סי' ז - בענין ספק הקרוב לודאי אם נידון כפ"ר או לא
למדנו דלר' שמעון התורה התירה בדבר שאין מתכוין, ושמודה הוא בפ"ר. ועכשיו נבוא לדון בע"ה, אם ספק הקרוב לודאי שיעשה האיסור, נידון כוודאי שיעשה, או לא. ואם נידון כוודאי שיעשה, אז עם אסור בזה מהתורה, או מדרבנן.
והנה לפני שנתחיל בע"ה להביא הראיות, לשני הצדדים, חשבתי שכדי שנברר על איזה ספק אנו דנים אם דינו כוודאי הוא או לא, ומה טעמי הצדדים שבזה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
ותבט עיני להאגלי טל (מ' חורש ס"ק כ אות יב) וליביע אומר חלק ד חל' או"ח סימן לז, סעיפים ג, ח. , דכתבו, בהא דספק הקרוב לודאי כוודאי הוא, שני צדדים. וז"ל האגלי טל הנ"ל, "ולעולם קרוב לפ"ר יש לומר שמן התורה חשוב פ"ר, כיון שמן התורה אזלינן בתר רובא. בפרט קרוב לודאי דלמיעוטא אף ר' מאיר לא חש". עכ"ל הצריך לעניננו.
ושמעתי מי שהעיר שלא מסתבר ללמוד, דכבר מרוב של 51% שיקרה האיסור, אסור. דהרי מלשון פ"ר ולא ימות, משמע דדווקא בכשבוודאי יעשה האיסור אסור ובאמת שזו טענת הריטב"א (כתובות דף ה:), הובא לקמן (והוא מהיבי"א). . ואפשר ללמוד, שנקטו את עיקר האיסור, וסמכו על זה שנדע, שגם בקרוב לפ"ר אסור, דהרי פשוט דאזלינן בתר רובא.
ועוד צ"ב, דלכאורה איך אפשר לדון פה בדיני רוב, שמדיני הספקות. והרי מה שדנים בדיני רוב, זה לענין דיעבד. ופה הנידון הוא אם להתיר לכתחילה, לעשות מעשה שכרוך בעקבו איסור. ועיין בהערה גם את זה שמעתי, ועיין ביבמות (קיט.), בחולין (יא) ועוד, דמה שדנו להתיר מצד רוב, זה לעשות מעשה בחפצא או בגברא מסויימים, אחרי שנקבע מצבם ע"פ הרוב. וז"א שבהתאם למה שנקבע ע"פ הרוב, יש דברים שהותרו. ולא הותרו, אלא לאחר שהוברר שהם מותרים ב 100%. וז"א שלאחר שנקבע המצב של הדבר ע"פ הרוב, אז יש דברים שמותר ב 100% לעשותם (ע"פ מה שנקבע), ויש דברים שאסור. אבל לא מצאנו שדנו בסברות של רוב ומיעוט, לגבי עשית פעולה שלא מותרת ב 100%, על דעת זה שהיא תהיה מהרוב או מהמיעוט. .
וחברי הרב אליהו רודה שליט"א תירץ בזו, דהאגלי טל והיבי"א ס"ל, שכמו שבדיעבד דנים לגבי חפצא או גברא מסויימים, ואחרי שמצבם נקבע ע"פ הרוב, אז יודעים כיצד לנהוג איתם. כך גם לענין לכתחילה, כשדנים לגבי העתיד, ומספקא לן אם האיסור יעשה או לא, אז בדיש סיכויים גבוהים שיעשה דנים את זה כבודאי שיעשה, דהרי אחרי רבים וכו', ולכן אסור לעשות את ההתר, כדבכל פ"ר.
עד כאן זה לצד דאסור בספק הק"ל. ולצד דמותר בזה, ראיתי להדורשי תורה (אב תשסד דף ח') דכתב בשם מר"ן הראש"ל רבי עובדיה יוסף שליט"א, וז"ל, "והענין יבואר ע"פ דברי השטמ"ק בבב"מ (ו: ד"ה קפץ אחד), שכותב שרוב נמי ספקא הוי ואינו נחשב כודאי, אלא שיש גזרת הכתוב ללכת אחריו. וא"כ בנ"ד שאין גזה"כ לילך אחר הרוב, מותר". עכ"ל. ועיין ביבי"א חלק ד' סימן ל"ז סעיף ד', דכתב דהתוס' שם (בב"מ ו:), פליגי על השטמ"ק הנ"ל וא"ת שלא באו האגלי טל והיבי"א, לדון פה בדיני רוב בלימוד גמור. לא משמע כך מלשונם, אבל מ"מ נראה שצ"ל כך בדעתם, דהרי (לקמן נבאר בע"ה), דבפשטות, כל האוסרים בספק הק"ל לא אסרו בזה מהתורה אלא מדרבנן.
ואל יקשה לך דאם באנו לדון פה מצד רוב שבדיני הספקות, אז גם בספק השקול (ובספק יותר גדול שיעשה האיסור) צריך להיות אסור, דהרי קי"ל דספק דאוריתא לחומרא. דבזה פשוט דאמרינן בדעת ר"ש דכל שאינו מתכוין מותר, דהעדר הכוונה מבטל את המעשה והוי כאילו נעשה מאליו, (כמו שכתבנו במ"א בשם החזו"א והובא בחוט שני). ורק דפה אנו דנים אם ברוב שיעשה האיסור זה נידון כודאי שיעשה דמודה בזה ר"ש דחשיב מתכוין (כנ"ל), או שמא עד שהאיסור לא יעשה בודאות גמורה לא נחשב שנתכוין ומותר. .
ועיין, דבהאגלי טל (שלא ראיתי שגילה דעתו לגבי סברת המתירים), אפשר ללמוד דלמד בדעתם דס"ל להתיר, בספק הק"ל, כי שהנידון הוא בלכתחילה ולא בדיעבד, לא שייך לדון בדיני רוב, וכדביארנו לעיל (בסמוך בהגהה).
ולולא דברי האגלי טל והיבי"א הנ"ל, חשבתי לבאר את צדדי הספק בנד"ד, בלי להגיע לדיני רוב כלל. אלא, דלכ"ע אם האיסור יעשה בודאות גמורה, נחשב שדעתו של האדם בעשית ההתר גם עליו, (עיין בהערה עיין ברש"י (סוכה לג:) ד"ה והא מודי ר"ש בפ"ר, דכתב שם וז"ל, "באומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת, ואיני רוצה שתמות. דכיון דא"א שלא תמות, כמתכוין חשיב ליה, וכו'". עכ"ל. ועיין נמי להתוס' (יומא לה.) ד"ה הני מילי, בריש העמוד. ). ורק שנחלקו באם האיסור לא יעשה בודאי, (אלא בספק הקרוב לודאי). דבזה לכ"ע דעתו של האדם נתונה פחות על האיסור, אם גם בזה נחשב שנתכוין להאיסור מהתורה או לא. דהסוברים דחייב בספק הק"ל, ס"ל שגם בדרגה כזאת של כוונה לעשית האיסור, התורה כבר החשיבה שדעתו של עושה הפעולה גם על האיסור, וחייב. והחולקים סוברים שבדרגה כזאת של כוונה, התורה לא החשיבה כמתכוין, ומותר גמור בזה לר"ש. וכל זה על הצד דהאוסרים בספק הק"ל, ס"ל, דמהתורה אסור בזה.
ובדעת הסוברים שהאיסור בזה מדרבנן הוא, נראה ללמוד, דכ"ע ס"ל דמהתורה לא נחשב שנתכוין להאיסור, אלא במקרה שהאיסור יעשה בודאות גמורה. והסוברים דאסור בספק הק"ל, ס"ל דחכמים אסרו במקרה שיש אחוזים גבוהים שהאיסור יעשה. והמתירים לגמרי ס"ל, דאף רבנן לא אסרו בזה.
והמעיין יראה שלא שיניתי מדברי האגלי טל והיבי"א, אלא דהם סוברים, שהאוסרים בנ"ד אסרו בזה מצד דרובו ככולו (או בגלל דלמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן, דזה גם מדיני רוב). ואני כתבתי דס"ל לאסור, בלי הסברא דרובו ככולו. ומימלא נשתנו הדברים גם בטעם המתירים. אבל בעיקר יסוד הדברים, דהא דר"ש מודה בפ"ר זה בסיבת הא דנחשב שנתכוין להאיסור, (והאוסרים בנ"ד, ס"ל שגם ספק הק"ל בכלל זה), ושבדלא פ"ר מתיר ר"ש, כי זה נחשב שלא נתכוין להאיסור, (והמתירים, ס"ל שספק הק"ל בכלל זה הוא), ודאי שלא נחלקה דעתי מדעתם.
ויש נ"מ בין דברהם לדברי, דלדברהם יש צד לאסור מ 51% שיעשה האיסור, ולדברי מסתבר שרק באחוזים גבוהים שהאיסור יעשה יש צד לאסור.
ועכשיו נציע בע"ה את הראיות להתיר בספק הק"ל, ואת מה דנראה דאפשר להשיב עליהם.
א. ראיה ממחלוקת ר"י ור"ש גבי גרירה
הנה מצאנו, דעיקר מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון גבי גרירה היא, כמבואר בביצה (דף כג:) ועוד, וכתבו התוס' (פסחים קא.) ד"ה הלכה, דשם הספק שיעשה החריץ לא ספק השקול הוא, אלא קרוב לודאי שיעשה וז"ל התוס' דשם "י"ל שמא רבי יוחנן לא סבר לה כוויתה בגרירה לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישיה". עכ"ל, עי"ש. . וכ"כ גם הרמ"ך (הובא בכסף משנה פרק א' הל' ה'), וז"ל "על הא דהתיר הרמב"ם גרירת מטה כסא וספסל, "כיצד גורר אדם וכו', נראה שהוא גורס אבל בגדולים ד"ה מותר, ולכך לא מפליג ומתיר בכל ענין. ולא נהירא דא"כ מאי מקשה מההיא דגורר אדם, לימא דההיא כר"ש דמתיר בכל ענין שאין מתכוין ואפי' בגדולים דדמי לפ"ר. ובספרים מדוייקים נמצא מחלוקת בקטנים, אבל בגדולים ד"ה אסור, דדמי לפ"ר. וצ"ע". עכ"ל.
ועיין נמי להגמ' (שבת כט:), דכתבה וז"ל, "ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מר' ירמיה רבה א"ל כמאן כר"ש אימר דאמר ר"ש בגדולים דלא אפשר בקטנים מי אמר ופליגא דעולא דאמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר מתיב רב יוסף ר"ש אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכון לעשות חריץ קתני גדולים וקתני קטנים קשיא לתרוויהו עולא מתרץ לטעמיה ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמיה עולא מתרץ לטעמיה מטה דומיא דכסא ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמי' כסא דומיא דמטה מתיב רבה מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן והא הכא דאפשר למיעבד כצנועין דכי קטנים דמי וכי לא מתכוין שרי ר"ש לכתחילה תיובתא דר"י רבה תיובתא". עכ"ל הגמ'.
והתוס' (פסחים כה:) כתבו בד"ה אביי כר' יהודה, וז"ל, "מה שהיה בספרים בבמה מדליקין (שבת כט:) ופליגא דעולא דאמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה אסור שיבוש הוא דבכולי שמעתא שרי טפי לא אפשר מהיכא דאפשר וגדולים היינו לא אפשר אלא גרס ד"ה מותר". עכ"ל הצריך לעניננו. וכן גרס גם הרמב"ם, כמו שהרמ"ך הנ"ל כתב בדעתו. ועיין נמי להרמב"ן (ועוד), דגם גרסו מותר.
וזה דלא כיראים (ריש סימן רעד) דגרס בדברי עולא, אבל בגדולים ד"ה אסור.
וא"כ לכאורה נראה דלדידן דנקטינן כשמואל דס"ל כר"ש בגרירה, יהיה מותר כל שהאיסור לא יעשה במאת האחוזים, דרק באם יעשה במאת האחוזים יחשב פ"ר מקור הדברים הנ"ל, הוא מהיבי"א חלק ד' סימן לז. .
מה שיש להשיב על הראיה הנ"ל, מהגירה
המעיין בשבת (מו:) יראה דעשית החריץ הנעשה ע"י הגרירה אינה אסורה אלא מדרבנן, דנעשית כלאחר יד. וכ"כ רש"י, (וכ"כ התוס' בכמה מקומות). וא"כ נראה דא"א להביא מפה ראיה להתיר באיסורי תורה. דהרי אפשר, דבאיסורי דרבנן לא גזרו לאסור כי לא גוזרים גזרה לגזרה, אבל בדאורייתא אפשר דגזרו לאסור בספק הקרוב לודאי.
ושמעתי, דגם ממה דמר"ן התיר הגרירה, קשה להביא ראיה דס"ל להתיר בספק הקרוב לודאי. דהמעיין בלשון מר"ן גבי גרירה (ריש סי' שלז), יראה דכתב שם דכל מה דהתיר, זה דווקא באופן שלא יהא פ"ר. ואם נלמד שגם ספק הקרוב לודאי שיעשה האיסור נידון כודאי שיעשה, אז יוצא דמבואר במר"ן שכל ההתר לגרור זה דווקא בדלא יהא אפי' ספק הקרוב לודאי שיעשה החריץ. דז"ל הש"ע, "דבר שאין מתכוין מותר, והוא שלא יהא פ"ר. הלכך גורר אדם מטה וכו', בין גדולים בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ". ע"כ.
ודברנו אלה שייכים גם לגבי הרמב"ם הנ"ל, (עיין בלשונו גבי הגרירה, מתחילת הל' ה' בפ' א'), דהתנה את התר הגרירה בשלא יהא פ"ר, ואפשר דגם קרוב לודאי בכלל זה. וכנ"ל ושמעתי מי שהעיר, דמהא דס"ל להמ"ך, דגרירת דברים גדולים זה ספק הקרוב לודאי, אין ראיה דגם מי דגרס מותר, יסבור כך. דאפשר דדוקא בגלל דגרס דגדולים לכ"ע אסור, נצרך להגיע לזה דפה איירי בספק הקרוב לודאי שיהיה חריץ. כי אם יסבור דזה פ"ר ממש, יקשה למה ר' ירמיה רבה התיר, ואם יסבור דזה לא פ"ר ואפילו לא קרוב לזה, יקשה למה עולא אסר אליבא דר"ש. ולכן נצרך לומר דזה ספק הקרוב לודאי, אבל להגורסים מותר אפשר בשופי להעמיד דגרירת דברים גדולים (כמטה), זה דשא"מ רגיל בלא פ"ר, ולא יקשה למה אסור כי אין שאוסר בזה לגרסתם.
ומ"מ מהא דהתוס' גרסו מותר, ובכל זאת העמידו בספק הקרוב לודאי כנ"ל, אפשר דיותר יש ראיה דגם להגורסים דגרירת דברים גדולים כמטה מותרת היא, איירי בספק הקרוב לודאי שיעשה חריץ. .
ב. ראיה מהא דהותר לרבץ
ראיתי להאגלי טל מלאכת חורש ס"ק כ אות יב. ולהיבי"א הנ"ל. , דכתבו דגם מהא דאיתא בשבת (צה.), יש ראיה דספק הקרוב לודאי, לא בכלל ודאי הוא. דז"ל הגמ' שם, "תנו רבנן החולב והמחבץ וכו' המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה ארבעים דברי ר' אליעזר וחכ"א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות". עכל"ה. והתוס' שם כתבו, בד"ה המכבד והמרבץ, ז"ל, "תימה דע"כ מיירי דלא הוי פ"ר שישוה הגומות דאי פ"ר היכי שרי לקמן ר"ש לכתחילה הא מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות וכיון דלא הוי פ"ר אמאי מחייב ר"א חטאת האמר בפ' אמר להם הממונה (יומא ד' לד:) גבי צירוץ עששיות דדבר דאין מתכוין מותר לר' יהודה מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת וי"ל דבהא פליגי דר"א סבר דהוי פ"ר ורבנן סברי דלא הוי וכו' ". עכ"ל. וכתב על זה היבי"א הנ"ל וז"ל, "ולכאורה קשה, שאיך נחלקו במציאות אי הוי פ"ר או לא, והרי אפשר לעמוד על הדבר. וכן הקשה הרמב"ן במלחמות ה' (פ' כל הכלים קכד.) על שיטה זו. (והתוס' פסחים סה. כתבו על תרוץ זה שהוא דחוק). ולפי האמור י"ל דהכא מיירי שע"פ הרוב ישוה גומות, ורק פעמים לא יבוא לידי כך. ובהא קמיפלגי, ר"א סבר שכל שאינו ספק שקול חשיב פ"ר וכו', ולכך חייב. אבל רבנן ס"ל דבעינן שיהיה ודאי גמור ואז יחשב לפ"ר, (שכן המשל, פסיק רישיה ולא ימות, מורה שיהיה הדבר ודאי במאת האחוזים), הלא"ה חשיב דשא"מ, וס"ל כר"י שאוסר בדשא"מ. ומש"ה מסקינן דהאידנא דקי"ל כר"ש שרי אפי' לכתחילה, והיינו דקי"ל כר"ש בגרירה אע"ג דלא הוי ספק שקול". ע"כ מלשונו. ומדהתיר הש"ס שם לרבץ לכתחילה, וכן פסקו הרמב"ם בהל' שבת פ' עשרים ואחד הל' ג. והש"ע בריש סימן שלז. , נראה דמותר בספק הקרוב לודאי.
דחית הראיה מהריבוץ
עיין דמה שהביא אותנו להעמיד את מחלוקת ר"א וחכמים בפסק הקרוב לודאי, זה מה שלא רצינו להגיע למחלוקת במציאות, כמבואר לעיל. אבל זה נכון דווקא לשיטת התוס', דס"ל דדבר שאין מתכוין בלא פ"ר אסור לכ"ע (לר"א ולחכמים), לדעת ר' יהודה מדרבנן. אבל מכוין דכבר מצאנו דהרשב"א (שבת קלג.), המ"מ (פ"א מהל' שבת ה"ז) ועוד, סוברים דדשא"מ בלא פ"ר אסור לר' יהודה מהתורה, אפשר להעמיד בפשטות, (בלי להגיע למחלוקת במציאות), דבזה פילגי ר"א וחכמים, דר"א ס"ל דלר"י אסור מהתורה וחכמים ס"ל דאסור מדרבנן, (והגמ' דפסקה דמותר לגמרי, פסקה כך לדעת ר"ש. וא"כ כבר אין לנו הכרח מיוחד להעמיד את המחלוקת בספק הקרוב לודאי, ולא תהיה ראיה מפה להתיר בנידון דידן.
וגם ממה דמר"ן (בריש סי' שלז) התיר הריבוץ, אין ראיה כל כך דס"ל להתיר בספק הקרוב לודאי, דהרי אפשר דגם בהתר הריבוץ סמך על מה דכתב (שם) בתחילת הסעיף דדווקא בדלא פ"ר מותר, (ז"א שאפשר דמילת "הלכך" דשם חוזרת גם על המרבץ). ויתכן נמי שבמה שמר"ן כתב שבפ"ר אסור, הוא נתכוין לכלול דגם בספק הקרוב לודאי אסור. כלומר ששיעור הדברים הוא כך, דשא"מ מותר, והוא שלא יהיה פ"ר ולא קרוב לפ"ר. ולכן גורר אדם וכו'. ולכן מותר גם לרבץ, אבל באופן שאפילו רק ספק הקרוב לודאי דיעשה האיסור, כבר אסור, וכנ"ל לגבי הגרירה.
ג. ראיה להתיר מכיסו כוורת.
ראיתי להאשמרה שבת (פ' יח סעיף ה) דכתב וז"ל, "הוכחה נוספת נלע"ד מהתוס' ביצה לו:, לגבי כיסוי כורת ובה דבורים, שרבי שמעון מתיר. והקשו שם, שהרי יש כאן פ"ר לצידתם, ותירצו, שמדובר באופן שמשאיר פתח קטן מאוד שלא נראה לדבורים. אך מכל מקום אפשר להם לצאת ממנו ולכן אינו פ"ר. והרי ברור שקרוב לודאי שלא ימצאו את הפתח שאינו נראה להם וקרוב לודאי שיצודו, ומוכח שאינו נחשב כפ"ר". עכ"ל.
והעיר לי הרב אליהו לבוז שליט"א, דגם מלשון מר"ן לגבי היתר כיסוי הכוורת, לכאורה מדוייק דפ"ר זה דווקא במאת האחוזים. דז"ל הש"ע (סי' שטז סע' ד), "פורסין מחצלת ע"ג הכוורת, ובלבד שלא יכוין לצוד, וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו ניצודים, כי היכי דלא להוי פ"ר". עכ"ל. והנה ממה שכתב "שאינו מוכרח וכו'. כי היכי דלא להוי פ"ר". לכאורה מדוייק דס"ל למר"ן, דפ"ר זה רק באם האיסור יעשה בודאות גמורה והנידון פה בדאורייתא הוא, דהרי מר"ן כתב בב"י (סימן שט"ז), דצידת דבורה אסורה מהתורה. ובענין מה דקשה על זה מהגמ' (ביצה לו:), עיין באליה רבה. (כ"כ האשמרה שבת,פרק ג). .
דחיית הראיה מכיסוי כוורת
שמעתי, דמדברי התוס', אי אפשר להביא ראיה כנ"ל, דהרי מדובר שהדבורים יכולים לראות את החור, (כמבואר, שאם לא כך אז זה פ"ר גמור). ואם איירי בדנראה להם (לאחר העיון), אז אפשר דזה אפילו לא בגדר ספק הקרוב לודאי וז"א דאפשר שהנידון לאסור בספק הק"ל זה מ 95% , ופה זה 90% שלא ימצאו את החור, ולכן פה מותר, אבל לעולם אם זה היה 95% היה אסור. . ואפשר דהא דכתבו התוס' "ואינו נראה", זה בסיבת הא דאם נראה להדיא להדבורים אז זה לא נחשב צידה כלל.
ועיין, דאפשר שגם האשמרה שבת (דבסמוך) מודה לזה, ורק דס"ל, דמ"מ מוכח מכאן דספק הקרוב לודאי לא בכלל ודאי הוא, כנ"ל.
ולגבי מה דכתבנו דלכאורה מוכח מלשון מר"ן כנ"ל, שמעתי, שאין ראיה להתיר, וכן נראה גם לענ"ד. שהרי המעיין בב"י יראה שמסתבר שמקור המילים "שאינו מוכרח" דבש"ע הוא מהרב המגיד שהביאו מר"ן כאן בב"י, דז"ל (בפ' כה הל' כה), "ובלבד שלא יתכוין לצוד. ואינו הכרח שיהוי ניצודים. שאם לא כן, כבר מבואר בפרק ראשון (ה"ו), שאע"פ שאינו מתכוין אסור. אלא אפשר שיהיו ניצודין, ואפשר שיברחו. וכן כתבו ז"ל, ומבואר הוא". עכ"ל. ומדכתב, ואפשר שיהיו ניצודין ואפשר שלא, כפרוש למה שכתב "ואינו הכרח". כבר א"א לדייק ממה שכתב, ואינו הכרח, שכל שזה לא ודאי גמור מותר. ודו"ק. ולגבי דברי התוס' הנ"ל דגם הובאו בב"י, כבר דנו לעיל בסמוך.
ועכשיו נציע בע"ה, את הראיות לאסור, בספק הקרב לודאי. ואת מה שנראה דאפשר להשיב עלהם.
א. ראיה לאסור מנר שאחורי הדלת
הנה מהגמ' (שבת קכ:) נראה דספק הקרוב לודאי כוודאי הוא, דז"ל הגמ' שם, "נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב וכו' אמר ליה בהא אפילו ר' שמעון מודה דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ול"י". עכ"ל הגמ' הצריך לעניננו. וצ"ב אם פתיחת הדלת כדרכו זה פ"ר לכיבוי, אז למה התנא התיר, והרי מודה ר"ש בפ"ר. ואם זה לא פ"ר, אז למה רב אסר. אלא ע"כ דצ"ל, (בשביל לא להגיע למחלוקת במציאות), דזה ספק הקרוב לודאי שיכבה, ורב ס"ל דזה נכלל בכלל פ"ר ולכן אסר, והתנא פליג עליו בזה ולכן התיר כ"כ המהרש"א. הובא ביבי"א על הגמ' הנ"ל. ואחר כך מצאתי, שגם הריטב"א כתב כך בתרוצו הראשון. עי"ש בד"ה מודה ר"ש וכו'. וראיתי עוד להיבי"א שכתב שכן העמיד גם הה"ר אברהם בן הרמב"ם ע"ה בשו"ת ברכת אברהם (סי' יט עמוד לג), וז"ל, "ולענין נר שאחורי הדלת יראה, שאפי' רב דלייט, ואוקימנא דה"ט משום דמודה ר"ש בפ"ר ול"י, לא מפני שבודאי תכבה הנר, אלא מקרב כיבויה וברוב תכבה ודמי לפ"ר. ומפני זה הוציאו בלשון לייט עלה, תדע בכמה פעמים יפתח אדם הדלת וינעול ותנשב הרוח בנר ולא תכבה, ולעולם א"א שיחתוך ראש החי ולא ימות. ומפני זה לא פסק (הרמב"ם) אלא אסור בלבד". עכ"ל. ובענין הא דכתב דמפני זה לא פסק הרמב"ם ע"ה אלא אסור בלבד, הסביר היבי"א הנ"ל, שמוכרחים ללמוד כך, שהרי הרמב"ם מחייב במלאכה שאצל"ג.
והנה זה מוכרח, גם על הצד שנלמד שהרמב"ם סבר כהתוס' ודעימם, וגם על הצד שסובר כהערוך. (בענין מחלוקתם עיין בתוס' ד"ה לא צריכא דבשבת קג.). שהרי בכל מקרה לא משכחת איסור דרבנן לרמב"ם (שמחייב באצל"ג), אא"כ נלמד שזה מחמת ספק הקרוב לודאי. דאם נלמד דס"ל להרמב"ם כהתוס' ודעימם, אז אפילו אם הפ"ר הוא דלא נח"ל, חייב. דהרי להתוס' ודעימם, כל שהאיסור נעשה בפ"ר זה כבר נחשב מלאכה, ולהרמב"ם שלא צריך צורך לגוף המלאכה, התחייב. ואם נלמד שהאיסור נעשה שלא בפ"ר, אז לכ"ע מותר בזה, (שהרי לא נתכוין). ואם נלמד דהרמב"ם ס"ל כהערוך, ושהאיסור נעשה בפ"ר, אז אם נח"ל (ואפילו בדנח"ל בגוף אחר), כבר חייב, דהרי הרמב"ם לא מצריך צורך לגוף המלאכה. ואם לא נח"ל כלל, אז מותר לגמרי. ולכן על כורחנו לומר כנ"ל, דהאיסור מדרבנן דפה, מצד ספק הקרוב לודאי הוא. (ובענין זה, דשפשוט דפה להרמב"ם האיסור מדרבנן הוא, עיין ברמב"ם (הל' שבת פ"א הל' ג ובמ"מ שם). ולשון הרמב"ם לגבי נר, נמצא פה בסמוך. .
והנה הפוסקים, ובניהם, הרמב"ם וז"ל (בפ' ה הל' יז), "נר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו. מפני שהוא מכבהו, אלא יזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל". עכ"ל. , הרי"ף, והרא"ש עיין ברא"ש (פרק ששה עשר ס' ט) שכתב וז"ל, "נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול כדרכו, דאביי ורבא, דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. רש"י פירש, שנר מונח אחורי הדלת, וחיישינן שמא יכבנו הרוח. ור"ח ז"ל פ', שהנר קבוע בכותל שאחורי הדלת, וכשפותח הדלת נוקש בכותל ואיכא למיחש שמא יכבה הנר. ור"י פירש, שהנר תקוע באחורי הדלת, ובפתיחת הדלת ובנעילתו מרחק את השמן מן הפתילה או מקרבו אל הפתילה". עכ"ל הצריך לענינו.
וראיתי להאשמרה שבת (פרק יח ס' ה), שכתב דמזה שהרא"ש הביא את מה שהגמ' כתבה שזה פ"ר, והביא על זה את דברי רש"י שכתב "שמא", אלמא דאיירי בספק הקרוב לודאי שיכבה, וא"כ נראה דאסור.
ועי"ש (באשמרה שבת), דלפני דכתב דמלשון הרא"ש מדוייק כנ"ל, כתב דמלשון הרי"ף משמע דזה פ"ר ודאי. וז"ל הרי"ף (מה.), "נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול כדרכה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות". ע"כ. ומסתימות לשונו משמע, שמדובר באופן שהוא פ"ר באופן מוחלט". עכ"ל הצריך לנו עכשיו. ולענ"ד נראה שא"א לדייק מסתימת לשון הרי"ף, דהרי דרכו להעתיק את לשונות הש"ס, ומה שנסביר בגמ' נסביר גם בו. ולעולם אפשר דס"ל דאיירי בספק הקרוב לודאי, ואעפ"כ נקט את לשון הש"ס דכתב פ"ר. . פסקו לאסור בזה, וכן פסק גם מר"ן (בריש סימן רעז) וז"ל שם, "נר שמונח אחורי הלדת, אסור לפתוח את הדלת שמא יכבנו הרוח". עכ"ל. וכתב על זה בביאור הלכה בד"ה שמא יכבנו, וז"ל, "לכאורה קשה, דהא אמרינן בגמ' דהוא פ"ר, ולכך אסור בזה סוף שאינו מכון לכבות? אולם לפי מה שפירש שם המהרש"א דלא הוי פ"ר ממש רק קרוב לפ"ר, ניחא הלשון". עכ"ל. , וא"כ, לכאורה מוכח מכאן, דאסור בספק הקרוב לודאי מקור הדברים, הוא מהיבי"א חלק ד סימן ל"ז. .
דחית הראיה מנר שאחורי הדלת
הנה מהא דהרמב"ם פסק דאסור לפתוח הדלת כנ"ל אין כל כך ראיה לאסור בספק הקרוב לודאי. דאפשר שלא אסר אלא בגלל שזה, דומה "נראה" כפ"ר לכיבוי, אבל לא בגלל שזה ספק הקרוב לודאי זאת אומרת דס"ל, דזה לא פ"ר וגם לא קרוב לזה, והא דאסר זה בגלל דזה דומה לפ"ר, ויש בזה מקום לפירצה וזילזול בשבת. . ושמעתי, דנראה דזה גם הפשט בדברי ר"א בנו. ואפשר עוד ללמוד דס"ל להרמב"ם כמאירי, דנראה מדבריו (של המאירי) דסובר דפה זה ספק הקרוב לודאי, ואין זה איסור גמור, אלא מקום לפריצה ועזות מצח. ובפשטות, א"א ללמוד מפה לאסור במקומות אחרים כ"כ היבי"א הנ"ל, והאשמרה שבת (פרק יח סעיף ה).
וז"ל המאירי (שבת קכ:), "ולי נראה שמן הדין מותר לפתוח, וכל שמצאנוה בלשון קללה ר"ל לייט עלה פלוני, אינה במקום איסור פשוט, שכל שיש בו איסור פשוט, אין בו מקום לקללת חכם וקם ליה בדרבה מיניה. אלא אין קללה, אלא במקום שאין איסורו מבורר וההיתר בו מצוי, ומקללין אותו מצד פרצה ועוז מצח. ושאלו לו מהיכן הוא מקלל אחר שלר' שמעון מותר לגמרי. ותירץ שאף לדעת ר' שמעון ראוי לקללו. שמאחר שהוא אוסר בכל שאינו מתכוין כל שהוא פ"ר, אף כל שהוא בקרוב לפ"ר ושהדבר מצוי, נקרא העושה פורץ גדר וראוי לקללה, ולא אמר בהא אפי' ר' שמעון מודה, אלא שהוא ראוי לקללה". ע"כ. (ועי"ש בהמשך דבריו ותראה דס"ל דגם פתיחת הדלת כנגד המדורה, דאיירינן בה שם בגמ', אינה אסורה באיסור גמור לדעתו. ופשוט).
ועיין עוד לקמן, שהבאנו עוד לשונות של המאירי (שהובאו ביבי"א), דמשמע מהם, דס"ל דמותר בספק הקרוב לודאי. .
וממה דהרי"ף פסק לאסור, גם נראה שאין ראיה לאסור בספק הקרוב לודאי. וזה, בין על הצד שהוא מחייב במלאכה שאצל"ג, ובין על הצד דפוטר בזה דנחלקו בדעתו בזה. . שהרי על הצד שמחייב באצל"ג, אפשר ללמוד דסובר דזה פ"ר לכ"ע (לתנא ולרב). ורב דאוסר ס"ל כהתוס' ודעימם שכל שהאיסור נעשה בפ"ר זה נחשב מלאכה, (ובאם לא צריך צורך לגוף המלאכה חייב) ובפשטות איירי בדלא נח"ל, כך שמעתי. ואחר כך מצאתי שכן משמע גם מקושית הרשב"א על הערוך בנידון דידן, עיין בחידושיו (לשבת קכ: ד"ה אמ' ליה בהא אפילו ר"ש מודה). . והתנא דהתיר ס"ל כהערוך, דדשא"מ מותר כל שלא נח"ל וא"ת דהרי"ף כתב אסור ומשמע מדרבנן. ולא כתב חייב (דמשמע מהתורה). וי"ל (דאולי אפשר ללמוד בדעתו), דכתב אסור אבל אם עבר ועשה חייב.
ובגלל הערה זו לא הסברתי בדעת הרמב"ם הנ"ל, דס"ל בפרוש הגמ' דהתנא ורב נחלקו במחלוקת תוס' ודעימם עם הערוך, כמבואר. דהרי הרמב"ם מחייב באצל"ג, ולכן להתוס' ודעימם צריך להיות חייב ולא אסור. וברמב"ם, אי אפשר ללמוד דכתב אסור, וס"ל דבאמת חייב. שהרי הוא כתב (בפ' א הל' ג), דמתי שהוא כותב אסור, כונתו להצריך בזה מכת מרדות, והסביר שם המ"מ שזה על איסור דרבנן, עי"ש. . ולא תהיה ראיה לאסור בספק הקרוב לודאי, דהרי איירי בודאי גמור שיעשה האיסור ובזה אסר. ועוד אפשר ללמוד גם, דס"ל לדייק בלשון לייט עלה כהמאירי דלעיל, וא"כ א"א ללמוד מפה לאסור בשאר המקומות כנ"ל, או כדכתבנו בשם ר"א בן הרמב"ם ע"ה בסמוך.
ועל הצד שאינו מחייב באצל"ג, אפשר ללמוד בדעתו כמו דביארנו לצד דמחייב ולצד זה, אפשר דיותר קל ללמוד דגם התנא וגם רב ס"ל דאיירי בפ"ר, ונחלקו במחלוקת התוס' ודעימם עם הערוך, כנ"ל. כי לצד זה לא צריך ללמוד, דהאסור דכתב הרי"ף פרושו אסור ואם עשה חייב. . ובנוסף לזה אפשר ללמוד גם, דס"ל כהריטב"א (שבת קכ: ד"ה מודה ר"ש בפ"ר ול"י), בתרוצו השני. דסבר דגם התנא וגם רב, סוברים דאיירי פה בפ"ר שיכבה, ורק שנחלקו בדשא"מ בדרבנן (במלאכה שאצל"ג). ופשוט דגם לדרך זו לא תהיה ראיה לאסור בספק הקרוב לודאי.
ולגבי מה דכתבנו לעיל בהגהה מהאשמרה שבת, (דממה שכתב הרא"ש "שמא", כפירוש למה שכתב, דאסור לפתוח דאביי ורבא אמרו שניהם דמודה ר"ש בפ"ר ול"י, נראה דס"ל דאיירי פה בספק הק"ל ואסור). ראיתי להב"ח (סימן רע"ז) דכתב בזו (לגבי הטור דשם), וז"ל, "ואיכא למידק, כיון דטעמיה דרב דאסור לפתוח הוא משום דפ"ר הוא דודאי מכבהו, א"כ אמאי כתב רבנו בפרש"י ובפר"ח שמא יכבנו הרוח, שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו. ויש ליישב דרבנו מפרש בפי' רש"י, דלא הוי פסיק רישיה אלא ברוח שאינה מציה, אלא דגזרינן במצויה אטו שאינה מצויה. וכדאמרינן בי מדורה בסמוך. ולכן אמר שמא יכבנו הרוח, כלומר, שמא יהא רוח שאינה מציה דודאי יכבנו. וכן בפר"ח ס"ל לרבנו דליכא פ"ר אלא בפותח כדרכו בחוזק, אבל שלא בחוזק ליכא פ"ר, אלא דחיישינן שמא יפתח בחוזק דודאי יכבנו, ומיהו אם הוא נזהר שלא יפתחנו אלא בנחת בנחת התם לא חיישינן שמא יפתחנו בחוזק דהא נזהר טובא, שאף לא יפתחנו שלא בחוזק אלא לאט בנחת, בנחת, ושרי כדפרישית". עכ"ל. וא"כ כבר אין ראיה מלשון הרא"ש לאסור בספק הקרוב לודאי, דהרי אפשר דכתב "שמא", בסיבת הא דס"ל דאסור גבי נר כדאסור בכנגד המדורה. ושם אסור ברוח מצויה, גזירה אטו רוח שאינה מצויה, כדמבואר בגמ'.
ובדרך זו מיושב, גם מה דהקשה המ"ב בביאור הלכה על מר"ן (בריש סימן רעז), דכתב "שמא" גבי נידון דידן כנ"ל, בלי להגיע לספק הקרוב לודאי (כמו שתירץ בביאור הלכה שם). דהמעיין בב"י יראה דס"ל למר"ן דאסור לפתוח דלת כנגד נר כל שיש סיכוי שיתכבה, אפילו רק ע"י רוח שאינה מצויה. בגלל הא דלייט אביי את מי שפותח דלת כנגד המדורה, וכמבואר בב"ח הנ"ל, וא"כ אזלא גם הראיה מלשון מר"ן הנ"ל.
ובדברי הגמ', (גבי נר) אפשר ללמוד דהרא"ש ומר"ן למדו בכמה מהדרכים שכתבנו לעיל, והם, או דס"ל כהריטב"א בתרוצו השני, או דנחלקו במחלוקת התוס' ודעימם עם הערוך, כמבואר לעיל. וגם אם לא נרצה להעמיד כך, מ"מ אפשר דמר"ן ס"ל דהאיסור פה לא איסור גמור הוא, כהמאירי, או כר"א בן הרמב"ם ע"ה, כמו שכתבנו לעיל בסמוך. וא"כ מלשון מר"ן דפה, אין ראיה לאסור בספק הק"ל.
ב. ראיה לאסור מהא דהרמב"ם אסר לכבד באינו מרוצף
הנה ראיתי להאגלי טל מלאכת חורש, שלהי ס"ק כב. הובא ביבי"א חלק ב סי' לז ס"ק ח. , דכתב דמהרמב"ם פכ"א ה"ג דאסר לכבד באינו מרוצף, שמא ישוה גומות. נראה דס"ל לאסור בספק הק"ל, כי אם לא אוסר בזה, אז למה אסר באם זה רק שמא ישווה גומות, והרי קי"ל כר"ש בדשא"מ, (כך הקשה הריב"ש), אלא דצ"ל דס"ל לאסור בספק הק"ל בפשטות קשה להביא ראיה לאסור בספק הק"ל מהמכבד, דהרי הוא נקוט בחדא מחתא עם המרבץ (בשבת צה.), ובמרבץ הגמ' שם התירה לכתחילה. אלא שבשביל להקשות צ"ל, כמו שכתב ביבי"א הנ"ל לעיל בסמוך בשם התוס' (פסחים סה.), דבהכיבוד החשש יותר גדול להשוואת גומות מבריבוץ. .
דחית הראיה הנ"ל מהכיבוד
האגלי טל הנ"ל, דחה ראיה זו מהא דאיתא בש"ע הגר"ז ס' רע"ז סק"א (בקונטרס אחרון), וז"ל (של האג"ט), "והרב מלאדי זצלה"ה וכו' כתב דהרמב"ם סובר ספק פ"ר אסור. והוי ספק שמא יש שם גומות ובאמת פ"ר הוא, וע"כ הוי שמא. דשמא אין שם גומות. ומ"מ אסור, כיון שאם יש שם גומות, ודאי ישוה אותם, ופ"ר הוא, ע"כ אסור. ויפה אמר". ההבדל בין ספק הק"ל לבין ספק פ"ר (שניהם בדשא"מ). הוא שבספק פ"ר, הספק הוא במציאות שהיתה לפני עשית הפעולה, כגון בהסוגר דלת ביתו לשומרו בשאינו יודע אם יש שם צבי אם אין. (עיין במ"ב בביאור הכלה ס' שטז ד"ה ולכן יש להזהר, שנמצא על סעיף ג, דשם).
ובספק הק"ל שהאיסור יעשה, המציאות ברורה. והא דלא ברור אם האיסור יעשה או לא, זה לא בגלל דמספקא לן במציאות האיך היא, אלא בגלל דאי אפשר לדעת מה יהיה, דאין העתיד מוכרע. וכגון בהגורר מטה וכדו', באופן שיש אחזים גבוהים מסויימים שהחריץ יעשה. דזה נידון כספק הק"ל שיעשה האיסור ולא כספק פ"ר, דהרי הא דהאיסור לא יעשה בהכרח פה, זה לא בגלל דהמציאות לא ברורה לעושה הפעולה, אלא בגלל שא"א לדעת מה יהיה.
ושמעתי שספק פ"ר, זה נחשב ספק פ"ר לשעבר. דהרי הספק שבזה, הוא מצד המציאות שהיתה לפני שעשה את המעשה. (נכתב בעזרת המנוחת אהבה). עכ"ל.
וכן אם נלמד גם כהריב"ש בדעת הרמב"ם, לא תיהיה ראיה מפה, לאסור בספק הק"ל. וז"ל (מובא בכסף משנה במקום), "ונראה שהיתה כוונת הרב ז"ל לומר, שהמכבד מכוין ליפות קרקע הבית ולתקנו. ואע"פ שהכיבוד לא פ"ר הוא, מ"מ הכוונה שיש לו בכיבוד הבית ליפותו ולתקנו, חישבא כוונה לענין השואת גומות. וכו' אלא מפני שאינו מכוין גמור, אינו כי אם שבות". ע"כ וכתב שם בהמשך, שהמרבץ, אין כוונתו ליפות הקרקע, אלא ללחלח האויר, או שלא יעלה אבק, ולכן מותר אף אם אפשר שישוה גומות. .
א"כ מהא דהרמב"ם אסר הכיבוד, אין ראיה לאסור בספק הק"ל. דאפשר ללמוד בדעתו דאסר, בגלל ספק פ"ר, או בגלל דחשיב מתכוין, דבזה אסור גם בדלא פ"ר, וכנ"ל.
ג. ראיה לאסור מלשון מר"ן שבסי' שכ סעי' יז
עיין בלשון הש"ע (סי' שכ סעי יז) דכתב, וז"ל, "ספוג אין מקנחים בו אא"כ יש בו בית- אחיזה, גזרה שמא יסחוט", עכ"ל. והביא התוספת שבת (ס' שכ ס"ק לב), דהמ"א (ס"ק י"ט) הקשה על מר"ן, דבש"ס (קמג.) איתא דזה פ"ר ולא גזירה שמא. וכתב (התו"ש), דע"פ דברי המהש"א הנ"ל (דבשבת קכ: על תוס' ד"ה פותח), ניחא, דנעמיד בספק הק"ל, ולא יקשה למה בגמ' איתא דזה פ"ר, ומר"ן כתב שמא. וא"כ נראה מכאן, דס"ל למר"ן לאסור, בסהק"ל עי"ש בלשון התו"ש, ובביאורים דשם באות ו. .
דחית הראיה הנ"ל מספוג
ואפשר לדחות, ע"פ דברי התו"ש שם בהמשך דבריו. דכתב, דמר"ן כתב, גזירה שמא, דס"ל למר"ן לאסור גם בספוג שלא שייך בו סחיטה כל כך, אטו ספוג דנסחט בפ"ר. ולכן כתב גזרה שמא, לאסור גם באין בו פ"ר לסחיטה, גזרה שמא יקנח בשיש פ"ר, כנ"ל והא דלא הבאתי עוד ראיה לאסור בנד"ד, מהא דמר"ן כתב בש"ע (ס' שלז סעי' ד), וז"ל, "אסור לצדד חבית על הארץ, דכיון שהיא כבדה יבוא להשוות גומות ודאי, והוי פ"ר ", עכ"ל. ומקורו מהא דאיתא בשבת (קמא.), "ואמר רבא לא ליצדד איניש כובא בארעא, (ע"פ הגהות הב"ח), דלמא אתי לאשוויי גומות", ע"כ. וא"כ לכאורה נראה מכאן, דס"ל למר"ן לאסור בספק הק"ל שהרי כך מתישב הלשון. ולא כתבתי מכאן ראיה לאסור. חדא, בגלל דבאמת לא נתישב בזה הלשון כלל, דהרי מר"ן כתב "יבוא להשוות גומות ודאי והוי פ"ר", ומלשון זה משמע דאסר מצד השוואת גומות ודאי, ולא מצד ספק הק"ל, (כך דייק התו"ש בס' שלז ס"ק י, הובא ביבי"א הנ"ל. וכן שמעתי). ועוד דהרי אפשר דשיעור דברי מר"ן כך הם, אסור לצדד חבית על הארץ, אפילו בשנראה לו שזה לא פ"ר. דמכיון שהיא כבדה, אפשר דזה באמת פ"ר, ורק דהוא לא רואה את המציאות נכון. ולפי"ז ההאיסור פה, הוא כעין האיסור לפתוח דלת כנגד נר או כנגד המדורה (דבסימן רעז כנ"ל), דהרי מצד גזרה הוא. .
ועיין עוד להמ"ב (ס"ק מח), שהביא דבביאור הגר"א כתב, שמה דמר"ן כתב פה "שמא יסחט" זה טעות סופר, וצ"ל "משום סחיטה", מחמת הקושיה הנ"ל של המ"א. וא"כ אין מפה ראיה לאסור, בסהק"ל.
בדברי הראשונים האוסרים בנ"ד
לעיל הבאנו את דברי התוס' (פסחים קא.) ד"ה הלכה כר"ש, דכתבו וז"ל, "י"ל שמא רבי יוחנן לא סבר לה כוותיה בגרירה, לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפ"ר". עכ"ל. ושמעתי דאפשר ללמוד את התוס' בשני דרכים, והם:
דרך א' - דהתוס' אסרו בכל ספק הק"ל, מטעם דזה דומה לפ"ר.
דרך ב' - דדוקא פה התוס' אסרו בספק הק"ל שיהיה האיסור, כי פה זה דומה (נראה) כפ"ר. ולעולם יש ספק הק"ל דמותר, והוא בכשזה לא דומה לפ"ר.
ועפ"ז, נבוא לדון בדברי הרמ"ך (שהובא בכסף משנה פ"א הל' ה), ובדברי ר"א בן הרמב"ם, ע"ה, הנ"ל. שהרי, שניהם אסרו בלשון של דמי לפ"ר. הרמ"ך גבי גרירה, ור"א בן הרמב"ם ע"ה, גבי פתיחת דלת שיש מאחורה נר. בדעת הרמב"ם. דהרי יש לספק בדבריהם, אם בכותבם דאסור בגלל דדמי לפ"ר, נתכוונו דבכל ספק הק"ל אסור, בגלל שזה דומה לפ"ר. (ואם נלמד כצד א' הנ"ל בתוס' אז מסתבר ללמוד בהם כך). או דילמא ס"ל, דדוקא במה שהם דיברו בו (ואולי גם כיוצא בזה), אסור מצד שזה דומה (נראה) לפ"ר, ולעולם אפשר שבמקומות אחרים יתירו בספק הק"ל. (ואם נלמד כצד ב' בתוס' הנ"ל מסתבר יותר ללמוד בדעתם כך). אבל מ"מ פשוט, דהדברים לא מוכרחים. דהרי אפשר דגם אם נלמד בהתוס' הנ"ל כצד א', שז"א שכל ספק הק"ל אסור בגלל שזה דומה לפ"ר, מ"מ אפשר שהרמ"ך ור"א בן הרמב"ם ע"ה, לא ס"ל לאסור בכל ספק הק"ל מצד דזה דומה לפ"ר. ואפשר גם, שאם נלמד בהתוס' כצד ב' לעיל, הרמ"ך ור"א בן הרמב"ם ע"ה, למדו שכל ספק הק"ל אסור בגלל שזה נחשב דומה לפ"ר. הנה ביארנו, שלא ברור שהרמ"ך ור"א בן הרמב"ם ע"ה, ס"ל לאסור בכל ספק הק"ל.
והראוני חכ"א, דהיראים ס"ל דאסור בזה, (ואפילו באיסור דרבנן). דז"ל בריש סי' רעד (יחסית), "תולדה דרבנן. הוסיפו חכמים שלא לגרור כסאות גדולות בארץ, לפי שהוא קרוב לפס"ר ולא ימות לעשות חריץ. דתניא (שבת כב.), גורר אדם מטה [כסא] וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ואמר עולא בפ' במה מדליקין (כט:), ל"ש אלא קטנים אבל גדולים אסור ושמעתי דהאגלי טל (מל' חורש ס"ק כ אות ג), כתב, דבמה דהיראים כתב דבגדולים אסור בגלל דזה קרוב לפ"ר, מתישב מה דהוכיחו התוס' (פסחים כה:), דצריך לגרוס מותר, דמהסוגיא דשם (בפסחים), משמע דשרי יותר במקום שא"א, מבמקום דאפשר. . וכוותיה מסקינן התם, ואפילו בעליתא בשישיא אטו עליתא דעלמא". עכ"ל. וממה דכתב "תולדה דרבנן", נראה דס"ל לאסור בזה (בספק הק"ל), רק מדרבנן. עיין בהערה דבפשטות, בגלל דס"ל לאסור בזה מדרבנן כתב כך, ולא בגלל שהחריץ הנעשה ע"י הגרירה איסור עשיתו מדרבנן הוא, דנעשה כלאחר יד, (עיין בשבת מו: וברש"י ד"ה איסורא דאורייתא דשם. ואם תרצה לעיין עוד, עיין במנוחת אהבה (חלק שני עמודים עט- פ בהגהה מס' 31). וזה (בפשטות)דלא כהאגלי טל (מל' חורש ס"ק אות יב), שכתב שבאיסורי תורה היראים סובר דר"ש אוסר בנד"ד מהתורה, ורק דפה (היראים) כתב דזה איסור דרבנן, בגלל שהחריץ נעשה כלאחר יד, דהאיסור בזה רק מדרבנן הוא, כנ"ל. (והעיר לי חכ"א, שהאגלי טל נתכוין לומר שיש צד שהיראים אוסר בדאורייתא, אבל לא שזה מוכרח כך. עי"ש). . וראיתי להאגלי טל (שלהי ס"ק כב), דכתב דהתוס' (בפסחים סה.) ד"ה המכבד והמרבץ, גם ס"ל דאסור בספק הק"ל מדרבנן. עי"ש וצ"ע מתוס' ד"ה והלכה (שבפסחים קא.), שעולה מדבריו דשם, דמותר בספק הק"ל. ועיין בתוס' ד"ה המכבד והמרבץ הנ"ל, שרק אליבא דשיטת ר"י, כתב שבכיבוד יש יותר השוואת גומות מבריבוץ. (ומזה למד האגלי טל, דס"ל להתוס' לאסור בספק הק"ל). אבל אליבא דשיטת הבה"ג דשם בהתוס', לא למד שבהכיבוד זה ספק הק"ל שישווה גומות. . ופשוט דגם הרמ"ך והתוס' הנ"ל סוברים, דאסור בכל ספק הק"ל, מ"מ לא ס"ל לאסור בזה, אלא מדרבנן. דהרי אסרו מצד דזה דומה לפ"ר. ועיין לעיל דכתבנו, שגם אם הרמב"ם אוסר, לא אסר אלא מדרבנן.
ואם באנו לסכם את דעת האוסרים, נאמר, דהיראים אוסר, מהתורה או מדרבנן. והרמ"ך, ר"א בן הרמב"ם ע"ה (בדעת הרמב"ם ע"ה) והתוס' (בד"ה המכבד והמרבץ), או שס"ל להתיר בפסק הק"ל ואיפה שאסרו, לא אסרו אלא בגלל דזה נראה כפ"ר. , או שס"ל לאסור בזה מדרבנן.
ולאחר זמן ראיתי, דנראה בפשטות דגם תרומות הדשן אוסר בנ"ד, דכתב בסימן ס"ד לגבי הוצאת סכין מכותל, וז"ל, "וא"כ בהוצאת סכין היכא דתקוע קצת בחוזק, כמעט פ"ר הוא שלא יוסיף בנקב והוי ליה וכו'". עכ"ל הצריך לעניננו. (הובא בנת"ש סימן יא, ובמ"ב סימן שיד ס"ק נב, כדכתב בשער הציון ס"ק מט).
בדברי הראשונים המתירים בנ"ד
הנה ראיתי להריטב"א (כתובות ה:) מקורות הדברים שפה הם, מהיבי"א הנ"ל, ומהאשמרה שבת (פרק יח סע' ה). , ד"ה הלכה כר' יהודה או הלכה כר"ש דאמר דשא"מ מותר, דכתב וז"ל, "הקשה רש"י ז"ל, וא"ת והא פ"ר ולא ימות הוא פ' למה הגמ' כתבה בלישנא דמפקד פקיד, (ועל הצד שלדם הוא צריך), דמותר לבעול את הבתולה בשבת אליבא דר"ש, והרי מודה ר"ש בפ"ר, ופה זה פ"ר שיפתח הפתח. ואליבא דלישנא דחבורי מחבר (קושית הגמ' שם בדף ו:), דזה פ"ר שיצא דם. עי"ש בסוגיה, וברשב"א בד"ה אמר רבא וכו' דשם. , והוא פריק הא כתבינן לה לקמן בדף ו:, איפה שנמצאים שאר הראשונים שנביא לקמן. ומשני יש בקיאין בהטיה ואין הדם יוצא ואין פתח נפתח. ואין פי' הלשון [הזה] דבעיינן מיירי בבקיאין בהטייה, [דא"כ] אין כאן דשא"מ, וליכא למימר פתחא ממילא קא הוי. אלא [ה"ק] דכיון דיש בקאין בהטייה ואין בו דם ואין בו פתח, ואפשר שיזדמן כן, אין זה פ"ר ולא ימות, דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפי' בצד רחוק, לא חשיב פ"ר ול"י, ולשון פ"ר ולא ימות מוכיח כן". עכ"ל. אלמא, דהריטב"א ס"ל שעד האיסור לא יעשה במאת האחוזים מותר. ועיין, ברמב"ן, ברשב"א, בהמאירי, ובתוס' הרא"ש, (כולם שם בכתובות דף ו:), דבפשטות ס"ל כהריטב"א. וז"ל הרשב"א (דשם) בד"ה א"כ טורד למה וכו', "ועוד דאסיקנא, מותר לבעול לכתחילה בשבת וכו', ומשמע דלכל התירו, ולא במתכוין להטות אלא בועל כדרכו ואינו חושש, וכו'. והדין נותן דכל שאפשר מזה שכתב "דכל שאפשר", משמע באפילו בצד רחוק, כל שאפשר שלא יהיה האיסור, מותר.
וממה דכתב הרשב"א בשבת (דף קכד:) ד"ה בהא לימא ר"א אף של תמרה (וז"ל, "ומכבדין את הבית דלא פ"ר ולא ימות הוא דזמנין דלא משוי גומות". עכ"ל). גם נראה בפשטות דמתיר בספק הק"ל. ועיין לקמן. שמזדמנת לו הטייה ואינו מתכוין לפתח אלא להנאת עצמו מותר דלאו פ"ר הוא. כאותה שאמר ר"ש גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ". עכ"ל הצריך לעניננו. ועיין בהגהה וקרובים לזה דברי הרמב"ן דשם, בד"ה א"כ טורד למה. עי"ש. וז"ל הריטב"א דשם (בד"ה א"כ טורד וכו'), וכוונת רבא לומר לא כהללו בבליים [שאין] בקיאין בענין הטייה וסבורין שאין הטייה מזדמנת לשום אדם, אלא כהללו שבקיאין בענין הטייה וסבורין שפעמים שמזדמנת לכל אדם ולא הוי פ"ר. עכ"ל הצריך לעניננו. ועיין עוד בהריטב"א (יומא לד:), ד"ה אביי אמר, דכתב וז"ל, "וי"ל דהא לא חשיב פ"ר ול"י, כי אע"פ שהעששיות הגיעו לצירוף, אפשר שלא יצרפו במים אלו, מפני שלא ישהו שם אלא מעט. ועוד, שאין כל המתנות מצרפו' בכניסה למים, וכל שאפשר בשום צד בלא מלאכה, לא חשי' פ"ר, כדברירנא בכמה דוכתי". עכ"ל. (הוזכר בנת"ש).
וז"ל המאירי הנ"ל בכתובות, בד"ה לענין ביאור סוגיה וכו', "שמאחר שאפשר בהטיה אין כאן פ"ר, שהרי אפשר שיזדמן כן וכו'. ותירץ רוב בקיאין הם ואם כן אין כאן פ"ר, אף למי שאינו בקי. ולא אמרה אלא לרוחא דמילתא שאף אם לא היו רובן בקיאין מכל מקום הואיל ואפשר שיזדמן כך אין כאן פ"ר כמו שביארנו". עכ"ל הצריך לעניננו. ותוס' הרא"ש (שם) כתב וז"ל, "והשתא חוזר ומקשה וכו' דאותם שאין בקיאין למה יהו מותרין, ומשני רוב בקיאין הם, וכיון דרובא בקיאין וגם הוא אינו מתכוין לבעול בעילה גמורה וכסבור לבעול בהטיה, לא הוי פ"ר כיון דרובם הם בקיאין". עכ"ל הצריך וכו'. .
א"כ חזינן, דלא רק הריטב"א ס"ל להתיר בספק הק"ל, אלא גם שאר הראשונים הנ"ל, ס"ל בפשטות כתבתי "בפשטות", כי אולי אפשר לידחוק ולומר, דרק הריטב"א דכתב מפורש דמותר בנ"ד,ס"ל דמותר בזה. אבל שאר הראשונים הנ"ל, (ובמיוחד תוס' הרא"ש, דמלשונו קצת יותר קשה ללמוד דמתיר), אין ראיה גמורה דס"ל להתיר, אלא אם נלמד כצד הראשון שהבאנו בריש דברנו, דהאוסרים בספק הק"ל, ס"ל דאסור בזה כבר מרוב של 51%, אבל להסוברים שלא אסור בזה אלא כשהסיכויים שיעשה האיסור גבוהים מאוד הם, אולי אפשר ללמוד, דלא ס"ל להתיר בכל ספק הק"ל, אלא פה (ובכיוצא בזה) התירו, כי זה לא נכלל בכלל ספק הק"ל כלל. דהרי אפשר שהנידון בספק הק"ל זה מרוב של 95%, והסיכויים שיפתח הפתח ויצא דם זה 90%, ולכן התירו, אבל לעולם מ 95% שיעשאה האיסור לא ס"ל להתיר. אבל פשוט, שהמעיין ישר יחזה דבאמת הראשונים הנ"ל ס"ל בדיוק כהריטב"א. וכמו שמדוייק מלשון הרמב"ן הנ"ל בכתובות, דכתב, "הואיל ואפשר בהטייה לכ"ע שרי", דמשמע מזה דכל שאפשר שרי. וכדכתב הרשב"א הנ"ל בהדיא, דכל דאפשר שרי. ובאמת שאין סיבה לומר דפליגי על הריטב"א, ולאפושי פלוגתא לא מפשינן, ורק שהריטב"א ביאר כוונתו יותר. (נכתב בעזרת חכ"א).
ולגבי שיטת המאירי בזה, עיין עוד בלשון המאירי (שבת פא:), דכתב וז"ל, "חרס כל שהוא חושש לסכנת חבורה או לכשפין וכו'. אסור (לקנח בו) אף בחול, ששמירת עצמו מן הסכנות בכלל המצות הוא אבל במקום או באדם שאין לחוש לכך מותר אף בשבת ואע"פ שהוא קרוב להשיר שער דשא"מ מותר. שהרי אף בנזיר אמרו שהוא חופף ומפספס ביד אלא שאינו סורק במסרק כמו שיתבאר במקומו. ועיין עוד בלשון המאירי (שבת קי:), דכתב שם לגבי שתיית כוס עקרין "או שמא אין כאן פ"ר, שקצת בני אדם שותים ואין נעקרין". עי"ש. ועיין עוד ביבי"א הנ"ל, דמשם בארה. וא"כ חזינן דבפשטות ס"ל להמאירי להתיר בספק הק"ל, וכנ"ל. להתיר.
סיכום הדברים ומסקנתם:
כתבנו, דאפשר לדחות את כל הראיות מהש"ס, (בין להתיר ובין לאסור), בספק הק"ל. וראינו שמהראשונים, מי שאוסר בזה בודאי, זה היראים. וכן סוברים בפשטות, גם התוס' (בד"ה המכבד והמרבץ, פסחים סה) כך הוכיח האגלי טל הנ"ל בדעתם. וכבר כתבנו לעיל, שזה דלא כדעולה מהתוס' ד"ה והלכה כר"ש (דבפסחים קא.). . ונראה דגם הרמ"ך, ור"א בן הרמב"ם ע"ה (בדעת אביו הרמב"ם ע"ה), ס"ל לאסור בזה, כמושנ"ת כתבתי "נראה", דהרי הם אסרו בגלל "דדמי לפ"ר", ואפשר שלא כל ספק הק"ל, זה דומה לפ"ר לדעתם ויתירו במקומות אחרים. ועיין לעיל דכתבנו דבפשטות, גם היראים ס"ל לאסור בספק הק"ל, רק מדרבנן.
ועיין עוד דהבאנו, דאפשר, דגם ת"ה, ס"ל לאסור בנ"ד. .
והמתיר בודאי בנ"ד זה הריטב"א (כתובות ה:). ובפשטות, גם הרמב"ן הרשב"א תוס' הרא"ש והמאירי, (כולם על כתובות ו:), ס"ל להתיר בזה. וכן סוברים גם התוס', בד"ה והלכה כר"ש (פסחים קא.) מקור הדברים הוא מהיבי"א (חלק ד סימן לז). ועיין לעיל, שאין מתוס' ראיה גמורה דס"ל להתיר, אלא בדבר האסור מדרבנן בלבד. דהרי איסור עשית החריץ הנעשה ע"י הגרירה, מדרבנן הוא, דנעשה בכלאחר יד, (כמבואר בשבת מו:). .
ולמסקנה, לענ"ד נראה, דמאחר ורוב הראשונים ס"ל, להתיר בזה. וגם בפשטות מותר, כדכתב הריטב"א (כתובות ה:) הנ"ל, שהלשון "פ"ר ול"י", מוכיח שאין אסור אלא באם האיסור יעשה בודאות גמורה, (וכעין זה טען גם הרמ"ע מפאנו עיין בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן לג. (הובא ביבי"א). , שלא מצאנו לר"ש דאסר אלא בפ"ר ודאי, אבל בדלא ודאי לא מצאנו שאסר). מסתבר, שעד שהאיסור לא יעשה במאת האחוזים, מותר ובמיוחד גם שהאוסרים בזה, לא אסרו (בפשטות כנ"ל), אלא מדרבנן. . ואני לא באתי לפסוק הלכות, רק מה שעלה לי בעזרת יוצרי, כתבתי וראיתי להחוט שני (שבת כרך א-ב דף קפד), דכתב דאסור בנ"ד. וכן כתב גם הנת"ש (סימן יא, עי"ש בסעיפים קט' א,ג,ד,ה). וכן ס"ל גם להתוספת שבת, עי"ש בסימן שכ ס"ק לב, ובסימן רעז ס"ק א. ועיין עוד בביאורים דשם (מנכדו), דכתב (בסימן שב אות ג ובסימן שכ אות ה), דס"ל להתו"ש לאסור בזה אפילו במילתא דרבנן.
וכל זה דלא כמבואר ביבי"א (חלק ד' סימן לז), ובהליכות עולם (חלק ד עמוד טו בהגהה), להתיר בזה. עי"ש. .