אור ברסלב
מחשבת כהן סי' ט - בשיטת הרשב"א בשם הירושלמי בענין דשא"מ

מחשבת כהן

סי' ט - בשיטת הרשב"א בשם הירושלמי בענין דשא"מ

סי' ח - בדעת הערוך בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל בשאר האיסורים

עיין בחידושי הרשב"א (שבת קז.) דכתב וז"ל,"ובירושלמי (דפרקין הל' ו) נראה שהתירו לנעול לכתחלה ביתו וצבי שבתוכו, דכיון שהוא צורך ביתו אע"פ שע"י כך ניצוד הצבי ממילא מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד. דהכי גרסינן בירושלמי בפרקין דהכא: ר' יוסא בר' בון בשם רב חונא היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו, ונעל בעדו ובעד הצבי מותר. ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולעלות נחיל של דגים עמו מותר, ר' יוסי בר' בון בשם ר' חונא היה מפקח בגל ונתכון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. ולפי זה הא דאמרינן ונתכוין לנעול בעדו, לא בעדו בלבד קאמר, אלא אם נתכוון לנעול אף בעדו קאמר. ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר, אע"פ שמתכוון שיהא הצבי ניצוד בתוכו". עכ"ל. הנה חזינן דהרשב"א כתב, שמותר לעשות מעשה של איסור כל שעושה מעשה של התר עימו, ואפילו אם כוונתו גם להאיסור, כל שנתכוין גם לההתר, שרי.

ועיין בר"ן (דף לח. מדפי הרי"ף ד"ה מתני השני חייב), דהקשה על הרשב"א, שבמתכוין לאיסור זה נחשב מלאכה ממש, וגם אם לא היה מתכוין, זה נחשב לכל הפחות, דשא"מ בפ"ר דנח"ל שחייבים עליו. וז"ל שם, "ודבריו תמוהים בעיני הרבה, היאך אפשר שאפילו במתכוין, ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו שאינו מתכוין לנעול בעד הצבי. כל שהוא יודע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא היה הצבי ניצוד בתוכו, אסור, והיינו דאמרינן בכולה מכלתין (דף עה. וכ"מ), דמודה ר"ש בפ"ר ולא ימות". עכ"ל קושיתו ועיין בהמשך דברי הר"ן, בביאורו להירושלמי. .

ובישוב דברי הרשב"א נביא בע"ה כמה ביאורים, ואלו הם בהבנת הביאורים והחילוקים והנ"מ שבניהם, נעזרתי רבות בחכ"א שליט"א. :

א. הכלכלת שבת (בדיני מלאכת שבת אות ו וז"ל שם, "אולם אפילו עשה עובד כוכבים מלאכה דאוריי' לצורך ישראל, אבל היה שלא במתכוון לאיסור לבד, אף דהו"ל פ"ר להאיסור, כגון שהסיק התנור שהיה עומד עליו המאכל הקר, אף דהו"ל פ"ר דודאי יתחמם המאכל עי"ז, עכ"פ עיקר כוונתו כשהסיק היה לחמם הבית, וכ"כ כשנתן המים להעללטאפף, דעיקר כוונתו שלא ישרף ההעללטאפף, לפיכך מותר הישראל לאכול המאכל ולשתות החמין (שבהעללטאפף), ואפי' לומר לו לכתחילה לעשות כן מותר (רנ"ג מג"א סקמ"א). ואע"ג שמתכוון העובד כוכבים נמי להחם התבשיל והמים (כקו' רט"ז שם ס"ק י"ח), נ"ל דהרשב"א לשיטת' ממ"ש הר"ן (פי"ג משבת וכו') בשם הרשב"א דהא פ"ר אסור, היינו במתכוון רק להפ"ר, אבל במתכוון גם להיתר, אפי' שמתכוון גם להפ"ר מותר (ועי' בש"ג שם אות (ד) [צ"ל ג]. ולפע"ד אין להקשות להרשב"א מגורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכווין לעשות חריץ (ביצה דכ"ג ב'), אף דג"כ מתכוון לאיסור והיתר אסור, וכ"כ במסוכריית' דנזייתא, אסור להדוקי ביומא טבא (שבת קי"א א') אף דמתכוון וודאי נמי לפקק החבית, וכ"כ מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון מפני החמה וגשמים (פסחים דכ"ו ב') אף דמתכוון נמי להתר להראות להקונה מדתו, נ"ל דהנהו כולהו שאני, דההתר והאיסור הם ב' מיני פעולות, לפיכך מדמתכוון לפעולת האיסור אסור, משא"כ בנועל לשמור הבית, ומתכוון נמי לנעול בעד הצבי, בפעולת האיסור פתיחא בי' ג"כ ענין התר, דשמירה אחת עולה לכאן ולכאן. א"כ ה"נ במתחמם הבית שמתכוון ג"כ לחמם התבשיל, חמום א' עולה לכאן ולכאן ושרי, ואע"ג דהר"ן והרמב"ן פליגי ארשב"א, עכ"פ ע"י עובד כוכבים ומשום חיי נפש, י"ל דכ"ע מודו דשרי". עכ"ל.

הובא בשלהי ספר שביתת השבת וכתב עליו שם, וז"ל, "ולכאורה גם לדבריו היה זה שייך אם הי' האיסור משום חימום אך באמת החימום אין בו איסור אם הי' דבר יבש שנתבשל ורק האיסור הוא משום בישול אם כן חימום הבית והרתחת הקדרה שני ענינים הם, ומה בין זה בין הא דמוכרי כסות, דאע"ג דמתכוין נמי להיתר אסור". עכ"ל הצריך לעניננו.

והנה המעיין יראה דשביתת השבת ס"ל, שצריך שהפתיחה בהתר תהיה מצד שם המלאכה, ולא סגי בפתיחה בהתר בשם הפעולה. ובדעת הכלכלת שבת עצמו, אע"פ דמלשונו קצת משמע שהפתיחה בהתר מצד שם הפעולה היא, מ"מ אפשר דס"ל שהפתיחה בהתר מצד שם המלאכה. ולמד בהרשב"א דס"ל, ששם מלאכת הצידה כולל בתוכו את השמירה, דהרי השמירה זה מהותה של הצידה, (ושם המלאכה זה המהות שלה). ואעפ"כ למד שההתר הנ"ל להשפחה מבוסס על יסוד הרשב"א דגבי צידה, דסבר שהאיסור בבישול אחר בישול בלח מצד החימום הוא. [דלכאורה קשה, שאם הבישול אחר בישול בלח אסור מצד בישול, וכמו שנראה מזה ששיעור החום האסור בו זה יס"ב כדבבישול, אז למה השיעור של הדבר המתבשל בזה, הוא כדי שירחוץ אבר קטן, ולא כגרוגרת או רביעית. (ועיין במרכבת המשנה פ"ט הל' א' שישב), ומ"מ אפשר שמחמת זה, הכלכלת שבת למד שהאיסור בבישול אחר בישול בלח, מצד חימום הוא ולא מצד בישול]. ולעולם אפשר שלמד שהאיסור בבישול אחר בישול בלח מצד בישול הוא, ולמד שהפתיחה בהתר מצד שם הפעולה (החימום) ולא מצד שם המלאכה. (כך שמעתי), ועיין עוד בהאיר יוסף ל"ט מלאכות, (מלאכת צד סי' נו) דהסביר שם את דברי הכלכלת שבת. ), למד שכל שפתיחה בהאיסור התר, מותר. ובדרך כלל וכגון, בגורר מטה וכדו' אין בהאיסור (החפירה) שום דבר התר, דהרי החפירה והגרירה שני ענינים שונים הם, מה שאין כן בנידון דידן, שהמלאכה זה שמירת צידה, ועשה אותה בכוונה גם לשמירת הבית, שם השמירה של הצידה לא שלם הוא, שפתיחא בו התר עיין בלשון הרשב"א הנ"ל, שלמד שצידת הצבי המובאת ברישא דהירושלמי מותרת לגמרי היא, ממה דאיתא שם בסיפא להתיר בעוד שני מקרים, שגם בהם יש בשם האיסור משם ההתר. וזאת באם נלמד דהרשב"א סובר שצידה שייכת באדם, ושהאיסור במפקח הגל, מצד הוצאה הוא. .

ב. חידושי ר' שמעון שקופ (כתובות סי' ד), בביאור הראשון דשם כתב, דהרשב"א ס"ל להתיר בצידה, דמה שהתורה הקפידה עליו בצידה, זה לא התוצאה שהדבר ניצוד, אלא המעשה שעושה בשביל שיהיה ניצוד. ולכן בנידון בידן, דעשה את המעשה בכוונה גם להתר, התורה לא אסרה בזה, ושרי וז"ל שם, "ולענ"ד נראה דהרשב"א מחלק בין מלאכת צידה לשאר מלאכות דבמלאכת חורש המלאכה היא מה שנעשה חריץ בקרקע וכן בנטילת נשמה כן וכל כה"ג אבל בצידה אין המלאכה מה שהצבי נשמר דהרי לא עשה שום שינוי בהצבי אלא המעשה שעושה שיהי ניצוד זהו מלאכת הצידה ומשו"ה כשעשה הנעילת דלת בשביל מטרה אחרת ג"כ אז אין הנעילה מעשה צידה ומה שהוא ניצוד ממילא אינה צידה, וכעין זה כתבנו במק"א (הוגה שם, שזה בשערי יושר שער ג פ' כה) לפרש דברי הר"ן פ' גיד הנשה בענין בת תיהא שכ' לענין כלאים דאף בפ"ר מותר אם אינו מכוון דלבישה הוי מה שלובש כדי להגן או לתכשיט אבל אם כוונתו למכור אף שנהנה ג"כ שמחמם ומגן אין זה לבישה ולכן אינה אסורה בכלאים ואכמ"ל, וכ"כ נ"ל דסובר הרשב"א בצידה". עכ"ל.

ועיין דלביאור זה דלא כקודמו, לא צריך ששם ההתר יהיה משותף עם שם האיסור, אבל הוא שייך רק בצידה.

ולגבי הראיה מהסיפא דהירושלמי להרישא, (כנ"ל לגבי הביאור הקודם), עיין עוד בחידושים שם, דכתב שהראיה היא, שכמו שבסיפא ראינו שבמתעסק בהתר (משום פ"נ), מותר גם בשמתכוין להאיסור, כך גם בניד"ד שכוונתו היתה גם לשמירת הבית המותרת, מותר, אע"פ שעושה במעשה זה גם איסור ונתכוין גם לעשיתו. (דהרי התורה אסרה את המעשה שגורם הצידה, ופה הוא נעשה גם להתר, כמבואר לעיל). וז"א, שצידה (שלא בידיים) בלא פ"נ, זה כמו שאר האיסורים בפ"נ. עי"ש. .

ג. מרכבת המשנה, האבני נזר, וחדושי ר"ש שקופ (בביאור השני שלו) מרכבת המשנה על פי' הל' כג, האבני נזר מובא בסוף האגלי טל מל' צד סי' לח שם, וחדושי ר"ש מובא בשלהי סי' ד הנ"ל. , למדו, דמה שהתורה אסרה בצידה בשאינו עושה מעשה בגוף הבע"ח, זה לא המעשה שעושה שהדבר יהיה ניצוד אלא התוצאה (שהדבר ניצוד),ורק שאסרה את זה בדרך גרמא, כמו הזורה והרוח מסייעתו. ולא אסרה את זה בדלא מתכוין או בכוונה משותפת (עם התר) וז"ל חדושי ר"ש שקופ הנ"ל, "ונראה להוסיף טעם לדבר זה מה שחידש הרשב"א לענין צידה לחלק בין שאר מלאכות דבצידה שאינו עושה מעשה בגוף בע"ח לצודו בכה"ג על ידי נעילת דלת והוה רק כגורם אלא דמלאכה זו נעשה בכה"ג וכעין דאמר ר"א בב"ק דף ס לענין זורה ורוח מסייעתו יעו"ש בכה"ג אין פ"ר וגם כוונה משותפת לא מחשיבו להקרא על מעשה נעילת דלת לשם מלאכת צידה אם לא שעושה בכוונה לשם צידה גרידא ובלא"ה אין שם המעשה מתחשבת על שם צידה ודו"ק". עכ"ל. .

ד. הרב פעלים (ח"א חאו"ח, שלהי סי' כג), למד בהרשב"א, דהתיר בשהמעשה הוא מעשה שניכר ונברר בעשיתו ההתר ולא האיסור.

וממה שתירץ ע"פ חילוק זה את הקושיא מהקוצץ בהרת במקום מילה (שבת קלג), רואים דס"ל דזה שייך גם בשאר איסורים וז"ל, "ועוד נ"ל בס"ד לתרץ קושיא הנז' שהקשה משבת דף קל"ג תירוץ נכון, דהרשב"א לא קאמר דין זה אלא בנועל ביתו לשומרו והצבי בתוכו, דלא מנכרה מילתא דנועל בשביל הצבי, אלא אדרבה מנכרה מילתא שנועל לשמרו, דכל אדם שרואהו נועל אינו רואה הצבי שעומד שם, ואע"פ שהוא מתכוין לצוד הצבי וניצוד בנעילה זו, אין צידת הצבי ניכרת ונבררת מגוף המעשה של הנעילה, ורק נברר ונרגש מגוף הנעילה שמירת הבית דוקא, כי הפתח מתוקן לכך בשביל לנעול לשמור הבית, ואינו מתוקן בשביל לצוד על ידו צבאים או עופות, ולכן ס"ל אע"פ שהוא מתכוין לצוד, כיון שמתכוין לנעול בשביל שמירה אשר עקרו של הפתח עשוי בעבור זה מותר, משא"כ בבהרת, הנה האיסור נראה להדיה במעשה הקציצה כי אנחנו רואין אותו קוצץ בהרת ואע"פ שהוא עושה מצות מילה ג"כ ומתכוין גם בעבור זה, מאי אהני לן זה מאחר שהוא קוצץ בהרת להדיה, ומתכוין לכך, וזה ברור.

ובזה ניחא לתרץ בעד הרשב"א מה שיש להקשות עליו עוד מכמה דברים שהם דבר שאינו מתכוין שנזכרים בגמרא ופרט אותם הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת פרק א' הלכה ה', דברים המותרים לעשותן בשבת וכו', כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותם, וכו' ורוחץ אדם ידיו בעפר הפירות ובלבד שלא יתכוין להשיר השער, וכו' וכן פרצה דחוקה וכו' ע"ש, וקשא להרשב"א אפילו אם יתכוין בכל הני לחפור חריץ ולעקור עשבים ולהשיר שער ולהשיר צררות וכו' מה בכך, מאחר שהוא מתכוין ג"כ לדבר המותר. ובזה החילוק שכתבתי יבא נכון דבכל זה שאני משום דמעשה האיסור נעשית להדיה בלי שום תפונה, דהא קא חזינן לפנינו שהוא חופר ותולש ומשיר שער וצרורות, וכיון דהאיסור נראה להדיא במעשיו, לכך אם יתכוין לאיסורא, אע"ג דמתכוין נמי להיתרה אסור כי בזה יודה הרשב"א. ובזה יתורץ על הרשב"א קושיא שיש להקשות לפי סברתו, ממ"ש גבי כלאים מוכרי כסות מוכרים כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה וכו', וכן מצינו במבריח מן המכס דאסרו בלובש, אפילו אם כוונתו בעבור הברחת המכס דוקא, וכנז' בשו"ע יו"ד סי' ש"א, ובזה נתקשיתי בסברת הרשב"א אך במה שכתבתי יבא נכון, דהכא נמי האיסור נראה להדיא שאנחנו רואין הכלאים עליו, וזה ברור". עכ"ל (הובא ביבי"א חלק ב' סי' לה סע' יב). .

ה. השואל ומשיב תליתאה חלק ב' סי' קסט עמו' נו ד"ה ובזה מיושב, וז"ל, "ובזה נראה להבין סברת הרשב"א דס"ל דאף שהוא מכוין לנעילת הצבי ג"כ, כיון דגוף הנעילה לצורך הבית והמלאכה היא מלאכת היתר, אף שנתכוין לשמור הצבי, מלאכת מחשבת לא מקרי, דלא חשב על מלאכת איסור בלבד, וכו'" עכ"ל. (הובא ביבי"א הנ"ל).

ונ"מ בין הביאור הזה והביאור של הרב פעלים הנ"ל, לבין שני הביאורים הקודמים להם, (הראשון והשני של ר"ש שקופ ע"ה), זה בכגון דהפותח חלון ביתו וכוונתו לאורר ביתו ועציץ שבתוכו, דלרב פעלים ולשואל ומשיב מותר כי מה שניכר בפתיחת החלון זה איורור הבית ולא הצמחת העציץ, ולשני הביאורים הקודמים אסור, דלשיטתם הרשב"א איירי רק בצידה.

ולגבי שיטת הכלכלת שבת בנידון דפתיחת החלון הנ"ל, עיין בהגהה ג לעיל בסימן זה, דלהבנת שביתת השבת שהפתיחה בהתר מצד שם המלאכה היא, הכא שאין פתיחה בהתר בשמה, אסור. ולהבנת הכלכלת שבת, אם נלמד בו דס"ל שהפתיחה בהתר מצד שם הפעולה היא, יהיה מותר, שאיורור אחד עולה לכאן ולכאן. ואם נלמד בו דס"ל שהפתיחה בהתר, מצד שם המלאכה היא כשביתת השבת, יהיה אסור, דהרי אין קשר בין איורור הבית לבין שם זורע או נוטע. , הלך באותה הדרך של הרב פעלים שהובא לעיל בסמוך, ורק שלמד שההתר מצד חיסרון במחשבת הוא .

ופשוט דלביאורו , הרשב"א התיר רק באיסורי שבת.

ו. החזון יחזקאל על התוספתא (פרק שלשה עשר הל' ו), וז"ל, "ואולי לבאר האי היתרא דתלמודא דמערבא שרשאי אדם לכתחלה לנעול את ביתו משום שמירת ביתו וגם לשמור הצבי שבתוכו, משום ששונה היא נעילת הדלת מכל מלאכות שבת. שנעילת הדלת מצד עצמה אינה מלאכה כלל, ורק שיש דבר חי בבית והוא ניצוד ע"י נעילתו, אז חשוב הוא מעשה הנעילה מלאכה. ולכן כשנועל הדלת במטרה כדי לישמור ביתו וצבי שבתוכו, אנו מיחסים את מעשה הנעילה על שמירת הבית, והצידה כאילו נעשית ממילא , וכאילו אין כאן שום מלאכה ואין זה ככל פ"ר דעלמא ולכן כשהוא נועל הדלת משום שמירת הבית לא איכפת לן מה שגם הצבי ניצוד בתוכו בנעילתו.

וכבר העירו על דעת הרשב"א בפירוש דברי תלמודא דמערבא מהא דתני בביצה (דף לו.) "פורסין מחצלת על גבי כורת דבורים בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד". ופירש שם ברש"י בד"ה הכי קאמר וכו' שיש צד איסור במתכוין לצוד, אע"פ שעיקר להצלה מפני הגשמים הוא מכון? (אמנם בירושלמי שם בביצה ראש פרק ה' הובאה מתניתא זו. מבלי מסקנה האי בבא, ובלבד שלא יתכון לצוד). וי"ל דשאני התם שלהגן עלהם מפני הגשמים או מפני החמה די בפריסת המחצלת על הכורת לבד, מבלי סתם את חלונותיה ונקביה, ולכן היכא שסותם כל החלונות והם ניצודים אסור, אע"פ שעיקר להצלה הוא מכון בזה, כיון שאין צורך בכך לענין ההצלה מה שאין כן בנעילת הבית, שכדרך נעילתה תמיד הוא עושה גם עכשיו", עכ"ל. (הובא בהאיר יוסף הנ"ל). , סבר בדעת הרשב"א דהתיר דווקא בשפעל פעולה שבדרך כלל אינה מלאכה, ודווקא מתי שגם האיסור וגם ההתר נעשו בפעולה (האחת) הזאת כך שמעתי בביאור דבריו, והיינו דיש לחלק בין שעשה מעשה אחד שפעל איתו, שתי פעולות, (כגון גורר ספסל, דבזה יש גם העתקת ספסל ממקום למקום וגם עשיית החריץ). לבין פעולה אחת שפעלה שתי תוצאות, כגון נעילת דלת הפועלת גם שמירת הבית וגם שמירת הצבי, דזה מעשה אחד ופעולה אחת. דפשוט דצריך ללמוד בהחזון יחזקאל דסובר דהרשב"א לא התיר אלא במעשה שפעל בפעולה אחת, גם את ההתר וגם את האיסור, כנ"ל. כי אם לא נלמד בו כך, אז יקשה עליו מכמה וכמה מקומות שראינו שאסרו בהם בפ"ר , ומהם הבועל את הבתולה בשבת (ריש כתובות), והפותח דלת כנגד המדורה (שבת קכ). ועיין בהאיר יוסף לט מלאכות (מלאכת צד שלהי סימן נו). .

ומכוין דס"ל להחזון יחזקאל, שרק שההתר והאיסור נעשו בפעולה אחת, אנו לומדים שהאיסור נעשה ממילא כל שנתכוין גם לההתר, לא הביא דהקשו אלא מכיסוי כוורת של דבורים, (דשם גם איירי בעשה מעשה אחד שפעל פעולה אחת (ז"א כיסוי הכוורת), ולא הקשה משאר רוב המקרים של דשא"מ שבהם המעשה פעל שתי פעולות וכעין הגורר קילשון על חול דעשה מעשה אחד, שפעל כמה פעולות. ודלא כדבנידון דידן גבי צידת הצבי, דצידת הצבי ושמירת הבית מתיחסים לחלק של התוצאות (ולא לחלק של הפעולות), דהרי לא פעל בגוף הצבי ובגוף חפצי הבית שום פעולה, דמה שפעל זה רק פעולה שהיא סגירת הדלת וממנה יצאו שתי התוצאות, שהם שמירת הבית וצידת הצבי כנ"ל. ואע"פ שהצידה נעישת בדרך של גרמא, וא"כ לכאורה סגירת הדלת זה ממש פעולה של צידה, מ"מ זה לא נחשב פעולה בידים אלא שהתורה חייבה באופן זה.

ועיין דלכאורה קשה לביאור זה מהקוצץ בהרת במקום מילה (שבת קלג), שהרי גם שם זה פעולה אחת, ומוכח שם בסוגיא שאפילו בדלא מתכוין וכ"ש במתכוין ממש לקציצת הבהרת אסור לר"ש. ומילה בדרך כלל מותרת היא בשבת, אז למה לא יהיה מותר גם בלי הפסוק, שנלמד שהמעשה מתיחס רק למילה ונראה לקציצת הבהרת כאילו נעשתה ממילא.

ובזה שמעתי לישב שני ישובים, והם:

ישוב א- דאפשר שהחזון יחזקאל לא ס"ל להתיר כנ"ל, אלא במקום שניכר שהמלאכה היא מלאכת התר ושהאיסור לא ניכר בעשיתה, ופה קציצת הבהרת ניכרת היא.

ישוב ב- דאפשר שהחזון יחזקאל לא ס"ל להתיר אלא במלאכות שבת, ולא בשאר איסורים. ולקמן נבאר בע"ה דהגדר של מלאכות שבת שונה הוא מהגדר של שאר האיסורים, בלי קשר לדין מחשבת שבאיסורי שבת. . ואפשר שכך נראה גם ממה דתירץ את הקושיא הנ"ל מכיסוי כוורת, דכיסוי כוורת להגן עליה וכיסוי כוורת לצוד בתוכה זה שני מעשים שונים.

ז. ר' ישראל מאיר הכהן מרדין ע"ה, (במחנה ישראל פרק לא) הובא בהאיר יוסף ל"ט מלאכות, מלאכת צד סי' נו וסי' נח. , ביאר להאי היתרא דהרשב"א, מדין ריבוי בשיעורים, שהותר מהתורה ופה הותר אפילו מדרבנן.

וראיתי להאיר יוסף (סי' נח), דהקשה עליו וכתב שכן הקשה המנחת שלמה סי' ו. , שצ"ב מה שייך לדון את הצידה כריבוי לשמירת הבית, והרי הצידה ושמירת הבית שני דברים שונים הם, בדומה להמבשל בקדרה אחת דבר שכבר נתבשל שאין בו בישול אחר בישול, עם דבר שלא נתבשל מעולם שודאי לא שייך ללמוד דיש בזה התר מצד ריבוי בשיעור, אלא פשוט שנחשב מחלל שבת מהתורה. וצ"ע עיין בישועות יעקב (או"ח סי' שטז ס"ק ה), כתב עוד ביאור להרשב"א. ולענ"ד קשה עליו מהפותח דלת כנגד המדורה (שבת קכ:) וצ"ב. וכן במנוחת אהבה [ח"ג פי"ז הגהה 27 (הוזכר באשמרה שבת)], איתא ביאור נוסף. עי"ש.

ויש לעיין לדעת הראשונים דהביא המנחת חינוך מצוה י"ח ס"ק ד', דמצוה לנעול דלת על בכור בזמן הזה, אם לדעת הרשב"א יהיה מותר בשבת, או דכיון דהוי מצוה יש חשיבות לצידה בפני עצמה.

בהבנת השלטי גיבורים ברשב"א

הנה חזינן דהשלטי גיבורים (דף לח. מדפי הרי"ף אות ג), כתב בביאור דברי הרשב"א הנ"ל, וז"ל, "והשתא לדברי הרשב"א נמצינו למדין דאע"ג דקי"ל דפ"ר אסור היינו דוקא שבאותו מעשה דעביד הפ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפ"ר שעושה עושה ג"כ דבר התר עמו ויתכוין גם לדבר היתר אז אפי' עביד פ"ר ומכוין גם לו שרי". ע"כ. ופשוט דאי אפשר ללומדו כפשוטו, שהרי בכל דשא"מ בפ"ר כוונת עושה הפעולה להתר היא ובכל זאת אסור, ופה עוד נתכוון גם להאיסור כך הקשו כמה אחרונים, ובניהם חדושי ר"ש שקופ (כתובות סי' ד סעי' ב). .

ושמעתי דעדיף ללמוד בהש"ג שהוא למד בהרשב"א כעין הכלכלת שבת הביאור הראשון שכתבנו לעיל בהרשב"א. ועיין, דהכלכלת שבת ס"ל, דהרשב"א איירי אפילו בשאר איסורים, ושמעתי שעדיף ללמוד בהש"ג, דהוא איירי רק באיסורי שבת. (ולקמן יבואר בע"ה שהעדיפות ללמוד כך, היא כדי שיובן מה דהש"ג כתב בשלהי דבריו, שיש לדבריו הוכחה מדברי הרשב"א, ושק"ו הם דבריו מדבריו). , ולפי"ז כך שיעור דברי הש"ג. והשתא לדברי הרשב"א נמצינו למדין דאע"ג דפ"ר אסור, היינו דווקא שבאותו מעשה דעביד הפ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר ששמו כשם האיסור עמו. אבל אם באותו הפ"ר שעושה, עושה ג"כ דבר היתר ששמו כשם האיסור עימו או שם הפעולה או שם המלאכה. עיין לעיל, שהבאנו לספק בדעת הכלכלת שבת בזה. , ויתכוין גם לדבר היתר, אז אפי' עביד פ"ר ומכוין גם לו שרי דפתיחא התר באיסור. ובאמת כי קולא היא זו. ע"כ.

וא"כ כבר לא קשה מכל דשא"מ כנ"ל, דהרי לא התיר בדעת הרשב"א אלא במקום דשם האיסור כשם ההתר, דבזה פתיחא ההתר בהאיסור, ולכן זה לא נכלל בכלל מלאכה שהתורה אסרה בשבת.

בדעת הש"ג בגדר של פ"ר

הש"ג כתב בהמשך דבריו שהבאנו לעיל את הלה"ז, "ואני כתבתי בחדושי דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אז אפי' עביד אותו מעשה אפי' בפ"ר שרי כי לא מתכוין לעשות בפ"ר והארכתי שם ומדברי הרשב"א סיוע גדול לדברי כי ק"ו הם דברי מדבריו". עכ"ל.

וראיתי שני ביאורים בדברי הש"ג הנ"ל, ואלו הם:

ביאור א- מרכבת המשנה ועוד מרכה"מ נמצא בפ"א מהל' שבת הל' א, וכ"כ גם בישועות יעקב (סי' שטז ס"ק ה), הובאו ביבי"א (חלק ד סי' לה ס"ק יג), עי"ש שהביא עוד אחרונים דס"ל הכי. , למדו בהבנת הש"ג, דכל מעשה שאפשר להגיע לתכליתו הסופית בלי שהאיסור ייעשה, אפילו אם כרגע עושה אותו באופן שהאיסור ייעשה בודאות גמורה מותר, כי זה נחשב דשא"מ בלא פ"ר. שרק באופן שא"א להגיע לתכלית הסופית ז"א תכליתו הרחוקה, כגון האכלת הגדי בהתולש עולשין להאכילו. והתכלית הקרובה בזה היא שהעולשין יהיו תלושים. (נכתב בעזרת הנת"ש). בלי עשית האיסור, זה נחשב פ"ר.

ביאור ב- החוט שני שבת כרך א-ב, בקונטרס מ"מ דשם, (סי' ט). למד בהבנת הש"ג, דכל מעשה שאפשר לעשותו בשני אופנים, שבאחד מהם זה פ"ר להאיסור ובשני לא, מותר לעשותו בלי לדקדק לעשות דווקא באופן שזה לא פ"ר ועיין שלביאור זה, פירוש מה שכתב הש"ג, "כי לא מתכוין לעשות בפ"ר", זה, שמותר בתנאי שלא יתכוין לעשות באופן שזה פ"ר להאיסור. ולביאור הראשון שמעתי שהפירוש זה, שמותר בתנאי שלא יתכוין להאיסור. ודו"ק שלא קשה דזה מילתא דפשיטא, דהרי הרשב"א המובא לעיל בהש"ג, ס"ל דמותר אפילו במתכיון ממש, באופנים מסוימים כנ"ל.

ומה שכתבתי לגבי הפשט של חוט שני, דהש"ג איירי במעשה שאפשר לעשותו בשני אופנים, זה בין במעשה המתמשך הכולל בתוכו כמה פעולות כגון המזלף יין ע"ג המזבח, (עיין לקמן בסמוך). ובין במעשה הכולל רק פעולה אחת, כגון הגורר מיטה וכדו' בשיש לפניו שני אפנים לגרור, שזה מעשה אחד הכולל רק פעולה אחת בלבד. (כך מבואר בחוט שני הנ"ל, עי"ש). .

וראיתי עוד, שגם מרכבת המשנה וגם החוט שני, כתבו דרש"י בזבחים (צא:) גבי המזלף ס"ל כהש"ג. וז"ל רש"י שם, "וא"ת פ"ר ולא ימות הוא אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דשא"מ הוא". עכ"ל. וביאור דברי רש"י ישתנה לפי ההבנות דלעיל שלמרכבת המשנה ודעימיה ביאור דבריו הוא, דאפשר אפילו להתכווין לזלף בטיפין גדולות כי אפשר לזלף בקטנות, ולחוט שני ביאור דבריו הוא, דאפשר לזלף בלי לדקדק לזלף דווקא בקטנות. .

ובביאור דברי הש"ג ראיתי לאחרונים שכתבו, שהוא דן בגדר של "פסיק רישא". דהרי התורה לא אסרה בדלא נתכוין להאיסור, אלא בפ"ר. דבזה נחשב מתכוין, ולכן אסרה בזה. ולהבנת מרכה"מ ודעימיה בהש"ג, לא יחשב פ"ר רק בשלא יהיה אפשר בשום אופן להגיע לתכליתו הסופית של עושה הפעולה בלי שהאיסור יעשה. ולהבנת החוט שני, אם מתכוין לעשות באופן שגורם אפילו רק כרגע להאיסור להעשות, זה כבר נחשב פ"ר. דס"ל דהש"ג איירי (ואמר שזה לא פ"ר ושרי), במקרה שעושה מעשה שאפשר לעשותו בשני אופנים שבאחד מהם זה פ"ר ובשני לא, ושבזה התיר לעשות בלי לדקדק לעשות דווקא באופן שזה לא פ"ר, כי בזה זה לא נחשב פ"ר, כנ"ל.

וא"כ יוצא דלהבנת החוט שני בש"ג, דברי הש"ג יותר קרובים לדברי החולקים עליו מלהבנת מרכה"מ ודעימיה. ולכן נראה שפירושו יותר פשוט הוא, דתפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת. ועיין במרכה"מ שהוכרח ללמוד כנ"ל, כדי לישב את הרמב"ם דלכאורה קשה (וכן הקשה מרכה"מ), למה הרמב"ם (בפ' ח מהל' שבת הל' ה), השמיט גבי התולש עולשין, את מה דהש"ס (שבת קג.), העמיד דאיירי בתולש בקרקע של חברו. ועוד הא דהשמיט (בפ' ח מהל' לולב הל' ה, עי"ש היטב), גבי מיעוט ענבי ההדס, דאיירי בדאית ליה הדס אחר, (עיין סוכה דף לג). ועוד גבי הפשט קורבן הפסח, עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ק"פ הל' יד ובלחם משנה שם), דהשמיט את מה שמבואר בש"ס (שבת קיז), דבשבת צריך להוציא את הק"פ מעורו בברזי. כך הקשה מרכה"מ כנ"ל, והעיר דהחוט המשולש לא במהרה ינתק. ועי"ש דתירץ את הקושיות באומרו, דהרמב"ם ס"ל כהש"ג, והשמיט את כל הנ"ל, דבאמת סובר דזה לא פ"ר, דאפילו אם כרגע עושה באופן שזה כן גורר את האיסור בהכרח, שרי. כנ"ל.

והעיר לי הרב אליהו רודה שליט"א, דהדברים צ"ב, מהא דאיתא בכסף משנה (פ"א ה"ז) בשם ר' אברהם ע"ה בשם אביו (הרמב"ם ע"ה), דכתב כדוגמא לפ"ר סוגר דלת ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, דלהש"ג אליבא דמרכבה"מ פשוט דזה לא נחשב פ"ר כלל, ומרכבה"מ ביסס את דבריו מהרמב"ם כנ"ל. ואע"פ שאפשר לומר בדוחק דמכיוון דנקט דוגמא בעלמא לדשא"מ, נקט לשון של פ"ר, במקום דבר שאין מתכוון בלא פ"ר.עי"ש, דזה קשה בלשון. וצ"ע. . ועי"ש עוד, שישב מה דלכאורה קשה להבנתו, (כמבואר הגהה כאן) דהוקשה למרכה"מ, דלדבריו בהש"ג וברמב"ם, צ"ע איך בהתולש עולשין לא צריך שיתלוש דווקא מהקרקע של חברו כדי שלא יתחייב כבר מכל שהוא, והרי מבואר בש"ס (שבת קג.) דצריך. וכן כההיא גוונא הוקשה לו, גם ממיעוט ענבי ההדס, ומהפשט קורבן הפסח (עיין לעיל). ובזה תירץ דבאמת אם היה כתוב בגמ' גבי התולש עולשין, דלעולם איירי בתולש בקרקע של חברו (עי"ש שביאר שלגבי חברו זה קילקול) אז באמת פירושו היה, שצריך ליתלוש דווקא משם, אבל בגמ' כתוב "לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה". ופירושו הוא, דלעולם אפילו משלו מותר לו לתלוש, דאפשר לו משל חברו (או שיקח מהתלוש), דכל שאפשר לו להגיע לתכליתו הסופית (כגון האכלת הגדי), בלי שהאיסור יעשה זה לא חשיב פ"ר, כנ"ל. וכן גבי מיעוט ענבי ההדס, עי"ש, דהביא שאע"פ שיש מי שגורס דלעולם איירי בדאית ליה הושענא אחרת, מ"מ יש גם מי דגורס (רש"י, ותוס' ביומא ובשבת קג) "לא צריכא", וביאורו כנ"ל. וכן הביאור גם גבי הפשטת קורבן הפסח. וא"כ כבר לא יקשה על הש"ג והרמב"ם, אליבא דמרכה"מ ודעימיה מידי.

ולהבנת החוט שני שהבאנו לעיל, עיין דצריך לישב את שלושת הקושיות (על הרמב"ם), כל אחת בפני עצמה, ואכהמ"ל. .

ועתה נבוא לבאר בע"ה מה דהוגד לי וראיתי שעוד אחד מהאחרונים הקשה כך, ונשאר בקושיא. , דלכאורה קשה מה דהשלטי גיבורים כתב בשלהי דבריו, שיש לדבריו סיוע גדול מדברי הרשב"א ושק"ו הם דבריו מדבריו, דמה סיוע איכא לגדר של פ"ר מהרשב"א דסובר להתיר אפילו בדמתכוין ממש להאיסור. ובזה שמעתי לישב, שחוץ מזה שהקל ביותר ללמוד בהש"ג זה ככלכלת שבת כמושנ"ת, (עיין לעיל בביאור הראשון שכתבנו בישוב שיטת הרשב"א, דביארנו דס"ל דהרשב"א התיר רק במקום שנתכוין גם לההתר וגם להאיסור ובשההתר פתיחה בהאיסור, שזה בשיש להם את אותו השם). צריך ללמוד בו גם, שלמד ברשב"א דהתיר בזה, כי זה לא מלאכה ממלאכות שבת שהתורה כתבה לגביהם "לא תעשה כל מלאכה", ולמד שבאיסורי שבת החיוב בדשא"מ בפ"ר הוא מחמת זה, שכל האיסור נעשה בפ"ר המעשה שעשה מוגדר "מלאכה" (דלא כקובץ שיעורים כתובות אות יח, ודלא כאחרים), אלא דחשיב מלאכה ממש. ועכשיו מובן איך נסתייעו דבריו מדברי הרשב"א וגם איך ק"ו הם דבריו מדבריו, דהרי פשוט דאם במקרה שנתכוין להדיא גם להאיסור זה לא מוגדר מלאכה, אז ק"ו דבמקום שלא נתכוין שלא יוגדר מלאכה. דהיה פשוט להש"ג שבשביל להגדיר מעשה "מלאכה", צריך שבכל אופן, הוא יגרור את האיסור. דכל שהוא לא גורר את האיסור בהכרח למרכה"מ, אפילו אם כרגע גורם, כל שאפשר להגיע לתכלית עשיתו בלי שיגרום, זה לא נחשב גורם בהכרח. ולחוט שני, בשיש לפניו שתי דרכים ובאחת מהם זה פ"ר להאיסור ובשניה לא, כל שעושה בלי לדקדק, זה לא נחשב גורם בהכרח להאיסור, ושרי, כנ"ל. אי אפשר להגדרו "מלאכה". ודו"ק, שביאור זה בהש"ג אינו שונה מהכלכלת שבת, אלא בזה דהכלכלת שבת למד דהש"ג איירי גם בשאר איסורים, ולביאור זה הוא איירי רק באיסורי שבת. ועיין שבשאר איסורים קשה מאוד ללמוד שאע"פ שעושה את האיסור זה לא יחשב איסור, דס"ס האיסור נעשה. אבל באיסורי שבת שגדריהם שונה הוא משאר האיסורים (עיין בהערה שמעתי דהגדר של מלאכות שבת שונה משאר האיסורים (חוץ מדין מחשבת שבאיסורי שבת), ולגבי זה נאמר לי לעיין בין היתר, ברמב"ם (פ' ט מהל' שבת הל' ה), דכתב, שבמקרה שאחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד את הקדרה וכו', כולם חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל. (עיין ברש"י ביצה דף לד, שחולק). וברמב"ם (פ' י מהל' שבת הל' ט), דכתב, שהמותח חוט של תפירה בשבת חייב, בגלל שעשה דבר מצרכי התפירה. ובשאר איסורים ודאי שלא אמרינן כך. ), הסיוע והק"ו מובנים הם, שהרי אם בדנתכוין להאיסור כל שפתיחא בו התר זה לא מוגדר מלאכה, אז כ"ש שבאינו מתכוין ודשאפשר להגיע לתכליתו הסופית בלי האיסור (או שלא ברור שהאיסור יעשה), שזה לא יוגדר מלאכה, כנ"ל ואע"פ דלדברנו לכאורה הק"ו ק"ו פירכא הוא, דהרי בנידון דהרשב"א זה לא מוגדר מלאכה כי פתיחא התר באיסור, ובנידון דידן אין פתיחא בהתר, ואם זה פ"ר אז המעשה שעשה זה מלאכה שלמה, מ"מ צ"ל דהיה פשוט להש"ג דהדברים ק"ו הם, וזה ע"פ מה שכתבנו לעיל, שהחיוב בדשא"מ בפ"ר דנח"ל להש"ג, הוא מחמת זה שבזה, המעשה שעשה נחשב מלאכה ממש, וא"כ פשוט, דהרבה יותר קל ללמוד שיחשב מלאכה בדנתכוין לה ובכשהיא נעשית בודאות (אע"פ שפתיחה בה התר), מאשר בשלא נתכוין ובכשהיא לא נעשית בהכרח בכל מקרה. .

בענין אם הראשונים פליגי על הש"ג או לא

הנה פשוט דאם נלמד בש"ג, כמו שלמדו בו רוב האחרונים, דבמה שהוא כתב כל מעשה שאפשר לעשותו זולת הפ"ר, הוא התכוין לומר, כל מעשה שאפשר להגיע לתכליתו הסופית בלי שהאיסור יעשה, ואפילו אם כרגע עשה אותו באופן שהאיסור יעשה בודאות זה לא נחשב פ"ר, אז, (בין אם נלמד בו דהוא איירי בכל האיסורים ובין אם נלמד בו דהוא איירי רק באיסורי שבת), פשוט דהראשונים פליגי עליו. דהרי הראשונים הבינו דגם במעשה שאפשר להגיע לתכליתו הסופית בלי האיסור, מ"מ אסור לעשותו באופן שהאיסור נעשה בודאות. עיין בראשונים על מה דאיתא בש"ס גבי התולשן עולשין כו' (שבת קג.), דקעביד בארעא דחבריה, שהבינו שאם תולש משלו חייב, אע"פ שאפשר לו (דרך משל), להאכיל את הגדי מהתלוש. ועיין נמי בסוכה (דף לג:), גבי מיעוט ענבי ההדס, דהש"ס העמיד בדאיירי בדאית ליה הושענא אחריתי. וגבי הפשט קורבן הפסח דבשבת (דף קיז.), דהעמיד דווקא בדשקיל בברזי (להבנת הראשונים).

ואם נלמד בהש"ג כחוט השני, דבמה שהוא כתב כל מעשה שאפשר לעשותו זולת הפ"ר, הוא דיבר דווקא במעשה שאפשר לעשותו בשני אופנים, ובזה אמר שאפשר לעשותו בלי לדקדק, אז אם לא נשווה את דברי הש"ג לדברי רש"י בזבחים דף צא (כחוט שני שהשווה אותם), נוכל ללמוד שאע"פ דהש"ג איירי גם בשאר איסורים, הראשונים לא פליגי עליו ואם נלמד דס"ל להש"ג כרש"י בזבחים, אז ממילא יצא דהראשונים דפליגי על רש"י דשם, פליגי גם עליו. (עיין באשמרה שבת, חלק א פרק ג סעי' ח אות ג). והעירו לי דקשה ללמוד דהש"ג סובר כרש"י, דמרש"י ד"ה דשקיל לה בברזי (שבת קיז.), משמע דהוא לא סובר כהש"ג, וכן מרש"י ד"ה לא צריכא וכו' (סוכה לג:), רואים כך. . ואם נלמד בהש"ג כפשט ששמעתי, דהש"ג איירי רק באיסורי שבת, פשוט דנוכל ללמוד דלא פליגי עליו, דאם הש"ג אירי רק באיסורי שבת אי אפשר להשוותו לרש"י בזבחים, (דרש"י איירי בשאר איסורים, כיבוי אש המזבח), וממילא לא מוכרח שמי שחולק על רש"י חולק גם על הש"ג, וא"כ נראה שאין ראיה דהראשונים פליגי עליו.

סי' י - בשיטת רש"י בסוגיא דחילזון (דבשבת עה.)

א. דלרש"י "המתעסק" דפה זה מתעסק ממש ולא דשא"מ

עיין בגמ' (שבת עה.), דכתבה וז"ל, "ת"ר הצד חילזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת, ר' יהודה אומר חייב שתים וכו'.

וליחייב נמי משום נטילת נשמה, אמר ר' יוחנן שפצעו מת, רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. (פרש"י וז"ל, "כלומר לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר, ולא הויא מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות"). והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו, מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות. שאני הכא, דכמה דאית ביה נשמה, טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה.(ופירש וז"ל, "טפי ניחא ליה. שדם החי טוב מדם המת, וכיון דכל עצמו מתכיון וטורח לשומרו שלא ימות בידו, אפי' מת אין כאן אלא מתעסק. וכי מודה ר' שמעון, במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי, ומיהו איכווני לא מיכוין"). עכ"ל.

והתוס' בד"ה מתעסק דשם, כתבו וז"ל, "האי מתעסק לאו דווקא דהא מתעסק בחבורה חייב לר"ש דאמר בס"פ ספק אכל (כריתות יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וטעמא כדיליף בהאורג (לקמן קו.) מדאיצריך למישרי מילה מכלל דמקלקל בחבורה חייב ולא חיישינן למלאכת מחשבת דמקלקל דעלמא לא מפטר אלא משום מלאכת מחשבת כדאמר בספ"ק דחגיגה (דף י:) ומתעסק דהכא היינו דשא"מ כיון דאין מתכוין כלל למלאכה מותר אפי' בחבורה אע"פ דלא בעי מלאכת מחשבת כמו בכל איסורים שבתורה דלא שייך בהן מ"מ ושרו אין מתכוין וכו'". עכ"ל. אלמא דהתוס' מכח קושיתם הנ"ל, דחקו בלשון הגמ', וכתבו דבמה דהיא כתבה מתעסק, היא התכוונה לדבר שא"מ ולא למתעסק.

ועיין במגיני שלמה על הסוגיא (הוזכר בש"ס שוטנשטין כאן), דכתב, דרש"י למד שהמתעסק דפה, זה מתעסק ממש ולא דשא"מ. וראיתו היא מהא דרש"י כתב בד"ה מתעסק הוא, דהפטור בהמתעסק דפה, מצד מ"מ הוא, וההתר בדשא"מ (בפשטות) לא מצד החיסרון במחשבת הוא, כמבואר בהתוס' הנ"ל. ומצאתי, דגם המאירי למד (בפשט אחד שלו), דהמתעסק דכאן, זה מתעסק ממש. וזה בסיבת הא דפה, הוא לא לא מתכוין, אלא הוא מתכוין לההפך מהאיסור, ולכן זה כבר יצא מהגדר של אינו מתכוין ונכנס לגדר של מתעסק. וכך גם מסתבר, שהרי פה (לרש"י ולמאירי), הוא באמת לא לא מתכוין, אלא מתכוין ההפך מהמלאכה והרי כל האיסור או החיוב בדשא"מ, זה בגלל דחשיב כמתכוין, (כמבואר בתוד"ה הני מילי דביומא לד:- לה.), ופה הוא נתכוין להדיא לההפך (לרש"י), ולכן ניחא הא דזה חשיב מתעסק ולא דשא"מ, כנ"ל.

ועיין, דמזה דהש"ס בסוגיין תירץ את קושית המקשן בהקדמת הלשון "שאני הכא", שלא כמו בשאר המקומות (עיין בשבת קג. ובשבת קיז. ובסוכה לג:), מדוייק דהמתעסק דפה זה מתעסק ממש ולא דשא"מ.

ובתחילה חשבתי ללמוד, שעד שלא תהיה כוונת עושה הפעולה גדולה לההפך מהמלאכה, זה לא יחשב מתעסק. וחשבתי ללמוד כך, כי רש"י כתב שכל עצמו של פוצע החילזון מתכוין וטורח לשמור שלא ימות, ולכן אם מת זה נחשב מתעסק. אבל אחרי שראיתי שמדוייק בלשון רש"י ובלשון המאירי הנ"ל בסמוך, (ברש"י ממה דכתב בסוף ד"ה טפי, "וכי מודה ר"ש במידי דלא אכפ"ל אי מיתרמי ומיהו איכווני לא מיכוון ". ובהמאירי במיוחד ממה דכתב "ולא אמרו מודה ר"ש בפ"ר אלא במקום שאע"פ שאינו מתכוין למלאכה הנמשכת ממעשיו מ"מ אינו מתכוין להופכה אבל זה שהוא מתכוין , אין בה דין פ"ר".) שבכל כוונה לההפך סגי להחשיבו מתעסק, נראה שיותר נכון ללמוד דמה דרש"י והמאירי כתבו שכל עצמו וכו', זה בגלל שידעו שכך היא המציאות בפציעת החילזון, אבל באמת בכוונה רגילה לההפך מהמלאכה סגי להחשיבו למתעסק. כנ"ל.

והתוס' דפליגי ארש"י, בפשטות ס"ל, דפוצע החילזון לא מתכוין שיחיה אלא רק נח"ל שיחיה, דלשיטתם המתעסק דכאן פירושו דשא"מ. וכן גם מדוייק מלשון תוס' הרא"ש בסוגיין, דכתב בד"ה מתעסק, וז"ל, "דמתעסק דהכא היינו דשא"מ, אבל מתעסק דהתם מתכוין הוא , אלא שמתעסק בהתר ועלה בידו דבר איסור". ע"כ, עי"ש. . וז"ל של המאירי בסוגיין בד"ה הצד חילזון וכו', "וכן אינו חייב על נטילת נשמה שממיתו בפציעתו, שמתעסק הוא אצל נטילת נשמה, ואין זו מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות. ואע"פ שפסיק רישיה הוא, מ"מ אין נוח לו במלאכה זו הנמשכת מפציעתו, ר"ל אדרבא נוח היה לו שיחיה וכל עצמו רוצה בקיומו כדי שתהא מראית הדם צלולה יותר, ונמצא שהוא מתכוין בהוצאת דמו שלא ימות אלו היה אפשר, ולא אמרו מודה ר"ש בפ"ר אלא במקום שאע"פ שאינו מתכוין למלאכה הנמשכת ממעשיו מ"מ אינו מתכוין להופכה, אבל זה שהוא מתכוין אין כאן דין פ"ר". עכ"ל הצריך לעניננו. וכ"כ רש"י וז"ל, "וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו, אפי' מת אין כאן אלא מתעסק". ע"כ. ועיין עוד לעיל, שהבאנו דרש"י כתב בד"ה מתעסק הוא, "הוי מתעסק בדבר אחר ולא הויא מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות" אפשר דרש"י כתב מתעסק בדבר אחר, כי ס"ל שיש שני דמים לחילזון, (כמו שכתבו תוד"ה כי היכי, בסוגיין). ומה דכתב שאינו מתכוין שימות, זה כי לא נתכוין שיצא הדם שבו תלויים חייו של החילזון, אלא לדם הצבע. . עכ"ל. וא"כ נראה דרש"י סובר כמאירי הנ"ל, דהמתעסק דפה, מתעסק ממש הוא ולא דשא"מ וכן כתב, המגיני שלמה בדעתו. וראיתי בחידושי הרמב"ן כאן, בד"ה תנו רבנן הצד וכו', דכתב וז"ל, "והא דאמרי' שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלח ציבעיה, ופירש רש"י ז"ל שהוא טורח לשמרו שלא ימות. פי' לפירושו, והוא פוצעו בדרך שאפשר שלא ימות. ואם מת לא נעשה מחשבתו, והיינו דקרינן לי' מתעסק". ע"כ. ועיין בהריטב"א דכאן בד"ה והא אביי ורבא וכו' שאני הכא וכו', דלמד בהרמב"ן, דלרש"י המתעסק דפה זה דשא"מ בלא פ"ר, (הוזכר בהמגיה על הרמב"ן בהוצאת הרשלר). ועי"ש בהגהה, דהקשה, דאם איירי בדלא פ"ר, אז יקשה מה דרש"י כתב (בד"ה מתעסק הוא וכו'), דר"ש מודה במידי דלא אכפת ליה, שהרי בדלא פ"ר, ר"ש לא מודה.

ולקמן יתבאר בע"ה, דהרמב"ן הוכרח לדחוק ולהסביר פה בדעת רש"י, דהמתעסק, זה דשא"מ ולא מתעסק ממש. דהוא למד בשיטת רש"י בסוגיא דחובל ומבעיר (שבת קו.), שלא צריך צורך לגוף הקילקול בחבורה ובהבערה. [עיין בחידושי הרמב"ן שם, בד"ה כל המקלקלין פטורין וכו', שהקשה על רש"י בזה"ל, "עוד דלר"ש אפילו בחובל ומבעיר בעי' שתהא המלאכה צריכה לגופה כדאמרינן בפרק כלל גדול, (עיין פה בהגהה, בהוצאת הרשלר, שציין לדף עג: וכתב לעיין בדף עה. ובתוס' ד"ה טפי בסוגיין), ובשלהי כל כתבי גבי חמישה נהרגין בשבת וכו'. ובפרק אלו הן הנחנקין אמרי', והא דתנן מחט של יד ליטל בה את הקוץ, ליחוש דילמא חביל בי', ומתרץ התם וכו'. אי לר"ש מלאכה שא"צ לגופה היא ופטור עלי', אלמא לר"ש מלאכה שא"צ לגופה בחבורה פטור". עכ"ל קושיא זו. ועי"ש שלא ישב את רש"י. מקושיא זו]. ולכן הוא לא יכול לישב את סתירת הסוגיות מכריתות (יט:) לסוגיין, (הסתירה המוזכרת בלשון התוס' הנ"ל), כמו שניישב לקמן בע"ה. אבל לדברי לשון הזהב (שנביא לקמן בע"ה), דלמד דלדעת רש"י, גם בחובל ומבעיר צריך את צורך גוף הקילקול. אפשר ללמוד כפשטות דברי רש"י, דהמתעסק דפה זה מתעסק ממש, ולא יקשה מה שהקשה הרמב"ן על רש"י כנ"ל, ולא מהגמ' בכריתות. ולקמן יבואר בע"ה. .

ב. בביאור למה לרש"י לא קשה מה שהוקשה להתוס' מכריתות (דף יט:)

ואל תתמה איך רש"י למד שהמתעסק דפה זה מתעסק ממש, והרי התוס' הנ"ל הקשו שמהגמ' בכריתות (דף יט:) מוכח דהמתעסק בחבורה חייב שים לב, דשם זה גם דברי רבא. . דלרש"י יש דרך אחרת בלימוד הסוגיא דחובל ומבעיר (שבת קו.), עיין בפרוש רש"י דשם, ובדברי רש"י שבסנהדרין (פד:) דכתב בד"ה מקלקל הוא וז"ל, "וכל המקלקלין פטורין בחלול שבת דמלאכת מחשבת כתיב, ואין מחייב אמקלקל אלא רבי שמעון, ומקלקל בחבורה רבי שמעון נמי לא מחייב אלא במתכוון לכך דהוי צריך לחבלה, אבל הנוטל קוץ אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל". עכ"ל. אלמא דס"ל לרש"י שהכוונה לחבלה (הצורך לחבלה), זה נחשב הצורך בגוף מלאכת הקילקול, ובלי צורך זה לא מתחייבים בחובל ומבעיר, שצריכות לגופה צריך כן אמר לי מו"ר ר' יגאל דאלאל שליט"א, בשם לשון הזהב. וז"ל של לה"ז (שבת קו.), "אמנם אחרי העיון נ"ל ברור שרש"י בעצמו מתרצו בלשונו כאן ושם, שהרי כתב כאן, כיון שמקלקל הוא אצל עצים ומה שמתקן אצל אחרים הוי א"צ לגופא, אלא ודאי מקלקל בהבערה חייב וכו'. לאו למימרא לכך חייב אפי' א"צ לגופא, אלא ה"ק אם מקלקל בהבערה פטור, א"כ אין אתה יכול לחייבו אגוף הבערה דהא הוא מקלקל הוא, רק התיקון שאצל אחרים הוי מלאכה שא"צ לגופא אבל אי מקלקל בהבערה חייב והוא צריך להבערה מאיזה שיש לו, הוי צריכה לגופא. הגע בעצמך, אם הי' מתקן בהבערה ומכוין להבעיר כגון בהבערת פחמין הוי צריכה לגופא ודאי, ואם מקלקל כאן חייב הוי כמו מתקן, הוי שפיר צריכא לגופא. וכן בחבורה, מדייק שם רש"י גבי נטילת קוץ, כיון שברצונו לא יחבול, שאינו צריך רק ליטול הקוץ והוי כמו מוציא המת לקוברו, שא"צ לגוף המת וברצונו לא יהי' ועושה רק להציל. אבל היכא שברצונו חובל, א"כ צריך לגוף החבלה, ומקלקל בחבורה חייב בגזירת הכתוב והוי כמו מתקן ומחייב אגוף החבלה, הוי שפיר צריכה לגופא. וזה שמסיים כאן, אלא ודאי משום דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב וכו', לכך הוי מלאכה הצריכה לגופה, הוי שא"צ לכלבו ולאפרו, דזה אין מעלה ומוריד לר"ש, דאין אתה יכול לחייבו משום זה לר"ש, רק משום חבלה והבערה גופא, דניהוי צריכה לגופא. משא"כ לר"י דאית לי' מלאכה שאצל"ג חייב, שפיר י"'ל דמקלקל פטור אף בהו, וחיובו משום צריך לכלבו ולאפרו או לבשל ולמצוה. ודו"ק היטב, כי נ"ל ברור ונכון". עכ"ל.

ועיין ברשב"א וברמב"ן על הסוגיא (דשבת קו.), ותראה דלמדו ברש"י, דלא צריך צריכות לגוף המלאכה בחובל ומבעיר, והקשו עליו ונשארו בקושיה, ולפי דברי לשון הזהב לא יקשה.

וא"ת דלדברנו הנ"ל, ניחא הא דרש"י הסביר בסוגיין דפציעת החילזון נחשבת למתעסק בדבר אחר, דהוא רק הסביר את דברי רבא, אבל על רבא עצמו קשה, למה למד דזה מתעסק. והרי לכאורה היה מספיק שיאמר שלא צריך להקילקול. ובזה נראה לישב, דאע"פ דבאמת בדלא צריך להקילקול סגי לפוטרו, מ"מ רבא קושטא דמילתא קאמר, דדרך פוצעי החילזון לישתדל להשאירו חי כמה שאפשר, בשביל צלילות הצבע. (וכעין מה דכתבו תוס' הרא"ש והריטב"א, כדעת התוס' דכאן בסוגיין, גבי לא מתכוין ולא נח"ל, במקום לא אכפ"ל. עי"ש). . דכעין מה שהתיר רחמנא במילה אסור לנו בחובל, וההתר במילה הוא בשצריך את הצורך בגוף הקילקול. אבל שאר הפטורים מדין מחשבת, חייבים לדעת רש"י במקלקל בחבלה. וזה גם נלמד מדשרי רחמנא מילה, דהרי רחמנא התיר המילה, אע"פ שזה נחשב מהמקלקלים, שבדרך כלל פוטרים מצד החסרון במחשבת וז"ל רש"י (שבת קו.), "מדאיצריך קרא. וביום השמיני, ביום יתירא ואפ' בשבת, ומילה חובל הוא, מכלל דשאר מקלקלין בחבורה חייב". עכ"ל. .

וא"כ כבר לא יקשה לרש"י (מכריתות יט:), דשם איירי בשצריך את הקילקול (כביכול), דהרי צריך שהתינוק יהא מהול, ולכן אם זה לא היה דבר מצוה היה חייב, אע"פ שמל בדרך של מתעסק, שבדרך כלל פטור מצד החיסרון במחשבת. והפוצע חילזון, אין צריך לחבלה, דהרי הדם שהוא צריך, זה דם אחר מהדם שהנשמה תלויה בו, (כמבואר בתוד"ה כי הכי, בסוגיין בשם ר"ת), ולכן פטור.

ואם באנו לסכם ענין זה נאמר, דנחלקו רש"י והתוס' בישוב הסתירה, בין הסוגיא שבכריתות (דף יט:), לסוגיא שבשבת (עה.). דמהסוגיא שבכריתות רואים שהמתעסק בקילקול בחבורה חייב, ומהסוגיא דבשבת רואים שפטור. והתוס' בד"ה מתעסק (בשבת), תירצו שהמתעסק בסוגיא בשבת זה דשא"מ. וזאת כי הבינו דמדשרי רחמנא מילה התחדש שהחובל חייב, בלי לחשוש לפטור מחשבת כלל. עי"ש ועיין גם בתוד"ה טפי בסוגיין, דכתבו שצריכות לגוף המלאכה צריך גם בחובל. והוקשה להם מהא דמשמע בחגיגה (דף י:), דהפטור במלאכה שאצל"ג לר"ש מצד מחשבת הוא, ונשארו בקושיא.

ועיין עוד בתוד"ה הני מילי (יומא לד:), דמכח קושיא זו, הוכיחו שהפטור באצל"ג לא מדין מחשבת הוא, אלא מצד החוסר בדמיון למשכן. . ולרש"י, הסתירה מתורצת ע"פ דבריו הנ"ל בסנהדרין (פד:), דכתב דר"ש לא מחייב מקלקל בחבורה אלא בשנתכוון לקלקל, שבכך נחשב שצריך לגוף הקילקול. ובזה (שצריך לגוף הקילקול) חייב, גם אם זה לא נחשב מחשבת מצד אחר (מתעסק, כלאחר יד). וכל זה, ממילה, דשרי רחמנא אע"פ שלכאורה זה קילקול. והוא הדין למבעיר, שכל שצריך את ההבערה חייב, וכל שלא צריך פטור, כנ"ל. משרפה, דגבי בת כהן.

ג. בביאור למה לא קשה על שיטת רש"י, מלשון הגמ' והא אביי ורבא דאמרי וכו'

הנה לשיטת התוס' ודעימם, שלמדו שהמתעסק דפה זה דשא"מ, לא קשה מה דהמקשן הקשה, והא אביי ורבא וכו', אבל לרש"י דס"ל דהמתעסק דפה זה מתעסק ממש כנ"ל, צ"ב איך המקשן הקשה דר"ש מודה בפ"ר, והרי פה מדובר בפטור מצד מתעסק ולא מצד דשא"מ. והקושיא דר"ש מודה בפ"ר, שייכת בנסיון להתיר מצד דשא"מ, ולא מצד מתעסק וז"ל החוט שני, (שבת כרך א-ב, בקונטרס מ"מ, דף קעו בשער הציון, אות מא), "ודע דכל מקום דאמרינן בסתמא היכא דהוי פ"ר חייב, היינו כשדנים לפטור מדין אינו מתכוין, ובזה אמרינן דבכה"ג שהוא פ"ר חייב". עכ"ל הצריך לעניננו. .

וחשבנו בע"ה שתי דרכים בישוב זאת, והם:

דרך א - דהמקשן דהקשה לרבא דר"ש מודה בפ"ר, לא ידע את המציאות שפוצע החילזון מתכוין ממש שיחיה, ולכן הקשה דזה דשא"מ בפ"ר דמודי ביה ר"ש. ורבא חדית ליה, שהוא מתכוין ממש שיחיה, ולכן זה לא דשא"מ אלא מתעסק כך למד חברי הרב אליהו רודה שליט"א. . (עיין ברש"י ד"ה טפי נח"ל) ולצד זה נראה ללמוד, דהמקשן דשתק, שתק, כי גם הוא ס"ל שבמתכוין הפוך מהמלאכה זה נחשב מתעסק, שהרי רק לא ידע את המציאות, ולכן לאחר שהודיעו לו את המציאות שתק.

וקצת קשה, דאם התרצן בא לחדש למקשן, שהמציאות בפציעת החילזון, זה, שהפוצעו מתכוין ממש לההפך מהמלאכה, אז זה קצת חסר מן הספר, דהרי לא אמר לו שמתכוין, אלא אמר לו שלא נח"ל. ונראה דצ"ל בדוחק, שהתרצן הבין שהמקשן חשב, שנוח או שלא אכפת לפוצע החילזון שהוא ימות, ולכן חשב שזה דשא"מ. ולכן אמר לו, שלא נח"ל שימות, ויתכוין שהוא יבין מזה שהוא מתכוין ממש לההפך מהמלאכה. .

דרך ב- שאע"פ שהמקשן ידע את המציאות, שפוצע החילזון לא לא מתכוין, אלא מתכוין שיחיה. בכל זאת הקשה דמודה ר"ש בדשא"מ בפ"ר, כי ס"ל דגם בדנתכוין לההפך מהמלאכה, זה נחשב דשא"מ ולא מתעסק והתרצן ענה לו, שבמתכוין לההפך מהמלאכה, זה נחשב מתעסק ולא דשא"מ. (עיין ברש"י ד"ה טפי נח"ל הנ"ל).

ולכאורה לצד זה קשה, שאם המקשן ידע את המציאות ומה שחלק זה בלימוד הדברים, אז למה ענה לו התרצן בזה"ל, "שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי נח"ל כי היכי דליציל ציבעיה", דמשמע מזה דחידש לו את המציאות, והרי את זה הוא (המקשן) כבר ידע, ולא חלקו בזה כלל. ובזה נראה שאפשר ללמוד בשני דרכים, והם, או שהתרצן אמר למקשן את המציאות בשביל שיבין שהוא חולק עליו בלימוד הדבר. (ועל זה קשה, שתפס הטפל ועזב העיקר). או שטעה לחשוב, שהמקשן הקשה מכוין שלא ידע את המציאות, ולכן אמר לו את המציאות, (אבל באמת המקשן ידע את המציאות, ובכל זאת הקשה כנ"ל). וזה נראה עיקר. .

ד. בישוב מה דרש"י כתב בסוגיין דר"ש מודה בפ"ר דלא אכפ"ל

עיין בתוד"ה טפי, שהקשה על רש"י ד"ה טפי, דכתב דר"ש מודה בפ"ר דלא אכפ"ל, דבשבת (קג.) רואים דבדבר שא"מ בפ"ר דלא אכפ"ל פטור ולא חייב. וכן הקשה גם רעק"א (בחידושיו כאן בסוגיין, ובגלין על דף קג.), דדברי רש"י סתרי ההדדי. עי"ש.

וראיתי להאשמרה שבת (פרק יח סעיף ג), דכתב לתרץ קושיא זו, וז"ל, "ונלע"ד בס"ד לישב שיטת רש"י, שרק כאן לגבי הריגת החילזון אין פטור לר' שמעון אלא אם כן קשה לו בתוצאות המלאכה אבל כשלא אכפת לו חייב, משום שיש גם תיקון בהריגתו שנוח להוציא דמו שהוא מת שאינו מפרפר, ולכן צריכה הגמ' לבאר שהקילקול יתר על התיקון, שאם לא כן בדלא אכפת לו כאן חייב משום התיקון שיכול להוציא דמו בקלות. ותדע לך שכן הוא, שהרי רבי יוחנן העמיד בשפצעו מת הא בשפצעו חי חייב, ובדף קו. סובר ר' יוחנן שאין לחייב בחובל אא"כ יש תיקון כגון שצריך את הדם לכלבו, ולדעת רש"י שם ר' יוחנן סובר כר' יהודה וזה תיקון גמור (והחיסרון לר' שמעון כיון שהוא בגוף אחר), ועל כל פנים מוכח ברש"י שר' יוחנן לא מחייב בחבורה אא"כ יש תיקון גמור, ואם כן בעל כרחנו שיש תיקון בהריגת החילזון בזה שנוח להוציא דמו שאם לא כן לא היה מחייב ר' יוחנן כשפצעו חי (וכן כתבו גם התוס' ד"ה "ולחייב") ולכן רק כאן בעינן שיהיה קשה לו בהריגתו בכדי להוכיח שקלקולו יתר על תיקונו אבל בעלמא סגי בדלא אכפת ליה". עכ"ל של האשמרה שבת.

ולי נראה לתרץ בחמלת ה' המרובה עלי, דרש"י בא לאפוקי ממתעסק. ז"א שבא להגיד החילוק בין מתעסק לדשא"מ. ואחרי שביאר שפה זה נחשב מתעסק, אמר דדשא"מ זה רק בדלא נח"ל אבל לא במתכוין ממש לההפך. ושיעור דבריו הוא כך, וכי מודה ר"ש, ז"א מתי זה דשא"מ, זה בשלא אכפת לו ולא התכוין לההפך, (שבנתכוין לההפך זה כבר מתעסק). ועיין בלשון המאירי הנ"ל בריש דברנו (יחסית), ותראה שאע"פ שאין ראיה מדבריו לתרוצנו, מ"מ זכר יש, (דהרי גם הוא נקט לשון מודי ר"ש, ונתכוין לומר דשא"מ).

וא"ת שאם כדברנו, אז היה לרש"י לינקוט דשא"מ בפ"ר דלא נח"ל, דבזה הוי ריבותא טפי דזה לא נחשב מתעסק, דהרי לא נח"ל, זה יותר קרוב למתכוין ההפך, מדלא אכפ"ל. וי"ל דאפשר דרש"י לא כתב, לא נח"ל, דהתרצן דרש"י פה קאי עליו, תפס לשון של לא נח"ל, ויתכוין למתכוין ההפך. וגם אל יקשה לך למה רש"י לא כתב פ"ר דנח"ל, דהרי בזה ר"ש מודה, אז לכאורה היה לו לכתוב את זה. די"ל דלא רצה לכתוב את זה, דדבר שא"מ בפ"ר דנח"ל זה חשיב מתכוין וחייבים על זה, והוא רצה לכתוב ההבדל שבין פטור דמתעסק לפטור דדשא"מ. וכבר כתבנו דבמה שכתב, וכי מודה ר"ש, הוא לא התכוין לומר דבאמת ר"ש מודה בזה (בדלא אכפ"ל), אלא רק נתכוין לומר דזה דשא"מ לאפוקי ממתעסק. ודו"ק, כי זה נראה לי אמת ועיין עוד בחתם סופר בסוגיין (בד"ה טפי), שישיב בדרך אחרת. וקשה לי על ישובו, דרש"י כתב כאן מפורש, דהפטור פה מצד מתעסק הוא, ולא מצד דשא"מ בפ"ר דחשיב מלאכה שאצל"ג.

ועיין עוד בלשון הזהב כאן, בד"ה ועפ"ז, ובד"ה ויותר נראה לתרץ, (שכתב שם עוד שני ישובים), והנראה לעניות דעתי כתבתי, (וגם הערתי שבכל מקרה זה הפשט בהמאירי כאן. ועיין שדברי המאירי פה בסוגיה קרובים מאוד לדברי רש"י). וה' יאיר עננו בתורתו, אמן. .

תוכן העניינים

מחשבת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה