סי' ו - בשיטת המאירי בדשא"מ בפ"ר לדעת ר' שמעון
עיין בחידושי המאירי, בד"ה כל אלו (שבת כט:), דכתב שם וז"ל, "ומ"מ חכמי פורווינצא כתבו שאף דבר שבודאי יעשה מותר, הואיל ואין כונתו לכך, כל זמן שאותה מלאכה הנגררת מחמת מעשה של התר קשה לו, ואין איסור מצד פ"ר אלא שבאות' הנגררת ממנה ניחא ליה. ומביאים ראיה לדבריהם, וכו' והם מפרשים הענין מצד שאין האיסור הבא נוח לו.
ומ"מ בפ' כלל גדול לא יראה כן אלא כשהמלאכה הנגררת קשה לו, הא אם אין קשה לו ר"ל שאינו קפיד בה ר"ל שאינו צריך לו פטור אבל אסור. וא"כ אתה צריך לפרש בגרירה מפני (שהארץ) [שהחריץ] קשה לו. וכן נר' ממה שאמרו בפרק תולין לא ליהדק איניש אודרא אפומא דחביתא דילמא אתי לידי סחיטה, אע"פ שאין הסחיטה צריכה לו ואינו קפיד בה, הואיל ומ"מ אינה קשה לו. וכן שאמרו האי מסביתא דנוזייתא אסר להדוקה ביומא טבא ומ"מ הם מפרשים דילמא אתי בכוה לידי סחיטה". עכ"ל. ועיין עוד למאירי (שבת קג.) בד"ה זה שביארנו במשנה, ובד"ה נמצא לשיטה זו, בקשור לעניננו. הנה חזינן דהמאירי ע"ה, התיר לגמרי דשא"מ בפ"ר דלא נח"ל, ואסר מדרבנן בדלא אכפ"ל.
ובביאור ראיתו הנ"ל (משבת עה.), גבי פציעת החילזון (להתיר לגמרי), נראה, דהוקשה לו, למה הגמ' נצרכה להגיע ללא נח"ל, והרי סגי בדלא אכפ"ל להוציא מהחיוב. ומכח קושיה זו למד שהגמ' רצתה להגיע להתר גמור, ולכך העמידה בדלא נח"ל.
ובענין הא דלא כתבה דמותר לגמרי, (ומשמע דפטור), ראיתי להמאירי דכתב (בשבת קג.) בזה"ל, "ואע"פ שבאותה שמועה מיהא פטור אמרו לא מותר אמרו, טעם הדבר מפני שיש מלאכה אחרת עמה, כמו שאמר ולחייב נמי משום נטילת נשמה, הא כל שאתה מוצא מלאכת היתר ונגררת עמה מלאכת איסור שהיא קשה לו, מותר לכתחלה". עכ"ל הצריך לעניננו. ועוד צריך אצלי ביאור בראית המאירי הנ"ל, דהרי אפשר דדוקא פה הגמ' נצרכה להגיע ללא נח"ל שימות, כי פה בפשטות נח"ל במיתתו כדי שלא יזוז בשעת הוצאת הצבע, (כמו שכתבו התוס' בד"ה ולחייב, שבת דף עה.). אבל במקרה רגיל דלא נח"ל בהאיסור, אז מספיק שהיה לא אכפ"ל, וכבר יהיה מותר נתעוררתי להערה זו, מהאשמרה שבת (דף רצ פרק יח ד"ה ונלע"ד בס"ד לישב שיטת רש"י), דתירץ בדרך זו את רש"י, ממה דהקשו עליו התוס' בד"ה טפי (שבת עה.). . ותירץ לי בזה, ידידי הרב אליהו רודה שליט"א, דהמאירי למד, דאע"פ דאפשר דדוקא פה מכוין דנח"ל שימות כנ"ל, אז צריך שיהיה ניחא לו שיחיה, כדי שלא התחייב על הריגתו, אבל מ"מ מכוין דכבר חזינן דהגמ' נצרכה להגיע ללא נח"ל (ולא יסתפקה בדלא אכפ"ל), אז מי שרוצה להתיר בדלא אכפ"ל עליו להביא הראיה.
הנה אם באנו לסכם את שיטת המאירי לדעת ר"ש נאמר, דבדשא"מ בפ"ר דנח"ל הוא מחייב עיין להמאירי (שבת קג.), דכתב דכ"ע מודים בזה. ופשוט, דהרי על זה הגמ' כתבה, מודה ר"ש בפ"ר, בשבת (דף קג.), ובמקומות נוספים. ולהבנת עומק סיבת החיוב בפ"ר לדעת המאירי, עיין במה שכתבנו לעיל בסימן ג (בשם הקובץ שיעורים), ונראה דהמאירי סובר כסברת התוס' ודעימם, דכל שבפ"ר זה נחשב כאילו מעשה האיסור נכלל בכלל המעשה שנתכוין לעשותו, והניחותא בגוף המלאכה עושה שיחשב דנתכוין לעשותה לגופה. ובדלא ניחא ליה, נראה דהתיר, כי יש פה כעין כוונה הפוכה למלאכה. וביאור הדבר זה, דכמו שבדנח"ל זה נחשב כאנן סהדי שנתכוין, כך בדלא נח"ל זה כאנן סהדי שלא נתכוין. ועיין שכן מוכח מהא דהמאירי כתב בד"ה הצד חילזון (שבת עה.), בזה"ל (לגבי פ"ר דלא אכפ"ל), "ולר"ש פטור שהרי אינו צריך לגופה של מלאכה, אלא שהוא אסור". ע"כ. הרי דמדויק מפה, דזה נחשב מלאכה, אלא שאינו צריך לגופה. (כך למד ידידי הרב אליהו רודה שליט"א). וזה דלא כהצד השני שיובא לקמן בסמוך בע"ה. (שאם כאותו הצד, אז היה לו להמאירי לומר שאסור בדלא אכפ"ל, מחמת גזרה שמא יתכוין להאיסור, ולא מצד חוסר הצורך בגוף המלאכה, כנ"ל בלשונו).
ורק דבתחילה, חשבתי ללמוד בדעת המאירי, דס"ל כהערוך. וז"א, דאפילו בפ"ר, אין מעשה האיסור נכלל בכלל המעשה דנתכוין לעשותו, ורק דבדלא אכפ"ל גזרו לאסור, שמא יתכוין להאיסור, דהרי לא אכפת לו ממנו. ובדלא נח"ל לא גזרו, דהרי לא ניחא לו בהאיסור אז פשוט שלא יתכוין לעשותו. וכבר כתבתי, דמהמאירי מוכח כהצד הראשון הנ"ל, ודלא כצד זה. , ובדלא אכפ"ל פוטר אבל אוסר מדרבנן המאירי (שבת כט:, דלשונו הובא לעיל הריש הדברים), הביא ראיות לאסור בפ"ר דלא אכפ"ל, וראיותיו הם:
א. מהסוגיא גבי חילזון (שבת עה.), כנ"ל. ועיין במאירי שם (עה.) בד"ה הצד חילזון, דכתב לצד אחד, "שהמתעסק" דכתבה הגמ' זה מתעסק ממש, ולא דשא"מ. ואת ראיותו הזכיר (שם) על הצד שהמתעסק זה דשא"מ ולא מתעסק ממש. ופשוט דעל הצד "שהמתעסק" זה מתעסק ממש, א"א ללמד מפה להתיר בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל. שהרי "המתעסק" נחשב מתעסק (ממש), בסיבת הא דנתכוין להופכה של המלאכה (כמבואר במאירי פה), ואעפ"כ הוא מהוי רק פטור ולא התר גמור. ובדשא"מ, עושה המלאכה לא נתכוין להופכה של המלאכה, אלא לא נתכוין לה כלל, והמאירי למד בו דמותר לגמרי וא"כ פשוט דלזה אין ראיה, על הצד שהמתעסק הוא מתעסק ממש. וכנ"ל.
ב. מפרק תולין שבת (קמא.), כמבואר בלשון המאירי הנ"ל.
ג. משבת (קיא.-קיא:) ומכתובות (ו.), גבי מסוכרייתא דנזייתא, שאסור להדוקה ביו"ט. דלמד דזה פ"ר דלא אכפ"ל בסחיטה, ומ"מ אסור.
וכתב עוד, דהחולקים (חכמי פורווינצא הסוברים כערוך), לומדים לגבי שתי הראיות האחרונות, שהאיסור זה שמא יבוא לידי סחיטה בכוונה. ולגבי הראיה הראשונה, מסתבר שילמדו, דדוקא פה שניחא לו במיתת החילזון שלא יזוז תוך כדי הוצאת הצבע, נצרכה הגמ' להגיע ללא נח"ל במיתתו, (בגלל צלילות הצבע), אבל לעולם במקרה רגיל, גם בדלא אכפ"ל מותר. (על דרך מה שכתבנו לעיל, ע"פ דברי האשמרה שבת). , ובדלא נח"ל מתיר לגמרי בזה סבר כחכמי פורווינצא, הסוברים דבדלא נח"ל שרי. ולמד דבזה אף לר' יהודה מותר. ובדעת ר' יהודה, כתב עוד בחידושיו לשבת (קג.) בד"ה נמצא, דבפ"ר, דלא אכפ"ל ודניחא ליה, חייב. ולפי"ז נמצא, דלא נחלקו ר"י ור"ש לדעת המאירי, בדשא"מ בפ"ר, אלא בדלא אכפ"ל. .