אור ברסלב
מחשבת כהן סי' ב - בענין מקור מחלוקת התוס' ודעימם עם הערוך בשא"מ בפ"ר דלא נח"ל

מחשבת כהן

סי' ב - בענין מקור מחלוקת התוס' ודעימם עם הערוך בשא"מ בפ"ר דלא נח"ל

סי' א - החילוק בין מלאכה שאצל"ג לדבר שאין מתכוין

התוס' ודעימם, נחלקו עם הערוך וחכמי פורווינצא הובאו במאירי (שבת כט:) , בד"ה ומכל מקום חכמי פורווינצא. , בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל ודלא אכפ"ל. דהתוס' ודעימם אסרו בזה מדרבנן בהחשיבם את זה מלאכה שאצל"ג, והערוך התיר לגמרי בזה. עיין בתוד"ה לא צריכא (שבת קג.), ובתוד"ה הני מילי (יומא לה.), ובמקומות נוספים שהובאה מחלוקתם בחידושי הרמב"ן, ד"ה האי מסוכרייתא וכו' (שבת קיא.), ובעוד. .

וראיתי להקובץ שיעורים (על כתובות דף ו. אות יח), דכתב דמקור התוס' ודיעמם לאסור בזה, הוא מהא דהמפיס מורסא להוציא ממנה ליחה, שהוזכר בתוד"ה האי מסוכרייתא (כתובות ו. עי"ש) עיין בקובץ שיעורים, ותראה דמשמע דדיבר (בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל) בשאר איסורים ולא באיסורי שבת,אבל פשוט שאין חילוק בראיות אלו, בין שבת לשאר האיסורים. והרי המפיס מורסא ונטילת הקוץ, בשבת איירי. , והוא משבת (דף קז.). שהבינו שהגמ' שם, נצרכה להביא ראיה, להתרת הפסת המורסא מהא דהותרה נטילת הקוץ ע"י מחט, כי שנהם זה דשא"מ בפ"ר דלא אכפ"ל שהותר במקום צער. וז"ל תוד"ה הני מילי (יומא לה.)" אין נראה דברי הערוך דהא מפיס מורסא כדי להוציא ממנה לחה פטור אבל אסור אי לאו משום צערא דאינשי אע"פ שאינו נהנה כלל ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח וכן קשה ממחט של יד ליטול בה את הקוץ ומפרש לה בסנהדרין (דף פה.) אליבא דר"ש דאמר מלאכה שאצל"ג פטור עליה ודווקא משום צערא דגופא הא לא הכי לא אע"ג דלא מיכוין לעשות חבורה כי אם להוציא הקוץ". עכ"ל הצריך לעניננו וז"ל כתבי קהלות יעקוב החדשים (כתובות סי' ט), "וע"פ הנ"ל וכו' קושית התוס' על הערוך, שהקשו אי פסיק רישא דלא ניחא ל' שרי לכתחילה למה לן טעמא במפיס מורסא משום צערא. דבאמת אינו מבואר בגמ' הטעם משום צערא, אלא דמוכח מהא דסוף פרק האורג וכו' דשמואל קאמר דבמפיס מורסא מותר לכתחילה. והביא ראיה מהא דמחט של יד ליטול את הקוץ. ולמה לי ראי' לזה, אלא ע"כ דלא כערוך, אלא דמידנא אסור לכתחילה מטעם פסיק רישא ואע"פ דלא ניחא. ולפיכך הביא ראיה דמשום צערא התירו משאצל"ג". עכ"ל. וכן אמר לי הרה"ג ר' יגאל דאלאל שליט"א. ועיין עוד בכתבי קה"י שם, דכתב שתוס' לא הביאו ראיה משבת (דף קז: אלא מעמוד א') אע"פ דשם (בע"ב) כתוב מפורש שהמפיס מורסא זה מלאכה שאצל"ג, כי אפשר דשם זה רק אליבא דמאן דאמר אחד אבל המ"ד האחר חולק, ולכן לא קשה כל כך משם על הערוך.

וא"כ חזינן, דמה דהקשו התוס' מהמפיס מורסא, לא עומד ללא מחט של יד. ונראה שהקושיה ממחט של יד, עומדת גם ללא המפיס מורסא, שהרי בסנהדרין (פד:- פה.) כתוב, דמחט של יד זה מלאכה שאצל"ג. ופשוט היה להתוס' ודעימם, דזה דשא"מ, כדיבואר לקמן (בהגהה) בע"ה. ונראה שגם מזה הגיעו למסקנה, דדשא"מ בפ"ר, נחשב מלאכה, כמו שנכתוב לקמן בע"ה. .

וא"כ חזינן, דאע"פ דמפשטות לשון הש"ס (בשבת קז: ובסנהדרין פה., עי"ש), משמע שהפסת המורסא ונטילת הקוץ ע"י מחט, זה מלאכה שאצל"ג ממש ולא דשא"מ (שנחשב מלאכה שאצל"ג), התוס' למדו שזה נחשב דשא"מ ולא מלאכה שאצל"ג ממש עיין בקה"י שבת ס' ב' דכתב, דדווקא בדתכוין לשם המלאכה זה נחשב מלאכה ממש, אבל בדלא נתכוין לזה זה דשא"מ, (ורק דבפסיק רישיה, התוס' ודעימם מחשבים את זה למלאכה).

וראיתי להכתבי קהלות יעקוב החדשים (כתובות סי' ט) דכתב בענין זה, וז"ל, "כתובות (דף ו.) תד"ה האי מסוכרייתא, הביאו בשם הערוך דפ"ר דלא נח"ל מותר וכו'. והקשו דא"כ אמאי מתירין מפיס מורסא לכתחילה משום הצער הא לא"ה אסור, והא הוי פ"ר דלא נח"ל.

ובחידושי רעק"א ז"ל הקשו דהא הערוך לא התיר אלא פ"ר באינו מתכוין (כגון בזילוף אינו מכוין לכיבוי, וכן מיעוט ענבים אינו מתכוין לעשותו הדר וכיו"ב). אבל מפיס מורסא הרי מכוין לפתוח הפתח, אלא שאין צריכה לגופה להכניס ולהוציא, ומאי דמיון הוא, ע"ש.

ויראה לענ"ד דגם מפיס מורסא הוי דשא"מ דהרי פותח פתח הוי התיקון בהצדדים והסביבות הנשארים , שיש להם פתח ודרך. והרי הוא לא התכוין לתיקון הצדדים . ודמי ממש להושענא שמכוין לנטילת הענב, ולא לתיקון המקום שממנו נטל הענב. וה"נ הרי כיון לסילוק קצת עור זה לא בשביל תיקון צדדיו, רק שיוכל ליטול פעם אחת מה שבתוכו, ודו"ק.

אמנם קשה דהא התוס' גופי' כתבו בע"ב (ד"ה ואם) דמפיס מורסא הוי מלאכה שאצל"ג ולא דבשא"מ. אמנם הדבר נכון, דאע"פ שבמפיס מורסא התיקון הוא בהצדדין, מ"מ כיון דהוי דשא"מ, שפיר הקשו ממפיס מורסא. דה"נ התם הוי דשא"מ ולישתרי". ע"כ. [ועיין נמי להרשב"א בחידושיו לכתובות (דף ו:), בד"ה מתיב ר' אמי המפיס מורסא בשבת [וכו'] אם להוציא ממנו ליחה פטור, (הוזכר בנת"ש סי' ה'), דכתב שם וז"ל, "ופטור ומותר קאמר כדאיתא כזו בדוכתא במס' שבת (קז.) דחדא מתלת היא דפטורין בשבת ומותרין. ואף על גב דפתחא ממילא קא הוי על כריחה ופ"ר ולא ימות הוא, הא כתיבנא לעיל דהיכא דלא מיתהני מינה כלל בשאינו מתכוין שרי, ואי נמי במקום צערא דגופא התירו כדברי ר"י ז"ל, וכבר הארכתי בה למעלה". עכ"ל].

ובהמשך דברי הכתבי קה"י הנ"ל כתב, "והחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, דאמרינן בחגיגה י' א' דהוי מלאכה שאינה צ"ל, ולא אמרנין דשא"מ, אע"פ שהתיקון הוא בהצדדין. היינו משום דהוי פ"ר וחשיב מתכוין. ולהערוך צ"ל, דהוי פ"ר דנח"ל, (פ' נח"ל במלאכה אבל לא לתכליתה, ז"א שנח"ל בחפירה לתכלית אחרת, כגון לקבורת מת), ולקמן בסמוך נבאר בעז"ה דזה נחשב מלאכה שאצל"ג גם להערוך). ואי לא נח"ל זהו באמת טעם השני דאמרינן התם מטעם מקלקל (דפסיק רישא דלא ניחא לי' ומקלקל ענין א' הוא, וכו', דתרוייהו משום מלאכת מחשבת, ודו"ק)". עכ"ל.

ובהמשך דבריו שם כתב ישוב נוסף לשיטת הערוך, והוא דהמפיס מורסא נחשב מלאכה שאצל"ג גם לשיטתו, (ולא הותר אלא בסיבת הצער). וזה, כי בדבר שאין בו דין מחשבת, לא צריך כוונה לשם המלאכה בשביל שיחשב מלאכה, אלא סגי בכוונה לפעולת המלאכה, כי בזה פעולת המלאכה נחשבת מלאכה. (עי"ש בענין הא דשייכת חבלה בהפסת המורסא). וא"כ כנ"ל, שגם להערוך זה נחשב מלאכה שאצל"ג, שלא הותרה אלא בסיבת הצער.

ולא כתבתי את זה בפנים כי זה לא כרשב"א דהבאנו לשונו לעיל בסמוך, וגם כי קשה על זה (וכעין זה הקשה בספר מלאכת מחשבת), מהסוגיא גבי קציצת בהרת במקום מילה (שבת קלג), שהרי גם שם זה שאר איסורים (שאין בהם דין מחשבת), וזה נקרא דשא"מ אע"פ שהוקצץ נתכוין לפעולות הקציצה, מכיון שלא נתכוין להטהר בלי כהן, כמבואר ברשב"א שם.

והנה ראיתי לנת"ש של הגאון ר' שלום יוסף גלבר שליט"א, דכתב (בסימן ה סעיף ג ס"ק ב) דלכאורה יש סתירה בדברי התוס' בנידון דידן, וכתב בענין זה את זה"ל, ובתוס' יומא לד: ד"ה הני, יש לכאורה סתירה, דבסוף דבריהם (דף לה.) הקשו על הערוך ממפיס מורסא, ומבואר שנקטו דזה שייך לנידון של דשא"מ, וכשיטתם בשבת קג. ובכתובות דף ו, ואילו בתחילת הדברים (דף לד:) כתבו וז"ל: דסד"א דר"י אינו מחייב במשאצל"ג אלא בדבר שהוא מתכון בידים כגון מפיס מורסא שהוא מתכוין לפתח, וכן חס על הנר שמתכון לכבות וכו', אבל בדבר שאין מתכוין לעשות בידים כגון נתכון לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהן, דלא נתכון למלאכת הבערה כלל אלא לכיבוי, אע"ג דהוי פ"ר סד"א דלא לחייב ר"י קמ"ל, עכ"ל (של התוס' שהובא בנת"ש). ונ' דאין כאן סתירה, דבאמת סוברים תוס' כשיטתם בשבת ובכתובות, דנידון מפיס מורסא שייך לנידון דשא"מ. אלא שזה ציור דק של אינו מתכון, כיון שיש כאן מעשה אחד. והטעם דחשיב דשא"מ, נ' לומר, וכ"כ הקה"י בכתובות סי' ה דכיון שיש כאן ב' שמות שונים: א. מעשה בנין הפתח. ב. מעשה נקיבה בעלמא , וכלשון תוס' שבת ק"ג שהוזכרה לעיל,לכן המתכון לנקיבה חשיב שאינו מתכון למלאכה. ומ"מ פשוט שהציור הרגיל של דשא"מ, כגון נתכון לכבות העליונות והובערו התחתונות הוא הציור שבו הכונה של האדם רחוקה יותר מהמלאכה, שהרי יש שם ב' מעשים חלוקים והאדם מתכון רק לא' מהן. ורק בזה סד"א שלא יחייב ר"י במשאצל"ג, ולענין זה כתבו תוס' דמפיס מורסא מיקרי מתכון, שמתכון לאותו מעשה, וסברא היא שיחייב בזה ר"י טפי וכו', ממקרה שאין מתכון למעשה כלל". עכ"ל.

ונראה שיש בנותן טעם לישב פה מה שהעיר בחידושים וביאורים (על שבת קג. בשלהי ד"ה התולש עולשין) על הא דהמפיס מורסא להוציא ליחה למה פטור, והרי לכאורה נח"ל בבנין הפתח וצריך להתחייב מצד הניחותא. (עיין במה שכתבנו בסי' י"ב, דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה חייב). וע"פ דברי התוס' הנ"ל, שכתבו (ביומא דף לה.) וז"ל, "דהא מפיס מורסא כדי להוציא ממנה לחה פטור וכו' אע"פ שאינו נהנה כלל, ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח", עכ"ל, לא קשה, שהרי העמידו בדלא אכפ"ל.

ובאם באנו לכתוב את העולה מן האמור ע"כ, נאמר, דהערוך למד דהמפיס מורסא (שבת קז:) ומחט של יד סנהדרין פד: - פה.), הוגדרו בגמ' כמלאכה שאצל"ג כי זה אליבא דרב שלא מתיר מצד חוסר הכוונה, ולכן נצרכה הגמ' להגיע לחוסר הצריכות לגוף המלאכה, אבל באמת זה דשא"מ. והמפיס מורסא שהוזכר (בשבת קז.), זה דשא"מ שהותר בגלל חוסר הכוונה, ולזה הגמ' הביאה ראיה ממחט של יד, דגם זה דשא"מ בפ"ר דלא אכפ"ל, דמותר לדעת הערוך אפילו שלא במקום צער. והחופר גומא וא"צ אלא לעפרה (חגיגה י.) הוגדר מלאכה שאצל"ג לדעתו, כי א"א להתיר בזה מצד חוסר הכוונה למלאכה, דאיירי בדנח"ל בחפירה, אבל מ"מ לא נח"ל בה לגופה, ולכן זה הוגדר מלאכה שאצל"ג. (עיין בחידושי הרשב"א שבת דף קכ: בד"ה אמ' ליה בהא, דכתב שם על מקרה שלא נתכוין בפ"ר דנח"ל במלאכה אבל לגוף אחר, דזה נחשב מלאכה שאצל"ג, לדעת הערוך). ובאם באמת לא נח"ל כלל, זה הוגדר כמלאכה שאצל"ג, מטעם דנחשב מקלקל, דבשניהם הפטור מצד החיסרון במחשבת הוא, (כ"כ בכתבי קה"י החדשים כנ"ל, ואצלי עוד צ"ב בזה). ולקמן נכתוב בע"ה, שהחותה בגחלים ליתחמם בהן (כריתות כ:) הוגדר משאצל"ג, או בגלל שנתכון גם להבערה (כדפ' רשי שם), או שנתכוין רק לקרבם אליו, ואיירי בדנח"ל בהבערתם. והא דזה נחשב מלאכה שאצל"ג, זה כי הכוונה להתחמם בלבד נחשבת כוונה שלא מגופה של המלאכה, (כ"כ המנחת בכורים על התוספתא, שבת פרק ב).

והתוס' ודעימם למדו, שהמקרים הנ"ל הם דשא"מ, דהרי לא נתכוין בהם "לשם המלאכה". וסבירא להם דזה נחשב משאצל"ג, דהרי דשא"מ בפ"ר דלא אכפ"ל זה נחשב משאצל"ג לשיטתם. . שאם היו לומדים שזה נחשב שנתכוין למלאכה (ז"א שזה מלאכה שאצל"ג ממש), אז לא היה להם ראיה מפה לאסור בשא"מ בפ"ר דלא נח"ל. שהרי א"א להביא ראיה (לאסור), ממקום שנתכוין למלאכה, למקום שלא נתכוין לה. וכן גם משמע מלשון התוס' הנ"ל, דכתבו לגבי הפסת המורסא, "ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח", ולגבי נטילת הקוץ, "דלא מיכוין לעשות חבורה כי אם להוציא הקוץ".

ואחרי שלמדו כנ"ל, שהפסת המורסא ונטילת הקוץ זה דשא"מ בפ"ר ולא מלאכה שאצל"ג ממש, וראו דכתוב בגמ' הנ"ל דזה מלאכה שאצל"ג, הסיקו, דכל דשא"מ בפ"ר זה נחשב מלאכה. וביאור הדבר, שמכיון דפשוט ומוסכם, שמלאכה זה דווקא מתי שנתכוין למלאכה, למדו שכל שהאיסור נעשה בפ"ר, זה נחשב כאילו הוא נכלל בכלל המעשה שנתכוין לעשותו, ולכן כוונתו למעשה, נחשבת שפיר ככוונה למלאכה עצמה ולכן החשיבו את זה למלאכה. והא דלא סוברים שחייב (בדלא נח"ל), זה סיבת חוסר הכוונה לגוף המלאכה, ובאמת בשאר איסורים שאין בהם דין מחשבת חייב בזה. . כך ביאר הקובץ שיעורים (כתובות דף ו אות יח).

ואחרי שלמדו שכל דבפ"ר, זה נחשב מלאכה ואסור, כמו שנתבאר. ישבו את כל הגמ' שמשמע מהם שמותר גמור בזה. כגון הסוגיא דמיעוט ענבי הדס (סוכה לג: עי"ש), דלמדו בה שמותר רק בסיבת המצוה, או דזה לא נחשב תיקון כלל כ"כ תוס' ד"ה מודה ר"ש (סוכה לג:) בשם רש"י, עי"ש ובמקומות נוספים יש עוד ישובים, ואכהמ"ל. . וכן הא דאיתא בשבת (דף מו:) גבי מוכרי כסות, שמוכרים כדרכן, ואפילו בגדים של כלאים (רש"י) ובלבד שלא יתכוונו, בחמה מפני החום ובגשמים מפניהם. דהעמידו את זה (התוס') בד"ה ובלבד (שבת כט: ). ועיין בחדושי הרמב"ן ד"ה האי מסוכריתא (שבת קיא.), דכתב בתרצו את זה בזה"ל, "ומה שהתיר ר"ש למוכרי כסות ללבוש כלאים, משום דלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה, אבל כשאין לו ממנו הנאה, לאו מלבוש הוא, אלא משואי בעלמא וכו' ". ע"כ, עי"ש. , באופן דזה לא פ"ר, כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגן עליו מפני החום וכדו'. ועיין עוד בתוד"ה הני מילי (יומא לה.), ובתוד"ה האי מסוכרייתא (בכתובות ו.).

ולגבי מקור הערוך להתיר לגמרי בדשא"מ בדלא נח"ל ובדלא אכפ"ל, נראה ללמוד בפשטות, שהוא מהגמרות הנ"ל, ומגמ' נוספות שהערוך הביא מהם ראיות לשיטתו. (כמבואר בתוס' ד"ה הני מילי הנ"ל. עי"ש שהביא עוד, דהערוך הביא ראיה לשיטתו, מהא דאיתא בשבת (דף קיז.) לגבי התר הפשט קורבן הפסח, דהגמ' העמידה בדשקיל לה בברזי. והערוך למד מזה דאע"פ דמודה ר"ש בפ"ר, מ"מ בדלא נח"ל לא מודה, ומותר. ועיין עוד שם, ובמקומות נוספים. ולאחר זמן ראיתי להמאירי (שבת קג.), דכתב בד"ה נמצא וז"ל, "שהרבה שמועות מראות לנו, שכל שאין הדבר נוח לו אע"פ שאינו קשה לו מותר לכתחילה, ואתה צריך לפרשן לשיטה זו, על הדרך שפרשתה בענבי הדס שמצוה שאני או, וכו', וכן מוכרי כסות וכו' ". עכ"ל. (וכן אמר הרה"ג ר' יגאל דאלאל שליט"א, דמפשטות הסוגיות הנ"ל משמע, דדשא"מ בפ"ר, דלא אכפ"ל או דלא נח"ל, שרי כהערוך). ).

וממחט של יד (סנהדרין פד: - פה.) ומהמפיס מורסא (שבת קז:), לא הוקשה להערוך, הא דהגמ' נקטה לגביהם לשון של מלאכה שאצל"ג. כמבואר בחזו"א (סימן נ סעיף ב) וכ"כ גם חידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם פרק י' הל' י"ז. והובאו בספר מלאכת מחשבת של הרה"ג ר' דוד חזן שליט"א. , וז"ל,"הא דהזכיר סנהדרין פ"ד ב' במחט ליטול את הקוץ דברי ר"ש במשאצ"ל, תיפוק לי' משום פ"ר דלא ניחא לי' שזה מתיר לכתחלה, וכן בשבת ק"ז ב' אמר דמפיס מורסא וכו'. י"ל דהתם רב אמר לה ורב ס"ל לעיל כ"ב א' דדבר שאין מתכיון אסור, והלכך מוקי לה כר"ש במשאצ"ל, וכן י"ל בהא דאמר בסנהדרין שם טעמא דמותר ליטול את הקוץ משום משאצ"ל דהתם נמי פריך לרב דלא שביק לברי' למשקל לי' סלוא , ולפ"ז לרב אינו מותר רק משום צערא, אבל לדידן מותר לעולם כל דלא מכוין ולא ניחא ליה". עכ"ל שמתי ליבי בע"ה, להא דהגמ' בכריתות דף כ: כתבה, וז"ל, "תנו רבנן החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאיליהן תני חדא חייב ותני אידף פטור הא דתניא (כך הגיה השיטה מקובצת שם) חייב קסבר משאצל"ג חייב עליה והא דתנא פטור קסבר משאצל"ג פטור עליה". עכ"ל הגמ'. (הוזכרה בתוס' ד"ה ה"מ יומא לד.). ומזה דכתבה "והובערו מאיליהן" משמע שלא נתכוין להבערתם. וא"כ רואים דהגמ' נקטה לשון של מלאכה, על דשא"מ. וזה לכאורה ראיה לשיטת התוס', וקושיא להערוך. ושם לא משמע דזה דווקא לשיטת רב, כמו שכתב החזו"א הנ"ל לגבי הגמ' שהזכרנו לעיל.

ועיין ברש"י ד"ה שאינה צריכה לגופה, דכתב וז"ל, "כגון זה שאינו צריך להבעירן אלא להתחמם בחתייתן, ומכל מקום יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה וה"ל מתכוון, מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא הך הבערה". עכ"ל. מבואר ברש"י שנתכוין להבערה. ולפי"ז לא יקשה על הערוך למה הגמ' נקטה לשון של מלאכה. ואפשר גם לישב את זה, כמו שישב בכתבי קה"י החדשים הנ"ל את שיטת הערוך, מהא דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, שכתב בזה שהערוך למד דנח"ל בהבערה אבל לא נח"ל בה לגופה. דזה נחשב משאצל"ג גם להערוך. .ולגבי הא דאיתא בשבת (דף קז.), כתב החזו"א שם בהמשך דבריו (בס"ק ג ) וז"ל, "וממאי פטור ומותר, דתנן מחט של יד וכו', לפי הערוך ההתר משום אינו מכיון ולא ניחא לי', ומביא ראי' דזה מותר ולא ס"ל כרב דמוקי ההיא דמפיס מורסא כר"ש דווקא, וכן אמרו בסנהדרין שם אליבא דרב בההיא דמחט של יד, אלא טעם שניהם דפ"ר דלא ניחא לי' מותר אע"ג דשמואל ס"ל כר"י במשאצ"ל, הכא מותר משום אינו מכוין ולא ניחא לי' ". עכ"ל.

העולה מן האומר: דנחלקו התוס' ודעימם עם הערוך, בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל ודלא אכפ"ל. דהתוס' ודעימם, אסרו בזה מדרבנן, בהחשיבם את זה מלאכה שאצל"ג, כמבואר. והערוך, התיר לגמרי בזה.

ומקור התוס' הוא מהא דהמפיס מורסא (שבת קז.), ומנטילת קוץ ע"י מחט (סנהדרין פד:- פה.), כנ"ל. ומקור הערוך להתיר לגמרי, הוא מהמשמעות הפשוטה של כמה סוגיות. ומהם הסוגיא דמיעוט ענבי הדס (סוכה לג:), ומוכרי כסות (שבת כט:, מו:) ועיין עוד בתוד"ה הני מילי, ובתוד"ה האי מסוכרייתא, ובחידושי הרמב"ן הנ"ל, דהביאו עוד גמ' כיוצא באלו. , דלמד בהם דמותר, כי דשא"מ בפ"ר דלא אכפ"ל או דלא נח"ל מותר, בסיבת חוסר הכוונה כמבואר בדברי החזו"א. .

תוכן העניינים

מחשבת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה