סי' א - החילוק בין מלאכה שאצל"ג לדבר שאין מתכוין
הראשונים כתבו, דהחילוק בין מלאכה (שצריכה, או שאינה צריכה לגופה), לבין דבר שאין מתכוין הוא, דבמלאכה הוא נתכוין לעשותה, ובדשא"מ הוא לא נתכוין לעשית המלאכה, אלא נתכוין לעשית דבר התר, והמלאכה נעשתה ממילא. וכגון, דנתכוין לגרור מטה וכדו', ונעשה חריץ. דבנתכוין לגרירה שאינה אסורה, זה דשא"מ. ובדנתכוין לעשית החריץ, זה מלאכה. וז"א, שכוונת הפועל, קובעת אם פעולתו תוגדר כמלאכה או כדשא"מ ועיין עוד, בתרשים שבסוף הספר. .
וכן מפורש ברבנו פרחיה ע"ה, (הובא בספר שיטת הקדמונים, על שבת מב.) וז"ל, "ואי קשיא לך הא דאמר שמואל. מגמרא היא. ואומר רבנו משה ז"ל כשפירש זה המקום, במה שהעתיק מרבותיו ז"ל בלשון הזה. וההפרש שיש בין מלאכה שאצל"ג ובין דשא"מ, דדבר שאינו מתכוין אינו מתכוין לעשות המלאכה אלא מימלא תיעשה, כגון גורר אדם מטה וכו'. ומלאכה שאינה צל"ג הוא שיתכוין לעשותה, אבל אינו צריך לגופה אלא לדבר אחר, כגון גחלת של עץ שלא נתכוין לעשותה פחם, אלא לסלק ההיזק בלבד". ע"כ. וכ"כ הכסף משנה (פ"א הל' ז).
וכן מוכח גם מהרשב"א בחידושיו לשבת קלג. (ד"ה ואביי), דכתב וז"ל, "תמיהא לי מאן דמתני לה אההיא דר' יאשיה, מאי קרי ליה דשא"מ, דהא מתכוין לקציצה אלא שאינו מתכוין להטהר אלא למול, ואין זה קרוי דשא"מ אלא מלאכה שאצל"ג. והא למה זה דומה, למכבה גחלת של עץ ברשות הרבים, דמתכוין לכבות, ולא מחמת שהוא צריך לגופו של כיבוי, אלא כדי שלא יוזקו בה רבים. וקרי' לה מלאכה שאצל"ג ולא דשא"מ, וכדאיתא בפרק כירה גבי המיחם שפינהו דאמרינן שמואל בדשא"מ ס"ל כר"ש, במלאכה שאצל"ג ס"ל כר' יהודה. וי"ל דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ, ה"נ. אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא, כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן. ואנן הוא דאמרינן דכיון שכן אסור לקוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו. הלכך כשזה קוצץ לשם מילה ה"ל דשא"מ אצל טהרה". עכ"ל. וכן מתברר גם מדברי תוד"ה אפילו, דבשבת (מב.). עי"ש.
בענין הא דבתנאים מסוימים דשא"מ נחשב מלאכה
לקמן נבאר בע"ה, דס"ל לכל הראשונים דאע"פ דלא נתכוין לעשית המלאכה, אם היא נעשתה בפ"ר, ונח"ל בעשיתה, היא נחשבת מלאכה הצריכה לגופה, וחייב עליה גם לר"ש. ונבאר גם בע"ה דהראשונים נחלקו בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל ודלא אכפ"ל, אם נחשב מלאכה שאצל"ג ופטור לר"ש כך סוברים, הרמב"ן (בחידושיו לשבת קג. ד"ה ל"צ וכו'. ובד"ה האי מסוכרייתא, דבשבת קיא.), רש"י [עי' בד"ה דשקיל ליה בברזי (דבשבת קיז.) ובד"ה והא מודי ר"ש וכו', דבסוכה לג:)], הרא"ש (פ' שנים עשר סי' א'), הר"ן (בדף מא. מדפי הרי"ף ד"ה ואין), ועוד. , או דלא נחשב מלאכה כלל, ומותר לגמרי כך סובר הערוך. .
והנה אם באנו לדון גבי דעת רוב הראשונים הסוברים (כצד א' הנ"ל), דכל שהמלאכה נעשתה בפ"ר, זה נחשב דנתכוין לעשיתה, ונחשב שפיר מלאכה, אע"פ דבאמת לא נתכוין. נאמר, דהמושג "דבר שאין מתכוין", כולל בתוכו שני דברים, א'. דלא נתכוין לעשית המלאכה, ב'. את ההתר מצד חוסר הכוונה. ובמה דהראשונים אמרו, דבשא"מ בפ"ר זה נחשב מלאכה, הם נתכוונו, דאע"פ דבאמת לא נתכוין, מ"מ אין בזה את ההתר מצד חוסר הכוונה. דסבירא להו, דכל שהמלאכה נעשתה בפ"ר, זה נחשב דנתכוין לגמרי לעשיתה, ורק דבדלא נח"ל ובדלא אכפ"ל, זה נחשב מלאכה שאצל"ג ובשאר האיסורים דלא בעינן צורך גוף, חייב בזה גם לר"ש. ועיין בתוד"ה סבירא (דבכריתות כ:), ובתוד"ה מחם (דבשבת מא:), דמוכח משם, דשייכת בזה שפיר, המחלוקת של ר' יהודה ור"ש בענין מלאכה שאצל"ג, ולא בענין דשא"מ. דזה נחשב דנתכוין גמור, כנ"ל. .
וכן מוכח מהא דאיתא בכריתות (כ.-כ:), שני ציורים גבי חיתוי בגחלים. וגבי הראשון הגמ' נקטה לשון של דשא"מ, וגבי השני של מלאכה שאצל"ג. עי"ש דכתבה וז"ל, "ת"ר החותה גחלים בשבת חייב חטאת ר' שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר ברבי צדוק חייב שתיים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות במאי עסקינן אי דקא מיכוין לכבות ולהבעיר מאי טעמא דמאן דפטר אלא דלא קא מכוין להבעיר מאי טעמא דמאן דמחייב תרתי וכו' רב אשי אמר כגון שנתכוין לכבות והובערו מאיליהן ותנא קמא סבר לה כרבי שמעון דאמר דשא"מ פטור ורבי אליעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי יהודה דאמר דשא"מ חייב.
תנו רבנן החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאיליהן תני חדא חייב ותני אידך פטור הא דתניא (ע"פ השיטה מקובצת דשם) חייב קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והא דתנא פטור קסבר משאצל"ג פטור עליה". עכ"ל. . והתוס' בד"ה ה"מ דביומא (לד:), ובד"ה מחם (דבשבת מא:). הבינו דשני הציורים, זה דשא"מ בפ"ר דלא נח"ל ודלא אכפ"ל, ועמדו על שינוי הלשון הנ"ל. ותירצו בזה, דגבי המקרה הראשון הגמ' נקטה לשון של אינו מתכוין, דאיירי בדלא נח"ל בהבערת התחתונות, ויש בזה ריבותא לר' יהודה, דאע"פ דלא נתכוין להבערה ולא נח"ל בה, חייב. וגבי המקרה השני, כתבו דאיירי בדלא אכפ"ל בהבערת הגחלים, ולכן אין ריבותא (כל כך) דחייב, ולכן נקטה לשון של מלאכה שאצל"ג עיין בתוס' ישנים, ד"ה הני מילי דביומא (לה:-לו.). .
וא"כ חזינן, דלהבנת רוב הראשונים, דשא"מ בפ"ר דלא נח"ל או דלא אכפ"ל, מוגדר גם כדשא"מ, וגם כמלאכה שאצל"ג. כדשא"מ מבחינת זה שלא נתכוין, וכמלאכה שאצל"ג מבחינת זה דנחשב דנתכוין ועיין ברש"י ד"ה שאינה צריכה לגופה (דבכריתות, שם בע"ב), דהסביר גבי המקרה השני הנ"ל, דאיירי בדנתכוין ממש לכבות, ולא בדלא נתכוין שנחשב דנתכוין. ואל תתעה לחשוב דהסביר כך, מכיון דחולק על רוב הראשונים, וסובר כהערוך, דדשא"מ לעולם לא יחשב מלאכה שאצל"ג . דכבר כתבנו לעיל בהגהה, דמפירושו בד"ה דשקיל וכו' (דבשבת קיז.) ומד"ה והא מודי ר"ש וכו' (דבסוכה לג:) נראה דהוא לא סובר כך, אלא כרוב הראשונים הנ"ל.
ונראה דפירש, דאיירי דבנתכוין להמלאכה, אע"פ שיוצא דנתכוין להבערה שאינו צריך לה, (וגם מחמת זה, נדחק בביאור מה דהגמ' כתבה, שהובערו מאיליהן), מכיון דהלך אחר המשמעות הפשוטה של לשון הש"ס, דכתב מלאכה שאצל"ג, ומשמע בפשטות מלאכה ממש, ולא דשא"מ דנחשב מלאכה.
[ואל תתמה, ממה דתוד"ה מחם הנ"ל, כתבו גבי המקרה השני, "דאין כוונתו להבעיר מדפטר ר"ש, דאי כוונתו להבעיר הויא צריכה לגופה", ורש"י פירש, דאיירי בדנתכוין, ואעפ"כ זה נחשב מלאכה שאצל"ג. דכל אחד אליבא דשיטתו, כמו שיתבאר לקמן בע"ה. דלהתוס' גוף המלאכה תלוי בצורך עשיתה, ולרש"י בהנאתה. וכן יתבאר נמי בע"ה, דגם לרש"י, בעינן צורך גוף, בחובל ומבעיר. ועיין בפרושם לסוגיא (דבשבת קו.). ואכהמ"ל]. .
ולהערוך, המתיר בדשא"מ אפילו בפ"ר, כל שלא נח"ל ודלא אכפ"ל. אז, רק באם המלאכה נעשתה בפ"ר ונח"ל בה, זה נחשב מלאכה (הצל"ג). ודשא"מ בפ"ר דלא נח"ל ודלא אכפ"ל, לא נחשב מלאכה כלל, ומותר לגמרי כדשא"מ בלא פ"ר. ולקמן יתבאר יותר בע"ה.
המורם מן האמור: דכל שנתכוין לעשית המלאכה, זה מלאכה. וכל שלא נתכוין, זה דשא"מ ורוב הראשונים סוברים דכל שהמלאכה נעשתה בפ"ר, אז הגם דלא נתכוין לעשיתה, זה נחשב דנתכוין, ואם לא נח"ל או לא אכפ"ל, זה נחשב מלאכה שאצל"ג. ולהבנתם, אם נרצה לקחת את המושג של דשא"מ בפ"ר, כלפי ההתר שבו, ודאי שזה אינו, דרק כלפי מה דבאמת לא נתכוין זה נכון.
ורק להערוך דפליג, ומתיר גם בדשא"מ בפ"ר, כל שלא נח"ל או לא אכפ"ל, המושג של דשא"מ, שייך גם בפ"ר, גם ביחס לההתר שבו. .