אור ברסלב
מטה משה עמוד העבודה › יום כיפור

מטה משה· רבי משה מאט

עמוד העבודה · יום כיפור

עשרת ימי תשובה

סימן תתנ

יום כיפור אסור בכל מלאכה, ובאכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ותשמיש המטה ונעילת הסנדל, וכולהו נפקא לן מקראי. ומיהו אין חייב כרת אלא במלאכה ואכילה ושתיה, אבל בהנך אין בהם כרת אף על גב דנפקי מקראי אסמכתא בעלמא נינהו (טור סי' תרי"א).

סימן תתנא

תניא (יומא עז ב) אסור לרחוץ ביום כפור מקצת גופו ככל גופו, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ואם היו ידיו מלוכלכים בטיט ובצואה מותר לרוחצם, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. הלכך בבוקר דסתם ידים כמו מלוכלכות מותר לרוחצם. וכן בכל היום אחר שעשה צרכיו ואפילו לקטנים, ואפילו לא שפשף הרי מותר. ובכל אלו לא ירחץ אלא מקום הצריך, כגון ראשי אצבעותיו ולא כל היד, כן הוא דעת הפוסקים. וכתב רבינו מאיר כהן (הגה"מ שביתת עשור פ"ג אות ב') העולה לדוכן נוטל ידיו, שאינו מכוון להנאת רחיצה. וכתב המהרי"ל (יו"כ א') דיטלו ידם נטילה גמורה עד הפרק, וכן היה קידוש הכהנים במקדש.

סימן תתנב

יזהר אדם שלא ירחץ פניו, וגם אם הוא איסטניס שאין מיושב דעתו כל היום אם לא רוחץ בבוקר, מכל מקום אסור לו לעשות כן ביום כפור, דלא כאורח חיים (טור סי' תריג) שכתב להתיר, כן שמע מהר"י סג"ל (יו"כ א') מרבו המובהק מהר"ש ז"ל. וכתב התשב"ץ סימן קל"ו, מותר לו לאדם לרחוץ עיניו ביום כפור מפני שהוא רפואה לעינים, כדאיתא במסכת שבת פרק שמנה שרצים (קח ב) טיפת צונן שחרית וטיפת חמין ערבית יפה לעינים מכל קילורין ורפואה שבעולם. ומותר ביום כפור, כדאיתא במסכת יומא בפרק יום הכפורים (עז ב) היה לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש. אבל לרחוץ פניו ושיניו אסור, שאפילו חצי שיעור אסור מן התורה (שם עג ב), כלומר אפילו כל שהוא, לפי שמא יבא מעט לגרונו. וכתב שם (בתשב"ץ) בהג"ה, ומיהו טוב שלא לרחוץ עיניו ביום כיפור, דלא הוי רפואה גמורה, וכן הוא במהרי"ל (שם) ובמנהגים.

סימן תתנג

כתב מהרא"ק (מהרי"ל יו"כ א') ואין שורין מפה במים, דחיישינן דלמא אתי לידי סחיטה, אבל למחר נוטל ידיו כדרכו לשם נקיות, אבל לא פניו, וכן היה נוהג מהר"ם. ומסיק באורח חיים (סי' תרי"ג) דכל חייבי טבילות וגם בעל קרי אינן טובלין ביום כפור. ואם ראה קרי, אם הוא לח ירחוץ אותו מקום לבד ויקנחנו, ואם הוא יבש ישפשפנו בידו, כן פסק ר"ת, ואין חילוק בכל מקום שהוא בגופו.

סימן תתנד

ואסור בתשמיש המטה, ויליף מקרא דחשוב ענוי. ואיתא בפסחים (נג ב) מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום כפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין. דרש רבא ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ (ישעיה ס, כא) בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק, שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד. ופירשה לא נתכוונו אלא לדבר אחד, להפריש עצמו ממשכבי אשה. האומרים להדליק משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר, והאומר שלא להדליק סבר כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאוה לה. ומאחר שמקום שנהגו להדליק הוא משום שאין אדם משמש מטתו לאור הנר, ואנו נהגינן כמקום שנהגו להדליק, לכן ידליקו בחדר משכבו, דאז הוא מונע את עצמו מלקרב לאשתו, דישראל קדושים הם ואינם משמשים מטותיהם לאור הנר (נדה יז א). ואי מדליק בבית לא עבד לא כמקום שנהגו שלא להדליק ולא כמקום שנהגו להדליק, דאילו מקום שנהגו שלא להדליק סברי כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאוה לה, והוא רואה ומתאוה לה. ולא כמקום שנהגו להדליק, דסברי משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר, וכאן בחשיכה יתהלכו לחדר משכבם, ונמצא תרתי לריעותא, דבבית מסתכל בה כשהיא מתקשטת ומתאוה לה, ובחדר אין לה שום היכר ויבא עליה בלי מונע. לכן ידליקנו בחדר משכבו. וכל אותה לילה ויום יתרחק מאשתו שלא ליגע בה ובבגדיה כאילו נדה, שהרי החמירו להדליק או שלא להדליק, ובנדה לא החמירו, כן הוא באגודה בפסחים (אות נ"ב) וביומא. וגם לא ירבה בדברים עמה שלא יבא לידי הרגל עבירה, ושלא יבא לידי הירהור ולידי קרי.

סימן תתנה

נעילת סנדל אסור, ודוקא של עור, אבל של גמי או של קש או של בגד או של שאר מינים מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים (שו"ע סי' תרי"ד ס"ב).

סימן תתנו

כתב מהרי"ל (ליל יום כפור א') כשרוצה אדם לילך לבית ליל כל נדרי ישלוף מנעליו ויניחם בביתו, ולא יוליכם לבית הכנסת משום טינוף. ויום זה הוא יום שחייבים לכבדו בכל דבר טהרה. ואי איסטניס הוא וקשה עליו לילך יחף עד לבית הכנסת, ילך במנעליו עד פתח בית הכנסת, ויתנם לבני ביתו להחזירם לבית או יצניעם במקום מוצנע.

סימן תתנז

החיה כל שלשים יום מותרת לנעול סנדל. והחולה כיוצא בו אף על פי שאין בו סכנה, וכן מי שיש לו מכה ברגלו. ולעניין כרים וכסתות של עור אם מותר לעמוד עליהם, כתב בתרומת הדשן סימן קמ"ט, נראה דהמיקל לצורך לא הפסיד, והמחמיר תבוא עליו ברכה. ומשמע שם דעל כרים וכסתות אחרים לית בהון בית מיחוש כלל ומותר לעמוד עליהן, מלבד כשמתפלל י"ח יעמוד על הארץ (הגהות מנהגים סי' קנ"ו).

סימן תתנח

ואם ירדו גשמים ורוצה לילך לביתו מבית הכנסת או להיפך, והוא איסטניס, מותר לנעול מנעליו עד שמגיע למקומו, כך הוא בהגהות שו"ע (סי' תרי"ד ס"ד) והוא מדברי מהר"י מול"ן ז"ל (מהרי"ל ליל יו"כ א'). ונראה דווקא כשהוא איסטניס, אבל בלאו הכי לא ינעול אפילו לשמור רגליו מלכלוך שלא יצטרך להדיחם לבסוף. ומוטב שיתלכלך ויבא לידי דחוי שירחץ רגליו משנתיר לו סנדל. ואף על גב דנעילת סנדל ורחיצה תרוייהו דרבנן כו', נימוקי יוסף בפרק מצות חליצה (יבמות צו: ד"ה גרסי') בשם הרשב"א והרא"ה דף תל"ח. מיהו ישמור עצמו בהליכתו שלא יציג רגליו במי הגשמים, דאסור להושיט אפילו אצבע קטנה במים משום תענוג (מהרי"ל שם ב').

סימן תתנט

דין אכילה ושתייה ידוע. ודין סיכה לא נהוג בינינו, לכן לא אאריך בשני עניינים הללו. והתינוקות מותרים בכל אלו חוץ מנעילת סנדל שאין חוששים כל כך אם לא ינעלו, אבל שאר הדברים שהם מצטערים אין למונעם מהם, ומותר להאכילם בידים. וכתב הר"ר יודא (הגה"מ שביתת עשור פ"ג אות כ') שמותר לומר לגוי לרחוץ התינוק אפילו בחמין שהוחמו בו ביום, דסתם תינוק חולה הוא אצל חמין, ודבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. ומכל מקום מחנכים אותם להרגילם במצוות, ומונעים מהם מאכל שעה אחת או יותר ממה שרגיל. שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות, מאכילים אותו בשלש, ואם היה רגיל בג', מאכילים אותו בד'. כיצד תינוק הבריא מחנכים אותו לשעות בשנת י' וי"א, ובשנת י"ב וי"ג משלים מדרבנן, ובשנת י"ד משלים מן התורה. והחולה שאינו חזק לסבול התענית, מחנכים אותו לשעות בשנת י"א וי"ב, ובשנת י"ג משלים מדרבנן, ובשנת י"ד משלים מן התורה. והתינוקת שממהרת ליחשב גדולה קודם התינוק שנה אחת, הבריאה מחנכים לשעות בשנת ט' י', ובשנת י"א י"ב משלמת מדרבנן, ובשנת י"ג משלמת מדאורייתא. והחולה מחנכים אותה לשעות בשנת י' י"א, ומשלמת מדרבנן בשנת י"ב, ומדאורייתא בשנת י"ג. וכדרך שמחנכים אותה לאכילה, כך מחנכים אותה ברחיצה וסיכה. לשון הטורים (סי' תרט"ז).

סימן תתס

חולה שצריך לאכול, אם יש רופא בקי שאמר אם לא יתנו לו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילים אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. ואם אין שם רופא מאכילים אותו על פיו, שמאחר שהודיעוהו שהוא יום כפור והוא שואל לאכול, אין צריך לדקדק עליו יותר. לשון טורים (סי' תרי"ח).

סימן תתסא

כתב מהר"י קולון בשורש קנ"ט, בענין אכילת חולה ביום כפורים, שמעשים בכל יום שאנו סומכים על דברי רופאים גויים להאכילו.

סימן תתסב

חולה שאכל ביום כפורים, ונתיישבה דעתו בענין שיכול לברך, היה אומר הרא"ש ז"ל (יומא פ"י סי' מ"ג) שצריך להזכיר של יום כפורים בברכת המזון שאומר יעלה ויבא בבונה ירושלים, וכן הוא בתשב"ץ (קטן) סי' תקס"ח.

סימן תתסג

יולדת תוך ג' ימים לא תתענה כלל. מג' עד ז', אם אמרה צריכה אני נותנים לה כמו לחולה, מכאן ואילך היא כשאר כל אדם (הגה"מ שביתת עשור פ"ב ה"ט). וכתב בתרומת הדשן (סי' קמ"ח) נראה דתוך ג' לא חשיב לה מעת לעת, כגון אם ילדה בז' בתשרי בערב שיאכילוה ביום כפור בחצות היום, דעדיין תוך ג' ימים מעת לעת. אלא חשבינן לפי סדר הימים, ומיד כשנכנס יום ד' ללידתה מקרי לאחר שלשה ימים, והאריך בראיות ע"ש.

סימן תתסד

ערבית ש"ץ ושאר העם מתעטפים מבעוד יום, ויברכו עליו. ויעמיד ש"ץ אחד לימינו ואחד לשמאלו, שנאמר (שמות יז, יב) ואהרן וחור תמכו ידיו וגו'. ויאמר כל נדרי ג' פעמים, ואומרים דאינדרנא להבא מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה, כך הנהיג ר"ת (ספר הישר סי' ק'). וראיה לדבר הא דאמרינן בנדרים (כג ב) הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר, כל הנדרים שאני עתיד לידור יהיו בטלים, ובלבד שיהיה זכור בשעת נדר. ומה שתקנוה לומר ביום כפור ולא בראש השנה כמו שהוא במשנה. משום דיום כפורים בטל ממלאכה ואיכא כנופיא טובא, וסמוך הוא לראש השנה. ופעמים שיום כפורים נקרא ראש השנה, כדכתיב ביום הכפורים בעשור לחדש השביעי (ויקרא כג, כז), ואמרינן (ערכין יב א) איזה היא שנה שראש השנה שלה בעשור, הוי אומר זה יובל, והוא יום הכפורים, כל אלו מדברי ר"ת ז"ל.

ומה שנהגו לאומרו ג' פעמים, מצאתי בשם ר"ת ז"ל (ספר הישר סי' ס', ועי' שבלי הלקט סי' שי"ז) שכך רוב דברי חכמים משולשים, מגל זו מגל זו מגל זו, קופה זו קופה זו קופה זו במנחות (סה א) וכן חלוץ הנעל (דברים כה, י), וכן מותר לך מותר לך מותר לך (עי' שמו"ר מג, ד). ורבינו ישעיה (מובא בראבי"ה סי' תקכ"ט) כתב שתקנו לומר ג' פעמים, שמי שלא שמע בפעם ראשונה יכוון לבו בפעם שניה ושלישית, וכן כתב ראב"ן (הל' עירובין קנו ב) אלו שני הטעמים.

סימן תתסה

כתב במנהגים (יו"כ ד"ה ערבית) ויאמרו עמו בנחת, כי התרת נדרים בשלשה. ובהגהות (אות קנ"ה) כתב, והטעם שנהגו הקהל לאומרו בנחת עם הש"ץ, כדי להתיר לש"ץ, כי אין יכול להתיר לעצמו. ואמת שכן הוא במרדכי, וזה לשונו במסכת יומא (סי' תשכ"ו) וגם נהגו לקרות כל נדרי עם ש"ץ כדי שיהיו לכל הפחות ג' מתירין. וכן כאשר ש"ץ מתיר להם אף הם מתירין לו לש"ץ, שאין יכול להתיר לעצמו, כדתניא (נגעים פ"ב מ"ה) כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ע"כ. וכל זה אינו אלא לאותן האומרים מיום כפורים שעבר עד יום כפורים זה, דהוי כמין התרת נדרים. אבל לפי מה שהגיה ר"ת מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה, ואומר שאין אומרים משום התרת נדרים שעברו, אלא משום תנאי בנדרים העתידים לנדור בשנה הבאה. איו אנו צריכין לכל זה, רק יאמרו עמו, כי כל אחד יתנה לעצמו. ומהתימא על בעל המנהיג (עמ' שמ"ו ד"ה ור' יעקב) שכתב זה, וכתב דנוהגים כר"ת. ולא דק במילתיה שלפי דעת ר"ת אין כאן התרת נדרים.

סימן תתסו

תקנו כל נדרי בלשון ארמית, לפי שבבבל תקנו, ושם היו מדברים בלשון ארמית, וכדי שיבינו הכל, הג"ה במהרא"ק (הגהות מנהגים אות קנ"ד). ונוהגים לאומרו קודם ברכו, משום דאמרינן (נדרים עו ב) אין נשאלים לנדרים בשבת אלא לצורך השבת. אורח חיים (סי' תרי"ט).

סימן תתסז

וקודם שיתפללו מתירין לכל העבריינים כדי להתפלל עמהם. ואפילו אם לא יבקשו שיתירו להם, דאמר ר' שמעון חסידא (כריתות ו ב) כל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית, שהרי חלבנה ריחו רע ומנאה הכתוב עם סממני קטורת (מרדכי יומא סי' תשכ"ה, וכלבו סי' ס"ח). ואומרים בזה הלשון בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים (מנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג).

סימן תתסח

וש"ץ מברך שהחיינו בלא כוס, ואחר כך מתחילין ברכו. ונוהגים לומר בקול רם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וסמך לדבר ממדרש אלה הדברים רבה בפרשת ואתחנן (פ"ב, לו) כשעלה משה לרקיע, שמע למלאכי השרת שהיו מקלסים להקב"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והורידה לישראל. למה הדבר דומה לאדם שגנב הומו"ן [פירוש חפץ] מתוך פלטרין של מלך ותיקן לאשתו, ואמר לה אל תתקשטי בה אלא בצינעא בתוך ביתו. לכן כל השנה כולה אומר אותה בלחש, וביום הכפורים אומר אותה בפרהסיא, לפי שאנו כמלאכי השרת, כן כתב האורח חיים בסימן תרי"ט. ואומר אני התינח לההוא מדרש, אך לפי מה דאיתא בפסחים בפרק מקום שנהגו (נו א) כשקרא יעקב לבניו בקש לגלות להם את הקץ, נסתלקה ממנה שכינה. אמר שמא יש בכם שאינו הגון, פתחו ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואמרינן נמי התם היכי נעביד, נימריה לא אמריה משה, לא נימריה הא אמריה יעקב, תקנו לומר אותו בחשאי. ולפי זה למה אמרינן אותו בקול רם ביום הכפורים.

ונראה לי שבכל השנה אין מייחדים השם כולם בלבב שלם, ושמא ימצא אחד שאינו מייחד בכל לבבו, ונמצא כל העדות בטלה, כי כל העדות שנמצא בהן קרוב או פסול כל העדות בטלה (סנהדרין ט א). לכן תקנו לומר בחשאי, דאז מי שאין לבו שלם לייחד את ה' בלבבו אז הוא שותק ואינו בכלל העדות. אבל אם יאמר בקול רם, אז מחמת בושה על כרחו יאמר בפיו ובשפתיו ולבו בל עמו, ואז הוא פסול גמור והוי כל העדות בטל. אבל ביום הכפורים עם ה' אלה כולם כאחד עונים ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בכל לבבם, נכון לאמרו בקול רם, כי כל ייחוד ראוי לאומרו בקול רם כדכתבתי לעיל סי' תתי"ז, וגם לעורר הכוונה. וזהו כוונת המאמר נימריה כלומר בקול רם לא אמריה משה, מאחר דלא היו כולם בלבב שלם, ונמצא אחד מהם פסול, לא נימריה אמרו יעקב, לכך תקנו לאומרו בחשאי, וכן דרשתי ברבים.

סימן תתסט

ואחר ברכו מתחיל לעמוד מי שרגיל לעמוד. ורשאין לעמוד על ספסל או על כל דבר שירצו, רק כשמתפללין י"ח ברכות יעמדו על הקרקע, על דרך ממעמקים קראתיך (תהילים קל, א). ואם חלש דעת העומד, רשאי לישען ולסמוך מתי שירצה (מהרי"ל ליל יו"כ ב'). ונשים נראה לי שאין תועלת בעמידתן שהרי אין יכולין להיות כמלאכים, וטעות הוא בידם וחשבו שיש בזה תועלת, והלואי שלא יזיק דמצערי נפשייהו במה שלא צותה תורה, ואין בה לא יסוד ולא מנהג.

סימן תתע

ואותן העומדים לא יעצרו נקביהם, חדא דתפלתו תועבה ואית ביה משום בל תשקצו, מהר"ר יעקב וויי"ל (סי' קצ"ב).

סימן תתעא

כתב באורח חיים (סי' תרי"ט) נהגו ללון בבית הכנסת, ואומר שירות ותשבחות כל הלילה. וסמך מהא דתנא מיקירי ירושלים לא הוי ישנים כל הלילה (יומא יט ב). וכתבו הגהות מיימוני (שביתת עשור מנהגי יו"כ) נוהגים בני אדם לישן בבית הכנסת, לפי שאומרים זמירות ושירות רוב הלילה. ויש שעושין כדי לשמור הנרות, ואין כאן חשש איסור, וכן נהג הר"ם, אך היה ישן במערב רחוק ממקום התפלה, או בבית הכנסת של נשים כשלא היו שם נשים ע"כ. ואותם נערים הקטנים שמרבים אכילה גסה, ומרבים באכילת פירות, והם מרבים רוחות בגופם, נכון שלא ילינו בבית הכנסת, פן ח"ו היו מזלזלים בנפיחות. ומי שיהיה ש"ץ יזהר מלהקיץ כל הלילה, כי קולו נעכר ונתעמם מזה (מהרי"ל ליל יו"כ י"ב).

סימן תתעב

שחרית משכימים מאד לבית הכנסת כדי לקרוא קריאת שמע בזמנו, וש"ץ מתחיל המלך יושב כמו בראש השנה. ונוהגים לומר לאל עורך דין קודם הסילוק מי יתנה, ופותחין הארון קודם אמרו עד אחר האדרת והאמונה, עד הסילוק מי יתנה קדושה כבודו כו' עם אדיר אדירנו. וכן בכל ארבע תפלות, לפי שיש בו ממקומו הוא יפן ששייך לומר כן ביום כפורים, לפי שבו ביום מרבים בתפלה ותשבחות ואז הכסא כבוד עולה ונגבה. גם אומרים בו משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו, כי אף המלאכים לא ידעו מקומו מתוך שכבודו עולה ונגבה, ואין שייך לומר ממקומך. לכן אין לומר נקדש שיש בו ממקומך. ומזה הטעם אומרים בכל שבת ממקומו למוסף, לפי שכבר הרבו בשירות בתשבחות. ויש אומרים בשחרית אומרים ממקומך, לפי שאז עדיין הם ג' שעות הראשונות שישב הקדוש ברוך הוא על כסא כבודו וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים (ע"ז ג ב) ושייך לומר לשון נוכח. אבל במוסף כבר עמד מכסאו וישב על כסא דין ודן, כי סתם מוסף בשניות, ואנו מתפללים שיפנה מכסא דין לישב בכסא רחמים, כן הוא בתוספות פ"ק דע"ז (שם ד"ה שניות). ולכן ביום כפורים שהוא דן את כל העולם כולו אומר בכל הד' תפלות ממקומו.

ממקומו הוא יפן. "מקום" הוא שם של ד', כי מקום עולה קפ"ו, והשם של ד' עולה ג"כ קפ"ו במספר מרובע, על דרך י' פעמים י', ה' פעמים ה' כו'. וזהו יפן ברחמיו, כלומר השם של ד' הוא בא"ת ב"ש מצפ"ץ, והוא בגימטריא ברחמי"ם, ולכן ה' הוא מדת הרחמים. וזהו שאנו אומרים ממקומו הוא יפן ברחמים, פירוש ה' שהוא מקום הוא יפן באלפא ביתא ההפוך לברחמים. וכן מעולם בגימטריא קפ"ו, וזהו שמך מעולם, וכן וה' אלהים חיים בגימטריא קפ"ו, וזהו ברוך כבוד ה' ממקומו (הגהות מנהגים קס"א).

סימן תתעג

ומפקין ב' ספרי תורות, באחד קורין בפרשת אחרי מות, מפני שיש שם עבודת היום, ששה גברי כנגד היום שמכפר על יצורי עולם שנבראו בששת ימי בראשית, ועל מעשה עולם הזה אשר הוא שיתא אלפא. ובשני קורא המפטיר בפנחס ובעשור לחדש (במדבר כט, ז), ומפטיר בישעיה (נז, יד) סולו סולו, לפי שיש בו מענינו של יום הלא זה צום אבחרהו, וכן לקדוש ה' מכובד. ואמר מר (שבת קיט א) זה יום כפורים, כן הוא בתניא (רבתי יוה"כ, משבלי הלקט סי' ש"כ). והמפטיר אין צריך לומר מלך מוחל וסולח, כי מה ענין מחילה וסליחה אצל ספר תורה. אלא אומר ודברך אמת וקיים לעד, ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים (מנהגים שם).

סימן תתעד

נהגו לפסוק צדקה בעד המתים, וראיה לזה מפרק עגלה ערופה (עי' ספרי שופטים ר"י) דתניא כפר לעמך ישראל (דברים כא, ח) אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה, מרדכי (יומא סי' תשכ"ז). ומה שפוסקים צדקה בעד המתים ביום כפור ולא בשאר יום טוב או בראש השנה. יש להם אסמכתא, שכתוב בסוף פרשת ואתה תצוה (שמות ל, י) הכפורים אחת בשנה יכפר, וסמיך ליה ונתנו איש כופר נפשו לה', בזמן שיתן לכפרת הנפש.

ומה מועיל למת שהחי יתן צדקה בעדו, אלא השם יתברך בוחן לבבות החיים והמתים, אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה, ואם היה עני אותו המת אך בטוב והיה נותן אם היה לו, אז תועיל לו קצת. כי החי יכול לבקש להקל דין המת, כדוד על אבשלום (סוטה י ב), וכר' יוחנן על אחר (חגיגה טו ב) לכשאמות אפסוק עשן מקברו. אבל אם נתן בעבור רשע אין מועיל. ונותנין לכבוד המתים, שהצדיקים מליצים על צאצאיהם, כי יוצאים מתחת הכסא שהוא חלול למטה ממקום שכינה. אעביר כל טובי על פניך (שמות לג, יט) "טובי" בא"ת ב"ש "נפשם", דרך דלת הכסא יוצאים. "כסא" באלב"ם "דלת", ושם התורה מגלה עפה. "כסא" בא"ת ב"ש "לחת", הכסא כאבן ספיר הלוחות סנפירין. "כסא לחת" בגימטריא "חסד ואמת". וזהו צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך (תהילים פט, טו). והלומד ספר לשם שמים יזכה לגן עדן. מקום ספיר אבנים תירגם וגינתא דעדן אתר דשיזבא, ולכך אבן יששכר ספיר. וכשישראל עוסקים לקרות בתורת אמת, אז הצדיקים מליצי הצדק למעלה אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, לכך בשעת קריאת אמת וצדק. וכן אם אירע למול בראש השנה מוהלים אותו לאחר קריאת התורה, ואחר כך תוקעים. וביום כפורים אחר קריאת התורה מלים בשעה שפוסקים צדקה, לפי שהשכינה אצל התורה, שהרי כתוב (דה"א כח, ב) אני עם לבבי לבנות מנוחה לארון ברית ה' ולהדום רגלי אלהינו.

עוד טעם למה מזכירין המתים ביום הכפורים, לפי שהזכרת המיתה שובר לב האדם ומכניע יצרו. ואפשר שעל זה קורין אחרי מות, שיתנו אל לבם השומעים כמה צריך אדם להזהר מן החטא, שהרי אהרן שהיה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות פ"א מי"ב) לא עמדה לו זכותו, ונתערבבה לו שמחתו במיתת שני בניו הגדולים על שחטאו לפני השם. ומתוך זה שם שמים יתקדש, על דרך בקרובי אקדש ועל פני העם אכבד (ויקרא י, ג). ועוד להורות שאין ראוי לזלזל במצות הנראות אליו קלות, שהרי אלו נענשו במצוה קלה שאין בה לא כרת ולא מיתת בית דין לפי פשט המקרא. והוא בהקריבם אש זרה, ואמרו ז"ל (יומא כא ב) מצוה להביא מן ההדיוט. ואף על פי שאש ירדה מן השמים, ולא חטאו רק שעשו שלא כהוראות משה רבן, ואם היה דודם שהדבר ידוע שהיה מוחל על כבודו ולא היה מקפיד להענישם כל כך על כך, ואף לדברי האומר (תנחומא אחרי ו') שתויי יין נכנסו, לא מצינו שהוזהרו על זה. ונוכל ללמוד מזה שאפילו בדברים שלא נמצא בהם אזהרה מבוארת, והשכל מורה עליהן, עונש גדול אם לא נשמר מהם (כלבו סי' ע').

סימן תתעה

אם יש מילה אומרים זכור ברית דמילה, ואל תפר ופזמון יה איום, ומלין אחר אשרי קודם יהללו. ומברכין על הכוס ונותנין לתינוקות, דלא חיישינן דילמא אתי למיסרך כיון שאינו דבר קבוע (עירובין מ ב).

סימן תתעו

מתפללין תפלת מוסף. וזמנה הוא קודם שעה שביעית, לכך טוב לקצר בפיוטים ובסליחות שחרית, כדי למהר בענין שיתפללו מוסף קודם שבע שעות. כי אם יאחרו עד ז' שעות שכבר הגיע זמן המנחה, יצטרכו להקדימה כיון שהגיע זמנה. לכך צריכין למהר כדי שיתפלל מוסף קודם שעה ז'. והרא"ש כשהיה רואה שהיו מתאחרין היה מתפלל מוסף יחיד כדי להתפלל בזמנה (טור סי' תר"כ). ואומרים סדר העבודה, ונוהגים ליפול על פניהם כשאומרים והכהנים גם בעלינו. אבל ש"ץ כתב הריב"ש בתשובה סימן של"ב דאסור לעקור ממקומו בשעת התפלה כדי ליפול על פניו, ויש למחות ביד העושים כן.

ומהר"י סג"ל (מהרי"ל יו"כ י"ז) היה אומר אנא השם חטאתי כו', אנא בשם כפר נא. דכשהיה כהן גדול מתוודה ביום הכפורים אז היה מזכיר את השם בכנויו, וכשהיה מתפלל אנא כפר נא מזכירו ככתבו. ולכך נהגו החזנים לומר אנא בשם כפר נא בבי"ת, רצה לומר בשם המפורש. ואנא השם חטאתי בכנויו, וכן כתב מהר"ש. ועוד אמר דיש לומר אנא בשם כפר נא לעונות כו', ואין לומר סלח נא מחל נא, דמשנה שלמה היא פרק אמר להם הממונה (יומא פ"ו מ"ב) אנא בשם כפר נא ולא יותר. והעיד מהר"ר משה נוימבורג על מהרמ"ו סג"ל כשהיה אומר אנא השם היה משמיע את קולו בקול רם. וטעמא שלהי פ"ק דיומא (לט ב) כשהיה כהן גדול אומר אנא השם היה קולו נשמע ביריחו. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מירושלים ליריחו עשרה פרסאות. הנכבד והנורא מפורש קבלת נקוד מבורך. ואומר מוריק ומקטיר ומטיב, ולא אמר מקטיר ומטיב וזורק, משום דזריקה קודמה לכו"ע, ומה שהוא מוקדם במחזורים לפי האלפא ביתא נסדר (הגהות מנהגים אות קס"ח).

סימן תתעז

אין אומרים אין כאלהינו ביום כיפור, לפי שאין כאלהינו נתקן כנגד הברכות שמדלגים בשבת ויום טוב משמנה עשרה ברכות. וביום כיפור אומר אהללך בקול רם שהוא כנגד שמנה עשרה ברכות, ועוד כי בלאו הכי משלימין היום מאה ברכות שהרי ארבע תפלות יש (הגהות מנהגים אות קס"ט).

סימן תתעח

לאחר שסיימו קדיש שלם, אחר תפלת מוסף מוציאין ספר תורה. והיה ראוי לומר מקודם אשרי ובא לציון כשאר כל רגלים, אך מאחרים עד סיום תפלת מנחה להפסיק עמו בין מנחה לנעילה (מהרי"ל יו"כ כ"ה). וקורין שלשה גברי בעריות. וטעמא לפי שנפשו של אדם מתאוה להן, וצריך לקדש עצמו מהן (מגילה לא א). ובתשובת הגאונים ז"ל (רב נטרונאי או"ח סי' קפ"ח) מפני מה קורין ביום כפורים במנחה בעריות, שיום כיפורים אין מתכפרין בו עוונות עד שיחזרו בתשובה, וכיון דלא מכפר יום כיפור אלא בתשובה עמו, לפיכך קרינן בעריות שאם ח"ו יש בר ישראל שפרץ בעריות או בנדה, כיון שקורין לפניו וזוכר עבירות שבאתה לידו וחוזר בתשובה כדי שיתכפר לו אותו עון. והתוספות פרק בני העיר (שם ד"ה במנחה) כתבו הטעם שאנו מבקשים שגם הקדוש ברוך הוא לא יגלה ערותינו.

סימן תתעט

ומפטירין ביונה. והטעם ללמד לבני אדם שאין ביכולתו של אדם לברוח מאת השם אם עבר עבירות, כדכתיב (תהילים קלט, ז) אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. ועוד לעורר התשובה כמו שעשו אנשי ננוה ובה נוושעו בראות השם מעשיהם כי שבו (כלבו סי' ע').

סימן תתפ

בברכה חותם במגן דוד, ואין אומרים על התורה, כן הוא במנהגים ישנים. וכן הביא המרדכי פרק ב' דשבת (סי' רפד) מתוס' הר"ר ישראל בשם הר"ר שמואל בן הר"ר ברוך, ושם פירש טעמא למה נהיגי הכי, וכן כתב מהר"ש (מנהגים). ומהרי"ל כתב בתשובה (החדשות סי' ס"ה) אף על גב דבהגה"ה מיימוני (הגהה בסוף הל' שביתת עשור) הביא הרבה גאונים וכתב ומיניה לא תזוז, מכל מקום נוהגין כהר"ר שמואל, לפי שכבר עבר עבודת היום, אם כן על מה יאמר על העבודה, וכן כתב האגור (סי' תקפ"ח).

סימן תתפא

סמ"ג (עשין י"ט) מצות עשה להתפלל בכל יום. תפלת נעילה ביום, ואם התפלל בלילה יצא. ומפרש בגמרא בירושלמי מאי תפלת נעילה, עת נעילת שערים בעזרה, וחד אמר נעילת שער שמים.

סימן תתפב

ומתפללין כההוא דתניא (פסחים ג א) אור של יום הכפורים מתפלל שבע ומתוודה, בשחרית שבע ומתוודה, במוסף ז' ומתוודה, במנחה ז' ומתוודה, בנעילה שבע ומתוודה עכ"ל. ה' ודויים, ה' פעמים ז' ברכות, הם ל"ה. אנו מברכין לצורינו שיסכים ויאבה עם ל"ה מיימינים ומליצי יושר, ואז יהיו הרוב אחרי רבים להטות (שמות כג, ב) לטובה ולא לרעה (סנהדרין ב א). וחמשה וידויין כנגד חמשה חושים הן, מה שחטא בראייה, ושמיעה, וריח, וטעם, ומישוש. ועל כולם צריך להתבונן ולהתודות, והם חמש טבילות של כהן גדול ביום הכפורים. כתב הגהות מיימוני (סוף שביתת עשור) לפעמים לא היה אומר הר"ם אבינו מלכינו עד אחר נעילה כדי להתפלל נעילה ביום.

סימן תתפג

אחר הפזמונים, אומר שמע פעם אחת, ברוך שם כבוד מלכותו ג' פעמים, כנגד כהנים לויים ישראלים. ועוד על שם הפסוק, שנאמר (שמות טו, יח) ה' ימלוך לעולם ועד. פירוש ה' מלך קודם שנברא עולם, ה' מלך בעולם הזה, ה' ימלוך לעתיד (הגהות מנהגים סי' קע"ו).

סימן תתפד

ה' הוא האלהים ז' פעמים, כנגד ז' רקיעים שקרע לישראל והראה להם שאין עוד מלבדו. טעם אחר, סימן לסלוק שכינה שאנו מלוין השכינה משמים לשמים משמים לוילון כו', לפי ששרתה בינינו מערב עד ערב כדאיתא בגמרא (חגיגה יב ב) (הגהות מנהגים קע"ז). והתוס' כתבו פרק אין עומדין (ברכות לד. ד"ה אמר) מה שאומרים אותו ז' פעמים ביום כפורים וביום ערבה, כנגד ז' רקיעים משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז', ומנהג כשר הוא. וגם מצינו בקרא ב' פעמים ה' הוא האלהים גבי אליהו. וכן כתבו הר"ר יונה (שם כג: ד"ה וכל) והר"ר אשר ז"ל (שם סי' ט"ז).

סימן תתפה

ואחר כך תוקעין תקיעה אחת. וטעם תקיעה זו, כתב השבולי לקט (סי' שכ"ב) וז"ל, שמעתי משום דשטן ביום כפורים לית ליה רשותא לאסטוני, ובמוצאי יום כפור בחזירתו מגערין בו. ורבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובותיו, לא מצאתי טעם אלא דומה שהוא זכר ליובל, שנאמר (ויקרא כה, ט) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, ולפי שאינו ברור חשבון זמן היובל התקינו בכל שנה לתקוע זכר ליובל. ואני מצאתי טעם אחר, לפי מה שמצינו בפרקי רבי אליעזר (פמ"ה) שכשעלה משה רבינו לקבל לוחות האחרונות עלה בר"ח אלול וירד י' בתשרי וצוה לתקוע בשופר בעלייתו וירידתו. לכך התקינו דורות האחרונים לתקוע בלילי ראש חודש אלול ובמוצאי יום הכפורים, לזכר אותן התקיעות שקבלו לוחות האחרונות בשמחה. עוד מצאתי טעם אחר, לפי שבר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, וגזר דינם נחתם ביום הכפורים, ואלו הימים ימי תשובה הן, והשב בנתיים מוחלים לו כל עוונותיו. לפיכך תוקעין במוצאי יום הכפורים להודיע כי נצטדקו בדין. וכן מנהג העולם כשחוזרים מערכי המלחמה ונצחו את שונאיהן, חוזרים בחדוה ובתרועה להרים קול עכ"ל. והרוקח (סי' רי"ז) כתב הטעם לומר נצחנו השטן, ע"פ האגדה דפרקי רבי אליעזר (פרק מ"ו) ראה סמאל שאינו מוצא בהן חטא כו'.

עוד מצאתי (מהרי"ל יו"כ כ"ט) רמז לסילוק שכינה, שנאמר (תהילים מז, ו) עלה אלהים בתרועה. עוד מצאתי טעם, שבשעת נעילה הקדוש ברוך הוא חותם על הרעה והטובה, לפיכך תוקעין בשופר שיזכרו עקידתו של יצחק ויחתום גזר דינם לטובה. עוד שיזכור קולות של תקיעות מתן תורה שקבלו התורה בלב שלם ובנפש חפצה. והתוס' פרק אלו קשרים (שבת קיד: ד"ה ואמאי) כתבו טעם תקיעה זו להראות שהוא יום טוב, להרבות בסעודה בזה הלילה שנכנסים ימי שמחה, ועוד בת קול מכרזת ואומרת במוצאי יום כפורים לך אכול בשמחה לחמך. וכן כתב הסמ"ג בסי' ס"ט בלאווין, וכתב מפני שאין יום טוב זה מפורסם עשו בו תקנה לפרסמו. ומצאתי כתוב דלכן יפקדו איש את אחיו בצאתו מבית הכנסת, ויאמר איש לרעהו כדרך שאומר בשבת ויום טוב בצאתו מבית הכנסת, ע"כ.

סימן תתפו

שאלו מקמי רבי יצחק בר יודא, מפני מה תוקעין קודם שמבדילין, והלא אסור לעשות מלאכה קודם הבדלה. והשיב ודאי מלאכה אסורה, אבל תקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה, וכיון שעבר היום אפילו בראש השנה שחל להיות בשבת, אינו אסור אלא משום גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו אצל בקי, ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים שהיא מלאכה גמורה. והיכא דליכא אלא חדא תקיעה דמנהגא, ליכא למיחש להכי, משום דבחדא תקיעה לא צריך למיזל אצל בקי, ועוד שהרי כבר תקעו בראש השנה וזוכר עדיין תקיעת שופר, והשופר הוא מונח בבית הכנסת מראש השנה ואין צריך להביאו ממקום אחר לשם. עכ"ל מרדכי (יומא סי' תשכ"ז), וכן כתב רש"י בסדר שלו (עי' שו"ת רש"י סי' שנ"ד).

סימן תתפז

ומתפללים ערבית, שאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית. ואומר הבדלה בחונן הדעת. ומבדיל על הכוס בבית הכנסת ובביתו, בורא פרי הגפן, בורא מאורי האש על אור ששבת מעבירה, כגון נרות שדלקו בבית הכנסת ולא נעשה בהם מלאכה. וגם ידליק נר המיוחד לו בביתו להבדלה, ויברך על שתיהן, כן הוא בתשובת מהרי"ל (סי' נ"ג) ובדרשותיו (יום כפור ל"ב). ואם מוצאי שבת יכבה נר דבית הכנסת ויחזור וידליקו לברך עליו בורא מאורי האש, דכיון דבמוצאי שבת הוא צריך אש שנברא, דנורא באפוקא שבתא כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נד: מהגהות מנהגים ק"פ - קפ"א).

סימן תתפח

כתב הכלבו (סי' ע') וז"ל, ואין מברכין על הבשמים ביום הכפורים, ואפילו חל להיות בשבת. לפי שטעם בשמים במוצאי שבת להשיב הנפש היתירה הכואבת להליכת שבת, ובשבת זו אין בו נפש יתירה מפני התענית. ולדברי האומר טעם בשמים במוצאי שבת, מפני שבכל שבת שובת אש של גיהנם ואינו מסריח, ובמוצאי שבת חוזר ושורף ומסריח, ועל זה מריחים בבשמים להגין מאותו ריח. לפי זה הטעם נברך על הבשמים אף במוצאי יום הכפורים שחל להיות בשבת, ולא כן כתב הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט הכ"ח), ולא כן אנו עושין עכ"ל, וכן הסכים הבית יוסף (סי' תרכ"ד) דאין לברך על הבשמים אפילו אם חל להיות בשבת, וכן נוהגין.

סימן תתפט

העושה ב' ימים יום כפורים, ואירע יום ב' בערב שבת שלו, אסור לאכול בשבת מה שבשלו לצרכו בערב שבת אפילו ע"י הערמה. אך מה שהכינו לצורך עצמן אוכל. אבל היכא דמתכוון המבשל להרבות בשבילו אסור, מהר"ם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' ע"ו, הגהות מנהגים סי' קפ"ב).

סימן תתצ

בין כפור לסוכות אין נופלין על פניהם, לפי שבהן נשלם בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, שנאמר (מלכים א' ח, סה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו וגו' עד שבעת ימים, ושבעת ימים י"ד יום (שבלי הלקט סי' שכ"ג). ועוד שאותן ד' ימים נתן הקדוש ברוך הוא מתנה לישראל, שמוחל עונותיהם כל אותן ד' הימים, ואינו מתחיל למנות עונותיהם אלא מיום ראשון של סוכות, שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ), ואיתא במדרש תנחומא (אמור ל') וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות.

ואגב גררא אכתוב פירושא דהאי מדרש, דאיכא למידק אימא ראשון לחג קאמר. אלא הכי קאמר וכי ראשון הוא, כלומר ראשון לכל שבעת הימים, דהיינו יום י"ד, והלא אינו אלא בט"ו, אלא מאי ראשון כו'. וכדאמרינן פ"ק דפסחים (ה א) אמר רב נחמן ראשון דמעיקרא משמע, דאמר קרא (איוב טו, ז) ראשון אדם תולד, כלומר קודם אדם הראשון. אלא מעתה ולקחתם לכם ביום הראשון הכא נמי ראשון דמעיקרא משמע כו'. אלא מהכא ראשון דכתב במקרא לא תותיב לרב נחמן, כלומר דהאי ראשון דכתיב בהו לאו למשמעותיה קאתי, אלא מבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל כו'. וחד מינייהו האי ראשון דילן. והכא נמי איכא למימר הכי בהאי דרשה, דלא אתי האי ראשון למשמעותיה, דהיינו קודם השבעת ימים, אלא לומר מאי ראשון ראשון לחשבון עונות. וכך השיב החכם הר"ר משה אלשקר לבנו בתשובותיו סימן ק"ט.

תוכן העניינים

מטה משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה