סי' יב - בענין העושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה · סיכום הסימן
מהגמ' דבשבת (דף לא:), דהעמידה את המשנה דאמרה דר' יוסי פוטר בכולן חוץ מהחס על הפתילה, בפתילה שאינה מהובהבת, משמע דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה חייב עליה. דהרי איירי במכבה בגלל חייסת הפתילה, והגמ' אמרה דאם היא אינה מהובהבת חייב. וגם כתבנו דכמה ראשונים כתבו במפורש דחייב בזה, ומהם הרשב"א והריטב"א (בערובין לד:), ור"י בתוד"ה כתישה (דבפסחים מז:), ותוס' הרא"ש שם בפסחים. וכתבנו עוד דגם רש"י סובר כך, ושכן סוברים גם המאירי והשיטה לר"ן ורק דהם (המאירי והשיטה לר"ן) סוברים, דרק באם כיבה זמן קצר לאחר שהדליק אז הפתילה מתהבהבת, דאם כיבה לאחר זמן אז ראש הפתילה נשרף ויקטום אותו ויזרוק. ואפשר דגם רש"י סובר כך, ובאם נלמד בו כך, אז לא יקשה ממה דהוא כתב בד"ה שהוא עושה פחם דעל דברי רבא (דבשבת לא:) "נתכוין ממש" גבי הבהוב פתילות. והערנו דמד"ה אפי' בפתילה נמי ליפטר, נראה דהוא סובר דגם בהמכבה את הפתילה לאחר הרבה זמן היא מתהבהבת, וכפשטות דברי ר"י דבתוד"ה ר"ש פוטר הנ"ל ודלא כמאירי וכהשיטה לר"ן.
ובבאור מחלוקת הראשונים, באם הנר מתהבהב במכבהו לאחר זמן מסויים שדלק. נראה לענ"ד ללמוד, דלא נחלקו במציאות, דמסכימים דיש חלק קטן דמתהבהב, אלא נחלקו, אם התורה הקפידה על זה וחייבה או לא. .
וביארנו, דלר"י ולתוס' הרא"ש הסוברים, דמלאכה הצריכה לגופה זה שנעשתה מתוך אותו הצורך שבשבילו עשו אותה במשכן, החיוב בנד"ד בשעשאה מתוך צורך אחר, הוא בגלל שהיא סיפקה גם את ההנאה שהיא ההשלמה של אותו הצורך (החיסרון) שמתוכו עשו אותה במשכן, ויש אנן סהדי שעשאה גם מתוך הצורך הזה, ולכן חייב. ובדעת שאר הראשונים כתבנו, דנראה דהחיוב בנד"ד הוא, דמכיון דנהנה מגופה של המלאכה אז היא נחשבת צריכה לגופה. דהרי לשיטתם, הגדרת מלאכה הצל"ג, זה מלאכה שנהנה מגופה ושים לב להא דאומנם ר"י ותוס' הרא"ש, למדו את מה דאמר ר' שמעון "צורך" כפשוטו, מ"מ מחמת זה הם נדחקו, בהא דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה חייב בנהנה מגופה. (וע"פ מה דכתבנו מהגמ' דבשבת (לא:), מובן למה נדחקו). ולעומת זאת שאר הראשונים, דלמדו דמה דר"ש אמר "צורך", זה לגלות על השלמתו (ההנאה), ניחא, למה חייב בנד"ד, דהרי נהנה.
עד כאן דיברנו בהבנת הענין. ובהבנת דבריו של ר"ש, דאמר דפטור על מלאכה שאצל"ג, פשוט דהתוס' למדו דזה חוזר על צורך עשית המלאכה. ובדעת שאר הראשונים, דכתבנו דמסתבר דהם סוברים דמה דהוא אמר "צורך" זה לגלות על השלמתו (ההנאה), אפשר דהבינו בדבריו דמה דהוא אמר צריכה לגופה, זה חוזר על "צורך העשיה" דהוא המגלה על ההנאה, ולעולם כל שנהנה בהנאה שהיא גופה חייב וכל שלא אז לא, (ולצד זה כוונת המילה צורך זה חוזר על צורך העשיה, אבל זה לא אותו הצורך של התוס, כנ"ל). ואפשר דהבינו דמה דר"ש אמר צורך, זה חוזר על הצורך שהוא "ההרגשה שבלב" (שהניע לעשית המלאכה), וכל שהצורך הזה הושלם בהנאה שהיא גוף המלאכה חייב וכל שלא אז לא, (ובזה זה כצד הראשון, ורק דלהבנה זו הצורך, זה לא הצורך שמתוכו נעשתה אלא הצורך שהוא הרגשת החיסרון). וברור שלא תהיה נ"מ בין שתי ההבנות בדעת רוב הראשונים, דלדעתם כל שנהנה בהנאה שהיא תכלית המלאכה חייב וכל שלא אז לא. ורק דכתבנו דיש להסתפק בביאור דבריו דאמר דפטור במלאכה שאצל"ג, אם נתכוין לומר דפטור על מלאכה שלא נעשתה מתוך הצורך בגופה , או אם נתכוין לומר דפטור על מלאכה שע"י עשיתה לא הושלם הצורך שהנאת השלמתו הוא גופה. ושים לב דזה אותו הצורך, ורק דיש את הבחינה של הרגשת החיסרון, ויש את עשית המלאכה מתוך אותו החיסרון. ואפשר גם דהראשונים פליגי בהבנת דבריו של ר' שמעון, וה' יאיר עננו בתורתו אמן. .