אור ברסלב
מחשבת כהן סי' ה - שיטת הרא"ה והריטב"א בדשא"מ בפ"ר לדעת ר' שמעון

מחשבת כהן

סי' ה - שיטת הרא"ה והריטב"א בדשא"מ בפ"ר לדעת ר' שמעון

סי' ד - דבמלאכות שבת בדשא"מ בפ"ר דנח"ל צריך ניחותא במלאכה לגופה לר"ש

הריטב"א בחידושיו לשבת (קג.) כתב וז"ל, "אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו. פי' הרי (הקורע) [הקרקע] מתיפה מאליו. ופרקי' כגון דלא קא מכוין. ופרכינן והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא (מת) [ימות]. ופרקי' לא צריכא דעביד בארעא דחבריה. פי' דלא איכפת ליה ליפותה. ומכאן הביאו ראיה קצת מן הגאונים ז"ל, וכן כתוב בספר הערוך, וכן הסכימו בתוס', דלא אסר ר' שמעון דבר שאין מתכוין כשהוא פ"ר ולא ימות אלא היכא דניחא ליה באותו מעשה הנעשה מאליו. וכן הביא עוד ראיה מההיא דאמרי' בפ' לולב הגזול גבי הדס שהיו ענביו מרובים מעליו פסול ואם (מעין) [מיעטן] כשר ואין ממעטים אותם בי"ט משום ר' אלעזר בר' שמעון אמרו ממעטים, ופרישנא טעמא משום דסבר לה כאבוה דאמר דשא"מ מותר, ופרכי' והא פ"ר ול"י, ופרקי' דאית ליה הושענא אחריתי, פי' דלא איכפת ליה בתיקו' זה. וכן ממה שאמרו לקמן בפ' כל כתבי הקודש שמפשיטים את הפסח בי"ד שחל להיות בשבת וכגון דלא איכוון (לא) להפשיט, ופרכי' והא פ"ר ול"י, ופרקי' כגון דשקיל בברזי, פי' שנוקב ומפשיט דלא איכפת לו בעור להפשיטה.

וקשיא להו מהא דאמרי' לקמ' בפ' שמונה שרצים (שבת קיא) האי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא ואפי' לר"ש ומשום דמודה ר"ש בפ"ר ול"י, ופרש"י ז"ל מסכוריא דנזייתא הוא מוך שנותנים בנקב של חבית ואסור להדוקה משום סחיטה, והא התם דלא ניחא ליה באותה סחיטה וכו'. דההיא כשהיה הנקב למעלה, שנופלת סחיטת היין בתוך החבית, ולכשתמצא לומר שהנקב מן הצד, מיירי שיש כלי תחתיה ששם נופל היין הזב, דנח"ל במשקה הזב. ור"ת ז"ל מפרש דמסכוריא דנזייתא היא מגופה שבצד החבית כדי לסתום ואסר להדוקה מפני שהוא מבטלה שם וחייב משום בונה, וכדבעי' לפרושי לקמ' בס"ד. ומיהו תמיהא מילתא טובא כל היכא דפ"ר ולא ימות מאיזה טעם יתיר ר' שמעון משום דלא ניחא ליה, דהא טעמא דתלמודא דמודה ר' שמעון בפ"ר ולא ימות היינו משום דכיון דלא סגיא דלא אתעביד מלאכה הרי הוא כאלו נתכוון ומלאכת מחשבת הוא וא"כ מה לי אי ניחא ליה או לא ניחא ליה. וליכא למימר דכי לא ניחא ליה הויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה, שזה ודאי צריכה היא לגופה ויפוי קרקע גמור וסחיטה גמורה, אלא שהוא אינו צריך לה, וכן אם חרש בבהמות שדה אחת ולא נתכוון אלא ליגע בהמותיו כלום יהא פטור.

ואי לאו דמסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא שלא אמרו כן בתלמוד דכי לא איכפת ליה שרי לר"ש, אלא בדבר שמחמת עצמו אינו חשוב מעשה ומלאכה, ומשום הכי כל היכא דלא איכפת ליה חזר למהותו שאין בו מלאכה ולא מעשה חשוב, כגון הא דהכא, דשורת הדין דיפוי קרקע כל שהוא לא חשיבא מלאכה אלא כשמחשבי' לה משום צורך, וכן ההיא דמי(מ)עוט ענבים מן ההדס התלוש צרך המצוה לתיקונה עושה אותו שהוא תיקו' וכי יש בו חשיבות, וכי לא איכפת ולא מכוין ליה כלל הוה מילתא דלא חשיב. והא דאמרי' דשקיל בברזי, היינו טעמא משום דכי עביד הכי לא חשיב הפשט כלל אלא מקלקל גמור, וכל המקלקלים שאינם מתכוונים מותרים. כנ"ל, וכן הורה לי מורי הרב ז"ל, והוא היה אומר בלשון אחר, כתבתיו בכתובות בס"ד". עכ"ל.

הנה חזינן דהריטב"א הביא את שיטת הראשונים הסוברים דדבר שאין מתכוין בפ"ר דלא נח"ל או דלא אכפ"ל מותר או פטור, וחלק עליהם וחייב גם בזה. בסוברו, דבמה דהגמ' כתבה דר"ש מודה בפ"ר, היא התכוונה בכל פ"ר ואפילו בדלא נח"ל כל שהמלאכה שנעשתה בעלת חשיבות היא כדלקמן. . וסברתו בזה היא כנ"ל בלשונו, דכל דהאיסור נעשה בפ"ר זה נחשב שנתכוין לעשותו לגופו, ולכן אע"פ שלא עשה את המלאכה מתוך הצורך בגופה ולא נח"ל בה, חייב ובהמשך בס"ד, נביא את דברי המחה"ש (דבסימן רעח סעי' א), וע"פ דבריו יתבאר בע"ה מה דס"ל להריטב"א, דכל שהמלאכה נעשתה בלי כוונה זה יותר חמור מבשנעשתה בכוונה אבל לתכלית אחרת (ז"א מלאכה שאצל"ג). דבזה הוציאה מכלל מלאכה, ובשנעשתה בלי כוונה (ז"א בדשא"מ), לא הוציאה מכלל מלאכה, והיא נחשבת שפיר מלאכה הצריכה לגופה ומלאכת מחשבת. .

ומה שמותר בדשא"מ בפ"ר לשיטתו, זה רק בשנעשה דבר דמצד שורת הדין אין לו חשיבות של מלאכה כלל, דבזה אם לא החשיב אותו ולא אכפת לו מעשיתו, הוא נשאר דבר בלי חשיבות, ומותר לעשות את הדבר הגורם אותו בפ"ר כתבתי מותר, אע"פ שאפשר דבמה דהריטב"א כתב מותר הוא נתכוין למותר מהתורה, אבל לא להתר גמור. דממה דישב ע"י חילוקו הנ"ל, את הסוגיא דמיעוט ענבי ההדס, נראה דהתיר לגמרי. וכן למד גם ידידי הרב אליהו רודה שליט"א, דהריטב"א ס"ל להתיר לגמרי, כל שהאיסור הנעשה הוא בגדר מילתא דלא חשיב.

ועיין לקמן דאם האיסור הוא דבר החשוב קצת, אז פטור אבל אסור. . ולהבנתו זה הטעם שהגמ' גבי מיעוט ענבי ההדס (סוכה לג:), העמידה בדאית ליה הושענא אחריתי, דבזה תיקון ההדס נחשב דבר שאינו חשוב, ולכן מותר. וכן הוא גם גבי מה דהגמ' גבי התולש עולשין (שבת קג.), העמידה בתולש מקרקע של חברו. דבתלישה בשיעור מועט כזה (כגון כמלוא פי הגדי), מצד שורת הדין זה לא נחשב מלאכה ולא מעשה חשוב, ולכן מותר בזה להריטב"א, אע"פ שהיפוי נעשה בפ"ר ונחשב שנתכוין לו, דמ"מ אין לו חשיבות. והכל מבואר בדברי הריטב"א הנ"ל, למעיין בו. והמעיין יראה גם, דהא דהריטב"א כתב דפשוט דהחורש בבהמות שדה אחת ולא נתכוין אלא ליגען חייב, ומשמע אפילו אם חרש בקרקע של חברו ובענין הא דהחורש הנ"ל נחשב דשא"מ ולא מלאכה שאצל"ג, עיין במה שכתבנו לעיל בסי' א', דכל שלא נתכוין להמלאכה, זה נחשב דשא"מ ולא מלאכה שאצל"ג.

ופשוט דהריטב"א הבין כך (דזה דשא"מ), דאם לא היה מבין כך, לא היה מקשה מזה. דהרי בפשטות, ודאי שהעושה מלאכה בכוונה לעשיתה, זה יותר חמור מבשנעשתה בדשא"מ בפ"ר, אז מה הקושיא. ועוד דאם הריטב"א היה מחשיב את זה מלאכה, אז הוא היה סובר שפטור בזה, דהרי הריטב"א איירי פה (גם או רק) בדלא נח"ל, (דהרי מזה עיקר קושייתו על התוס' ודעימם, דסבירא להו דר"ש לא מחייב אלא בדנח"ל), ומבואר בחידושי הריטב"א לשבת (צד.) דפטור בזה, ופה כתב דפשיטא דחייב. , זה בגלל דנעשתה מלאכה בעלת חשיבות הגם דלא נח"ל בה. ובדומה להסחיטה במסוכרייתא, דהריטב"א הנ"ל כתב דסחיטה גמורה היא, ומשמע אפילו בדלא אכפת ליה מהדבר הנסחט, כי זה נחשב מלאכה גמורה, גם אם לא מחשיבים אותה. [ובחידושיו לכתובות, (דף ו. בד"ה והאמר רב מסובריא דנזייתא וכו') לאחר שהביא את סברת ר"י ודעימיה, הסוברים דלא הודה ר"ש לר' יהודה בדשא"מ בפ"ר אלא בדנח"ל, כנ"ל. , כתב דלא חייבים על זה בהולך לאיבוד, דבסחיטה דתולדה דדש היא בדבר שאינו גידולי קרקע, לא אסור אפילו מדרבנן בזה. ועי"ש כי קצרתי].

ואם האיסור הנעשה אינו בגדר מלאכה גמורה וגם לא בגדר דבר שאינו חשיב, אלא כגדר דבר החשוב קצת, נראה מהא דאיתא בהשיטה לר"ן (שבת קג.) בשם הרא"ה (דהריטב"א כאן כתב את הדברים בשמו), דפטור אבל אסור בזה וז"ל, "לא צריכא דקעביד בארעא דלא דילי', וא"ת ומאי איכפת לן אם הוא דחברי' מ"מ המלאכה נעשית ממילא. פי' הרא"ה ז"ל דכיון דהכא הוו שתי מלאכות לקיטת העצים ויפוי קרקע, ואם נתכוין לשתיהן חייב שתים כדאמרי' בירושלמי והילכך כיון דלא מכוין אלא לחדא דהיינו לקיטת העצים ויפוי הקרקע מאילי' הוא בא ואינו מכוין לה ולא ניחא לי' בי' לא חשיבא מלאכה כיון דמאילי' הוא בא וכן הדין לשתי מלאכות שהאחת יוצאה מתוך חבירתה ונעשית מאילי' ואינו מכוין לה ולא ניחא לי' בה דלא חשיבא מלאכה לכ"ע. והיינו דנקט דעביד בארעא דחברי' דבדידי' לא סגי דלא ניחא לי' בה והיינו ההיא דהדס שענביו מרובין מעליו דאם הוא דחברי' דמותר ללקט הענבים שהיא המלאכה אף על פי שההכשר נעשה מאיליו דהא אינו צריך למה שהוא מתכוין אלא שהיא באה מאילי' ולא ניחא לי' בה דהא דחברי' הוא, וכן בהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה שהוא פטור לפי שהגומא נעשית מאילי' ומתוך נטילת העפר שהיא המלאכה היא באה ולא מיכוין לה ופטור הוא לכולא עלמא". עכ"ל. (הוזכר בהגהות הריטב"א שבהוצאת מוסד הרב קוק). . והנה מדכתב (בשיטה לר"ן) גבי מיעוט ענבי ההדס דשרי וגבי החופר גומא "שהוא פטור", נראה דס"ל להרא"ה (ולהריטב"א) דיש בזה שלושה חלוקות, והם:

א. כל שהאיסור הנעשה הוא דבר חשוב, זה נחשב שעשה מלאכה גמורה, וחייב עליה, אפילו בדלא נח"ל בה, (כ"כ בחידושי הריטב"א הנ"ל, ועי"ש שלא חזר בו מזה) ועיין בלשון השיטה לר"ן הנ"ל דכתב, "וכן הדין לשתי מלאכות שהאחת יוצאת מיתוך חבירתה ונעשית מאילי' ואינו מכוין לה ולא נח"ל בה דלא חשיבא מלאכה לכ"ע". ומשמע קצת דלא חייב גם בשנעשתה מלאכה חשובה. וע"כ דצריך לדחוק ולומר, דמכיון דחידושי הר"ן איירי בהתר בדשא"מ בפ"ר, ושאל האיך מותר בזה והרי המלאכה נעשתה בכל מקרה, ובזה תירץ בשם הרא"ה ע"ה דמכיון שהמלאכה השניה נעשתה בלי כוונה ולא נח"ל בה לא חייב עליה, ולגבי זה כתב את הלשון הנ"ל דבסמוך, אבל לא איירי בשהמלאכה שנעשתה בפ"ר מלאכה בעלת חשיבות היא. ודחקתי קצת ללמוד כך, כי לא רציתי לדחוק את מה דכתבתי לעיל, דזה טענת הריטב"א על התוס' והערוך דחייב בזה. .

ב. כל שהאיסור הנעשה הוא דבר חשוב קצת, כגון הגומא הנ"ל בלשון חידושי הר"ן וצ"ע קצת (בדברנו), מה פחות חשוב בהגומא בחופר וא"צ אלא לעפרה מהסחיטה במסוכרייתא, דהריטב"א כתב לגביה דהיא מלאכה גמורה.

ועיין בחידושי הריטב"א לערובין (לה.) דכתב (בד"ה דבעי מרא וחנינא) וז"ל, "פי' והויא מלאכה של תורה, בבית משום בונה ובשדה משום חורש ואע"פ שאינו מתכוין לכך פ"ר ול"י הוא, וכיון דעביד בארעא דידיה מלאכה הצריכה לגופה חשיבא, וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרא שהוא פטור מיירי בארעא דלאו דידיה, כך פירשו רבותי". עכ"ל. וראיתי בהקמה לשו"ת הריטב"א שבהוצאת מוסד הרב קוק, דכתב דרבותיו של הריטב"א, הם הרא"ה והרשב"א ע"ה. והנה מזה דרבו זה הרא"ה יש חיזוק לדברנו, דהרי משמע דלמד דהחופר גומא זה דשא"מ, וכתב דפטור בזה בקרקע של חברו. אלמא דס"ל להריטב"א ע"ה, דיש גדר אמצעי (שפטור עליו), בדשא"מ בפ"ר. וא"כ אז אע"פ שמחידושיו לשבת (קג.) הנ"ל משמע שאין גדר כזה, ע"כ דצריך ללמוד דיש.

ואם באנו להשוות את דברי הריטב"א (האלו) לדברי הרשב"א דכאן בחידושיו לערובין, נראה דזה קצת קשה, דמלשונו נראה דס"ל דהחופר גומא זה מלאכה שאצל"ג ולא דשא"מ. וע"כ דצ"ל, דהריטב"א לא בא להשוות את דעת הרשב"א לדעת הרא"ה אלא לענין זה דלשנהם בקרקע שלו חייב ובשל חברו פטור, אבל לעולם בשל חברו להרא"ה זה דשא"מ בדבר שאינו חשוב כל כך, ולהרשב"א זה מלאכה שאצל"ג.

ובענין מה דכתבתנו דהחופר גומא וא"צ וכו' זה דשא"מ ולא מלאכה שאצל"ג, כ"כ בכתבי קה"י החדשים (כתובות סי' ט). ועי"ש, דהקשה מהא דאיתא בחגיגה (י.) דזה מלאכה שאצל"ג, ויישב בזה שני ישובים, ושניהם שייכים לדברי הרא"ה והריטב"א, וז"ל שם, "היינו משום דהוי פ"ר וחשיב מתכוין. ולהערוך צ"ל דהוי פ"ר דנח"ל. ואי לא ניחא לי' זהו באמת טעם השני דאמרינן התם מטעם מקלקל. (דפ"ר דלא ניחא לי' ומקלקל ענין א' הוא וכו' דתרוייהו משום מלאכת מחשבת, ודו"ק)". עכ"ל.

[ומדברי הק"י החדשים הנ"ל וממה שאמר חברי הרב אליהו רודה שליט"א, נראה ללמוד דיסוד המחלוקת בהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, אם זה דשא"מ או מלאכה שאצל"ג, טמון בזה שנחלקו על מה התורה הקפידה בהחופר (שהוא תולדה של חורש), אם על פעולת נטילת העפר דהיינו ההכאה באדמה (לצורך הגומא) או על התיקון שיוצא מההכאה, שזה החפירה. דמי שלמד דזה מלאכה שאצל"ג, למד דעל ההכאה הקפידה, ולמד דלזה הוא נתכוין, ורק שלא הכה לגוף המלאכה שזה הגומא. ומי דלמד דזה דשא"מ, למד דהקפידה על עצם זה שנעשית הגומא, ולזה לא נתכוון]. , פטור אבל אסור, (באם לא נח"ל בהאיסור, דבנח"ל חייב כ"כ הריטב"א בחידושיו לערובין (לה. בשם רבותיו ע"ה), דבדנח"ל חייב, וכ"כ גם בהשיטה לר"ן הנ"ל. ).

ג. כל שהאיסור הנעשה הוא דבר דמצד שורת הדין אין לו חשיבות, מותר לגמרי, (אא"כ נח"ל בהאיסור דבזה חייב), כנ"ל.

ועיין שהפטור וההתר שבחלוקה השניה ובחלוקה השלישית, לא מצד חוסר כוונה הוא, דהרי הריטב"א כתב דכל שהאיסור נעשה בפ"ר זה נחשב מתכוין גמור, ומזה הוא לא חזר בו. אלא דהפטור וההתר, הוא מצד חוסר החשיבות, כמושנ"ת. וכן נראה גם מלשון השיטה לר"ן הנ"ל דכתב וז"ל, "והיינו ההיא דהדס וכו', דהא אינו צריך למה שהוא מתכוין וכו' וכן החופר גומא" עכ"ל. ובענין הא דהשיטה לר"ן כתב דכל ההתר הוא מכיון שהמלאכה השניה מאליה היא באה, פשוט דעל זה מבוסס כל (הפטור או) ההתר, דאם הוא מתכוין ממש, זה מלאכה הצריכה לגופה. דרק בדלא מתכוין, חוסר החשיבות גורם להתר.

וכל זה הוא דלא כהתוס' ודעימם, דאע"פ דגם לשיטתם כל שהאיסור נעשה בפ"ר זה נחשב למתכוין, הם סוברים שעד שלא יהיה נח"ל במלאכה לגופה, היא נחשבת מלאכה שאצל"ג (דפטור עליה) ומסברתם הריטב"א בא לאפוקי בכותבו את הלה"ז, "וליכא למימר דכי לא נח"ל הויא לה מלאכה שאצל"ג, שזה ודאי צריכה היא לגופה ויפוי קרקע גמור וסחיטה גמורה אלא שהוא אינו צריך לה". ע"כ. . ואין צריך לומר דזה גם דלא כהערוך, הסובר דשא"מ בפ"ר דלא אכפ"ל ודלא נח"ל, מותר לגמרי כנ"ל בריש דברי הריטב"א. ולשיטת הערוך, נראה דאף בשאר איסורים מותר, כמו שיתבאר בע"ה לקמן בס' ח'. ולהתוס' ודעימם בשאר איסורים חייב, דהרי בשאר איסורים לא צריך צורך לגוף האיסור בשביל להתחייב, דאין בהם דין מחשבת והפ"ר מחשיב למתכוין, ולכן אפילו בדלא נח"ל חייב בזה לשיטתם. .

ותבט עיני להריטב"א בחידושיו לסוכה (לג:) וז"ל שם, "והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ול"י ופרקינן דאית ליה הושענא אחריתי. פי' הרב בעל הערוך ז"ל שאף על פי שהוא מתקן גמור, אין דין פ"ר ול"י אלא כשהוא נהנה ממלאכתו, אלא שעושה בלא מתכוין, והביא ראיות רבות לקיים סברא זו. ולא היא כדברירנא בפרק קמא דכתובות, אבל ה"פ דהא לא חשיב מתקן אלא כשצריך למצותו, אבל כשאינו צריך לו אינו חשוב מתקן עד שיתכוין לו, והרי הוא כמלקט מהדס שוטה, שאינו מתקן. וכו'. מפי מורי נר"ו". עכ"ל. , דגם שם כתב בשם רבו כדבריו דהכא בשבת, וכן גם שם הפנה לחידושיו דבכתובות וכתב בהגהות הריטב"א שבהוצאת מוסד הרב קוק שלא מצא שם בכתובות, וכן אני לא מצאתי שם. . וגם עיינתי בחידושי הרא"ה לסוכה שם (דהוא רבו המובהק של הריטב"א עיין במבוא לשו"ת הריטב"א בהוצאת מוסד הרב קוק. ועיין נמי במבוא לחידושי הרא"ה שבהוצאת מכון אהבת שלום (עמוד 11), דכתב שם, דבכל מקום דהריטב"א כתב "מורי רבנו" ז"ל או "מורי המובהק" בלא הזכרת שמו, כוונתו לרבו הרא"ה ע"ה. ), וראיתי דכתב גבי הא דהגמ' שם בסוכה העמידה בדאית ליה הושענא אחרת, וז"ל, "והא לא איצריכא, ולאו מידי [הוא ד]עבד". עכ"ל. ובאמת דמהלשון הזה בלבד, (לולא דברי הריטב"א הנ"ל), היה אפשר ללמוד דס"ל כהתוס' ודעימם, דגם הם כתבו (באחד מהתרוצים שלהם), דההתר בדאית ליה הדס אחר זה כי בזה לא נחשב שתיקן כלל, [עיין בשלהי תוד"ה מודה ר"ש (דבסוכה לג: בשם רש"י), ועיין נמי בחידושי הרמב"ן (לשבת קיא.)]. אבל אחרי דהודיע אותנו הריטב"א מה דעת רבו (הרא"ה), ודאי דעדיף ללמוד דביאור דבריו הוא כמו שכתב לנו הריטב"א בדעתו. וזאת אומרת, דמה דכתב שנחשב שלא תיקן ההדס כלל, זה לאפוקי מהחיוב בדשא"מ בפ"ר כל שנעשתה מלאכה בעלת חשיבות כנ"ל, ולא כדס"ל להתוס' ודעימים דפה נחשב שלא תיקן ומותר, לאפוקי מהחיוב בדנח"ל ומהאיסור דרבנן בדלא נח"ל.

ועיין בחידושי הריטב"א ד"ה פוטר היה ר' שמעון וכו' (שבת צד.), דביאר שם הפטור במלאכה שאצל"ג וז"ל "פי' כי אע"פ שיש בו צורך המת וגם יש בזה מצוה, אפ"ה מלאכה שאינה צריכה [ל]גופה חשיבא כיון שאין לו לזה הנאה בהוצאה וקבורה זו והנהתו אינה אלא מניעת הטומאה שהוא מונע מביתו, ודכוותה צידת נחש כדי שלא ישכנו חשיבא מלאכה שאצל"ג כיון שאינו נהנה בעיקר הצידה ואין הנאתו אלא (חלוק) [סלוק] נזק, וכן במכבה את הנר כחס על השמן או על הפתילה או על הכלים שיש בהם דליקה, אין הנאתו בגופו של כיבוי אלא שנהנה לסלק נזק על ידי כיבוי זה, [ואינו חייב] אלא (כשמתכבה) [כשמכבה] לעשות (ב)פחם שהוא נהנה בפחם עצמו בכיבוי זה. וא"ת א"כ תופר יריעה שנפל בה דרנא (לעיל לא:) (ש)לא יהא חייב שהרי אינו צריך לגופה של תפירה (מחמת) [ולא חשיבא] מלאכה הצריכה לגופה של תפירה [שברצונו] לא נפל בה דרנא. י"ל דהתם [כיון] דנפל בה מיהת מלאכה הצריכה לגופה היא כי נהנה הוא באותה תפירה מיהת, הא למה זה דומה לתולש מן המחובר כי אע"פ שהוא אינו צריך שיהא מחובר וברצונו לא יהא מחובר עכשיו, מ"מ כיון שהוא מחובר צריך הוא (לתלותו) [לתלשו] ונהנה הוא בתלישה עצמה. ואפילו בקוצר נהי דאינו צריכה מיד עד שיבוא לידי אוכל כיון שזה תיקון לאוכל בשעת האוכל יש הנאה בגופו של קצירה ממש, ולא אמרו צריך ואינו צריך לגופו אלא צריך ואינה צריכה לגופה והוא מן הטעם שאמרנו. וכזה מפורש בספר המאור לרז"ה ז"ל (לקמן קו ע"א, לז ע"ב מדפי הרי"ף)". עכ"ל. . וצ"ע, דאם בדשא"מ שלא נתכוין למלאכה כלל כל שהיא נעשתה בפ"ר חייב אפילו בדלא נח"ל בה, אז למה במלאכה (שנתכוין למלאכה), בשעשאה לצורך אחר מגופה פטור. וכעין זה הקשה המחה"ש (בסימן רעח סעיף א) כתבתי כעין זה דהוא איירי (בפשטות), גבי דשא"מ בפ"ר דנח"ל, וגבי שיטת הריטב"א אנו משתמשים בחילוקו אפילו בדלא נח"ל. ודו"ק. , ותירץ בזה"ל, "וצ"ל דבשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. א"כ י"ל במלאכה שאצ"ל דנתכוין למלאכה ולא נתכוין לתכליתה הרי מחשבתו הוציאה מכלל מלאכה. משא"כ בפ"ר דלא נתכוין כלל למלאכה. ולא הוציא מחשבתו מכלל מלאכה (ועיין סי' רס"ח ס"ק ג' בשם הרא"ש לענין ברכה קצת דמיון)". עכ"ל וכדבריו, כתב גם בחכמת שלמה שם, עי"ש. . וע"פ דבריו תתישב גם קושיתנו דהרי ר"ש הודה בדשא"מ (בפ"ר), ובמלאכה שאצל"ג לא הודה. וטעמו להריטב"א (ע"פ המחה"ש) הוא, דכל שלא נתכוין למלאכה כלל, לא פגם בה ולא הוציאה מכלל מלאכה, אבל בדנתכוין לה לתכלית אחרת, פגם בתוכה והוציאה מכלל מלאכה, ולכן פטור עליה כך חילק הרב אופיר כהן - חדד שליט"א. ולכאורה קשה, דהמעיין בהריטב"א הנ"ל (דבשבת צד.), יראה דהוא סובר, דבשביל שהמלאכה תחשב צריכה לגופה, לא צריך דווקא שיעשה אותה מתוך הצורך בגופה, אלא סגי בשיהיה נח"ל בגופה. דהרי הגדיר מלאכה הצריכה לגופה בנהנה בגופה, ולא דווקא בשעשאה מתוך הצורך בגופה. וכך גם כתב בחידושיו לערובין (לד: ד"ה גזירה שמא יקטום. הוזכר בנת"ש), דאפילו בעושה את המלאכה לצורך אחר, כל שנח"ל בצורך שהוא גופה חייב, דזה נחשב מלאכה הצריכה לגופה. וצ"ע, דבפשטות המחה"ש לא הוצרך לחלק את חילוקו הנ"ל בין דשא"מ למלאכה שאצל"ג, אלא להבנתו (דבפשטות הבין), שהעושה מלאכה בצורך אחר מגופה ונח"ל בגופה פטור, דאם נלמד בו דלמד דכל דנח"ל בגופה חייב, קושיתו לא קשה כל כך, דהרי יצא, שבדנח"ל גם במלאכה שעשאה לצורך אחר מגופה וגם בדשא"מ בפ"ר, חייב. וא"כ, לכאורה לא שייך להשוות את דברי הריטב"א המחייב כשעשאה לצורך אחר בדנח"ל בגופה, לדברי המחה"ש הנ"ל הפוטר בזה, כמושנ"ת.

ובזה יש ליישב שני ישובים. חדא, דאפשר ללמוד במחה"ש, דהוא איירי גם אליבא דהסוברים שחייב כל שנח"ל בגופה. ומה דהוקשה לו זה, מה החילוק בין דשא"מ בפ"ר דנח"ל שחייב עליו, לבין מלאכה שעשאה שלא מתוך הצורך בגופה ולא נח"ל בגופה דפטור עליה אע"פ שנתכוין למלאכה, וגבי זה כתב את חילוקו הנ"ל, (כך למד ידידי הרב אליהו רודה שליט"א במחה"ש). ועוד, דהמעיין יראה דבאמת לא קשה מידי (גם אם נלמד במחה"ש כצד הראשון), דאנחנו רק לקחנו מהמחה"ש את יסוד חילוקו, דמכיון דנתכוין לעשיתה לתכלית אחרת יש יותר צד לפוטרו (כי פגם בתוכה), מבדשא"מ בפ"ר שלא נתכוין למלאכה כלל.

ובענין מה ששמעתי דלכאורה קשה להבנתנו (דיש צד חומרא בדשא"מ בפ"ר ממלאכה שאצל"ג), מהא דאיתא בהריטב"א (ד"ה למימרא דשמואל וכו', שבת מב.), דדשא"מ קיל הוא ממלאכה שאצל"ג. חשבתי לומר דזה לא קשה כלל, דשם הריטב"א איירי בדשא"מ בלא פ"ר, כמו שמפורש שם בדבריו, ופשוט דזה קל יותר ממלאכה שאצל"ג, וגם מותר גמור הוא. והריטב"א אצלנו (בשבת קג.), כתב מפורש, דכל מה שהוקשה לו, מאיזה טעם מתיר ר"ש, זה רק מכוין שהוא הודה בפ"ר, דבזה זה נחשב למתכוין גמור, כמושנ"ת.

אבל לכאורה עוד צ"ב, דבשלמא להתוס' ניחא, הא דיש חילוק בין נח"ל ללא נח"ל, במלאכה שעשאה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה, דהרי הם למדו דר"ש מחייב בדשא"מ רק בדנח"ל, דרק בזה הוא נחשב למתכוין לשיטתם. ומחמת זה הש"ס (בשבת קג.) העמיד בקרקע של חברו, וכן בסוכה (לג:) העמיד בשיש לו הדס אחר. אבל להריטב"א דכתב מפורש גבי דשא"מ, דכל שנעשתה מלאכה גמורה בפ"ר, אין חילוק בין נח"ל ללא נח"ל. והא דהש"ס העמיד בקרקע של חברו ובשיש לו הדס אחר זה בסיבת הא דבזה נחשב מילתא דלא חשיב, צ"ב למה מחייב במלאכה שנעשתה בצורך אחר מגופה בדנח"ל בגופה, והרי לשיטתו הניחותא לא משווה לכוונה. ויש לישב דלא קשה מידי, דדוקא לר"י דבתוד"ה ר"ש פוטר (שבת צד.) ולתוס' הרא"ש דשם, החיוב בהעושה מלאכה שלא לגופה ונח"ל בגופה הוא מצד הדשא"מ בפ"ר דנח"ל שבזה, אבל להריטב"א החיוב בזה הוא לא מצד זה, דהרי הוא סובר בזה כרוב הראשונים, דס"ל שהחיוב בזה הוא מחמת דכל שנהנה מגוף המלאכה, היא נחשבת צריכה לגופה (וזאת הגם שעשאה לצורך אחר מגופה), כמו דמשמע מלשון הריטב"א (הנ"ל דבשבת צד.), ועיין נמי בחידושיו לערובין (לד: בד"ה גזירה שמא יקטום). דרק לר"י ולתוס' הרא"ש דלדעתם החיוב תלוי בצורך אז בעשה לצורך אחר צריך להגיע לדשא"מ בפ"ר לחייב בזה, אבל להריטב"א ולרוב הראשונים דהחיוב תלוי בתכלית המלאכה דזה גופה לדעתם, כל שע"י המלאכה הוא נהנה מהתכלית הזאת חייב. ובסי' י"ב הארכנו בזה, עי"ש. .

דרך נוספת ובמה שיש לעיין בה

ויש צד ללמוד בהרא"ה ובהריטב"א שמעתי מי שלמד כך וכן עלה בדעתי בתחילה ללמוד כך, וזה מכח מה דלהשיטה דלעיל קשה, מה פחות חשוב בהגומא בהחופר אותה וא"צ אלא לעפרה, מהסחיטה במסוכרייתא, דהריטב"א כתב לגביה שמלאכה גמורה היא. ומכח מה דקשה עוד, דלדברנו דלעיל יש גדר אמצעי של פטור, ומלשון הריטב"א (דבשבת קג.) משמע דאין גדר כזה, כמשנ"ת. ושים לב דלשיטה זו גם מה דהריטב"א דבערובין (לה.), כתב את הדברים בשם רבותיו, אתי יותר בשופי, ולא צריך לידחק במה שדחקנו בהגהה ח' דלעיל. , דאע"פ דהחורש בבהמות שדה אחת זה דשא"מ מהטעמים שביארנו (בהגה ד דלעיל), מ"מ החופר גומא וא"צ אלא לעפרה זה מלאכה שאצל"ג, ובדשא"מ בפ"ר יש או חיוב או התר אבל לא פטור, (כמו דמשמע מלשון הריטב"א דבשבת קג.). וחוץ מזה צד זה כדרך הראשונה הוא, דבדשא"מ כל שנעשתה מלאכה גמורה חייב הגם דלא ניחא לו בה, וכל שלא נעשתה מלאכה גמורה אלא דבר שאם לא מחשיבים אותו הוא מילתא דלא חשיב, שרי אם לא נח"ל בו והנה, אע"פ דלהבנה זו ניחא, הא דהסחיטה מלאכה גמורה היא וחייב עליה ועל החופר גומא וא"צ וכו' פטור, דזה מלאכה שאצל"ג, ובדנתכוין למלאכה לגוף אחר לא הודה ר"ש כבדשא"מ בפ"ר דהודה בו, כמשנ"ת. מ"מ גם להבנה זו קצת קשה, מה דיש משמעות בהשיטה לר"ן דבכל דשא"מ (אפילו בשנעשתה מלאכה גמורה) פטור, אבל מה שתירצנו להבנה הראשונה (לעיל בהגהה ז), יהוי תרוץ גם להבנה זו בזה.

וחברי הרב אליהו רודה שליט"א למד [מכח הקושיא הנ"ל דלא משמע מלשון הריטב"א (שבת קג.) שיש גדר אמצעי, ומכח מה דלהשיטה השינה קשה מה בין הסחיטה במסוכרייתא לבין החופר גומא וכו'], דהרא"ה והריטב"א ע"ה, סוברים, דיש חילוק במה החופר גומא וא"צ אלא לעפרה, חפר אותה. דאם חפר בגל (כדאיירי בעירובין לה.), נחשב דשא"מ, ואם חפר בשדה או בבית, נחשב מלאכה שאצל"ג. ודבריו בזה קשים בעיני הרבה, דהרי לעיל ביארנו דהמחלוקת גבי החופר גומא וא"צ וכו' (אם נחשב מלאכה שאצל"ג או דשא"מ), תלויה בזה שנחלקו על מה התורה בהחופר (שהוא תולדה של חורש) הקפידה, אם על עצם עשית הגומא או על מעשה ההכאה להוצאת העפר, ולפי"ז אין מקום לחלק בין החופר בגל לבין באדמה או בבית. ועוד דלהבנתו צ"ב, מה החילוק בין החופר בקרקע לבין החופר בגל של אבנים, והרי כל קרקע עשוי מאבנים קטנות, וכי החופר בבית מרוצף יחשב דשא"מ. וכבר כתבנו דמהשיטה לר"ן דהבאנו לעיל, מוכח דהרא"ה סובר, דהחופר גומא (בשדה או בבית), נחשב דשא"מ ולא מלאכה שאצל"ג. ועיין בחידושי הריטב"א לערובין (לה. הנ"ל), ותראה דלהבנתו צ"ע, מה הוקשה להריטב"א בכותבו, "והחופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהוא פטור מיירי בארעא דלאו דידה וכו'", והרי בפשטות איירי שם, בחופר בשדה או בבית, וא"כ לדעתו (של הרב אליהו שליט"א) זה נחשב מלאכה שאצל"ג, דהפטור בה לא קשור לההתר בדשא"מ כלל, דההתר בדשא"מ בסיבת חוסר החשיבות בלבד הוא, ובמלאכה שאצל"ג הפטור הוא בסיבת זה שלא עשאה לגופה ולכן היא לא נחשבת מחשבת. וגם מה דתירץ, דאיירי בקרקע שלו, לא מובן מאותה הסיבה. וא"צ לומר דמריהטת לשון הריטב"א הנ"ל, לא מסתבר לחלק כמו שהוא חילק. והוא טוען דהשיטה לר"ן והריטב"א, כללו דשא"מ עם מלאכה שאצל"ג, דמ"מ בשנהם יסוד ההתר הוא חסור הכוונה. ודעתי אינה מסכמת איתו בזה. .

וחזרתי בי מללמוד כהבנה זו, מהא דמשמע מהשיטה לר"ן הנ"ל, דהחופר גומא וא"צ אלא וכו' זה דשא"מ ולא מלאכה שאצל"ג, עי"ש דנקט אותו בדברו בענין דשא"מ, וכתב דהפטור בו מצד חופר הכוונה הוא, וא"כ ע"כ דס"ל דהחופר וכו' נחשב דשא"מ, דאם היה סובר דנחשב מלאכה שאצל"ג, לא היה לו לכתוב כנ"ל. דיסוד הפטור במלאכה שאצל"ג להריטב"א הוא כדס"ל לרוב ככל הראשונים דלא עשאה להמלאכה לגופה, וההתר בדשא"מ מבוסס על חוסר הכוונה להמלאכה. ועיין עוד בחידושי הריטב"א לערובין (דף לה. הנ"ל) דכתב שם, וזה חלק מלשונו, "ואע"פ שאינו מתכוין לכך פ"ר ול"י הוא, וכיון דעביד בארעא דידיה מלאכה הצריכה לגופה חשיבא". ע"כ. עי"ש. והנה מדכתב שאינו מתכוין ופ"ר ול"י הוא, משמע מפורש, דהחשיב את החופר הזה דשא"מ ולא למלאכה שאצל"ג, דהרי ביארנו לעיל (בשלהי הגהה יט) דלשיטתו (כלרוב ככל הראשונים) החיוב בהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה בדנח"ל בגופה הוא מחמת זה, דאע"פ דעשה את המלאכה שלא לגופה מ"מ כל שהיא סיפקה לו את ההנאה שהיא גופה (תכליתה), הוא חייב עליה בגלל הנאה הזאת ולא בגלל דזה נחשב פ"ר דנח"ל וא"כ מהא דהריטב"א כתב דהוא לא נתכוין ודזה פ"ר, משמע מפורש דכוונתו לדשא"מ, ולא להנאה מגופה של המלאכה. והא דכתב דזה נחשב מלאכה הצריכה לגופה, ע"כ דזה מחמת זה דכל דשא"מ בפ"ר דחייב עליו באיסורי שבת, זה נחשב מלאכה הצריכה לגופה, שאין חיוב בלי שיחשב מלאכה הצל"ג, (כמו שביארנו במקום אחר, מהחוט שני, בקונטרס מלאכת מחשבת). .

דרך נוספת ובמה שיש להשיב עליה

ושמעתי מי שלמד, (מכח מה דקשה לשתי השיטות הראשונות, איך בדשא"מ בפ"ר המלאכה נחשבת צריכה לגופה הגם שלא נח"ל בגופה, והרי הוא לא עשאה לגופה ולא נח"ל בגופה, אז מהיכא תתי לחייב, והרי אפילו במלאכה שנתכוין לעשיתה כל שעשאה לגוף אחר היא נחשבת אצל"ג ופטור עליה והוא לא רצה ללמוד דמכוין דר"ש הודה בדשא"מ בפ"ר חייב, ובמלאכה שנתכוין למלאכה לגוף אחר פגם בה ולכן פטור עליה (כמשנ"ת בביאור הדרך הראשונה), דר"ש לא הודה בזה. .) דטענת הריטב"א על התוס' והערוך היא, דהעושה מלאכה גמורה כמו שביארנו בהגהה דפה (עי"ש כגון הבונה בנין שלם, דבזה אפילו אם בנאו רק לאמץ כוחותיו, פשוט דחייב, ולא נאמר דזה דשא"מ או מלאכה שאצל"ג. וטען שבמלאכות גמורות כאלה לכל הראשונים חייב, ורק שנחלקו בגדר הדברים. ובענין הא דלא פירשו את זה, אמר דזה כי זה מילתא דפשיטא. ), היא נחשבת מלאכה הצריכה לגופה הגם שלא עשאה לגופה ולא נח"ל בגופה. דהריטב"א חלק עלהם בגדר של מלאכה גמורה כזאת, וטען שהסחיטה במסוכרייתא סחיטה גמורה היא כהחורש בבהמות שדה וכו', וחייבים בזה, וכן הוא בכל דשא"מ שהוזכר בש"ס, וזה הטענה דמודי ר"ש בפ"ר. וז"א שכל שנעשתה מלאכה גמורה כזאת חייב. ולהוציא מהחיוב במלאכה גמורה כזאת הש"ס העמיד בקרקע של חברו, ובזה הדבר התהפך לגמרי למשהו שלא חשוב כלל, ובאם חרש בקרקע שלו זה כבר נחשב מלאכה גמורה כגון החורש שדה אחת הנ"ל. ולשיטתו המלאכות הנזכרות בהריטב"א בחידושיו לשבת (דף צד.), כגון הצד נחש שלא ישכנו והמכבה שלא יבקע הנר וכדו', הם בדרגת חשיבות כהחופר גומא וא"צ אלא וכו', הנזכר בחידושי הר"ן הנ"ל הובא בהגהה ו דלעיל. .

דלשיטתו אין חילוק בין אם המלאכה נעשתה בכוונה לעשיתה, לבין אם נעשתה בלי כוונה ובפ"ר. דכל שמלאכה גמורה היא, כגון הבונה בנין הנ"ל חייב, ואם היא לא כך, אז אם זה מילתא דלא חשיב ולא נח"ל מותר, ואם זה חשוב קצת כצד נחש שלא ישכנו וכדו', ובזה יש חילוק אם עשאה לגופה או לא, ובדנח"ל בכל מקרה חייב.

וקשה לי בדבריו, דלדבריו יוצא דהריטב"א ס"ל, דכל המלאכות המובאים בש"ס גבי דשא"מ הם מלאכות גמורות בדומה להחורש והבונה הנ"ל, וכל המלאכות דהוזכרו גבי מלאכה שאצל"ג אינם גמורות הם, וזה מילתא דתימא. ועוד צ"ע, דמה יותר גמור בסחיטת המסוכרייתא דתולדה דדש היא, מהתופר יריעה שנפל בה דרנא. וא"ת דזה רק יריעה ולא בגד שלם, אז נאמר שגם הסחיטה במסוכרייתא לא מרובה וחשובה היא ואם לא סגי לך בזה, אז תצטרך לישב מה יותר גמור בהסחיטה במסוכרייתא ויפוי הקרקע המועט [דהריטב"א (שבת צד.) כתב דיפוי גמור הוא], מהקוצר והתולש שהוזכרו בחידושי הריטב"א הנ"ל (דבשבת צד.). והוא אמר בזה, דבדף צד הריטב"א איירי בדקצר ותלש באופן שאין למלאכה כל כך חשיבות, ושלא כמו בהחורש בבהמות שדה. ואצלי דבריו צ"ע. . ועיין דגם ממרוצת דברי הריטב"א, לא משמע דבא לחלוק על הראשונים בהגדרה מה זה מלאכה גמורה, אלא בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל ודלא אכפ"ל. ודו"ק היטב ועיין עוד דמפורש בהריטב"א (דבסוכה לג: שהובא לעיל בהגהה יב), דלא חלק על הערוך בגדר של מה נחשב תיקון גמור שבכל מקרה חייבים עליו, דהרי להפשט הזה הריטב"א סובר שהתיקון בההדס וכדו' תיקון גמור הוא דבכל מקרה חייבים עליו והערוך ודעימיה חולקים עליו בזה דלא הוי תיקון גמור, והנה חזינן דהריטב"א כתב מפורש בדעת הערוך דאע"פ שהתיקון תיקון גמור הוא [בדומה למה שכתב לשיטתו בחידושיו (לשבת קג.) לגבי הסחיטה במסוכרייתא ויפוי הקרקע בהתולש עולשין, את הלשון הזה, "ויפוי קרקע גמור וסחיטה גמורה"] מ"מ הוא (הערוך) סבר דר"ש מחייב רק בדנח"ל. .

המורם מהאמור: דהרא"ה והריטב"א ע"ה אינם סוברים כהתוס' ודעימם ודלא כהערוך, דר"ש מודה בדשא"מ רק בפ"ר דנח"ל, אלא הם סוברים דכל שהאיסור נעשה בפ"ר, זה נחשב שנתכוין לו בכוונה גמורה ובזה לדעתם המלאכה נחשבת צריכה לגופה, הגם שלא עשאה לגופה ולא נח"ל בגופה, וזה טמון בהודאת ר"ש בפ"ר לדעתם. דהם סוברים דדווקא מתי שנתכוין למלאכה צריך שיעשה לגופה או שיהנה בגופה בשביל שתחשב צריכה לגופה, דמכוין דנתכוין לה צריך שיהנה מגופה, אבל בדלא נתכוין למלאכה כלל לא מחריב בה מה שאינו צריך לגופה, ולכן כל שמלאכה גמורה היא חייב עליה. (נכתב ע"פ המחה"ש והחכמת שלמה דבסימן רעח סעי' א), ועיין במה שכתבנו לעיל. . ורק שלפי דרגת חשיבותו של האיסור, דרגת איסורו דהם למדו דבמה דהגמ' (שבת קג.) כתבה דמיירי בדעביד בקרקע של חברו, זה הוציא מהחיוב, כי היפוי בזה הוא דבר ללא חשיבות, אם לא מחשיבו ולא נח"ל בו. עיין בתרשים דבשלהי הספר, ובהערה ד' דשם. . דאם נעשתה מלאכה גמורה, כגון (הסחיטה במסוכרייתא), או כגון החורש בבהמות שדה אחת, אז הגם שלא נתכוין אלא ליגע הבהמות והגם שלא נח"ל בחרישה כלל, חייב בזה לר"ש. ואם נעשה מעשה בלתי חשוב כלל ולא נח"ל בו, כגון בממעט ענבי הדס בדאית לו הדס אחר, מותר לגמרי. ואם המעשה הנעשה הוא דבר חשוב קצת, (אז בפ"ר) פטור עליו כל שלא נח"ל בו, דבדנח"ל אפילו על מעשה שלא חשוב כלל חייב, דהניחותא מקנה חשיבות ואם באנו להשוות את מסקנת הדברים, בין שיטת הרא"ה והריטב"א הנ"ל, לשיטת רוב הראשונים, הסוברים כהתוס' בדשא"מ בפ"ר. נאמר, דיש בשיטת הרא"ה והריטב"א חומרא וקולא. דהרי במקרה שנעשתה מלאכה גמורה בדשא"מ בפ"ר אז להרא"ה ולהריטב"א חייב אפילו בדלא נח"ל, ולהתוס' ודעימם רק בדנח"ל חייב. ומצד שני באם המלאכה שנעשתה בלי כוונה אינה חשובה היא, אז להרא"ה ולהריטב"א מותר לגמרי, ולהתוס' ודעימם זה נחשב מלאכה שאצל"ג, דבשבת פטור עליה ובשאר איסורים חייב.

ובענין מה דכתבנו דהפטור וההתר בדשא"מ להרא"ה ולהריטב"א, הוא מצד חוסר החשיבות (ולא מצד החיסרון בגופה של המלאכה, כדס"ל להתוס' ודעימם בפטור שבזה), אלא מצד חיסרון במלאכה עצמה. כן נראה, גם מדברי הריטב"א בחידושיו ליומא (לד: ד"ה לכך פירש ר"י), דלאחר שהביא שם את שיטת התוס' ודעימם גבי שאר איסורים, חלק עלהם והוכיח דבדשא"מ בפ"ר אין חילוק בין איסורי שבת לשאר האיסורים. וניחא, דדווקא להתוס' ודעימם דס"ל דבשא"מ בפ"ר זה נחשב מלאכה שאצל"ג, שהפטור בה מצד מחשבת הוא, [כמבואר בתוד"ה טפי (דבשבת עה.). או מצד החיסרון בדמיון למשכן כמבואר בתוד"ה הני מילי (דביומא לד:)], בשאר איסורים דזה לא שייך בהם, חייב. אבל להריטב"א דס"ל דהפטור בזה מצד החיסרון במלאכה עצמה הוא, גם בשאר האיסורים יהיה פטור או מותר, לפי דרגת החשיבות, כנ"ל, ודו"ק.

[וחשבתי עוד לומר דע"פ דברנו, דלהרא"ה ולהריטב"א כל שנעשתה מלאכה גמורה בפ"ר, היא נחשבת צריכה לגופה הגם דלא נח"ל בגופה, יוצא דלשיטתם אין בכלל מושג של דשא"מ (בפ"ר) במלאכה שאצל"ג. ושמחתי לראות, דכן משמע מחידושי הריטב"א לשבת קכ: (ד"ה מודה ר"ש בפ"ר ול"י). דבתחילת דבריו דאיירי לשיטתו, היה פשוט לו דכיבוי הנר דשם, לכ"ע אסור הוא. ואחר כך לשיטת הערוך והתוס' דס"ל לחייב אלא רק בדנח"ל, הקשה מה ניחא ליה בכיבויו של הנר (כדבחידושי הרשב"א שם, עי"ש). וחייבים ללמוד כך בדעתו, (דאין לו מושג, של דשא"מ במלאכה שאצל"ג). דאם לא נלמד כך, יקשה למה החורש בבהמות שדה אחת, (דהוזכר בחידושי הריטב"א לשבת קג.), חייב. וא"כ ע"כ גם מה דכתב בהמשך דבריו (שם בשבת קכ:), דזה דשא"מ באיסור דרבנן (מלאכה שאצל"ג), זה גם רק אליבא דהערוך והתוס'.

ולשיטה השלישית דכתבנו לעיל בהבנת הרא"ה והריטב"א, צ"ל (ממה דבתחילה לשיטתו היה פשוט לו דלכ"ע אסור) דלמד, דזה מלאכה גמורה שבכל מקרה חייבים עליה. וצ"ע ממה דאיתא בחידושי הריטב"א שבת (צד.) הנ"ל דכיבוי הנר (ומשמע אפילו בידים, ולא כדבנידון דידן דמאחורי הדלת) פטור בדלא צריך לגופו (כמבואר במשנה). ושמעתי לישב בזו, דבמה דהריטב"א כתב פה דאסור, הוא לא יתכוין דאסור ואם עשה חייב, אלא דאסור מדרבנן בלבד. ומה דאחר כך הקשה על התוס' מה נח"ל (והרי להתוס' גם בדלא נח"ל אסור מדרבנן), זה כי למד דהתוס' סוברים בדיוק כהערוך (ולא רק דבדנח"ל חייב). ועיין דיש צד כזה בתוד"ה האי מסוכרייתא (כתובות ו.) בדעת ר"ת (ודלא כר"י כמבואר שם בתוס'). ומ"מ בפשטות, ודאי דהתוס' פליגי על הערוך בדלא נח"ל ובדלא אכפ"ל. וכן גם כתב הריטב"א בחידושיו לשבת עה. (ד"ה והא אביי ורבא), דזה מלאכה שאצל"ג לשיטתם. ודו"ק]. . ע"כ, סיכום ההבנה הראשונה דכתבנו לעיל.

וההבנה השניה זהה היא להבנה זו, חוץ מזה שאין לה בדשא"מ בפ"ר גדר אמצעי (של פטור), אלא, או חיוב (וזה בדנעשתה מלאכה גמורה), או התר (וזה בדנעשה דבר שאינו חשוב ולא נח"ל בו) כנ"ל, דלהבנה זו החופר גומא וא"צ אלא לעפרה [דהוזכר בהריטב"א (ערובין לה.) ובהשיטה לר"ן (שבת קג. בשם הרא"ה)], זה מלאכה שאצל"ג ולא דשא"מ.

ואת ההבנה השלישית הכתובה בהגהה כ ואת ההבנה הנ"ל דבסמוך, לא סיכמתי פה, מחמת מה דקשה עלהם.

תוכן העניינים

מחשבת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה