אור ברסלב
מחשבת כהן סי' ח - בדעת הערוך בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל בשאר האיסורים

מחשבת כהן

סי' ח - בדעת הערוך בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל בשאר האיסורים

סי' ז - בענין ספק הקרוב לודאי אם נידון כפ"ר או לא

הנה, אם באנו לדון, באם מה שהערוך התיר בדשא"מ בפ"ר, (כל שלא נח"ל), זה בכל האיסורים, או רק באיסורי שבת. נאמר, דבפשטות נראה דזה תלוי בסיבת התרו. דאם היא מצד מחשבת, אז זה שייך רק בשבת. ואם היא לא מצד מחשבת, אלא בגלל דרק בדנח"ל נחשב שיש כוונה להאיסור, ובדלא נח"ל לא נחשב שיש, אז בפשטות בכל האיסורים, כל שלא נח"ל, מותר. (כ"כ החזו"א בחלק אור"ח ריש סי' נ הוזכר בהגהות שבחידושי הר"ן בהוצאת מוסד הרב קוק. , דהערוך מתיר בכל האיסורים, כל שלא נח"ל, כי בזה נחשב שאין כוונה להאיסור, וכאילו נעשה מאליו).

וראיתי, להערוך (ערך פסק) דכתב, וז"ל, "(סוכה לג בכורות כה) מודה ר"ש בפ"ר ול"י פי' מי שחתך ראשו של חי הכל יודעין כי בחתיכת ראשו ימות ואם אמר איני מתכוון למיתתו אלא להוציא ממנו דם לדבר צורך אין ממש בדבריו אלא הרי כמתכוון להמיתו ורוצח הוא והיכא פליג ר' שמעון כגון בהיכא דאפשר דלא עביד חריץ ואפי' עביד אפשר דלא ניחא ליה וכן (שבת קיז) דשקיל ליה בברזי דלא ניחא ליה (שם קלג) אמר רבי עקיבא ואי איכא אחר ליעבד ולא אבי הבן וכן (סוכה לג) והוא דאית ליה הושענה אחריתי אבל פ"ר ליכא לספוקא דלא ימות ובוודאי דניחא ליה דאי לא הוה ניחא ליה היכי הוה פ"ר". עכ"ל הצריך לעניננו. ועיין, דאפשר ללמוד בלשונו כשתי הצדדים דלעיל:

כצד א - דמה דכתב דהחיוב בפ"ר הוא מכיון דנחשב כמתכוין להאיסור, זה שנחשב כמתכוין, ולכן זה נחשב מחשבת, ובגלל זה חייב. וההתר בדלא נח"ל, הוא מכיון דבזה לא נחשב מתכוין, ולכן זה לא נחשב מחשבת. ומה דכתב בשלהי לשונו הנ"ל דכל דלא נח"ל זה לא הוי פ"ר, פירושו דזה לא נחשב מתכוין ומחשבת. ולצד זה, הערוך מתיר בדשא"מ פ"ר דלא נח"ל רק במלאכות שבת, ובשאר האיסורים דלא בעינן בהם מחשבת, חייב, כנ"ל. וכצד זה, משמע מפשטות לשון הרמב"ן בחידושיו לכתובות, (דף ו. ד"ה האי מסוכרייתא עיין במה דכתבנו בהגהה (י"א), לקמן בשלהי סימן זה. ).

כצד ב - דהחיוב בפ"ר, הוא מכיון דנחשב דנתכוין, וא"כ ההתר בזה (בדלא נח"ל), הוא מכיון דלא נחשב מתכוין להאיסור, (וכהחזו"א הנ"ל). ואפשר דכך מדוייק, גם ממה דכתב דכל דלא נח"ל זה לא נחשב פ"ר. דלהבנה זו, ביאורו זה, דנחשב שאין כוונה להאיסור, ולכן מותר בכל האיסורים, דזה לא קשור למחשבת עיין בגר"ח הלוי (על הרמב"ם פ"י מהלכות שבת הלכה יז), דכתב, דיש לחלק בין התר מצד חוסר הכוונה (דשא"מ), לבין פטורי מחשבת. דהתר מצד חוסר הכוונה זה בשלא נתכוין, ולא נחשב מתכוין, וזה תלוי בכוונתו (ז"א במניעים לעשית המלאכה), וברצונו של הפועל, ולא בדעתו ומחשבתו. ולעומת זאת דין מחשבת, תלוי במחשבתו ודעתו של הפועל, ולא בכוונתו. עי"ש. וכתב, דלפי"ז הערוך מתיר בכל האיסורים, דהרי סיבת התרו זה חוסר הכוונה, וזה שייך בכל האיסורים כבאיסורי שבת. .

וממה דנקט לקציצת בהרת במקום מילה, דזה שאר איסורים, מוכח דסובר כצד זה. (כ"כ בהגהות שעל חידושי הרשב"א בהוצאת מוסד הרב קוק).

בדברי הראשונים בדעת הערוך

הנה המעיין בהראשונים בנד"ד, יראה דבדבריהם יש סתירה בזה כ"כ היבי"א חלק ד סי' לג סעי' ג. . דעל שבת (דף קי) גבי שתית כוס של עיקרין, כתבו הרשב"א, הרא"ש, תוס' הרא"ש, והר"ן בחידושים ועל הרי"ף. , דאף לר"ש אסור, ואפילו להערוך המתיר בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל, (ופה זה דשא"מ וכו', דהוא מתכוין לרפואה ומה שמיתעקר נחשב דשא"מ וכו'), אסור. כי כל מה שהתיר בזה, זה רק באיסורי שבת דיש בהם דין מחשבת, אבל בשאר האיסורים דלא בעינן בהם מחשבת, מודה שחייב וז"ל הרשב"א דשם בד"ה, ה"מ היכ' דקא מכוין הכא לא מכוין. כתב רב אחא בשאלתו' שלו וכו'. ובתוס' אמרו וכו' דבהא אפילו ר' שמעון מודה בה משום דפ"ר ול"י הוא. ואפי' לפי' הערוך דאמר דאפילו בפ"ר פליג ר"ש בכל שאינו נהנ' ממנו, וכדמוכח ההיא דלעיל דריש פרק הבונה גבי התולש עולשין, דאקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ול"י, ופרקינן התם דעביד בארעא דלא דידיה. איכא למימר דה"מ לענין שבת, משום דכתיב ביה מלאכ' מחשבת, אבל במילי דעלמא כל פ"ר ול"י מוד' ביה ר"ש. ותדע לך מדפריך תלמוד' בזבחים בפרק כל התדיר גבי מתנדב יין מזלפו על גבי האישים, והא מכבה ואע"ג דהת' לא מכוין לכיבוי ולא ניחא לי'. עכ"ל הצריך לעניננו. . ולעומת זאת, על שבת (קג. או קיא), בין הראיות של הערוך להתיר (בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל), כתבו, גם ראיות משאר האיסורים [מוכרי כסות (שבת כט), וקציצת בהרת במקום מילה (דבשבת קלג)] וראיתי עוד שהעירו, דתוד"ה האי (דבכתובות דף ו.) כתבו, דעיקר ראית הערוך להתיר, היא מזילוף היין ע"ג האש (דבזבחים צא). . וא"כ על כורחך, דהבינו דהוא מתיר בכל האיסורים. ודלא כנ"ל.

וראיתי להיבי"א הנ"ל, דכתב בשם ההקדמה להערוך השלם (במבוא עמוד לט), שהערוך שלפננו, בכמה מקומות לקה בחסר, ולכן הראשונים הביאו בשמו דברים שאינם נמצאים לפננו. ואחרי שכתבנו, שגם בהערוך לפננו איתא לקציצת בהרת במקום מילה, אין אנו צריכים להגיע לזה, לענין ההתר בנד"ד בשאר האיסורים.

וגבי ישוב הסתירה כתב עוד (היבי"א הנ"ל), דנראה לו לישב, כמו שכתב העצי ארזים (אה"ע ס' ה ס"ק כא ד"ה ולענ"ד), דאין כוונת הרא"ש (דעל דף קי) לחלק בין שבת לשאר האיסורים אליבא דהערוך, דהערוך סובר דבכל האיסורים מותר, כדמוכח מראיותיו, אלא כוונתו לדידן בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל אסור מדרבנן, וא"כ לכאורה במקום חולי שאב"ס היה הו"א להתיר שתית כוס של עיקרין לרפואה, קמ"ל דבשאר האיסורים הוי מהתורה, דלא בעינן בהם מחשבת.

וגם אם מחמת הקושיא נידחק ללמוד כך, מ"מ זה ניחא רק לרוב הראשונים הסוברים דהפטור בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל (הנחשב מלאכה שאצל"ג), הוא מצד חיסרון במחשבת, אבל בתוס' הרא"ש, (דגם בו יש סתירה זו כנ"ל), אי אפשר ללמוד כך. דהרי הוא סובר דהפטור מצד חסרון בגוף המלאכה, לא מצד חסרון במחשבת הוא, אלא בגלל דזה לא דומה למשכן. כמבואר בדבריו במקום אחר על חגיגה (דף י), והבאנו לשונו לקמן, בסי' יא הגהה י"ג. .

וגם הלום ראיתי לחזו"א (אהע"ז שלהי סימן יג הובא בהגהות שעל חידושי הר"ן בהוצאת מוסד הרב קוק. ), דכתב בישוב סתירה זו, דאע"פ דבדרך כלל התורה הקפידה על האדם שלא יעשה האיסור, ולכן בדלא נתכוין לא אסורה. מ"מ גבי שתית כוס של עיקרין, היא הקפידה שלא ישאר סריס, ולכן אסרה גם באינו מתכוין עיין בנת"ש (סי' א סעי' ה), במה דכתב שם גבי רציחה. .

ואם כי תירוצו מישב הוא שפיר את שיטת הערוך עצמו, שלא יקשה עליו, למה שתית כוס של עיקרין אסורה בפשטות גם לר"ש, אע"פ דזה דשא"מ בפ"ר דלא נח"ל. מ"מ, הוא לא נכנס ברשב"א, ובשאר הראשונים. דהרי הם כתבו לחלק בין מלאכות שבת לבין שאר האיסורים, מצד מחשבת. והחזו"א, כתב לחלק בין סירוס, לבין שאר רוב האיסורים, דבהם התורה הקפידא על האדם שלא יעשה האיסור. ועוד צ"ע אצלי בדברי הראשונים בנד"ד עיין בחידושי הרמב"ן לכתובות (דף ו ד"ה האי מסוכרייתא), דכתב בתוך דבריו, וז"ל, "ואע"ג דאיהו לא קא מכוין להכי מודה ר"ש בפ"ר ול"י, אבל נקב שבצד החבית שרי ואע"ג דאיכא סחיטה כיון דלא נח"ל בהכי אע"ג דפ"ר הוא בכי האי לא מודה ר"ש, שכך מצאו לרבי נתן בעל הערוך ז"ל, ומייתי ראיה מהא דאמרינן במסכת סוכה ואסור למעטן בי"ט ראב"ש מתיר ואוקימנא דסבר לה כאבוה דדשא"מ מותר ומקשי' עלה פ"ר וכו' ופריק כגון דאית ליה הושענא אחריתי דכיון דאית ליה הושענא אחריתא הוה ליה שאינו מתכוין ושרי, ואמאי שרי הא מודה ר"ש בפ"ר וכו' אלא ש"מ כיון דלא ניחא ליה דאית ליה הושענא אחריתי כדבר שאינו מתכוין דמי דמלאכת מחשבת מסורה ללב שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה, ובמסכת שבת בפ' הבונה נמי אמרינן וכו', וכן בפרק ר' אליעזר דמילה דאמרינן ואי איכא אחר ליעבד אחר דלא ניחא ליה, ולרבא נמי פריך ולא כדברי רש"י ז"ל שפירש דלאביי מקמי דסברה פריך, וכו' עכ"ל. וגם דבריו צריכים עיון, דאם הבין בהערוך דהוא סובר דההתר בדשא"מ בפ"ר הוא מצד מחשבת ורק בשבת, (כדמשמע ממה דכתב "דמלאכת שבת מסורה ללב"), אז איך כתב "וכן בפרק ר"א דמילה וכו' " דאיירי שם בשאר האיסורים. ועיין, דפה לא נוכל לישב, כמו דכתבנו בשם העצי ארזים או בשם החזו"א, וצ"ע. .

המורם מהאמור: דבדברי הראשונים, בדעת הערוך בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל בשאר האיסורים, בפשטות יש סתירה. ומ"מ מהערוך עצמו, ממה דהביא (בערך פסק) גבי בהתר בדשא"מ בפ"ר, את מה דאיתא בשבת (דף קלג) גבי קציצת בהרת במקום מילה (דזה שאר איסורים), מוכח דהוא סובר, דמותר בכל האיסורים. וה' יאיר עננו בתורתו, אמן.

תוכן העניינים

מחשבת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה