סי' ג - ביסוד ההתר בדשא"מ ובהחיוב בפ"ר לדעת ר"ש
בסיבת ההתר באינו מתכוין
הנה בסיבת ההתר בדשא"מ לדעת ר"ש, ראיתי דביארו בשתי דרכים, והם:
א. החזו"א, וחידושי רבי שמואל (לצד אחד) החזו"א בסי' נ סע' א, והובא בחוט שני בקונטרס מ"מ סי' ה הגהה מ, וחידושי רבי שמואל על כתובות סי' ז ס"ק ב. , ביארו דר"ש סובר דכל שלא נתכוין להאיסור, והוא לא נעשה בפ"ר ולהערוך אפילו בנעשה בפ"ר, בדלא נח"ל ובדלא אכפ"ל, נחשב כאלו נעשה מאליו, כנ"ל. , אז נחשב כאילו הוא נעשה מאליו, וז"א שהוא לא מיוחס לעושהו כלל וז"ל של החזו"א שם, "וע"כ צ"ל לדעת הערוך דלר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר במקום ספק, [אע"ג דבכל ספק אזלינן לחומרא והיה ראוי לחוש לגרור מטה שמא יעשה חריץ], העדר הכונה מבטל את המעשה, ואף אם יעשה חריץ אין זו מלאכה דידיה אלא כנעשה מאליו, ולפי"ז היה ראוי להתיר גם בפסיק רישא דמה לי ודאי מה לי ספק הרי גם ספק איסורא מה"ת לחומרא. וע"כ הא דאסור פ"ר הוא משום דחשיב כיש כאן גם כוונה כיון דפעולתו ודאית, וס"ל להערוך דבזה דוקא בדנח"ל חשיב כאילו יש כאן כונה, אבל דלא ניחא ליה ולא איכוון אין כאן פעולת אדם כלל אף בפ"ר וכו' ", עכ"ל. ועיין דאע"פ דהוא דיבר רק בדעת הערוך, מ"מ פשוט דהוא סובר כך גם בדעת התוס' בדשא"מ בלא פ"ר, ורק דהוא איירי פה רק בדעת הערוך. ועיין עוד דכתב דהחיוב בפ"ר הוא מצד זה דנחשב שיש כוונה להאיסור, ולהערוך זה דווקא בדנח"ל, ולהתוס' ודעימם מדוייק בלשונו דזה גם בלא נח"ל, (ולכן לדעתם אין פטור בפ"ר בלא נח"ל אלא מצד החיסרון בגוף המלאכה). .
ב. ואילו הגר"ש שקופ זצ"ל בשערי יושר (שער ג פרק כה) בד"ה ובעיקר הענין שכתבו התוס' והרא"ש. , ביאר דההתר לר"ש הוא, בסיבת הא דכל דהאיסור לא נעשה בפ"ר, אז הפעולה לא נקראת בשמו. ולכן מותר לעשות את הדבר הגורם אותו, דהתורה לא אסרה לעשות מעשה הגורר איסור, אא"כ שם האיסור חל על הפעולה שעשה, דבזה האיסור אלים טפי כך ראיתי ביאור דבריו בשם הרב ר' יהודה עדס שליט"א. וז"ל השערי יושר הנ"ל, "שהטעם העיקרי בפ"ר שבאופן כזה המעשה נקראת על שם זה בלי כונת העושה, ורק היכא דלא הוי פ"ר סובר ר"ש דאין המעשה נקראת על שם זה רק ע"י הכוונה". ע"כ. . ועי"ש דכתב, דשם הפעולה משתנה באם האיסור נעשה בפ"ר או לא. וכגון בהגורר מטה וכדו', דאם החריץ לא נעשה בפ"ר, נקרא מעביר מטה ממקום למקום, ואם נעשה בפ"ר נקרא חופר.
בסיבת החיוב בפ"ר
והנה אם נלמד דההתר בדשא"מ הוא כצד א' הנ"ל, אז נוכל ללמוד דר"ש מודה בפ"ר, מחמת אחת משתי הסיבות הבאות, והם:
א. דכל שיודע דהאיסור נעשה בפ"ר, נחשב שנתכוין גם לעשיתו. [כ"כ החזו"א הנ"ל, הקובץ שיעורים (כתובות אות יח) והגר"ח זצ"ל על הלכות שבת פ"י הל' יז ד"ה והנה בכריתות. (ולהערוך, לא סגי ביודע אלא צריך גם שיהיה נח"ל). , בדעת הערוך].
ב. דכל שהאיסור נעשה בפ"ר, הוא נכלל בכלל המעשה שנתכוין לעשיתו, (כ"כ הקוב"ש הנ"ל בדעת התוס' וז"ל (גם גבי שיטת הערוך הנ"ל), "במחלוקת הערוך ותוס' בפס"ר דלא ניחא ליה, לכאורה נראה טעם מחלוקת זו דתלוי בטעמא דמודה ר"ש בפס"ר, דיש לפרש בזה שני טעמים:
א. כגון בנזיר חופף אבל לא סורק דסרקיה היא פס"ר, די"ל כיון שיודע דבסריקתו יתלוש שערות מיקרי מכוין לתלישה, אבל היכא דלא נח"ל ע"כ אינו מכוין.
ב. כיון דסריקה היא פס"ר לתלישה נמצא דתלישה בכלל סריקה, וסגי במה שמכוין לסריקה אף שאינו מכוין לתלישה דהתלישה נכלת בהסריקה, וא"כ אפילו לא נח"ל בתלישה אין לפוטרו משום אינו מתכוין דהא מתכוין לסריקה ותלישה בכלל סריקה כיון דא"א לזו בלא זו, והיינו דא"צ כונה לגוף המלאכה אלא סגי במה שמתכוין להמעשה שהמלאכה נכללת בה בהכרח, ולפי"ז הדבר פשוט, דלשיטה זאת אסור מדאורייתא בכל האיסורין לבד משבת דאין חילוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה". ע"כ. ).
ואם נלמד כצד ב' הנ"ל (בשם הגרש"ש זצ"ל), אז גם בסיבת החיוב בפ"ר נצטרך ללמוד כשיטתו, דכל שהאיסור נעשה בפ"ר אסור, כי בזה שם האיסור חל על הפעולה שעשה ושמעתי מי שרצה לומר, דמכיון דהגרש"ש זצ"ל, כתב דלשיטה זו החיוב בפ"ר לא תלוי כלל בכוונת עושה הפעולה, אע"פ שעוד אפשר לישבה עם לשון התוס' דביומא (לד:), דכתבו דכל שהאיסור נעשה בפ"ר "כמתכוין דמי". מ"מ אי אפשר לישבה עם מה דהתוס' כתבו שם בהמשך (בדף לה:), גבי איסורי שבת דכל שהאיסור נעשה בפ"ר ונח"ל, החיוב בזה הוא מכיון דנחשב דאנן סהדי דמתכוין. ובתחילה הסכימה דעתי לדעתו, אבל אחר כך ה' עזר לי להבין, דהגרש"ש זצ"ל כתב דהחיוב לא תלוי בכוונתו, כי הוא איירי בשאר האיסורים דאין בהם פטור מחשבת, והתוס' דכתבו דהחיוב הוא מכיון דנחשב אנן סהדי דמתכוין, כתבו את זה גבי איסורי שבת דיש בהם פטור מחשבת, ולכן נצרכו להגיע לזה. (ועיין נמי ברש"י חגיגה י: דכתב וז"ל, "מלאכת מחשבת. שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה". ע"כ). וא"כ, דברי הגרש"ש זצ"ל אתי שפיר עם כל דברי התוס'. ועיין עוד, ברש"י ד"ה והא מודי ר"ש בפ"ר ול"י (דבסוכה לג:), דכתב, דכשהאיסור נעשה בפ"ר "כמתכוין חשיב ליה", ופשוט דדברי הגרש"ש זצ"ל, אתי שפיר גם עם דבריו, דכל שהאיסור נעשה בפ"ר, אז הפעולה מקבלת את שמו ונחשב שנתכוין לעשיתו. .
וראיתי דכתבו בשם הרה"ג ר' יהודה עדס שליט"א, דא"א ללמוד בדעת הערוך כהגרש"ש זצ"ל, דיקשה האיך מותר בפ"ר דלא נח"ל, דלא מסתבר לומר דאע"פ שהאיסור נעשה בפ"ר הפעולה לא תקרא בשמו בגלל דלא נח"ל בו. וכן אמר לי ידידי הרב ברוך זוארץ שליט"א, דלא מסתבר ללמוד, דדווקא בדנח"ל הפעולה תקרא בשם האיסור. וגם פשוט, דא"א ללמוד בהערוך, כמו שהקוב"ש למד בדעת התוס'. דהרי להבנה זו, כל שהאיסור נעשה בפ"ר, אפילו בדלא נח"ל, הוא נכלל בכלל המעשה שנתכוין לעשותו, ולא יובן למה מותר בזה, דלא מסתבר ללמוד, דבגלל דלא נח"ל, האיסור לא נכלל בכלל המעשה שנתכוין לעשיתו. (וכעין מה דכתבנו לעיל בסמוך, גבי הבנת הגרש"ש זצ"ל).
ובדעת התוס', נראה דאפשר ללמוד דהחיוב בפ"ר הוא, דמכיון דיודע שהאיסור יעשה בודאות נחשב דכוונתו גם לעשיתו וכבר כתבנו דבחזו"א הנ"ל, מדוייק דכך הוא למד בדעת התוס' ודעימם. , (כמו שלמד הקוב"ש בדעת הערוך).
ולא קשה, דא"כ למה אסור בפ"ר דלא נח"ל, דאיך יחשב מתכוין למה שלא נח"ל בו. דהרי פשוט דמכיון שלא נח"ל בהאיסור, וידע שהוא יעשה, ואעפ"כ החליט לעשות את הדבר הגורם אותו בפ"ר, מוכח דלקח את עשיתו בחשבון, ונחשב שפיר מתכוין גם לעשיתו ועיין, דאם נלמד בהערוך בדיוק כמו דהגר"ח זצ"ל למד בהבנתו, דהחיוב בפ"ר הוא מכיון דנח"ל נחשב שיש כאן כוונה ורצון גם לעשית האיסור, אז לא נוכל ללמוד כך בדעת התוס', האוסרים בפ"ר דלא נח"ל. דהאיך אפשר ללמוד, דיש רצון לאדם שיעשה מה שלא נח"ל בו. (כך ראיתי דכתבו, בשם הרה"ג ר' יהודה עדס שליט"א, מכיון דלמדו בהערוך בדיוק כגר"ח זצ"ל, ולא כקוב"ש דלמד בהערוך דבשביל שיחשב מתכוין מספיק כוונה ולא צריך גם רצון). אבל אם נלמד כקובץ שיעורים, דסגי בכוונה כדי שיחשב מתכוין, נוכל ללמוד גם בהתוס' כהבנה זו, וכנ"ל.
וראיתי בחידושי ר' שמואל הנ"ל (בסע' ג), דהביא ראיה מתוד"ה לא אפשר דבפסחים (כה:), דהתוס' סוברים דסיבת החיוב בפ"ר היא לא בגלל דנחשב דכוונתו גם להאיסור כנ"ל, אלא או כהגרש"ש זצ"ל או כקוב"ש בדעת התוס', הסוברים דהחיוב בפ"ר הוא בלי שנלמד שיש כוונה להאיסור. וראיתו היא מלישנא בתרא גבי הנאה הבאה לאדם בע"כ. דאביי התיר בדעת ר' יהודה בלא אפשר וקמתכוין. והתוס' שם העמידו דאיירי בלא פ"ר, ומזה הבין חידושי ר' שמואל, דבלא מתכוין ובפ"ר אסור להתוס'. (דלא כפני יהושע, דלמד דגם בפ"ר מותר, דהרי אפילו במתכוין ממש מותר בלא אפשר). וכתב (חידושי ר' שמואל), דמזה מוכח דלהתוס', כל שהאיסור נעשה בפ"ר, אז המעשה שעשה קיבל את שמו או שהאיסור נכלל בכלל ההתר, דאם לא נלמד כך, אלא נלמד שהחיוב הוא מצד זה שיש כאן כוונה להאיסור, אז יקשה דאם במתכוין ממש מותר, אז ק"ו שבלא מתכוין צריך להיות מותר.
ולא זכיתי להבין ראיתו, חדא בגלל דבפשטות התוס' לא כתבו דאיירי בלא פ"ר אלא בגלל דבפ"ר ר"ש אוסר, אבל לא בגלל דבפ"ר אסור לר' יהודה. דהרי סיבת ההתר בלא אפשר לר' יהודה, זה הא דלא אפשר, וכמו שכתב שם הפנ"י בדעת התוס', ועיין דכן מדויק גם בלשון התוס' עצמם. ועוד דמבואר בשערי יושר וכן מדוייק גם בחידושי ר' שמואל עצמו (בדעתו של הגרש"ש זצ"ל), דבמתכוין ממש פשוט דהמעשה שעשה נקרא בשם האיסור, וא"כ קשה למה לא מתכוין יהיה יותר חמור ממתכוין בגלל שנקרא בשם האיסור, והרי גם המתכוין ממש נקרא בשם האיסור, ומותר בזה בלא אפשר לר' יהודה. (והמעיין היטב בשערי יושר יראה דלר' יהודה המחייב בדשא"מ, גם בלא פ"ר המעשה מקבל את שם האיסור). וגם אם נלמד דהחיוב בפ"ר הוא מכיון דכל שהאיסור נעשה בפ"ר הוא נכלל בכלל המעשה שנתכוין לעשיתו, ברור שבמתכוין ממש הוא יותר נכלל מבדלא מתכוין. וע"כ, אין ראיה כנ"ל מהתוס' בפסחים, אלא אפשר ללמוד בדעתם דהחיוב הוא מצד דנחשב דמתכוין, וכנ"ל. .
סיכום ההבנות הנ"ל אליבא דהראשונים
ואם באנו לסכם הדברים שכתבנו עד כאן, נאמר, דבהערוך אפשר ללמוד רק דסיבת ההתר בדשא"מ בלא פ"ר או בפ"ר דלא נח"ל ודלא אכפ"ל, היא, דכל שלא נחשב דנתכוין לעשית האיסור (ורק בפ"ר דנח"ל נחשב דנתכוין), הוא לא מיוחס לעושהו אלא כאילו נעשה מאליו. [כמו שכתבו, החזו"א וחידושי ר' שמואל (לצד אחד), כנ"ל]. והחיוב בדשא"מ בפ"ר דנח"ל, הוא רק מחמת דכל דיודע ונח"ל, נחשב דיש כוונה גם לעשית האיסור עיין בלשונו בערך פסק (הובא לקמן בסי' ח'), דגבי החיוב בפ"ר, כתב, וז"ל, ואם אמר איני מתכוון למיתתו אלא להוציא ממנו דם לדבר צורך אין ממש בדבריו אלא הרי כמתכוון להמיתו ורוצח הוא". ובהמשך שם כתב, "אבל פ"ר ליכא לספוקא דלא ימות ובוודאי דנח"ל דאי לא הוה ניח"ל היכי הוה פ"ר ". וע"פ הנ"ל, רק בדנח"ל נחשב דנתכוין. וכמשנ"ת.
ובמקום אחר ביארנו, דבמלאכות שבת לא סגי שיהיה נח"ל במלאכה לגוף אחר, (דבזה פטור), אלא צריך שיהיה נח"ל במלאכה לגופה.
וראיתי להשערי יושר הנ"ל, דכתב (לא דווקא גבי דעת הערוך), שא"א ללמוד דהחיוב בפ"ר הוא מצד דכל שיודע שהאיסור יעשה נחשב דיש כוונה לעשיתו. וזה משתי סיבות. חדא , דהיה פשוט לו דספק פ"ר אסור, ואם נלמד דהאיסור הוא, מכיון דיודע נחשב דנתכיון, אז כל שלא יודע בודאות שהאיסור יעשה יהיה מותר. ועוד , דלמד דמחלוקת ר"א ורבנן גבי המכבד והמרבץ וכו' (שבת צה.), היא מחלוקת במציאות, דנחלקו אם זה פ"ר שהאיסור יעשה או לא, (כמבואר בתוד"ה המכבד והמרבץ דשם). ולכן הוקשה לו איך אפשר ללמוד דענין פ"ר תלוי בידיעת האדם, והרי א"א ללמוד דעושה הפעולה יודע דבר דפליגי בו תנאי, והתנאים לא יחלקו בדבר שתלוי בידיעת העושה. ומכח זה הסיק, דענין פ"ר אינו תלוי בידיעת האדם, אלא באם באמת האיסור נעשה בהכרח או לא.
ולענ"ד אפשר לישב קושיותיו, ע"י זה שנלמד דספק פ"ר מותר. ושמחלוקת ר"א ורבנן גבי המכבד ועוד, היא בדשא"מ בספק הקרוב לודאי שהאיסור יעשה, דפליגי אם נחשב כוודאי או לא. וז"א, שהמציאות ברורה ולא נחלקו בה כלל, וגם עושה המלאכה יודע אותה, ורק דנחלקו אם מבחינה הלכתית זה נידון כפ"ר או לא. [כך העמיד היביא (חלק ד' אור"ח סי' לז). ועיין עוד במה דכתבנו לקמן בסימן ז' גבי דחית הראיה מהריבוץ]. .
ובהתוס' בסיבת ההתר בדשא"מ בלא פ"ר, אפשר ללמוד או כחזו"א וכצד הראשון ובחידושי ר' שמואל הנ"ל דכל שהאיסור לא נעשה בפ"ר, הוא לא מתייחס כלל לעושהו, אלא כאילו נעשה מאליו ואין כאן פעולת אדם כלל. , או כהגרש"ש זצ"ל דכל שלא נעשה בפ"ר, הפעולה לא נקראת בשמו. וכנ"ל. . ואם לומדים כחזו"א וכחידושי ר' שמואל, אז בסיבת החיוב בפ"ר אפשר ללמוד, או כקובץ שיעורים דלמד דכל שהאיסור נעשה בפ"ר הוא נכלל בכלל המעשה שנתכוין לעשיתו, או דכיון דיודע נחשב שיש כוונה כנ"ל. ואם נלמד בדעתם כהגרש"ש זצ"ל, אז בהחיוב בפ"ר נצטרך ללמוד, דהוא מכיון דבדנעשה בפ"ר פעולת המעשה נקראת בשמו, כמבואר ובשאר האיסורים חייב גם אם לא נח"ל בהאיסור, ובאיסורי שבת רק בדנח"ל במלאכה לגופה התחייב, דצריך שתחשב מחשבת. ומ"מ אסור (לשיטה זו), בגלל אחת משלושת ההבנות הנ"ל.
ועיין בחידושי ר' שמואל הנ"ל דכתב (בסע' ג), דמרש"י כריתות כ: [דכתב בד"ה רב אשי אמר שנתכוין לכבות, וז"ל, "ולא להבעיר שלא היה יודע שסוף התחתונות להבעיר". ע"כ.], רואים דהוא סובר דהחיוב בפ"ר, הוא מכיון דכל שיודע חשיב מתכוין, כמו דהקב"ש למד בדעת הערוך, דהרי תלה את ההתר בחסרון ידיעה.
ולענ"ד, אין ראיה משם דרש"י ס"ל דהחיוב הוא, דווקא מצד דכל דיודע נחשב מתכוין, דאפשר דכיון דאיירי באיסורי שבת שיש בהם פטור מחשבת כתב שבלא יודע מותר. ועיין, דמהמשך דברי חידושי רבי שמואל דשם, יש סיוע לדברנו. .
דבמלאכות שבת צריך ידיעה בשביל שהתחייב
ונראה דבמלאכות שבת בין להתוס' ובין להערוך, בשביל שהתחייב (לכל ההבנות הנ"ל), צריך שידע שהאיסור נעשה, דאם לא ידע האיך המלאכה תחשב מחשבת. וכבר הזכרנו לעיל את לשון רש"י דבחגיגה (י:) דכתב בד"ה מלאכת מחשבת וז"ל, "שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה". ע"כ. וכ"כ הגר"ח הנ"ל באורך, וזה חלק מלשונו, "וזהו יסוד הך דינא דמלאכת מחשבת שיעשה את המלאכה בדעת ובמחשבה". ע"כ. ואם לא ידע שהמלאכה נעשית, אז איך יעשה אותה בדעת ובכוונה, אלא ע"כ, דבאיסורי שבת צריך שידע בשביל שהתחייב ואחר כך ראיתי, דגם בחידושי ר' שמואל הנ"ל (אותיות ד-ז), כתב כן. .
נ"מ בין ההבנות בסיבת החיוב בפ"ר
וראיתי להגרש"ש זצ"ל בחידושיו לכתובות ריש סימן ד (ועיין נמי בשערי יושר הנ"ל), וכ"כ חידושי ר' שמואל, וכ"כ בשם הרה"ג ר' יהודה עדס שליט"א בשמו. , דאיירי בשאר איסורים, וכתב שתי נ"מ בין ההבנות הנ"ל בסיבת החיוב בפ"ר, [ולענין הנ"מ, הבנת הקוב"ש בדעת התוס' והבנת הגרש"ש זצ"ל (גם בדעתם), שלא תולים את החיוב בכוונת עושה הפעולה, נחשבת כאחת. וכנגדה הבנת החזו"א והקוב"ש, בדעת הערוך, דהחיוב תלוי בידיעת האדם.] והם: האחת, בדלא יודע שהאיסור נעשה, דלהבנת הקוב"ש בהערוך, דהחיוב הוא דמכיון דיודע נחשב מתכוין, אז פה בדלא יודע לא התחייב דלא מסתבר לומר דאדם מתכוין לעשות דבר שהוא בכלל לא יודע שהוא נעשה. דכוונתו של האדם לעשית המעשה, זה המניעים שלו לעשיתו. וא"א ללמוד, דהמניע לעשית המעשה, זה משהו שהוא בכלל לא ידע שהוא עושה אותו. . ולהבנת הקוב"ש בהתוס' ולהבנת הגרש"ש זצ"ל, פשוט דיהיה חייב, דהרי האיסור נכלל בכלל המעשה שעשה, או שהמעשה מקבל את שמו ובאיסורי שבת, כבר כתבנו, דאם אינו יודע לכ"ע לא התחייב מהתורה. .
והנ"מ השניה היא בספק פ"ר לשעבר, דאם כהקוב"ש בדעת הערוך, יהיה מותר, דהרי מ"מ אינו יודע שהאיסור יעשה בוודאות, ולכן לא נחשב מתכוין. ואם נלמד כשתי ההבנות השניות, היה אסור כדבכל ספק דאורייתא. ודו"ק.
וראיתי דכתבו בשם הרה"ג ר' יהודה עדס שליט"א, דשתי הנ"מ הנ"ל נחשבות נ"מ אחת, דהרי גם ההתר בספק פ"ר לשעבר מצד חסרון ידיעה הוא, דאפשר דזה פ"ר ורק דהוא לא יודע זאת.
נ"מ בין התוס' להערוך
ועוד כתבו שם, דיש גם שתי נ"מ בין התוס' להערוך, (ועיין דזה נכון לכל ההבנות הנ"ל). והם: האחת בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל ודלא אכפ"ל בשאר איסורים, דלהתוס' חייב דבאיסורי שבת לא פטור בזה, אלא מכיון דזה נחשב מלאכה שאצל"ג, ובשאר האיסורים דזה לא שייך, חייב.
ועיין בתוד"ה ה"מ (דביומא לד:) ובתוד"ה מיחם (דבשבת מא:), דדנו גבי שני המקרים שהגמ' (בכריתות, כ.-כ:) הביאה, שחיתו בגחלים, וגבי אחד נקטה לשון של דשא"מ וגבי השני לשון של מלאכה שאצל"ג, (עי"ש). וכתבו דלכאורה קשה, למה חילקה במידת הלשון, והרי דשא"מ בפ"ר זה נחשב מלאכה שאצל"ג, (עיין בתוס' ישנים דשם). ותירצו, דבמקרה הראשון דלא נח"ל בהבערת התחתונות, הגמ' נקטה לשון של אינו מתכוין לרבותא דר' יהודה, דאע"פ שלא נתכוין ולא נח"ל, חייב. וגבי המקרה השני, מכיון דלא אכפ"ל בהבערה, אין כל כך ריבותא דחייב לר' יהודה, ולכן נקטה לשון של מלאכה שאצל"ג. אלמא דהתוס' ודעימם סוברים, דכל שהאיסור נעשה בפ"ר זה נחשב דנתכוין לעשיתו, ואין מקום ליפטור בזה אלא במלאכות שבת, דיש בהם פטור של אצל"ג, ובשאר איסורים פשיטא דחייב בזה, דלא שייך בהם זה הפטור. (כן העיר לי ידידי הרב אליהו רודה שליט"א). וכן מוכח גם מתוד"ה סבירא (דבכריתות כ:). עי"ש.
[ועיין בקוב"ש הנ"ל, דבתחילה כתב דחייב בזה (בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל בשאר איסורים לר"ש, להתוס' ודעימם), ואחר כך הקשה, איך תוד"ה האי מסוכרייתא הנ"ל, כתבו לתרץ את התר זילוף היין ע"ג אש המזבח דבזבחים (דף צא:) מצד צורך מצוה, והרי אי אפשר להתיר איסור דאורייתא (כיבוי אש המזבח) מצד מצוה. (וכתב, דא"ת דזה מצד דאתי עשה ודחי ל"ת, יקשה, דגם לר' יהודה יהיה מותר, והש"ס תלה את ההתר בזה במחלוקת ר' יהודה ור"ש). ומכח זה כתב, דעל כורחך האיסור בזה רק מדרבנן הוא.
ולאחר זמן מצאתי בשעורי ר' דוד פוברסקי זצ"ל (כתובות דף ו ע"א אות עה), דהקשה קשיא זו (דאיך אפשר דאיסור דאורייתא הותר מצד מצוה), ותירץ דבאמת דשא"מ בפ"ר בשאר האיסורים אסור הוא מהתורה, ורק דפה בנד"ד, מכיון דחזינן דבתחילה הגמ' תירצה דזילוף היין מותר מצד דזה מצוה, ורק אחר כך כתבה לתלות את ההתר בזה במחלוקת ר' יהודה ור"ש, אפשר דמתי שתלתה במחלוקת לא חזרה בה לגמרי ממה דכתבה דההתר דפה הוא מצד המצוה, אלא חזרה בה ליסבור דמצד המצוה זה נשאר איסור דרבנן, ומצד דלא נתכוין לר"ש הותר לגמרי, ולר' יהודה נשאר איסור דרבנן, דלשיטתו אין התר מצד חוסר הכוונה]. , ולהערוך מותר לגמרי דזה לא נחשב מתכוין. (עיין לקמן בסימן ח').
והשניה בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל או דלא אכפ"ל (כנ"ל), באם נפסוק במלאכה שאצל"ג כר' יהודה ובדשא"מ כר"ש (כרמב"ם ע"ה). דלהתוס' התחייב, דלהבנתם כל שהאיסור נעשה בפ"ר נחשב דיש כוונה לעשיתו, (מחמת אחת משלושת ההבנות הנ"ל). ולהערוך, מותר לגמרי.
ועיין, דיסוד שתי הנ"מ הנ"ל אחד הוא, דמה לי אם אין פטור מחשבת (או דלא דומיא דמשכן), מצד דזה שאר איסורים, או מצד דפסקינן כר' יהודה במלאכה שאצל"ג.
הוספה גבי שיטת הריטב"א ושאר הראשונים בנד"ד
ולאחר כותבי כל זאת, שמתי ליבי, וכן אמר לי ידידי הרב אופיר כהן - חדד שליט"א, דאין אנו צריכים למה דהסביר לנו החזו"א, דההתר בדשא"מ הוא מצד חוסר היחוס בין הפעולה לפועל, אלא להבנת התוס' דבשבת (עה.) ד"ה מתעסק, ובכתובות (ה:) ד"ה את"ל הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה הוא וכו', (הוזכרו בנת"ש ס' א). וכ"כ גם תוס' הרא"ש שם בשבת, (ובכתובות בד"ה במקלקל). (דכתבו דההתר בזה הוא לא מצד מחשבת, אלא מכיון דאין מתכוין למלאכה) ולהערוך, אבל להבנת הריטב"א אין אנו צריכים להגיע לזה. דהריטב"א כתב בד"ה למימרא דשמואל, דבשבת (מב.). , דההתר בדשא"מ הוא מצד מחשבת, דשבת היא בנין אב, וממנה למדנו את ההתר בזה לכל התורה וז"ל (ביומא לד:), "גם מה שאומר רבנו ז"ל דבשאר איסורי תורה דבר שאין מתכוין אסור משם דלא כתיב ביה מלאכת מחשבת, לא משמע הכי מהא דאמרינן גבי מוכרי כסות דכלאים כרבנן דאוקימנא בפרק כל שעה (פסחים כו ע"ב) בפלוגתא דר"ש ור' יהודה דאיפליגו בדשא"מ דשבת, דאלמא דין שאר איסורי בדשא"מ כדין שבת וכן בפרק הנחנקין (סנהדרין פ"ד ע"ב) אמרינן גבי בן המקיז דם לאביו וחבל בו בשאין מתכוין דהוי פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, ואמרינן נמי (שם ס"ב ע"ב) המתעסק בחלבים ועריות חייב לפי שכבר נהנה טעמא דנהנה, הא לאו הכי פטור לר' שמעון משום דהוי דשא"מ דומיא דשבת. וליכא למימר דר' שמעון הוא דיליף משבת אבל לא ר' יהודה, דכל כי האי גוונא הוה ליה לפרושי והיכי תלי לה סתמא בכל דוכתא בפלוגתא דר"ש ור' יהודה דשבת ולא דחי דדילמא מודה ר"ש בשאר איסורין דאסור משום דלא כתיב בהו מלאכת מחשבת, אלא ודאי דשבת בנין אב לכל התורה. עכ"ל הצריך לעניננו. . וכן מה דכתבנו בשם הגרש"ש ע"ה גבי ההתר בזה דהוא לא מצד חוסר היחוס (כדס"ל לחזו"א), אלא מצד חוסר השם, דשם הדבר זה המהות שלו.
ומשמע מלשון הריטב"א דשם (בחידושיו לשבת קג.), דההתר בפ"ר בדנעשה דבר שאינו חשוב ולא נח"ל בו, הוא אינו מצד מחשבת, אלא מכיון דבזה האיסור חזר למהותו שהוא דבר בלתי חשוב, ולכן לא נחשב שעשה מלאכה כלל. ובאמת דאפשר ללמוד, דגם בזה ההתר מצד מחשבת הוא, אבל מפשטות הלשון לא נראה כך, עי"ש. וא"כ נראה, דלהריטב"א, בדשא"מ בלא פ"ר, ההתר הוא מצד מחשבת. ובפ"ר (במילתא דלא חשיב), הוא מצד, דזה לא נחשב מלאכה כלל.
ובדעת שאר הראשונים, בסיבת ההתר בדשא"מ בלא פ"ר, אפשר דס"ל כהתוס' וכתוס' הרא"ש, ואפשר דס"ל כהרא"ה וכהריטב"א. , לא נצרך (ובפשטות גם לא מתאים) להריטב"א, אלא רק להתוס' בלבד.
כל זה גבי ההתר בלא פ"ר, וגבי החייב בפ"ר להבנתו, עיין במה דכתבנו לקמן (בסי' ה'), דלהרא"ה ולהריטב"א, כל שהאיסור נעשה בפ"ר, זה נחשב דיש כוונה גמורה לעשיתו, והוא נחשב צריך לגופו ומחשבת, אפילו בלא נח"ל. ולא מותר בזה אלא במקרה, שהאיסור שנעשה הוא דבר שאינו חשוב, (כהיפוי המועט הנעשה מתלישת העשבים לכמלוא פי הגדי וכדו') ובדלא נח"ל בו, דבדנעשה דבר חשוב או בדנח"ל, זה כבר נחשב מלאכה הצ"ל, וחייב וגבי מחלוקת כל הראשונים (כולל הערוך), עם הרא"ה והריטב"א, בהבנת הגמ'. עיין, בהערה ד' בהערות לתרשים שבשלהי הספר. .