מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · ארבעת המינים, הושענא רבה, שמיני עצרת
סימן תתקכג
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כג, מ). בפרק לולב הגזול (סוכה לד ב) ולקחתם שיהא לקיחה לכל אחד ואחד. לכם משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול, מלמד שאין אדם יוצא בלולב של חבירו ביום טוב ראשון של חג, אלא אם כן נתנו לו במתנה. "לולב" בגימטריא "מיוחד", לומר שיהיה לכל אחד לולב מיוחד ולא בשל חבירו. ואיתא נמי בירושלמי לכם ולא בגזל, ביום ולא בלילה. "לכם ביום" בגימטריא "לא בגזל ובליל". וכל ד' מינים יהיו לכם ולא גזל, שהגזל פסול, לכן בתמניא אפי (תהילים קיט) ד' פסוקים יש בהן ד' תיבות, וסימנך בוס"ק, ב'פקודיך אשיחה ואביטה אורחותיך (טו). ו'אשתעשע במצותיך אשר אהבתי (מז). ס'עפים שבאתי ותורתך אהבתי (קיג). ק'ראתיך הושיעני ואשמרה עדותיך (קמו). בד' פסוקים אלו יש בכל פסוק ד' תיבות, ויש בהן כל אותיות אלפ"א בית"א לבד גז"ל, כי ד' מינים שבלולב פסולים אם הם גזולים. לכן יזהר שלא יקוץ ערבה לצורך לולב משדה גוי אפילו ברשות הגוי, רק ישכור את הגוי לקוץ, כי היכי דלהוי יאוש ביד גוי ושינוי רשות בידינו.
סימן תתקכד
"לולב" בגימטריא "חיים", לכך יבש פסול. ואיתא בירושלמי ר' אבין בשם ר' יודא בן פזי, היבש פסול, לא המתים יהללו יה (תהילים קטו, יז). אבל בשעת הדחק יקחו אפילו יבש. ואמר ר' יודא מעשה באנשי כרכים שהיו מורישים לבני בניהם לולביהם, אמרו לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה (סוכה לא ב). וכן הדס כשר ביבש, אור זרוע (ח"ב סי' ש"ז) ואורח חיים (סי' תרמ"ט). אבל ערבה פסולה ביבש. וצריך שיהא פיה חלק ועלה שלה משוך וקנה אדום (רמב"ם לולב פ"ז ה"ג).
סימן תתקכה
שיעור הדס וערבה טפחים ומחצה. וצריך שיהא שדרה של לולב יוצא מן ההדס טפח (סוכה לב ב).
סימן תתקכו
מצות לולב לאגוד הדס ולולב וערבה יחד, משום זה אלי ואנוהו. לא אגדו כשר. ואם הותר ביום טוב אסור לקשור, אלא יכרוך ויתחוב באגודה של ירק (סוכה לג ב). ואין אוגדים אותו אלא במינו (שם לו ב), לכן יתיר המשיחה שסביב ההדס שלא יהיה חוצץ. ואוגד יחד כף תמר אחד ושלשה ענפי הדסים ושתי ערבות, ויהיה בין הכל עם האתרוג שבעה כנגד שבעה רקיעים, כן כתב מהר"י וויי"ל (סי' קצ"א). ולי נראה כנגד שובע שמחות את פניך (תהילים טז, יא), אל תקרא שובע אלא שבע, דדרשינן אותו (ויק"ר פ"ל, ב) באמצעות לולב. וכן יסד הפייט ערבה שתים, וכן מהר"ש (מנוישטט סי' רל"ג) אומר הערבה כנגד הרשעים. לפיכך כל מה שיכול למעט עדיף טפי, לכן אין ליקח רק שני ערבות ללולב, ואם לקח יותר כשר.
ומצוה שיאגדנו שלא יתפזרו ענפי ערבות לכאן ולכאן. ונהגו לעשות שלשה אגודות כנגד שלשה אבות. אי נמי לולב בגימטריא ס"ח, ושלשה אגודות הרי ע"א, כנגד ע"א סנהדרין. ואם לא נאגד אלא אגד אחד כשר. ויאגדם דרך גדילתם, לכן יזהר בהדס להתיר אגודתו לראות אם מונח כתקונו, כי הגויים לפעמים נותנים עוקצו של זה לצד עיקרו שלזה, ולפעמים גם כופפים ראשים לתווך כדי שלא ינשרו העלין, ואז לא מונח כדרך גדילתו. אך יזקוף ויפשוט ראשי הגבעול ויניחם כולן דרך גדילתן. ויאגד ערבה בשמאל וההדס בימין ולולב באמצע. כך הוא בדרשות אבן שועיב (דרשה ליום א' דסוכות ד"ה אמרו) והוא על דרך סוד. ומטעם זה יאגוד ההדס גבוה יותר מהערבה, וכן כתב מהר"י וויי"ל (שם). וישקעום בתוך אגד של לולב שיהיו כולם בידו בשעת נטילה. כתב הרוקח (סי' ר"כ) מנהגינו בלולב לכפותו ששת ימים, ובהושענא רבה מתירין אגודו למעלה, כפת כתיב, ששה ימים כפות בכפות אחד. וכן מהרי"ל בששה הימים לולבו פתוח למעלה רק טפח, ובהושענא רבה התיר אגודו עד חציו.
סימן תתקכז
כשנוטל הלולב יקחו שלא כדרך גדילתן. וכשנוטל האתרוג יקח זנבו מן הצד או למעלה ויברך הברכה, דאמרינן בפרק א' דפסחים (ז ב) כל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן. ואחר שיברך יהפוך הלולב והאתרוג דרך גדילתן, כן הוא ברוקח (סי' ר"כ), וכן עשה מהר"ם ז"ל ומהרי"ל ז"ל.
סימן תתקכח
ונוטל הלולב בימין, מפני ששלשה מינים אגודים בו, וסימן לדבר לב "חכם" לימינו (קהלת י, ב) בגימטריא "לולב". ואתרוג בשמאל. וכתב האבן שועיב (שם) שיש לאדם להקדים נטילת אתרוג בשמאל ואחר כך לולב בימין, וכשמניחו או נותנו נותן הלולב תחילה כענין תפלין. וכן הקדים הכתוב פרי עץ הדר, וכמו שאמרו בתפלין והיו לאות על ידך, כל זמן שהיו הטוטפות בין עיניך (עי' ילק"ש שמות רכ"ב). וכן כל זמן שהלולב בימין יהיו שניהם שוים בקדושתם.
סימן תתקכט
מהרי"ל הסיר הרצועות בשעת נטילת לולב גם בהושענא. ומהר"ש (מנוישטט סי' רע"ד) לא הקפיד. וכן הוא באגודה פרק מקום שנהגו (פסחים סי' נ"ה) דאין צריך (הגהות מנהגים קפ"ז).
סימן תתקל
ויברך מעומד, דילפינן דכוותיה תלתא לכם אינון בלולב בעומר ובציצית. בציצית כתיב והיה לכם לציצית (במדבר טו, לט). בעומר כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כג, טו). בלולב כתיב ולקחתם לכם (שם מ), ומה עומר בקומה אף כולן בקומה. ועומר גופה מנלן, מהחל חרמש בקמה (דברים טז, ט), אל תקרי בקמה אלא בקומה (מהרי"ל לולב ה').
סימן תתקלא
ויברך על הלולב ולא על שאר המינין, לפי שהוא גבוה מכולן, והוא עיקר ושאר המינין טפלים לו, ומברך על העיקר ופוטר את הטפל. ויש אומרים מאחר שהוא חשוב במינו מכולן כל האגודה נקראת על שמו, והוי כמו שבירך בפירוש על כל אחת בשמו (כלבו סי' ע"ב).
סימן תתקלב
ואחר הברכה ינענע. ומהרי"ל ז"ל כתב (לולב ז') יזהר גם ביום שמברכין שתים להיות השתי ברכות עובר לעשייתן, שלא ינענע עד סיום הברכות.
סימן תתקלג
וסדר נענוע, כתב הר"ר יצחק ז"ל, וז"ל נהגו רבותינו עפ"י הירושלמי לנענע שלשה נענועים על כל דבר ודבר, אם כן צריך לו' רוחות ל"ו נענועים, הולכה והבאה של ד' רוחות והעלאה וירידה, זהו ו' פעמים שלשה נענועים, והנענוע הולכה והבאה זהו לו' רוחות ל"ו נענועים, עד כאן (כלבו סי' ע"ב). וכתב המהרי"ל בתשובה (סי' מ') נראה לי להקיף בלולב דרך ימין כשמנענעו מזרח דרום מערב צפון, ודלא כאיכא דמהפכי לה, ולא ידעי טעמם עד כאן. והנענוע הוא שצריך לטרוף הלולב ולכסכסן, כן הוא דעת הפוסקים.
סימן תתקלד
כתב הרקנטי פרשת אמור (ויקרא כג, מ) צריך לסמוך האתרוג עם שאר המינים שלא להפרידו מן המניין. וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יום טוב ראשון של חג הסוכות, בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי שמו הר"ר יצחק, ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו"ד ה"א, והיה מרחיק הה"א אחרונה מן הג' אותיות הראשונות. ואמרתי לו מה זה עשיתה, והשיב כך נהגו במקומותינו, ואני מחיתי בו וכתבתי אותו שלם. ואשתומם על המראה ואין מבין. למחר בעת נטילת לולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלא אתרוג, והבנתי פתרון חלומי וחזר בו. וכתב מהרי"ו (סי' קצ"א) דכן יש לנהוג, וכן הוא בהג"ה מהרא"ק בשם הערוך.
סימן תתקלה
כתב האבן שועיב בדרשותיו (דרשה ליום א' דסוכות ד"ה וענין) צריך ליטול פנים כנגד פנים, פני הלולב כנגד פני הנוטל, והשדרה לחוץ. וכן כתב האבודרהם (תפילת סוכות ד"ה וגומרין) בשם רבינו סעדיה גאון, דלא כיש שמהפכים (תולעת יעקב סוד ד' מינין), ואומרים כי יש סוד וראית את אחורי ופני לא יראו (שמות לג, כג).
סימן תתקלו
הטעם דל"ו נענועין, מצאתי כתוב כנגד ל"ו צדיקים ל"ו מליצי יושר. ואני שמעתי דכמו שהנענועים הם לד' רוחות למי שהד' רוחות שלו, ולמעלה ולמטה למי ששמים וארץ שלו. כמו כן הם ל"ו נענועים, לרמז שאו למרום עיניכם וראו מי ברא "אלה" (ישעיה מ, כו) בגימטריא ל"ו.
סימן תתקלז
אסור לאכול קודם שיטול הלולב. שכח ואכל קודם שנטלו, והוא על שלחנו ביום ראשון שהוא מן התורה, יפסיק אפילו יש שהות הרבה ביום ליטלו אחר שאכל. ומיום ראשון ואילך אם יש שהות ביום לא יפסיק, ואם לאו יפסיק, אורח חיים (טור סי' תרנ"ב).
סימן תתקלח
לולב הבא מחוץ לתחום כשר, הואיל ואינו לאכילה. ולא חיישינן שמא יאמר לגוי להביאו, דלא שכיחא שיעשה אדם מצוה הבאה בעבירה. הגה באשיר"י דראש השנה (פ"ד סי' ו') אור זרוע (ר"ה סי' רס"ה) בשם הרשב"א (הגהות מנהגים סי' ר"ז).
סימן תתקלט
אדם שהיה לו אתרוג ולולב והדס כל שנה, והיה מברך על שלו. שנה אחת שלחו אנשים מעיר אחרת אין לנו אתרוג ולולב והדס, לכן תשלח לנו את שלך. מוטב שיברך משל הקהל וישלח להם, כדי שיצאו רבים ידי חובתם. הגה במהרא"ק (מנהגים קלויזנר ד"ה בסוכות).
סימן תתקמ
מתפלל ערבית ליל כניסתה, אתה בחרתנו את יום חג הסוכות הזה זמן שמחתנו, משום שנאמר בו ב' פעמים שמחה, ושמחת בחגך והיית אך שמח (פירוש הסידור לרוקח עמ' תרל"ג). והאבן שועיב כתב (דרשה לסוכות ד"ה ויש לשאול) כי בעבור שישראל יצאו נקיים מהעונות והפשעים, ובזה הזמן נמחל עון העגל ונצטוינו בהקמת המשכן, מצורף לזה שהוא זמן האסיף ואדם שמח בתבואתו, לכן אומר זמן שמחתינו.
סימן תתקמא
בליל ראשונה ממתינים עד הלילה, משום דילפינן גזירה שוה דט"ו ט"ו מפסח דכתיב ביה (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות. ומברכין לישב בסוכה ואחר כך שהחיינו, שקאי על היום טוב ועל הסוכה. ויש נוהגים לקום עד שברכו לישב להחשב עובר לעשייתן, ואמר מהר"י סג"ל (סוכות ב') דמחזי כיוהרא ואין לעשות, ושבוש הוא, דלישב אינה לשון ישיבה רק עכבה, כמו ותשבו בקדש ימים רבים (דברים א, מו) וכן בארחות חיים (הל' סוכה סי' ל"ט). וכן כתב הכלבו (סי' ע"א) וז"ל, נוהג רבותיי ורבני צרפת לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות. והראב"ד ז"ל כתב מנהג קדמונינו לא היה מעולם כזה. והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת האכילה, וכל זמן שאינו אוכל הברכה עובר לעשיית המצוה היא באמת. וכן כתב בעל העיטור ז"ל (הל' סוכה עח, ב), וזה לשונו ומנהגנו לקדש כדרכו מיושב, ואף על גב דבעינן עובר לעשייתן, לאפוקי אחר עשייתן דלא, והמקדש מעומד דעת חצוני הוא, עד כאן.
סימן תתקמב
הא דלא מברכין על ישיבת סוכה כדמברכינן על אכילת מצה. היינו טעמא דבאכילת מצה מצי למיפטר נפשיה בכזית מברכין על אכילת מצה, אבל הכא דבעינן תשבו כעין תדורו לא מבעי לברוכי על ישיבת סוכה, דאי אמר על ישיבת סוכה משמע חדא זימנא, ואנן בעינן תשבו כעין תדורו. לפיכך מברכינן לישב דמשמע ישיבת קבע פעמים הרבה, עכ"ל התניא (רבתי הל' סוכה ד"צ ע"ב).
סימן תתקמג
כתב הכלבו (סי' ע"א) וז"ל, צריך לתת טעם למה מברכין על הסוכה כל שבעה יותר ממצה שאין מברכין עליה אלא לילה ראשונה בלבד. כתב הר"ז ז"ל כיון דאיכא חיוב שינה כל שבעה, ואי אפשר לאדם להיות שבעה ימים בלא שינה, נמצא חיוב סוכה נמשך כל שבעה יותר ממצה דאפשר בפירות בלא מצה כלל, והר"ר שמואל שקילי ז"ל כתב דשאני מצה שאכילתה בשאר ימים אינה לשום מצות מצה אלא להשביע רעבו, לפי שאינו רשאי לאכול חמץ ולהשביע עצמו, ודומה למי שאכל בשר בהמה טהורה לפי שאינו רשאי לאכול בשר בהמה טמאה, שאינו מברך אקב"ו לאכול בשר בהמה טהורה. אבל הישיבה בסוכה ודאי לא צורך גופו הוא להשביעו רעבו אבל לקיום המצוה לבד, ולפיכך צריך לברך.
סימן תתקמד
בשחרית מתפלל תפלה כמו בערבית. ונוטל הלולב והאתרוג ומברך על נטילת לולב ושהחיינו ומנענע, דאמרינן במדרש (ילק"ש אמור תרנ"ג) אמרתי לכם שתקחו את הלולב ותענענעו לפני, למה שבשעה שהוצאתי אתכם מארץ מצרים נענעתי את ההרים, שנאמר (תהילים קיד, ד) ההרים רקדו כאלים, אף לעתיד לבא אני עושה כן, וההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף (ישעיה נה, יב).
סימן תתקמה
ומברך לקרוא את ההלל, ומנענעים בתחלת הודו, ובסוף שהוא כי לעולם חסדו. והקהל מנענעים בכל הודו שיאמרו, וש"ץ ביאמר נא מנענע ולא ביאמרו נא. אור זרוע (סי' שי"א). ומנענעים בהושיעה נא תחלה וסוף ולא בהצליחה נא, כי הפסוק כן הוא אז ירננו עצי היער ואח"כ הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ואמרו הושיענו, תשב"ץ (קטן סי' קנ"ה), ואין מנענעים בשם לא בהודו ולא באנא, סמ"ק (מצוה קצג, הגהות הר"פ י"ב).
סימן תתקמו
בהודו שבסוף הלל מנענעים ב' פעמים ל"ו כוחות הואיל וכופלין הפסוק, כלבו (סי' ע"ב) ותרומת הדשן (סי' צ"ז). ונמצא שמנענעים בתחלה ב' פעמים ל"ו בגימטריא ע"ב, ובאנא ב' פעמים ל"ו, ובסוף ב' פעמים ל"ו, ג"פ ע"ב בגימטריא רי"ו, נמצא שהנענוע מורה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה ג' פעמים הוא השם המיוחד שממנו ע"ב שמות ויר"ו אותיות. וסמך לזה ויקרא בשם ה' ויעבו"ר (שמות ל"ד ו) הוא ביאור גמור ששם ה' ממנו ע"ב שמות ויר"ו אותיות, זהו ויעבר אותיות ע"ב יר"ו, מספיק למבין (זוהר ח"א דק"ח ע"ב).
סימן תתקמז
אם הוא שבת אין נוטלין לולב, גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ויש שואלים למה גזרו ז"ל (ביצה יח א) בשופר ולולב ומגילה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים יותר ממילה, שהרי מילה דוחה שבת. וי"ל דכיון שהמילה אינה מוטלת רק על יחידים, כגון על האב או על בית דין, לא חששו שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, כי אחרים שאין המילה מוטלת עליהם ימנעום מזה ויזהירום. אבל שלשה אלו הם עניינים מוטלים על כל המון, שכן אפשר שיטעו בהם רבים מעמי הארץ, עד כאן לשון הכלבו (סי' ע"ב). ולי נראה דההיא שאלה אין לה שחר, דגבי מילה מרבוי קרא ילפינן ביום השמיני (ויקרא כג, מ), ביום אפילו בשבת (שבת קלא ב). אבל בהני דליכא רבויי דקרא גזרו חכמים בשב ואל תעשה.
סימן תתקמח
וקורין בתורה. ומתפללין תפלת מוסף. ומוציאין ספר תורה ונושאו על המגדל, ונוטל כל אחד לולבו ואתרוגו בידו, והש"ץ מתחיל בהושענא. וכשיאמר הושענא מנענע לכל צד פעם אחת. ומקיפין המגדל, ואומר הושענא למען אמתך (מנהגים סוכות ד"ה מוסף). ואמר מהרי"ל (תפילת סוכות ט') מה שש"ץ פונה לשמאלו מארון הקודש לסבב המגדל, אף על גב דאמר מר (יומא טו ב) כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא צד ימין, היינו משום דעיקר הסיבוב אינו אלא לסבב הספר תורה שעל גבי הבימה, אם כן כשפונה החזן והקהל את פניהם נגד הספר תורה שעל הבימה, אז כשמסבבין תהיה הפנייה דרך ימין. ומי שאין לו לולב לא יקיף, ובשבת אין מקיפין ואין מוציאין ספר תורה, אלא פותחין הארון (טור סי' תר"ס).
סימן תתקמט
והמדקדק יאחז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבית הכנסת גם בשעת התפלה, וכן יחזירו לביתו, כדי לחבב המצוה, דבירושלים היו מחבבים המצוה, שכל היום היו לולבן בידן, כדאיתא פרק לולב הגזול דף מ"א (טור ורמ"א סי' תרנ"ב).
סימן תתקנ
מותר להחזיר הלולב ביום טוב ולהוסיף מים, אבל לא להחליף (מנהגים לולב ד"ה קצת).
סימן תתקנא
על השלחן מברך בורא פרי הגפן. לישב בסוכה על הכוס, וכן ביום ב' ובשבת שבסוכות לפי ששותה קודם אכילה, אבל בחול שאוכל קודם ששותה מברך על הפת המוציא ולישב בסוכה (מנהגים סוכות ד"ה מוסף).
סימן תתקנב
ערבית מתפלל כל התפלה כליל ראשון. ואם מוצאי שבת מתפללים ותודיענו. ומקדשים על הכוס בבית הכנסת יקנה"ז. ועל השולחן מסיק האורח חיים (סי' תרמ"א) ואביו לברך שהחיינו קודם לישב בסוכה, כי אין צריך לברך שהחיינו יותר על הסוכה רק ליל ראשון, ואחר כך בליל שני הוי הפסק. לכן מברכין זמן ואחר כך לישב בסוכה, וכן הוא מסקנת בית יוסף וכן נוהגים.
סימן תתקנג
ביום שני אין מברכין שהחיינו על הלולב, רק אם חל יום ראשון בשבת אז לכל הדעות מברכין זמן הלולב ביום שני. וא"ת מאי שנא שמברכין שהחיינו על השופר ב' ימים. וי"ל זמן ליל ראש השנה מדרבנן, משום דאבעיא לן (עירובין מ ב) אי ראש השנה ויום הכפורים הוי כרגלים ולא אפשיטא, לכן אין פוטר את השופר מלברך זמן, אבל זמן ליל חג הסוכות דאורייתא לכן פוטר הלולב מלברך זמן. וא"ת אם כן יום ראשון לא יברך זמן אלולב. וי"ל דליל ראשון צריך זמן משום סוכה לבד מיום טוב, לכן אינו פוטר, הג"ה במנהגי מהרא"ק ז"ל (מנהגים סוכות ד"ה יום שני). עוד טעם אחר שאין צריך לברך זמן ביום שני אלולב וגבי קידוש אומר מספק, דשאני זמן דלולב דאף אם היה חול יצא, כדאמר (סוכה מו א) העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו. עיין בהגהות סמ"ק (מצוה קצ"ג הגה י"ג) ובכלבו (סי' ע"ב. הגהות מנהגים רי"ד).
סימן תתקנד
קורין כדאתמול, ולא מצינו למימר ביום טוב שני פרשת וביום השני, דאם כן עבדינן ליה חול, רש"י שלהי החליל (סוכה נה. ד"ה אנן).
סימן תתקנה
בחול המועד מברך על התפילין, כן מסיק האורח חיים (סי' ל"א) והאשירי (הל' תפילין ט"ז). יעלה ויבא בתפלה. וגומרין הלל. קדיש שלם. ומוציאין ס"ת. אם הוא יום ג' דסוכות קורין לכהן ביום ב', לוי ביום שלישי, ישראל ביום הרביעי, לרביעי חוזרין למעלה וקורין ביום השני וביום השלישי שהן ספיקא דיומא. וכן כל חול המועד קורין לרביעי ספיקא דיומא. ואומר הושענא אערוך שועי, משום דגליתי בצום פשעי שייך בחול הסמוך ליום כפורים (מנהגים סוכות ד"ה בחול).
סימן תתקנו
סדר הושענות דחול המועד, אערוך שועי, אל למושעות, אדון המושיע. ואם יבא ערבה ביום ראשון אז אומרים בששי שהוא שבת אום נצורה, ואז יש לומר זה הסדר, אערוך שועי, אום אני חומה, אל למושעות. שאין אומרים אדון המושיע שמיירי במים קודם ששי לחג, כי המים הם סימן קללה בחג, אבל בששי אין קפידא, דכבר רומז הכתוב ביה נסוך מים, דכתיב ביה (במדבר כט, לא) ונסכיה, רצה לומר שני ניסוכים. ועוד נרמז מים בשני ובששי, כדפירש רש"י פרשת פנחס (שם). וכשחל יום ראשון בשבת אומר זה הסדר, אום נצורה, למען אמתך, אערוך שועי, אבן שתייה, אל למושעות, אדון המושיע (לבוש סי' תרס"ג ס"א).
סימן תתקנז
יום שביעי הוא הושענא רבה. ולמה נקרא שמו הושענא רבה, אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, אני יחיד ואתה יחיד, אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עונותם, וזהו הושענא רבה, פירוש שמי אהיה גימטריא כ"א, ואתה בכ"א, עשרה דורות מאדם ועד נח, וי' דורות מנח ועד אברהם, והושענא רבה כ"א ימים לחודש תשרי. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אם אין כפרה לבניך בראש השנה יהיה ביום הכפורים, ואם לאו יהיה בהושענא רבה. וזהו אחדותו על שמי (הגהות מנהגים רט"ז). וסוד החתימה שהיא בליל הושענא רבה ולא ביום כפורים היה לה להיות בצום. אבל הכוונה בזה דע, כי יום כפור הוא בי' לחודש, ויום טוב של סוכות אחר ה' ימים הרי ט"ו יום, והושענא רבה אחר ו' הרי כ"א. תרבע כ"א פעמים כ"א, יעלה תמ"א למפרע, הוא אמ"ת וחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, ולזה החתימה הוא בליל הושענא רבה. ועוד כי יום כפור הוא בי' לחדש כנגד י' של שם, ואחר ה' ימים הוא סוכות כנגד ה', והושענא רבה אחר ו' ימים, הרי תשלום שם ד' דה' אחרונה כפולה.
וכתב הרוקח בסי' רכ"א, בראש השנה וביום ז' של סוכות כתיב (במדבר כט ו, לג) כמשפטם. לומר מה שגוזר בראש השנה וחותם ביום כפורים מראה בצל הושענא רבה. לכך כתיב בתהילים (צו, יג) ב' פעמים לפני ה' כי בא כי בא לשפוט את הארץ. למה ביום שבעה לפי שאין מקריבין נדריהם, ובעון נדרים גשמים נעצרים, וכל שבעה ימים מנסכים מים. ונרמז מים בשני בששי ובשביעי בפרשת פנחס, על שם שופך בו"ז על נדיבים (שם קז, מ). לפי שבחג עת המים, והוצרכו בלילה שלפניו לראות כמה קרקפתא דגברי צריכים לפרנסה ומראים בצל. ואומרים המלאכים פלוני לא יחיה הרי אינו צריך למים ולפרנסה. סר צלם מעליהם וה' אתנו (במדבר יד, ט), "סר צלם מעליהם" בגמטריא "סר שנה" למי שסר צלו לא יחיה שנה ע"כ.
וכתב הרקנטי פרשת שלח (שם יג, ט) סר צלם מעליהם, כתב הרב ז"ל (הרמב"ן שם) יתכן שירמוז למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא, ולכך נאמר כי סר צלם מעליהם ונגזר עליהם מיתה וה' אתנו ע"כ. והטעם הענין ארמוז, כבר הודעתיך שאין דבר קטן וגדול למטה שאין לו כח למעלה, ובהיות כחו עמו מגין עליו ויש לו צל, כענין ה' צלך על יד ימינך (תהילים קכא, ה). ובסור כחו מעליו הירח או השמש או האור שולטין עליו בכל צדדיו, ואין לו צל. ובעבור כי הנהגת העולם השפל ע"י השכינה, שנאמר (שם ט, ט) והוא ישפוט תבל בצדק וכל מעשהו באמונה (שם לג, ד). והיא פועלת למטה בהשגחה פרטית על כל אדם ומעשהו, כענין שנאמר (בראשית יח, יד) היפלא מה' דבר. אם כן כשצילתה עלינו ה' שומרנו ויצילנו, כענין ובצל ידי כסיתיך (ישעיה נא, טז). אמנם כשהוא מונח למקרים מפניך אסתר (בראשית יד, ד) אין צלה על ראשו רק הוא הפקר, אף כי הכל תלוי בתשובה ומעשים טובים. אמנם החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו הש"י יותר מן הבריא שלא יבא עליו חולי. וכך הוא המדה בעני ובעשיר מאיר עיני שניהם ה'. וכבר שמעתי מחסידים ואנשי מעשה שראו באדם אחד שלא היה לו צל, ובאותו הלילה עצמה עשה תשובה, וינחם ה' ובאותו הלילה ראה צילו להצילו מרעתו.
אמנם הטעם בליל הושענא רבה יותר משאר הלילות הבנתי מדברי הרוקח כי בחג נדונים על המים, והוא יום אחרון שבחג שאז נחתם לחיים, כי כפי צורך החיים כך המים באים לעולם. ותמיה אני כי שמעתי כי יש שניסו אותו בעופות שרצה לשחוט למחר, ובלילה של הושענא רבה לא היה להם צל, והטעם אמרו קצת חכמי הקבלה, ואני לא קבלתים עכ"ל.
והרב רבינו בחיי בפרשת שלח (שם) פירש סר צילם יכנה הכח למעלה בלשון צל, לפי שהוא מגין על האומות כצל המגין לפני החמה. שאין אומה נופלת אלא א"כ שר שלה נופל. ומזה דרשו במדרש שיר השירים (ב, יז) ונסו הצללים אלו שרי האומות. והרמב"ן ז"ל פירש סר צלם מעליהם שהוסר הצל מעל ראשם, ממה שידוע כי בליל החותם הגדול של הושענא רבה, הוא יום כ"ז לבריאות עולם, לא ימצא צל לראש מי שעתיד למות באותה שנה, וזה כאילו אמר כבר נגזר, וזהו כוונתו אעפ"י שאין לשונו. ונראה כי זאת כוונת הכתוב שאמר (שה"ש ב, יז) עד שיפוח היום ונסו הצללים, יאמר כשיגיע הזמן שיפוח האדם שתצא נשמתו, אם יסתלק צלו ויתקרב לצל השם הרשום בד' תיבות שכתיב בו ה' צלך עכ"ל.
הציוני (פרשת שלח) כתב וז"ל, י'שמחו ה'שמים ו'תגל ה'ארץ (תהילים צו, יא) ראשי תיבות שם של ד' אותיות, ובסופי תיבות "צלמו", כאשר האל בראשם אז צלמו קיים, כשסר מעליהם אז צלמם בעיר תבזה. וכן אמר שמואל הנביא ע"ה (שמואל א' כח, טז) וה' סר מעליך, ותכף נהרג. וכן יאמר סר צלם מעליהם וה' אתנו, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. וזהו כחו, ובהיות כחו עמו יש לו צל, ובסור כחו מעליו אין לו צלו, וראשו יקטין ולא יראה צוארו. ובהג"ה שם וז"ל, וצפיחית דבש מצאתי ויאורו עיני, ובמטה אשר בידי רשמתי להטעים גם לאחרים. שמעוני רעיי בואו וראו ביום שהדין מתעורר בעולם צריך בן אדם לעורר עצמו בתשובה ולשוב לפני אדוניו. אם זוכה בו האדם שישוב בתשובה שלימה, אז קורעין לו כל הפתקים הכתובים עליו, ואם לא ישוב בתשובה שלימה תולין לו עד יום אחרון של חג, אם זוכה מוטב, ואם לאו יוצאים מבית המלך ונמסרים ליד הממונה על הפתקין. וכיון שנמסרו ליד הממונה ודאי עושה הדין והפתקין אינן חוזרין לבית המלך, מיד הצלם הקדוש ברוך הוא נעדר ממנו ולא נמצא אצלו. וביום שנסתלק ודאי פסק המלך גמר דין עליו ויטעום כוס של מות, ואותן הצללים נעדרים ולא נמצאים. ואם לא נמצאים בו, בידוע שיעבור עליו הדין או חלאים וכיוצא בהן. ובספרי הקדמונים אמרו אם נחסר ראשו ימות הוא או בנו או אשתו, אבל אם הוא חוזר בתשובה יטעמו טעם מות וירפאהו. ודווקא בנו שברשותו, ואם הגוף חסר ויראה הראש הן יסתלקו והוא מתקיים. ואם חסר ידו או רגלו, חלאים רעים באים עליו. ואם ברח הצל וחזר וברח, עליו כתיב (דברים כח, סז) בבקר תאמר מי יתן ערב וגו'. אבל הצדיקים והחסידים הקדמונים בכל יום ויום היו מסתכלין בעצמם כאילו בזה היום היו מסתלקין מן העולם, ועושים תשובה שלימה לפני אדוניהם, ולא יצטרכו לדבר אחר. אשריהם ואשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא. בא וראה כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו (ישעיה מג, ז) ע"כ.
וכתב עוד הציוני וז"ל, ועוד מצאתי בסודי רזי כשתשים מי מעיין בכלי מצוחצח וזך, ועיין בו בליל הושענא רבה, אם יש לחיות אותה שנה אפילו פיו סתום ועיניו סתומות יראה בבואה שלו שהם פתוחים. ואם יהיו פיו ועיניו סגורות ימות. וזה דבר ברור וסימן בוז מים לכן יראה במים. עוד יש יהודים שמדליקין נרות ביום כפור בשמן זית ומביטים בשמן בבואה שלהם, אם עיניהם ופיהם סגורים לא יוציאו שנתן. ויש רואים בליל הושענא רבה בצל הלבנה, וטעמא קלילא אית להו, אנן דמינן שנותינו לשנות הלבנה. ובהג"ה שם שמעתי ממקובלים האומרים כי זה צריך לעשות בשעת שכוכב לבנה שולטת באותו לילה, ובשעה ההיא הנסיון אמיתי ע"כ. עוד שם ולאדם שיהרג בר מינן בשנה ההיא ירא ראשו על כתפיו, והרוקח בסימן רכ"א יהיב טוב טעם ודעת למה בצל הלבנה.
ומה מאוד נמלצו לחכי דברי פי חכם חן דברי הרב רבי דוד אבודרהם שכתב (עמ' רח"צ) וז"ל, וזה הצל אינו צל האדם ממש, כי העומד אצל הלבנה או אצל האורה אי אפשר שלא יהיה לו צל, אלא הוא צל הצל הנקרא בדברי רבותינו בבואה דבבואה. ויש סעד לדברי מדאמרינן בפרק בתרא דהוריות (יב א) האי מאן דבעי למיפק לאורחא, ובעי למידע אי הדר לביתא אי לא. ליקום בביתא דהברא [פירוש בית חשוך] אי ראי בבואה דבבואה לידע דהדר לביתיה. ואחר כך אומר שם ולאו מילתא היא דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה. מכאן אני אומר שאין ראוי לנהוג מנהג זה ע"כ. ועוד אני אומר דאין אנו בקיאין בצל הצל, ולאידך נמי שיש מי שיראה צלו שלם אז החי לא יתן אל לבו להיות יראת ה' על פניו תמיד לזכור יום המיתה, רק יבטח כי יעלה שנתו ולא יהרהר בתשובה. והירא דבר ה' וחרד לדברו אל יהא לו עסק בנסיון הזה, רק כל יום ויום חייב להראות את עצמו כאילו נסתלק ממנו הצל וישוב בתשובה, כמו שאמרו חכמי האמת (אבות פ"ב מ"י) שוב יום אחד לפני מיתתך ואז אשרי לו וטוב לו.
סימן תתקנח
ומשכימין לבית הכנסת, והוא אחד מה' בקרים שמשכימים לתפלה, שנאמר (איוב ז, יח) ותפקדהו לבקרים ולרגעים תבחננו. זה ראש השנה ויום כפורים שבהם נפקדים כל מעשה אדם. הושענא רבה שנאמר (איכה ג, כג) חדשים לבקרים "רבה" אמונתך. פורים שנאמר (תהילים קא, ח) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ וזהו המן. ט' באב היה זרועם לבקרים אף ישועתינו בעת צרה (ישעיה לג, ב), וסימן לדבר וישכם אברהם בבקר (בראשית יט, כז), אברהם נוטריקון, א' זהו ט' ב א ב. ב' זו בריאת עולם, היינו ראש השנה שבתשרי נברא העולם. ר' רבה זו צומא רבה. ה' הושענא רבה. מ' מגילה דהיינו פורים. ענין אחר א' זו סוף תבות של הושענ'א רבה, ב' סופי תיבות של ט' בא'ב. ר' סופי תיבות של יום כפו'ר. ה' סופי תיבות של ראש השנ'ה. מ' סופי תיבות של פורי'ם.
סימן תתקנט
ורגילין הצנועים לטבול או לטהר בתשעה קבין אפילו פושרים, והוא רי"ו ביצים. וכן עשה מוהר"ם ביום כפור נמי, כי אין הטבילה אלא משום טהרה, תשב"ץ (סי' קכ"ב).
סימן תתקס
ואומרים השמים מספרים כבוד כשבת ויום טוב. אין כמוך שמע, אחד על הכל כמו בשבת ויום טוב, ונעריצך. והטעם מפני שהוא סוף החג וההקפה ותשלום שבעים פרים. ועוד כי ביום הזה הוא קיום החתימה שאנו מבקשים מלפני הבורא ביום הכיפורים שיחתמנו לחיים (אבודרהם עמ' רח"צ). ולכן נהגו להדליק נרות של יום הכיפורים. [בק"ק פרנקפורט אין אומרים פסוקי דזמרה של שבת ולא נעריצך, ואין משנין שום דבר כלל. אדון עולם מנגנין כמו ביום כפור, וקדיש אחרון מנגנים בניגון יום טוב].
סימן תתקסא
וקורין לכהן וביום החמישי, לוי וביום הששי, ישראל וביום השביעי, לרביעי חוזרין וקורין וביום השישי וביום השביעי. ואי אפשר להתחיל לקרות וביום הששי כהילוך ימים הראשונים, שאם כן נמצא ישראל קורא וביום השמיני שהוא קודש, והאיך ראוי לקרוא קודש ביום שהוא חול. אלא מוטב לנו לדלג הסדר, שיתחיל כהן פרשה אחת למעלה ויכוין שלישי לקרוא ביום השביעי, ולא לעשות ע"י קריאתו את הקודש חול. וכל המשנה ידו על התחתונה (מהרי"ל תפילות סוכות י"ב).
סימן תתקסב
ומקיפין ז' פעמים, זכר ליריחו שסבבוהו ז' פעמים. ולפי שכתוב במלכים (א' יז, א) אצל יריחו אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי, מכלל שבשביל טל ומטר צריך להקיף כמו ביריחו (רוקח סי' רכ"א). ומהר"ם ז"ל מביא ראיה מן המסורות, ואסובבה ב' במסורות, אקומה נא ואסובבה בעיר (שה"ש ג, ב), ואידך ואסובבה את מזבחך ה' (תהילים כו, ו). כלומר כנגד שסבבתי את העיר ז' פעמים זהו יריחו, אסובבה את מזבח ה' (תשב"ץ קטן סי' קנ"ו). וכנגד ז' פעמים שכתוב בתורה ענן [ואד יעלה מן הארץ, שנקראת ז' שמות הענן], וכתיב (ויקרא כו, ד) ונתתי גשמיכם א'. למטר השמים תשתה (דברים יא, יא) ב'. ונתתי מטר (שם יד) ג'. לתת מטר ארצך (שם כח, יב) ד'. יערוף כמטר ה', כשעירים ו', כרביבים ז' (שם לב, ב). וז' קולות על המים (תהילים כט). וז' עניות, וז' הללוהו בתקע שופר בתהילים ובפרשת אליעזר, ז' פעמים עין העין העיינה (תענית טו א). וז' שאיבות, וז' בארות ביצחק. וז' באר כתוב ביעקב. וז' בור כתיב ביוסף. ובבראשית שבעה מים ממרחפת על פני המים עד ולמקוה המים. ובענין הענן שבעה על פי ה', וגם ז' ממי"ן בסופי תיבות בפרשת וביום השביעי ומנחתם ונסכיהם לפרים לאלים לכבשים במספרם כמשפטם. והאבודרהם (עמ' רח"צ) כתב כנגד ז' רקיעים. ורוקח (סי' רכ"א) כתב עוד הרבה רמזים מזה.
סימן תתקסג
וכל אדם יקח שנים או שלשה בדי ערבה לחים ויקשרם זה לזה, ולזה קורין הושענא. ואין יוצאין בערבה שבלולב. ומנענע אותה או חובטה ב' או ג' פעמים, והוא מנהג נביאים ואין מברכים עליה. ומהר"ש לקח ז' בדים להושענות נגד ז' הושענות. ואינו נוטלה בידו אלא כשאומר הושענות.
סימן תתקסד
ולמה ערבה בהושענא רבה, לפי שהערבה גדילה על המים, ואז נדונים על המים. ולא היה יום מרובה בקרבנות כיום ח' של סוכות, שבו עובר בבל תאחר על נדרו אם עבר החג (ר"ה ד א), ובעון נדרים גשמים נעצרים (יבמות עח ב), נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר (משלי כה, יד). ורמז לדבר מן המסורות, ויכלא ב' במסורת, ויכלא הגשם מן השמים (בראשית ח, ב), ואידך ויכלה העם מהביא (שמות לו, ו). רמז שאם יכלא העם להביא את נדריהם אז יכלא הגשם מן השמים. ולכך רוח צפון תחולל גשם (משלי כה, כג), כי הקרבנות שחיטתן בצפון, וכתיב (תהילים פה, יב) אמת מארץ תצמח וגו'. וגם בעבור האמת שמדברים בארץ, אז צדק משמים נשקף והעריפו שמים ממעל (ישעיה מה, ח). לכך בסוף כל נדרי יושב בדין על המים. לכך סמוך לסוכות איש כי ידור נדר לה' (במדבר לב, ג) שיושב בדין, אם לא עברו נדריהם יתן להם מים מדה במדה, שדיבור נקרא מטר, ופיהם פערו למלקוש (איוב כט, כג), יערוף כמטר לקחי (דברים לב, ב), אם יתן נדרים בעתו ונתתי מטר ארצכם בעתו (שם יא, יד). ומביאים קרבניהם בהושענא רבה אז הכרוז יוצא פן יעברו בל תאחר, והיו קושרים הבהמות בענפי ערבה, אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח (תהילים קיח, כז), ואומר רבונו של עולם מה שנדרנו הבאנו, והענפים שאסרנו בידינו הם, הואיל ולא עצרנו מתת גם אתה אל תעצור הגשמים. נדר תלוי ברוח פינו, ישב רוחו יזלו מים (שם קמז, יח). נדר תלוי בקול, קול ה' על המים (שם כט, ג). עשינו ה' מה שצויתנו, כשם שזאת גדילה על המים כך תן לנו מים. ועושין יום גדול שהוא סוף השנה, ואומר הושיעה את עמך כו', על שם זה היו קורין אותו הושענא רבה. רוקח (סי' רכ"א).
סימן תתקסה
אין מקיזין דם בהושענא רבה שהוא יום רבה, ולא בשום ערב יום טוב, דגזרינן כל ערב יום טוב משום ערב שבועות. ומיהו כיון דהורגלו רבים שומר פתאים ה', מידי דהוי אערב שבת אף על גב דקאי מאדים בזוזי, כדאיתא בפרק מפנין (שבת קכט ב) מהר"ר פרץ בהג"ה בתשב"ץ סי' [תקנ"ד]. וכל מקום שאסור להקיז דם משום סכנה, כתב מהר"י ווייל (דינין והלכות י"ט) דאסור להקיז גם שקורין שרעפפין [פי' בל"א קטפף]. מה"ר דוד לנצהוט ור"י העידו על מהרי"ל שהתיר להם להקיז בריבדא דכוסילתא בערב יום טוב דלית ביה סכנתא. ובהושענא רבה יש רוצים לומר אסור שהוא יום דין. מזה משמע קצת דבערב יום טוב האחרון של פסח פשיטא דמותר להקיז, הואיל ותלוי בזה דהוי יומא דדינא (הגהות מנהגים רט"ז).
סימן תתקסו
בשבת דחול המועד נוהגים לומר קהלת, לפי שיש בקהלת (יא, ב) תן חלק לשבעה וגומר וזה נדרש (קה"ר שם) על החג. ויש מי שכתב הטעם לפי שסוכות הוא זמן שמחתנו, וספר קהלת משבח השמחה (ח, טו), כי כל השמח בחלקו ואינו רודף אחר ממון ונהנה ממה שיש לו מתת אלהים היא (הגהות מנהגים סוכות א'). והר"ר יוסף אבן יחייא (בהקדמת פירושו לקהלת) כתב יען כי תורה צוה לנו משה (דברים לא, י) שמקץ ו' שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך כו' תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל כו'. הקהל את העם הזה האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך כו'. שרצה לומר כי אז להיותו מועד נעלה אשר יבא כל ישראל לשלש רגלים, ולא ישאר פרסה. הן להיותו היותר משובח משלשתן כאשר אמרנו, והן להיות זמנו בזמן האסיף, אשר אפילו עניים והדלים לא היו חסרים דבר, להיות מצוי הלקט שכחה ופיאה, והן להיות הזמן שוה בחמימות וקור, אשר הנערים והחולים וחלושי המזג הנרתעים אחור מפני הקור או החום או הגשמים וסכנת הדרכים, בסור הסבה המונעת היו הולכים כולם בשמחה ובטוב לב, היה מצוה לקרוא התורה נגד כל העם ולהזהירם לשמור את מצות ה' אלהים למען יטב להם. ולהיות כי מגלת קהלת היא שאלות ותשובות, מאשר אין להם לב אשר ענייני העולם בעיניהם כמתועתעים ובלתי מיושרים, היטיב מבוארים עם החכם היודע דעת עליון ומה להשיב אל אפיקורס. וזולת זה מהבלת דברי העולם השפל ומדריכה אל היושר ויראת אלהים ואהבתו, באומרו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא (קהלת יב, יג), והוא יראתו יתברך ומצוותיו שמור, והוא אהבתו יתברך, אשר בעבורה ימשך עשיית המצות. לכן נהגו לקרותה בחג הסוכות עת החיוב לקרוא הספר תורה והדומים לו מהמדריכים אל אורח חיים למעלה, ומהמשכילים לסור משאול מטה העניינים החומריים אשר טבע האדם דבק בהן. ולכן באולי נקרא שמו קהלת להיותה דברים נאמרים בהקהל כספר תורה הנקרא בחג הסוכות בהקהל את העם עכ"ל. וכן כתב האבן שועיב בדרשותיו (דרשה ליום א' דסוכות ד"ה ומה) שלכך נקרא קהלת שדבריו נאמרו בהקהל. ואם חל יום שמיני בשבת אז אומרים בו קהלת.
סימן תתקסז
על כל המגילות מברכין על מקרא מגילה, חוץ מעל קהלת, במסכת סופרים, וכן כתב ר' שמחה, וכן נהג מהר"ם, וכן הוא בהג"ה מיימוני בהלכות תשעה באב (פ"ה אות ב'). וטעמא משום דאינו מטמא את הידים לענין תרומה, כמו שאר כתבי קודש שגזרו חכמים עליהם, כדאיתא פ"ק דשבת (יד א). והא לא גזור משום דשלמה בחכמתו אמר ולא ברוח הקודש, במגלה דף ז' (הגהות מנהגים שם)
סימן תתקסח
בשבת דחול המועד מפטירין ביום בא גוג (יחזקאל לח), לפי שעתיד תהיה מלחמות גוג בתשרי, אורח חיים (טור סי' ת"צ). ומברך לקדושה ולמנוחה לששון ולשמחה, וחותם מקדש ישראל והזמנים. משא"כ בשבת דחול המועד של פסח, עיין לעיל סימן תרע"ה.
סימן תתקסט
בשמיני עצרת בקידוש ובתפלת י"ח ביום שמיני חג העצרת הזה. וטעם למנהגם, דבכל המצות מברכין על המצוה, כגון חג המצות, חג השבועות, חג הסוכות, ואי אמר הכא שמיני לחוד לא נדע מאיזה שמיני הוא, לכן אומר נמי העצרת. ואי אמר חג העצרת לחוד הוי אמינא שבועות הוא דנמי מתקרי עצרת, דשבועתיכם (במדבר כח, כו) מתרגמינן בעצרותיכן. לכך אומר שמיני, כן כתב המהרי"ל (סוכות ה'). וכתב עוד, ושוב מצאתי וז"ל, אם בא לומר חג יאמר את יום שמיני חג העצרת הזה, דאז משמע שהוא טפל ולא חג בפני עצמו, כדאמרינן בריש יומא (ב ב) מי איכא מידי דעיקר רגל לא בעי פרישה טפל דידיה בעי פרישה. ואפילו למאן דאמר שמיני רגל בפני עצמו הוא, הני מילי לענין פז"ר קש"ב, אבל לענין תשלומין תשלומי ראשון הוא. הלכך האומר את יום שמיני העצרת טעות הוא בידו, שמשמע שהוא חג בפני עצמו כשאר החגים עכ"ל. ויש שאין אומרים רק את יום שמיני עצרת הזה ואין אומרים חג, שלא נמצא בתורה שנקרא יום שמיני חג. ומורי ז"ל היה אומר יום שמיני העצרת חג הזה, כמו שכתב בתשובותיו (מהרש"ל סי' ס"ד), ולא נהוג עלמא כוותיה.
סימן תתקע
ואוכלין בסוכה ואין מברכין על ישיבתה, דמסיק בגמרא (סוכה מז א) והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. וכתב הרא"ש (שם פ"ד סי' ה') והיינו טעמא דלא מברכינן דכיון דיום שמיני עצרת הוא אי אפשר לברוכי בסוכה, דקשיין אהדדי אי יום סוכה לאו שמיני עצרת הוא, ואי שמיני עצרת הוא לאו יום סוכה הוא. ומשום דספיקא תרווייהו עבדינן לחומרא, יתבינן בסוכה ולא מברכינן. ונוהגין בו מנהג יום טוב דהוא יום שמיני עצרת ועבדינן לחומרא. אבל בלולב לא רצו לתקן שיטלוהו בלא ברכה מספק, מפני שהוא מוקצה לטלטל, ומינכרא מילתא שהוא נוהג בה מנהג חול, אבל סוכה פעמים שסוכתו עריבה עליו ואוכל בה ביום טוב האחרון שלא לשם מצות סוכה, ולא שיך בישיבתה שיעשנו חול. ועוד דלולב כל שעה הוא דרבנן, שנאמר (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם ביום הראשון, ולכך אין צריך ליטול הלולב ביום ח' בלא ברכה מספק, אבל סוכה שהיא דאורייתא אוכלין בה מספק, ולכן בליל שמיני עצרת לא היה מהר"ר טעביל ז"ל אוכל ביום, דאם כן היה צריך לברך לישב בסוכה ולומר בקידוש יום חג הסוכות כי עדיין יום הוא. וכתב המרדכי (סי' תשע"ב) יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן, פירש ראבי"ה כיון דאיכא היכרא דלא מברך כאשר עשה כל שבעה ימים לא הוי כמוסיף. אבל לישן בסוכה אסור משום דמחזי כמוסיף, ע"כ וכן הוא במהרי"ל (חג הסוכות ב') ובמנהגים.
סימן תתקעא
כתב בעל הגהות מנהגים (שמיני עצרת ג') מה שמתחילין להזכיר זכירת גשם במוסף של שמיני עצרת דחג, ומוריד הטל במוסף ראשון דפסח, כדי שיצאו כל המועדים בטל, כי טל הוא סימן ברכה לעולם. אבל גשם בחג סימן קללה הוא, לכך מתחילין בשמיני עצרת ע"כ. ואני אומר דמה שאומרים טל ביום ראשון של פסח הטעם הוא כמו שכתבתי לעיל סי' תרס"ג, ומה שאומרים גשם בשמיני עצרת דחג דאז נדונין על המים כדכתבתי לעיל סי' תתקס"ה לכן מתפללין עליו. וכן כתב האבן שועיב (דרשה לשמיני עצרת ד"ה ועוד) וז"ל, תן חלק לשבעת ימי הסוכות שהם עיקר השמחה. וגם שמנה זה שמיני עצרת, כמו שאמרו רז"ל כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ (קהלת יא, ב), כלומר אם אינך עושה כן אינך יודע מה רעה תהיה בארץ מהגשמים הנגזרים בזה היום כמו שאמרו חז"ל. ולכן אנו אומרים הגשם בזה היום, אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו וגו' (שם ג), לשון אם כמו ואם תקריב מנחת ביכורים (ויקרא ב, יד), ואם יהיה היובל שאינו אפשר אלא ודאי, כלומר אם תתן חלקו לשמיני ימלאו העבים גשם ויריקו בכל העולם בדרום ובצפון. אף על פי שבראש השנה נגזרה הכל, כמו שאומרים ועל המדינות בו יאמר, הדין הוא בראש השנה כמו שמוכח במעשה של אותו חסיד (ברכות יח ב), אבל הגמר דין הוא ביום זה, כמו שדינו של אדם הוא בראש השנה וגמר דינו הוא ביום כפור. וא"ת מה הוא דין ומה הוא גזר דין. הדין הוא שיאמרו בראש השנה פלוני זכאי ופלוני חייב, אבל הפסק מה יהיה השכר או העונש הוא ביום כפור. וכן הגשמים בראש השנה גוזרין אותן מרובים או מועטים, אבל בעצרת חותמין, שיתכן שיהיו מרובים ויפלו למקום שאין בו ישוב או שלא בעתן, בעצרת נגזרין היאך יבואו והיכן יבואו ע"כ.
סימן תתקעב
במוסף מכריז השמש משיב הרוח ומוריד הגשם. כן קיימא לן לנהוג כדי שגם הציבור מתפללין במוסף משיב הרוח. כן מסיק באורח חיים (סי' תרס"ח) ובמנהגי מהרא"ק (מנהגים שמיני עצרת שחרית). עיין לעיל סימן קכ"ה קכ"ו קכ"ז.
סימן תתקעג
הא דנהיגי מקצת בני אדם לאכול חצי סעודה בסוכה וחצי השאר בבית. יש ראייה למנהגם ממדרש תנחומא פרשת פנחס (ישן י"ג) ילמדינו רבינו כו' עד ולמה התירו חכמים להפטר מן הסוכה ביום טוב האחרון של חג, לא כל שבעה ימי החג מתפללין לטללים, ויום האחרון מתפללים לגשמים, ולכן נפטרים מן הסוכה כדי שיתפללו על הגשמים בלב שלם (הגהות מנהגים שמיני עצרת ה').
סימן תתקעד
כשאירע בשבת אכל סעודה שלישית בסוכה. תשב"ץ (סי' קמ"ז), פירוש מיד אחר ברכת המזון של שחרית. עיין סימן ת"ץ איך יש לנהוג.
סימן תתקעה
לדידן דמורידין כלים מן המנחה ולמעלה ביום האחרון. ואין לערוך השלחן והכלים במקום מושבם שלא להכין מיום טוב לחבירו, אך יביאם בבית ובלילה יסדרם. ולעולם בליל מוצאי סוכות הלך ונטל ממנו רשות, ואומר יהי רצון שנזכה לשנה הבאה לישב בסוכות לויתן. תשב"ץ (סי' קמ"ח).
סימן תתקעו
יום שני הוא שמחת תורה, ולמה נקרא שמחת תורה, על שם שבשעה שסיימו ישראל את התורה בא שטן לפני הקדוש ברוך הוא לקטרג עליהם, ואומר ישראל לומדים תורה ואין גומרין אותה. וכיון שמסיימים אותה אומר לו הקדוש ברוך הוא הלא סיימוה. והוא משיב אעפ"י שסיימוה אין מתחילין אותה, וכשמתחילין אותה ע"י פרשת בראשית משיב לו הקדוש ברוך הוא הלא התחילוה. נמצא שאין יכול לקטרג, על שם זה נקראת שמחת תורה. וגם רגילין לעשות סעודת שמחה לכבוד התורה. וחתני התורה רגילין לעשות לשושבינים סעודה, ומזמנין את הקהל, ונותנים להם מאכלים טובים (הגהות מנהגים שם ז'). ומצאתי עיקרו של מנהג במדרש חזית בתחלת שיר השירים (א, ט) ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית וגו' ויעש משתה לכל עבדיו (מלכים א' ג, טו), אמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. הג"ה מאור זרוע (סי' ש"כ) באשיר"י סוף מסכת סוכה (פ"ד סי' ו'). וכן כתב הרוקח סימן רכ"ב.