סי' יב - בענין העושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה · נ"מ בין רוב הראשונים לר"י ותוס' הרא"ש, בהנאה שגורמת לחיוב בנד"ד
ואע"פ דבדרך כלל אותה ההנאה הגורמת לחיוב להראשונים, תגרום לחיוב גם להתוס', מ"מ ודאי שיש חילוק בהנאה הגורמת לחיוב. וזה נכון גם על הצד דכתבנו בסמוך, דלכל הראשונים מה שמחייב זה צורך העשיה ולא ההנאה. דלרוב הראשונים ההנאה המחייבת זה ההנאה שהיא שבח המלאכה ואע"פ דגם הם למדו את זה מהמשכן, כמבואר בחידושי הרשב"א (לשבת קו.). מ"מ כבר ביארנו דלדעתם הפטור הוא מצד מחשבת, והוא תלוי בהנאת המלאכה, ולא בצורך שבשבילו נעשתה במשכן, וכמשנ"ת. , ולתוס' ההנאה הגורמת לחיוב היא ההנאה שמשלימה את הצורך שבשבילו עשו את המלאכה במשכן, (דכל שנהנה בהנאה זו, יש אנן סהדי שעשאה להמלאכה גם מתוך צורך זה).
ואותה הנ"מ דכתבנו לעיל בסימן הקודם, תהיה שייכת גם בנד"ד. וכוונתי לומר דזה בכגון, הגוזז צפורניו או שערו שלא לצורך הצפורניים והשער, ונח"ל ביפוי גופו. דלהרמב"ן בחידושיו לשבת (קו.) ד"ה כל המקלקלין וכו'. ודעימיה, זה נחשב מלאכה הצריכה לגופה דנהנה מגופה, ולר"י המלאכה נחשבת אצל"ג, דבמשכן היו גוזזים לצורך הדבר הניגזז, ופה בדנהנה ביפוי גופו, האנן סהדי מחשיב שנתכוין לגזוז ליפוי גופו ולא לצורך הדבר הניגזז.
וע"פ מה דכתבנו, דלר"י ולתוס' הרא"ש, הגדרת מלאכה הצריכה לגופה, זה שנעשתה מתוך הצורך וכו', מובן למה גם באיסורי הנאה חייב, כל שעשאה מתוך אותו הצורך עיין בתוד"ה בחובל וצריך לכלבו וכו' (דבשבת קו.), דכתבו וז"ל, "וא"ת ור' אבהו דמחייב אפי' באין צריך לכלבו כיון דאין צריך כלל הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מ"מ בעי צריכה לגופה כדאמרי' וכו' וי"ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהויא צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה ור' אבהו אע"ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון מ"מ צריכה לגופה חשיב וא"ת צריך לכלבו ולעפרו היכי חשיב צריכה לגופה מ"ש מחופר גומא וא"צ אלא לעפרה וי"ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום". עכ"ל. .
ובדעת שאר הראשונים, צריך אצלי עיון, אם עשה מלאכה מתוך הצורך בגופה להבנתם, ונמצא דזה איסורי הנאה. ואפשר דלהבנתם, כל שהמלאכה לא הינתה אותו, היא לא תחשב מחשבת. ובמיוחד דיותר נראה לי דלדעתם, החיוב בצריכה לגופה הוא לא מחמת צורך העשיה (דעשאה מתוך הצורך לההנאה שהיא גופה), אלא בגלל דבסך הכל נהנה מגופה. ועפ"ז גם ניחא, הא דהם לא נצרכו להגיע לאנן סהדי דעשאה להמלאכה מתוך צורך מסויים, דסגי בזה שהמלאכה סיפקה את ההנאה שהיא גופה, בשביל שהיא תחשב מחשבת. ועיין בהגהה ואם באנו לדון אם החיוב במלאכה הצריכה לגופה להראשונים, הוא מצד צורך העשיה או מצד מה שהיא משלימה את הצורך שהשלמתו זה הנאתה (ונ"מ להבנת הדברים ואולי גם לאיסורי הנאה), נאמר, דמחידושי הר"ן (שבת צד ד"ה פוטר היה ר"ש) משמע, דזה ההנאה. וכן משמע קצת גם מחידושי הרשב"א והרמב"ן לשבת שם, (וכתבתי משמע קצת, דכתבו גם "צורך", ובפשטות אין כוונתם למה דבסך-הכל הושלם החיסרון שהשלמתו זה גופה, אלא כוונתם לצורך עשית המלאכה, דאם לא כן אז היינו הנאתה דכתבו בסמוך. ודו"ק). וכן משמע גם מחידושי הריטב"א דשם, ומחידושיו לשבת (מב:), משמע דבתר צורך העשיה אזלינן. ולענ"ד נראה, דבאמת הוא סובר דאזלינן בתר ההנאה, ומה דמשמע (מחידושיו לשבת מב) דאזלינן בתר צורך העשיה, זה בגלל תרתי, חדא, דאפשר דבגלל דאיירי שם בהחילוק בין דשא"מ למלאכה שאצל"ג, נקט כוונה גם גבי מלאכה שאצל"ג. ועוד, דאפשר דנקט כוונה, בגלל דבדרך כלל כל שעשה להמלאכה מתוך הצורך בגופה, היא מספקת את ההנאה שהיא גופה, ובאמת בהנאה תליא מילתא, כנ"ל. וכן אפשר ללמוד גם בהיראים סימן רעד (הובא גם בשיטות קמאי, שבת לא:), דמה דמשמע מתחילת לשונו דבצורך העשיה תלוי גוף המלאכה, זה מכיון דכל שעשאה להמלאכה מתוך אותו הצורך (החיסרון), אז הוא נהנה בהנאה שהיא גופה, ולכן היא נחשבת מחשבת. ואפשר גם דיש בזה מחלוקת ראשונים, והיראים פליג.
ופשוט שאין ראיה דבתר ההנאה אזלינן, ממה דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונהנה מגופה חייב, דאפשר דחייב בגלל האנן סהדי דעשאה מתוך הצורך בהנאה שהיא גופה להבנתם, וכעין דכתבו התוס', כמשנ"ת. אבל מ"מ לענ"ד נראה, דלהראשונים החיוב במלאכה הצריכה לגופה, הוא מחמת מה דבסה"כ נהנה, ולא בגלל צורך העשיה (כדס"ל לר"י ולתוס' הרא"ש), וכדמשמע מלשונותיהם הנ"ל בחידושיהם לשבת (צד). וה' יאיר עננו בתורתו, אמן. .
ועפ"ז, מחלוקת ר"י ורשב"ם דבתוד"ה כתישה (דבפסחים מז:), מבוארת בפשטות, (עיין בהגהה עיי"ש, דהתוס' איירי, גבי החורש ביו"ט בשנה השביעית בשדה דיש בה בין היתר גם כלאים. ודנו גם בהאיך אפשר לפטור אותו על החרישה ביו"ט מצד הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור, והרי ילפינן מקראי שאין עשה דוחה יו"ט, ועוד דלא אתי עשה דכיסוי וידחה עשה ול"ת של יו"ט. ותירצו בזה, וז"ל, "ומפרש רשב"ם הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור לא משום דחיה קאמר אלא משום דאז לא צריך לחרישה אלא לעפרה ופטור דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור משום דהוי מלאכה שאצל"ג וכו' וקשה לר"י הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל הוא כדמוכח בפ"ק דחגיגה (דף י.) והכא בשדה דלזריעה קיימא שמשביח את השדה בחרישה ואפילו אי הוה התם דם ציפור הוה חייב אי חריש בארעא דיליה ואי אמרת הואיל ואי הוי מלאכה שאין צריכה לגופה פטור השתא נמי פטור א"כ ביטלת כל מלאכת שבת. עכ"ל הצריך לעניננו.
ויש מי שלמד דרשב"ם סובר, דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה, פטור עליה גם בדנח"ל בגופה, [ועל כורחך סבר, דבדנתכוין להמלאכה, גרע טפי מבדשא"מ, דלא נתכוין למלאכה כלל. וכמו דכתבנו לעיל גבי שיטת רש"י בשם החכמת שלמה והמחה"ש (דבסימן רעח סעי' א).] ולדברנו זה דלא ככל הראשונים. וגם ראיתי להחתם סופר (על התוס' הנ"ל בפסחים), דהקשה על ר"י, מה ההנאה יש להחורש הזה בחרישתו, והרי איירי פה בכלאים ובשביעית דהם איסורי הנאה. ומדבריו (של החת"ס), למדתי לומר כמו שכתבתי למעלה בהמשך, ועפי"ז לא תיקשה קושיתו, וגם לא יצא דרשב"ם חולק על כל הראשונים. ). דרשב"ם דכתב דהחרישה דפה נחשבת אצל"ג, כתב כך דהוא סובר ככל רוב הראשונים, דמלאכה הצריכה לגופה זה מלאכה שנעשתה מתוך החיסרון בגופה, דבזה היא מהנה אותו בהנאה שהיא גופה, ופה באם היה שם דם ציפור והיה חורש בשביל העפר, אז גם לא עשאה להמלאכה מתוך הצורך שהוא גופה, וגם לא נהנה מזה שהשדה חרוש, דהרי זה איסורי הנאה. ור"י סובר, דפה אע"פ דזה איסורי הנאה, לעניננו זה נחשב שנהנה, דלשיטתו כל מה שצריך מההנאה זה שהיא תחשיב אנן סהדי דנתכוין לחרוש בשביל שיהיה חרוש, ומכיון דאיירי פה באדם העושה כמה לאוין בבת אחת, בסתמא בשעת חרישתו לכיסוי דם הציפור בדעתו גם להנות מזה שהשדה חרושה כתבתי את הדברים למעלה, באופן שלא יקשה מה דלכאורה קשה, דכאן לא נח"ל בחרישת השדה (דזה איסורי הנאה), אז איך זה יחשב אנן סהדי דנתכוין והרי הוא לא נהנה כלל, (וזה לא דומה לנידון דבתוד"ה חובל הנ"ל דבשבת (קו.), דשם רק אחרי שחבל והבעיר נמצא דזה איסורי הנאה), ולכאורה קושית החתם סופר במקומה עומדת. ובזה תירץ לי הרב ברוך זוארץ שליט"א, דאדם העושה כמה לאוין בבת אחת, בסתמא בזמן עשיתו גם חושב להנות מהחרישה, ולכן באותו הרגע האנן סהדי מחשיב לו דחרש גם בשביל שיהיה חרוש.
ורשב"ם פוטר, מכיון דבסתמא סובר ככל רוב הראשונים, אז להבנתו זה לא נחשב צריכה לגופה דמכיון בזה איסורי הנאה ולא נהנה, המלאכה בזה לא נחשבת מחשבת.
ושמעתי דזכר לדבר איכא מהא דאיתא בתוד"ה הכא נמי כיון שהותרה הבערה לצורך וכו' (דבביצה יב:), דהוקשה להם מה שייך צורך, (שנתיר שלא לצורך מתוך שהותר לצורך), גבי גיד הנשה, והרי הוא אסור באכילה. עי"ש. (והברייתא דאיירינן בה הובאה גם פה בפסחים מז: בהמשך, ועיין גם בתוד"ה ולוקה משום הבערה דשם בפסחים). ותירצו וז"ל, "כיון שהיה בדעתו של זה לאוכלו היינו צורך יו"ט". עכ"ל. וכתבתי דיש זכר ולא ראיה, כי התוס' שם דיברו על הברייתא דכתוב בה מפורש דאחר כך אכל את הגיד, וגבי החורש דידן לא כתוב במשנה דהוא נהנה ממה שהשדה חרוש. , ולכן האנן סהדי מחשיב לו דחרש גם לצורך זה, וזה נחשב שפיר מלאכה הצריכה לגופה.