן ק"ב בתרומת הדשן. ובמוצאי שבת כתב מהרא"י (שם) בסי' ס' מדליקין נר חנוכה קודם שמבדיל, וכן הוא במנהגים. וטעמא דידהו דכל מה דמאחרין לצאת מן השבת טוב. וקשה בעיני הלא תדיר קודם וטעמא דידהו דמאחרים לצאת מן השבת, הלא בזה שמדליק נר חנוכה מראה שהוא חול. ומאי שייך עוד לומר דמאחרין לצאת מן השבת, והוי כטובל ושרץ בידו, מראה שהוא מאחר לצאת מן השבת ומדליק נר שהוא אב מלאכה. ולא רציתי למעבד עובדה, ואח"כ מצאתי בקובץ אחד וז"ל, במוצאי שבת היה מהרי"ל מבדיל ואומר זמירות של מוצאי שבת, ואחר כך היה מדליק נרות חנוכה. כך מצאתי בהגהות בן מהרי"ל שהגיה והעיד על אביו שנהג כך. וכן מצאתי בתשובה להראב"ד (האשכול הל' חנוכה). והאגור (סי' אלף מ') כתב שמהרי"ל היה נוהג להדליק קודם הבדלה אבל הנכון להדליק אחר הבדלה ע"כ. וכן כתב האבודרהם.
סימן תתקצג
אמר מהר"ם שרבוי הסעודה שמרבים בחנוכה הם סעודות הרשות, שלא קבעוה אלא להלל ולהודות לא למשתה ושמחה (תשב"ץ קטן סי' ק"ע). ומורי הגאון ז"ל (שו"ת שם) כתב דמצוה לשמוח, ומשום הכי קראו יום טוב והם ימי שמחה, וכן פסק הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ג) והמרדכי ארוך, ואנו נוהגין לזמר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם, והוי סעודת מצוה לדעת כולם. וכן מצאתי בהגהות מרדכי (שלטי הגבורים פ"ה ע"ט ע"א) שיש קצת מצוה וז"ל, אני יום טוב הכותב קבלתי סימן אחר בפרשת ויהי מקץ, וטבוח טבח והכן (בראשית מג, טז) והחי"ת מטבח והתיבה והכ"ן הם אותיות חנוכה. וסמך לסעודות שעושים בחנוכה, ואותיות טבוח טבח בגימטריא מ"ד כמו הנרות ע"כ.
סימן תתקצד
נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות. וכתב רבינו אשר ז"ל (מלוניל, הובא בכלבו סי' מ"ד) הטעם כדי להכיר שאסור להשתמש לאורה. ועוד שמא יכבה נר אחת שמשתמשים לאורה, ועל ידי זה יכשלו להשתמש לאורה. ולפי זה המנהג שמענו שיש נשים שאין עושין מלאכה בכל שמנה ימים, ומקום שנהגו איסור אין להקל. ונראה לי דדווקא הנשים החמירו על עצמם יותר, מפני שהתשועה באה ע"י מעשה ידי אשה.
סימן תתקצה
גומרין הלל כל שמנה ימי חנוכה, ואומרים על הנסים בהודאה בתפלה ובברכת המזון בברכת הארץ. וכתב בארחות חיים (חנוכה סי' ב') יוחנן הוא חשמונאי, כמו שאמר בספר יוסיפון. ויש אומרים חשמונאי על דרך יאתיו חשמנאים (תהילים סח, לב), והוא דרך גדולה. וכתב עוד שם יש אומרים הרִשׁעה בחירק הרי"ש, והביאו לזה מה שמצאו בזכריה (ה, ח) זאת הרשעה [פי' בעלת הרשעה], כי מילת רִשׁעה הוא שם דבר, כמו כי בערה באש רשעה (ישעיה ט, יז). אבל יותר טוב לקרות הרְשׁעה בחטף פתח תחת הרי"ש, על דרך הכתוב ביחזקאל (ג, יח) מדרכו הרשעה והוא שם התואר.
וא"ת למה אומר וזדים ביד עוסקי תורתך, ולא אמר דבר והפכו כמו שאמר בכל האחרים. וי"ל כי דרך הפסוק לקח, דכתיב (תהילים קיט, נא) זדים הליצוני עד מאוד מתורתך לא נטיתי ע"כ (בית יוסף סי' תרפ"ב). וכתב הרא"ש והטור (שם) אם לא אמר אין מחזירין אותו. מיהו אם נזכר באותו ברכה כל זמן שלא הזכיר את השם, אפילו נזכר בין אתה להשם חוזר. וכתב הכלבו (סי' כ"ה) היינו כשסיים, אבל אם לא סיים כשיגיע להרחמן, יאמר הרחמן יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיה כו'.
סימן תתקצו
ראש חודש טבת מפקין ב' ספרי תורות, וקורין באחת בפרשת פנחס. פרשת ראש חודש קודם דחנוכה, משום דראש חודש תדיר וקודם, וראייה דתדיר קודם מפרשת פנחס שמפרש ומסדר תחילה קרבנות תמידין, ואחר כך שבת ואחר כך ראש חודש כו' (הגהות מנהגים טבת ל"ב). ובשלהי הוריות במתניתין (יב ב) מפיק מדרשות הקרא. וכתב הרוקח (סי' רכ"ו) פעם אחת שכח וקרא ארבע בפרשת החודש שבא בחנוכה, ואמר רבי אם לא היה הספר תורה מבחוץ לא היינו צריכין לקרות החמישי בשל חנוכה, דהא אמרינן (מגילה ל ב) אין משגיחין בחנוכה ופורים לקרות כל עיקר, כלומר אם לא יקרא כל עיקר אין לחוש. אבל עכשיו שספר תורה שני הוא מבחוץ קורא עוד אחד, וקורא בשל חנוכה. ולא יחזור ויקרא הרביעי שקרא כבר, שלא מצאנו כן אלא כשקרא כהן במקום לוי עכ"ל.
אמר ר' יצחק נפחא (מגילה כט ב) ראש חודש טבת שחל להיות בשבת, מוציאין שלשה ספרי תורות, וקורין ו' בעניינו של יום, השביעי קורא בתורה שנייה וביום השבת ובראשי חדשיכם. קדיש. ומפטיר קורא בתורה שלישית, פרשת חנוכה, ולפיכך מקדימין בדראש חודש משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ומפטיר בנרות זכריה (זכריה ג, ב) ושמחי עד חן חן לה (שם ד, ז), דממאי דסליק מיניה הקורא בתורה מפטרינן, לפיכך מפטיר בנרות זכריה ולא בשל ראש חודש. ועוד משום דפרסומי ניסא עדיף.
וא"ת למה לא נאמר גם כן תדיר קודם ומפטיר בשל ראש חודש. וי"ל דהיכא אמרינן דתדיר קודם כשאפשר לקיים את שניהם, כגון בקריאת הפרשיות, אבל בכאן אי אפשר לקיים את שניהם, שאין קורין שני הפטרות, ולפיכך אמרינן פרסומי ניסא עדיף, כן כתב האבודרהם (עמ' רג). ואי מיקלע בתרי שבתות, שבת ראשונה מפטיר בנרות דזכריה, שבת שניה בנרות שלמה, מן ויעש חירום (מלכים א' ז, מ). ואעפ"י דנרות שלמה קדמי, ובדין לקרותן בשבת ראשונה, כיון דנבואת דזכריה היתה על חורבן בית שני שבו היה נס חנוכה, קורין בו בשבת ראשונה כל בו (סי' כ'). ופעם אחת אירע חתונה והפטירו ויעש חירום ולא של חתונה. ונראה למהרא"ק ז"ל להפטיר של חתן, וכן איתא באור זרוע קטן. וצריך לומר דמהרא"ק ז"ל לטעמיה אזיל, שכתב שנוהגין להפטיר בשניהם אפילו בתרי נביאים, כמו שנוהגים באתרא דמר בווינ"א דשירה וחתונה הפטירו ודבורה ושוש אשיש ולא חשו לתרי נביאי. אבל היכא דנהגו שלא לדלג מנביא לנביא, נראה דאין להפטיר רק בשל חנוכה. וכן משמע ברוקח (שם) שכתב בשבת ראשון מפטירין בשל חנוכה ולא של ראש חודש ולא שוש אשיש. ומסתמא היא הדין בשבת שנייה, דסתמא אמרו אין שוש אשיש דוחה חנוכה ולא חילקו. כן הורה מהר"ש ז"ל.