מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · דיני תחנון
סימן ר
לאחר התפלה נופלים על פניהם לתחינה, דכתיב (מלכים א' ח, נד) ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפלה והתחנה הזאת, אלמא תחנה אחר תפלה, כן כתב הרוקח בסימן שכ"ד.
סימן רא
כתבו תלמידי הרשב"א בפרק הזהב (ב"מ נט ב) גבי עובדא דרבי אליעזר בן הורקנוס, היה מדקדק רבינו ז"ל, מכאן שאין לדבר בין תפלה לתחנה. והיינו דאמרינן כל יומא לא הות שבקא ליה למיפל על אפיה, וכי תעלה על דעתך שלא היתה זזה ממנו שעה אחת, אלא שהיתה מפסקת מכוונה תפלתו להפסיק בשאר דברים, ושוב אם היה נופל על פניו לא היתה תפלתו כל כך נשמעת, אלמא דאינו בדין להפסיק ע"כ. וכ"כ באורחת חיים בשם הגאונים, וכן כתוב בספר אהל מועד (ב"י סי' קל"א).
סימן רב
כתב הרוקח (סי' שכ"ד) אין נופלין אלא לפני ספר תורה, וסימן דכתיב במלחמת עי (יהושע ז, ו) ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה', וכן הוא במנהגים.
סימן רג
כתב מהרי"ל בתשובה (החדשות סי' ע"ב) דמנהג פשוט דנופלין בבית הכנסת החיצונה לומר תחנון, ובית הכנסת של נשים תוכיח. ובדרשותיו (מנהגים, תפילה י"ב) כתב, המתפלל בחצר בית הכנסת, כל זמן שפתח בית הכנסת פתוחה נופל ומכסה פניו כשאומר תחנה. ואם הפתח נעולה יאמר תחנה בלתי כיסוי עינים, דאז לא מצי לקיים ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה'. והאגור (סי' קס"ח) כתב בשמו, שנשאל אם מותר לאדם ליפול על פניו ולומר תחנה עם צבור כשהוא עומד חוץ לצבור או לא. והשיב דפשיטא הוא דיכול ליפול על פניו, כי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים עכ"ל. וכן כתב מהר"ם בהג"ה בש"ע (סי' קל"א ס"ב).
סימן רד
הא דמסתירים פנים כשאומר תחנון, לפי שכשישראל היו משתחוים בעזרה היה בין כל אחד ד' אמות, כדי שלא ישמע וידוי חבירו ויתבייש ממנו. ועל שם זה אנו עושים גם כן כי האי גוונא בהסתר פנים, כאילו כל אחד אינו רואה ויודע מה שהתפלל חבירו, גיליון (ספר מנהגים טירנא, מנהגי חול אות י"א).
סימן רה
כתב הב"י בסימן קל"א, דלפי דעת חכמי הקבלה שיש להקפיד שתהיה התחנה מיושב דוקא. והמהרי"ל (מנהגים, תפילה ב') כתב, כשמסיים שמונה עשרה שלו תכף וש"ץ יושב תכף לתחנה, וכן בערבית כשיצאו עושה שלום והחזן רוצה להתחיל ברכו, או במוצאי שבת ויהי נועם, היה נשאר עומד במקומו וכסה פניו ואומר תחנה. וכן במוצאי שבת ויהי נועם טרם חזר למקומו, כדי שלא יהא נראה ככלב ששב על קיאו. ואפשר דכי האי גוונא מודים בעלי הקבלה דאין להקפיד.
סימן רו
ונופלין בתחנון על צד ימין אם יש תפלין בזרועו משום כבוד תפלין, ואם אין תפלין בזרועו יפול על צד שמאל, לפי שיצחק אבינו בעקדה שכב על צד שמאל. ועוד משום הסיבה שמאל הוא דרך חירות, לכך נכנע באותה יד לפני הקדוש ברוך הוא. ועוד שנאמר (שה"ש ח, ג) שמאלו תחת לראשי וימינו וגו' (מנהגים טירנא, מנהגי חול י"א). והר"ר בנימן בן הר"ר אברהם הרופא ז"ל (שבלי הלקט סי' ל') כתב, לפי שמצינו שכשאדם מתפלל שכינה בימינו, שנאמר ה' צלך על יד ימינך (תהילים קכא, ה), וכתיב (שם טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. נמצא כשהוא נוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה, ואילו היה מוטה על צדו הימיני היה הדבר הפוך, ולא יתכן לעבד לחזר לאחוריו כנגד רבו ע"כ. וש"ץ היושב ואחוריו לצד דרום, כתב מהרי"ל (מנהגים, תפילה י"ב) דיפול על צד ימין, כדי שיכפוף ראשו לצד התיבה, וסימן וימינו תחבקני.
סימן רז
ואומר ואנחנו לא נדע וגו', והטעם לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל, בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים, כאשר עשה משה רבינו, דכתיב (דברים ט, ט) ואשב בהר, וכתיב (שם י, י) ואנכי עמדתי בהר וגו' ואתנפל לפני ה'. ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר, אנו אומרים ואנחנו לא נדע (טור סי' קל"א).
סימן רח
ואומר הש"ץ קדיש קצר. וכתב הר"ר נתן ז"ל (המחכים ד"ה ואם תענית, וכלבו סי' י"א) ובדין הוא לאומרו שלם, אך משום דלא אתי לזלזולי בתהלה לדוד ולמנצח וסדר קדושה, ממתינים להשלימו עד לאחריהם. ומכל מקום אומרים שם קדיש קצר להראות ששם מקומו, לבלתי לשנות בתפלת ערבית שיש קדיש אחריה, וגם בשביל תחנון שאומר. והיכא דאיכא מוסף משלים אותו שם, דלא חיישינן לזלזולי בתהלה לדוד וסדר קדושה, שהרי יש לו עדיין להתפלל תפלת המוסף הבא אחריה.
אשרי, קדושה, עלינו, קדיש יתום
סימן רט
אמר רבי אבא בר אבינא, כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ג' פעמים בג' תפלות. ומשום דאית דאמרי תפלת ערבית רשות, ופעמים שבשביל צורך היו מבטלין אותה, התקינו לאומרה פעמיים בשחרית, כן כתב הכלבו סי' י"ב. ואם יש להוסיף ואנחנו נברך יה, עיין לעיל במקומו (אות נ"ב).
סימן רי
ואומרים למנצח מזמור לדוד, והוא מזמור כ'. ולכך תקנו לאומרו בכל יום, מפני שיש בו תחנה ותפלה, יענך ה' ביום צרה, וגם יזכור כל מנחותיך ועולתיך, גם לפי שאדם צריך לפרנסה ולמזונות בכל יום. ומזמור זה אמר דוד על ישראל כשהיו צריכים פרנסה והיו פושטים בגדוד, והיה דוד מתפלל שישובו בשלוה. לפיכך תקנו לאומרו בכל יום סמוך לתהלה לדוד דאית ביה ענייני דפרנסה. ובירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) ובמדרש תהלים (כ') אמר ר' שמעון בר אבא, את מוצא י"ח מזמורים מראש הספר עד הפסוק הזה, כי אשרי איש ולמה רגשו גוים חד הוא כנגד י"ח ברכות. כשאדם מתפלל י"ח ברכות אומרים לו תתענה צלותך, כך דוד המלך לאחר ששר י"ח מזמורים, אמרו לו יענך ה' ביום צרה, לכך אומרים אותו בסוף התפלה. גם מזמור זה מדבר בענין הקץ, שנאמר יענך ה' ביום צרה, וכתיב בדניאל (יב, א) והיתה עת צרה. ישלח עזרך מקודש, משיח בן דוד. אלה ברכב, גוג ומגוג. ולכך נהגו לאומרו סמוך לובא לציון גואל (ארחות חיים תחינות אחר התפילה אות ד', אבודרהם עמ' קכא).
סימן ריא
כתב שבולי לקט (סי' מ"ד) בשם רש"י (הפרדס עמ' ש"ה) אחר התפלה היו קורים מקרא ומשנה ושמועות, כדאמרינן (קידושין ל א) לעולם ישליש אדם ימיו כו', וכיון שרבתה העניות ולא היו יכולין לעסוק כל כך, היו קורים בנביא ב' פסוקים ובא לציון ואני זאת בריתי. ובשבת ויום טוב שיש בו ביטול מלאכה לעם, החזירו עטרה ליושנה לקרות בתורה ולתרגום מעין היום. ועל כן אין אנו אומרים ובא לציון שחרית, שהרי כבר קראו בנביא, ואף על פי כן אומרים אותה במנחה כדי שלא ישכחו מימות החול. עוד הוסיפו לומר ואתה קדוש וכו', לפי שהקב"ה משרה שכינתו בתוכינו לשמוע תהלות ישראל, דאמרינן (בראשית רבה פמ"ח, ז) אמר רבי חנינא, על כל קילוס וקילוס שמשבחים ישראל להקב"ה משרה שכינתו עליהם, ומאי טעמא, ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (תהילים כב, ד). עוד הוסיפו לומר וקרא זה אל זה וכו' (ישעיה ו, ג), שלא היו יכולים לומר קדושה בתוך התפלה, שגזרו שלא יענו קדושה, והיו אורבים להם אם יענו קדושה, ולאחר תפלה כשהיו אורבים הולכים להם היו קורים וקרא זה אל זה ואמר דהיינו שילוש קדושה, ומתרגמינן אותו מפני החיבה, הרי הוא פעמים קדושה דיוצר ותפלה. ואף על גב דבזמן הזה אנו אומרים קדושה בחטיבה אחת בתוך התפלה, לא בטלו קדושה דסדרא קסברי שמא יגרום החטא. וכן אומר ותשאני רוח כנגד ברוך כבוד ה', ימלוך כנגד ימלוך, ועל כן אנו מסיימים ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ע"כ.
עוד מצאתי כתוב (אבודרהם עמ' קכב) שתקנו סדר קדושה זו בסוף משום עמי הארץ המאחרים לבא לתפלה, שלא יפסידו שמיעת הקדושה, כדאמרינן בשלהי סוטה (מט א) אמאי קאי עלמא, אסדרה דקדושה ואיהא שמיה רבא דאגדתא. ותקנו להם כאן כמו תפלה קטנה, בתחלה אשרי, ואחר כך קדושה וזכרון ציון ותלמוד תורה. ולכן יש בסדר קדושה י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות. ועל כן אין אומרים אותה בשבתות ויום טוב בשחרית, מפני שכולם באים בבית הכנסת בתפלה ראשונה. ומה שנהגו לאומרו במנחה, לפי שהיו דורשים קודם תפלת מנחה, ורגילות היה לדבר בסוף הדרשה בפסוקי גאולה וקדושה, וגם עמי הארץ באין לשמוע הדרשה ע"כ. וכתב רב עמרם גאון אסור לאדם לצאת מבית הכנסת קודם קדושה דסידרא, שחייב הוא לומר קדושה דסידרא, דדבר שהעולם מתקיים עליו אי אפשר לזלזולי ביה, עד כאן.
סימן ריב
ואחר כל התפלות אומר עלינו לשבח. בפרקי רבי אליעזר אומר, שבח גדול יש בעלינו לשבח על כן יש לאומרו מעומד, ותמצא "עלינו" גימטריא "ומעומד". ז"ל התשב"ץ (סי' רנ"ג) וכשהוא מתפלל עלינו לשבח ומגיע למתפללים ללא יושיע, מפסיק מעט ואז אומר ואנו כורעים ומשתחוים, כדי שלא יהא נראה דקאי על הראשונים. ואין אומר אבל אנו כורעים, לפי שיהושע יסד עלינו לשבח, והוא רמוז בו למפרע ה'וא אלהינו, ו'אנו כורעים, ש'לא שם, ע'לינו לשבח, הרי רמוז בו הוש"ע, וכן הוא בכלבו סימן י"ז. ויש אומרים ואנחנו ולא ואנו שהוא לשון ואנו הדייגים (ישעיה יט, ח) לשון אנינות, וכן אנו נוהגים.
עוד בתשב"ץ (שם) ואומר ומושב יקרו לפי שכך הוא בספר היכלות, והאומר בעניין אחר טועה ע"כ. וכן כתב הטור אורח חיים סימן קל"ג וז"ל, ויש אומרים וכסא כבודו בשמים ממעל, ואין לומר כן אלא ומושב יקרו, וכן הוא הנוסח בספר היכלות. והמונעים מלומר ומושב יקרו אומרים יקרו גימטריא יש"ו, כי כבר הקדמנו על גויי הארצות להבל וריק, נאה לנו לומר אבל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מושב יקרו בשמים, לא דבר ריק הוא כי הוא מושל. וגם לפי קבלת מהר"ם נכון לאומרו, כי כתב יקרו, ראשי תיבות י'ה, ק'דוש, ר'ם, ו'נשא. עוד בתשב"ץ (שם) שיש לומר אין עוד, שכך בפסוק (מלכים א' ח, ס), וכן מצאתי שאמר מהר"ש (מנהגי מהר"ש מנוישטט סי' ר"ח) שראה כתוב שאין לומר ואין עוד, אלא אין עוד בלא וי"ו. וכן אפס זולתו ולא ואפס זולתו, דאילו היה אומר ואין ואפס הוי משמע כאילו עושה ב' רשויות, שהיה אחר שיהיה שמו אין או אפס, וכן הוא ברוקח.
עוד אמר מהר"ש (שם) שיש להפסיק בין אמת ובין מלכינו, דאילו היה מחברו פעמיים היה מבליע הא' מאמת והיה מחרף ומגדף. ואין כורעים כשאומר כי לך תכרע כל ברך, וכן בויכרעו ויפולו, וכן כתב המהרי"ל (מנהגים, מוסף דר"ה ה'), וכן כתב הר"ר יונה בפרק אין עומדין (ברכות כד. ד"ה הכורע) שאין לכרוע רק במקום שתקנו חכמים. ומצאתי כתוב וקבלנו שיש לומר שבח זה של עלינו, ומשתחוה באימה וביראה ברתת בזיעה בשיפוי ראש, כי כל צבא השמים שומעים, והקב"ה עומד עם פמליא שלמעלה, וכולם עונין ואומרים אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו, אשרי העם עוז לו בך מסלות בלבבם. מאי מסלות, כמו שאמר (תהילים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, בכל מקום אתה מוצא השתחויה לפני ה', ועכשיו לפני כתר עליון כתר הסתרים, שאין ראוי לדבר בפה, כי כבר נתעלינו בשאר התפלות ושירות ותושבחות, ואנו במדרגה עליונה לפני גנוז הנסתר מלך עליון, נסתר אין נמצא ונחקר בשום צד.
סימן ריג
ואחר כך יאמר קדיש. ונמצא במדרשות שיש לבן לומר ברכו ולהתפלל בציבור, ובזה מציל את אביו ואת אמו מדינה של גיהנם, כדאיתא בתנחומא פרשת נח ובמסכת כלה פרק ר' יודא (פ"ב). ובשביל קטנים ובשביל מי שאינו יכול להתפלל תקנו לומר קדיש זו בימי אבלו, לכך נקרא קדיש זו קדיש יתום. ואם אין בבית הכנסת אבל על אביו ואמו, אומר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם בעד כל מתי ישראל, כמו שכתב בנימין זאב סימן (רצ"ו) [ר"א]. ואף אם יש בבית הכנסת כולם שהוריהן בחיים, מכל מקום לא יתבטל קדיש זו, ואין להם לירא לאותן שהוריהן בחיים מלומר קדיש זו, כמו שכתב מהרי"ל בתשובה סימן ס"ד. מיהו אם אביו ואמו מקפידין, ישמע להם, כמו שכתב בתשב"ץ (סי' תכ"ה).
סימן ריד
אם ספק לו שמת אביו, יכול לומר קדיש כשאין יתום בעיר, דמה בכך, אך אל ישיג גבול ודאי, תשובת מהרי"ל סימן ל"ו. וכן הורה לי מורי מהר"ש בעניין יאר צייט כדכתיב לקמן בדיני תענית.
סימן רטו
יש נוהגים דבני בנים אומרים קדיש בשביל זקנו או זקנתן, דבני בנים הרי הם כבנים (יבמות סב ב). וכתב מהר"י קולון בסימן ל', דמכל מקום לא הוו כבנים ממש, ויש לו לבן ליטול יותר מבן הבן, ועשה פשרה שהאומר על אביו יאמר ב' פעמים, והאומר על זקנו יאמר פעם אחת.
סימן רטז
ואחר הקדיש נוהגים לומר אדון עולם. ושמעתי הטעם, דכיון דמתחילין אדון עולם אז אחר שמסיימין התפלה חוזרים ומתחילין, שלא יקטרג השטן, כמו שאחר שמסיימין התורה חוזרים ומתחילים בראשית מהאי טעמא.
סימן ריז
ואחר כך ישב מעט, דגרסינן בפרק אין עומדין (ברכות לב ב) שחסידים הראשונים היו משהין אחר התפלה, דכתיב (תהילים קמ, יד) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. ומורי ז"ל (שו"ת מהרש"ל סי' ס"ד) כשהיה יושב אחר התפלה היה אומר פסוק זה אך צדיקים וגו', וכשקם לצאת היה משתחוה פני ההיכל, ואומר כי כל העמים הולכים בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד (ע"פ מיכה ד, ה), וכן הוא ברוקח (סי' שכ"ד). וביציאתו מבית היה חוזר ומשתחוה בפתח בית הכנסת, והיה אומר ה' נחני בצדקתיך למען שוררי הישר לפני דרכך (תהילים ה, ט) כמו שכתב הר"ר יונה (ספר היראה ד"ה ויצא).
סימן ריח
וכשיצא מבית הכנסת, אל יצא במהירות כמי שבורח במקום הצר, או כמו שפורק מעליו משא, אלא כמי שנפטר מאת המלך והוא קשה לו על שלא נתעכב עמו יותר, כדגרסינן בפ"ק דברכות (ו ב) אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה כו'. ובצאתו אל יחזיר אחוריו מיד לשכינה, אלא כמו שנפטר מלפני המלך בשר ודם או מלפני רבו, שיש לו לילך כנגד אחוריו ופניו כנגד פניו עד שירחיק ממנו, כדגרסינן במסכת יומא פרק הוציאו לו (לז א), וכן כהנים לעבודתם, ולוים לדוכנן, וישראל למעמדן, כשנפטרים לא היו מחזירים פניהם והולכים, אלא מצדדים פניהם והולכים.