סי' ד - דבמלאכות שבת בדשא"מ בפ"ר דנח"ל צריך ניחותא במלאכה לגופה לר"ש
עיין בחידושי הרשב"א (שבת קכ:), דכתב גבי האיסור לפתוח דלת שיש מאחוריה נר, וז"ל, "א"ל בהא אפילו ר"ש מודה. קשיא לי לפי שיטת בעל הערוך מה הנאה יש לו בכבויו של נר. ושמא בפתילה שצריך להבהבה, ואי נמי דקא מתהני בשיור השמן והפתילה, ומכל מקום שמעינן מיהא דאפילו במלאכה דרבנן ובשאינו מתכוין אי פ"ר הוא אסור אפילו לר"ש, דהא הכא אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ואפילו הכי אמרינן דמודה ר"ש בפ"ר. עכ"ל. אלמא דחזי' דכשתירץ דניחא לו בשיור השמן והפתילה, (דזה לא גוף מלאכת הכיבוי), כתב דזה נחשב מלאכה שאצל"ג.
ואע"פ דאיירי בדעת הערוך, מ"מ פשוט דגם כל שאר הראשונים סוברים כך, דעד שלא יהיה נח"ל במלאכה לגופה, לא התחייב לר"ש. דהרי לדעתו מלאכה הצ"ל בעינן. ובנד"ד, דלא נתכוין לעשית המלאכה כלל, ולא נח"ל בה אלא לגוף אחר, מהיכא תתי להחשיבה צריכה לגופה עיין בחוט שני שבת כרך א-ב (בקונטרס מלאכת מחשבת דף קעו בשער הציון סעי' מא), דכתב, דפשיטא לחיובא בעינן מלאכה הצריכה לגופה.
ונידוננו הוא בכגון, הסוגר דלת ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו, ונח"ל בצידת הצבי רק כדי שלא יזיק אנשים בחוץ. . ולכן לר"ש במלאכות שבת לא התחייב. ורק בשאר האיסורים, דלא בעינן בהם שהיו לצורך גופן, התחייב. ובזה, (בשאר האיסורים), אפילו להערוך, היה חייב. דמכיון דנח"ל במלאכה זה נחשב דנתכוין לעשיתה, ואינו פטור בזה באיסורי שבת, אלא מכיון דחסר הצורך בגופה, (כנ"ל בהרשב"א), ולכן בשאר האיסורים דלא בעינן בהם צורך זה, התחייב.
וא"כ, כל מה שהערוך מתיר בדשא"מ בפ"ר דלא אכפ"ל ודלא נח"ל, זה דווקא מתי שלא אכפ"ל כלל ממה שהמלאכה נעשתה, אבל בדנח"ל בה לגוף אחר, בשבת זה נחשב מלאכה שאצל"ג האסורה מדרבנן, ובשאר האיסורים, חייב.
סיכום: ובאם באנו לסכם, בתוספת מועטה, נאמר: דבמלאכות שבת, בדשא"מ בפ"ר דנח"ל, לא סגי בהא, דיהיה נח"ל במה שהמלאכה נעשתה, אלא להבנת הנ"ל, עיין לקמן בסימן י"א. דביארנו שם דרוב ככל הראשונים, (פליגי על התוס' ותוס' הרא"ש), וסוברים דגוף המלאכה זה הנאתה (התוצרת שלה), ולכן להבנתם בנד"ד, בשביל להתחייב, צריך שיהנה בהנאה זו, ובזה המלאכה נחשבת מחשבת, וחייב עליה. ותוס' ותוס' הרא"ש סוברים, דבצורך עשית המלאכה גופה תלוי, שצריך שיהיה כעין אותו הצורך שבשבילו עשו את המלאכה במשכן. (והצורך הזה הוא גוף המלאכה להבנתם). והחיוב בנד"ד להבנתם הוא, בשנהנה בהנאה שהיא ההשלמה של הצורך (החיסרון) הזה. דבנהנה בהנאה זו, יש אנן סהדי שעשאה להמלאכה מתוך הצורך הזה, וזה מה שמחשיב את המלאכה דומה למשכן (בצורך עשיתה), ובזה היא נחשבת צריכה לגופה, וחייב עליה. עיין בתוד"ה הני מילי (יומא לה.), דבתוך דברהם כתבו, וז"ל, "אבל בההיא דהבונה (שבת דף קג.) כיון שהוא נהנה אנן סהדי שהוא מתכוין לייפות". ע"כ.
ועין עוד בסימן י"א הנ"ל, דכתבנו שם נפקא מינה בין רוב הראשונים להתוס', בהנאה שצריך להנות בשביל להתחייב. , לרוב ככל הראשונים צריך שיהנה בהנאה, שהיא גופה (תכליתה), של המלאכה. ולהתוס' ולתוס' הרא"ש, צריך שיהנה בהנאה שהיא ההשלמה של אותו הצורך, שבשבילו עשו את אותה המלאכה במשכן. עיין בהערה.