מטה משה· רבי משה מאט
עמוד העבודה · ארבע פרשיות, פורים, מגילה
סימן תתקצז
לעולם אין אדר בא אלא בזבד"ו. פירוש אדר הסמוך לניסן לעולם לא יבא כי אם בשבת או בשני או ברביעי או בששי בשבת והסימן זבד"ו. ועל אותו הסימן עשו ז"ל סימנים אחרים לדעת בהם עניין הפרשיות וענין ההפסקות. ואלו הן הסימנים זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו. פירוש זט"ו, אם יבא ראש חודש אדר הסמוך לניסן ביום שביעי, קורין בו ביום פרשת שקלים, ובשבת שנייה שהוא שמנה בו קורין פרשת זכור, ובשבת שלישית שהוא ט"ו בו, מפסיקין והוא מחרת פורים. וזהו סימן זט"ו, כלומר חל ראש חודש אדר בז' מפסיקין בט"ו בו. ופירוש ב"ו, אם חל להיות בשני בשבת מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שלפניו, ומפסיקין לשבת הבאה שהיא ששה בו. ואו סימן ב"ו כלומר חל בשני מפסיקין בו ביום. ופירוש ד"ד, חל להיות בד' בשבת מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שלפניו, ומפסיקין לשבת הבאה שהיא ארבע בו, וזהו סימן ד"ד, כלומר חל ראש חודש להיות ביום ד' מפסיקין ד' בו. ופירוש ובי"ו, אם חל ראש חודש יום ו' יש בו שני הפסקות, שמקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שלפניו ומפסיקין למחרת שהוא ב' בו. וקורין פרשת זכור בשבת שנייה שהיא תשעה בו, ומפסיקין פעם אחרת בשבת שלישית שהוא י"ו בו, וזהו סימן ובי"ו, כלומר חל ראש חודש להיות יום ששי מפסיקין ב' בו וי"ו בו. ולעולם אין מפסיקין בין שלישי לרביעי, וסימן כמו לארבע כוסות של פסח, בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה (פסחים קח א).
ולעולם קורין פרשת שקלים או לפני ראש חודש אדר או ביום ראש חודש. והטעם לפי שבאחד באדר משמיעין על השקלים (שקלים פ"א מ"א), שהתורה אמרה זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה (במדבר כח, יד). ומפי השמועה למדו שמראש חודש, ר"ל ואמר בחדשו כלומר חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה, פירוש מתרומת שקלים חדשים (יומא סה ב). לפיכך משמיעים חודש אחד קודם ניסן, כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה הכל גבוי ומובא למקדש כשיבא ניסן. ועל כן כשחל אדר בתוך ימי השבוע מקדימין להשמיע ביום שבת שעברה, שאם יאחרו עד שבת הבאה לא יהיה חודש שלם בין ההכרזה לראש חודש ניסן. אבל כשיבא ראש חודש בשבת אין צריך להקדים שהרי יש כאן חודש (אבודרהם עמ' שז).
ועוד אמרו ז"ל טעם אחר במסכת סופרים (פכ"א ה"ד), לפי שהיה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהמן הרשע היה עתיד לשקול שקליו על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, זכר לאותן שקלים קורין פרשת שקלים בשבת הסמוכה לר"ח אדר מלפניו, ופרשת זכור קודם פורים, להקדים זכירה לעשיה, כמו שכתוב (אסתר ט, כח) והימים האלה נזכרים ונעשים. ועוד דכתיב (דברים כה, יז) זכור את אשר עשה לך עמלק, ואמרו חז"ל (מגילה יח א) יכול יהא בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי זכירה בלב אמור, הא מה אני מקיים זכור, הוי אומר בפה. ופרשת פרה אדומה להודיע לעם שהם טמאי מתים שיטהרו באפר פרה, לפי שבראש חודש ניסן מתחילין הרחוקים לעלות לירושלים. ולפיכך אין מפסיקין בין פרשת פרה אדומה לפרשת החודש. ועוד שאמרו רז"ל (פסחים ו א) דורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, וטמא לא היה יכול לעשות פסח עד אחר הזאה וטהרה. ולפיכך קורין פרשת פרה בשלישית, שיש בה הלכות טהרה ודיני הזאה, כדי שילמדו ישראל לטהר עצמן לפני הפסח ויעשו הפסח בטהרה. ופרשת החודש ברביעית מפני ראש חודש ניסן, שענינו של יום הוא. וחודש ניסן הוא ראש לכל החדשים ולסדרי הרגלים, ואמרו רז"ל (מגילה כט ב) בדין היה להקדים פרשת החודש לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה. ולמה קדמה פרשת פרה לפי שהיא טהרתן של ישראל, פירוש מטומאת מת, כדי שלא יהיו נדחין לפסח שני (אבודרהם שם).
סימן תתקצח
כתב הכלבו (סי' כ') בענין פרשת פרה, מעשה היה בחזן שקרא ופסק להגר הגר בתוכם, וגלל ספר תורה וישב במקומו. וקפד רבי על הדבר ואמר לא קריתם הפרשה כולה, ודומה כאילו לא קרינא כלל, שלא אמרנו אלא רמז בעלמא, וחזרו ופתחו והתחילו בראש הפרשה, והקורא ברך לפניה ולאחריה מטעם רבי, וגמרו כל הפרשה עד תטמא עד הערב.
סימן תתקצט
לא מצינו שצריך לקרות בספר תורה אלא פרשת זכור, תוספות פרק ב' דמגלה (יז: ד"ה כל). וכן בסמ"ק (סי' קמ"ז) משיב עשה לזכור מעשה עמלק והוא פרשת זכור כו'. על כן כתב מהר"ש אותם שאינם יכולים לבא למנין לפרשת זכור, יש להם ליזהר לאמרה בניגון ובטעמים (הגהות מנהגים מ"ז). ותוס' פרק היה קורא (ברכות יג. ד"ה בלשון) כתבו דפרשת זכור ופרשת פרה דאורייתא, הביאו הבית יוסף באורח חיים סי' קמ"ו ובסי' תרפ"ד. ומורי מהר"ש ז"ל כתב בספר חכמת שלמה (שם) דטעות הוא, ומחק פרשת פרה.
סימן אלף
מנהג פשוט להתענות ערב פורים, לזכר דברי הצומות וזעקתם שעשו בימי מרדכי ואסתר. ואעפ"י שאותם הצומות היו בימי פסח, נהגו העולם לסמוך התענית לפורים. וכשחל פורים להיות באחד בשבת נהגו להתענות ביום חמישי שלפניו, ולא דמי לתשעה באב דמאחרים דאין מקדימין לפורענות פ"ק דמגלה (ה א). והרב המגיד (הל' תעניות פ"ה ה"ה) כתב הטעם שמקדימין ליום ה', לפי שאי אפשר לאחר עד יום ראשון לפי שהוא פורים. וכן אין מתענין בערב שבת מפני כבוד השבת. ואעפ"י שנפסקה הלכה בערב שבת מתענה ומשלים, דוקא כשבא זמנו הקבועה לו בערב שבת, אבל כשהוא נדחה מזמנו אין קובעין לו בערב שבת, וכן מפורש בתשובת הגאונים ז"ל עכ"ל. משמע מדבריו דאם חל ראש חודש בשבת ערב שבת זמנו הוא ואין להקדימו. וכן פסק מורי הגאון ז"ל כדכתבתי לעיל סימן תשנ"ח.
סימן אלף א
ערבית מתפללין תפלת ערבית כשאר ימי החול, רק שמוסיף על הנסים. וממתינים עד שתחשך, ופורסין המגילה כולה שתהא פתוחה כאגרת. ואסור לחזן לקרא המגילה עד שאומרים לו קרא (מרדכי מגילה תתי"א). ואז הקורא עומד ומברך על מקרא ושעשה נסים ושהחיינו. וכל העם יושבין ושומעים לקול הקורא, כמו שכתב השבולי לקט (סי' קצ"ח) וז"ל, כתב הרב רבי בנימין כשהחזן קורא את המגילה צריכין הציבור לשתוק ולכוון דעתם בקריאתו. ואסור להם לקרות עמו, דכיון שאינן כתובין בגליון כתיקנן, הוי ליה כקורא על פה. וכן הפסוקים שנהגו הציבור לענות כולם יחד, הקורא חוזר עליהם וקורא מתוך הספר, לפי שבקריאת הציבור לא יצאו ידי חובתן, שהרי קראו אותם על פה, וכן מנהג עכ"ל.
והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' תס"ז) אני אומר, שכל מי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה לקרות בה, פירוש לקרות בה עם השליח ציבור, גריעי טובא משנים שקראו אותה, מפני שנותן דעת בקריאתו באותה מגילה ע"כ. הרי כתב בהדיא דיפה שתיקתו מדיבורו לקרות ממגילה שאינה כשירה. ומה שאנו קוראים בחומשים בעת קריאת החזן, על קריאת השליח ציבור אנו סמכינן, וקורין בחומשים משום דאז טפי יכול לשמוע מלה במלה כמו שכתב הרא"ש בתשובה הביאו הטור סימן נ"ט (הגהות מנהגים פורים א'). אך אותם הקוראים בחומשים בעת קריאת החזן אל יגביהו קולם, רק קול דממה דקה ישמע, דאם יגביה קולו שמא יתן לב השומע לזה שקרא בחומש ולא לקריאת החזן. וצריך לגעור במי שעושין כך, כמו שכתב באורחות חיים (הל' מגילה אות ל') נהגו לגעור במי שמסייע להחזן על פה. וכן כתב הכלבו (סי' מ"ה) וז"ל נהגו לגעור במי שמסייע אל החזן בעל פה, והטעם שמא השומע יתן לב לקריאתו שהוא בעל פה ולא לקריאת החזן ע"כ.
סימן אלף ב
ואם קראה סירוגין, פירוש שפסק בה ושהה, ואחר כך חזר למקום שפסק, אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא, ואפילו סח בנתיים. ומיהו אין להפסיק בדברים בטלים, וגוערים במי שסח בנתיים. וגם לא יפסיק רק כדי נשימה בין באמצע פסוק ובין בין פסוק לפסוק, משום דחייב לקרות כאגרת. וצריך לומר עשרה בני המן ועשרת בנשימה אחת, ויהיב טעמא בגמרא (מגילה טז ב) משום דכולהו בהדי הדדי נפקין נשמתייהו. ולכתחילה נוהגין לומר בנשימה אחת חמש מאות איש ואת פרשנדתא כו' עד עשרת. והמנהג הזה הוא נפלא בעיני, הג"ה מיימוני (הל' מגילה פ"ב אות א') שכתב שהרי טעם משום דכולהו בהדי הדדי נפקן נשמתייהו, וזה לא היה אלא בעשרת בני המן, וחמש מאות איש לא שייכא בהאי טעמא ע"כ. וכבר נתעורר על זה גם כן בעל רוקח (הובא משמו במהרי"ל פורים י"ג) ונתן טעם לדבר משום דעשרת בני המן היו שרי חמישים על אותן ה' מאות איש, כל אחד היה שר ופקיד על חמישים עכ"ל. ואם קבלה היא, נקבלנה בסבר פנים. וכתבו התוספות (שם ד"ה צריך) דהיינו דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד אם הפסיק ביניהם יצא.
סימן אלף ג
ונוהגים לומר ד' פסוקים של גאולה בקול רם. וכתב התניא (הל' פורים, משבלי הלקט סי' ר') דאינו לא חובה ולא מנהג, אלא שמחת תינוקות וקולות לפניהן כדי שישמחו. וגם בראותם שנוי בזה שואלים מה זאת, ומתוך כך אתה בא לספר גבורותיו של הקדוש ברוך הוא, למען ישמחו ולמען ילמדו ליראה אותו כל הימים.
סימן אלף ד
ומנענעין המגילה כשאומרים האגרת הזאת, וכן בספר תורה כשאומר ונתן לנו את תורתו, ובברכה אחרונה כשאומר תורת אמת (הגהות מנהגים נ"ה).
סימן אלף ה
ואחר כך גוללה ומברך הרב את ריבנו כו'. ופעם אחת התחיל החזן הברכה קודם שגללו, וגער בו מהרי"ל עד אשר כרכו כולה והניחוה אצל הקורא על המגדל, ואז הזקיקו לחזור להתחיל ולברך (הגהות מנהגים נ"ו).
סימן אלף ו
כתב באורחות חיים (פורים אות מ"א), כשמזכיר הקורא שם המן ובניו, מנקשים התינוקות באבנים או בלוחות עץ שבידם, וכתוב בהם שם המן ובניו, וע"י הניקוש הם נמחקים. ולמנהג הזה יש שורש בהגדה, דאמרינן כי מחה אמחה את זכר עמלק (שמות יז, יד) אפילו מעל העצים ומעל האבנים. "מחה אמחה" בגימטריא "זה המן" (רוקח סי' רל"ה), לכן אין להלעיג על המנהגות כי לא לחנם נקבעו. והמנהג הזה נוהגים בצרפת ובפרובינצא, ונותנים טעם על שם ושם רשעים ירקב (משלי י, ז), וסימן לדבר והי'ה א'ם ב'ן הכות הרשע (דברים כה, ב) סופי תיבות המן.
סימן אלף ז
הקורא לחולה וליולדת, אעפ"י שכבר יצא בבית הכנסת מברך לפניה ולאחריה אעפ"י שאין מנין. אבל אין לברך שהחיינו הואיל וכבר יצא, מהר"י וויי"ל (דינין והלכות ע"א).
סימן אלף ח
כתב בתרומת הדשן (סי' ק"ט) מי שהוא אנוס קצת שלא יכול לילך לבית הכנסת לקריאת המגילה, וצריך להמתין עד לאחר שקראו הקהל, וקשה עליו לישב כל כך בתענית. יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום לאחר תפלת ערבית מפלג המנחה ואילך, דהיינו שעה ורביע קודם הלילה.
סימן אלף ט
מגילה בזמנה ביחיד ושלא בזמנה בעשרה. ופירש רש"י (מגילה ה א) שלא בזמנה כגון כפרים המקדימים, אין קורין אותה אלא בעשרה דבעינן פרסומי ניסא. וכתב הר"ן (שם ג. ד"ה אמר) דלא נהירא, דבימי רב ורב אסי כבר בטלה הקדמת הכניסה, אלא שלא בזמנה כשחל י"ד לבני עיירות או ט"ו לבני כרכין בשבת שמקדימין וקורין בערב שבת ע"כ. ומה שכתב כשחל י"ד לבני עיירות, לפום ריהטא לא דק, דאילו י"ד לעולם לא יבא בשבת כמו שכתב הטור אורח חיים סימן תרפ"ח. והנכון בעיני דשלא בזמנה היינו מי שיצא בשיירא או דנפיק בספינה ואינו יכול לקרוא בי"ד קורא אותה בי"א בי"ב בי"ג, כמו שכתב הטור בסימן הנ"ל. וכן כתבו הרוקח (סי' רל"ו) והמרדכי פ"ק דמגלה (סי' תשע"ד), וכ"כ בהגהות אשיר"י (שם פ"א סי' א') בשם אור זרוע (סי' שס"ז), וכן הוא במנהגי מהרא"ש.
סימן אלף י
שחרית אומר על הנסים בהודאה. וקורין בפרשת בשלח (שמות יז, ח) ויבא עמלק שלשה גברי עד סוף הסדרא. אף על גב דאינו אלא ט' פסוקים, כיון דסליק עניינה שפיר דמי, כן כתב הטור אורח חיים סימן קל"ז. והאורחות חיים (קריאת התורה אות ס"ז) כתב, פרשת עמלק ט' פסוקים, ולא הוסיפו בו מלמעלה ולמטה, מפני שאמר הקדוש ברוך הוא עמלק גורם להיות שמי וכסאי חסרים, כך פרשיותיו חסרים. וקורין המגילה ומברכין לפניה ולאחריה, ומברכין שהחיינו דעיקר ביום דכתיב הימים האלה, ואין אומרים אשר הניא.
סימן אלף יא
במנחה מתפללין על הנסים ואחר כך אוכלין סעודת פורים. ומתחילין לאכול הרוב ביום, ואם משכה סעודה בלילה, כתב הרא"ש ז"ל (כלל כ"ב סי' ו') שאין אומרים על הנסים. אבל הגהות מיימוני כתב בפ"ב דהלכות מגילה (אות א') בשם הר"ם שצריך לברך על הנסים, כדאשכחן רב צלי של שבת במוצאי שבת (ברכות כז ב), וכן כתב בארחות חיים (פורים ל"ה) בשם הר"י מקורביל. ומהר"ר איזיק טירנא כתב (מנהגים, מנהג של פורים) מידי דהוה אסעודה שלישית של שבת שמשכה בלילה שמזכירין שבת, הכי נמי על הנסים, הואיל והתחיל ביום ולא התפלל ערבית. ואם שכח על הנסים, אף על גב דבתפלה אין מחזירין אותו, בסעודת פורים מחזירים אותו. כן פסק מורי הגאון בתשובה (שו"ת מהרש"ל סי' מ"ח) בשם גדול בדורו מהר"ר יעקב פולק. ואם חל פורים בים ו' אוכלין סעודת פורים שחרית, ולא בערב אחר מנחה, כי אין להפסיק בערב שבת בין מנחה לערבית מפני כבוד שבת, וגם שלא לקלקל סעודת של שבת. ומהר"ר איסרל"ן ז"ל (תרומת הדשן סי' ק"י) כתב שהוא ורבותיו נהגו בכל השנים עיקר סעודה שחרית.
סימן אלף יב
מצוה להרבות בסעודת פורים, וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, מימרא דרבא בפ"ק דמגלה (ז ב). וכתבו התוספות דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים, וכן כתב הר"ן (מגילה ג: ד"ה מיחייב), כלומר דאי בין ארור המן לברוך מרדכי לחוד, אפילו שתה טובא לא טעי ביה. ובהגהות מיימוני (פ"ב אות ב') דהאי מימרא למצוה קאמר ולא לעכב, וכן השיב מהר"י מולן ז"ל בתשובתו (סי' נ"ו) וז"ל, הא דאמר רבא חייב אינש לבסומי, ודאי מצוה בעלמא הוא, והכי משמע לישנא, חייב אדם ולא קאמר דסעודת פורים הוי דינא הכי, דימי משתה כתיב ואיכא משתה בלא שכרות. תדע דלרב יוסף יליף מינה שאסור בתענית, מכלל דנפיק בלא שכרות ובסומי כולי האי. וכן אמר מהר"ש דלמצוה קאמר ולא לעכב עכ"ל. ובקובץ מהרי"ל (מנהגי מהרי"ל פורים י') אני שאלתי אם כן הוא צריך להשתכר ביותר, והשיב לו דבספר אגודה (מגילה סי' כ"ה) פירש ר"ל ברוך מרדכי וארור המן שוין בגימטריא, ואפילו שתוי דאינו שיכור כל כך בקל הוא טועה בחשבון. והאבודרהם (עמ' רט) כתב וז"ל, ובעל המנהגים כתב ונראה בעיני שפיוט היה שבעל הבית האחד עונים ארור המן ובעל הבית אחד עונים ברוך מרדכי, וצריך צילותא שפעמים שאין אדם מתכוון וטועה, והר"י עשה פיוט בדוגמא זו. או שמא מפני שלא היו רגילין לשתות יין, כדאמרינן בירושלמי (שבת פ"ח ה"א) רבי יונה שתי ד' כסי בלילי דפסחא וחזיק רישיה מדפסחא ועד עצרת, רבי יודא ברבי אלעאי שתי ארבע כסי וחזיק רישיה עד החג. ועל כן היו מתבסמין ומרגישין במעט יין. אבל אנחנו שרגילין בו ואין אנו משתכרין מהרה אין לשתות יין כל כך. ע"כ.
וא"ת האיך יחייבו חכמים להשתכר בפורים, והלא בכמה מקומות בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות כמו נח ולוט. וי"ל מפני שכל הנסים לישראל בימי אחשורוש היו ע"י משתה, כי בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות ע"י משתה היין, שנאמר (אסתר א, י) ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא ושתי וגומר. אסתר תחתיה ע"י משתה, שנאמר (שם ב, יח) ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר וגומר. וכן עניין המן ומפלתו ע"י משתה היין היה. לכן חייבו להשתכר בפורים מפני שבא הנס בעבור משתה יין שעשתה אסתר, ועתה יהיה נזכר הנס הגדול בשתיות היין. והכלבו (סי' מ"ה) כתב לא תשתכר, שהשתכרות איסור גמור הוא, ואין לך עבירה גדולה מזו, שהיא גורמת לגלוי עריות ולשפיכות דמים ולכמה עבירות זולתן. אך ישתה יותר מלימודו מעט, כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים, וינחם אותם וידבר על לבם, וזו היה השמחה השלמה עכ"ל. גם הרמב"ם (פ"ב הט"ו) כתב ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו, ולא כתב עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וכתב עוד וז"ל, מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות איש לרעהו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלה דומה לשכינה, שנאמר (ישעיה נז, טו) להחיות לב נדכאים עכ"ל.
ואף אותם המשתכרים יהיו כל כוונתם לשם שמים כדי לזכור הנס שבא במשתה היין, ולא כאותם המשתכרים כדי למלאות גרונם, כאשר ראיתי רבים בני אדם אשר המה ביין שגו פקו פלילים, ומרבים בימי הפורים האלה לעשות שחוק וקלות ראש, ואינם חוששים להתפלל בימים אלה, ואדרבה מרימים קולות בשעת התפלה לקריאת מגילה ומערבבים החזן עד כי קולו לא ישמע. גם באכלם לבם ועיניהם שם על מעדניהם, ולא נשאו את ראשם לא הביטו העולם העליון אשר ה' אלהי ישראל בא בו. ולא יחושו לא על נטילת ידים ולא על ברכת המוציא, ולא על ברכת המזון. עד כי נדמה לרוב המון שבשני הימים האלה הותר כל אדם לפרוק עול תורה מעליו ומצוות, וכל המרבה להיות משוגע הרי זה משובח. וכל זה הוא בלי ספק רע ומר והוא עון פלילי, כי לא הותר לנו רק שמחה לא שחוק וקלות ראש. וכל המבטל תפילה ואינו שומע מקרא מגילה מלה במלה, הרי זה חוטא ומתחייב בנפשו, ואי אפשר לכל אשר בשם ישראל יכונה לפרוק מעליו עול מלכות שמים אפילו שעה אחת. ולא מצינו לראשונים שהיו מתעסקים בקלות ראש בפורים ח"ו, אבל בדברי מצוה היו מתעסקין, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין (יב ב) מכדי מפוריא לפסחא תלתין יומין, ובפורים דרשינן בהלכות הפסח כו', הרי שביום הפורים היו דורשין בהלכות פסח.
והנה ביום ט"ו נצטוו לישב בכל עיר להזכיר לכל אדם לתת מחצית השקל (שקלים פ"א מ"ג). גם מהרי"ל היה כותב תשובה על שאלות בפורים, ולא היו חס ושלום מבטלים שמחת פורים. אבל זה דרכם, היו מתפללים תפילתם בבית הכנסת בכל דיני תפלה ובכוונה הראויה כבכל שאר הימים, והיו שומעים קריאת מגילה מילה במילה מפי החזן, ולא משיחים אפילו שיחה קלה. והיו מחלקין צדקה איש כפי מסת ידו בשמחה ובטוב לב. והיו הולכים לבתיהם, והיו אוכלין ושותין, ומדקדקים בנטילת ידים ובברכת המוציא ובברכת המזון, שמחים בזכרם את כל הנסים אשר עשה ה' לאבותינו, ומשבחים לשמו הגדול אשר בכל דור ודור מפליא חסדו עמנו. ושמחים בתלמוד תורה, כמו שנאמר (תהילים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. וקודם כל שמחה מטיילים בשמחת לימוד תורה, כדדרשינן (מגילה טז ב) ליהודים היתה אורה (אסתר ח, טז) זו תורה, ושמחה כלומר אחר כך שמחה. וחוזרין ומתפללין בכוונה ובשמחה, וכי יחזרו לקרות המגלה ישמעו בכוונה ובלי הפסק שום שיחת חולין ח"ו, והכל בעבודת ה' וביראתו, כמו שאמר (תהילים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. וכל היוצא בעקבי הרועים לעשות את כל המעשים האלה על פי דרכם, כמוהם יהיו צאצאי מעיו, וכל אשר חפץ ה' בידו יצליח. וה' הוא האומר אליך לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך (קהלת ט, ז).
סימן אלף יג
בתרומת הדשן (סי' ק"י) כתב וזה לשונו, מצאתי העתק תשובה אחת וז"ל, שמעתי מהר"ר טוביה בשם ריב"א, בכל מאכל שלוקחין החברים זה מזה אפילו שלא ברשות משום שמחת פורים, משעת קריאת המגלה עד ליל סעודת פורים שהן שתי לילות ויום אחד, אין בהם משום גנבה ולא משום גזלה, ואין להזמינו לבית דין, ואין חוששין עליו, ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן ע"פ שבעה טובי העיר עכ"ל. ויש אומרים דאם הזיק אחד את חברו מכח שמחת פורים פטור מלשלם. ועיין בחשן משפט בדיני נזיקין סימן שע"ה בשולחן ערוך (רמ"א סי' תקצ"ה ס"ב).
סימן אלף יד
בתשובת ר"י מינץ סימן י"ו, כתב דמותר ללבוש פרצופים ולשנות בגדיהם מבגדי אשה וכן להיפך, מאחר שאין מתכוונין אלא לשמחה בעלמא, הוא הדין לבישת כלאים דרבנן.
סימן אלף טו
חייב כל אדם אפילו אבל לשלוח שתי מנות לאיש אחד, ושתי מתנות לשני עניים. ומצות מנות הוא דווקא מיני מאכל ומשתה. ובתרומת הדשן (סי' קי"א) בני אדם המשלחים לחבריהם בפורים חלוקים וסדינים וכהאי גוונא, אין יוצאים ידי ומשלוח מנות איש לרעהו. ולא מקרי מנות אלא מידי דמכלי ומשתה כו', אבל מתנות לאביונים הוי מאכלים או מעות. ודווקא משלו, כאשר השיב מהר"י מולן (שו"ת מהרי"ל סי' נ"ו) דבמעות מעשר לא נפיק ידי מתנות לאביונים. ומזה נראה לי באותן המקומות שנותנים קצבה מכל נפש לחזן קודם קריאת המגילה מעות פורים, בזה לא נפקי ידי מתנות לאביונים, כי הוא בכלל השכירות, ואם לא יתן הקצבה ההוא היה צריך להרבות שכירות החזן, ואם כן הוא הצדקה תהיה לנו ולא לעניים, אלא צריך ליתן בלאו הכי כפי נדבת מסת ידו. ואין ליתן מעות פורים לשפחות גויות, ואם הורגלו אין לבטל מפני דרכי שלום. הגהות מימוניות (הל' פורים פ"ב). ונמצא כתוב בשם הראב"ן שכן מנהג בכל ישראל ליתן אפילו לגויים, דהואיל ואין מדקדקים בדבר ונותנים לכל, אם אין נותנים לגוים איכא משום איבה (הגהות מנהגים ו'), וכן כתב הטור (סי' תרצ"ד).
סימן אלף טז
פורים מותר לעשות מלאכה, ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, והעושה אינו רואה סימן ברכה לעולם. ובהגהות מיימוני (הל' מגילה פ"ב אות ת') בשאלתות כתב דמאן דעבד עבידתא באתרא דלא נהיגי משמתינן ליה עכ"ל. וכתב הכלבו (סי' מ"ה) וז"ל, וכבר כתבנו למעלה שאסורין בעשיית מלאכה בקבלת מנהג על כל ישראל, ואין לזלזל על המנהג כיון שפשט איסורו בכל ישראל. אמנם בניין של שמחה, כגון לבנות בית חתנות לבנו, ונטיעה של שמחה, כגון הנוטע בורנקי של מלכים מותר. וכן מלאכת מצוה שריא, כגון כתיבה של מצוה. ומותר לכתוב פסקי הלכות ופשט המקראות, שאדם שמח בהן, פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהילים יט, ט). ואגרת של שאלת שלום, וכותב בספר הזכרונות. וכן כל דבר שאינו צריך עיון, נראה שמותר עכ"ל. ובמהרי"ל אמר מהר"ש (מנוישטט סי' קל"ב) שלמאן דאמר (מגילה ה ב) שפורים אסור לעשות בו מלאכה, אסור גם כן לכתוב בשני הימים, דכתיבה היא מלאכה גדולה. ומהרי"ל היה כותב תשובות על שאלות אשר שאלו לו בשעה שהיה מיסב על השלחן בסעודת פורים עכ"ל.
ובתרומת הדשן (סי' קי"ב) מה שנוהגים לעשות כמה מלאכות בפורים בתפירה וציורים וכמה מיני מלאכות לצורך פורים, יפה הם עושים או לא. תשובה יראה דשפיר דמי, והכי מוכח בפ"ק (שם) דמשני לעולם נהוג איסור מלאכה אפילו באתרא דרבי, אלא רבי נטיעות של שמחה נטע, אלמא אף על גב דמלאכה גמורה היא לשם שמחה מותרת. וכל שכן נידון דידן, אפילו אם תמצא לומר מאתרוותא דנהוג שלא לעשות מלאכה בפורים. אך קשה לי דבאשירי פרק שני דמגלה (סי' א') מייתי ירושלמי (מגילה פ"ב ה"ב) אהא דתנן היה כותבה ודורשה, הדא אמרה דפורים מותר בעשיית מלאכה, פירוש מדשרי לכתוב המגילה. והשתא לפי סברתי דלעיל היכא מוכח דשרי במלאכה, דלמא משום דמלאכת שמחה היא לא אסור כלל. דודאי כתיבת המגילה שהיא עיקר מצות פורים טפי חשיבי מלאכת שמחה ממלאכתה שעושין לשמחת רשות. מיהו נראה דלא בעי לאורויי אלא שלא קבלו עליהם יום טוב ממש, כדאיתא בגמרא, דאי היה יום טוב ממש ודאי היה אסור, עכ"ל.
סימן אלף יז
בדרשות מהרי"ל (עי' מנהגי מהר"ש מנוישטט סי' קל"ב) אמר מהר"ש שמהר"ר שלומיל היה אבל בפורים, והלך מהר"ש אצלו, והגיד לו שמהר"ר יונה הורה לו לנעול מנעליו ולילך לבית הכנסת לשמוע מקרא מגלה ערבית ושחרית ולחזור אחר כך לאבלותו, אך צריך לקיים משלוח מנות איש לרעהו דאבל חייב במצוות. ודווקא בשר או מעות ישלח, ולא תפנוקים העשויים לשמוח בפורים, הוא לא ישלחם וגם אחרים לא ישלחו לו, כיון דלשמוח הם עשויין. וכן נהג מהר"ם וכן הורה מהרי"ל. אך אם אפשר לקבץ עשרה לקרוא עמו בביתו הרי זה משובח עכ"ל, ומהר"ם (תשובות מימוניות שופטים ט"ז) הנהיג והורה שאפילו חל פורים באמצע השבוע ילך ערבית ושחרית למקרא מגילה אחר שהתפללו בבית האבל. ולזה הסכים הרא"ש ז"ל (מו"ק פ"ג סי' פ"ה), וכן יש במנהגים ישנים. ע"כ הוא בהגהות מנהגים (פורים ט'). אבל באשירי סוף מועד קטן (שם) ובטור סימן תרצ"ו, משמע דבשחרית מותר לו לילך לבית הכנסת להתפלל, שכתבו בשם המהר"ם דאין להתאבל כלל בפורים. אבל דברים שבצינעה נוהג דלא עדיף משבת. ולאחר שהתפללו בבית האבל בליל פורים בערב, הורה שילך לבית הכנסת בעת קריאת מגילה. משמע דווקא בערב, דעדיין לא נכנס ימי משתה ושמחה קריאת מגילה, אבל בשחרית אינו נוהג אבילות כלל כמו בשבת כנ"ל. ואף על פי שאינו נוהג אבילות בפורים עולה לו למניין ז' ול', ומשלים אבלותו אחר כך, כן פסק הטור אורח חיים סי' תרצ"ו והטור יורה דעה סימן ת"א והרא"ש סוף מועד קטן.
סימן אלף יח
ולעניין משלוח מנות, מנהגינו שהאבל שולח לאחרים אבל אחרים אינם שולחים לו כלל, לא דבר העשוי לשמוח ולא דבר שאינו עשוי לשמוח. מידי דהוה אשאילת שלום, דאין שואלין בשלומו כל י"ב חודש, כמו שכתב הטור יורה דעה סימן שפ"ה. ומשלוח מנות אין לך שאילת שלום גדול מזה, כמ"ש מהר"ר זעקיל באלפסי, הביאו מהרי"ל בתשובותיו סימן נ"א. אך אם אין בעיר אלא האבל עם אחר, חייב לשלוח לאבל כדי לקיים משלוח מנות. אלא אם כן מחל האבל על מנתו (רמ"א סי' תרצ"ו ס"ו).
סימן אלף יט
ענין קריאת הלל, גרסינן בגמרא (מגילה יד א) אם כן הלל נמי נימא, אמר ר' יצחק לפי שאין אומרים הלל על הנס שנעשה בחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן, והרי נס דיציאת מצרים נס העשויה בחוצה לארץ וקאמרי הילולא. התם כדתניא עד שלא באו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר בהן שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר בהן שירה. רב אמר קריאתה זו הוי הילולא. מתקיף לה רבא מי דמי, התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, הכא מאי נימא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש, אכתי עבדי אחשורוש אנן, הלכך לא אמרינן הילולא בפורים.
סימן אלף כ
אם יש מילה בפורים, מלין בין לקריאת מגילה, וכן נהג מהרי"ל (פורים י"א) משום דכתיב במגילה (ח, ט) ליהודים היתה אורה, ואם לא מלוהו קודם לא היה בכלל יהודי. וגם כתיב בה אורה וששון, אורה זו תורה, שנאמר ותורה אור (משלי ו, כג), וששון זו מילה, שנאמר (תהילים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתיך, ודרשינן (מגילה טז ב) ויקר זו תפילין. לכן נראה לי שלא לחלוץ תפילין עד אחר קריאת מגילה.
סימן אלף כא
כתב הרשב"א (ח"ג סי' רע"ו) שאלת אם מותר לישא אשה בפורים. מסברא שהוא מותר, דושמחת בחגיך כתיב בחגיך ולא באשתך (מו"ק ח ב), אבל בפורים מותר. ועוד דהוי ליה חד יומא, ומשום חד יומא לא משהי איניש נפשיה, וכמ"ד משום פריה ורביה. ובענינים אלו הולכין הן להקל דמדרבנן הם.
סימן אלף כב
יום י"ד וט"ו שבאדר הראשון, אין נופלין על פניהם ואין אומרים למנצח, ואסור בהספד ותענית. ויש אומרים שחייב להרבות משתה ושמחה בי"ד שבאדר הראשון, ואין נוהגים כן, מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד (ב"י סי' תרצ"ז).
סימן אלף כג
בעיבור רגילין לקבוע תענית לסימן שובבי"ם, פירוש ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו, מ'שפטים, וי"א גם ת"ת, ת'רומה, ת'צוה. וממהר"י בצלאלש שמעתי גם כו"ף, פירוש כ'י תשא ו'יקהל פ'קודי. וכל יום ה' מתענין, וקורין פרשת השבוע שחרית ואומר שומר ישראל, ובמנחה ויחל ודרשו. ולכך מתענין לפי שהשנה ארוכה ויש יותר מחצי שנה בין בה"ב שמתענין אחר סוכות לבה"ב שמתענין אחר פסח.
ובזה נשלם
ועתה אתחיל בעמוד השלישי להביעה מדבר בצדקה ורב להושיעה