אור ברסלב
מחשבת כהן סי' יב - בענין העושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה

מחשבת כהן

סי' יב - בענין העושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה

סי' יא - באור מלאכה שאינה צריכה לגופה

בביאור הא דחייב בזה

להבנת הנידון דהוא בכגון, דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה בקרקע שלו, דנח"ל בחרישת השדה. , חשבתי להקדים הקדמה קצרה, ואומר, דע"פ מה דכתבנו לעיל, דצורך זה חיסרון והנאה זה השלמת החיסרון. עכשיו נבוא לדון בע"ה, במקרה שיש לעושה המלאכה כמה צרכים, והוא עשה את המלאכה מתוך השלמת צורך אחד, והוא נהנה גם בהשלמת צורכו האחר. והצורך שבשבילו עשה את המלאכה, הנאת השלמתו זה לא גוף המלאכה, והנאת השלמת הצורך השני, היא גוף המלאכה זה נכון לרוב ככל הראשונים, הסוברים דגוף המלאכה זה הנאתה (תכליתה). ולר"י ולתוס' הרא"ש, הסוברים דגופה זה הצורך שבשבילו נעשתה במשכן, בדעשאה מתוך צורך אחר, בשביל שתחשב צריכה לגופה, צריך שתהנה אותו גם באותה ההנאה שהיא ההשלמה של אותו הצורך (החסרון), שבשבילו עשו אותה במשכן. דבזה נחשב שיש אנן סהדי דעשאה להמלאכה גם מתוך אותו הצורך, ולכן חייב על עשיתה להבנתם. ולקמן בע"ה יבואר יותר. .

ואחרי ההקדמה נאמר, דנראה מהא דאיתא בשבת (דף לא:), דחייב בניד"ד בגלל הניחותא. דכתוב במשנה (שבת כט:), "כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ור' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם". עכ"ל. ובגמ' הנ"ל אמרינן עלה, "ר' יוסי כמאן ס"ל אי כר' יהודה ס"ל וכו' ואי כר"ש ס"ל וכו' אמר עולא וכו' ור' יוחנן אמר לעולם כר"ש ס"ל ומאי שנא פתילה כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבההיא אפילו ר"ש מודי דקא מתקן מנא אמר רבא דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני שנעשית פחם ש"מ". עכל"ה.

והנה מדכתבה, דהכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, דבההיא אפילו ר"ש מודה דקא מתקן מנא, משמע דמספיק שיכבה פתילה שצריך להבהבה (אפילו שלא בכוונה להבהב), בשביל להתחייב. דהרי פה איירינן במכבה בכוונה לחוס על הפתילה, והגמ' כתבה דכאשר היא אינה מהובהבת חייב ואחר כך שמתי לב דגם רעק"א [בחידושיו לשבת לא: ד"ה, רש"י ד"ה מפני שהוא עושה פחם (השני)] דייק כך בגמ', ובתוך דבריו כתב וז"ל, "אבל לענ"ד צ"ע דבסוגיין איתא סתם בפתילה שצריך להבהבה עסקי', וא"כ י"ל דהק' דמיירי בפתילה שלא הובהבה מבעו"י ובזה אף דהכיבוי עכשיו משום דחס על הפתילה מ"מ כיון דרצונו להדליק אותו לזה מיקרי צריכה לגופו, דהא אפילו באינו מתכוין למלאכה רק דהוי פסיק רישא אם ניחא ליה חייב אפילו לר"ש וכדאיתא בסוגיא דשבת דף ק"ג ע"א דבתולש עולשין לאכילה פחות מכגורגרת בארעא דידיה חייב משום בונה אפילו לר"ש דאע"ג דלא מתכוון לבנין מ"מ כיון דהוי פ"ר ומקרי מלאכה שצריכה לגופה כיון דניחא ליה בכך, מכש"כ הכא דמכוין למלאכת כיבוי, וכיון דנעשה פחם וניחא ליה מקרי צריכה לגופא". עכ"ל הצריך לעניננו. .

ורבא לא בא לחדש בדיני הצורך בגופה, אלא רק להוכיח מלשון המשנה דר' יוסי סובר כר' יוחנן דטעם משנתנו זה דצריך צורך גופה, ולא סובר כעולא דטעם משנתנו הוא דבעינן בנין במקום סתירה. וא"כ, מהגמ' הנ"ל מוכח דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה, חייב בגלל הניחותא.

וחשבתי דאע"פ דכבר כתבנו דמהגמ' מוכח שחייב בזה, מ"מ יש עוד בנותן טעם להביא דהראשונים סוברים דחייב בזה. וז"ל הריטב"א דבערובין (דף לד:) ד"ה גזירא שמא יקטום הוזכר בנת"ש (בריש סימן כה), וכתב דגם הרשב"א והר"ן שם בערובין, כתבו כך. , "פ' וכשקוטם מן המחובר הויא לה מלאכה דאורייתא משום קוצר, דהקטימה תועיל לקנה להצמיחה, וכיון שכן אע"ג דהשתא לא מיכוין להכי והויא מלאכה שאצל"ג, חייב עליה כגון דעביד בארעא דיליה". עכ"ל הצריך לעניננו. וכן מפורש גם בדברי ר"י דבתוד"ה כתישה דבפסחים (מז:). וכן הוא גם בתוס' הרא"ש שם בפסחים. וכן מדוייק גם בדבריו של ר"י דבתוד"ה ר"ש פוטר (דבשבת צד.).

ולאחר זמן ראיתי, דגם מהמאירי משמע דס"ל דחייב בזה, דז"ל (בחידושיו לשבת עג:), "החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה כגון לכסות בו צואה פטור עליה שאם בשדה אין כאן חרישה שהרי נוטל העפר והולך לו ואם בבית אין כאן בנין אלא הריסה ואף לר' יהודה המחייב במלאכה שאצל"ג כמו שיתבאר דוקא במתקן כגון וכו' אבל זה שאינו צריך לאותה גומא להשואת קרקע כלל והוא מקלקל פטור לדברי הכל". עכ"ל הצריך לעניננו. וממה דכתב "ואף לר' יהודה וכו' ", חזינן, דעד שכתב את זה דיבר בשיטת ר"ש, וא"כ בשיטתו כתב שאין לחופר הנאה בחרישת השדה או בתיקון הבית, ומדוייק מזה, שאם נהנה חייב. ושמעתי דכן מוכח דס"ל להמאירי, גם מפירושו לסוגיא דכיבוי הנר. דלאחר דכתב בפשיטות (בד"ה אמר המאירי המשנה הרביעית דבשבת כט:), דמלאכה שאצל"ג בכיבוי פתילות זה היבהובן, דן בד"ה כחס על הנר (בהמשך שם), למה הכיבוי מתוך הצורך לחוס על הנר לא נחשב מלאכה הצריכה לגופה, והסיק, דזה מחמת דלא נח"ל בהבהוב וז"ל המאירי (שם בד"ה כחס), "ור' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. פירשו בגמ', שר' יוסי סובר כר' שמעון, וזה שחייב בפתילה לא שיכבנה כחס עליה, שאין זו צריכה לגופה. שאם תאמר זהו כיבוי לצורך פחם שיתאחז האור במקום הכיבוי, אין זה כלום, שהרי ראש הפתילה שהוא מכבה לא יועיל לו כלום, כשירצה להדליקה פעם אחרת יצטרך להסיר ראש הפתילה ממנה תחילה. אלא פירוש הדבר בפתילה שאינה מהובהבת והבהבה וכיבה, שזהו כיבוי הצריך לגופו, וזהו שהוא עושה פחם, כלומר שהוא מתכוין לעשותה פחם לידלק בו האור, שכל שמדליק ומכבה על דעת שיתאחז האור בו יפה, הוא נקרא בלשון פחם, מצד שהוא ענין הפחם, ולא אמר שהיא נעשית פחם. ושמא תאמר אם כן הרי הוא חייב ג"כ על הדלקתה, ודאי כך הוא, אלא שאפשר שהדליק בנקדת כניסת שבת ובשעת הכיבוי קדש היום". עכ"ל. , ומדוייק דבדנח"ל בהבהוב חייב, אע"פ שעשה את הכיבוי מתוך הצורך לחוס על הנר. וא"כ ס"ל דכל דנח"ל בגופה חייב. ומה שכתב שהתכוין ממש (להבהב), זה בגלל שבדרך כלל מכבים את הנר אחרי שראש הפתילה כבר נשרף, שרק המהבהבים מכבים זמן קצר לאחר ההדלקה, דרצונם שראש הפתילה לא ישרף לגמרי אלא רק התהבהב. כך מדוייק בשלהי דבריו הנ"ל (בהגהה), דכתב לגבי המכבה, דהדליק קצת לפני כניסת השבת וכיבה בכניסתה, ופשוט שאם הנר היה מתהבהב גם אם דלק זמן ממושך, לא היה נדחק להעמיד כך כך שמעתי. , ולא היה דן מה עם החיוב על ההדלקה עיין בש"ע סי' רסד סעי' ט', שכתוב שם בסוגריים בזה"ל, "פרוש ענין הבהוב יפול על דבר שאינו נשרף לגמרי וגם לא קיים לגמרי, 'אל תאכלו ממנו נא', תרגם יונתן, מהבהב". ע"כ. .

וכן מוכח גם מהשיטה לר"ן, דסובר כהמאירי דבדנח"ל סגי (חוץ מבהבהוב פתילות). דכתב בד"ה מתני המכבה וכו' (שבת כט:). וז"ל, "דלא משכחת כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו, או כיבוי להבהב פתילה וכו'. וא"ת, הרי כשהוא חס על הפתילה, מלאכה הצריכה לגופה היא, לא היא דאותו ראש הפתילה הדולק לא יועיל בו כלום להדליק בלילה אחר, אלא יסיר אותו ראש הפתילה וידליק בו, ואין זה ככיבוי פחמין". עכ"ל. אלמא דסובר דכל דנח"ל בגופה חייב, כנ"ל. שהרי אם לא תאמר כך יקשה לך כנ"ל לגבי המאירי. , איך לאחר דכתב שאין לך צריכה לגופה במכבה אלא במכבה להבהב, דן לגבי המכבה פתילה בחס עליה שיחשב מלאכה הצל"ג. וע"פ מה שנתבאר (בהמאירי) ניחא, שבכיבוי פתילות עד שלא התכוין ממש לא נח"ל, כי הנר ידלוק זמן מה וראש הפתילה ישרף, דרק מתי שהוא מהבהב הוא מכבה מהר, כמשנ"ת וק"ל ועיין בפסקי הרי"ד, (הובא בשיטות קמאי, שבת לא:), דמשמע משלהי לשונו, דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה פטור אף בדנח"ל בגופה, דלא ככל שאר הראשונים. וצריך אצלי עיון בכל שיטתו, דממה דכתב במקום אחר (בתוס' הרי"ד שבת קז: ד"ה מאן תנא וכו'), חזינן דהוא פליג על כל הראשונים בהבנת הפטור במלאכה שאצל"ג. .

בשיטת רש"י בנד"ד

הנה אם באנו לדון בשיטת רש"י בזה, נאמר, דלכאורה מפורש ברש"י ד"ה שהוא עושה פחם (דבשבת לא:), דלא סגי בשיהיה נח"ל בגוף המלאכה, אלא צריך שהתכוין לגופה ממש, בשביל שתחשב צריכה לגופה. דז"ל רש"י דשם, "שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין ממש לעשותה כמין פחם עכשיו אלמא בכיבוי הצריך לגופו מיירי ולא קתני שנעשית פחם מתחילתו שהובהבה דנמצי למימר טעמא משום דבת בנין היא דאיכא בנין במקום סתירה מה שאין כן בשמן ונר דלא שייך בהו בנין וסתירה". עכ"ל. וכן דייק רעק"א בגליון שם, דרש"י סובר דצריך שיתכוין ממש לגוף המלאכה, ונשאר עליו בקושיא וז"ל שם, "וק"ל הא בפשוטו י"ל דחוץ מן הפתילה היינו דחוץ כחס על הפתילה חייב דמיירי בלא הובהבה מבעו"י וכיון דרצונו לחזור ולהדליק הפתילה וניחא ליה בפחם מיקרי צריכה לגופא דאפילו באינו מתכוין אלא דהוי פ"ר היכא דניחא ליה מקרי צריכה לגופה כדלקמן ק"ג ע"א בתולש עולשין בארעא דידיה. ומרווח יותר דבפתילה שצריך להבהבה עסקינן היינו דהוא אינו מתכוין לכך אלא דממילא ניחא ליה". עכ"ל. והנה המעיין במחה"ש ובחכמת שלמה (דבסימן רעח סעי' א) יראה, דע"פ דבריהם מה דהקשה משבת (קג.), לא קשה. דלמד דמהחיוב בדשא"מ בפ"ר דנח"ל, יש ראיה לחייב בהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה בדנח"ל בגופה, וע"פ דברי המחה"ש והחכמת שלמה עולה, דא"א להביא ראיה מדשא"מ בפ"ר לעושה מלאכה דנתכוין ממש לעשיתה, דבדנתכוין ממש לעשית המלאכה לתכלית אחרת, גרע טפי מדלא נתכוין לה כלל ונעשית בפ"ר. וז"ל החכמת שלמה דשם, "ונראה להסביר הדבר, דזה דומה למה דאמרינן במסכת זבחים (ג,ב) דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה. וא"כ ה"נ כיון דבשבת בעינן מלאכת מחשבת א"כ בכוונה תליא מלתא ולכך אם אינו מכוין לשום מלאכה ממילא כוונה זו לאו בת מינה היא ולכך אינו מזיק וכיון דבאמת נעשה מלאכה דאורייתא בוודאי לכך חייב אבל אם מכוין למלאכה אחרת זה הוי בת מינה מחריב בה ומבטל המחשבה ולא הוי מלאכת מחשבת ודו"ק ואתי שפיר". עכ"ל הצריך לעניננו.

ואם כבר זכרנו דברהם של המחה"ש והחכמת שלמה, אז בדרך אגב נאמר, דממה דהוקשה להם דדבשא"מ בפ"ר יותר חמור ממלאכה שאצל"ג, מסתבר דהם למדו דהעושה מלאכה בצורך אחר מגופה ונח"ל בגופה פטור, דאם היו סוברים דחייב בזה, יקשה מה הוקשה להם, והרי בדנח"ל גם בדשא"מ וגם במלאכה שעשאה לצורך אחר חייב, ובדלא נח"ל בשנהם פטור.

וחברי הרב אליהו רודה שליט"א למד, דהמחה"ש והחכמת שלמה, סוברים, דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה חייב. וכתבו לחלק, בין דשא"מ בפ"ר דנח"ל דחייב, לבין מלאכה שעשאה לצורך אחר מגופה וגם לא נח"ל בגופה דפטור. ולהבנתו, ניחא שהם לא חולקים על כל הראשונים, אבל צריך ביאור מה הוקשה להם עד שנצרכו לחלק כמו דחילקו, והרי בדנח"ל גם במלאכה שנעשתה לצורך אחר וגם בדשא"מ חייב, ובדלא נח"ל בשניהם פטור, כמשנ"ת לעיל.

ובקשר לעניננו כבר כתבנו, דמכיון דיש את סברת המחה"ש והחכמת שלמה, דדשא"מ יותר חמור ממלאכה שנעשתה שלא מתוך הצורך בגופה, כבר אין ק"ו מהחיוב בדשא"מ לחייב במלאכה שאצל"ג. ומ"מ מכיון דראינו דחייב בנד"ד, אנו יודעים שאין לחלק וללמוד כסברתם, לענין ליפטור את העושה מלאכה בצורך אחר ונח"ל בגופה, וכמו שעלה מדברי רעק"א דבדנח"ל חייב. . ועיין ברש"י (שבת לא:) ד"ה אפי' בפתילה נמי ליפטר, דכתב וז"ל, "דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחילה הובהבה הואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה". עכ"ל. והנה מדכתב, "וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחילה הובהבה וכו'", מדוייק, דאם לא הובהבה, אז לא נח"ל שלא תדלק אלא נח"ל שתדלק ויכבה, כי היא מתהבהבת ע"י כך, וחייב. וא"כ מדוייק מפה דרש"י סובר דבדנח"ל בגופה סגי לחייב, ודלא דכמשמע מרש"י ד"ה שהוא עושה פחם הנ"ל.

ועוד, דאם באמת רש"י סובר דהעושה מלאכה לצורך אחר ונח"ל בגופה פטור, אז צריך ביאור למה לא כתב שצריך שהתכוין ממש, כבר בהסבירו את דברי ר' יוחנן הסובר דהחיוב בדחס על הפתילה יותר מאחרים הוא בגלל דבזה איירי בפתילה שאינה מהובהבת ובאחרים לא כך ביאור דברי ר' יוחנן אליבא דרוב הראשונים. ולהבנת המאירי והשיטה לר"ן, פרוש דברי ר' יוחנן, דאמר "הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן וכו'", זה, דבכל המשנה מדובר בפתילה שאינה מהובהבת, והחילוק שבין המכבה בדחס עליה לבין המכבה בדחס על הנר והשמן, זה, דבדחס על הפתילה איירי במכבה מהר (לפני שראשה נשרף), ובדחס על השמן או הנר הוא מכבה לאחר שראשה נשרף, ולכן פטור. דלא נהנה בהבהוב דהוא יקטום ראש הפתילה ויזרוק (כך העיר לי הרב אופיר כהן-חדד שליט"א). . ועוד, עיין דמסתימת לשונו בד"ה כר' שמעון, משמע דלא צריך דווקא שהתכוין. דז"ל, "כר' שמעון. דפטר ליה משום דאין צריכין לגופה וכחס על הפתילה היינו טעמא דמחייב כגון שצריך להבהבה שלא הובהבה מבעוד יום דכיבוי זה צריך לגופו שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה". עכ"ל.

ומכח זה חשבתי ללמוד, דממה דהוא כתב (בד"ה שהוא עושה פחם דבשבת לא: הנ"ל) "מתכוין ממש", אין ראיה דסובר דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה פטור וצריך דווקא שהתכוין ממש, דכתב דנתכוין גבי דברי רבא, דבא להוכיח דטעם החילוק במשנתנו הוא משום הצורך בגוף המלאכה, ולא משום דבעינן בנין במקום סתירה, ובשביל זה הסביר בהבנת דבריו דאיירי בדנתכוין ממש, אבל לעולם סגי בדנח"ל. וכן נראה גם מריהטת לשונו, דמה דנצרך להעמיד בדברי רבא בדנתכוין ממש, זה לחזק ראיתו, כנ"ל.

אבל חברי הרב אליהו רודה שליט"א, העירני דקשה ללמוד כך, דהרי לדברנו דסגי בדנח"ל בגופה, לא צריך להגיע לכוונה ממש ללמוד שהחילוק במשנה הוא כר' יוחנן ודלא כעולא, דהרי סגי בדנח"ל.

ובגלל דהוקשתה לו קושיא זו, הוא למד דרש"י סובר כהמאירי וכהשיטה לר"ן הנ"ל, דבהבהוב תילות (בלבד) צריך שהתכוין ממש, דאם לא התכוין, הוא יכבה את הפתילה רק אחרי שהיא תידלק זמן מה וראשה ישרף. ושמעתי עוד מי שלמד כך, וזאת אע"פ דמרש"י ד"ה אפי' בפתילה נמי ליפטר הנ"ל, מדוייק בפשיטות, דגם בשמכבה את הפתילה לאחר זמן, נחשב דנח"ל בהבהוב וחייב כך הוא העיר לי. וא"כ גם קשה ללמוד דרש"י סובר כהמאירי וכהשיטה לר"ן. ועיין בפירוש ר"ח דפה (בשבת לא:), דגם הוא כתב מתכוין לעשותה פחם גבי הראיה של רבא, ואם לא נרצה לעשותו חולק על המשמעות הפשוטה של הגמ' ועל שאר הראשונים הסוברים דכל דנח"ל בגופה חייב, נוכל ללמוד בפירושו, דהוא הצריך שהתכוין ממש, רק בהבהוב פתילות, דס"ל כהמאירי וכהשיטה לר"ן. ועיין דבשיטתו, לא יקשה מה דהקשנו על לומדנו כך ברש"י. .

ועיין עוד ברש"י ד"ה שהוא עושה פחם (דבדף כט:), על המשנה, דמשמע ממנו דבכיבוי בגלל חייסת הפתילה, המלאכה נחשבת צריכה לגופה דז"ל רש"י דשם, "שהוא עושה פחם. בכיבוי זה והוי מלאכה הצריכה לגופה כדאמר בגמ'". עכ"ל. ובפשטות בכותבו "בכיבוי זה", נתכוין לכיבוי מפני חייסת הפתילה ולא בשביל להבהבה, וכתב, והוי מלאכה הצריכה לגופה כדאמר בגמ'.

ואת"ל, דאיירי פה במכבה בכוונה להבהב, בפשטות לא משמע כך. חדא, בגלל שלא כתוב בגמ' מפורש דצריך לכבות בכוונה להבהב, (ורש"י כתב כדאמר בגמ'). ואת"ל דכוונת רש"י לפירושו בגמ', אז היה צריך לכתוב כדפרש"י בגמ'. ועוד, דהיה צריך לכתוב בסדר הזה, "בכיבוי זה דקאמר בגמ', שבו המלאכה נחשבת צריכה לגופה". . וא"כ, גם משם נראה דכל דנח"ל סגי, [ואפילו במכבה פתילה לאחר זמן (דבפשטות בזה מדובר). עי"ש].

ולפי מה שיתבאר בסי' הבא בע"ה, דרש"י סובר דהגדרת מלאכה הצריכה לגופה, זה שנהנה בהנאה שהיא גופה, ככל רוב הראשונים, מסתבר ללמוד דגם בניד"ד, הוא סובר כמותם דכל דנהנה מגופה חייב. ועיין, דגם המאירי והשיטה לר"ן סוברים כך, (דהם לא כתבו דבהבהוב פתילות אם נח"ל פטור, אלא כתבו דלא נח"ל, אבל בדנח"ל תמיד חייב).

ומכיון דהארכנו בשיטת רש"י, נסכם דברנו בשיטתו, ונאמר, דנראה דהוא סובר דכל דנח"ל בגוף המלאכה חייב. כדמדוייק בלשונו בד"ה אפי' בפתילה נמי ליפטר, וכדמשמע מלשונו בד"ה כר' שמעון (דבשבת לא:), ומד"ה שהוא עושה פחם שעל המשנה. וכן נראה גם ממה דביארנו (במקומו), דהוא סובר בהגדרת מלאכה הצריכה לגופה, ככל רוב הראשונים, דזה נהנה מגופה, ופה נהנה וגבי מה דכתב בד"ה שהוא עושה פחם (דבשבת לא: על דברי רבא), "מתכוין ממש", כתבנו דאפשר דכתב כך, בגלל דס"ל כהמאירי וכהשיטה לר"ן. וגם כתבנו מה דקשה על זה, מד"ה אפי' בפתילה וכו'.

וא"כ, נראה דרש"י סובר דהעושה מלאכה שלא לגופה ונח"ל בגופה חייב. ואפשר דס"ל דבהבהוב פתילות אם לא מכבה מהר, לא נח"ל. ומ"מ מאוד קשה ללמוד דס"ל דבדנח"ל בגופה פטור, (דזה נגד המשמעות הפשוטה של הגמ', ונגד סברת שיטתו בהגדרת מלאכה הצריכה לגופה, ונגד מה דמשמע מדבריו הנ"ל דחייב בזה). .

ואם באנו לסכם את כל מה דכתבנו ע"כ, נאמר, דגם מהגמ' דבשבת (דף לא:), וגם מהראשונים, חזינן דכל דנח"ל בגוף המלאכה חייב.

בהבנת סיבת החיוב בנד"ד

ולהבנת סיבת החיוב בזה, נקדים כמה הקדמות. ובתחילה נזכיר בקיצור מה שכתבנו לעיל בסי' הקודם, דר"י ותוס' הרא"ש נחלקו עם כל שאר הראשונים גבי הפטור במלאכה שאצל"ג, דהתוס' למדו דיסודו של הפטור בזה, הוא מצד זה שלא עשאה להמלאכה לאותו הצורך, שהוא כעין אותו הצורך שבשבילו עשו אותה במשכן. דלמדו דר' שמעון חידש, דיש תנאי בחיוב על המלאכות, דצריך שיעשה אותם לכעין אותו הצורך שבשבילו עשו אותם במשכן. ושאר הראשונים חלקו עליהם, וס"ל, דהפטור במלאכה שאצל"ג הוא מחמת זה, דכל שלא עשאה להמלאכה לשבח שהיא אמורה להפיק (דשבח זה הוא גופה לדעתם), היא נחשבת אצל"ג, כי לא הינתה אותו בהנאה שהיא גופה.

וביארנו עוד ע"פ זה, דלהתוס', מה דיקבע אם המלאכה תחשב צריכה לגופה או לא, זה הצורך שבשביל השלמתו נעשתה שיהיה כעין שבשבילו וכו'. ולשאר הראשונים, זה או צורך העשיה (שיהיה להנאת המלאכה), או השלמתו דזה הנאת המלאכה ולקמן בע"ה נבאר דצד זה, (שההנאה זה הגורם המחייב), נראה יותר. . ורק דשם לא התיחסנו הרבה לגורם המחייב, כי שם דנו גבי, מלאכה שנעשתה מתוך הצורך שהשלמתו זה ההנאה שהיא גוף המלאכה. וגבי זה כתבנו, דכל שנעשתה להשלמת אותו הצורך (שהוא גופה), אז היא גם הינתה אותו בהנאה זו וחייב, וכל שעשאה מתוך צורך אחר, אז היא הינתה אותו בהנאה שהיא לא גוף המלאכה ופטור. ועכשיו גבי נד"ד, יש נ"מ להבנת החיוב, אם הגורם המחייב זה צורך העשיה או ההנאה.

ולפני שנמשיך לבאר בע"ה, חשוב לזכור, מה דכתבנו בריש הסימן, דצורך פירושו חיסרון, והנאה זה השלמתו. ושיש צורך, שהאדם לא עשה את המלאכה בשביל השלמתו, אבל הוא הושלם ע"י עשית המלאכה מתוך צורך אחר.

וביאור נד"ד הוא, דעושה המלאכה עשאה מתוך הצורך שהשלמתו זה לא גוף המלאכה, והיה לו עוד צורך אחר, שהנאת השלמתו היא גוף המלאכה. ולר"י ולתוס' הרא"ש, הנאת השלמתו, היא ההנאה שמשלימה את אותו הצורך, שבשבילו עשו את אותה המלאכה במשכן.

והנה לר"י ולתוס' הרא"ש, בנד"ד דעשאה להמלאכה מתוך צורך אחר, לכאורה מה אכפת לן דנהנה, והרי בתר הצורך אזלינן, ולא בתר ההנאה. ובזה, ראיתי לתוד"ה הני מילי (דביומא לה.), דכתבו, דההנאה מחשיבה לאנן סהדי דנתכוין. וא"כ מובן למה בנד"ד חייב, דאע"פ שעשאה להמלאכה מתוך צורך אחר מגופה, מ"מ מכיון דנהנה גם בהנאה שמשלימה את הצורך (החיסרון), שהוא אותו הצורך שהוא כעין שבשבילו עשו במשכן, אז נחשב שגם מתוך הצורך הזה להמלאכה ואע"פ דהתוס' דשם (ביומא) דיברו, גבי דשא"מ בפ"ר ולא בעושה מלאכה מתוך צורך שלא לגופה ונח"ל וכו', מ"מ פשוט דלהתוס' אין חילוק בין דשא"מ בפ"ר לבין העושה מלאכה הנ"ל, דהרי לשיטתם כל שהאיסור נעשה בפ"ר נחשב דנתכוין ממש לעשיתו, (ובשאר האיסורים חייב גם בדלא נח"ל, וכל מה שפטור בזה באיסורי שבת, זה בגלל החיסרון בגוף המלאכה), וא"כ נידוננו דומה לנידון דהתוס' דשם (דהרי גם שם נחשב דנתכוין לעשית המלאכה), וכל שנהנה בהנאה שהיא ההנאה שמשלימה את אותו הצורך שבשבילו עשו במשכן, יש אנן סהדי שעשאה להמלאכה מתוך צורך זה, וחייב. , ולכן חייב עליה.

ובדעת שאר רוב הראשונים, אם נלמד בדעתם דהחיוב על מלאכה הצריכה לגופה, הוא בגלל זה שנהנה מגופה, ולא בגלל שעשאה לצורך זה. פשוט דבנד"ד חייב, דהרי נהנה בהנאה שהיא גוף המלאכה. ואם נלמד דמה דמחייב, זה צורך העשיה, (ומה דכתבו דנהנה זה לגלות על הצורך), אז מכיון דחזינן דהם מחייבים בנד"ד, נצטרך ללמוד בדעתם, כעין שכתבו התוס' הנ"ל במפורש, דכל דנהנה זה נחשב אנן סהדי דנתכוין. ורק דלשיטתם, הביאור של האנן סהדי, זה אנן סהדי שעשאה להמלאכה, גם מתוך הצורך שהשלמתו זה השבח שהיא אמורה להפיק.

נ"מ בין רוב הראשונים לר"י ותוס' הרא"ש, בהנאה שגורמת לחיוב בנד"ד

ואע"פ דבדרך כלל אותה ההנאה הגורמת לחיוב להראשונים, תגרום לחיוב גם להתוס', מ"מ ודאי שיש חילוק בהנאה הגורמת לחיוב. וזה נכון גם על הצד דכתבנו בסמוך, דלכל הראשונים מה שמחייב זה צורך העשיה ולא ההנאה. דלרוב הראשונים ההנאה המחייבת זה ההנאה שהיא שבח המלאכה ואע"פ דגם הם למדו את זה מהמשכן, כמבואר בחידושי הרשב"א (לשבת קו.). מ"מ כבר ביארנו דלדעתם הפטור הוא מצד מחשבת, והוא תלוי בהנאת המלאכה, ולא בצורך שבשבילו נעשתה במשכן, וכמשנ"ת. , ולתוס' ההנאה הגורמת לחיוב היא ההנאה שמשלימה את הצורך שבשבילו עשו את המלאכה במשכן, (דכל שנהנה בהנאה זו, יש אנן סהדי שעשאה להמלאכה גם מתוך צורך זה).

ואותה הנ"מ דכתבנו לעיל בסימן הקודם, תהיה שייכת גם בנד"ד. וכוונתי לומר דזה בכגון, הגוזז צפורניו או שערו שלא לצורך הצפורניים והשער, ונח"ל ביפוי גופו. דלהרמב"ן בחידושיו לשבת (קו.) ד"ה כל המקלקלין וכו'. ודעימיה, זה נחשב מלאכה הצריכה לגופה דנהנה מגופה, ולר"י המלאכה נחשבת אצל"ג, דבמשכן היו גוזזים לצורך הדבר הניגזז, ופה בדנהנה ביפוי גופו, האנן סהדי מחשיב שנתכוין לגזוז ליפוי גופו ולא לצורך הדבר הניגזז.

וע"פ מה דכתבנו, דלר"י ולתוס' הרא"ש, הגדרת מלאכה הצריכה לגופה, זה שנעשתה מתוך הצורך וכו', מובן למה גם באיסורי הנאה חייב, כל שעשאה מתוך אותו הצורך עיין בתוד"ה בחובל וצריך לכלבו וכו' (דבשבת קו.), דכתבו וז"ל, "וא"ת ור' אבהו דמחייב אפי' באין צריך לכלבו כיון דאין צריך כלל הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מ"מ בעי צריכה לגופה כדאמרי' וכו' וי"ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהויא צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה ור' אבהו אע"ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון מ"מ צריכה לגופה חשיב וא"ת צריך לכלבו ולעפרו היכי חשיב צריכה לגופה מ"ש מחופר גומא וא"צ אלא לעפרה וי"ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום". עכ"ל. .

ובדעת שאר הראשונים, צריך אצלי עיון, אם עשה מלאכה מתוך הצורך בגופה להבנתם, ונמצא דזה איסורי הנאה. ואפשר דלהבנתם, כל שהמלאכה לא הינתה אותו, היא לא תחשב מחשבת. ובמיוחד דיותר נראה לי דלדעתם, החיוב בצריכה לגופה הוא לא מחמת צורך העשיה (דעשאה מתוך הצורך לההנאה שהיא גופה), אלא בגלל דבסך הכל נהנה מגופה. ועפ"ז גם ניחא, הא דהם לא נצרכו להגיע לאנן סהדי דעשאה להמלאכה מתוך צורך מסויים, דסגי בזה שהמלאכה סיפקה את ההנאה שהיא גופה, בשביל שהיא תחשב מחשבת. ועיין בהגהה ואם באנו לדון אם החיוב במלאכה הצריכה לגופה להראשונים, הוא מצד צורך העשיה או מצד מה שהיא משלימה את הצורך שהשלמתו זה הנאתה (ונ"מ להבנת הדברים ואולי גם לאיסורי הנאה), נאמר, דמחידושי הר"ן (שבת צד ד"ה פוטר היה ר"ש) משמע, דזה ההנאה. וכן משמע קצת גם מחידושי הרשב"א והרמב"ן לשבת שם, (וכתבתי משמע קצת, דכתבו גם "צורך", ובפשטות אין כוונתם למה דבסך-הכל הושלם החיסרון שהשלמתו זה גופה, אלא כוונתם לצורך עשית המלאכה, דאם לא כן אז היינו הנאתה דכתבו בסמוך. ודו"ק). וכן משמע גם מחידושי הריטב"א דשם, ומחידושיו לשבת (מב:), משמע דבתר צורך העשיה אזלינן. ולענ"ד נראה, דבאמת הוא סובר דאזלינן בתר ההנאה, ומה דמשמע (מחידושיו לשבת מב) דאזלינן בתר צורך העשיה, זה בגלל תרתי, חדא, דאפשר דבגלל דאיירי שם בהחילוק בין דשא"מ למלאכה שאצל"ג, נקט כוונה גם גבי מלאכה שאצל"ג. ועוד, דאפשר דנקט כוונה, בגלל דבדרך כלל כל שעשה להמלאכה מתוך הצורך בגופה, היא מספקת את ההנאה שהיא גופה, ובאמת בהנאה תליא מילתא, כנ"ל. וכן אפשר ללמוד גם בהיראים סימן רעד (הובא גם בשיטות קמאי, שבת לא:), דמה דמשמע מתחילת לשונו דבצורך העשיה תלוי גוף המלאכה, זה מכיון דכל שעשאה להמלאכה מתוך אותו הצורך (החיסרון), אז הוא נהנה בהנאה שהיא גופה, ולכן היא נחשבת מחשבת. ואפשר גם דיש בזה מחלוקת ראשונים, והיראים פליג.

ופשוט שאין ראיה דבתר ההנאה אזלינן, ממה דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונהנה מגופה חייב, דאפשר דחייב בגלל האנן סהדי דעשאה מתוך הצורך בהנאה שהיא גופה להבנתם, וכעין דכתבו התוס', כמשנ"ת. אבל מ"מ לענ"ד נראה, דלהראשונים החיוב במלאכה הצריכה לגופה, הוא מחמת מה דבסה"כ נהנה, ולא בגלל צורך העשיה (כדס"ל לר"י ולתוס' הרא"ש), וכדמשמע מלשונותיהם הנ"ל בחידושיהם לשבת (צד). וה' יאיר עננו בתורתו, אמן. .

ועפ"ז, מחלוקת ר"י ורשב"ם דבתוד"ה כתישה (דבפסחים מז:), מבוארת בפשטות, (עיין בהגהה עיי"ש, דהתוס' איירי, גבי החורש ביו"ט בשנה השביעית בשדה דיש בה בין היתר גם כלאים. ודנו גם בהאיך אפשר לפטור אותו על החרישה ביו"ט מצד הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור, והרי ילפינן מקראי שאין עשה דוחה יו"ט, ועוד דלא אתי עשה דכיסוי וידחה עשה ול"ת של יו"ט. ותירצו בזה, וז"ל, "ומפרש רשב"ם הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור לא משום דחיה קאמר אלא משום דאז לא צריך לחרישה אלא לעפרה ופטור דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור משום דהוי מלאכה שאצל"ג וכו' וקשה לר"י הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל הוא כדמוכח בפ"ק דחגיגה (דף י.) והכא בשדה דלזריעה קיימא שמשביח את השדה בחרישה ואפילו אי הוה התם דם ציפור הוה חייב אי חריש בארעא דיליה ואי אמרת הואיל ואי הוי מלאכה שאין צריכה לגופה פטור השתא נמי פטור א"כ ביטלת כל מלאכת שבת. עכ"ל הצריך לעניננו.

ויש מי שלמד דרשב"ם סובר, דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה, פטור עליה גם בדנח"ל בגופה, [ועל כורחך סבר, דבדנתכוין להמלאכה, גרע טפי מבדשא"מ, דלא נתכוין למלאכה כלל. וכמו דכתבנו לעיל גבי שיטת רש"י בשם החכמת שלמה והמחה"ש (דבסימן רעח סעי' א).] ולדברנו זה דלא ככל הראשונים. וגם ראיתי להחתם סופר (על התוס' הנ"ל בפסחים), דהקשה על ר"י, מה ההנאה יש להחורש הזה בחרישתו, והרי איירי פה בכלאים ובשביעית דהם איסורי הנאה. ומדבריו (של החת"ס), למדתי לומר כמו שכתבתי למעלה בהמשך, ועפי"ז לא תיקשה קושיתו, וגם לא יצא דרשב"ם חולק על כל הראשונים. ). דרשב"ם דכתב דהחרישה דפה נחשבת אצל"ג, כתב כך דהוא סובר ככל רוב הראשונים, דמלאכה הצריכה לגופה זה מלאכה שנעשתה מתוך החיסרון בגופה, דבזה היא מהנה אותו בהנאה שהיא גופה, ופה באם היה שם דם ציפור והיה חורש בשביל העפר, אז גם לא עשאה להמלאכה מתוך הצורך שהוא גופה, וגם לא נהנה מזה שהשדה חרוש, דהרי זה איסורי הנאה. ור"י סובר, דפה אע"פ דזה איסורי הנאה, לעניננו זה נחשב שנהנה, דלשיטתו כל מה שצריך מההנאה זה שהיא תחשיב אנן סהדי דנתכוין לחרוש בשביל שיהיה חרוש, ומכיון דאיירי פה באדם העושה כמה לאוין בבת אחת, בסתמא בשעת חרישתו לכיסוי דם הציפור בדעתו גם להנות מזה שהשדה חרושה כתבתי את הדברים למעלה, באופן שלא יקשה מה דלכאורה קשה, דכאן לא נח"ל בחרישת השדה (דזה איסורי הנאה), אז איך זה יחשב אנן סהדי דנתכוין והרי הוא לא נהנה כלל, (וזה לא דומה לנידון דבתוד"ה חובל הנ"ל דבשבת (קו.), דשם רק אחרי שחבל והבעיר נמצא דזה איסורי הנאה), ולכאורה קושית החתם סופר במקומה עומדת. ובזה תירץ לי הרב ברוך זוארץ שליט"א, דאדם העושה כמה לאוין בבת אחת, בסתמא בזמן עשיתו גם חושב להנות מהחרישה, ולכן באותו הרגע האנן סהדי מחשיב לו דחרש גם בשביל שיהיה חרוש.

ורשב"ם פוטר, מכיון דבסתמא סובר ככל רוב הראשונים, אז להבנתו זה לא נחשב צריכה לגופה דמכיון בזה איסורי הנאה ולא נהנה, המלאכה בזה לא נחשבת מחשבת.

ושמעתי דזכר לדבר איכא מהא דאיתא בתוד"ה הכא נמי כיון שהותרה הבערה לצורך וכו' (דבביצה יב:), דהוקשה להם מה שייך צורך, (שנתיר שלא לצורך מתוך שהותר לצורך), גבי גיד הנשה, והרי הוא אסור באכילה. עי"ש. (והברייתא דאיירינן בה הובאה גם פה בפסחים מז: בהמשך, ועיין גם בתוד"ה ולוקה משום הבערה דשם בפסחים). ותירצו וז"ל, "כיון שהיה בדעתו של זה לאוכלו היינו צורך יו"ט". עכ"ל. וכתבתי דיש זכר ולא ראיה, כי התוס' שם דיברו על הברייתא דכתוב בה מפורש דאחר כך אכל את הגיד, וגבי החורש דידן לא כתוב במשנה דהוא נהנה ממה שהשדה חרוש. , ולכן האנן סהדי מחשיב לו דחרש גם לצורך זה, וזה נחשב שפיר מלאכה הצריכה לגופה.

סיכום הסימן

מהגמ' דבשבת (דף לא:), דהעמידה את המשנה דאמרה דר' יוסי פוטר בכולן חוץ מהחס על הפתילה, בפתילה שאינה מהובהבת, משמע דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה חייב עליה. דהרי איירי במכבה בגלל חייסת הפתילה, והגמ' אמרה דאם היא אינה מהובהבת חייב. וגם כתבנו דכמה ראשונים כתבו במפורש דחייב בזה, ומהם הרשב"א והריטב"א (בערובין לד:), ור"י בתוד"ה כתישה (דבפסחים מז:), ותוס' הרא"ש שם בפסחים. וכתבנו עוד דגם רש"י סובר כך, ושכן סוברים גם המאירי והשיטה לר"ן ורק דהם (המאירי והשיטה לר"ן) סוברים, דרק באם כיבה זמן קצר לאחר שהדליק אז הפתילה מתהבהבת, דאם כיבה לאחר זמן אז ראש הפתילה נשרף ויקטום אותו ויזרוק. ואפשר דגם רש"י סובר כך, ובאם נלמד בו כך, אז לא יקשה ממה דהוא כתב בד"ה שהוא עושה פחם דעל דברי רבא (דבשבת לא:) "נתכוין ממש" גבי הבהוב פתילות. והערנו דמד"ה אפי' בפתילה נמי ליפטר, נראה דהוא סובר דגם בהמכבה את הפתילה לאחר הרבה זמן היא מתהבהבת, וכפשטות דברי ר"י דבתוד"ה ר"ש פוטר הנ"ל ודלא כמאירי וכהשיטה לר"ן.

ובבאור מחלוקת הראשונים, באם הנר מתהבהב במכבהו לאחר זמן מסויים שדלק. נראה לענ"ד ללמוד, דלא נחלקו במציאות, דמסכימים דיש חלק קטן דמתהבהב, אלא נחלקו, אם התורה הקפידה על זה וחייבה או לא. .

וביארנו, דלר"י ולתוס' הרא"ש הסוברים, דמלאכה הצריכה לגופה זה שנעשתה מתוך אותו הצורך שבשבילו עשו אותה במשכן, החיוב בנד"ד בשעשאה מתוך צורך אחר, הוא בגלל שהיא סיפקה גם את ההנאה שהיא ההשלמה של אותו הצורך (החיסרון) שמתוכו עשו אותה במשכן, ויש אנן סהדי שעשאה גם מתוך הצורך הזה, ולכן חייב. ובדעת שאר הראשונים כתבנו, דנראה דהחיוב בנד"ד הוא, דמכיון דנהנה מגופה של המלאכה אז היא נחשבת צריכה לגופה. דהרי לשיטתם, הגדרת מלאכה הצל"ג, זה מלאכה שנהנה מגופה ושים לב להא דאומנם ר"י ותוס' הרא"ש, למדו את מה דאמר ר' שמעון "צורך" כפשוטו, מ"מ מחמת זה הם נדחקו, בהא דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה חייב בנהנה מגופה. (וע"פ מה דכתבנו מהגמ' דבשבת (לא:), מובן למה נדחקו). ולעומת זאת שאר הראשונים, דלמדו דמה דר"ש אמר "צורך", זה לגלות על השלמתו (ההנאה), ניחא, למה חייב בנד"ד, דהרי נהנה.

עד כאן דיברנו בהבנת הענין. ובהבנת דבריו של ר"ש, דאמר דפטור על מלאכה שאצל"ג, פשוט דהתוס' למדו דזה חוזר על צורך עשית המלאכה. ובדעת שאר הראשונים, דכתבנו דמסתבר דהם סוברים דמה דהוא אמר "צורך" זה לגלות על השלמתו (ההנאה), אפשר דהבינו בדבריו דמה דהוא אמר צריכה לגופה, זה חוזר על "צורך העשיה" דהוא המגלה על ההנאה, ולעולם כל שנהנה בהנאה שהיא גופה חייב וכל שלא אז לא, (ולצד זה כוונת המילה צורך זה חוזר על צורך העשיה, אבל זה לא אותו הצורך של התוס, כנ"ל). ואפשר דהבינו דמה דר"ש אמר צורך, זה חוזר על הצורך שהוא "ההרגשה שבלב" (שהניע לעשית המלאכה), וכל שהצורך הזה הושלם בהנאה שהיא גוף המלאכה חייב וכל שלא אז לא, (ובזה זה כצד הראשון, ורק דלהבנה זו הצורך, זה לא הצורך שמתוכו נעשתה אלא הצורך שהוא הרגשת החיסרון). וברור שלא תהיה נ"מ בין שתי ההבנות בדעת רוב הראשונים, דלדעתם כל שנהנה בהנאה שהיא תכלית המלאכה חייב וכל שלא אז לא. ורק דכתבנו דיש להסתפק בביאור דבריו דאמר דפטור במלאכה שאצל"ג, אם נתכוין לומר דפטור על מלאכה שלא נעשתה מתוך הצורך בגופה , או אם נתכוין לומר דפטור על מלאכה שע"י עשיתה לא הושלם הצורך שהנאת השלמתו הוא גופה. ושים לב דזה אותו הצורך, ורק דיש את הבחינה של הרגשת החיסרון, ויש את עשית המלאכה מתוך אותו החיסרון. ואפשר גם דהראשונים פליגי בהבנת דבריו של ר' שמעון, וה' יאיר עננו בתורתו אמן. .

תוכן העניינים

מחשבת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה