אור ברסלב
מחשבת כהן סי' יא - באור מלאכה שאינה צריכה לגופה

מחשבת כהן

סי' יא - באור מלאכה שאינה צריכה לגופה

סי' ט - בשיטת הרשב"א בשם הירושלמי בענין דשא"מ

מלאכה שאצל"ג להבנת רוב ככל הראשונים

הנה רוב ככל הראשונים הרשב"א והריטב"א שבת (צד.), הרמב"ן בחידושיו לשבת (צד:), בעל המאור (על דף קו.), ר"ח שבת (קה:), המאירי שבת צג (בד"ה המשנה השישית), הר"ן בחידושיו לשבת צד., רב ניסים גאון ע"ה (שבת יב:), רש"י (עיין לקמן בסי' יג), הרמב"ם פ"א הל' ז מהל' שבת (כעין איך דדייק בו הכפות תמרים סוכה לג:), ורבנו פרחיה (הובא בספר שיטת הקדמונים (שבת, על דף כט:). ונראה דהוא (רבנו פרחיה) סובר כך, ממה דכתב דהמכבה נר מפני גויים נחשב מלאכה שאצל"ג, כי עשה את מלאכת הכיבוי כמעשה של סילוק, דאם היה סובר כהתוס', אז היה צריך לכתוב דנחשב אצל"ג, כי לא עשה את מלאכת הכיבוי בשביל אותו הצורך שהוא כעין שעשו בשבילו במשכן, ולקמן יבואר בע"ה. (נכתב גם בעזרת ש"ס שוטנשטין). , סוברים, דהפטור לר"ש במלאכה שאצל"ג הוא מצד דזה לא נחשב מחשבת. והיינו ממה דהתורה כתבה (בשמות לה, לג) גבי מלאכות המשכן "לעשות בכל מלאכת מחשבת". ומלאכות שבת נלמדו מהמשכן (עיין חגיגה י ברש"י דבריש עמוד ב', ועיין נמי בברייתא דבשבת (מט:) דכתבה וז"ל, "אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן וכו'". ע"כ. ובבב"ק (דף ב.), איתא בזה הלשון, "הך דהוה במשכן חשיבא קרי ליה אב וכו'". ). וגם לר' יהודה וגם לר' שמעון יש דין מחשבת עיין ברש"י ד"ה לעולם כר' יהודה סבירא ליה (דבשבת לא:). . ולהבנת רוב הראשונים הם נחלקו אם מלאכה שאצל"ג בכלל מחשבת היא או לא, דר"ש סובר דהיא אינה בכלל מחשבת ולכן פטור עליה, ור' יהודה סובר שהיא בכלל וחייב ולקמן בע"ה נבאר דר"י ותוס' הרא"ש סוברים דר' יהודה ור"ש לא נחלקו אם מלאכה שאצל"ג בכלל מחשבת היא או לא, וסוברים דלר"ש הפטור בזה הוא מצד זה דזה לא דומה למשכן. . ועיין בתרגום שתירגם "מלאכת מחשבת" עבידת אומנון (מלאכת אומן הובא בש"ס שוטנשטין, וכן הביאו שם את דברי רש"י (דבביצה יג:) ד"ה אלא מאי אית לך למימר דכתב וז"ל, "מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה וכו'". עכ"ל. ).

ורוב הראשונים למדו דר"ש סובר דמלאכה שלא נעשתה לצורך גופה, שלא הינתה את עושיה בהנאה זו (שהיא גופה, כדלקמן), היא נחשבת מלאכה שאצל"ג.

ולהבנת הדברים חשבתי להקדים הקדמה קצרה והיא, דצורך פירושו חיסרון כך שמעתי בשם הרב הגאון ר' יהודה לייב שטיינמן שליט"א. , והנאה זה השלמת החיסרון כך שמעתי מהרב יחיאל יעקובזון שליט"א. והוא הוסיף לומר דלעולם האדם לא יהנה ממשהו שלא היה חסר לו. דהנאה זה השלמת חיסרון, ואפשר ליצור החיסרון ע"י הדמיון. ואכהמ"ל. . ורוב הראשונים סוברים, דמלאכה שלא השלימה את הצורך, בהנאה שהיא גופה, היא הנחשבת מלאכה שאצל"ג. וגופה זה השבח (ההנאה) שהיא אמורה להפיק, כגון, האוכל הטחון מהטחינה, המבושל מהבישול, וכדו' כ"כ הנת"ש (סימן כג). ובכסף משנה פ"א הל' ז', הגדיר את גוף המלאכה כתכליתה. וזה אותה ההגדרה. . וז"ל הריטב"א בחידושיו לשבת (צד.), "פוטר היה ר' שמעון אף במוציא את המת לקוברו. פי' כי אע"פ שיש בו צורך המת וגם יש בזה מצוה, אפ"ה מלאכה שאינה צריכה [ל]גופה חשיבא כיון שאין לו לזה הנאה בהוצאה וקבורה זו, והנאתו אינה אלא מניעת הטומאה שהוא מונע מביתו, ודכוותה צידת נחש כדי שלא ישכנו חשיבא מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שאינו נהנה בעיקר הצידה ואין הנאתו אלא (חלוק) [סלוק] נזק, וכן במכבה את הנר כחס על השמן או על הפתילה או על הכלים שיש בהם דליקה, ואין הנאתו בגופו של כיבוי אלא שנהנה לסלק נזק על ידי כיבוי זה, אלא כשמתכבה לעשות בפחם שהוא נהנה בפחם עצמו בכיבוי זה. וא"ת א"כ תופר יריעה שנפל בה דרנא שלא יהא חייב שהרי אינו צריך לגופה של תפירה וכו'. י"ל דהתם דנפל דרנא בה מיהת מלאכה הצריכה לגופה היא כי נהנה הוא באותה תפירה מיהת, הא למה זה דומה לתולש מן המחובר, כי אע"פ שהוא אינו צריך שיהא מחובר וברצונו לא יהא מחובר עכשיו מ"מ כיון שהוא מחובר צריך הוא (לתלותו) [לתלשו] ונהנה הוא בתלישה עצמה. ואפי' בקוצר נהי דאינו צריכה מיד עד שיבא לידי אוכל כיון שזה תיקו' לאוכל בשעת האוכל יש הנאה בגופו של קצירה ממש, ולא אמרו צריך ואינו צריך לגופו אלא צריך ואינה צריכה לגופה והוא מן הטעם שאמרנו. וכזה מפורש בספר המאור לרז"ה ז"ל". עכ"ל וכ"כ הרשב"א שם.

ולענ"ד ביאור שלהי דברי הריטב"א הוא, דלא משנה אם בסך - הכל נהנה מהמלאכה או לא, אלא אם נהנה מגופה או לא. וז"א דאם נוצרה לאדם בעיה כל שהיא שתיקונה זה מלאכה, ואחרי שתיקנה רק חזר למצב שהיה קודם שתיקנה, אז אע"פ דבסה"כ לא נהנה מהמלאכה הנאה חיובית יותר מבראשונה, מ"מ מכיון דנהנה מגופה חייב.

ובענין מה דמשמע מלשון חידושי הריטב"א לשבת (מב: עי"ש), דגוף המלאכה תלוי בכוונת עשיתה, עיין לקמן בסי' הבא בהגהה כ. . וז"ל הרמב"ן (בחידושיו לשבת צד:), "פי' מלאכה שא"צ לגופה כגון מוציא את המת אפי' לקוברו שאין לו הנאה בהוצאתו ולא בקבורתו, אבל ההנאה היא הטומאה שהוא מונע ממנו. וכן צידת נחש כדי שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינו אלא מניעת הזק, ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה. וכן כבוי הפתילה והגחלים לעולם מלאכה שאצ"ל חוץ מפתילה שלא הבהבה שהוא צריך להדליקה ולכבותה, והכיבוי הוא התיקון בעצמו, וכן במכבה את הגחלים לפחמין. אבל התופר ביריעה שנפל בה דרנא אע"פ שברצונו לא היתה נופלת שם דרנא ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה, כיון שנפלה שם מ"מ צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה. וכאן טעו אנשים ולכך כתבתיה". עכ"ל. ועיין דממה דכתב גבי צידת הנחש שלא ישכנו דהמלאכה בזה נחשבת אצל"ג "דאין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה", משמע, דבשביל שהמלאכה תחשב צריכה לגופה צריך שיעשה מתוך הצורך בהנאת גופה, דאז היא תהנה אותו בהנאה זו, כמשנ"ת. ולקמן בסימן הבא, נבאר, דאם הינתה אותו בהנאת גופה, אז הגם שלא עשאה מתוך צורך זה בכגון המכבה את הנר בגלל דחס על הפתילה ונח"ל בהבהובה, (דבהמשנה דבשבת כט:). , היא נחשבת צריכה לגופה, וחייב עליה וראיתי דהיראים [סימן רעד, הובא גם בספר שיטות קמאי על דף לא.], הגדיר את גוף המלאכה בדבר הגורם לה להקרות מלאכה, ולענ"ד נראה דזה ככל רוב הראשונים, דשבח המלאכה (הנאתה) גורמת לה להקרות מלאכה. ואל תתמה על זה, דהריטב"א בחידושיו לשבת (מב. ד"ה למימרא דשמואל וכו') גם הגדיר את גוף המלאכה כך, ובחידושיו לשבת (צד.) הגדיר ככל שאר רוב הראשונים. .

מלאכה שאצל"ג לשיטת ר"י ותוס' הרא"ש

עיין בתוד"ה הני מילי (דביומא לד:), דכתבו בשיטת ר"י (דבתוס'), דמלאכה שאצל"ג נחשבת מחשבת גם לר' שמעון, ושהוא פוטר עליה ממה דלמדנו את חיוב המלאכות מהמשכן וזה חלק מלשונם דשם, "והא דפטר ליה ר"ש לאו משום דלא חשיב ליה מלאכת מחשבת דהא כי היכי דלר' יהודה הויא מלאכת מחשבת הכי נמי לר"ש וכו' אלא היינו טעמא דרבי שמעון דפטר משום דבעינן מלאכה הצריכה לגופה דילפינן ממשכן וכו' ". עכ"ל הצריך לעניננו. , ולא פירשו יותר. ובתוד"ה מלאכת מחשבת דבחגיגה (י:) כתבו וז"ל, "לכן נראה להר"י לפרש שאינו צריך לעיקר שורש האיסור כגון הכא שאינו צריך לגומא שהיא המלאכה וכן מוציא מת במטה והרבה דחשיב פ' המצניע (שבת דף צג:) ולא דמו למלאכת המשכן שהיו צריכים לעיקר המלאכה מכבה משום צורך הפחמין וצידת התחשים והחלזון וכן כולם כיוצא בהן". עכ"ל. ועיין עוד בלשון תוס' הרא"ש על חגיגה שם דכתב וז"ל, "מלאכה שאינה צריכה לגופה. פרש"י כגון מלאכה זו שברצונו לא היתה באה עליו ולא היה צריך לה. וקשה לפירושו דמפיס מורסא וכו', הלכך נראה לפרש דכל מלאכה שאין צריך לה כעין אותו הצורך שהיו צריכין לו במשכן היא הנקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילה במשכן הוא הנקרא גוף איסור המלאכה ושורשו, דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן לה, והוצאת המת אינה צריכה לגופה, דבמשכן היו צריכים לחפצים שהיו מוציאים וכאן אינו צריך למת, והצד נחש שלא ישכנו אינו צריך לנחש, ובמשכן היו צריכים לתחש או לחלזון הניצודים, מפיס מורסא להוציא לחה אינו צריך לפתח להכניס ולהוציא וכן כלם, ובפרק המצניע הארכתי בו יותר". עכ"ל. (הובא גם בשיטות קמאי שם). . הנה חזינן דר"י ותוס' הרא"ש, חולקים על כל שאר הראשונים, וסוברים דהפטור לר"ש במלאכה שאצל"ג, הוא מצד זה דבעינן שעושה המלאכה יעשה אותה מתוך אותו הצורך כעין שהיו עושים אותה בשבילו במשכן. וז"א דהבינו, דר"ש לא חידש פה חידוש בגידרי מחשבת, אלא חידש דמכיון דלמדנו את המלאכות מהמשכן, לא חייבים על עשיתם, אא"כ נעשו מתוך אותו הצורך שהוא כעין אותו הצורך שבשבילו עשו אותם במשכן. דאותו הצורך הוא גוף המלאכה להבנתם, כמבואר בדברי ר"י דבתוד"ה ר"ש פוטר, (דבשבת צד. וז"ל שם, "נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו ולפי זה אתי כולהו שפיר הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו וכו' ומכבה גחלת שלא יוזקו בה רבים וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה המהובהבת כבר אין צריכין לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין על ידי כיבוי זה שהיו ראויין למלאכת הצורפין וכיבוי כדי שלא יקדיחו הסממנין בבישולן לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי וכו' ". עכ"ל.

ועיין, דרק ר"י ותוס' הרא"ש הסוברים דגוף המלאכה תלוי בצורך עשיתה שיהיה כמו שמתוכו עשו במשכן כנ"ל, נצרכו להגיע לפטור את המכבים הנזכרים, לזה דבמשכן לא היה כיבוי בשביל שלא יקדיחו הסממנים בבישולם. ושאר הראשונים, הסוברים דגוף המלאכה זה הנאתה, ובהנאה זו תלוי הצורך בגופה, לא נצרכו להגיע לזה, (עיין בלשונות דהעתקנו גבי שיטתם).

וראיתי לנת"ש (סימן כג), דהביא, דתוד"ה טפי (דבשבת עה.) כתבו, דמקור הפטור במלאכה שאצל"ג מדין מחשבת הוא, ודלא כר"י ותוס' הרא"ש. ופשוט דגם בפטור עצמו הם חולקים עלהם (וסוברים כרוב הראשונים). דמקור הפטור והפטור עצמו נלמדו אחד מהשני.

ולא קשה על ר"י ותוס' הרא"ש, דמהגמ' בחגיגה משמע דהפטור במלאכה שאצל"ג הוא מצד מחשבת כנ"ל. דבסתמא הם ילמדו, דהגמ' דשם דהביאה את דברי ר' אבא, לענין הפטור במקלקל הביאה אותם, ולא לענין הפטור במלאכה אצל"ג, (כמבואר בתוד"ה לכדר' אבא ובפ' ר"ח, דשם), ודו"ק. (וגם אל יקשה בעינך דר"ח הסובר ככל רוב הראשונים בהגדרת מלאכה שאצל"ג, הבין דהגמ' שם הביאה את דברי ר' אבא לענין הפטור במקלקל ולא לענין מלאכה שאצל"ג. דאע"פ דכל מי שסובר דהגמ' הביאה לענין הצורך בגופה, סובר דהפטור בזה הוא מצד מחשבת, מ"מ לא כל מי שסובר דהביאה לענין הפטור במקלקל צריך לסבור דהפטור באצל"ג הוא בגלל החיסרון בצורך לכעין שבשבילו עשו במשכן, כמבואר למעיין שם. וק"ל). ).

סיכום הסימן

ר"י ותוס' הרא"ש, נחלקו עם כל שאר הראשונים, במקור הפטור במלאכה שאצל"ג, ובעקבות זה נחלקו גם בפטור עצמו. דהם (ר"י ותוס' הרא"ש) למדו, דמקור הפטור בזה, הוא ממה דכאשר למדנו את המלאכות מהמשכן למדנו אותם עם צורך עשיתן, וכל שלא יעשה לכעין אותו הצורך שבשבילו נעשו שם, לא יתחייב. ולמדו, דהעשיה מתוך זה הצורך, זה תנאי לחיוב בלי קשר למחשבת כמשנ"ת לעיל מתוד"ה ה"מ דביומא. ועי"ש, דגם גבי דשא"מ הם למדו דר' יהודה ור"ש לא נחלקו בדין מחשבת, דאם זה בפ"ר אז לשניהם זה נחשב מחשבת, ואם זה לא פ"ר אז לשניהם זה לא נחשב מחשבת, (ולר' יהודה זה אסור רק מדרבנן). . ושהצורך הזה הוא גוף המלאכה, ודר"ש חידש דכל שלא עשאה להשלמת אותו הצורך (החיסרון שבשבילו עשו במשכן), היא נחשבת אצל"ג (ז"א אינה צריכה לצורך זה), ופטור עליה.

ושאר הראשונים למדו, דמקור הפטור בזה לר"ש, הוא מצד מחשבת. ולהבנתם, כל שעשאה למלאכה שלא לשבח שהיא אמורה להפיק, היא כבר לא נחשבת מחשבת. וגופה של המלאכה (להבנתם), זה הנאת המלאכה הזאת, וכל שהמלאכה לא השלימה הנאה זו (וזה כאשר לא עשה מתוך הצורך הזה, דאמרנו דצורך זה חיסרון והשלמתו זה ההנאה), היא נחשבת אצל"ג סוכם גם בתרשים דבשלהי הספר ובהערותיו, עי"ש. .

ונ"מ למשל, בהגוזז ציפורניו לצורך יפוי עצמו. דהרמב"ן (שבת קו. ד"ה כל המקלקלין וכו'), למד דזה נחשב מלאכה הצריכה לגופה, כי תכליתה של הגזיזה זה ההפרדה לצורך יפוי האדם או לצורך הציפורניים כן שמעתי בשם הקהלות יעקב, (כתובות סי' ג' אות ב'). עי"ש. . והתוס' עיין בתוד"ה אבל, דבשבת (צד:), הוזכר בהגהות הגרא"ז על הרמב"ן הנ"ל. למדו, דזה אצל"ג דבמשכן היו גוזזים לצורך הדבר הניגזז, וזה לא גזז לצורך זה.

ובאם נרצה לסכם הסיכום, נאמר, דלר"י ולתוס' הרא"ש הפטור במלאכה שאצל"ג, הוא מצד, חיסרון בצורך עשית המלאכה. ולשאר הראשונים, הוא מצד, חסרון בחשיבות שלה, וצורך עשיתה מגלה על הנאתה, ובזה תלויה חשיבותה.

תוכן העניינים

מחשבת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה